רי"ף בבא בתרא דף נז

גמרא בבא בתרא דפים: קכח-קכט:

אורך השיעור אודיו הוא 75 דקות.

1. תחילתו וסופו בכשרות: 1

2. שלשה נאמנים על הבכור. 1

3. שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים. 2

4. נשבע (הלוה) וגובה מחצה. 2

5. אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו אלא אם אמר לשון מתנה 3

6. שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת. 3

7. ירושה אין לה הפסק. 3

1. תחילתו וסופו בכשרות:

רמב"ם הלכות עדות פרק יד הלכה ב

מי שהיה יודע לחבירו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, או שידע העדות והוא פקח ואחר כך נתחרש, פתוח ונסתמא אע"פ שיכול לכוין מדת הקרקע שהוא מעיד בה ומסיים מצריה, שפוי ונשתטה, הרי זה פסול, אבל אם היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו, פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות אע"פ שנפסל בינתים כשר, תחלתו בפסלות אף על פי שסופו בכשרות פסול, לפיכך מי שהיה יודע בעדות והוא קטן ובא והעיד בה כשהוא גדול אינה כלום.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לג סעיף יג

היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו, פסול לו. וכן אם ידע העדות כשהיה חתנו, ומתה בתו, פסול. אבל אם ידע העדות בשעה שלא היה חתנו, ונעשה חתנו, ומתה בתו, מאחר שתחלתו וסופו בכשרות, אף על פי שנפסל בנתיים, כשר.

ש"ך חושן משפט סימן לג ס"ק י

(י) היה יודע לו בעדות - נראה דמי שגירש את אשתו אינו כשר להעיד לה רק בעדות שראה לה קודם שנשאת לו, אבל בעדות שראה לה אחר שנשאת, לא, משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות, ואפילו להראב"ד וסיעתו, לקמן סימן ל"ד סעיף כ"ו. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן ל"ד [סקכ"ח] גבי מה שהשגתי על תשובות ריב"ש סי' של"ט:

שולחן ערוך חושן משפט סימן לה סעיף יג

היה חרש או שוטה או סומא בשעה שנמסר לו העדות, ובריא בשעת העדאת העדות, או איפכא, פסולים. אבל אם היה בריא בשעה שנמסר לו העדות ובשעת העדאת העדות, אף על פי שבאמצע נתחרש או נשתטה או נסתמא, מאחר שתחלתו וסופו בכשרות, כשר.

2. שלשה נאמנים על הבכור

רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה יד

שלשה נאמנין על הבכור, חיה ואמו ואביו, חיה מיד שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת, אמו כל שבעת ימי הלידה נאמנת לומר זהו הבכור, אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רעז סעיף יב

שלשה נאמנים על הבכור: חיה, אמו ואביו. חיה מיד, שאם אמרה: זה יצא ראשון, נאמנת. אמו, כל שבעת ימי הלידה, נאמנת לומר: זהו הבכור. אביו, לעולם. אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל: בני הוא ובכורי הוא, נאמן. וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו: אינו בכור, נאמן. הגה: מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור, לא יוכל לומר אחר כך על אחר שהוא בכור (טור בשם הרמב"ן ובית יוסף בשם הר"ן ונ"י פרק י"נ).

שולחן ערוך חושן משפט סימן רעז סעיף יב

שלשה נאמנים על הבכור: חיה, אמו ואביו. חיה מיד, שאם אמרה: זה יצא ראשון, נאמנת. אמו, כל שבעת ימי הלידה, נאמנת לומר: זהו הבכור. אביו, לעולם. אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל: בני הוא ובכורי הוא, נאמן. וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו: אינו בכור, נאמן. הגה: מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור, לא יוכל לומר אחר כך על אחר שהוא בכור (טור בשם הרמב"ן ובית יוסף בשם הר"ן ונ"י פרק י"נ).

3. שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה י

שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו, ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה מצטרפין עם אלו שהיו בשעת הצוואה ונוטלת חלק עם כלן, כיצד היו שלשה בנים בשעת הצוואה ולאחר זמן נולדו לו שנים, נוטלת כאחד מן החמשה שהוא שתות כל הממון.

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה יא

ואינה נוטלת עמהם אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצוואה, אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה אין לה בהן חלק שאין אדם מקנה דבר שלא בא ברשותו.

שולחן ערוך אבן העזר סימן קח סעיף א

שכיב מרע שאמר (או בריא שקנו ממנו) (רשב"ם פרק יש נוחלין) תטול אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו יתר על כתובתה. ואם נולדו לו בנים אחר הצואה, מצטרפים עם אלו שהיו בשעת הצואה ונוטלת חלק עם כלם. כיצד, היו לו שלשה בנים בשעת הצואה, ולאחר זמן נולדו לו שנים, נוטלת כאחד מחמשה שהוא שתות כל הממון, ואינה נוחלת עמהן אלא בנכסים שהיו לו בשעת צוואה, אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה, אין לה בהם חלק, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו. הגה: היה ספק בנכסים אם היו בשעת הצואה או לא, על האשה להביא ראיה או לא תטול חלק בהם (ב"י בשם הריטב"א פ' יש נוחלין).

4. נשבע (הלוה) וגובה מחצה

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה ד

המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע הלוה ונותן מחצה שהרי הודה במקצת ואינו כמשיב אבידה מפני שאימת השטר עליו, ואין המלוה גובה המחצה אלא מבני חורין שהרי הלקוחות אומרים אנו על העדים נסמוך והרי בטלו שטר זה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן פב סעיף יג

טען הלוה על השטר מקויים שחציו פרוע, והמלוה אומר: שלא נפרע ממנו כלום, ועדים מעידים שכולו פרוע, נשבע (הלוה) וגובה מחצה מבני חרי, ואם כתוב בו שהאמינו על עצמו כשני עדים, גובה כל השטר מבני חרי, בלא שבועה.

5. אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו אלא אם אמר לשון מתנה

רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה ו

כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין, כיצד תנתן שדה פלוני לפלוני בני ויירשנה, או שאמר יירשנה ותנתן לו ויירשנה, או יירשנה ותנתן לו, הואיל ויש שם לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין, וכן אם היו שלש שדות לשלשה יורשין ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית קנו, אע"פ שזה שאמר לו בלשון ירושה אינו זה שאמר לו בלשון מתנה, והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור, אבל אם שהה צריך שיהא לשון המתנה מעורב בשלשתן.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף ז

אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה; אבל אם אמר לשון מתנה, דבריו קיימים. לפיכך המחלק נכסיו על פיו כשהוא שכיב מרע, וריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להם הבכור או שנתן למי שאינו ראוי ליורשו, דבריו קיימים. ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום. כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף, דבריו קיימים. כיצד, תנתן שדה פלונית לפלוני בני ויירשנה, או שאמר: יירשנה ותנתן לו ויירשנה, או: יירשנה ותנתן לו, הואיל ויש שם לשון מתנה, אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף, דבריו קיימים. וכן אם היו שלש שדות לשלשה יורשים, ואמר: יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית, קנו אף על פי שזה שאמר ליה בלשון ירושה אינו זה שאמר ליה בלשון מתנה, והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור; אבל אם שהה, צריך שיהיה לשון המתנה מעורב בשלשתן. הגה: במה דברים אמורים, בשלש שדות לשלשה בני אדם. אבל אם נתנן לאדם אחד, או שדה אחת לשלשה בני אדם, אפילו לאחר כדי דיבור מהני (טור). וי"א דדוקא שאמר: ותנתן, בוי"ו. אבל אם אמר: תנתן, בלא ו', לא מהני לשון ירושה שלפניו (נ"י בשם רשב"א). הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר, דינו כירושה בעלמא ובעל חוב וכתובה קודמין למתנה זו וכן עשור נכסי הבת; וכל ימי חיי הנותן יכול למכור הנכסים, אף על פי שכתב לה: מהיום ולאחר מיתה, ואין הבת נוטלת אלא בנכסים שהיו לו בשעת נתינה, אבל לא אח"כ, דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם (מרדכי פ' יש נוחלין). מיהו נ"ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג. כתב לבתו שטר חצי זכר, וכתב לה: ויוצאי חלציה, בנותיה ובניה נוטלין בשוה, הואיל ולא כתב: יורשים יוצאי חלציה (פסקי מהרא"י). התנה שלא יהא חלק לבתו בספרים, והלו' על הספרים אין בעל חוב קונה משכון, ולכן יש לבת חלק בהן. אבל אם הוחלטו הספרים בידו, אין לבת חלק בהן (מהרי"ו סי' ק"ט) .

6. שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה כג

שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צרכן שלא נתכוון זה להרעיב את בניו אלא לזרז אותם, שמא ירויחו בהוצאה יותר מדאי.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנג סעיף יז

ש"מ שאמר: תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר: אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צורכם. ואם אמר: אם מתו ירשו אחרים תחתיהם, אין נותנים להם אלא שקל. ועיין בסימן רמ"ח (אימתי אין לאחריהם כלום).

7. ירושה אין לה הפסק

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יב הלכה ו

שכיב מרע. שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה ראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה, השני קונה מה שמשייר הראשון, לפיכך אם נתן המעות על יד שליש, או שאמר תנו לבניי שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנם להם, והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני, אין נותנין להם אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להם. +/השגת הראב"ד/ שכ"מ שאמר נכסי וכו' עד מספיק להן. א"א כל מ"ש בכאן לא כתב אלא להזהר מן הקושיא ממה ששלח רב אחא עם ברייתא זו של תנו שקל לבני בכל שבת כו' ולא היה צריך לזה וגם זה הטעם אינו מוטעם ויש לנו טעם יפה, עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמח סעיף ב

שכיב מרע שאמר: נכסי לך ואחריך לפלוני, והיה הראשון ראוי ליורשו, ופירש ואמר: לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה, השני קונה מה ששייר ראשון. לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש, ואמר: תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה להם והנשאר מהנכסים אחר מותם יהיה לפלוני, אין נותנים להם אלא שקל, אע"פ שאינו מספיק להם (וע"ל סימן רנ"ג סעיף ו').