רי"ף בבא בתרא דף נח
גמרא בבא בתרא דפים קכט: –
קלא.
אורך השיעור אודיו הוא דקות
1. שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור:
1. שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור:
3 . בעבודת כוכבים לא אמרינן תוכ"ד כדיבור
4. בקידושין לא אמרינן תוכ"ד כדיבור
5. במגדף לא אמרינן תוכ"ד כדיבור
6. בגירושין לא אמרינן תוכ"ד כדיבור
7. אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור
הירושה מן היורש
8. בבכור לא יכול לשנות ההנחלה בלשון ירושה כלל:
9. בריא לא יכול לשנות הירושה בלשון ירושה כלל
רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה ו
כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף
משום מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין, כיצד תנתן שדה פלוני
לפלוני בני ויירשנה, או שאמר יירשנה ותנתן
לו ויירשנה, או יירשנה ותנתן לו, הואיל ויש שם לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה
בתחלה ובסוף דבריו קיימין, וכן אם היו שלש
שדות לשלשה יורשין ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני
שדה פלונית קנו, אע"פ שזה שאמר לו בלשון
ירושה אינו זה שאמר לו בלשון מתנה, והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור, אבל אם
שהה צריך שיהא לשון המתנה מעורב בשלשתן.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף ז
אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר
לשון ירושה; אבל אם אמר לשון מתנה, דבריו
קיימים. לפיכך המחלק נכסיו על פיו כשהוא שכיב מרע, וריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להם הבכור או
שנתן למי שאינו ראוי ליורשו, דבריו קיימים. ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום. כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, אע"פ
שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף, דבריו קיימים. כיצד, תנתן שדה פלונית לפלוני בני ויירשנה,
או שאמר: יירשנה ותנתן לו ויירשנה, או: יירשנה
ותנתן לו, הואיל ויש שם לשון מתנה, אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף, דבריו
קיימים. וכן אם היו שלש שדות לשלשה יורשים,
ואמר: יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית, קנו
אף על פי שזה שאמר ליה בלשון ירושה אינו זה
שאמר ליה בלשון מתנה, והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור; אבל אם שהה, צריך שיהיה
לשון המתנה מעורב בשלשתן. הגה: במה דברים אמורים, בשלש שדות לשלשה בני אדם.
אבל אם נתנן לאדם אחד, או שדה אחת לשלשה בני אדם, אפילו לאחר כדי דיבור מהני (טור).
וי"א דדוקא שאמר: ותנתן, בוי"ו.
אבל אם אמר: תנתן, בלא ו', לא מהני לשון ירושה שלפניו (נ"י בשם רשב"א).
הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר, דינו כירושה בעלמא ובעל חוב וכתובה קודמין
למתנה זו וכן עשור נכסי הבת; וכל ימי חיי הנותן
יכול למכור הנכסים, אף על פי שכתב לה: מהיום ולאחר מיתה, ואין הבת נוטלת אלא בנכסים
שהיו לו בשעת נתינה, אבל לא אח"כ, דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם (מרדכי פ' יש נוחלין). מיהו נ"ל דמה
שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב,
צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג. כתב לבתו
שטר חצי זכר, וכתב לה: ויוצאי חלציה, בנותיה ובניה נוטלין בשוה, הואיל ולא כתב: יורשים
יוצאי חלציה (פסקי מהרא"י). התנה שלא יהא חלק לבתו בספרים, והלו' על הספרים אין בעל חוב קונה משכון, ולכן יש לבת חלק בהן.
אבל אם הוחלטו הספרים בידו, אין לבת חלק בהן
(מהרי"ו סי' ק"ט) .
רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה יז
מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה,
ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי, ואמר
אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא
בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה.
רמב"ם הלכות עדות פרק כ הלכה ג
היו העדים שלשה אפילו מאה אם העידו
בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אין נענשין
עד שיוזמו כולן, אבל אם היה הפסק בין זה לזה
יתר מכדי דבור שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב, הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין
והשנים האחרים שהיה בין דבריהן ודברי הראשונים
הפסק אין נענשין, ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה
נפסלה כולה. +/השגת הראב"ד/ אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה.
א"א איני יודע מהו כי מאחר שלא באו תוך כדי דבור ונחשבו שתי כתות לענין הזמה למה
תבטל עדות הכת האחרונה ויהרג הרוצח ועוד מה זה
שאמר והשנים האחרים וכו' אין נענשין ומה עונש ראוי להם.+
רמב"ם הלכות אבל פרק ח הלכה ח
מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף
וסבור שמת וקרא ואחר כך מת, אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע, ואם לאחר כדי דבור מת
חוזר וקורע קרע אחר, וכן מי שאמרו לו מת אביו
וקרע ואחר כך נמצא שמת בנו, אמרו לו מת לו מת וכסבור שאביו וקרע ואחר כך נמצא בנו,
אם תוך כדי דבור נודע לו אמיתת הדבר יצא ידי
קריעה ואם לאחר כדי דבור לא יצא וחייב לקרוע קרע אחר.
רמב"ם הלכות תמורה פרק ב הלכה ד
האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו
קיימים ותמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים, אמר הרי זו תמורת
עולה ותמורת שלמים אם נתכוון לכך מתחילה דבריו
קיימים ואם לא נתכוון בתחילה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר
בתוך כדי דבור אין תופשין אלא לשון ראשון והרי
היא תמורת עולה בלבד.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף ז
שולחן ערוך חושן משפט סימן כט סעיף א
אחר שהעיד העד בבית דין (והוא לאחר כדי דבור) אינו יכול לחזור בו. כיצד, אמר: מוטעה הייתי, שוגג
הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי; אין
שומעין לו, אפילו נתן טעם לדבריו. וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי ( וי"א
דיכול להוסיף בתנאי) (טור בשם הרא"ש). אבל בדבר שמוכיחו שטעה, כגון שהזקיקוהו בית דין להביא עדים שאינו רמאי, והלך
והביאם, ואמרו להם הבית דין: יודעים אתם בו שהוא רמאי, ואמרו העדים: כן, ואמר להן הבעל דין: וכי אני רמאי, ואמרו: לא אמרנו אלא שאינך רמאי,
שומעין לדבריהם האחרונים, משום דמסתמא אין אדם מביא עד להעיד חובתו, ובודאי טעו. וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו, נאמנים
הם בעצמם, ואין בזה משום חוזר ומגיד. וכן
אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים, כגון שהדברים
סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענייני משמעות, אחד קרוב ואחד רחוק, כל שאנו יכולים
לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת,
יש לנו לכוין דבריו, כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה, כדי שתהא עדות מכוונת. הגה: כשנותנים חרם בבית הכנסת, אחר עדות, שיעידו קודם שיצאו מבית הכנסת, ולאחר שיצאו באו
עדים להגיד, ואומרים: לא שמנו לבנו אז להעיד, ועתה זוכרין, יכולין לחזור ולהעיד, הואיל
ושתקו תחלה ולא אמרו: אין אנו יודעים (מרדכי
פ' שבועת העדות). ואפילו אמרו: אין אנו יודעים,
ונתנו אמתלא לדבריהם למה אמרו כך, חוזרין ומגידין, הואיל ולא אמרו בהפך ממה שאומרים
באחרונה (ב"י בשם הרמב"ם וטור).
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלד סעיף לא
צריך שיכוין לשם האשה שהפר לה, ולשם
הנדר שהוא מפר. כיצד, נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו (כי
כן אמרו לו) (אליבא דחד שנוייא בגמרא) , או איפכא; נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים (כי כן אמרו לו) , או איפכא; והפר לה על דעת זה לא
הוי הפרה, אלא אם כן נודע לו תוך כדי דבור
ורצה גם בהפרה זו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלד סעיף לב
כשנודע לו אחר כדי דבור דלא הוי הפרה,
יש לו להפר כל יום ידיעה שנייה. ואם קיים בידיעה קמייתא, לאו כלום הוא. ואם רצה להפר בידיעה שנייה, מפר.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רלד סעיף לג
אמרו לו: נדרה אשה בתוך ביתך, וסבור שהיא בתו והפר לה, ונמצא שאשתו היא שנדרה,
אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור, הרי זה מופר, והוא שרוצה בהפרת אשתו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף כד
אמרו לו: מת אביו, וקרע, ואח"כ
נמצא שהוא בנו, יצא ידי קריעה. והוא שנודע לו תוך כדי דיבור. ואם לא נודע לו עד אחר
כדי דיבור, לא יצא. אבל אם אמרו לו: מת לך מת, וכסבור אביו הוא, וקרע, ואח"כ
נמצא שהוא בנו, יצא, אפילו לא נודע לו עד
אחר כדי דיבור.
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף כה
היה לו חולה, ונתעלף, וקרע עליו, ואח"כ
מת; אם מת תוך כדי דיבור של קריעה, אין צריך קריעה אחרת. ואם לאו, צריך קריעה אחרת.
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג הלכה ד
ספת לה צואה או שניסך לה עביט של מי
רגלים חייב, שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת
אבר פטור אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך, עבודת
כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה חייב ונאסרת, זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת,
שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם שהרי המקל
כמו שהוא והדם מתפזר, המקבל עליו אחד מכל מיני עבודת כוכבים באלוה חייב סקילה ואפילו
הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכן כל כיוצא בדבור
זה חייב ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל. +/השגת הראב"ד/ שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה דרך עבודתה בכך.
א"א אין הדעת מקבלת כל זה, וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם
מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים, אלא מראין הדברים
שהחכמים שפוטרין בשחיטת חגב אין להם תולדות בעבודת כוכבים ומי שפטר במחוסרת
אבר ג"כ ס"ל כחכמים, אבל רב יהודה ורב נחמן אליבא דרב סבירא להו כר' יהודה
וכתנא דספת וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה
של פנים המשתברים חייב אפילו שלא כדרכה, וכשאמר רב יהודה עבודת כוכבים שעובדין אותה
במקל לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר ורבותא קאמר דאע"ג דעבודתה במקל זרק מקל לפניה פטור
הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת.+
רמב"ם הלכות אישות פרק ז הלכה כב
המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או
היא אע"פ שחזרו בתוך כדי דיבור אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת.
שולחן ערוך אבן העזר סימן מט סעיף ב
המקדש אשה וחזר בו מיד, ואמר שהמעות
יהיו מתנה, אפילו תוך כדי דבור, אין חזרתו כלום וצריכה גט.
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה ט
מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור אינו
כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל, מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים קנאים פוגעים בו
והורגים אותו ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית
דין אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים.
רמב"ם הלכות גירושין פרק ו הלכה טז
שליח שנטל הגט וקודם שיגיע ליד האשה
חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי עמך בטל הוא, או שקדם ואמר לאשה גט ששלחתי לך בטל הוא,
או ששלח שליח אחר לבטלו, או שאמר לאחרים גט
ששלחתי לאשתי בטל הוא, הרי זה בטל ואע"פ שהגיע גט לידה, וכל המבטל בפני אחרים
צריך לבטל בפני שנים, ואם אחר שהגיע גט לידה
או ליד שליח קבלה אינו יכול לבטלו ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור ובטלו הואיל ואחר שהגיע
לידה או ליד שליח קבלה או לחצרה בטלו אינו
בטל והרי זה גט כשר.
שולחן ערוך אבן העזר סימן קמא סעיף נט
השולח גט לאשתו, ובטלו קודם שיגיע
לידה, הרי זה בטל. ואם הגיע לידה, אינו יכול לבטלו, אפילו בתוך כדי דיבור. הגה: יש אומרים דמומר לע"ג אינו יכול לעשות שליח להולך גט לאשתו, דחיישינן שמא יבטלנו
(מהר"ז סי' תכ"ו). ואף אם מקבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטלו, לא מהני, דחיישינן
שמא יעבור על שבועתו. וי"א דהמומר עושה השליח תחלה שליח לקבלה ואומר לשליח: זכי בגט זה לאשתי
פלונית ובו תהא מגורשת וכו', ונותנו לשליח, ואחר כך חוזר ולקחו מן השליח ונושה אותו
שליח להולכה, ואומר: הולך גט לאשתי וכו' ( ת"ה סימן רל"ז ובפסקיו סימן מ"ב ), וכן נוהגין. אבל לא יעשה השליח תחילה שליח להולכה
ואחר כך שליח לקבלה. וכבר נתברר כל זה לעיל סימן ק"מ סעיף י"א.
אלא אם הוא שכיב מרע ומעביר למי שראוי
ליורשו עתה:
רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה א
אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא
לעקור הירושה מן היורש אע"פ שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל
בה, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה ב
לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא
יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, איש פלוני יירשני במקום
שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן לא
אמר כלום וכן כל כיוצא בזה, אבל היו לו יורשין רבים כגון בנים רבים או אחים או בנות
ואמר כשהוא שכיב מרע פלוני אחי יירשני מכלל
אחי או בתי פלונית תירשני מכלל בנותי דבריו קיימין בין שאמר על פה בין שכתב בכתב, אבל
אם אמר פלוני בני יירשני לבדו אם אמר על פה
דבריו קיימין, אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשהו אלא אפוטרופוס כמו שביארנו.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף א
אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו, ולא
לעקור הירושה מהיורש, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע, בין על פה בין בכתב. לפיכך האומר: איש פלוני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני
בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום. איש פלוני יירשני, במקום שיש לו בת, בתי תירשני, במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בזה.
אבל אם היו לו יורשים רבים, כגון בנים רבים או אחים או בנות, ואמר כשהוא שכיב מרע:
פלוני אחי יירשני מכלל אחיי, או: בתי פלונית
ירשני מכלל בנותי, (או שריבה לאחד ומיעט לאחד)
(טור) דבריו קיימים, בין שאמר על פה בין שאמר
בכתב. אבל אם אמר: פלוני בני יירשני לבדו,
אם אמר על פה דבריו קיימים. אבל אם כתב
כל נכסיו לבנו, לא עשאו אלא אפוטרופוס, כמו שנתבאר בסימן רמ"ו.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה ג
אמר פלוני בני יירש חצי נכסי ושאר
בני החצי דבריו קיימין, אבל אם אמר הבכור יירש כפשוט או שאמר לא יירש פי שנים עם אחיו
לא אמר כלום שנאמר לא יוכל לבכר את בן האהובה
על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה יכיר.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף ד
במה דברים אמורים, בפשוטים. אבל בבכור, אם אמר:
יירש כפשוט, או שאמר: לא יטול פי שנים, או: לא יירש פי שנים, לא אמר כלום, שנאמר: לא יוכל לבכר את בן האהובה (דברים כא, טז). הגה: ואפילו במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים,
אין לילך אחר המנהג הואיל והוא נגד דין תורה
(מהרי"ק שורש ח') .
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יב הלכה א
שכיב מרע שאמר בני פלוני יירשני, הרי
זה יורש אותו לבדו ולא יירשוהו שאר הבנים, וכן אם אמר על בת בין הבנות או אח בין האחין
או שאר יורשין דבריו קיימין. אבל הבריא אין דבריו קיימין.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה ד
אם היה בריא אינו יכול להוסיף ולא
לגרוע לא לבכור ולא לאחד משאר היורשין.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף ה
אם היה בריא, אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא
לבכור ולא לאחד משאר יורשים.