רי"ף בבא בתרא דף סד
גמרא בבא בתרא דפים קלח. – קלט.
אורך השיעור אודיו הוא דקות
1. שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז
3.
שכיב מרע שאמר: תנו ק"ק זוז לפלוני בני
4.שכיב מרע שאומר: יש לי מנה ביד
פלוני
7. אין בית דין בודקין אחר בית דין
8. מת האב והניח פירות המחוברים לקרקע
9. מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים
10. נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה יג
שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני
ושלש מאות זוז לפלוני וארבע מאות זוז לפלוני, אין אומרין הקודם בשטר זכה, לפיכך אם לא הניח תשע מאות חולקין הנמצא לפי מה
שכתב להן, ואם יצא עליו שטר חוב גובה מכולן מכל אחד ואחד כפי מה שכתוב להן, כיצד היה החוב ארבע מאות וחמשים
בעל המאתים נותן מאה ובעל השלש מאות מאה וחמשים
ובעל הארבע מאות נותן מאתים.
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה יד
אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו
שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני, כל הקודם בשטר זכה, לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין
לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רנג סעיף ט
שכיב מרע שאמר: תנו ק"ק זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני,
אין אומרים הקודם בשטר זכה (וכגון שלא שתק
בנתיים דהיינו נמלך) (פי' רשב"ם). לפיכך אם לא הניח אלא תת"ק, חולקים הנמצא לפי
מה שכתב להם, ואם יצא עליו שטר חוב גובה מכולם,
מכל אחד ואחד כפי מה שכתב להם. כיצד היה החוב ת"ן, בעל הק"ק נותן מאה, ובעל
הש' ק"ן, ובעל הת' נותן ק"ק. אבל
אם אמר: תנו ק"ק זוז לפלוני ואחריו ש' לפלוני ואחריו ת' לפלוני, כל הקודם בשטר,
זכה. הגה: וכן אם נתן לכולם בשוה, כגון שנתן לכל אחד ר' זוז, כל הראשון ראשון
קודם אע"פ שלא אמר: אחריו, דאם לא כן הוה ליה למימר שיתנו להן ביחד ת"ר זוז
(טור בשם ר"י והמ"מ פ"י בשם
יש מי שכתב והב"י בשם הרא"ש). ויש חולקין בזה (המ"מ שם שכן הסכימו המפרשים)
ועיין לעיל סי' קי"א סעיף ח'. לפיכך אם
יצא עליו שטר חוב, גובה מהאחרון; אין לו, גובה
משלפניו; אין לו, גובה משלפני פניו. (והוא
הדין בבריא שזיכה להם ע"י אחר, נמי דינא הכי) (טור).
שולחן ערוך חושן משפט סימן קד סעיף י
שטרות שזמן כולם יום א' או שעה אחת,
במקום שכותבין שעות, ובאו כולם ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהם קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מטלטלים, שהרי אין בהם
דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלוה לאחר שלוה מהאחרון שבהם ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהם
חובו, מחלקים ביניהם. כיצד חולקים, אם כשיתחלק הממון הנמצא על מניינם יגיע לפחות שבהם כשיעור חובו,
(או פחות, חולקים לפי מנינם בשוה. ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו, חולקים מכל הממון ביניהם, כדי שיגיע לפחות
שבהם כשיעור חובו). וחוזרים הנשארים מבעלי חובות,
וחולקים היתר ביניהם בדרך הזאת. כיצד, היו שלשה חובות, של זה ק' ושל זה ק"ק
ושל זה ש', אם היה כל הנמצא שם ש', נוטלים
ק' ק'. וכן אם נמצא שם פחות מש', חולקים בשוה, נמצא שם יתר על ש', חולקים ש' בשוה,
ויסתלק בעל הק'; ושאר הממון חולקים אותם השנים
על אותו הדרך. כיצד, נמצאו שם ת"ק
או פחות, חולקים ש' בשוה, ויסתלק הראשון, וחוזרים
וחולקים הק"ק או הפחות, בשוה; ויסתלק השני; נמצא שם ת"ר, חולקים ש' בשוה,
ויסתלק בעל המנה, וחוזרים וחולקים הק"ק
בין השנים, ויסתלק בעל הק"ק, ונותנין הק' הנשארים לבעל הש', ונמצא בידו ש'. ועל
דרך זו חולקים, אפילו הם מאה, כשיבואו לגבות
כאחד.
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה טז
שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני
בכורי כראוי לו, נוטלן ונוטל בכורתו.
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה יז
אמר בבכורתו ידו על העליונה, רצה חלק
בכורה נוטל רצה מאתים זוז נוטל.
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה יח
וכן אם אמר תנו מאתים זוז לפלונית
אשתי כראוי לה, נוטלתן ונוטלת כתובתה, ואם אמר בכתובתה ידה על העליונה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רנג סעיף ח
שכיב מרע שאמר: תנו ק"ק זוז לפלוני בני כראוי
לו, או לאשתי כראוי לה, או לבעל חובי כראוי לו, נוטלים ק"ק זוז עודף על חלק הבכורה והכתובה והחוב. ואם אמר: תנו
ק"ק זוז לבני בבכורתו, או לאשתי בכתובתה, לא יטלו שניהם אלא אחד מהם, וידן על העליונה, אם ק"ק זוז
יותר נוטלים ק"ק זוז; ואם הבכורה והכתובה יותר מק"ק זוז, נוטלים אותה. אבל אם אמר: תנו ק"ק לבעל חובי בחובו, אין לו אלא חובו. (ואם אמר: ר' זוז לבני פלוני שהוא פשוט בירושתו, אין לו אלא ר'
זוז) (טור) ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו
ולא בכתובתה ולא בחובו, בכולם ידם על העליונה. ואפילו בבעל חוב, אם אמר: תנו ק"ק זוז לפלוני בעל חובי, רצה נוטלן
רצה נוטל חובו. ויש חולקין ואומרים שאם אמר סתם: לבני פלוני, או לאשתי
( או לפלוני בעל חובי) (טור), מתנה נתן להם יתר על הראוי להם; ואם אמר: לבני בכורי
דינו כאילו אמר: בבכורתו, מדהזכיר בכורה. הגה: וסברא הראשונה נראה עיקר. וכל זה דלא אמר דנותן
במתנה, אבל אם אמר בפירוש: אני נותן במתנה ר' זוז לפלוני בעל חובי, או לאשתי, נוטלין מלבד מה שחייב להן (ריב"ש סי' ת"פ) . מי שאמר בתו תטול בנכסיו כך וכך, ולא הזכיר לצורך
נישואיה, נוטלת המתנה מלבד עישור נכסים שלה
(ב"י סימן ר"ן בשם הרשב"א).
שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף א
שכיב מרע שאומר: יש לי מנה ביד פלוני,
כותבין העדים: כך וכך צוה פלוני, אף על פי שאין יודעים אם אמת הוא אומר. לפיכך כשבאים יורשיו לגבות, צריכים להביא
ראיה.
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה כט
גט חליצה שאנו כותבין אינו אלא מעשה
בית דין כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה, ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך מי שראו זאת שנחלצה כותבין לה גט
חליצה אע"פ שאינן מכירין שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו
זה ואחר כך חלצה. וזה הוא נוסח גט חליצה שנהגו בו העם.
שולחן ערוך אבן העזר סימן קסט סעיף נו
לאחר שחלצה, כותבין לה בית דין שחלצה
בפניהם, גט חליצה. ואם לא כתבוהו לה, כל שנים שראו החליצה יכולים לכתבו, אע"פ שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה;
שבית דין לא חלצו בפניהם אם לא היו מכירים. וצריכין לשרטטו, מפני מקראות שבו (ועיין לקמן בפירוש הסדר סעיף ל"ה).
רמב"ם הלכות גירושין פרק יא הלכה י
השנים שממאנת בפניהן צריכין שיהו מכירין
אותה ואת בעלה שמיאנה בו, לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה ושמע מיאוניה יש לו לכתוב לה גט מיאון אע"פ שאין
מכירין, וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון בנוסח זה:
שולחן ערוך אבן העזר סימן קנה סעיף ח
אלו שממאנת בפניהם צריך שיכירו אותה
ואת בעלה. לפיכך כל מי שיראה שמיאנה בפני שנים יכול לכתוב לה גט מיאון, אע"פ שאינו מכירה, שודאי הכירוה אותם
שמיאנה בפניהם. (ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד
אפילו שאינם מכירים הבעל רק האשה, סגי) (כ"כ
הב"י).
רמב"ם הלכות עדות פרק ו הלכה ה
ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית
דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים.
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יב הלכה יג
הכותב נכסיו לבנו ולאחר מותו, הרי
הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהן נתונין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני
שהן ברשות האב, מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, היו תלושין
או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין, עבר האב ומכר מכורין עד שימות, וכשימות האב מוציא הבן מיד הלקוחות, ואם
היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של לוקח, עבר
הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב, מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב, כשימות האב קנה הלוקח,
שאין לאב אלא פירות וקניין פירות אינו כקניין הגוף.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רנז סעיף ב
מת האב והניח פירות המחוברים לקרקע,
הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. היו תלושים או שהגיעו
ליבצר, הרי הם של יורשים. הגה: מכר הבן כחו
לאחר, אין למקבל אפילו בפירות שלא הגיע זמנו לתלוש אלא הן של יורשי האב, ונותנין לזה דמים כפי מה ששוין הפירות בשעה שמת, או מניח הפירות
בשדהו עד שיגמרו. וכן הדין אם כתב הקרקע לאחר ולא לבנו (טור). אבל אם כתב לבן בנו, הוי כאילו כתבה לבנו (ת"ה סימן ש"נ) .
רמב"ם הלכות נחלות פרק ט הלכה יב
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין
הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים ולא הקטנים נזונים מזונות הגדולים אלא חולקים בשוה, נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו
הקטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו, נשאו הגדולים בחיי אביהן ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין
כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להן אלא מה שנתן להם
אביהם נתן.
רמב"ם הלכות אישות פרק יט הלכה כב
מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות ולא
הניח בן אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגורו ויחלקו שאר הנכסים בשוה אלא כולן חולקות בשוה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפו סעיף א
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולות
וקטנות, והגדולים צריכים להוציא יותר במלבושים והקטנים צריכים להוציא יותר במזונות, אין ניזונים ולובשים
מן האמצע, אלא חולקין בשוה וכל אחד ילבוש ויזון משלו. ודוקא בשמיחו
(דמחאה מהני אפילו כולם גדולים) (המ"מ פ"ט מהלכות נחלות), אבל בסתם, ניזונים ומתפרנסים אלו עם אלו, דסתמן
שותפין נינהו ומוחלים זה לזה. ויש מי שחולק
בזה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפו סעיף ג
נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם, ישאו
הקטנים גם כן מכלל הנכסים ואח"כ יחלוקו. נשאו הגדולים בחיי אביהם, ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם: הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם
אתם, אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן.
הגה: מי ששידך בנו וקצב ליתן נדוניא
ומת קודם שנכנס לחופה, אין נוטלין הנדוניא אלא מחלקו, שהרי לא זכה בה בחיי אביו (תשובת מהרי"ו סימן קי"ד /ק"ד/) . מי שפדאו
אביו מן התפיסה, מנכין לו אח"כ מחלק ירושתו, ולא אמרינן שאביו נתן לו מתנה, רק
הלוה לו; אא"כ יש אומדן דעת שהאב נתן במתנה (שם סימן ק"י).
רמב"ם הלכות נחלות פרק ט הלכה טו
גדול האחין שהיה לובש ומתכסה מלבושין
נאים אם יש לאחים הנאה ממנו כדי שיהיו דבריו נשמעין הרי זה לובש מתפיסת הבית.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפו סעיף ב
בד"א, שאין תועלת לקטנים במה
שלובשים הגדולים. אבל גדול האחים הנושא ונותן בנכסים, ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה, כדי שיהיו דבריו נשמעים, הרי זה
לובש מתפיסת הבית. ואם מיחו בידו, הרשות בידן.