רי"ף בבא בתרא דף עו

עדים שהיו מרוחקין מן הכתב שתי שיטין פסול פחות מכאן כשר, שתי שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר אלא אחר העדים, ושתי שיטין אלו הן ואוירן כגון למ"ד על כ"ף, היו העדי' מרוחקין מן הכתב יתר על שתי שיטין והיה הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולין או קרובים הרי זה כשר שהרי אינו יכול להזדייף, ואם מלאהו בשריטה של דיו פסול שמא העדים על השריטות חתמו ולא על גופו [של שטר], היה השטר כולו עם עדיו בשיטה אחת הרי זה כשר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מה סעיף יט

היה השטר כולו עם כל עידיו בשיטה אחת, כשר, דליכא למיחש למידי. אבל אם השטר ועידיו בשטה א', ועוד למטה ממנו בשיטה אחרת שני עדים, יש לחוש שמא חתך כל השטר העליון שהיו העדים התחתונים חתומים, ובשיטה שבין שטר לעדים כתב שטר ועידיו ובעדים שבשיטה שנייה יאמר כוונתי להרבות בעדים. ולפיכך כשיבא לפנינו שטר כזה אין מקיימים אותו מעדים שבשיטה שנייה, אלא מעדים שבשיטה ראשונה.

2. היה השטר בשיטה זו והעדים בשיטה שניה

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה ה

היה השטר בשיטה זו והעדים בשיטה שניה פסול שמא אלו העדים היו מרוחקין מן השטר כשר שיטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה השיטה ונמצאו כל אלו העדים חתומים עליה, וכן אם היה השטר ושני עדים בשיטה אחת ושני עדים אחרים בשיטה שניה ואמר אני נתכוונתי לרבות העדים אין מקיימין שטר זה מעדים של מטה בשיטה שניה אלא מעדים של מעלה, שמא בשיטה שהיתה בין העדים של מטה ובין השטר שחתך כתב שטר זה ושני עדיו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מה סעיף יח

שטר הבא כולו בשטה אחת, ועידיו בשטה אחרת, פסול, דשמא הרחיקו העדים מהשטר שטה אחת, וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה שיטה, ונמצאו העדים חתומים עליו. הגה: כט וכן אם היה השטר ב' שיטין, אלא שאין השטה ראשונה מתחלת בראש הקלף, דחיישינן שמא סיימו השטר באמצע שטה והניחו הנשאר חלק גם שטה שתחתיה, וחתמו, וחתך כל השטר וזייף בשטה ומחצה מה שרצה, והרי העדים חתומים עליו (מרדכי פ' ג"פ).

3. שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה ט

שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה מי שנמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים, ואם תאמר שמא נמחק ב' פעמים מקום העדים ואחר שכתב השטר חוזר ומוחקו וכותב כל מה שירצה שהרי הוא ועדיו כולו שוה מפני שנמחק הכל שתי פעמים כבר תקנו חכמים שלא יהיו העדים חותמין על שטר מחוק אא"כ נמחק בפניהם.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מה סעיף כ

שטר הבא הוא ועידיו על המחק, כשר. ל והוא שלא יהא שום שינוי בין השטר למקום חתימת העדים. שאם יש שום שינוי, יש לחוש שמא מחק וכתב מה שרצה ולפיכך הוא משונה, שהרי מחקו ב' פעמים. לא על כן לא יחתמו העדים על שטר מחוק, אלא אם כן נמחק בפניהם, שאל"כ יש לחוש שמא מקום חתימות נמחק שתי פעמים, ומקום השטר פעם אחת, וכשחוזר ומוחק פעם שנית וכתב מה שירצה, נמצא השטר ומקום חתימת העדים שוה, הכל מחוק שני פעמים. הגה: וצריכין ליזהר שנמחק הכל ביום אחד, דאינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים. (בית יוסף) לב ואם יש בין חתימת העד לשני ריוח כשיעור כתיבת אנחנא סהדי חתמנו על המחק והשטר על הנייר, פסול, שמא היה השטר על הנייר ועידיו על המחק, והיה כתוב בין חתימת העדים: אנחנו סהדי וכו', ומחקו ומחק השטר, וכתב מה שרצה אחר כך. (אבל אם לא היה כאן מחק כלל, השטר כשר אע"פ שיש בין חתימה לחתימה ריוח גדול) (בית יוסף בשם ריב"ש סימן מ"ט).

4. שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה יא

שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק פסול שמא ימחוק השטר ויזדייף ונמצא הוא ועדיו על המחק, ואם כתבו העדים אנחנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר כשר וכותבין כן בין עד לעד כדי שלא יזייף.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מה סעיף כא

שטר שהוא על הנייר ועידיו על המחק, פסול, שמא ימחוק השטר ויזייפו, ונמצאו הוא ועידיו על המחק. ואם כתבו העדים: אנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר, כשר. לג והוא שכתבו כן בין חתימת עד הראשון לחתימת עד השני. אבל אם כתבו כן לפני חתימתם או אחריהם, לא מהני.

5. שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה יב

שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר פסול, ואפילו כתבו העדים אנחנו עדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק, מפני שהוא מוחק אותו פעם ב' וכותב כל מה שירצה וכיון שכולו נמחק ב' פעמים אינו ניכר, שאילו היה בו מקום הנמחק פעם אחת ומקום הנמחק שתי פעמים היה ניכר, ומתקון השטרות להתבונן בשטר בואוי"ן וזייני"ן שלו שלא יהו דחוקין בין התיבות שמא זייף והוסיף זו, ולא יהיו מרוחקין שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת והניח רגלה האחת מקום וא"ו וכל כיוצא בזה מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מה סעיף כב

לד שטר שהוא על המחק ועידיו על הנייר, פסול. אפילו כתבו: אנו העדים חתמנו על הנייר והשטר מחוק, דסוף סוף ימחוק השטר ויזייפו ויכתוב מה שירצה, אף על פי שנמחק שני פעמים, אינו ניכר, כיון שאין אצלו מקום שמחוק פעם אחת שיוכלו להבחין בין זה לזה.

6. האשה שאמרה לשלוחה: קבל לי גיטי במקום פלוני

רמב"ם הלכות גירושין פרק ט הלכה לד

וכן האשה שאמרה לשלוחה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר אינו גט, הבא לי גיטי למקום פלוני והביאו לה למקום אחר כשר.

שולחן ערוך אבן העזר סימן קמא סעיף מט

האשה שאמרה לשלוחה: קבל לי גיטי במקום פלוני, וקבלו במקום אחר, אינו גט. אבל אם אמרה: הבא לי גיטי במקום פלוני, והביאו לה במקום אחר, כשר.

7. עד אחד בכתב ואחד על פה

רמב"ם הלכות עדות פרק ד הלכה ה

וכן אם היה עד אחד בכתב ואחד על פה מצטרפין, ואם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה הזה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ל סעיף י

וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה, מצטרפין. יז ואם אמר זה שלא כתב עדותו: אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה הזה ולא שאל ממני לכתוב, שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר, ואינו יכול לומר: (ט) פרעתי. (ועיין לקמן ריש סימן נ"א).

8. צירוף בי"ד:

רמב"ם הלכות עדות פרק ד הלכה ו

העיד האחד בבית דין זה והעד השני בבית דין אחר יבא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן, וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה וחזרו והעידו בב"ד אחר יבא אחד מכל בית דין ויצטרפו אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו אין מצטרפין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ל סעיף יא

העיד האחד בבית דין זה, והעיד השני בבית דין אחר, יבא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן. הגה: (י) אבל אחרים ששמעו הענין, אינן יכולין להצטרף, דהוי עד מפי עד (ב"י בשם מרדכי ישן פרק גט פשוט).

שולחן ערוך חושן משפט סימן ל סעיף יב

וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה, וחזרו והעידו בבית דין אחר, וחזרו והעידו בבית דין שלישי, יבא אחד מכל בית דין, ויצטרפו לעשות בית דין חדש לדון על מה ששמעו. אבל דיין שהעידו שנים לפניו, אינו מצטרף עם עד אחד מהעדים שהעידו לפניו.

9. שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד

רמב"ם הלכות עדות פרק ו הלכה ו

שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין לכתוב במושב שלשה היינו והאחד איננו, שמא יאמר הרואה בית דין בשנים קיימוהו, אפילו היה כתוב בו בבית דין יאמר שמא דמו ששנים בית דין הם, ואם יש בו משמע שהיו שלשה אינו צריך.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף כט

שלשה שישבו לקיים את השטר, סט ומת אחד מהם, ע צריכין לכתוב: במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי, כדי שלא יאמר הרואה: ב"ד של שנים קיימוהו. עא אפילו היה כתוב בו: בבית דין, יאמר: שמא דימו ששנים בית דין הם. עב ואם יש בו עג משמעות שהיו שלשה, אינו צריך. וי"א שאם לא כתבו: וחד ליתוהי, כשר. עד ומכל מקום לכולי עלמא אם כתב: בי דינא ובמותב תלתא, תו לא צריך, וחותמים שנים מהם, ודיו. הגה: ואם כל השלשה חתומים, אין צריך לכתוב: במותב תלתא הוינא (נ"י פ' ג"פ וריב"ש סי' תי"ג, וש"ח /שי"ח/ ורשב"א סימן אלף קנ"ג ור"ן פ"ב דכתובות). ואפילו אין כתוב בו רק: שטר זה נתקיים כראוי, די בכך (תשובת רמב"ן סימן צ"א).

10. שטר שכתבו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה יד

שטר שכתבו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון, ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם לפי שאין האחד תלוי בחבירו שאם היה כתוב בו ק' שהן מאתים או מאתים שהן ק' היה נוטל ק', אבל ב' דברים שאין האחרון תלוי בראשון הלך אחר אחרון, היה בו מלמעלה שם ולמטה שם קרוב לו הלך אחר התחתון א"כ למה כותבין את העליון שמא תמחק אות אחת מן התחתון וילמד מן העליון כגון היה בעליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא השם העליון, אבל לא ילמוד תחתון מעליון בשתי אותיות.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף ה

היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ט ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא, הולכים אחר התחתון, והוא שלא יהיה בשטה אחרונה, י ואין כתוב בשטר: והכל שריר וקיים. הגה: מיהו לאפקועי מבעל השטר למדין ואפילו משיטה אחרונה (נ"י פ' גט פשוט בשם ריטב"א והרמ"ה). ואם נמחק סכום של מטה, הכל פסול, דאפשר שהיה כתוב בו למטה רק דינר אחד (הגהות אשירי). ויש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך, ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך, ופיחת או הוסיף, בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון, ואחר הפרט אנו הולכים; ונראין דבריו. בד"א שהולכים אחר התחתון, כשאין האחד תלוי בחבירו. אבל אם היה כתוב בו: מאה שהם מאתים, או מאתים שהם מאה, אינו גובה אלא מאה, שהוא הפחות שבשניהם, יא דיד בעל השטר על התחתונה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף יא

כתוב בשטר: ממטבע פלוני דאינון כך וכך חייב פלוני לפלוני, ונמחק אותו סכום ואינו ניכר, אין לו אלא שנים מאותו מטבע.

11. נמחק מהתחתון אות אחת

שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף ו

יב אם נמחק מהתחתון אות אחת, שאיפשר להבין עניינו מהעליון, למדין ממנו. כגון שכתוב למעלה שנתחייב לחנני, ולמטה כתוב: לחנן, ילמד תחתון מעליון וינתן לחנני. אבל שני אותיות אין למדים, כגון למעלה: חנני, ולמטה: חן. ואפילו אם יש בתיבה העליונה ששה אותיות, ולא נמחק בתחתון אלא שתים, אין למדין ממנו. וכיון שאין למדין יג וידוע שנמחק השטר, פסול, ואין גובין בו. אבל אות אחת למדין, אפי' אין בעליון אלא שתי אותיות, ואנו צריכים ללמוד חצי תיבה. ואם היה חסרון בלא מחק, שלמעלה כתב: חנני, ולמטה כתב: חן, ודאי חזרה היא, שהסופר לא היה טועה שתי אותיות, וינתן לחן.

12. כתב בו מטבע זהב

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה יז

כתב בו מטבע זהב אין פחות מדינר זהב, זהב דינרין או דינרין זהב אין פחות משוה שני דינרין של זהב, זהב בדינרין אין פחות משוה שני דינרין של כסף מן הזהב, וכן כל כיוצא בזה. תמו הלכות מלוה ולוה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף יג

כתוב בשטר: פלוני לוה מפלוני כסף, נותן לו חתיכה של כסף, כל דהו, פחות שבמשקלות. כתוב בו: מטבע של כסף, אם פרוטות של כסף יוצאות באותו מקום, נותן לו פרוטה; ואם אין פרוטות של כסף יוצאות בו, נותן לו מטבע של כסף הקטן שיוצא שם. כט ואם כתוב בו: דינרי כסף, או: כסף דינרין, נותן לו ב' דינרין של כסף. ואם כתוב בו: כסף בדינרי, נותן לו כסף ששוה שני דינרין של זהב. ל ואם כתוב בו: זהב דינרי, נותן לו דהבא פריכא שוה שני דינרי זהב. ואם כתוב בו: כסף בדינרים, נותן לו שברי כסף ששוה שני דינרין של כסף. ואם כתוב בו: זהב, נותן לו חתיכה של זהב, פחות שבמשקלות. ואם כתוב בו: מטבע של זהב, נותן לו מטבע קטן היוצא של זהב. כתוב בו: זהב דינרים, או: דינרי זהב, נותן לו שני דינרי זהב. ואם כתוב בו: זהב בדינרים, נותן לו זהב שוה שני דינרין של כסף. (ועכשיו בזמן הזה אין חילוק בין אמר ליה: דינרין, לדינרי (מגיד סוף הל' מלוה). ונראה לי דנותן לו הפחות).

13. המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יז הלכה ט

המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל, היה כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל מה שאין כן בכתובה, לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעות א"י, בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול, היה בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו, מכאן אתה למד ששטר שאין בו שם מקום שנכתב בו כשר לכל דבר, והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כמו שיתבאר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרין אע"פ שאין אתה יכול להזימן כמו שיתבאר במקומו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף יד

המוציא שטר חוב על חבירו בסך מאה דינרים או סלעים, (לב ולא מתפרש איזה מטבע) (טור), אם היה כתוב: בבבל, מגבהו ממעות בבל. ואם היה כתוב: בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל. לא היה כתוב בשטר שם מקום, והוציאו בבבל, מגבהו ממעות בבל. הוציאו בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל. בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר, וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע, לג ישבע המלוה ויטול. הגה: לד מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחלה במקום שהמטבע פחות מזו, נותן לו פחות (ר"ן סוף כתובות). ואם היה כתוב בו: מאה כסף, ולא פירש אם סלעים אם פונדיונים, מה שירצה לוה מגבהו.

14. צירוף עד ודיין

שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף יד

אם אין מכירים לא חתימת העדים ולא חתימת דייני הקיום, ואחד מעידי השטר מעיד על כתב ידו, ושני עדים מעידים על חתימת אחד מהדיינים, לט או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כתב ידו, מ אינו מועיל, מא דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי, העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימת העדים. (מב וכן אם נתקיים כתב הסופר ועד אחד, לא הוי קיום) (ב"י בשם ר"י נ"ב ת"ה).

שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף טז

אם עד אחד מן השוק מד מעיד על חתימת עידי השטר, (יג) ודיין אחד מעיד על חתימתו, מצטרפים, דאמאי דמסהיד סהדא מסהיד דיינא. וכן הדין כשאין הדיין מעיד על חתימתו, מו אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין, דהשתא כולה סהדותא חד הוא.