גמרא בבא בתרא דפים קסו: -
קסח.
1. כתוב בו מלמעלה ספל ומלמטה קפל
3. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו
4. משלש ועד עשר אין כותבין בסוף שיטה
5. מתיקון שטרות להתבונן בואוי"ן
וזייני"ן
6. כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו
7. כותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה
8.
כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו
10.
כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו:
13. כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
רמב"ם הלכות מלוה ולוה
פרק כז הלכה טו
כתוב בו מלמעלה ספל ומלמטה קפל
הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מן הספל, כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששין שמא
זבוב הסיר רגל הקוף ונעשית סמ"ך ואינו גובה אלא במדת קפל הקטנה וכן כל כיוצא בזה
שיד בעל השטר על התחתונה, מעשה בשטר שהיה כתוב בו שש מאות וזוז אחד והרי הדבר ספק אם
שש מאות זוז וזוז אחד או שש מאות אסתירא וזוז, אמרו חכמים יטול שש מאות אסתירא וזוז
שיד בעל השטר על התחתונה, א"כ למה לא נאמר שש מאות פרוטה וזוז לפי שהפרוטות כולל
אותן הסופר זוזין ואחר כך כותבין וכן כל כיוצא בזה בכל זמן ובכל מקום לפי דרכם הידוע
על פיו עושין.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן מב סעיף ז
כתוב בו מלמעלה: ספל (פירוש
מדה שמחזקת סאה וחצי), ומלמטה: קפל (פירוש מדה שמחזקת קב וחצי בלבד), הכל הולך אחר
התחתון, יד שהקפל פחות מספל. כתוב מלמעלה: קפל, ומלמטה: ספל, חוששים שמא זבוב הסיר
רגל הקוף ונעשה סמ"ך, ואינו גובה אלא קפל. וכן כל כיוצא בזה, שיד בעל השטר על
התחתונה.
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כז הלכה יד
שטר שכתבו מלמעלה מנה ומלמטה
מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון, ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם
לפי שאין האחד תלוי בחבירו שאם היה כתוב בו ק' שהן מאתים או מאתים שהן ק' היה נוטל
ק', אבל ב' דברים שאין האחרון תלוי בראשון הלך אחר אחרון, היה בו מלמעלה שם ולמטה שם
קרוב לו הלך אחר התחתון א"כ למה כותבין את העליון שמא תמחק אות אחת מן התחתון
וילמד מן העליון כגון היה בעליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא השם העליון,
אבל לא ילמוד תחתון מעליון בשתי אותיות.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן מב סעיף טו
היה כתוב בו חשבון סתם, הולכים
אחר המנהג שרגילים לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם; כההוא שטרא דכתיב ביה: שית מאה
וזוזי, דאיכא לספוקי בשית מאה איסתרא וזוזא, או בשית מאה זוזי וזוזא, דאמרינן שיתן
לו שית מאה איסתרי, שהוא פחות. אבל אין לספק בשית מאה פרוטות, לפי שאין עושים סכום
חשבון מפרוטות. לה לשון שרגילים לכתוב בשטרות, אף על פי שאינו מתיקון חכמים, אלא לשון
שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא, הולכים אחריו; לו ואפילו לא נכתב, דנין אתו כאילו
נכתב. הגה: וה"ה תקנות הקהל, או דבר שהוא מנהג העיר (רמב"ם פ' כ"ג דאישות).
מי שמגדל יתום בתוך ביתו, וכתב עליו בשטר בני, או היתום כתב על המגדלו: אבי, או: אמי,
לא מקרי מזוייף, וכשר, הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך (תשובת מיימוני סוף משפטים סימן
מ"ח).
שולחן ערוך חושן
משפט סימן סט סעיף א
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב
לו, א גובה (א) מנכסי בני חורין. בין שכתב: אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב
לפלוני מנה, ב וחתם למטה; בין שכתוב בכתב יד אחר, והוא חתם למטה. והוא הדין אם לא חתם
למטה, אלא כתב: אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה. אלא שבזה יש חילוק, כשחתם למטה, אפילו
כל העליון כתב יד אחר, גובה. אבל כשחתם שמו למעלה, צריך שיהא הכל בכתיבת ידו, ג דשמא
חתם שמו בראש המגילה, ומצאו אחר וכתב תחתיו. אבל כשהכל הוא כתב ידו ליכא למיחש לזיופי,
ד אפילו לא כתב שמו, אלא שכתב: אני חייב לפלוני כך וכך, כיון שהוא כתב ידו, חייב. לפיכך
הפיתקות שהשותפים מוציאים זה על זה, הואיל והוא כתב ידם, אפילו אין בו חתימה כלל, אלא:
קבלתי ביום פלוני כך וכך, גובין בו מבני חורין, ואינו נאמן לומר: לא היו דברים מעולם.
הגה: ה אפי' כתב לו בכתב ידו: חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים, אפי' הכי לא הוי
רק כשאר כתיבת יד (פסקי מהרא"י סי' ר"א).
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כז הלכה יג
משלש ועד עשר אין כותבין בסוף
שיטה שמא יזייף ויחזיר השלש לשלשים והעשר עשרים, ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדבור
בגופו של שטר פעמים רבות עד שיבא באמצע השיטה.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן מב סעיף ד
צריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שטה
ה משלש ועד עשר, שמא יעשה מעשר עשרים, ומשלש שלשים. הגה: ו ואם כתב שלשה או עשרה, שפיר
דמי, דהא ליכא למיחש לזיוף (ב"י בשם תוספות והגהמ"יי). ז ואם נזדמן לו בסוף
שטה, מחזיר הדבר פעמים הרבה, עד שיבא בתוך שטה. וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיות,
ח כגון ב' או ד', שלא יעשו כ"ף או ריש. הגה: ואם לא עשה כן, הוי שטר שאפשר לזייף,
ופסול, אבל אי כתב גימטריאות או ראשי תיבות, (מדברים) שא"א לזייף, כשר (הגהות
מרדכי דגיטין).
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כז הלכה יב
...ומתקון השטרות להתבונן בשטר
בואוי"ן וזייני"ן שלו שלא יהו דחוקין בין התיבות שמא זייף והוסיף זו, ולא
יהיו מרוחקין שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת והניח רגלה האחת מקום וא"ו
וכל כיוצא בזה מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן מב סעיף ג
מתיקון שטרות להתבונן בואוי"ן
וזייני"ן שלו שלא יהיו דחוקים בין התיבות, שמא זייף והוסיף וא"ו או זיי"ן;
ולא יהיו מרוחקים, שמא מחק אות אחת, כגון ה"א או חי"ת, והניח רגלה אחת במקום
וי"ו, וכל כיוצא בו, מדקדקים בו בכל לשון (טור כאן) ובכל כתב. לכן צריך הסופר
ליזהר בכתיבת השטר שיהיו אותיותיו דומות זו לזו, ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו,
שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי, ואל ידחוק הכתב יותר מדאי, ואל ידחוק במקום אחד
וירחיק במקום אחר. לפיכך אין העדים רשאין לחתום, עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו. ולפיכך
כשיבא השטר לפני הדיין, צריך לעיין בכל אותיותיו, ולדמות אות לאות, ואם רואה בו שום
שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטיב. (וכל דבר שנוכל לתלות במחק, תלינן) (נ"י
פ' גט פשוט). ואם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה, יעשה, כדי שיוציא הדין לאמיתו.
ויש מי שאומר דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות, דקי"ל טוענים ליורש
וללוקח; ד אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו, ולא טוען נתבע (טענות
דשייכא) כההיא ריעותא דאשתכח בשטרא, לא טענינן ליה.
רמב"ם הלכות
גירושין פרק ב הלכה ג
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין
אשתו עמו, והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעין שזה הוא פלוני ואשתו
היא פלונית, ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד
מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויגרשנה עליו.
שולחן ערוך אבן
העזר סימן קכ סעיף ג
ו כותבין גט לאיש אף על פי שאין
אשתו עמו, ז והוא שיהיו העדים שחתמו בו ח מכירים ויודעים שזה פלוני ואשתו פלונית.
(ויש אומרים ט דגם הסופר צריך להכירן) (טור וכן נ"ל). והכרה זו אפילו על פי עד
אחד, ואפילו על פי אשה וקרוב. הגה: וצריך להכיר שם האיש והאשה ושם אביהם. וכל שהוחזק
שלשים יום בעיר, אין חוששין להם יותר. י ושם אביו, נהגו לכתוב על פי עצמו (ב"י
ממשמעות ל' הרמב"ם). ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהן שוין,
אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבריו, שמא יכתוב גט ויוליכנו לאשת חבירו ויגרשנה עליו.
ובשעת הסכנה, כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים.
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כד הלכה ד
כל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים
יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר
כן אין לדבר סוף, לפיכך מי שלא הוחזק שמו בעיר שלשים יום ובא ואמר כתבו עלי שטר שאני
חייב לפלוני או לזה כך וכך דינרין, אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזה שמו או יוחזק.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן מט סעיף ג
כל שהוחזק שמו שלשים יום בעיר,
כותבים אותו שם, ואין חוששין שמא שינה שמו לעשות קנוניא (פי' רמאות).
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כד הלכה א
כבר ביארנו ששטר חוב שיש בו
קנין כותבין אותו ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין
הלוקח עמו, וכן כותבין שובר למלוה אע"פ שאין הלוה עמו ושובר לאשה אף על פי שאין
בעלה עמה וגט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, אבל אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין
ושטרי אריסות וקבלנות ושטר ברירת הדיינין או שטר טענת בעלי דינין וכל מעשה ב"ד
אלא מדעת שניהם, וכל השטרות האלו צריכין להזהר בתקונן כשאר השטרות.
שולחן ערוך אבן
העזר סימן קי סעיף א
כותבין שובר לאשה א אע"פ
שאין בעלה עמה, ב ובלבד שיהא מכירה. ג והבעל נותן את שכר הסופר. הגה: ותלמיד חכם שאין
דרכו לדקדק בנשים, נאמן אח"כ לומר שטעה וכתב שובר לאשה אחרת על שם זו ד כי טעה
בה. (טעם זה מפורש גמרא בפרק גט פשוט).
רמב"ם
הלכות מלוה ולוה פרק כג הלכה ה
כותבין שטר ללוה אע"פ שאין
המלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהיה לוה עמו, בד"א בשטר שיש בו קנין שהרי משעה
שקנו מידו נשתעבדו נכסיו, אבל שטר שאין בו קנין אין כותבין אפילו ללוה עד שיהיה מלוה
עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה ללוות ממנו בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי
ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן לט סעיף יג
לז כותבין שטר ללוה, אף על פי
שאין המלוה עמו. (מיהו אם המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה, אין כותבין בעל כרחו) (תשובת
רשב"א סימן אלף ל"ד /תתקמ"ה/). ואין כותבין שטר למלוה, עד שיהא לוה
עמו. לח ואפילו אומר המלוה לעדים: כתבו השטר וחתמוהו, ויהיה בידכם, ואם יבא הלוה להקנות
ממנו תתנוהו לי, ואם לאו, תקרעוהו, אין שומעין לו. לט במה דברים אמורים, בשטר (ז) שיש
בו קנין, שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו לו מ או שכתב בשטר בהדיא שהנכסים יהיו
משועבדים לו מעכשיו (ר"ן פ"ב דכתובות ונ"י פ"ק דמציעא); אבל שטר
שאין בו קנין, אפילו מסר מעות ללוה בפנינו, מא אין כותבין אפילו ללוה, עד שיהיה מלוה
עמו מב ויתן השטר ביד המלוה בפנינו, שמא יכתוב עתה ללות ממנו בניסן, ולא ילוה ממנו
עד תשרי, או לא ימסור לו השטר, ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן, שלא כדין, שלא הגיע
לידו עד תשרי. הגה: מג אמר: קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך מד וכתבו לו, הרי אלו
כותבין ונותנין לו, ואין נותנין אותו ליד הלוה. אבל אם אמר: כתבו ותנו אותו בידי, לא
יתנו למלוה, ולא יזכה המלוה מה עד שיצא מתחת יד הלוה (טור).
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כד הלכה ב
ומי נותן שכר הסופר, בשטרי הלואה
הלוה נותן שכר, ובשטרי מקח וממכר הלוקח נותן שכר, והאשה נותנת שכר הגט, והחתן נותן
שכר שטר האירוסין או הנישואין, והמקבל וכן האריס או השכיר נותן שכר השטר, אבל שטר ברירת
הדיינין או טענות בעלי דינין שניהם נותנין שכר.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן לט סעיף יז
מט לוה שבא לבית דין בשטר חוב
שבידו לכפות את המלוה להלוותו עד זמן שקבע, אפילו נתברר שמדעת המלוה נכתב, נ (ח) יכול
לחזור בו. (אבל אמר להלוות לו על משכון (ט) והחזיק במשכון, לא יוכל לחזור בו) (תשובת
רשב"א סימן אלף נ"ד). הלוה נותן שכר הסופר, אפילו הוא שטר עיסקא.
נא ואם המלוה אבד השטר וצריך לכתוב אחר, הוא נותן השכר (נימוקי יוסף פרק גט פשוט והמגיד
פכ"ד מהלכות מלוה).
שולחן ערוך חושן
משפט סימן רלח סעיף ב
הלוקח נותן שכר הסופר, אפילו
במוכר שדהו מפני רעתה.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן רלח סעיף א
כותבין שטר למוכר שמכר שדהו
לפלוני, אף על פי שאין אותו פלוני לפנינו, א והוא שמיד הקנה לו השדה בקנין או שהעיד
על עצמו שכבר קנה באחת מדרכי הקנייה. ובלבד שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פב"פ
וזהו פב"פ. אבל אין כותבין שטר ללוקח, אלא מדעת המוכר. ויש מי שאומר שאפילו קנו
מהמוכר שהקנה לפלוני שלא בפני הלוקח, ובא הלוקח שיכתבו לו השטר, ב אין שומעין לו, שלא
אמרו סתם קנין לכתיבה עומד, אלא בפניו. הגה: מי שבא לעדים ואמר: בית שיש לי במקום פלוני
אני נותנו לפלוני, אע"פ שאין העדים יודעין אם יש לו בית במקום פלוני או לא, יכולין
לכתוב דהרי אינן מעידין רק על המתנה, ואם אין לו ממילא המתנה בטילה (מרדכי סוף פרק
המוכר פירות).
שולחן ערוך אבן
העזר סימן נא
סעיף א
איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין,
ואמר לה: כמה את מכנסת לי, כך וכך, א ואמרה לו: וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך,
(ב ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים) (כן נראה מהרמב"ן וכ"כ הריב"ש
סי' שמ"ה), וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו: כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה
נותן לבתך כך וכך; הגה: ודוקא בדברים כאלו, שביד האב לקיים, אבל אם פוסק על בנו שיעשה
איזה דבר, כגון לילך אחריה למקום אחר, ג אינו נקנה באמירה, דאין זה תלוי באב רק בבן
(מרדכי פרק הנושא ובפרק מי שמת); עמדו וקדשו, קנו אותן הדברים ואע"פ שלא היה ביניהם
קנין, ואלו הן הדברים הנקנים באמירה; והוא שיהיו הדברים ד שפסקו מצויים ברשותם, שאין
אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודברים אלו לא ניתנו ליכתב, ה לפיכך אפילו נכתבו, אינם כשטר
שיטרוף בהם ממשועבדים. בד"א, כשפסק האב לבתו, בין קטנה בין גדולה, או לבנו ו ובנישואין
הראשונים, (וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו
בדברים אחרים, לא (טור), וכן אם קדשו ואח"כ פסקו, לא מהני (תוספות פ' נערה), ז
וי"א דבעינן גם כן ח דהתנו כן ביחד, אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו,
אינו נקנה באמירה) (ריב"ש סימן שמ"ה); אבל אח שפסק לאחותו, ט או אשה שפסקה
לבתה, וכן שאר קרובין, וכן האב שפסק לבנו או לבתו, בנשואין שניים, לא קנו אותם הדברים
עד שיקנו מיד הפוסק, שיתן כך וכך. הגה: י הדברים הנקנים באמירה, או שפסק האב וקנו מידו,
הוי כשאר חוב, ואפי' מת האב קודם שנשאה, החתן מוציא מן היורשין, ואפילו ממשעבדי, כשאר
חוב (ריב"ש סי' קכ"ט). יא וי"א דאין מנכין לבת מירושתה, הואיל וזכתה
בהן בחיי האב; אבל אם אמר: אתן כך וכך, וכן חתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך, ובשעת
הנשואין חוזרים בהם, יב עיין בח"ה סי' רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין, אבל
מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואין,
כן נראה לי. וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה, היינו דוקא במתנה מרובה, ולעשיר;
אבל הפוסק לעני, צריך לקיים יג משום דהוי כנדר (ב"י בשם ר"מ וכן הוא בירושלמי);
וכן בעשיר מתנה מועטת, אית ביה משום מחוסרי אמנה אם חזר בו (ב"י בשם הרשב"א).
(ועיין בח"ה סי' רמ"ט בהלכות מתנה). החתן צריך לשלם שכר התנאים, אם לא
נכתב רק שטר אחד (נ"י פרק גט פשוט), אבל אם נכתבו ב' שטרות, כל אחד משלם שלו.
כל מה שפוסקין צריכין ליתן קודם שיכנוס, אבל לא יוכל לומר: כנוס ואח"כ אתן, יד
אבל אם רוצה להשליש המעות, הרשות בידו (הגהות אלפסי). ועיין בח"ה סי' ע"ג
סעיף ח' מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו טו והוא מרגיל קטטה עם הבת, ובמהרי"ק שורש
פ"א.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן יג סעיף א
א אחד מבעלי דינים שאמר: איש
פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו: פלוני ידון לי, הרי אלו שני דיינים שבררו זה אחד וזה
אחד בוררים להם דיין שלישי, ואין צריך שיהיה הדיין השלישי ברצון הבעלי דינים, ושלשתם
דנים אותם, שמתוך כך יצא הדין לאמתו. ב אפילו היה האחד שבירר בעל הדין חכם גדול וסמוך,
ג אינו יכול לכוף את בעל דינו שידון אצל זה, אלא גם הוא בורר ד מי שירצה. הגה: שמתוך
שזה בורר לו א' וזה בורר לו א' הבעלי דינים צייתין להם, וגם הדיינים כל אחד מהפך בזכות
אותו שבירר אותו בכל מה שאפשר מצד הדין, והג' שומע טענות שניהם ופוסקים האמת (טור).
אם אינם יכולים להשוות עצמם לברור להם שלישי, מנהיגי העיר יתנו להם ג'. ואם אין מנהיגים
בעיר, ילך התובע לפני ג' ויכופו הנתבע לדון לפניהם. וכן אם הנתבע מערים לברור דיין
שאינו הגון כדי לשבת אצל דיין הגון, כופין אותו לדון לפני ג', כמו שנתבאר לעיל סי'
ג', או שיברור דיין הגון (טור). ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמן, יש אומרים דאין
צריכין לברור שלישי (מהרי"ו סי' י"א). ה ויש אומרים דאם הנתבע אומר שהוא
יברור שנים והתובע גם כן שנים, והם יבררו חמישי, הרשות בידו, דכל זמן שהדיינים רבים
יותר יוצא הדין לאמתו (רמב"ן בפירושו לתורה).
שולחן ערוך חושן
משפט סימן יג סעיף ב
כותבים: פלוני בירר את פלוני
ופלוני בירר את פלוני. וכל זמן שלא כתבו, יכולין לחזור בהם; ומשכתבו, אין יכולין לחזור
בהם. לפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר הסופר. הגה: וה"ה אם
קנו מידו (נ"י פ"ק דב"מ). וי"א דמשטענו בפניהם אינן יכולים לחזור,
אע"פ שלא כתבו (שם בשם הירושלמי). ונ"ל דבמקום שאין דרך לכתוב: פלוני בירר
פלוני וכו', משטענו בפניהם ו אין יכולים לחזור לכולי עלמא. וכל מקום שאינו יכול לחזור,
לא יכול גם כן לומר שיוסיפו הדיינים. (ר"י נט"ו ת"ג).
רמב"ם הלכות
עדות פרק ג הלכה ה
כל עד שנחקרה עדותו בבית דין
בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו, כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי
ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו, וכן אינו יכול
להוסיף בעדותו תנאי, כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללן ביטול
העדות או הוספת תנאי בה אין שומעין לו.
שולחן ערוך חושן
משפט סימן כט סעיף א
א אחר שהעיד העד בבית דין (והוא
לאחר כדי דבור) אינו יכול לחזור בו. כיצד, אמר: מוטעה הייתי, שוגג הייתי ונזכרתי שאין
הדבר כן, לפחדו עשיתי; אין שומעין לו, אפילו נתן טעם לדבריו. וכן אינו יכול להוסיף
בעדותו תנאי (ב וי"א דיכול להוסיף בתנאי) (טור בשם הרא"ש). אבל בדבר שמוכיחו
שטעה, כגון שהזקיקוהו בית דין להביא עדים שאינו רמאי, והלך והביאם, ואמרו להם הבית
דין: יודעים אתם בו שהוא רמאי, ואמרו העדים: כן, ואמר להן הבעל דין: וכי אני רמאי,
ואמרו: לא אמרנו אלא שאינך רמאי, שומעין לדבריהם האחרונים, משום דמסתמא אין אדם מביא
עד להעיד חובתו, ובודאי טעו. ג וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו, נאמנים הם בעצמם,
ואין בזה משום חוזר ומגיד. ד וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים, כגון שהדברים סתומים
וסובלים ביאור אחד משני ענייני משמעות, אחד קרוב ואחד רחוק, כל שאנו יכולים לכוין דברי
העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת, יש לנו לכוין דבריו, כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים
הנראים מכחישים זה את זה, ה כדי שתהא עדות מכוונת. הגה: כשנותנים חרם בבית הכנסת, אחר
עדות, שיעידו קודם שיצאו מבית הכנסת, ולאחר שיצאו באו עדים להגיד, ואומרים: לא שמנו
לבנו אז להעיד, ועתה זוכרין, יכולין לחזור ולהעיד, הואיל ושתקו תחלה ו ולא אמרו: (א)
אין אנו יודעים (מרדכי פ' שבועת העדות). ואפילו אמרו: אין אנו יודעים, ונתנו אמתלא
לדבריהם למה אמרו כך, חוזרין ומגידין, הואיל ולא אמרו בהפך ממה שאומרים באחרונה (ב"י
בשם הרמב"ם וטור).