רי"ף בבא בתרא דף ה
גמרא בבא בתרא דפים ז: – ח:
אורך השיעור אודיו הוא דקות
1. כופין לבנות דלת ובית שער לחצר
2. כופין בני העיר לעשות חומה וכדו'
3. הדר בעיר י"ב חודש ה"ז כאנשי העיר
5. יכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי
6. כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב בעלי אומניות
7. חייב לעשות דלת וכדו' עם שאר בני החצר
8. בני העיר משעבדין זא"ז לחפור בורות וכד'
9. בני מבוי כופין זא"ז לעשות לחי וכדו'
10. כופין בני בקעה זא"ז לעשות חריץ
11. כופין בני העיר זא"ז לבנות ביהכנ"ס
12. באיזה מיסים חייבים הת"ח והיתומים
13. מקדימים דינו של ת"ח ויכול להודיע שהוא ת"ח
15. שיעור הזמן שצריך לשבת בעיר ע"מ שיכפוהו בצרכי עניים
16. איו פוסקין צדקה על היתומים אלא לכבודם
17. גבייה וחלוקה של תמחוי וקופה
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ה הלכה א
חצר השותפין כל אחד מהן
כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או
דברים שנהגו בני המדינה לעשותם, אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו,
עשה אחד מהן מעצמו אם גילה השני דעתו שנוח לו במה שעשה חבירו מגלגלין עליו את הכל ונותן
חלקו בהוצאה.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסא סעיף א
א בני העיר כופין זה
את זה לבנות דלת ובית שער לחצר. וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים
שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור, אינו כופהו. עשה אחד מעצמו,
אם גילה השני דעתו שהוא חפץ בו, מגלגלין עליו את הכל ונותן לו חלקו בהוצאה.
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה א
כופין בני העיר זה את
זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להן בית הכנסת ולקנות ס"ת ונביאים וכתובים
כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הצבור.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסג סעיף א
א כופין בני העיר זה
את זה, (אפילו מעוט כופין את המרובים) (רבינו ירוחם נל"א ח"ו), לעשות חומה,
דלתים ובריח לעיר;
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה ה
וכל הדר בעיר י"ב
חדש או שקנה בה בית דירה נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכין לתקון החומה והדלתות
ושכר הפרשין השומרין את המדינה, וכל כיוצא בדברים אלו ששומרין את העיר.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסג סעיף ב
כל הדר בעיר י"ב
חדש, או שקנה בה בית דירה, נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכים לתיקון החומה ודלתות
ושכר הפרשים והשומרים את המדינה וכיוצא בדברים אלו ששומרים העיר. הגה: ודוקא בסתם,
אבל אם ידענו ג שרוצה לקבוע בעיר, מיד הוי כאנשי העיר. ויש אומרים דאם שכר בית דירה,
כל ששכרה לי"ב חדש, הוי כאנשי העיר מיד (ריב"ש סימן תע"ה). ויש אומרים
דבעינן קנה דוקא להשתקע (מרדכי פ"ק דב"ב). ויש אומרים אפילו לגור; ולכ"ע
אם נפל לו בית בירושה או במתנה, אינו כלום (ריב"ש סימן תי"ד /רי"ד/
וקל"ב). מיהו אם יש מנהג, הולכין אחריו. וי"א דכל זה במס קצוב, אבל כשאינו
קצוב, מיד ששוכר בית חייב ליתן גם הוא, דעושה עין כמו שאר בני העיר ואיכא למימר דמתרבה
המס בשבילו (מוהר"ם מירזבור"ק ותוספות ומרדכי והרא"ש); ויש חולקין
(נ"י פ' חזקת). והא דמהני אם דר שם י"ב חדש, היינו שנתעכב שם שלא מחמת אונס,
אבל אם נתעכב שם מחמת אונס, ד כגון שחלה או כדומה לזה, לא. ומיהו אם הרויח שם, צריך
לתת מס לפי ענין ההרוחה, כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ז (מהרי"ו סימן ק"ו).
מי ששהה בעיר שנים רבות ולא תבעו ממנו מס, לא הוי מחילה, ולכשיתבעו ממנו צריך לתת למפרע
(מהר"מ מירזבור"ק). כל מס שהושם על בני העיר, אין אדם יכול לפטור עצמו ממנו
ה בצאתו מן העיר אחר שהושם המס (מרדכי פ' השותפין בשם הר"י); ואפילו אחר שנתנו
לשר חלקם, אם השר כופר, צריכין לחזור וליתן (הגהות מרדכי פ' הנ"ל). ואם יש להם
חילוקים עם בני העיר, צריכין לחזור למקומם ולדון עמהם (מהרי"ק שורש ב'). ואם נהגו
בענין אחר, הכל כפי המנהג (תרומת הדשן סימן שמ"ב).
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה ד
כשהן גובין מאנשי העיר
לבנות החומה גובין לפי קריבת הבתים מן החומה כל הסמוך לחומה נותן יותר.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסג סעיף ג
כשגובין מאנשי העיר לבנות
החומה, גובין לפי קירוב הבתים לחומה, כל הסמוך לחומה נותן יותר. וי"א שגובין לפי
הממון, ואחר שחלקו לפי הממון גובין גם כן איזה בית קרוב לחומה הוא פורע יותר. כיצד,
ב' בתים שוים בקירוב זה כזה, ויש בהם ממון בשוה, פורעים בשוה. ואם יש בית קרוב לחומה
ואין בו ממון, ואחד רחוק ויש בו ממון, אין גובין מהקרוב כלום, כיון שאין לו על מה לחוש.
הגה: כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון, והעשירים שהם מעוט נפשות הם חשובים
רוב בענין זה. ולכן פסק מהרא"י (ת"ה סימן שמ"ד) על ה' אנשים בעיר אחת,
ומהן ב' אחין תקיפין ועשירים ורוצים שהם יבררו שנים שיש שייכות להם, שהדין עמהם. ואם
שני בתים יש בהם ממון בשוה, ואחד רחוק ואחד קרוב, הקרוב יתן יותר מהרחוק. ודוקא כשיש
שלום בארץ ואיכא אימת מלכות, אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה, לא איכפת לן
בקירוב בתים כלל, ואין גובין אלא לפי שבח הממון. ואם באים על עסקי נפשות, גובים אף
לפי שבח נפשות, החצי לפי שבח ממון והחצי לפי נפשות; והאי שבח ממון דוקא ממון דמיטלטל.
הגה: ו וכן אם תעו חבורה ההולכת במדבר, ואיכא סכנת נפשות, גובין (אף) לפי הנפשות (תוס'
ומרדכי והרא"ש פ"ק דב"ב). וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל, ואפילו
שמדות, ואפילו מענין אותם ביסורין, יש אומרים דגובין לפי הממון של ישראל (הרא"ש);
ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו סכנת נפשות, ואפילו רק צוו שלא למכור לחם ליהודים,
או אסרו השחיטה וכדומה, גובין לפי נפשות (תשובת רשב"א סימן אלף צ"א). ולי
נראה דדנין בזה לפי ענין הנראה לדיינים. שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות, ונתפשרו
עם המושל לתת קצבה לשנה, גובין לפי ממון, אף על פי שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה (מרדכי
פ"ק דב"ב). ודוקא בכה"ג, אבל אם העובדי כוכבים עדיין שומרים, והיהודים
שוכרים שנים או שלשה לשמור במקומן, עדיין אקרקפתא דגברא מונח, וגובין בשוה הן דל הן
עשיר (ת"ה סימן קמ"ה /שמ"ה/). וכשגובין לפי ממון, אין חילוק בין ממון
שלו או ממון אחרים שעוסק בהן; ואפילו נהגו שלא ליתן מהם, יכולים לשנות ולקצוב ליתן
מהם מכאן והלאה (מרדכי פ' השותפין). ויש חולקין וסבירא להו דאין צריך ליתן ממון אחרים,
ואם מתייראין שעושין להם עין, יגידו למלך. (מרדכי פ' הגוזל בתרא בשם ר"ת). והמנהג
כסברא הראשונה. ומי שיש לו בידו עיסקא מאחרים, יתן המקבל מפלגא, והנותן פלגא. ז וכן
צריכין לתת ממה שיש לאשה בלא בעלה, או לבניו ח או בנותיו הקטנים (מרדכי פ' הנ"ל).
אם היו רגילין תחלה לתת ע"פ הערכה, יכולין לשנות ולתקן על פי השבועה, דהוו כשותפין
זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין (ב"י בשם רשב"א ות"ה
סימן שמ"ב). ואם כולן נותנין על פי השבועה, ואחד אומר: איני נשבע אלא העריכו אותי
בכל מה שתרצו, י"א דאין שומעין לו (ת"ה הנ"ל). ואם שמו המס על כל אחד
מהם מה יתן, והתחילו לגבות מאותה שעה הוי על (כל) אחד כחוב, ואפילו העני אח"כ,
חייב ליתן מה שפסקו עליו (הרשב"א סי' תתע"ז /תשע"ז/). וכן אם היה עני
והעשיר, הולכין תמיד אחר זמן הגבייה, (רשב"א סימן תשע"ז). מיהו מי שבא לעיר
בין הזמן שנתחייב במס ההוא ובין זמן הגבייה, י"א דא"צ ליתן המס ההוא מאחר
שכבר נתחייבו, ואין רשות ביד הקהל להתנות שיתנו (ריב"ש סימן תע"ז). מיהו
י"א דאם המס ההוא תועלת הבאים, חייבים ליתן חלקם (הרא"ש כלל ו' סימן י"ב).
וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, ט אף על פי שהוא מנהג
גרוע, אין מדקדקים בענייני המסים (ת"ה סימן הנ"ל ומהרי"ו סימן קל"ב
/קכ"ד/). קהל שהלוו לשר, ואמר לנכות להם בענייני המסים, ואח"כ לא רצה, (ומת)
(א) ונתייאשו מן החוב, ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם, הקהל הוו כזוכים מן ההפקר,
ואינן צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלוואה וירדו מנכסיהם (מהרי"ק
שורש ג'). מי שיש לו חובות על אחרים, י אם ראויין ליפרע נותן מהם; וכן אם נתחייב לאחרים,
מנכין לו אם יצטרך לשלם. יא אין צריכין ליתן מריבית שעלה על משכונות, כל זמן שלא נזקף
עם הקרן. וכן שכירות שלא בא ליד בעליו (ת"ה הנ"ל ומהרי"ו סימן תל"ג
/קל"ג/). וכן אין נותנים ממעות המיוחדים למצוה או לצדקה (הרא"ש כלל י"ג
סי' ו' והגהות מרדכי ריש ב"ב), אם אין לו הנאה מהם. אבל אם יש לו הנאה מן הריוח,
או לזרעו אחריו, נותן כפי הנאה שבהן (ת"ה הנ"ל). יב מי שיש לו פקדון ביד
אחרים ואינו נושא ונותן בו, י"א דחייב ליתן מהם מס, אף ע"פ שנותן ג"כ
במקום שהפקידן (ת"ה הנ"ל), ויש חולקין. (תשובת רשב"א סימן תרס"ד
וסימן תשפ"ח ומהרי"ק שורש קכ"ד); ולכולי עלמא אם היו לו קרקעות במקום
אחר, אינו נותן מהם כלום (ת"ה הנ"ל). יג במקום שנותנין על פי הערכה, אינו
יכול לומר שטעו; אבל אם נותנין על פי השבועה, יכול לומר שטעו (מהרי"ו סי' פ"ד),
אבל ממון דלא מיטלטל, אין גובין עליו כלל. הגה: והא דאין נותנין מקרקעות, היינו מבתים
וכדומה, שאינו מרויח בהן, אבל אם יש לאדם שנים או ג' בתים, ודר באחד מהן ומשכיר האחרים,
או שיש לו שדות וכרמים שמרויח בהן, או שעוסק בפרקמטיא, צריך ליתן מהם, אבל לא כל כך
כמו משאר ממון. כשנותנין מבתים, כל בית החשוב יותר ועושה עין יותר, צריך ליתן יותר
(מרדכי פרק השותפין ות"ה סימן שמ"ב). ובכל זה הולכין אחר המנהג (תשובת רשב"א
סימן תרמ"ד /תרס"ד/). ואם רוצים בעלי כיסים לקצוב מס על הבתים במקום שאין
צריך ליתן מהן, אין שומעין להן (מרדכי הנזכר לעיל). וכמו שאין נותנין מן הבתים כך אין
נותנים משאר כלי בית או ספרים, אבל תכשיטין נותנין מהם, אבל אינו כל כך כמו משאר ממון.
ואין חילוק אם הם מחוברים לבגדים או לא, והכל לפי המנהג (ת"ה סימן שמ"ב).
ואם יש לחוש לגזילת חצרות וקרקעות ושריפת בתים ונתיצתם, גובין אף לפי כולם. הגה: במקום
שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם,
ויצטרכו הקהל ליתן השכר, גובין לפי ממון. וכן בשכר החזן (ר"י נכ"ט ח"ג),
ועיין בא"ח סימן נ"ג סעיף כ"ג. וכן בנין בית הכנסת גובין לפי ממון
(מהר"ם פאדוואה). כל צרכי העיר, אע"פ שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות
או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן (מהר"י מינץ).
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ה הלכה יג
מי שיש לו פתח למבוי
אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי,
ומבוי המפולש לר"ה ובקשו בני המבוי להעמיד להם דלתות בני ר"ה מעכבין עליהם
מפני שפעמים דוחקין הרבים ונכנסין בו.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסב סעיף א
א בני מבוי כופין זה את זה
לעשות לחי וקורה למבוי. אבל אם באו להעמיד לו דלתות, אפי' אחד מהם יכול לעכב ולומר:
אני רוצה ליכנס בחבילתי עד פתחי. ואפילו אם יסכימו כולם להעמיד דלתות, בני רשות הרבים
מעכבים עליהם. הגה: ואפילו מכרו בני המבוי המבוי להעמיד דלתות, והכריזו שכל מי שלא
יערער שאבד זכותו, ולא ערערו בני רשות הרבים, אפילו הכי יכולין למחות (בית יוסף בשם
הרשב"א). ואפילו אם ירצו להעמיד הדלתות בפנים במבוי הרבה, לפי שפעמים דוחקים ונכנסים
לתוכו. הגה: מיהו מבואות קטנים הפתוחים לאותן הפתוחים לרשות הרבים או לסמטא, רשאין
בני המבוי לעשות להן דלתות (טור בשם הרא"ש). ויש אומרים דאפילו אם פתוח לרשות
הרבים וניכר בראשו כמין פתח שיש לו פצימין, יכולין להעמיד לו דלתות. (טור בשם הרמב"ן
ונ"י ריש ב"ב). בני מבוי שהיה במבוי שלהן שכונה בחצר אחד ובו בית הכנסת ובית
המקוה, והחצר סגור בדלתות, והמבוי פתוח לרשות עובד כוכבים, ובמקום אחר דרים ישראלים
שיש להם דרך על זה המבוי לילך לחצר ההוא לצורך טבילה או תפלה, ובני המבוי רוצים להעמיד
דלתות כדי לשמור (עצמן) מן העובדי כוכבים הנכנסים, הישראלים האחרים יכולין למחות בידם,
אע"פ שרוצים להסיר הדלת מן החצר ולקבעה בראש המבוי, שהוא משורת הדין, אבל אם נתן
להם המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן, דינא דמלכותא דינא, כי השווקים והרחובות שלהן
ויכולין לעשות בהן מה שירצו (תשובת רשב"א).
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה ח
כופין בני מבוי זה את
זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות, היה שם במבוי אחד מבני
מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת
כנגדו או טחון אחרת, אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי, ואפילו היה מבני מבוי
אחר אינן יכולין למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות, אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות
בצד חנותו של זה, או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך
אינו יכול למנעו.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קנו סעיף ה
ג כופין בני מבוי זה את זה שלא
להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות. היה שם במבוי אחד מבני מבוי
אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו,
אינו יכול למונעו ולומר לו: אתה פוסק חיי; ואפילו היה מבני מבוי אחר, אינם יכולים למונעו,
שהרי יש ביניהם אותה אומנות. הגה: ד ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש
אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות, אלא דבעל האומן אינו יכול למחות לומר: אתה פוסק
חיי. (בית יוסף בשם הרבה פוסקים). אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של
זה, או מרחץ בצד מרחצו של זה, יש להם למונעו. ואם היה נותן עמהם מנת המלך, אינם יכולים
למנעו. הגה: ה ורבים האומרים דאפילו הכי אין לו רשות ליכנס למבוי שיש שם בני אומנתו,
דבעל האומנות יכול לעכב עליו שלא ליכנס למבוי שלו, הואיל והוא מעיר אחרת. אבל במבוי
אחר אינו יכול למחות בו, הואיל ונותן מס (טור והמגיד פ"י משכנים ובית יוסף בשם
רש"י ותוס'). ובני העיר יכולין למחות בכל ענין ויכולין לומר: אין אנו יכולין לישן
מקול הנכנסים, אף על פי שיש להן כבר אותו אומנות. ואם לא נתן מס עד עכשיו ובא לעסוק
במלאכתו ולתת מס, י"א דבר אומנתו יכול לעכב עליו, עד שישכור לו בית ויהיה כבני
העיר (תה"ד סי' שמ"ב). ויש אומרים דלא מקרי נתינת מס במה שנותן מנת המלך,
אלא עד שיתן מס שלו למושל העיר הזאת דשייך לגבול שלהן (בית יוסף בשם רש"י). ואין
חילוק בכל זה בין תלמיד חכם לאחר, דאין חילוק אלא ברוכלין, כמו שיתבאר בסמוך (טור).
ויש אומרים דאם בני העיר צריכין לתורתו, אינן יכולין למחות בידו אף על פי שיש תלמיד
חכם אחר בעיר, דקנאת סופרים תרבה חכמה (בית יוסף בשם הגהות אשירי). תלמיד חכם המביא
סחורה לעיר, חייבין למנוע לכל אדם למכור, עד שהוא ימכור שלו (טור). ואי איכא עובדי
כוכבים דמזבני, דליכא רווחא לת"ח, מותר כל אדם למכור (טור בשם הרמ"ה). ועיין
ביורה דעה סימן רמ"ג. אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין שאסור לאחרים
לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין. ויש מתירין לישראל
אחר לילך להעובד כוכבים ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה, דנכסי
עובד כוכבים הם כהפקר, וכל הקודם זוכה. ויש אוסרין (כל זה במרדכי פרק לא יחפור והגהות
מיימוני פרק ו' דשכנים וע' לקמן סי' שע"ו). ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עובד
כוכבים, ורגיל בכך, אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה, ואם רוצה לעשות גוערין
בו. מיהו אם עבר ועשה, אין מוציאין מידו (בית יוסף בשם הרשב"א). ועיין לקמן סימן
רל"ז. שני בני אדם הדרים ביחד, והאחד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לעובד כוכבים,
אין חבירו יכול למחות בו (רבינו ירוחם נ' נ"א ח"ו). והוא הדין בכל כיוצא
בזה, ועיין לקמן סימן רכ"ח סעיף י"ח.
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ה הלכה ב
מי שיש לו בית בחצר אחרת
בני החצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול אבל בשאר הדברים אין משעבדין אותו,
ואם היה שרוי עמהם באותה חצר משעבדין אותו על הכל.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסא סעיף ב
מי שיש לו בית בחצר ואינו
דר עמהם, חייב לעשות עמהם דלת נגר (פי' בריחי עצי שיטים (שמות לו, לא), תרגום נגרי
אעין דשטין) ומנעול, אבל לא שאר דברים.
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה ג
מי שיש לו חצר בעיר אחרת
בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר כל הדברים
אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסג סעיף ב
ב מי שיש לו חצר בעיר
אחרת, בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהם בורות, שיחין ומערות ואמת המים; אבל בשאר כל
הדברים אין משעבדים אותו
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ה הלכה יב
כופין בני מבוי זה את
זה לעשות להן לחי או קורה למבוי
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסב
א בני מבוי כופין זה
את זה לעשות לחי וקורה למבוי
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה ב
מי שלקח עיר בארץ ישראל
כופין אותו ב"ד ליקח לו דרך מד' רוחותיה משום יישוב ארץ ישראל, וכופין בני בקעה
זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ. [פירוש: 'חריץ' – תעלה ארוכה וצרה. 'בן חריץ' – חריץ קטן שבין הגדר לחריץ הגדול.
והטעם שצריך לחריץ ובן חריץ מבואר בגמ' ב"ב ק"ח. כדי שלא תהא חיה קופצת
על הגדר, ועיי"ש עוד מדוע בעינן לתרוויהו].
רמב"ם
הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה א
כל מקום שיש בו עשרה
מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בה"כ =בית
הכנסת=, וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה"כ ולקנות להם ספר תורה נביאים
וכתובים.
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה א
כופין בני העיר זה את
זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להן בית הכנסת ולקנות ס"ת ונביאים וכתובים
כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הצבור.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסג סעיף א
א כופין בני העיר זה
את זה, (אפילו מעוט כופין את המרובים) (רבינו ירוחם נל"א ח"ו), לעשות חומה,
דלתים ובריח לעיר; ולבנות להם בית הכנסת; ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא
בהם כל מי שירצה, מן הצבור. הגה: וה"ה
לכל צרכי העיר (עיין בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי' נ"ג
שם). וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה
(מרדכי פ"ק דב"ב ותשובת מיימוני ספר קנין סימן נ"ט). וע"ל סימן
ד' וסימן ו' בני העיר שיש להם דין עם יחיד אם יכולים לדונו, ואם נקראים מוחזקין. דין
שכירות למנין, עיין בא"ח סוף סימן נ"ה. ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור, כל
הדרים בעיר חייבים ליתן לזה (הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' כ"א כ"ו וכפול
לקמן סי' שפ"ח). כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו, יש להושיב כל בעלי בתים
הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו,
הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם.
והמסרב מלומר דעתו על פי החרם, בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן (תשובת
מוהר"ם ספר קנין סימן כ"ז והגהת מיי' פי"א דתפלה). ועיין בי"ד
סימן רנ"ו אימת חייב ליתן לכיס של צדקה.
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה ו
כל הדברים שצריכין לשמירת
העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכין
שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים, ואם כל העם יוצאין
ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסג סעיף ד
כל הדברים הצריכים לשמירת
העיר, לוקחים מכל אנשי העיר, ואפילו מהיתומים, חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכים
שמירה, שתורתן משמרתן. אבל לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים. ואם כל העם יוצאים
ומתקנים בעצמם, לא יצאו ת"ח עמהם, שאין דרך תלמיד חכם להתזלזל בפני ע"ה
(ועיין ביו"ד סי' רמ"ג סעיף א'). היו חופרין נהר להביא למדינה מים, גובין
אפילו מהיתומים, שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם. לפיכך אם אירע שום דבר
שלא באו המים, הואיל ולא נהנו מהם היתומים, מחזירים להם כל מה שנלקח מהם; וכן כל כיוצא
בזה. הגה: אבל אין היתומים צריכים ליתן, אפילו לבנין בית הכנסת, דלאו בני מיעבד מצות
נינהו (ב"ב פרק השותפין), כמו שיתבאר לקמן סימן ר"צ סעיף ט"ו.
שולחן ערוך
יורה דעה סימן רמג סעיף ב
במה דברים אמורים, כשכל
אדם יוצא בעצמו. אבל אם אין יוצאין בעצמם, אלא שוכרים אחרים במקומם או גובים ממון מבני
העיר לעשותו, אם דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות מים וכיוצא בהם, חייבים לתת חלקם.
(ואם בתחלה הלכו בעצמן, א ואח"כ נמלכו לשכור אחרים, ת"ח חייבים ליתן חלקם)
(תשו' מהר"מ במרדכי פ' השותפין). ב אבל דבר שהוא צריך לשמירת העיר, כגון חומות
העיר ומגדלותיה. (א) ושכר השומרים, לא היו חייבין לתת להם כלום, שאין צריכין שמירה,
שתורתן שמירתם. ג (ב) ולכן היו פטורים ד מכל מיני מסים, בין מסים הקצובים על כל בני
העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו, בין הקבועים בין שאינם קבועים, וחייבים בני
העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש. הגה: ואפילו אם אמר ההגמון שת"ח
עצמם יתנו, חייב הצבור לתת בעדם. ה ואם החרימו הצבור על תלמיד חכם ליתן, אין בחרם שלהם
כלום. ותלמיד חכם היה יכול להחרים ולשמת הצבור שיתנו בעדו דמיו. (ב"י בשם ת' ה"ר
נחמיה באלשקר סי' י"ט). ואין חילוק אם הת"ח עשיר או עני. (ב"י בשם הרמב"ם
ורמ"ה ור"י הלוי). ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם,
חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט ו משא ומתן להתפרנס בו ז כדי חייו ולא להתעשר,
ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנתו. הגה: ואין
חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, ח רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן
בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך
שנתבאר. (ת"ה סימן שמ"ב). ואע"ג (ג) דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו
לו ליטרא דדהבא אם מביישו, מ"מ לענין לפטרו ממס מקילין להם בזה, רק שיהא מוחזק
לת"ח, כמו שנתבאר. (שם סימן שמ"א). ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח
ממס, ויש מקומות שנהגו (ד) שלא לפטרן (שם שמ"ב).
רמב"ם
הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה י
תלמידי חכמים אינם יוצאין
בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ,
ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן ולא לתשורת המלך,
ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש
ואיש שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים, וכן אם היתה סחורה
לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא,
וכן אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו.
שולחן ערוך
חושן משפט סימן קסג סעיף ה
יד תלמידי חכמים, פטורים
ממסים, כמו שנתבאר בטור יורה דעה סימן רמ"ג. הגה: יש מקומות שנוהגין שחזן בית
הכנסת פטור ממסים, ומנהג הגון הוא וכן ראוי לנהוג (ת"ה סימן שמ"ב). מיהו
מדינא אינו פטור. ואם שכרוהו מתחלה לפטור ממסים, ואחר כך שכרוהו סתם, ודאי על תנאי
ראשון שכרוהו (ריב"ש סימן תע"ה).
רמב"ם
הלכות שכנים פרק ו הלכה ז
היו חופרין נהר להביא
בו מים למדינה גובין אף מן היתומים שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם, לפיכך
אם אירע להם דבר שלא באו המים הואיל ולא נהנו מהן היתומים מחזירין להם כל מה שנלקח
מהן, וכן כל כיוצא בזה.
בית יוסף
יורה דעה סימן רמג אות ה ד"ה ואם היה
ה ואם היה לו דין עם אחר ועומד לפני הדיין וכו' מקדימין דינו של תלמיד
חכם. בפרק קונם יין (נדרים סב.) אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא
שרו לי תגראי ברישא דכתיב (ש"ב ח יח) ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל בראש אף
תלמיד חכם נוטל בראש. ובפרק שבועת העדות (שבועות ל.) רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה
דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חברינו עמית בתורה ובמצות. ואמרינן התם דלהכי
שלח ליה למישרי תיגרא כלומר לפסוק דינו קודם שאר בעלי דינים. וכתבו התוספות (ד"ה
למישרי) והרא"ש (סי' ד) דהא דאמרינן למישרי ליה תיגרא היינו דוקא כשבאו שני הדינים
בבת אחת דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין (ח.) כקטן כגדול תשמעון
(דברים א יז) אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן בפרק בתרא דכתובות עכ"ל. כלומר
דגרסינן בריש פרק בתרא דכתובות (קה:) רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגלדני וכו'
שדריה לקמיה דרב נחמן שלח ליה נידייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר
מדשלח לי הכי שמע מינה קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה
דכבוד תורה עדיף סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה. והמרדכי (שבועות סי' תשסא) כתב על
מה שתירצו אי נמי עשה דכבוד תורה עדיף מיהו קשה מכקטן כגדול תשמעון. ואיני יודע מה
קשה לו דהתם בדליכא עשה דכבוד תורה במילתא. ורבינו כאן וגם בחשן משפט (סי' טו ס"א)
פסק כתירוץ שני שכתב וז"ל צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה דכתיב כקטן
כגדול תשמעון אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו התלמיד חכם בא לסוף לכבוד תורתו.
אבל מדברי רש"י (שבועות ל. ד"ה השתדל) נראה שסובר כתירוצא קמא וכן נראה מדברי
הרמב"ם שכתב בפרק ו' מהלכות ת"ת (שם) אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי
דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו. ובפרק כ"א מהלכות סנהדרין (ה"ו)
כתב היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה ודין האלמנה קודם
לדין תלמיד חכם ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ עכ"ל. ולפי זה צ"ל דההיא
דפרק בתרא דכתובות שני הדינים באו כאחד ומאי דאמר הוה קאים דינא דיתמי קמיה היינו לומר
שכשבאו שני דינים אלו לפניו היה רוצה להתחיל להתעסק בדינא דיתמי וכששמע מה ששלח לומר
לו רב ענן סלקיה כלומר הניח מלהתחיל בדין היתומים והתחיל בדינא דההוא גברא:
ומ"ש ומושיבין אותו.
היינו לומר שאף על פי שמן הדין צריכים בעלי דינים לעמוד אם הוא תלמיד חכם מושיבין אותו
משום עשה דכבוד תורה כדאיתא בריש פרק שבועת העדות (ל:):
רמב"ם
הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה י
וכן אם היתה סחורה לתלמיד
חכם מניחים אותו למכור תחלה ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא, וכן אם
היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו.
שולחן ערוך
יורה דעה סימן רמג סעיף ה
תלמיד חכם י שיש לו דין
עם אחר ועומד לפני הדיין, ויש שם בעלי דינים אחרים שקדמו לפניו תחלה, מקדימים דינו,
של ת"ח יא ומושיבין אותו.
רמב"ם
הלכות נדרים פרק ט הלכה יז
הנודר הנייה מבני העיר
ובא אדם ונשתהה שם שנים עשר חדש הרי זה אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן מותר, נדר מיושבי
העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו, פחות מכן מותר.
שולחן ערוך
יורה דעה סימן ריז סעיף לב
נדר מיושבי העיר, אסור
במי שישב שם שלשים יום. מבני העיר, אינו אסור אלא במי שישב שם י"ב חדש. הגה: ואם
נדר ממי שדר שם, אפילו דירת עראי מקרי דירה (רשב"א סימן תרס"ז). מיהו הולכים
אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא שדר שם עם בני ביתו דרך קבע, אע"פ שהוא פתוח
מל' יום. לז ואם לשון בני האדם הוא בדרך אחר, הולכין אחריו אחר כוונת הנודר.
רמב"ם
הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה יב
מי שישב במדינה שלשים
יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה, ישב שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן
התמחוי, ישב שם ששה חדשים כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר, ישב שם
תשעה חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה.
שולחן ערוך
יורה דעה סימן רנו סעיף ה
מי שישב במדינה ל' יום,
היו כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה. ישב שם ג' חודשים, כופין אותו ליתן
(לתמחוי, ישב שם ו' חדשים, כופין אותו ליתן) צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר. ישב שם
ט' חדשים, כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה את העניים ועושים להם כל צרכי קבורה.
במה דברים אמורים, בבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע. אבל אם בא לעיר כדי להשתקע, כופין
אותו מיד. יא (וכן בני עיר חדשה כופין זה את זה מיד (מהרי"ק שורש י"ז). וי"א
דבזמן הזה משערים לכל בשלשים יום) (טור בשם הרא"ש וסמ"ק וכל בו).
רמב"ם
הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה יב
אין פוסקין צדקה על יתומים
ואפילו לפדיון שבויים ואע"פ שיש להם ממון הרבה, ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום
להן שם מותר, גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא
דבר מרובה, שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים, וכמה הוא מועט שלהן הכל לפי עושר הבעלים
ועניותן.
שולחן ערוך
יורה דעה סימן רמח סעיף ג
יתומים, אין פוסקין עליהם
(ב) צדקה, אפילו לפדיון שבוים, אפילו יש להם ממון הרבה, ה אא"כ פוסקין עליהם לכבודם,
ו כדי שיצא להם שם. הגה: ז ודוקא צדקה שאין לה קצבה, או שיש לה קצבה על נכסי יתומים
ויכולין להמתין עד שיגדלו, כגון שיש להם טבל ואינן צריכין לאכול עכשיו. אבל אם צריכים
לאכול עכשיו, מעשרין ותורמין להם. וה"ה בצדקה שיש לה קצבה, כגון שהיו להם קרובים
עניים ח והיה להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה, ואין להם לאכול רק זו או יחזרו על הפתחים
ט ויהיה גנאי ליתומים, האפוטרופוס שלהם נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם (תשובת ר"י
מינץ סימן א').
רמב"ם
הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה ה
הקופה אינה נגבית אלא
בשנים שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים, ומותר להאמין לאחד המעות של קופה,
ואינה נחלקת אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות, שנותנים לכל אחד די מחסורו לשבת, והתמחוי
נגבה בשלשה שאינו דבר קצוב, ומתחלק בשלשה.
שולחן ערוך
יורה דעה סימן רנו סעיף ג
הקופה אינה נגבית בפחות
משנים, ה שאין עושים שררה על הצבור בממון בפחות משנים. אבל לאחר שנגבית, אחד נאמן עליה
להיות גזבר. ו וכן יכולים למנות שני אחים להיות גזברים. ואינה מתחלקת אלא בשלשה, לפי
שהוא כדיני ממונות לעיין על כל עני ועני כמה ראוי ליתן לו. ותמחוי, כמו שמתחלקת בשלשה
כך אינה נגבת אלא בשלשה, לפי שאינו דבר קצוב וצריכים לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי
שיתן.