גמרא בבא בתרא דפים קסח. -
קע:
אורך השיעור אודיו הוא
2. אסמכתא שקנו עליה בבית דין חשוב
8. נתן שדה פלונית במתנה לראובן
9. נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע
רמב"ם הלכות
מכירה פרק יא הלכה ה
וכן מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר לו
אם לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן לו, לא יתן השליש את
השטר שזו אסמכתא היא.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן נה סעיף א
מי שפרע מקצת חובו והשליש את
השטר, וא"ל: לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו, והגיע הזמן ולא נתן לו, לא
יתן השליש את השטר, שזו אסמכתא היא (פירוש שתלה שעבודו בדעת עצמו ובמידי דבידו
ולאו בידו וסמכא דעתיה שלא יחול השעבוד ולכן לא גמר ומקנה), ולא קניא. ואם קנו
מידו עליה בבית דין חשוב, הרי זה קנה,
והוא שיתפיס זכיותיו בב"ד, והוא שלא יהיה אנוס. כיצד, הרי שהתפיס שטרו או
שוברו בבית דין, וקנו מידו שאם לא בא ביום פלוני ינתן זה לבעל דינו, והגיע היום
ולא בא, הרי אלו נותנים. ואם עכבו נהר או חולי מלבא, לא יתנו. וכן כל כיוצא בזה,
והוא שיהיה בב"ד חשוב. הגה: וי"א דלא בעינן שהתפיס שטרו, מאחר דקנו
מיניה בב"ד חשוב, דהיינו ג' דבקיאי בדיני אסמכתא (טור בשם הרא"ש
ומוהר"ם). ועיין לקמן סי' ר"ז סט"ו. שליש שהחזיר שטר למלוה, שלא
היה לו להחזיר, משמתינן לשליש עד שמקבל עליו כל אונסא שיארע ללוה מזה (תשו'
רשב"א אלף נ"ב). ואם נודע לב"ד שהחזיר שלא כדין, אין דנין על השטר
(ב"י בשם רשב"א). ואם לא נודע לב"ד, והוציאו מן הלוה כל השטר,
ואח"כ נודע שהחזירו השליש שלא כדין, השליש פטור, דהוי גרמא בנזקין (תשובת
רשב"א אלף נ"ב).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן נה סעיף א
א] הרי זה קנה כו'. עיין בטור
[סימן נ"ד] שכתב בסעיף י"ג תשובת הראב"ד [בספר התרומות שער
ס"ג ח"א ס"ג] במי שלוה (לחבירו) [מחבירו] ועשה לו שטר מכירה על
שדהו ומכרה לאחר קודם שבא הזמן כו', ע"ש. וכתבה מור"ם לקמן סוף סימן
רי"א ע"ש:
ב] משמתינן לשליש כו'. היינו
כשאין המלוה בכאן, אבל כשהמלוה בכאן ומודה דשלא כדין בא לידו, כייפינן ליה להחזיר
השטר או לכתוב עליו שובר. ב"י בשם רשב"א, (מחסי"ו) [סימן נ"ה
מחודש סי' י"ג]:
ג] עד דמקבל עליו כל אונסא כו'.
דכל כשעדיין לא גבה בו משמתינן עד שיסלקו, דכל גרמא בניזקין מחייבין הגורם לסלקו,
משא"כ כשכבר גבה דפטור, כן הוא שם [ברשב"א המובא בציונים אות ד'],
וכדסיים מור"ם כאן, וכ"כ לקמן בסימן קע"ה סעיף מ' בהג"ה,
ע"ש [ובסמ"ע סקע"א]:
ד] ואם נודע לב"ד שהחזירו
שלא כדין כו'. עיין לקמן סימן ס"ה סעיף א' וסעיף ט"ז. וצ"ל דכאן
הכל מודים דלא יגבה בו כיון שודאי אינו חייב לו סך כל השטר, משא"כ התם דאיכא
למימר שמיד המלוה נפל וחייב לו כו' [ע"ש סק"ב וסקנ"ד]:
ה] השליש פטור דה"ל גרמא
בניזקין. ולא דמי למ"ש הטור והמחבר לעיל בסימן מ"ו [טור סעיף ל"ד
ומחבר] בסעיף ל"ז בהודאת עדים ששקר חתמו שצריכין לשלם מדיני דגרמי, גם בסימן
כ"ט סעיף ב' גם בסימן ל"ח כ"כ (הטור ו)המחבר. דחילוק יש בין דיני
דגרמי לגרמא דניזקין כמבואר בתוס' [עיין ב"ב כ"ב ע"ב ד"ה זאת]
והרא"ש [שם פ"ב סי' י"ז וב"ק פ"ט סי' י"ג], והטור
והמחבר כתבוהו לקמן בסימן שפ"ו, והחילוק שביניהן הוא בין אם ההיזק נעשה מיד,
וגם אם הוא ברי הזיקא או לא, ע"ש. ולפי מה שכתבתי בדרישה ובסמ"ע שם סעיף
ג' [סק"ט] שהרשב"א [המובא לעיל בסק"ג] וסיעתו מחלקין בין היזק
המגיע לו קודם שקיבל עליו לפרוע לו ובין לאחר שקיבל עליו מכח השמתא, ושבזה המה
מחולקים עם הרא"ש, דהרא"ש [ב"מ פ"ט סי' כ"ח] מחייב בכל
ענין וכמ"ש לקמן הטור והמחבר סימן קע"ה [טור סעיף נ"ח ומחבר] בסעיף
מ' במוכר שדה לגוי בצד שדה חבירו ומזיקו. ולפ"ז היה נראה לומר, דלעיל בסימן
מ"ו העתיק המחבר דברי הרא"ש וכאן העתיק מור"ם דברי הרשב"א,
אלא שא"כ לא ה"ל למור"ם ז"ל לסתום כאן אלא לפרש דיש פלוגתא
בזה, לכך מחוורתא כמ"ש בראשונה וגם הרא"ש מודה בהא ודוק:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רז סעיף יב
וכן מי שפרע מקצת חובו והשליש השטר ואמר ליה: אם
לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו, והגיע הזמן ולא נתן לו, לא יתן השליש את
השטר, שזו אסמכתא היא.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רז סעיף יב
כז] וכן מי שפרע מקצת חובו כו'.
דין זה כבר נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סימן נ"ד [בטור סעיף י"א -
י"ב ובמחבר] סעיף ה' ו', ע"ש:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק יא הלכה יג
אסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין
חשוב הרי זה קנה, והוא שיתפוס זכיותיו בבית דין, והוא שלא יהיה אנוס.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רז סעיף טו
אסמכתא שקנו עליה בבית דין חשוב, הרי זה קנה, (
וכל שלשה דבקיאי בדיני אסמכתא מקרי בית דין חשוב לענין זה) (טור בשם הרא"ש
והרא"ש כלל ע"ב סי' ה'). וי"א דבעינן בית דין חשוב שבעיר או המומחה
לרבים (מרדכי פרק א"נ והמגיד פי"א דמכירה). ואם צוה לכתוב בשטר שקנו
ממנו בבית דין חשוב, אף על גב דלא קנו, מהני, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
ואפילו לא אמר בפירוש, אלא צוה לכתוב שטר חוב, מהני כאילו פירש בהדיא (הגהות
מיימוני פי"א דמכירה ותשובת מיי' דקנין סימן ד'), ועיין לעיל סימן ס"א
סעיף ה'; והוא שיתפיס זכיותיו בבית דין, והוא שלא יהיה אנוס. כיצד, הרי שהתפיס
שטרו או שוברו בבית דין, וקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני ינתן שטר זה לבעל דינו,
והגיע היום ולא בא, הרי אלו נותנים, והוא שיהיה בבית דין חשוב. ( וי"א אף על
גב דלא התפיס זכיותיו מהני, הואיל וקנו ממנו בב"ד חשוב; וכתב הרא"ש דהכי
נהיגי עלמא). ואם עכבו נהר או חולי לא יתנו; וכן כל כיוצא בזה, ונתבאר תשלום דין
זה בסימן נ"ה ובסימן כ"א. הגה: וי"א דאם השלישו משכנות זה כנגד זה
במשפטי גוים ובשטרותיהן, קנו אפילו באסמכתא, משום דינא דמלכותא דינא (בית יוסף בשם
רשב"א) (ועיין לעיל סי' ס"ח).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רז סעיף טו
מב] אע"ג דלא קנו מידו
דהודאת בעל דין כו'. משמע מלשון מור"ם וכן מוכח שם מלשון הגהת מיימוני [המובא
בציונים אות מ"ח] דאע"ג דידעינן דבודאי לא קנה בב"ד חשוב, מהני
הודאתו. והטעם, דכיון דהודה ואמר שקנה, הו"ל כאילו ידענו שגמר והקנה,
משו"ה מהני כאן טפי מהמקנה באגב קרקע דמוכח בסוף סימן קי"ג [סעיף ב']
דאם ידענו בודאי שאין לו קרקע דלא מהני הודאתו שהקנה אגב קרקע, דשאני התם כיון
דאין לו קרקע במה יקנה, אבל כאן דתלוי בגמר ומקנה, והרי הודה שקנה בב"ד חשוב,
והו"ל כאנן סהדי דגמר והקנה [ומיהו ק"ק, די"ל דלא בגמר בדעתו לחוד
תלוי הדבר אלא מכח דהפקר ב"ד הפקר וכמ"ש המרדכי [ב"ק סי'
מ"ד]], ומטעם זה כתב מור"ם בסמוך בסעיף י"ט, וכן אם כתב בהשטר
שקיבל עליו בחרם חמור ובשבועה דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל סוף סעיף ט"ו לענין
ב"ד חשוב, עכ"ל, שם נמי ר"ל אע"ג דידענו דלא קיבל עליו בחרם
חמור ובשבועה דאורייתא בפועל, אפ"ה מהני, דכיון שציוה לכתוב שקיבל עליו בחומר
הזה, הרי ראינו שגמר והקנה:
מג] ומ"ש ואפילו כו' אלא
ציוה לכתוב שטר טוב. האי שטר טוב לאו דוקא הוא, אלא כל שאמר לעדים כתבו עלי שטר,
מסתמא דעתו אשטר טוב כדרך שרגילין לכתוב, וכן מוכח שם מהגהת מיימוני וגם מתשובת
מיימוני דספר קנין [המובאים בציונים אות מ"ח], דלא נזכר שם תיבת טוב כלל,
וזהו שמסיק מור"ם וכתב ז"ל, ועיין לעיל סימן ס"א סעיף ה',
ור"ל דשם כתב מקור דין זה דכל שאמר לעדים לכתוב לו שטר כונתו לכל מה שנוהגין
לכתוב, ע"ש. מיהו י"ל דמור"ם הוסיף תיבת טוב מנפשו, ע"פ מה
שמסיק שם בסימן ס"א סעיף ה' דאין נאמנות וביטול מודעא במתנה בכלל זה עד
שיפרוט בהדיא, וס"ל למור"ם דה"ה זה שיהא בב"ד חשוב, אינו
מסתמא בכלל אם לא שיצוה לכתוב שטר טוב, וצ"ע:
מד] ואם עכבו נהר כו'. זהו פירוש
אמ"ש לפני זה והוא שלא יהיה אונס, וק"ל:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן מא סעיף א
מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק, מעמיד
עליו עדים ובא לבית דין, והם עושים לו קיום. הגה: ויש אומרים אפילו נמחק לגמרי,
מאחר שהעדים יודעים מה היה כתוב בו (טור בשם הרשב"ם ונ"י פ' גט פשוט).
ועדות זו שמעידין על השטר יכולין להעיד שלא בפני בעל הדבר (רבינו ירוחם בשם
הרשב"א). אבל עידי השטר עצמם, אין
כותבין לו שטר אחר אף על פי שנמחק בפניהם, אבל באים לבית דין ובית דין עושים לו
קיום. כיצד מקיימים שטר זה, כותבים שטר אחר, ואומרים: אנו בית דין פלוני ופלוני
ופלוני, הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו, וזמנו ביום פלוני, ופלוני ופלוני
עדיו; ואם כתבו: והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת, גובה בשטר זה שכתבו לו,
ואין צריך קיום אחר. ואם לא כתבו כן, צריך להביא ראיה על העדים הראשונים, עד
שתתקיים עדותם (ע"כ לשון הרמב"ם). הגה: ואם אינן מקיימים, הוי כאלו
הוציא עליו שטר שאינו מקוים (המגיד פכ"ג). ויש מי שאומר שצריך לכתוב בקיום
שקרעו השטר הראשון; ואם לא כן, פסול הוא, דחיישינן שמא ילך לב"ד אחר ויעשו לו
קיום אחר, ויגבה ויחזור ויגבה. אבל שטר מתנה שנמחק, כותבים לו אחר אף על פי שלא
נקרע הראשון. הגה: וכותבים השטר מזמן הראשון ולא מזמן שכותבין לו בית דין
(ב"י בשם ותוספות). אבל אם היה במתנה אחריות, וכן בשטרי מקח וממכר, צריך
לקרוע הראשון, או לכתוב בשני: שטר זה לא נכתב לטרוף בו ממשעבדי ולא מבני חרי, אלא
כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל המתנה או הלוקח, שלא יוציאנו מידו הנותן או המוכר.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן מא סעיף א
א] מעמיד עליו עדים. פירוש, בין
אותם עדים החתומין על השטר בין עדים אחרים וכמו שיתבאר:
ב] ובא לב"ד כו'. היינו
כשכבר נמחק, וזהו שכתב המחבר אח"כ, הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו,
דאל"כ למה לי עדים הא הב"ד יכולין לראות השטר כשעדיין לא נמחק:
ג] וי"א אפילו נמחק לגמרי.
עיין פרישה [דרישה סעיף א'], שם כתבתי דמוכח מדברי הרא"ש [ב"ב פ"י
סי' כ'] והטור [שם], דגם ר"י מודה בזה, אלא דאורחא דמילתא נקט שהולך לימחק,
דבנמחק לגמרי אינו שכיח שימצא עדים שידעו מה היה כתוב בו, ומשום הכי נמי י"ל
דסתם המחבר וכתב בסמוך בסעיף ב' ז"ל, מי שנמחק שט"ח מעמיד עליו עדים
כו', אלא משום דאיכא למימר דהמחבר נקט שם לשון הגמרא [ב"ב קס"ח
ע"א] והטור, ור"י כתב אלשון הגמרא שנמחק, לאו דוקא קאמר, אלא ברישומו
עדיין ניכר איירי, וכמ"ש הטור, משום הכי כתב מור"ם די"א אפילו נמחק
לגמרי, ועיין מה שכתבתי עוד בריש סעיף ב' [סקי"ז]:
ד] אבל עידי השטר עצמם כו'.
ר"ל אפילו כשעדי השטר עצמן לפנינו ומכירין חתימתן והשטר שנמחק, אפ"ה לא
יכתבו הן, אלא באין לפני ב"ד. ומשום הכי חזר וכתב באין לפני ב"ד, משום
דברישא איירי מעדים אחרים, וק"ל:
ה] אין כותבין לו. הטעם, מפני
שכבר עשו שליחותם, ומה"ט כתבו הרא"ש [בחזה התנופה סי' ל"ה ובתשובה
כלל ס"ח סי' ל"א] והטור [סימן מ"ט סעיף ח' - ט'], והמחבר הביאו
בסימן מ"ט סעיף ו' שאם טעו בכתיבתן ראשונה ונתבטל השטר, נמצא שלא עשו
שליחותן, חוזרין וכותבין וחותמין העדים עצמן שנית:
ו] אבל באים לבית דין כו'. דהפקר
ב"ד הפקר:
ז] ומ"ש ופלוני ופלוני עדיו.
פירוש, עדים החתומים בשטר. ובטור [סעיף א'] כתב דבעינן להזכיר בקיום ג"כ עדים
שהעידו לפניהם מה היה כתוב בהשטר הנמחק. והטעם כדי שיוכל הלוה לעמוד עליהם ולפוסלם
באם הוא שהעידו שקר, וכ"כ התוס' [ב"ב קס"ח ע"ב ד"ה
ופלוני]. והרמב"ם [המובא בציונים אות ד'] והמחבר לא כתבו אלא מה שצורך לכתוב
בהקיום עכ"פ, והיינו עדי השטר, משא"כ עדי המחיקה כשעדי השטר עצמן באים
לפני הב"ד, דאז הן עדי השטר ועדי המחיקה. אבל במרדכי פרק גט פשוט דף
רנ"ח [סי' תרמ"ה] פסק דא"צ לכתוב מי הן עדי המחיקה, ועיין ד"מ
ריש סימן זה ועיין פרישה [סעיף א']:
ח] והוזקקנו לעדותם של עדות כו'.
פירוש, בין שהעידו עדי השטר עצמן על חתימתן, בין שהעידו אחרים עליהם וכנ"ל כל
חד לפי ענינו, וק"ל:
ט] צריך להביא ראיה כו'. מ"מ
צריכין קיום הראשון ג"כ, לענין זה שלאחר שיביא עליהם ראיה גובה אפילו ממשעבדי
ואינו יכול לומר פרעתי, משא"כ אם לא היה לו אלא ראיה האחרונה, דהיינו שנעשה
הלואה או מקח לפני עדים ושכתבו וחתמו לו שטר, דיכול לומר אח"כ פרעתי כיון
שאין בידו שטר, וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך [טור סעיף ט' ומחבר] סעיף ד',
וכ"ש דאינו גובה ממשעבדי, וק"ל:
י] על העדים הראשונים עד שתתקיים
עדותם. כלשון הזה כתב ג"כ ברמב"ם שם פרק כ"ג ממלוה דין (י"ב)
[י"ג], ודוק בלשונם שלא כתבו עד שתתקיים חתימתן, אלא עד שתתקיים עדותן,
ור"ל שתתקיים כל דברי העדות הכתוב בשטר, כי אף שהעדים הראשונים באו ואמרו
שחתמו ע"ז השטר והיה כתוב בו כך וכך וכשטר דעלמא דסגי באמרם זהו חתימתינו,
וכמ"ש בסימן מ"ו [סעיף ג'], שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו והרי הוא
כעדות חדשה שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד, שצריך הב"ד לחקור לכל אחד
ואחד בפני עצמו ולהוודע אם דבריהן הן מכוונין, וכמ"ש הטור בסימן כ"ח
מסעיף י"א והלאה, ומשום הכי כתב המחבר, כל שלא נכתב בהקיום שחקרו ועמדו על
דבריהן הרי הקיום כאילו אינו, עד שיביא ראיה על העדים הראשונים [ר"ל על
מ"ש בקיום בשם עדים הראשונים], ותתקיים עדותן שכן היה המעשה כדבריהן, ואז
מועיל הקיום לענין לגבות בו ממשעבדי ושלא יוכל לומר פרעתי וכמ"ש, וכ"ש
אם הקיום נעשה ע"פ עדים אחרים, שאף שאמרו שמכירים החתימות דהראשונים וגם ראו
הכתוב בשטר, מ"מ צריכים דרישה וחקירה על כל מה שהיה כתוב בו, כיון שאין השטר
לפנינו שכבר נמחק. [ואינו דומה לקיום שטר אחר שסגי באומרים שמכירים חתימות העדים,
דכיון שהשטר כתוב לפנינו וחתימת העדים מקוימת, אמרינן ביה כל שטר שבא לב"ד
כאילו נחקרה עדותן דמי]. וכ"כ הטור [סעיף ג'] בהדיא דאם לא כתוב בהקיום שעמדו
על דברי העדים, שצריכין ראיה על מ"ש בשטר, וזהו ג"כ פירוש דברי בעל
התרומות [שער נ"ז ח"ב ס"א] שכתב ז"ל, דאם לא כתבו דנזקקו
לעדותן כו' דצריך המלוה להביא ראיה על עדים הראשונים [שהיתה] (ש)עדותן אמת והם חתמוהו,
עכ"ל. ר"ל בעינן ראיה על החתימה וגם על העדות ואזי יש לו דין שטר גמור
וק"ל:
יא] דחיישינן שמא ילך כו'. פירוש,
שיעמיד שתי כיתי עדים על השטר שידעו מה היה כתוב בו, וילך עם כל כת אל ב"ד
בפני עצמו ויכתוב לו ב' שט"ח, משא"כ עתה שצריך לקרוע השטר הראשון דאז לא
יכתבו לו קיום אחר כשלא יראו בידו השטר הראשון. והא דצריך לכתוב בשטר שקרעו
אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין, מ"מ לשכחה חיישינן, שיחשבו לקרעו
וישכחו בידו, משא"כ עתה, דודאי לא יכתבו שקרעוהו עד שכבר יהיה נקרע,
וק"ל:
יב] אבל שטר מתנה כו'. דלא שייך
ביה חשש שיגבה בו שתי פעמים כיון שהמתנה היא בשדה מיוחדת, אם לא שכתוב בו אחריות
וכדמסיק:
יג] מזמן הראשון כו'. הטעם,
דחיישינן דילמא אחר המתנה חזר המקבל ומכרה או נתנה להנותן בקנין גמור, ואח"כ
יוציא שטר קיום זה ויאמר חזר ונתנה לי במתנה אח"כ, וק"ל. וכ"כ הטור
והמחבר בהדיא האי טעמא לקמן בסימן רל"ט [סעיף א'], ע"ש. גם כאן בדרישה
[סעיף ג'] הארכתי בזה בסייעתא דשמיא, ע"ש ודוק:
יד] במתנה אחריות וכן בשטרי מקח
כו'. עיין דרישה [פרישה סעיף ד'], שם כתבתי לשון הגמרא [ב"ב קס"ט
ע"א] דחיישינן שמא שדה זו גזולה היא ביד המוכר או הנותן, ויעשה זה המקבל
המתנה או הלוקח קנוניא עם הנגזל לטרוף או לגבות ב' פעמים, כיצד, מתחילה יבוא הנגזל
עם עדי אבות שהוא שלו ויוציא מיד זה הלוקח, והלוקח יטרוף עם שטר הלקיחה שבידו
מהלקוחות שקנו מהמוכר אחריו, או יגבה מבני חרי שביד המוכר, ואח"כ יאמר הלוקח
להנגזל הניחני לישב בשדה זו זמן מה ותחזור ותוציאנו מידי בעדי אבהתך, ויחזור הלוקח
לטרוף שנית מהלקוחות או מהמוכר בשטר קיום שבידו:
טו] שטר זה לא נכתב לטרוף בו כו'.
אבל בשטר הלואה לא שייך למיכתב לו כן, דהא לא כתבינן ליה אלא לגבות בו, משא"כ
בשטרות הללו שנכתבין כדי להעמיד שדה זו בידו, וק"ל:
טז] ולא מבני חרי. צריכים לכתוב
ג"כ זה, כדי שלא יגבה בהאי קיום מבני חרי דהמוכר, ואח"כ יחזור ויגבה
בהגוף מלקוחות, דשובר אצל לקוחות ליכא, עיין פרישה [סעיף ד']:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן מא סעיף ב
מי שנמחק שטר חובו, מעמיד עליו עדים לפני בית
דין ועושים לו קיומו. ודוקא שיש עדים שנמחק באונס, אבל מחקו מלוה מדעת, או שהניחו
במקום שאינו משתמר, ונמחק, אין עושים לו קיום, דכיון שהניחו במקום שראוי להמחק,
ודאי פרעיה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן מא סעיף ב
יז] מי שנמחק שט"ח. לעיל
בריש הסימן העתיק המחבר לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות א'] וכאן התחיל לכתוב
לשון הטור [סעיף ה'], ואגב גררא כתב ג"כ מי שנמחק שט"ח כו', אע"ג
דהוא כפל דהא כבר כתבו, וכלומר הא דאמרינן לעיל דבנמחק והעמיד עליו עדים דכותבין
לו קיום, דוקא שיש עדים וכו', וק"ל. ועיין מה שכתבתי עוד בריש סימן זה
ס"ק ג':
יח] אבל מחקו מלוה מדעת כו'.
פירוש, כל שאין לו עדים על זה שנמחק שלא מדעת, הוי דינו כאילו נמחק מדעת, דהיה לו
לשמור שטרו, ומדלא שמרו אמרינן כבר נפרע:
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כג הלכה יג
כיצד מקיימין שטר זה כותבין שטר
אחר ואומרים אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק
לפנינו וזמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו, ואם כתבו והוזקקנו לעדותן של ס עדים
ונמצאת מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו ואין צריך קיום אחר, ואם לא כתבו כן צריך
להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן מא סעיף א
א] מי שבלה שטר חובו והרי הוא
הולך להמחק, א {א} מעמיד עליו עדים {ב} ובא לבית דין, והם עושים לו קיום. הגה: ויש
{ג} אומרים [א] אפילו נמחק לגמרי, מאחר שהעדים יודעים מה היה כתוב בו (טור בשם הרשב"ם
ונ"י פ' גט פשוט). ב ב] ועדות זו שמעידין על השטר [ב] יכולין להעיד א) שלא
בפני בעל הדבר (רבינו ירוחם בשם הרשב"א). ג ב) ג] {ד} אבל עידי השטר עצמם, ד
{ה} אין כותבין לו שטר אחר אף על פי שנמחק בפניהם, {ו} אבל באים לבית דין ג) ובית
דין עושים לו קיום. כיצד מקיימים שטר זה, ה כותבים שטר אחר, ואומרים: אנו בית דין
פלוני ופלוני ופלוני, הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו, ד] וזמנו {ז} ביום
פלוני, ד) ה] ופלוני ופלוני עדיו; ו] ואם כתבו: {ח} והוזקקנו לעדותם של עדים
ונמצאת מכוונת, גובה בשטר זה שכתבו לו, ואין צריך קיום אחר. ז] ואם לא כתבו כן, ה)
{ט} צריך להביא ראיה {י} על העדים הראשונים, [ג] עד שתתקיים עדותם (ע"כ לשון
הרמב"ם). הגה: ח] ואם אינן מקיימים, הוי כאלו הוציא עליו שטר שאינו מקוים
(המגיד פכ"ג). ט] ויש מי שאומר ו [ד] שצריך לכתוב בקיום שקרעו השטר הראשון;
ו) ואם לא כן, פסול הוא, {יא} דחיישינן שמא ילך לב"ד אחר ויעשו לו קיום אחר,
ויגבה ויחזור ויגבה. ז ז) י] {יב} אבל שטר מתנה שנמחק, כותבים לו אחר אף על פי שלא
נקרע הראשון. הגה: יא] וכותבים השטר ח {יג} מזמן הראשון ח) ולא מזמן שכותבין לו
בית דין (ב"י בשם ותוספות). יב] ט אבל אם היה ט) {יד} במתנה אחריות, וכן
בשטרי מקח וממכר, י י) יג] צריך לקרוע הראשון, או לכתוב בשני: {טו} שטר זה לא נכתב
לטרוף בו ממשעבדי [ה] יא) {טז} ולא מבני חרי, אלא כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל
המתנה או הלוקח, שלא יוציאנו מידו הנותן או המוכר.
סמ"ע על שולחן ערוך
חושן משפט סימן מא סעיף א
א] מעמיד עליו עדים. פירוש, בין
אותם עדים החתומין על השטר בין עדים אחרים וכמו שיתבאר:
ב] ובא לב"ד כו'. היינו
כשכבר נמחק, וזהו שכתב המחבר אח"כ, הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו,
דאל"כ למה לי עדים הא הב"ד יכולין לראות השטר כשעדיין לא נמחק:
ג] וי"א אפילו נמחק לגמרי.
עיין פרישה [דרישה סעיף א'], שם כתבתי דמוכח מדברי הרא"ש [ב"ב פ"י
סי' כ'] והטור [שם], דגם ר"י מודה בזה, אלא דאורחא דמילתא נקט שהולך לימחק,
דבנמחק לגמרי אינו שכיח שימצא עדים שידעו מה היה כתוב בו, ומשום הכי נמי י"ל
דסתם המחבר וכתב בסמוך בסעיף ב' ז"ל, מי שנמחק שט"ח מעמיד עליו עדים
כו', אלא משום דאיכא למימר דהמחבר נקט שם לשון הגמרא [ב"ב קס"ח
ע"א] והטור, ור"י כתב אלשון הגמרא שנמחק, לאו דוקא קאמר, אלא ברישומו
עדיין ניכר איירי, וכמ"ש הטור, משום הכי כתב מור"ם די"א אפילו נמחק
לגמרי, ועיין מה שכתבתי עוד בריש סעיף ב' [סקי"ז]:
ד] אבל עידי השטר עצמם כו'.
ר"ל אפילו כשעדי השטר עצמן לפנינו ומכירין חתימתן והשטר שנמחק, אפ"ה לא
יכתבו הן, אלא באין לפני ב"ד. ומשום הכי חזר וכתב באין לפני ב"ד, משום
דברישא איירי מעדים אחרים, וק"ל:
ה] אין כותבין לו. הטעם, מפני
שכבר עשו שליחותם, ומה"ט כתבו הרא"ש [בחזה התנופה סי' ל"ה ובתשובה
כלל ס"ח סי' ל"א] והטור [סימן מ"ט סעיף ח' - ט'], והמחבר הביאו
בסימן מ"ט סעיף ו' שאם טעו בכתיבתן ראשונה ונתבטל השטר, נמצא שלא עשו
שליחותן, חוזרין וכותבין וחותמין העדים עצמן שנית:
ו] אבל באים לבית דין כו'. דהפקר
ב"ד הפקר:
ז] ומ"ש ופלוני ופלוני עדיו.
פירוש, עדים החתומים בשטר. ובטור [סעיף א'] כתב דבעינן להזכיר בקיום ג"כ עדים
שהעידו לפניהם מה היה כתוב בהשטר הנמחק. והטעם כדי שיוכל הלוה לעמוד עליהם ולפוסלם
באם הוא שהעידו שקר, וכ"כ התוס' [ב"ב קס"ח ע"ב ד"ה
ופלוני]. והרמב"ם [המובא בציונים אות ד'] והמחבר לא כתבו אלא מה שצורך לכתוב
בהקיום עכ"פ, והיינו עדי השטר, משא"כ עדי המחיקה כשעדי השטר עצמן באים
לפני הב"ד, דאז הן עדי השטר ועדי המחיקה. אבל במרדכי פרק גט פשוט דף רנ"ח
[סי' תרמ"ה] פסק דא"צ לכתוב מי הן עדי המחיקה, ועיין ד"מ ריש סימן
זה ועיין פרישה [סעיף א']:
ח] והוזקקנו לעדותם של עדות כו'.
פירוש, בין שהעידו עדי השטר עצמן על חתימתן, בין שהעידו אחרים עליהם וכנ"ל כל
חד לפי ענינו, וק"ל:
ט] צריך להביא ראיה כו'. מ"מ
צריכין קיום הראשון ג"כ, לענין זה שלאחר שיביא עליהם ראיה גובה אפילו ממשעבדי
ואינו יכול לומר פרעתי, משא"כ אם לא היה לו אלא ראיה האחרונה, דהיינו שנעשה
הלואה או מקח לפני עדים ושכתבו וחתמו לו שטר, דיכול לומר אח"כ פרעתי כיון
שאין בידו שטר, וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך [טור סעיף ט' ומחבר] סעיף ד',
וכ"ש דאינו גובה ממשעבדי, וק"ל:
י] על העדים הראשונים עד שתתקיים
עדותם. כלשון הזה כתב ג"כ ברמב"ם שם פרק כ"ג ממלוה דין (י"ב)
[י"ג], ודוק בלשונם שלא כתבו עד שתתקיים חתימתן, אלא עד שתתקיים עדותן,
ור"ל שתתקיים כל דברי העדות הכתוב בשטר, כי אף שהעדים הראשונים באו ואמרו
שחתמו ע"ז השטר והיה כתוב בו כך וכך וכשטר דעלמא דסגי באמרם זהו חתימתינו,
וכמ"ש בסימן מ"ו [סעיף ג'], שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו והרי הוא
כעדות חדשה שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד, שצריך הב"ד לחקור לכל אחד
ואחד בפני עצמו ולהוודע אם דבריהן הן מכוונין, וכמ"ש הטור בסימן כ"ח
מסעיף י"א והלאה, ומשום הכי כתב המחבר, כל שלא נכתב בהקיום שחקרו ועמדו על
דבריהן הרי הקיום כאילו אינו, עד שיביא ראיה על העדים הראשונים [ר"ל על
מ"ש בקיום בשם עדים הראשונים], ותתקיים עדותן שכן היה המעשה כדבריהן, ואז מועיל
הקיום לענין לגבות בו ממשעבדי ושלא יוכל לומר פרעתי וכמ"ש, וכ"ש אם
הקיום נעשה ע"פ עדים אחרים, שאף שאמרו שמכירים החתימות דהראשונים וגם ראו
הכתוב בשטר, מ"מ צריכים דרישה וחקירה על כל מה שהיה כתוב בו, כיון שאין השטר
לפנינו שכבר נמחק. [ואינו דומה לקיום שטר אחר שסגי באומרים שמכירים חתימות העדים,
דכיון שהשטר כתוב לפנינו וחתימת העדים מקוימת, אמרינן ביה כל שטר שבא לב"ד
כאילו נחקרה עדותן דמי]. וכ"כ הטור [סעיף ג'] בהדיא דאם לא כתוב בהקיום שעמדו
על דברי העדים, שצריכין ראיה על מ"ש בשטר, וזהו ג"כ פירוש דברי בעל
התרומות [שער נ"ז ח"ב ס"א] שכתב ז"ל, דאם לא כתבו דנזקקו
לעדותן כו' דצריך המלוה להביא ראיה על עדים הראשונים [שהיתה] (ש)עדותן אמת והם
חתמוהו, עכ"ל. ר"ל בעינן ראיה על החתימה וגם על העדות ואזי יש לו דין
שטר גמור וק"ל:
יא] דחיישינן שמא ילך כו'. פירוש,
שיעמיד שתי כיתי עדים על השטר שידעו מה היה כתוב בו, וילך עם כל כת אל ב"ד
בפני עצמו ויכתוב לו ב' שט"ח, משא"כ עתה שצריך לקרוע השטר הראשון דאז לא
יכתבו לו קיום אחר כשלא יראו בידו השטר הראשון. והא דצריך לכתוב בשטר שקרעו
אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין, מ"מ לשכחה חיישינן, שיחשבו לקרעו
וישכחו בידו, משא"כ עתה, דודאי לא יכתבו שקרעוהו עד שכבר יהיה נקרע,
וק"ל:
יב] אבל שטר מתנה כו'. דלא שייך
ביה חשש שיגבה בו שתי פעמים כיון שהמתנה היא בשדה מיוחדת, אם לא שכתוב בו אחריות
וכדמסיק:
יג] מזמן הראשון כו'. הטעם,
דחיישינן דילמא אחר המתנה חזר המקבל ומכרה או נתנה להנותן בקנין גמור, ואח"כ
יוציא שטר קיום זה ויאמר חזר ונתנה לי במתנה אח"כ, וק"ל. וכ"כ הטור
והמחבר בהדיא האי טעמא לקמן בסימן רל"ט [סעיף א'], ע"ש. גם כאן בדרישה
[סעיף ג'] הארכתי בזה בסייעתא דשמיא, ע"ש ודוק:
יד] במתנה אחריות וכן בשטרי מקח
כו'. עיין דרישה [פרישה סעיף ד'], שם כתבתי לשון הגמרא [ב"ב קס"ט
ע"א] דחיישינן שמא שדה זו גזולה היא ביד המוכר או הנותן, ויעשה זה המקבל
המתנה או הלוקח קנוניא עם הנגזל לטרוף או לגבות ב' פעמים, כיצד, מתחילה יבוא הנגזל
עם עדי אבות שהוא שלו ויוציא מיד זה הלוקח, והלוקח יטרוף עם שטר הלקיחה שבידו
מהלקוחות שקנו מהמוכר אחריו, או יגבה מבני חרי שביד המוכר, ואח"כ יאמר הלוקח
להנגזל הניחני לישב בשדה זו זמן מה ותחזור ותוציאנו מידי בעדי אבהתך, ויחזור הלוקח
לטרוף שנית מהלקוחות או מהמוכר בשטר קיום שבידו:
טו] שטר זה לא נכתב לטרוף בו כו'.
אבל בשטר הלואה לא שייך למיכתב לו כן, דהא לא כתבינן ליה אלא לגבות בו, משא"כ
בשטרות הללו שנכתבין כדי להעמיד שדה זו בידו, וק"ל:
טז] ולא מבני חרי. צריכים לכתוב
ג"כ זה, כדי שלא יגבה בהאי קיום מבני חרי דהמוכר, ואח"כ יחזור ויגבה בהגוף
מלקוחות, דשובר אצל לקוחות ליכא, עיין פרישה [סעיף ד']:
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כג הלכה יד
שטר חוב שנתקרע כשר, נמחק או
נתטשטש אם רשומו ניכר כשר, נקרע קרע ב"ד ה"ז פסול, איזהו קרע ב"ד
שתי וערב.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן נב סעיף א
שטר שיש בו רבית מפורש, אינו גובה בו הריבית אבל
גובה בו את הקרן אפילו ממשעבדי, אבל אם כלל הקרן עם הרבית, פסול, מפני שיבא לגבות
בו את הרבית. הגה: מיהו אם החייב מודה, צריך לשלם לו הקרן (מהרי"ק שורש
י"ז). וי"א דפטור, דקנסינן למלוה וא"צ לשלם לו (שם בשם המרדכי
וכ"כ התוס' שם ובב"מ). מיהו אם המלוה הלוה ע"י שליח, והשליח עשה
שטר וכלל קרן עם רבית, גובה הקרן מ"מ, דאמר: לתקוני שדרתי שלוחי ולא לעוותי
לכלול עם הרבית (מהרי"ק שם). ועיין בי"ד סי' קס"א עוד מדינים אלו.
שטר שבא לפנינו קרוע קרע בית דין, והוא שקרוע במקום העדים והזמן והתורף או שקרוע
שתי וערב, פסול. ואם ניכר שנעשה בסכין, אפילו אם לא נקרע שתי וערב, פסול. נקרע
לשנים, גרע טפי מקרע בית דין, ופסול. הגה: ואם יש עדים שנקרע באונס, דינו כמי
שנמחק שטר חובו, וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"א. ואם היה נקרע שלא בקרע ב"ד,
(אם) נראה לדיין שהיה בו קרע ב"ד והוסיפו על הקרע כדי להעלים הקרע ב"ד,
אין גובין בו. אבל בלאו הכי, אין חוששין (בעל התרומות שער נ"ז).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן נב סעיף א
א] אבל גובה בו את הקרן כו'.
בתוס' [ב"ק ל' ע"ב ד"ה וחכמים וב"מ ע"ב ע"א
ד"ה שטר] וברא"ש [ב"ק פ"ג סי' ח'] ובטור [סעיף א'] כתבו,
דאפילו מפורש בו ריבית קצוצה שהוא דאורייתא, דינא הכי, ואין העדים נפסלים במה
שחתמו על שטר כזה ועברו על לאו דלא תשימון עליו נשך דקאי נמי אעדים, משום דלא משמע
לאינשי דקאי אעדים כי אם אלוה ומלוה וערב, ועיין פרישה:
ב] מפני שיבא לגבות בו כו'.
בפרישה [שם] כתבתי דלא מהני אם רוצה לכתוב עליו דלא ניתן השטר לגבות הריבית כי אם
הקרן, דמ"מ מתחילה נכתב בפסול דהרי יכולין לגבות בו גם הריבית, ומשו"ה
קנסינן ליה גם הקרן שלא להגבותו ממשועבדים:
ג] מיהו אם החייב מודה כו'.
וה"ה אם יש עדים כמה היה הקרן, וכ"כ שם מהרי"ק [המובא בציונים אות
א']:
ד] וי"א דפטור כו'. וכן כתבו
התוס' בב"ק בפרק ג' [ל' ע"ב ד"ה שטר], וכתבו שם דלא דמי לשטר מוקדם
[כמ"ש בסימן מ"ג סעיף ז'] דהשטר פסול אבל לא מפסיד המלוה, וטעמו, דשם רק
השטר נעשה באיסור, משא"כ כאן דהלואה נעשתה באיסור, וגם סיימו שם, ולא אמרינן
הא הלוה חוטא ונשכר, דשאני לוה דלא היתה כונתו להרויח משא"כ המלוה, ואף דשם
כתבו כן אליבא (דר"י) [דר"מ] ובסוף [שם ד"ה וחכמים] פסקו כרבנן,
מ"מ יש נ"מ לדינא אם כלל הקרן עם הריבית דבזה מודים רבנן דפסול, וכדפסק
כאן ודוק:
ה] קרע בית דין כו'. נקרא קרע הזה
קרע ב"ד, מפני שדרך הב"ד כשרוצין לפסול שטר או גט קורעין בקרעין הללו,
וכן מפורש בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"ב], ועיין פרישה [סעיף ב']:
ו] ואם ניכר שנעשה בסכין כו'.
הטעם, דכל שנעשה בסכין אמרינן במתכוין נעשה כדי לפסלו:
ז] נקרע לשנים כו'. פירוש, ואינו
מעורה כלל:
ח] גרע טפי כו' ופסול. בדרישה
[סעיף ד'] כתבתי דהיינו דוקא כשאינו נקרע בכפליו, אבל נקרע בכפליו אפילו לגמרי
תולין אותו במשמוש היד וכשר, ע"ש:
ט] שנקרע באונס כו'. היינו שנקרע
במקום שהשטר נפסל בזה, אבל במקום שהשטר כשר אין הב"ד עושין לו שטר אחר,
דהואיל וזה כשר יגבה בשט"ח זה, כ"כ רשב"א בתשובה [ח"א] סי'
תש"ח. דרכי משה ג':
י] ה"ג. ואם היה נקרע שלא
בקרע ב"ד אם נראה כו'. וכן הוא בד"מ שם. וכתב כן לישב שלא תיקשי דברי
בעל התרומות [המובא בציונים אות ז'] אדברי הרשב"א [המובא בציונים אות ט'],
ע"ש:
יא] אבל בלאו הכי כו'. כגון שמצא
נקב, אין אומרים במקום נקב קרע ב"ד היה, דאין פוסלין השטר מספק, עכ"ל
רשב"א שם. ד"מ ג':
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כג הלכה יא
בשטרי החובות אינו כן אע"פ
שעדיו קיימין וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר שטר שכתבתם לי עתה אבד או נשרף אין כותבין
לו שטר שני שמא פרעו או מחלו, ואפילו היה החוב לזמן ואינו גובה בעדים אלו כלום אלא
אם הלוה אומר לא היו דברים מעולם שזה הוחזק כפרן בעדותן כמו שיתבאר. +/השגת
הראב"ד/ בשטרי החובות וכו' עד כמו שיתבאר. א"א זהו תימה מאחר שהוא תוך
זמן למה לא יגבה ויכתוב שובר עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן מא סעיף ג
מי שהיה לו שטר, ואבד, ובא לבית דין שיכתבו לו
שטר אחר, אין כותבין לו, אפילו אם הביא עידי שטר הראשון ומעידים שכתבו ונתנו לו.
על כן אין לבית דין לכתוב העתקת שום שטר, אם לא יראו שיש בו צורך, כי האי דמי
שנמחק שטר חובו. ואם כתבו לאדם טופס שטר, ובא לפני בית דין, אין בית דין גובים בו
עד שיוציא גוף השטר, אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר, כי ההיא דנמחק שטר חובו
וכיוצא בו, כגון שידוע לעדים שאבד. אבל אין ידוע לעדים, לא יכתבו לו; ואפילו נאבד
בעדים, אין כותבים לו, דשמא ימצא, אלא אם כן עדים מעידים שנשרף. הגה: ודוקא בשטר
הלואה, אבל שטרי מקח ומתנה בלא אחריות, כותבין לו אחר, מאחר שנאבד. אבל אין
מטפיסין שום שטר ללא צורך (תשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן ט"ז וכ"א
כ"ג וכ"ו). שטר צוואה שכתוב בו מתנות לרבים, ובא אחד לבית דין שיכתבו לו
לבדו חלקו במתנה, כותבים לו, דהא לאו לגוביינא קאי, דהרי לאו שטרא הוא, והיתומים
יכולים למימר: פרענו, (תשובת הרשב"א סימן תתקע"ח ותשובת הרמב"ן
סימן פ"ג). ומיהו אם היה ביד אחר, ונאבד משם, כותבים לו אחר, דליכא למיחש שמא
ימצאנו, כיון שלא היה בידו. ואם הלוה במדינת הים, והמלוה חושש שלא יוליך שטרו
בידו, שמא יאבד לו בדרך, יבא לבית דין וכותבים לו אחר, והוא מניח שטרו ביד בית דין
שבעירו, ובית דין שבמקום שהלוה שם יודיעו לבית דין שבמקום המלוה שהוא נפרע מחובו,
וקורעים השטר הראשון שבידם. ואם נאבד השטר שהטפיס, כשהוא הולך לו אצל הלוה וידוע
זה בעדים, הולך לפני ב"ד ויעידו לפניהם שנאבד, ויחזירו לו שטר שבידם. הגה:
(טור מבעה"ת) והוא מבעל העיטור אות ה' ד' ק"ז ע"ב. וכל שטר
שמטפיסין, מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון, וכותבין שהוא העתק; אין צריכין בית
דין להעתקת שטר, אלא אפילו שני עדים יכולין להעתיקו ( ואפילו הן קרובין זה לזה)
(ריב"ש סימן תי"ג), (זהו הוספה מסמ"ע ואינו נכון כמ"ש
בס"ק י"ח).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן מא סעיף ג
יט] אין כותבין לו. דשמא לא
איבדו, ויגבה תחילה בשטר חוב ויחזירו לו, ואח"כ יחזור לגבות ממנו או מלקוחות
בהקיום. וכבר כתבתי [בסקט"ו] דלא שייך לומר בזה דיכתבו לו ויכתבו בו שטר זה
דלא למיגבי ביה כו', דא"כ שטרא זה למה לו:
כ] ומעידים שכתבו ונתנו לו.
פירוש, דאז ליכא למיחש ביה שכתבו ללוות ולא לוה, והא דלא כתב כאן רבותא דאפילו
אמרו עדים שאיבדו כו', דכאן אכתי לא איירי מחשש זה דיחזיר וימצא מה שנאבד עד אחר
זה. וכ"כ בטור [סעיף ז' - ח'] בשם שתי תשובות הרא"ש [המובאות בציונים
אות ט'] זו אחר זו, ע"ש ועיין פרישה:
כא] אם לא יראו כו' כי ההיא דנמחק
וכו'. פירוש, וה"ה אם יש לו עדים שאיבדו וכדמסיק ואזיל, ואז כותבין בהטופס
שמשום הכי כתבוהו לו, וזהו שמסיק וכתב שאם טעו ב"ד או מאן דהו וכתבו לו טופס
ולא כתבו בו שמשום צורך כתבוהו, דלא יגבה לו בו עד שיוציא גוף השטר, דחיישינן שהוא
עדיין בידו ויחזור לגבות ג"כ בו:
כב] ה"ג. אבל שטרי מתנה ומקח
בלא אחריות כו'. דגבי מקח הוצרך לומר בלא אחריות ופירושו דהתנה כן, דאל"כ
אחריות ט"ס, משא"כ במתנה:
כג] דהא לאו לגוביינא קאי כו'.
וכ"כ בתשובת [המיוחסות ל] רמב"ן סי' פ"ג והביא כמה ראיות לזה,
וכתבתי לשונו לקמן בסימן רנ"ג בסמ"ע [סקע"ז] כי שם חזר וכתב
מור"ם האי דינא, ע"ש. וגם כתבתי לתרץ דלא תיקשי מדבריהן אמ"ש הטור
בשם תשובת הרא"ש [כלל פ"ו סי' ה'] בסימן רנ"ה [סעיף י' - י"א]
דשטר צואה מחשב שטרא מעליא לטרוף בו אפילו ממשועבדים כל זמן שהשטר צואה בידו, ואין
לחלק בין העתקת שטר צואה לגוף שטר צואה, שהרמב"ן והראב"ד ג"כ מגוף
השטר איירי, ע"ש. וגם אין לחלק ולומר דלא כתב מור"ם כאן דלא לגוביינא
קאי אלא כשהב"ד כותבין זכותו, משא"כ כשהעדים בעצמן כותבין לו זכותו, דהא
הרשב"א והרמב"ן [המובא בציונים אות י"ג] כתבו האי דינא ג"כ
אכשהעדים כותבין לו זכותו בין בגוף הצואה בין אח"כ בהעתקה, ע"ש
[קש"כ]. וכתבתי דצ"ל דהרא"ש והטור בסימן רנ"ה איירי בשטר
הודאה, שהודה השכ"מ שמנה לפלוני בידו, דזהו ודאי מחשב שטר גמור. אבל הוא קצת
דוחק, דא"כ לא הו"ל להרא"ש והטור לסתום אלא לפרש וצ"ע,
ע"ש שהארכתי:
כד] דליכא למיחש שמא ימצאנו.
דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהיה בהן בשעת אבידה, שייך למיחש שיחזור
וימצאנו אחר החיפוש:
כה] וידוע זה בעדים הולך כו'. אבל
כשאין לו עדים, אין מחזירין לו גוף השטר, דשמא עדיין בידו ההעתקה וילך ויגבה
בראשונה בגוף השטר, ואח"כ יגבה שנית בהעתקה. אבל מ"מ נותנין לו העתק שני
משטר הראשון, דהא ליכא למיחש שמא יגבה שתי פעמים בשתי ההעתקות, דכל מי שבא לגבות
בהעתק אינו גובה אלא אא"כ יתן להלוה שובר, וכשיש בידו שובר תו לא מצי לגבות
בו עוד. ומה"ט מניח השט"ח ביד ב"ד שבאם לא יהיה לו עדי אבידה יכול
לחזור ולקחת העתק שני, משא"כ כשהיה הולך עם השט"ח והיה נאבד ממנו בלא
עדים, וק"ל. ועיין פרישה [סעיף י"ב] שכתבתי שם עוד נ"מ בזה שמניחו
ביד הב"ד:
כו] ויעידו לפניהן שנאבד ויחזירו
כו'. הטעם, דבהא לא חששו שמא ימצא ההעתקה ויגבה ראשונה בהשטר ואח"כ שנית
בהעתק, דכל שאיבדו בדרך מסתמא תו לא [י]חפש אחריו:
כז] וכל שטר שמטפיסים ומעתיקים
כו'. דברים הללו א"א להולמן אם לא שתגיהם, דהתחיל וכתב כל שטר שמטפיסין
ומעתיקין ולא סיים וכתב מה דינו. ויש מגיהין ומוחקין וי"ו
ד"ומעתיקין" ופירשוהו דבא ללמדנו דכל שטר שמטפיסין יטפיסוהו בענין זה
שיעתיקוהו אות באות כו'. וקשה לדבריהן, כיון דצריך לעשות כן לכל שטר שמטפיסין
א"כ למה סיים וכתב דא"צ ב"ד כו', דזה סותר למ"ש המחבר לפני זה
דהב"ד יטפיסוהו דומיא דנמחק שטרו. ומדברי עיר שושן [סעיף ג'] נראה שהגיה ומחק
וי"ו דואין צריכים ב"ד כו', וה"ק וכל שטר שהטפיסוהו בענין זה
שהעתיקוהו אות באות כו' אז אין צריך ב"ד כו'. וגם הג"ה זו אינה נכונה
בעיני, דא"כ היה לו לסיים ולכתוב א"צ ב"ד להעתקתו אלא כו', ולא
הל"ל להעתקת שטר, דהא אהעתקת שטר קאי. לכן נלע"ד להגיה ולמחוק
השי"ן של "שמטפיסין", וה"פ, וכל שטר, ר"ל אפילו שטר מכר
ומתנה שיש בו אחריות דמבואר לפני זה דאין מטפיסין אותו מחשש שמא יגבה ויחזור
ויגבה, היינו דוקא כשמטפיסין בלשון שטר גמור ואין נראה ממנו שהראשון עדיין קיים,
דאז יש לחוש שיגבה בו ויחזור ויגבה, אבל כשמעתיקין אותו אות באות וכותבין בו שהוא
העתק מגוף השטר, אז נראה מתוכו שגוף השטר עדיין קיים, ולא יגבהו שום ב"ד עד
שיוציא גוף השטר, וליכא החששא שיגבה בו ויחזור ויגבה, ואח"כ כתב עוד חידוש
דלהעתקה זו א"צ ב"ד. וראיה לפירושי זה, דהא דברי מור"ם בהג"ה
זו המה מתשובת ריב"ש סימן (שי"ג) [תי"ג] ושם מפורש בהשאלה והתשובה כמ"ש,
וז"ל התשובה שם, ואם יטעון אדם הרי במתנה זו יש בה אחריות ולא ניתנה ליכתב
באחריות, תשובתו, זה הוא כשעושין [העדים] שטר ממש כמו השטר הראשון, אבל בהטפסה,
כיון שאומרים בפירוש שהטפיסוהו מאחר כותבין אותו אות באות והדבר מוכיח מתוכו,
וליכא למיחש דטריף והדר טריף, שהב"ד לא (יטרפוהו) [יטרפו לו] עם ההטפסה אחריות,
עכ"ל. וכן הוא שם ג"כ בטענת השואל, ע"ש [קש"כ], והביאו
ג"כ בד"מ [סעיף ח'], ומדסיים וכתב עליו ז"ל, והא דאמרינן דבשטרי
מכר שיש בו אחריות אין עושין לו שטר אחר, היינו שטר גמור, אבל הטפסה שכתוב בו שהוא
טופס בעלמא, מותר אם הוא לצורך דבר מה כו', עכ"ל. מוכח מלשונו דאפילו בתחילה
מותר להטפיס, אפילו כשיש בו אחריות, ואע"ג דכתב שם בד"מ אם הוא לצורך
"דבר מה" ולא הזכירו(הו) מור"ם כאן בהג"ה, י"ל דכאן
בהג"ה נמשך אחר ריב"ש הנ"ל דג"כ לא כתבו(הו) שם בלשונו
וכנ"ל, ובד"מ שכתבו, היינו משום שמביא שם תשובת רשב"א שכתב בלשון
לצורך דבר מה, כתבו(הו) ג"כ אדברי ריב"ש, וס"ל דדעת ריב"ש
ג"כ כן, וסתמו כפירושו, דמסתמא אין אדם טורח ומוציא ממון על הטפסת השטר אם לא
שיש לו צורך מה, ודוק:
כח] וא"צ ב"ד כו'. שם
בריב"ש כתב עוד ז"ל, ואפילו שנים החתומים על שטר הטפסה קרובים זה לזה,
כשר. וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר, נמצא דזה אינו אלא גילוי
מילתא בעלמא. [וזה שהוספתי בפנים אפילו כו'], ע"ש [קש"כ]:
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כג הלכה י
לפיכך אין כותבין שני שטרות מכר
על שדה אחת שמא יעשה הלוקח קנוניא עם בעל חוב ויטרוף שלא כדין, כיצד יבא זה ויטרוף
שדה זו בעדות שהעידו לו מחמת אביו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מן הלקוחות
שלקחו אחריו ויקרע שטר המכר שבידו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשדה שנטרפה ממנו ויבא
הוא שטרפה בעצמה ויטרוף אותה פעם אחרת בעדות עדיו ויוציא הלה שטר המכר השני ויטרוף
בו לקוחות אחרים שלא כדין, אם כן מי שנאבד לו שטר המכר ועדיו קיימין כיצד יעשה
יכתבו שטר שני ויאמרו בו שטר זה אין גובין בו לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני
חורין ולא כתבנוהו אלא להעמיד שדה זו ביד פלוני הלוקח כדי שלא יוציאה מידו המוכר
ולא יורשיו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רלט סעיף א
מי שבא ואמר: אבד שטר שהיה לי על
שדה פלונית שקניתיה מפלוני, שומעין לו לכתוב אחר. הגה: והוא הדין בתחלה כשקנה
יכולין לכתוב לו ב' וג' שטרות בכי האי גוונא (ב"י בשם הרשב"א). וכותבין
בו: שטר זה אין גובין בו לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין ולא כתבנוהו אלא
להעמיד בו שדה פלונית כדי שלא יוציאנה מידו המוכר ולא יורשיו. ויש מי שאומר דדוקא
מזמן ראשון ולא מזמן שני, דאיכא למיחש שמא אחר כך חזר ומכרה למוכר, ומוציא אחר כך
זה (שטר) השני שזמנו אחר המכירה שמכר, ויאמר: הדרית זבינית ממך.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רלט סעיף א
א] שומעין לו לכתוב אחר.
אע"ג דבשטר הלואה נתבאר בטור ובדברי המחבר בסימן מ"א [טור סעיף ו' ומחבר
סעיף ג'] דאין שומעין למלוה הבא ואמר אבדתי שטרי כתבו לי אחר, שאני התם דשם
ע"כ מבקש לכתוב שטר לגבות בו דאל"כ למה לו השטר, ויש לחוש שמא לא אבד או
אבדו וימצאהו לאחר זמן ויגבה מהלוה ב' פעמים, משא"כ בשטר מכר דעושין תקנה דלא
יוכל לגבות מהמוכר או לטרוף מהלקוחות וכדמסיק המחבר, אלא שמבקש השטר שיהיה בידו
לראיה שקנה השדה וכדמסיק:
ב] הדרית וזבינית ממך.
ואעפ"י שכותבין בהשטר שטר זה כתבנו דלא לגבות בו כו', והוא ריעותא דמודה שהיה
בידו שטר אחר ואבדו ושבא לב"ד שיכתבו לו שטר אחר על קנין הראשון כי נאבד ממנו
שטרו הראשון, וא"כ לא יאמינו לו תו כשיאמר שקנאו ממנו שנית בזה השטר שהרי
השטר מורה שעל שם הראשון נכתב. י"ל דחיישינן דיאמר מעולם לא קניתיהו אלא מזמן
הזה, ובאותו זמן שקניתיהו אמרתי לעדים שיחתמו לי ב' שטרות [שמא יאבד מידי האחד]
אחד שטר גמור סתם והאחד הוא זה, והשטר גמור נאבד מידי ונשאר בידי זה דכתוב בו דלא
למגבי ביה [דכותבין בדרך זה כמה שטרות על שדה אחת וכמ"ש מור"ם
בהג"ה לפני זה], וזמנו של שטר יוכיח שקנהו מהשתא:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רמה סעיף ט
נתן שדה פלונית במתנה לראובן,
ואחר כך החזיר ראובן שטר מתנה לנותן וגם עשה לו מחילה, לא נתבטלה המתנה בכך.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רמה סעיף ט
יד] לא נתבטלה המתנה בכך. דמאחר
שכבר זכה בה ראובן באחד מהקנינים אינה יוצאת מתחת ידו עד שיחזור ויקננה להנותן
באחד מהקנינים, ואינו מועיל חזרת השטר מתנה, וגם המחילה לא מהני אלא בראובן שהלוה
לשמעון וא"ל אני מוחל לך המעות שבידך, דהמחילה עומדת במקום פרעון, אבל כשמוחל
לחבירו חפץ או משכון שבידו לאו כלום הוא אלא א"כ שיאמר לו אני נותנו לך,
וכמ"ש הטור בשם הרא"ש [בתשובה כלל צ' סי' י'] בסימן ע"ג סעיף
ל"א וכ"כ המחבר שם בסעיף י"ט ע"ש, וכן נתבאר לעיל בדברי מור"ם
סימן רמ"א סעיף ב' ע"ש:
רמב"ם הלכות
שלוחין ושותפין פרק א הלכה ג
נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע
וקנה לו שלא באחריות הרי זה עוות והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה
וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח וכן כל
כיוצא בזה, לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתקן בין לעוות אפילו מכר לו שוה
מאה בדינר או לקח שוה דינר במאה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן לו כפי
התנאי. +/השגת הראב"ד/ נתן מעות לשלוחו וכו'. א"א באמת כך הוא דרך הגמרא
אלא שקשה לי כיון שאנו אומרים כל שינוי שהשליח משנה לעיוות מקחו וממכרו בטל בכל
שהוא למה חייבו ר"נ לאותו שליח לקנותו לעצמו שלא באחריות ולחזור הוא למכרו
למשלח באחריות יהיה מקחו בטל הואיל וטעה בשליחותו ונ"ל כל מה דאמרינן דעיות
משהו בשליח מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה
היה המקח ורוצה שיתקן לו השליח את העוות וחייבו ר"נ וכן הדין לכל שליחות ובעל
החיבור הזה חילק בין שליח שהודיע שהוא שליח לשליח שעושה סתם ולדבריו מעשה
דר"נ אפשר סתם היה עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קפב סעיף ו
נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע,
וקנה לו שלא באחריות, ה"ז עיוות, והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו
שעשה, וחוזר ומוכר למשלח באחריות, הואיל
וקנה אותה במעותיו, והאחריות על השליח. הגה: ודוקא שהמשלח מספיק עצמו באחריות
השליח ורוצה בקיום המקח. אבל אם אינו מספיק עצמו בזה, ורוצה לבטלו, הרשות בידו
(ר"ן ריש פרק ב' דקידושין). י"א דוקא שאין לו לשליח להחזיר מעותיו
למשלח, אבל אם רוצה להחזיר לו מעותיו הרשות בידו (טור בשם הרא"ש).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קפב סעיף ו
י] והשליח לוקח אותה לעצמו.
פירוש, ישאר בידו כמו שלקח בלא אחריות וא"צ קנין חדש. והטור [סעיף י"א]
מסיק וכתב ע"ז דהראב"ד [בהשגות פ"א משלוחין ה"ג] כתב שכן הדין
בכל שליח שעיות, שאם ירצה המשלח לקיים המעשה, יתקיים, וצריך השליח לתקן מה שעיות.
ומה שאמרו [קדושין מ"ב ע"ב] דאם עבר השליח אדעת המשלחו דהמקח בטל, היינו
כשאין המשלח מבקש שיקיים המעשה, אבל אם רוצה, מחויב השליח לתקן לו העיוות.
והרמב"ם [פ"ב משלוחין ה"ד] והרא"ש [ב"ב פ"י סי'
כ"ו] מחלקים, וכתבו, דאם הודיע להמוכר שהוא שליח ויכול לברר שלא א"ל בין
לתיקון ובין לעיוות, אז המכר בטל, ואין להמשלח דין עם השליח אלא שהשליח חוזר
ומוציא מעותיו מהמוכר, ואי לא הודיעו כלל שהוא שליח אלא קנהו ממנו סתם, סבירא להו
שאין כופין המוכר לחזור ולבטל המקח, ודין זה מיירי בגמרא [שם קס"ט ע"ב]
שלא הודיעוהו, ואז אין יכולין לכפות להמוכר לבטל המקח, כי המוכר יאמר אין לי עסק
עם המשלח, ומשו"ה אמרו דצריך השליח לתקן העיוות. אי נמי מיירי בהודיעוהו
להמוכר שהוא שליח, אלא שאין המשלח יכול לברר שלא עשאו שליח בין לתיקון בין לעיוות,
יכול המוכר לומר שעשאו המשלח שליח אפילו לעיוות והמקח קיים, והשליח צריך לתקן
העיוות למשלח כיון שהוא מודה שלא עשאו שליח אפילו לעיוות. כל זה הוא דעת
הרמב"ם והרא"ש, וכ"כ הטור [שם] בשמם, וכמ"ש המחבר הני חילוקים
לפני זה בסעיף ב' וד', והמחבר קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך:
יא] הואיל וקנה אותה במעותיו.
כ"כ הרמב"ם [פ"א משלוחין ה"ג]. ועיין דרישה [בהגהות דו"פ
אות ב'], שם כתבתי דר"ל לאפוקי אם קנאו השליח במעות של עצמו, דאז לא היה צריך
לתקן להמשלח העיוות, דהו"ל כמו מי ששולח לחבירו לקנות לו סחורה ידועה והלך
וקנאה לעצמו במעותיו דמה שעשה עשה אלא שנקרא רמאי [להלן סימן קפ"ג סעיף ב'],
והכא נמי לא היה צריך לתקן להמשלח העיוות:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק טו הלכה א
מי שערער על שדה זו והביא עדים
שהיא ידועה לו והביא זה שבתוכה שטר שלקחה ממנו והביא עדים שאכלה שני חזקה, אומרים
לו בתחלה קיים שטרך, אם נתקיים הרי טוב וידון בשטר, ואם אי אפשר לו לקיימו סומכין
על עדי חזקה וישבע היסת שלקחה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמ סעיף ד
טען שמעון שיש לו שטר שמכרה או
נתנה לו בשטר, וגם שיש לו עדים שהחזיק שלש שנים, אומרים לו: קיים שטרך, אם יכול
לקיימו, מוטב, וצריך לחזר אחריו לקיימו. ואם אי אפשר לקיימו, כגון שמתו העדים או
הלכו למדינת הים, ואין מי שיכיר חתימתן, סומכין על עדי חזקה, וישבע היסת שלקחה. אבל
אם ישנן לעדים לא תועיל לו חזקתו, וצריך שיבואו העדים.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף ד
ד] אבל אם ישנן לעדים כו'. ולא
דמי למה שכתב המחבר לעיל בסימן ע' סעיף ב' דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דצריך
ג"כ להביא העדים ואם לא באו נשבע ונפטר, דשאני התם דהפורע א"צ לפרוע
בעדים, אלא לכתחילה אומרים ליה לברר דבריו כדי שלא יצטרך לישבע, ומהאי טעמא פסק
המחבר שם כמ"ד דאפילו אם באו והכחישוהו פטור בהיסת דאמרינן דכל מילי דכדי לאו
אדעתיה, משא"כ בחזקה דאינה מועלת אלא אם כן אומר שטר היה לי ואבדתיהו והרי יש
בידו שטר, משום הכי צריך לקיימו וק"ל. וכ"כ ר"ן [שבועות כ"א
ע"ב מדפי הרי"ף] כתבתי לשונו בסימן ע' [דרישה סעיף ג'] ע"ש. ועיין
פרישה [סעיף ג']. ועיין באה"ע סימן ז' סעיף ז' בשבויה שאמרה טהורה אני ויש לי
עדים, דא"צ להמתין על העדים, ושם נתבאר טעמו משום דבשבויה הקילו: