רי"ף בבא בתרא דף עט

גמרא בבא בתרא דפים קע: - קעב.

אורך השיעור אודיו הוא

1. מי שפרע מקצת חובו 1

2. כותבין שובר. 1

3. שטרי חוב המוקדמים פסולין 2

4. שטרי חוב המאוחרין כשרין 2

5. שטרי מקח מאוחרין פסולים: 2

6. תקנת הכותב שטר מאוחר – ע" שובר: 3

7. עדים שאינם זוכרים יום הקנין 4

8. אם נמסרה העדות במקום שונה ממקום כתיבתה. 4

9. הוציא שטר חוב במאה ואמר קרעוהו 4

10. שני אחים אחד עני ואחד עשיר. 5

11. שני יוסף בן שמעון בעיר אחת: 6

1. מי שפרע מקצת חובו

שולחן ערוך חושן משפט סימן נד סעיף א

מי שפרע מקצת חובו, אם רצה המלוה בית דין יעשו לו שטר ממה שנשאר חייב לו ויכתבוהו מזמן ראשון, אבל לא עידי השטר. הגה: אף על פי שהוא מרצון הלוה (רשב"ם). אבל מזמן הפרעון ואילך יכולים עדים לעשות לו שטר אחר אם הוא מרצון הלוה (הגהות אשירי פ' גט פשוט). ואם רצה יכתוב שובר המלוה יתן שכר הסופר לכתוב השובר. ואם אין שטר למלוה, והלוה מבקש ממנו שובר, הוא יתן השכר (נ"י פ' ג"פ).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן נד סעיף א

א] אם רצה המלוה כו'. עיין פרישה [סעיף א'], שם כתבתי דבשעת הפרעון נתנו חז"ל הברירה ביד המלוה ליקח שטר חדש או לכתוב לו שובר, כי פעמים ניחא למלוה יותר ליתן לו שובר כדי שיתיירא הלוה שמא יאבדנו וימהר לפרוע לו המותר, ופעמים ניחא ליה יותר בשטר חדש כדי שלא יהא השטר שבידו על המותר פגום, וכמו שכתבתי בסימן שלפני זה טעמים אלו בניחותא דהלוה ע"ש כנ"ל. ולא כמו שכתב בעיר שושן [סעיף א'] ז"ל, מי שפרע מקצת חובו ומתיירא המלוה שמא יצא הקול דשטר זה פרוע הוא כו', ילך אצל ב"ד ויעשו לו שטר חדש כו', וגם אח"כ כתב ז"ל, ואם לא רצה המלוה לשנות ולגרוע כח שטר הראשון יכתוב לו שובר כו', ע"ש. אלא העיקר כמ"ש, ובעיר שושן בעצמו כתב בסימן שלפני זה הטעמים שכתבתי, והמה מהגמרא [ב"ב קע"ב ע"א], וק"ל:

ב] אבל לא עידי השטר אעפ"י כו'. בפרישה [שם] כתבתי, דאפילו לדעת רוב הגאונים והמחבר(ים) דס"ל דאם זוכרים העדים זמן הקנין כותבין בשטר אותו הזמן אפילו כותבין השטר אחר זמן טובא, וכמ"ש בסימן ל"ט [סעיף ג'] ומ"ג [סעיף ט"ז], מ"מ כאן בעדים כיון דכבר כתבו שטר אחד, כשיכתבו עתה שטר מזמן הראשון יהא נראה כמוקדם, אבל ב"ד או עדים ברשות ב"ד אלימי לאפוקי ממון, ועיין דרישה [שם] מ"ש עוד מזה:

ג] אם הוא מרצון הלוה. אבל בלא רצונו אסור דכבר עשו שליחותן בכתיבת שטר הראשון:

ד] והמלוה יתן שכר הסופר. הטעם, כיון שבחר בשובר לטובתו כדי שיפרע לו הלוה המותר מהר וכנ"ל [סק"א], ולא כמ"ש בעיר שושן [סעיף א'], ע"ש [קש"כ]:

2. כותבין שובר

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כג הלכה טז

הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר ה"ז יכתוב לו שובר ויפרע כל חובו, ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד, ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו הורו רבותי שישבע המלוה היסת שאבד השטר ואח"כ יפרע חובו ויכתוב שובר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן נד סעיף ב

הבא לפרוע חובו, ואמר המלוה: אבד לי השטר, אין הלוה יכול לומר: לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי, אלא ה"ז יכתוב לו שובר, ויפרע לו כל חובו. ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד. ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר: השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו, ישבע המלוה היסת שאבד השטר, ואח"כ יפרע חובו ויכתוב שובר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן נד סעיף ב

ה] ויש לו להחרים כו'. אבל לא להשביעו היסת, כי אין משביעין בטענת ספק וכמ"ש בסימן ע"ה [סעיף י"ז]:

3. שטרי חוב המוקדמים פסולין

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כג הלכה א

שטרי חוב המוקדמים פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין גזירה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף ז

שטרי חוב המוקדמים, פסולים, שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין. ולפיכך קנסו אותו חכמים, ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין, גזרה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. ואם יטעון הלוה: פרעתי, דינו כטוען כן בשאר שטרות. ואם טען: להד"מ, הוחזק כפרן. ( וי"א דפסול לגמרי) (טור בשם ר"י והרא"ש והוא בפרק א"נ וריב"ש סי' שפ"ב מיהו ראיות הריב"ש שם יש לדחות וכמ"ש בספרי ע"ש).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף ז

י] אלא מבני חורין. בדרישה [סעיף ו'] כתבתי דאפילו אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון, או שיכתבו ב"ד על השטר, שטר זה לא יטרוף בו כי אם מזמן זה, אפ"ה אינו גובה ממשועבדים משום קנס, כיון דמתחילת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון, ועיין דרישה:

יא] דפסול לגמרי. עיין פרישה [סעיף ו' ד"ה אבל ר"י] ובהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות ד'] ששם כתבתי בשם מור"ש [מהרש"ל בחידושיו לטור] דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל, אלא אם טוען להד"ם אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר, אלא שאם טוען פרעתי נאמן ע"ש:

4. שטרי חוב המאוחרין כשרין

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כג הלכה ב

שטרי חוב המאוחרין כשרין שהרי הורע כחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר, ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף יג

הא דשטרי חוב המאוחרים כשרים, דוקא בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר, אפילו מאוחרים פסולים, אלא אם כן (כתב) האיחור בפירוש. ( ואין לאחר שום שטר לכתחלה, דמיחזיא כשיקרא) (רבינו ירוחם נ"ד ח"ד).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף יג

כב] אפילו מאוחרים פסולים. הטעם מפורש לקמן בסימן רל"ט בטור [סעיף ב'] ובדברי המחבר סוף סעיף א' ז"ל, דאיכא למיחש שמא אח"כ חזר ומכרה להמוכר, ומוציא אחר כך זה השטר שזמנו אחר אותה מכירה, ויאמר הדרית וזבינית ממך, עכ"ל ע"ש:

5. שטרי מקח מאוחרין פסולים:

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כג הלכה ז

שטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמנן אפילו המאוחרין פסולין שהרי אפשר לטרוף בהן שלא כדין, כיצד כגון שחזר המוכר וקנה השדה מיד הלוקח קודם שיגיע זמן השטר המאוחר ויוציא הלה השטר המאוחר ויאמר חזרתי ולקחתיה פעם שניה ממך ונמצא טורף שלא כדין, ולמה לא נחוש כן לשטר חוב המאוחר שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא השטר המאוחר ויטרוף בו שלא כדין לפי שכל הכותב שטר מאוחר תקנתו שיכתוב השוכר סתם שכל זמן שיצא השטר ישבור אותו זה השובר, ואם לא עשה כן וכתב השובר בזמן הפרעון הוא הפסיד על עצמו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף יב

שטרי חוב המאוחרים, כשרים, שהרי הורע כוחו של בעל השטר, שאינו טורף אלא מזמן השטר. ואף על פי שלא כתבו בו שהוא מאוחר, הרי זה כשר. במה דברים אמורים, שכתוב בו: דאקנה. אבל אם (לא) כתוב בו: דאקנה, פסולים (וכן כתוב בסי' רנ"ח), אלא אם כן מפורש וכתוב בו: ואיחרנוהו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף יב

כ] אבל אם לא כתבו דאקני פסולים כו'. ז"ל הטור [סעיף ט'], וטעמא משום שמא לוה בניסן וקנה קרקע [באייר], ואיחרו העדים זמן השטר הלואה וכתבוהו מסיון, ואח"כ מכר הקרקע, ונמצא אילו כתבו הזמן מניסן לא היה טורף להקרקע שקנה באייר כיון דלא כתב לו דאקני, ובשביל האיחור שכתבו מסיון גובה אותו שהרי קנאו קודם הזמן הנכתב בשטר, עכ"ל. ומקור דין כתיבת דאקני יתבאר לקמן [סימן] ק"ד [טור סעיף ז' - ח' ומחבר סעיף ו' - ז'] וקי"ב [טור סעיף א' - ב' ומחבר סעיף א'], ע"ש בדברי הטור והמחבר, ושם [בסימן קי"ב] נתבאר דקיימא לן דגם אחריות דדאקני אמרו ביה שהוא טעות סופר וכאילו נכתב דמי, אם לא שכתב בהשטר אחריות ולא כתב בו אחריות דדאקני, ע"ש ובפרישה דסימן זה [סוף סעיף ט']:

כא] אלא אם כן מפורש וכתוב בו ואיחרנוהו. פירוש, ואז ליכא למיחש להא, דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבוא לגבות מזה שקנה ומכר, דהמע"ה שהיה בידו בשעת ההלואה, דמזמן השטר אין ראיה שהרי כתבו בו שהזמן הוא מאוחר. ובעיר שושן [סעיף י"ב] כתב בזה ז"ל, דכשכתב בו ואיחרנוהו, ידעו שלא יגבה בו ממשועבדים מזמן הכתוב בו, דשמא קנה אחר ההלואה ומכרה קודם שנכתב, עכ"ל. ולא ידעתי למה כתב ומכרה קודם שנכתב, דגם אם מכרה אחר שנכתב שטר ההלואה אינו גובה ממנו, כיון שבשעת ההלואה עדיין לא קנאה, דהא קי"ל לוה ואח"כ קנה ומכרה אינו טורף מיד הלוקח וכמ"ש לקמן סימן (ק"ד) [קי"ב סעיף א'] ע"ש. ועוד, אי מכרה קודם שנכתב שטר ההלואה, היאך ס"ד לטורפה מיד הלוקח, כיון ששטר המכירה הוא קודם זמן ההלואה, וצ"ע:

6. תקנת הכותב שטר מאוחר – ע" שובר:

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כג הלכה ז

שטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמנן אפילו המאוחרין פסולין שהרי אפשר לטרוף בהן שלא כדין, כיצד כגון שחזר המוכר וקנה השדה מיד הלוקח קודם שיגיע זמן השטר המאוחר ויוציא הלה השטר המאוחר ויאמר חזרתי ולקחתיה פעם שניה ממך ונמצא טורף שלא כדין, ולמה לא נחוש כן לשטר חוב המאוחר שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא השטר המאוחר ויטרוף בו שלא כדין לפי שכל הכותב שטר מאוחר תקנתו שיכתוב השוכר סתם שכל זמן שיצא השטר ישבור אותו זה השובר, ואם לא עשה כן וכתב השובר בזמן הפרעון הוא הפסיד על עצמו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף כד

אף ע"פ שאין כתוב בשובר לא עידי השטר ולא זמנו, כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים, ממילא אמרינן שהשובר נכתב על אותו שטר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף כד

מה] כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים כו'. לא צריכים להיות שוים בכל ענין, דהא כתבו הטור והמחבר לקמן בסימן ע"א [טור סעיף כ' ומחבר] סעיף ט' ז"ל, שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלוה שקיבל ממנו סכום פלוני [ביום פלוני] וסכום פלוני ביום פלוני, והמלוה טוען שאותו כתב ידו הוא מעסק אחר, הדין עם הלוה, עכ"ל. ומ"ש המחבר כאן ומ"ש שם שניהן הן מתשובות הרא"ש [כלל ע"ו סי' א' וכלל ע"א סי' ט'], ולא בא למעט כאן אלא לאפוקי אם היה כתוב בשובר שהוא על שטר שביד המלוה עליו על סך כך וכך, ונמצא שאין אותו סך בזה השטר שמוציא המלוה עליו, דאז ודאי לא קאי עליו השובר. והיו רגילין לכתוב בשובר שהוא על השטר שסכומו כך וכך לטובת המלוה, כדי שלא יוציא עליו השובר אשאר עסקי כי אם אענין שנתנו לו עליו. וזה שכתבו הטור והמחבר לקמן בסימן נ"ד (ס"ב) [טור סעיף ה' ומחבר סעיף ג'] ז"ל, כשאין זוכרין זמן הנכתב בשטר, יכתבו סתם על שטר שסכומו כך וכך כו'. ששם מקום דין שובר איך כותבין לתקנות שניהם. גם בסוף [סימן] נ"ג כתב המחבר ז"ל, שמא פרע לו אותו של מאה וכתב לו שובר כו'. שם איירי ג"כ בסגנון שרגילין לכתוב שובר, ולא שצריך לכתוב כן, וכמ"ש בסימן ע"א [סקכ"א], כנ"ל ודוק:

7. עדים שאינם זוכרים יום הקנין

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כג הלכה ו

עדים שקנו מיד הלוה או המוכר וכיוצא בהן ונתאחרה כתיבת השטר זמן מרובה אם ידעו יום שקנו ממנו בו כותבין בשטר זמן הקנין ואע"פ שאינו זמן חתימתן ואין צריכין לומר ונתאחרה כתיבת ידינו עד יום פלוני, ואם לא ידעו יום שקנו בו כותבין זמנו של שטר משעת כתיבה, וכן מי שנמסרה להן העדות במדינה אחת וכתבו העדים במדינה אחרת אין מזכירין בשטר מקום שנמסרה בו העדות אלא מקום שכתבו בו חתימת ידן.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף יט

אם אינם נזכרים ליום הקנין, לא יאמרו: ברור לנו שקנינו ממנו בתשרי, ואין אנו יודעים בכמה, ולפיכך נכתוב מתחלת חשון, שזה מיחזי כשיקרא. יש מי שאומר שאם זוכרים שקנו ממנו בתחלת תשרי או בסופו או באמצעו יכתבו: בשליש הראשון של חדש פלוני, או אמצעו, או בשליש אחרון.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף יט

לז] ולפיכך נכתוב מתחלת חשון. ואפילו יכתוב בשטר שאיחרוהו או שנכתוב בו דאקני, אפ"ה מיחזי כשיקרא, כמ"ש מור"ם לעיל בסמוך סוף סעיף י"ב ע"ש, דאל"כ פשיטא דלא יעשוהו מאוחר, מחשש שנתבאר שם בסעיף י"ב [סק"כ] וק"ל:

לח] בשליש הראשון כו'. וליכא למיחש דיגבה בו מתחילת השליש, דהמע"ה, וק"ל:

8. אם נמסרה העדות במקום שונה ממקום כתיבתה

שולחן ערוך חושן משפט סימן מג סעיף כ

מי שנמסרה להם עדות במדינה אחת וכתבו העדים במדינה אחרת, אין מזכירים בשטר מקום שנמסרה בו העדות, אלא מקום שכתבו בו חתימת ידם. ודוקא כשאין כותבים זמן הקנין, וכותבים זמן הכתיבה; אבל אם זוכרים זמן הקנין, וכותבים אותו, אז יכתבו המקום שנעשה הקנין, שאם יכתבו מקום הכתיבה, נמצאו משקרים, ופסול. וכשכותבים מקום הכתיבה, כותבים כך: אמר לנו פלוני, וכתבנו במקום פלוני. אבל כשכותבים מקום שנמסרו הדברים, כותבים: אמר לנו פלוני, או: קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו וחתמנו ומסרנו לפלוני.

9. הוציא שטר חוב במאה ואמר קרעוהו

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כג הלכה יח

הוציא שטר חוב במאה ואמר קרעוהו וכתבו לי שטר אחר בחמשים אין שומעין לו שמא פרעו הכל וכתב לו שובר על שטר של מאה וכשיחזור ויוציא קיום זה על שטר חמשים ויוציא הלוה השובר יאמר לו זה שטר אחר הוא.

שולחן ערוך חושן משפט סימן נג

סעיף א

מי שיש לו שטר על חבירו במנה, ואמר: עשו לי שנים מחמשים חמשים; או שיש לו שנים של חמשים חמשים, ואמר שיעשו לו אחד של מנה, אין שומעין לו. הגה: ואפילו ידעינן שאין השטר הראשון פרוע, אסור לשנות אלא מרצון הלוה (המגיד פ' כ"ג מהל' מלוה ורבינו ירוחם). ואפילו יש לו אחד של מאה, ואומר שיקרעוהו ויעשה לו אחד של חמשים, אין שומעין לו, שמא פרע לו אותו של מאה וכתב לו עליו שובר, ויוציא זה של חמשים ויאמר: זה שטר אחר הוא, ויגבה בו.

סמ"ע סימן נג

א] אין שומעין לו ואפילו ידעינן שאין כו'. הטעם כתבתי בפרישה משום דיש בשינוי כל חד צד חובה ללוה, דכשביד המלוה שטר אחד של מאה, היום או מחר כשיפרע לו הלוה מקצת, אף שיכתוב לו המלוה שובר על מה שנתן לו, מ"מ מיקרי שט"ח פגום [אם לא דנכתב הפרעון ע"ג השטר גופו], ולא יפרע מהלוה כשיאמר פרעתי אח"כ עוד כי אם בשבועה אם אין נאמנות בשטר, וכמ"ש בריש סימן פ"ד. ואם יש ביד המלוה שני שטרות כל אחד חמשים, י"ל דניחא ללוה באלו השנים יותר מאילו היו שניהם שטר אחד של מאה, דאז אם יפרע לו מקצת החוב אף שיכתוב לו שובר מכל מקום יצטרך לשומרו מהעכברים, או [שמא] (ש)יאבדנו ויתבע ממנו המלוה כל החוב וק"ל. ושני טעמים אלו הן ג"כ בגמרא [ב"ב קע"ב ע"א]. ולא נצטרך לטעמים הללו אלא כשידוע שעדיין לא פרעו הלוה [ועיין מה שכתבתי בפרישה עוד צריכות טעמים הללו להגמרא], אבל כשאין ידוע, בלאו הכי אין לשנות שטר של המלוה אפילו לעשות משטר גדול קטן אחד ולקרוע הגדול, וכדמסיק המחבר מטעם שמא פרע לו אותו של מאה כו', וכ"כ בטור וע"ש. והטור והמחבר לא איירי אלא בלא ידעינן אי פרעו, מדכתבו עליה ואפילו אם יש לו אחד של מאה כו' הכל בבבא אחת. ובהאי דינא בתרא, פשיטא כשידוע שלא פרעו מותר לשנות ולעשות ממאה אחד של חמשים, אלא שמור"ם אתי ללמדנו דינא דאפילו ידוע שלא פרעו אסור, מטעם דכתיבנא:

10. שני אחים אחד עני ואחד עשיר

רמב"ם הלכות שכנים פרק א הלכה ב

אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו, אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו כשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכור, לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד, אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות, עשאן האב לעצמו אינו יכול לכוף אחיו להשכיר אותם אלא משתמשין בהם כדרך שהשתמש אביהם, והרי עשיר אומר לעני קח לך זיתים ובוא ועשה אותם בבית הבד, קנה לך עבדים ויבאו וירחצו במרחץ, ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו, אמר כל אחד מהן איני קונה אלא הריני מוכר חלקי מוכרין אותה לאחרים, אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חבירו, או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין בגוף היאך הן עושין, אם היה המקום עשוי לשכר משכירין אותו וחולקין שכרו, ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה שאי אפשר שישכנו שניהם כאחת מפני היזק ראייה שהרי אין בה דין חלוקה ואין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה, ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום. וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד ואינו עשוי לשכר כגון מרחץ או מצע או ספר תורה אינו יכול לומר לו השתמש אתה יום ואני יום שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בו. +/השגת הראב"ד/ אם חצר הוא עד להשתמש בו וכו'. א"א כמה זה הדין רחוק מדעתי ולמה יכריח את חבירו לפנות שנה בשנה ויאמר לו מאחר שאין אתה רוצה למכור וגם אני איני רוצה למכור או תסבול היזק ראיה או תחלוק כי לעולם לא אטרח להיות גולה שנה בשנה ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה תהא עליו.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעא סעיף ו

אחד מהשותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר שיחלוקו, כגון שפחה או כלי: מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני חלקי כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו. ( אפי' אמר ליתן בו הרבה יותר מדמיו, צריך השני לקנות או למכור) (טור בשם הרא"ש ומרדכי ספ"ק דב"ב והמגיד פ"א דשכנים וריב"ש סימן תפ"ג וב"י בשם הרמב"ם ותשובת רמב"ן סימן מ"ג ורש"י ותוס'). אבל אם אין התובע רוצה לקנות, או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו בשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו: איני רוצה שאקנה אלא שאמכור. לפיכך שני אחים, אחד עני ואחד עשיר, שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד, עשאן האב לשכור, השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות. (ואין העשיר יכול לומר: השכר חלקך, דאין דרך לשכור דברים כאלו לחצאין, מה שאין כן בטרקלין) (המגיד). עשאן האב לעצמו, אין יכול לכוף אחיו לשכור אותם, אלא משתמשים בהם כדרך שנשתמש אביהם, והרי עשיר אומר לעני: קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד; קנה לך עבדים ויבואו וירחצו במרחץ. ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו, אא"כ אמר לו: קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונה, הדין עמו. הגה: וי"א דלא יוכל לומר: גוד או אגוד כשאין לו מעות רק צריך למכור (חלקו) (טור בשם י"א מרדכי פ"ק דב"ב), ואין אדם יכול לומר לחבירו: גוד או אגוד בפחות משויו, דאם לא כן ידחוק העשיר את העני למכור את שלו פחות משויו (ב"י בשם הרמ"ה).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קעא סעיף ו

יא] או לא ימצא במה יקנה. פירוש, שאין לו במה לקנות:

יב] עשאן האב לשכר כו'. כן הוא לשון הגמרא [ב"ב י"ג ע"א], וכתב הטור עליו בסעיף י"ב ז"ל, יש אומרים שהכל תלוי בדעת האב כו', וכסתם משמעות לשון הגמרא, ור"י [שם ע"ב תוד"ה אם] פירש שאינו תלוי בדעת האב, שאפילו עשאן לעצמו אם ימצא שוכר אין העשיר יכול למחות בעני מלהשכירו, וכן אפילו אם עשאן לשכר אם אין מוצאין שוכר להשכירו לו אומר עשיר לעני קח לך עבדים ורחוץ כו'. ולפירוש ר"י צ"ל מ"ש בגמרא עשאן האב לשכר, היינו אם הם גדולים שראויין להשכיר ומסתמא ימצאו שוכרים לשוכרו, וההיפך בקטנים. והמחבר נקט לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות י"ט] שהוא כלשון הגמרא, ובדרישה [שם] כתבתי דעת המגיד משנה ודעת הב"י והכסף משנה שמפרשים דעת הרמב"ם בזה, ע"ש:

יג] והרי העשיר אומר לעני קח כו'. דוקא בעני דאינו ראוי לו כלל אומר לו הכי העשיר, אבל אם שניהם עשירים ואין נוח להן להשתמש יחד ואין אחד מהם רוצה לומר גוד או איגוד, הרי הן משתמשין בו לזמנים מחולקין או משכירים אותו לאחרים וכמו שכתבו הטור [סעיף ח' וי"א] והמחבר בסעיף ח':

יד] או מוכר לאחרים כו'. האי תיבת "מוכר" קאי אתיבת "הריני", כאילו אמר מכור לי והריני לוה וקונה לעצמי, או מכור לי והריני מוכר כולו יחד לאחרים. וכ"ש שהרשות בידו למכור חלקו לעשיר אחר שיעמוד במקום העני להיות משותף עם אחיו העשיר בהמרחץ או בבית הבד להשתמש בו יחד או לזמנים, גם לומר אח"כ גוד או איגוד. ואפילו לפי היש אומרים כו' דכתב מור"ם דאינו יכול לומר גוד או איגוד כשאין לו מעות, הייני דוקא מתחילה שאין העני יכול לומר מכור לי כולו כי אמכרנו לאחרים, אבל להעמיד אחר במקומו בחציו יכול (לעמוד) [להעמיד], ולאחר שיעמוד במקומו יכול ג"כ לומר גוד או איגוד, וכן הוכחתי בפרישה [סעיף י"ב] ע"ש:

טו] כשאין לו מעות רק צריך למכור חלקו, כצ"ל. וז"ל הטור בשם הרא"ש [המובאים בציונים אות כ"ג], שאין זה גוד או איגוד כיון שאין לו מעות לקנות משלו כו', דלא אמרינן גוד או איגוד אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי, ולא כשאומר איגוד הכל ע"י מכירה ואתן לך חצי הדמים, כדי שימכור חלקו יותר ביוקר כו', עד אלא ימכור חלקו במה שיוכל, עכ"ל. וכן כונת מור"ם כאן במ"ש דלא אמרינן גוד או איגוד כשאין לו מעות להחזיקו לנפשו, רק שבא לומר גוד או אגוד כולו כאשר אמכרנו ואתן לך חלקך, אלא חלקו לבד בידו למכרו, ואם אין לו מי שירצה לקנות חלקו יפסיד בעניו, אבל ודאי כשיכול ללוות מאחרים ולקנות ולהחזיקו לנפשו, בזה ליכא מאן דפליג דיכול לומר איגוד ע"י הלואה:

טז] ידחוק העשיר את העני כו'. פירוש, כשלא ימצא אחר להעמיד במקומו, כי ברוב הפעמים אין אחד מן השוק רוצה להכניס נפשו בריב ומדון בדברים שבין איש לאחיו בזה.

11. שני יוסף בן שמעון בעיר אחת:

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כד הלכה ח

שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהן יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב אלא א"כ באו עדי השטר בעצמן ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו לו בהלואה, וכן אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה, וכן אם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן שעליו פרועין, וכיצד יעשו אלו ששמותיהן שוין ושמות אביהן שוין ישלשו, היו שמות אבות אבותיהן שוין יכתבו סימניהן, היו דומין זה לזה בצורתן יכתבו יחוסן, היו שניהם לוים שניהם כהנים יכתבו דורות.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מט סעיף ז

היו שנים בעיר אחת, שם כל אחד מהם יוסף בן שמעון, אין שום אחד מהם יכול להוציא שטר על חבירו, אם יש בו קנין, שיאמר לו: שטר זה שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתי לך כשפרעת לי החוב שהיה לי בידך. הגה: דבריו סותרים זה את זה, בכאן דלפי האי טעמא שיכול לומר: האי שטרא שלי והחזרתיו לך, אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין. אבל יש מפרשים הטעם שאין מוציאין שטר זה על זה, מטעם דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, וחיישינן שזה המוציאו הוא הלוה, ובזה אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין כדלעיל סוף סימן ל"ט, ולכן כתב כאן בתחלה דבעינן שטר שיש בו קנין, ואם כן יש סתירה בדבריו. ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם, שכל אחד יאמר: לא עלי נכתב שטר זה, אלא חברי, אא"כ באו עידי השטר בעצמם ואמרו: זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו עליו בהלואה. ואם עדים אחרים העידו כן, יש לו דין מלוה על פה. ואם היה אחד מהם קטן בזמן הכתוב בשטר, גובין מהאחר. ומה תקנתם, יכתבו שם זקנם; ואם גם שם זקנם שוה, יכתבו שום סימן. הגה: י"א דאם הם מב' עיירות, מוציאים שטר חוב עליהם, דצריכים לכתוב שם העיר של לוה או מלוה בשטר (טור בשם הר"ר ישעיה). וי"א דאין כותבין שם העיר בשטרות (רמב"ם פי"ז מה' מלוה וטור סימן ס"א), וכן נוהגין. מיהו ודאי אם הם מב' עיירות, וכתבו שם העיר של אחד מהן, לא גרע מסימן, וליכא למיטעי באחר כלל, כן נראה לי אם שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, והאחד מת אביו, וכתב בשטר: יוסף בן שמעון שליט"א או נר"ו, וכמו שכותבין על מי שאביו חי, אם כתבו העדים: אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א, הוי סימן. אבל אם כתב בשטר: אני יוסף בן שמעון שליט"א, או כיוצא בזה, לויתי מפלוני וכו' והעדים חתומים למטה, אין זה סימן, דחיישינן שמא השני הערים לכתוב כך, והעדים לא דקדקו בכך, דלאו אכולי מילתא קא מסהדי (ב"י בשם הרשב"א). אבל הם מוציאים שטרות על אחר, ולא יכול האחר לומר: לא נתחייבתי לך אלא לחברך ששמו כשמך, שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזיקינן ליה בשלו. הגה: אבל אם אין השטר יוצא מתחת ידו, אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם, אינן יכולין להוציא ממנו (נ"י בשם הריטב"א) אלא בהרשאה שיתנו זה לזה (ד"ע). ואם יש בידו שובר מאחד מהם, אין שום אחד מהם יכול לתובעו, שיאמר לכל אחד מהם: אתה כתבת לי זה השובר. ומיהו אם יכתבו הרשאה זה לזה, יגבה אחד מהם. שהרי הוא מודה שלא פרע אלא לאחד. ואם יטעון: פרעתי לשניכם וצויתי לכתוב שובר אחד כי הוא יספיק לי להראותו לכל מי שיבא מכם לתבעני חובי, טענתו טענה ולא יועיל הרשאה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מט סעיף ז

יג] שיאמר לו שטר זה שאתה מוציא כו'. טעם זה כתב הרשב"ם בפירוש המשנה שם [ב"ב] [דף קע"ב ע"א [ד"ה אינן יכולין]], וגם הטור כתבו [סעיף י"א]. ובגמרא [דף קע"ג ע"א] מייתי תנא דברייתא דפליג על תנא דמתניתין וס"ל דמוציאין זה על זה. וקאמר שם בגמרא דבהא פליגי, דתנא דידן ס"ל כותבין שטר ללוה בלא מלוה, וא"כ איכא למיחש שהלוה אמר להעדים כתבו לי שטר ותנוהו לידי דאלוה בו מיוסף ב"ש האחר, וכשנתנוהו לידו הוציאו עליו ואמר אתה לוית ממני. ותנא דברייתא ס"ל דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה, וכיון דהמלוה היה עמו ולא קפיד, גם אנו לא חוששין לזה, ומשום הכי ס"ל מוציאין זה על זה. וכתב המ"מ בשם הרשב"א [הובאו בציונים אות י"ד], דבשטר דלית בו קנין גם לתנא דידן מוציאין זה על זה, דהא בדלית ביה קנין אין כותבין ללוה בלא מלוה לכו"ע. ובזה דברי המחבר ודברי מור"ם מבוארין, ודוק. ומ"ש מור"ם דדבריו סותרין זה את זה, יש לישב ולומר דס"ל להמחבר כהטעם שכתבו רשב"ם והטור, ואפ"ה מצריך שיהא בשטר קנין, דבשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו', מאחר שלא ניתן להכתב שטר כזה שהוא בלא קנין ללוה לחוד אם לא שהמלוה עמו, א"כ יכירו העדים שניהן ויתנו לב להדבר ויהא נתפס בשקרו, משא"כ כשיש בו קנין דניתן להכתב ללוה לחוד אף אם אין מכירין להמלוה כלל לדעת המחבר, כנ"ל בריש סימן זה סעיף ב' [לאפוקי מ"ש שם [סק"ב]], א"כ יש לחשוש שישקר הלוה, דהא לא יהא נתפס כולי האי בשקרו, ודוק. אבל מ"מ קשה למה ליה האי טעמא, כיון דמיירי דיש בו קנין יש חשש אחרינא, דזה המוציא הוא הלוה ולא לוה עליו מעולם. ורשב"ם שכתב האי טעמא, הוא כדי לאוקמי בכל ענין אפילו בשטר שאין בו קנין, וצ"ע:

יד] אבל יש מפרשים הטעם כו'. כבר נתבאר ממ"ש [סקי"ג] דבגמרא אמרו שם האי טעמא. ומור"ם דכתבו בשם יש מפרשים, הוא, משום דהא דמסיק וכתב דבהא אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין, זה לא נזכר בגמרא כי אם בהמגיד משנה בשם הרשב"א הנ"ל [סקי"ג], וק"ל:

טו] וזהו שהעדנו עליו. כ"כ גם הרמב"ם שם [פכ"ד ממלוה ה"ח], ור"ל, זהו הלוה ולא אחר. וקאי [פירוש, זה שאמרו זהו שהעדנו עליו קאי אשניהן] אשני בבות הנ"ל. ובטור [סעיף י"ב] כתב בלשון אחר וא"ש יותר וכמ"ש בפרישה, ע"ש:

טז] יש לו דין מלוה על פה. הטעם, דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלוה והלוה, הרי השטר כאילו אינו. אבל עדי השטר עצמן לא גמרו שליחותן, ויכולים לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו ניכרין מתוך השטר. ואעפ"י שלא כתבו שטר חדש, הרי הוא כאילו ניכר מתוכו, כ"כ המגיד משנה [המובא בציונים אות ט"ז]:

יז] גובין מהאחר. הטעם, שחזקה שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ובני דעת הן:

יח] של לוה או מלוה. הטור [סעיף י"א - י"ב] כתב דצריך לכתוב שם המקום ואין חילוק בין שטרות לגיטין. וכתבתי בפרישה, דלפ"ז צריכין שם מקום של שניהם, ולא כמ"ש (המחבר) [מור"ם] כאן דבחד סגי, ע"ש. ועכ"פ בכתיבת שם מקום המלוה לחוד לא סגי, דעדיין אם מוציא אחד שט"ח שנזכר בו שם עירו על אחד מהן, יכול לומר לא אני הלוה כי אם אחר הדר במקום האחר, ע"ש ודוק:

יט] וי"א דאין כותבין כו'. כ"כ גם הב"י [שם], והביא [במחודש ד'] ראיה לדבריו מדברי הטור דסימן ס"א [סעיף ד']. ובדרישה [סעיף י"א] כתבתי דאין ראיותיו ראיה, ע"ש ודוק:

כ] ה"ג. מיהו ודאי אם הם מב' עיירות:

כא] אמר לנו יוסף בן שמעון שלי"ט כו'. הב"י [מחודש ז'] כתב דאכתי איכא למיחש, דשמא שליט"א קאי איוסף החי ולא אאביו שמעון. ובד"מ [סעיף י"ב] דחה דבריו, דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב, ע"ש:

שולחן ערוך חושן משפט סימן מט סעיף ט

מלוה אחד שהלוה לשני יוסף בן שמעון בשני שטרות והיו משולשים שניכר שטרו של כל אחד, ונמצא אצל המלוה שובר מקויים ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע, ולא היה השובר משולש, ונמצאו שני השטרות בין שטרותיו של מלוה הקרועים, הורע כחם של השטרות ושניהם בחזקת פרועים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מט סעיף ט

כג] אצל המלוה שטר מקוים ששטרו כו'. כצ"ל. ופירושו, כל שהוא מקוים הוא ראיה (שאין) [שלא] המלוה הזמינו ליתנו ללוה כשיפרענו ועדיין לא פרעו, דא"כ לא ה"ל להיות מקוים, דאין מדרך המלוה לקיים השובר אלא הלוה לאחר שפרע ובא לידו השובר, ואמרינן שאח"כ חזר והפקידו ביד המלוה. וגם הטור [סעיף י"ד] כתב האי דינא בשובר מקוים. אבל בגמרא [ב"מ כ' ע"ב] ליתא, ומשמע שם, דבריעותא זו דנמצאו השטרי חוב בין שטרות הקרועים לחוד, סגי למחשבינהו על ידו [את] השטר הנמצא לפרוע. ועיין פרישה ודרישה, שם כתבתי טעם למה כתב הטור שהשובר הוא מקוים: