רי"ף בבא בתרא דף פ

גמרא בבא בתרא דפים קעב. - קעג:

אורך השיעור אודיו הוא

1. גט שלא כתב בו שם היום. 1

2. שטר שכתוב בו אני פלוני לויתי ממך. 1

3. קניין השטר בכתיבה ומסירה: 2

4. אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית. 3

5. נמצא לאחד בין שטרותיו וכו' 4

6. האומר לבניו שטר בין שטרותי פרוע. 5

7. האומר לחבירו בית מבתי אני מוכר לך. 6

8. המלוה את חבירו ע"י ערב. 6

9. התנה ע"מ שאפרע ממי שארצה: 7

10. הערב לאשה בכתובתה. 8

1. גט שלא כתב בו שם היום

רמב"ם הלכות גירושין פרק א הלכה כו

חתך ממנו הזמן ונתנו לה או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני או בחדש פלוני או בשנה פלונית ולא הזכיר החדש אפילו כתב בשבוע פלוני כשר, וכן אם כתב בו היום גרשתיה כשר, שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט. +/השגת הראב"ד/ חתך ממנו הזמן ונתנו לה. א"א חתך ממנו הזמן ונתנו לה לכתחלה לא תנשא שהרי משלשה גיטין פסולין הוא זה.+

שולחן ערוך אבן העזר סימן קכז סעיף ז

גט שלא כתב בו שם היום, אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני, או בחדש פלוני, או בשנה פלונית ולא הזכיר החדש, אפילו כתב בשבוע פלוני, כשר. וכן אם כתב בו: היום גרשתיה, כשר, שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט.

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן קכז סעיף ז

יא גט שלא כתב בו שם היום - כ"כ בתשו' הריב"ש סי' קי"ז איזה יום בשבת לא מעלה ולא מוריד ולא מצינו זמן הכתובה בתורה שיהיה לימי השבת:

יב בשבוע פלו' כשר - משום דמהני עכ"פ לשבוע קמיה ול"ד למוקדם או נכתב ביום ונחתם בלילה דשם לא כתב כתיקון חז"ל ונכתב בשקר אבל כאן ליכא שקר ומהני לשבוע קמיה ועיין ברש"י שכתב אפי' לכתחלה כשר לגרש ביה וכתב הב"י אפשר אף לרמב"ם לכחלה כותבין כן ומ"ש לשון כשר משום דאין דרך לכתוב כן ולכאורה נראה ממ"ש הפוסקים שלא ליתן גט באייר משמע לא כרש"י דאל"כ ל"ל להזכיר שם החדש וכן יכול לגרש בר"ח ולא להזכיר היום וא"ל בעת הדחק למה כותבים אייר בב' יודין ולמה לא סומכים על דעת רש"י דהא לא מצינו מי שחולק עליו בפי' וי"ל אייר עיקר הוא לכתוב ב' יודין וכן עיקר הוא לכתוב בא' לחודש ואינו אלא חומרא בעלמא מה שמחמירים שלא לכתוב באייר או בר"ח לכן יותר טוב לכתוב ב' יודין:

יג היום גרשתי' - כיון שראינו הגט אצלו היום הוי כאלו נכתב זמן של יום זה ומשמע אפי' לא נכתב שנת כלל כשר ועי' בש"ג פ"ב דגיטין דף תק"ס כתב דוקא כשנתברר ע"פ ע"מ שהיום זמנו ולא משמען כן מהפוסקי' גם צריך ישוב לדבריו איך מפשט שם פ' ג"פ מגט למוציא ש"ח שכתב בו פלוני לוה ממך ומדמה שם כתיבת ממך לכתיבת היום דהא לפירושו צריך בירור שהיום זמנו א"כ צריך המלוה ג"כ בירור שהוא המלוה:

2. שטר שכתוב בו אני פלוני לויתי ממך

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כד הלכה ט

הוציא עליו שטר שכתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה אע"פ שאין בו שם המלוה כל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובה בו ואינו יכול לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל, וכן שני יוסף בני שמעון הדרין בעיר אחת שהוציא אחד מהן שטר חוב על אחד מבני העיר אינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני שהוא כשמך אני חייב וממנו נפל השטר אלא הרי זה שיצא מתחת ידו גובה ואין חוששין לנפילה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן נ

סעיף א

שטר בעדים שכתוב בו: אני פלוני לויתי ממך מנה, כל המוציאו גובה בו. אבל אם אין בו עדים, אלא שהוא כתב ידו, מתוך שנאמן לומר: פרעתי, נאמן לומר: לא לויתי ממך אלא מאחר ונפל ממנו ומצאתו. הגה: וה"ה פסק דין שכתב בו: פלוני נתחייב לכנגדו, חייב לשלם למי שמוציאו (מרדכי פרק ג"פ ופסקי רקנטי סי' תל"ז ותשו' מהר"ם ד"פ סי' תקכ"א). וכן שטר שכתוב בו: פלוני חייב לפלוני או לכל מי שמוציאו, חייב לשלם לכל מי שמוציאו. ודוקא שבא מחמת אותו פלוני, אלא אם כן כתוב בפירוש: בין בא מחמתו או שלא מחמתו (ר"י נ"ו ת"ה). ואם נכתב שובר משום אדם על שטר זה אחר כך, שום אדם לא יוכל לגבות בו (נ"י פרק ג"פ בשם הר"מ והריטב"א). ואם כתב בשטר שמשעבד עצמו נגד המוציא שטר חוב זה עליו, אף על גב שידוע שלא היה חייב לו מעולם, מכל מקום חייב לשלם לו, דהרי מכל מקום נשתעבד נגדו (תשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן ט', וי"א), וכמו שנתבאר לעיל סימן מ'. ועיין לקמן סימן ס"א סעיף י'.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן סא סעיף י

כ] ולא הודה בפנינו כו'. כ"כ הנוסח גם כן בתשובת הרא"ש [המובא בציונים אות כ"ב] ובספרי טור של קלף. ולפ"ז צ"ל דמ"ש בשטר ביאור מה שהודה "בפנינו", תוספות תיבת "ביאור" הוא מגרע כח לשון הודאה שכתב אח"כ "שהודה בפנינו", דלשון ביאור מורה על חשבון בעלמא ולא שהיתה הודאה גמורה. והוא קצת דוחק. ובכל ספרי הטור הנדפסים לא כתוב בהן תיבת ולא, אלא תיבת אלא הודה בפנינו, ועיין פרישה שם כתבתי ביאורו ודוק:

3. קניין השטר בכתיבה ומסירה:

רמב"ם הלכות מכירה פרק ו הלכה יא

וכיצד יקנה השטר, שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל השעבוד שיש בו וימסור לו השטר ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה, ואין צריך עדים לענין קנייתו אבל צריך עדים לענין תביעתו, שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך. +/השגת הראב"ד/ ואינו צריך עדים. א"א יש שהקשה על זה והא קי"ל כרבא דאמר אינו צריך למסירה, וי"ל דלא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דמ"ד אותיות נקנות במסירה אבל למאן דבעי כתיבה היכא דליכא כתיבה כגון שכיב מרע ראיה מיהת בעי ועוד אני אומר דכי אמר רבא אינו צריך ראיה ה"מ להדי מוכר אבל לגבי לוה כי אתא למיגבי מיניה מצי א"ל אייתי ראיה היכי מטא שטרא לידך עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן סו סעיף יא

מי שהוציא שטר, וטוען שחבירו מכרו לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו שטר המכר, אינו צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעתו, שהרי הנתבע אומר לו: מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך. לפיכך ראובן שהוציא שטר חוב שיש ללוי על שמעון, וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד השטר שהקנהו בו, או שטען שהקנהו על גבי קרקע, הרי זה גובה אותו משמעון, אם אין הלוה טוען: מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך. ואם טוען שמעון שפרע ללוי, ואמר: ישבע לי, ישבע לוי לשמעון, ואחר כך יגבה ראובן. ואם יש ראיה שמכר ולא רצה לישבע, חייב לשלם לראובן. וכן אם הודה לוי שפרעו ישלם לוי לראובן. מת מוכר, יורשיו נשבעים שבועת היורשים, ונוטל לוקח. ואם לא רצו לישבע, משלמין ללוקח. טען לוי שלא מכר ולא נתן שטר זה, נשבע היסת ונפטר. וי"א שגם לענין קנייתו אינו נאמן. הגה: וכן נראה לי עיקר לענין הלכתא, ואפילו היה השטר מונח תחת יד שליש, אף על גב דנאמן נגד המוכר שעשאו שליש, מכל מקום אינו נאמן נגד הנתבע, ואין הלוקח יכול לגבות בשטר זה בלא כתיבה ומסירה (נ"י סוף ב"ב).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן סו סעיף יא

כח] לענין קנייתו. פירוש, כנגד בעל השטר שיאמר לא מכרתיהו לך בכתיבה ומסירה או לא מכרתיהו לך כלל אלא הפקדתיהו בידך או ממני נפל ומצאתהו החזירהו לי, אלא זה דהשטר בידו נאמן נגדו לומר מכרתהו לי בכתיבה ומסירה:

כט] אבל צריך עדים לענין תביעתו. הטעם, שכיון שבא להוציא מחבירו עליו הראיה:

ל] ואם יש ראיה שמכר כו'. פירוש, שמכר לו בכתיבה ומסירה, אבל אם אין ראיה אינו נאמן ראובן נגד לוי, כיון שבא להוציא מידו וכמו שכתבתי [סקכ"ט]:

לא] חייב לשלם לראובן. המגיד משנה [המובא בציונים אות כ"ו] מוכיח וכתב דחייב לשלם כל דמי השטר, ולא סגי כשמחזיר ליתן לו מה שנתן לו בעדו, ועיין דרישה [סעיף י"ב]:

לב] וכן אם הודה לו שפרעו כו'. ואם אין לו לשלם אזי יפסיד הלוקח, וכן הדין בסעיף ט"ו במה שכתב בהג"ה, והמוכר צריך לשלם, וכ"כ ב"י וד"מ (י"ד) [סעיף ט"ו] בהדיא. ואם אמר המוכר טעיתי בחשבון, יש בו פלוגתא אם נאמן. ד"מ שם:

לג] טען לוי שלא מכר כו'. משמעות הלשון היא שלוי טוען כן נגד ראובן, ואומר אמת הוא שנפרעתי משמעון, ואפ"ה אין לי ליתן לך כלום כי לא מכרתי לך כלום, וקאמר דישבע לוי על טענתו שהוא כן ונפטר, אבל הב"י [סעיף י"ב] והכ"מ [פט"ז ממלוה ה"ז] לא פירשוהו כן, אלא פירשוהו דמיירי שלוי טוען עם שמעון ואמר לו אני לא מכרתי שטר זה לראובן ואתה חייב לי ותשלם לי, ושמעון טוען אני כבר פרעתי לך ולקחתי השטר מידך וממני נפל ומצאו ראובן, אזי נשבע שמעון ונפטר מלוי ומראובן, וכמו שכתב הרמב"ם [פי"ד ממלוה הי"ג] הביאוהו הטור והמחבר בסימן מ"א [טור סעיף י' ומחבר סעיף ד'] דכל שהשטר יוצא מיד אחר מאמינין להלוה בשבועה שפרוע הוא, ע"ש. ועיין דרישה [סעיף י"ב] שכתבתי טעם למה פירשו הכי, משום דס"ל דאם מודה לוי שנפרע וטוען נגד ראובן לא מכרתיהו לך, אפילו שבועה א"צ לעשות לוי נגדו דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וע"ש שהארכתי בזה:

לד] שגם לענין קנייתו אינו נאמן. הטעם, דאיכא ריעותא, דאם איתא דהקנהו לו בכתיבה ומסירה ה"ל שטר הקניה בידו, ואינו נאמן לומר הקנהו לי אגב קרקע או במעמד שלשתן דמהני ג"כ וכמו שכתבו הטור והמחבר בסמוך סעיף י"ט, כיון דדרך להקנות השטרות טפי בכתיבה ומסירה מבקנין אגב קרקע או במעמד שלשתן, ועיין פרישה [סעיף י']. וג"כ אינו נאמן לומר שטר קניה היה לי ואבדתיהו במיגו דאי בעי אמר לא היה בידי שטרך מעולם, דאין זה מיגו, [שצריך] להראות השטר להוציא מיד הלוה וק"ל, וכ"כ הד"מ [סעיף י'] בשם רשב"א [ח"ב סי' רי"א] ע"ש, ועיין מה שכתבתי מזה בסימן ס"ד ס"ק (ג') [ו']:

לה] מונח תחת יד שליש כו'. הטעם, דלא עדיף השליש מהלוקח, ואילו היה ביד הלוקח לא היה נאמן בלא כתיבה ומסירה:

4. אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית

רמב"ם הלכות נחלות פרק ט הלכה ז

אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבדו, הלוה לאחרים והיה שטר החוב בשמו לבדו, ואמר מעות אלו שהלויתי או שקניתי בהן עבדים אלו שלי לבדי הן שנפלו לי מבית אבי אמי, או מציאה מצאתי או מתנה ניתנה לי, עליו להביא ראיה שנפלה לו ירושה אחרת, או מצא מציאה, או זכה במתנה, וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות שהן שטרי ממכר עבדים ושטרי חובות יוצאות על שמה, ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבותי עליה להביא ראיה שנפלו לה לירושה, וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בנכסי יתומים והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה מירושה נפלו לי או מציאה מצאתי או מתנה ניתנה לי עליה להביא ראיה, ואם יש לה נדוניא ואמרה מנדונייתי לקחתי נאמנת אבל אם אין לה נדוניא ולא הביאה ראיה הרי הכל בחזקת היורשין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן סב

סעיף א

אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, והיו שטרות מקניית הקרקעות ועבדים, או שטרי חובות, כתובים על שמה, והיא אומרת: שלי הם, ( אפילו השטרות תחת ידה), עליה להביא ראיה בעדים שהוא כדבריה שהיה לה ממון מיוחד; ואין צריך שיעידו על אלו השטרות שהם שלה. והוא הדין אם נמצאו לה מטלטלי ברשותה, עליה להביא ראיה. הגה: ואפילו אלמנה, ואפילו היו השטרות בידה (מרדכי ריש פרק הספינה). לא היתה נושאת ונותנת תוך הבית, והיו שטרות כתובים על שמה, הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה, הם שותפות של שניהם (טור אבן העזר סוף סי' פ"ו). וסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פ' חזקת הבתים והרשב"א שם). אשה שכתבה לאחרים שמה שתחת ידיה הוא של אחרים, אם ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעלה, נאמנת, ואין הבעל יכול לומר שהוא שלו (ב"י בטור אבן העזר סי' פ"ו בשם הרשב"א). יש מי שאומר שאם היו שטרות כתובים על שמה, אע"פ שהיא אינה נאמנת מאחר שנושאת ונותנת תוך הבית, מכל מקום אם מתה, טוענין ליורשים שהיא שלה, וכמו שיתבאר בסמוך לענין האחין (תשובת רשב"א סי' תתע"ט וריב"ש סי' קס"ט), וכן נ"ל. ועיין עוד מדינין אלו באבן העזר סי' פ"ו. וכן אחד מהאחים שנושא ונותן בתוך הבית, ושטרות עשויים על שמו, ואומר: שלי הם שנפלו לי מבית אמי, או: מציאה מצאתי, או: מתנה ניתנה לי, עליו להביא ראיה בעדים. ואם מת והניח יתומים, אז צריכים האחים להביא ראיה בעדים. הגה: ודוקא בדבר שאינו ידוע שהיה של אחין, אבל בדבר ידוע שהיה של אחין, על היתומים להביא ראיה (מרדכי ריש פ' חזקת הבתים). ואם היו חלוקין בעיסתן או בשום דבר, על האחים להביא ראיה, ואפילו בחייו, משום דאימור מעיסתו קמץ. ואפילו אומר: מבית אבי אמא נפלו, נאמן במיגו. הגה: ודוקא שהשטרות כתובין על שמו, אבל כתוב על שם האחין או על שם אביהם, לא יוכל לומר ששלו הוא. ואפילו מת, על היתומים להביא ראיה בעדים (בית יוסף בשם ס' התרומות ורמב"ם פ"ט מהלכות נחלות והרא"ש כלל פ"ה). וכל זה באשה או אחין, אבל בן בית שנושא ונותן בשל בעל הבית, כל מה שהפקיד או שנמצא תחת ידו הוא בחזקת שהוא שלו, זולתי אם נודע שהוא של בעל הבית, אפילו אינו אמיד, וידוע שלא היה לו שום דבר חוץ משל בעל הבית; ואם מת, נותנין ליורשיו (רבינו ירוחם נ"ל).

סמ"ע סימן סב

א] אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כו'. כן הוא לשון הטור [סעיף א']. ומיירי בין טוענת כן עם הבעל בחייו, בין אם טוענת כן עם היורשים לאחר מות בעלה. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' נחלות [ה"ז], וכתבן שם בשני בבות, מתחילה כתב "אשה" הנושאת ונותנת בתוך הבית כו', ואחר כך כתב וכן "אלמנה" שהיתה נושאת ונותנת כו'. וזהו ג"כ כונת מור"ם שכתב בהג"ה ואפילו אלמנה כו'. ומ"ש אלמנה בלשון "אפילו", משום דבגמרא [ב"ב נ"ב ע"ב] קאמר דהוה אמינא אלמנה אין צריכה ראיה כיון דשבח הוא לה שהאמינוה בב"ד להיות אפוטרופוס על היתומים ודאי לא גנבה משלהם, קמל"ן דאפ"ה צריכה להביא ראיה:

ב] עליה להביא ראיה בעדים. פירוש, לאפוקי ממ"ד [ב"ב שם] דסגי בזה שמתקיים השטר ואז אמרינן דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד, קמל"ן דלא, ועיין פרישה [סעיף א']:

ג] וה"ה אם נמצאו לה מטלטלים וכו'. פירוש, דלא תימא דוקא בשטרות שאין גופן ממון והן מחוסרין גוביינא הוא דצריך ראיה, משא"כ במטלטלין, קמל"ן. והשתא דקמל"ן דאין לחלק בזה, אמרינן נמי בסמוך דעדיפי כחייהו דמטלטלין דאפילו אם מתה האשה או אחד מהאחין, דצריך היורש להביא ראיה, וכמ"ש בסמוך סק"ח:

ד] ה"ג. ואפילו אלמנה ואפילו היו השטרות תחת ידה. דאל"כ קשה דה"ל כפל דברים, שהרי כבר כתב מור"ם ואפילו השטרות תחת ידה:

ה] לא היתה נושאת כו'. בטור אה"ע סוף סימן פ"ו כתב דאפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית, מ"מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל על שם שניהם, הרי הוא של שניהם. ומור"ם איירי כאן בכתבה האשה מעצמה על שם עצמה או על שם שניהן, דאז צריכין דוקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית, וק"ל:

ו] וסתם אשה נושאת כו'. הטעם, דהאי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא, אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה. וכ"כ הטור בהדיא באבן העזר סוף סימן פ"ו ע"ש:

ז] אם ידוע שהיה לה ממון כו'. ועיין לעיל סוף סימן נ"ו דלא כתב כן, אלא נאמן במיגו, וזה שייך לומר אף בדלא ידוע שהיה לו ממון כו'. וצריך לומר דשאני הכא דמיירי שכתבה לאחרים והיא מתה, על כן אין לה מיגו ודוק:

ח] אז צריכים האחין כו'. הטעם, כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוא ממונו, אלא דבחייו אמרינן אי איתא דהוא שלו, אי אפשר דלא יוכל להביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד, משא"כ לאחר מותו, דבן לא ידע כולי האי במילי דאבוה. ומהאי טעמא כתב רבינו ירוחם [נתיב כ"ו ח"ב] והביאו הב"י [סעיף א'] והד"מ [סעיף ב'] דאם מתה והניחה מטלטלין, דלא אמרינן בהו דעל האחין להביא ראיה כיון דלית כאן דבר שמסייע לזה היורש להעמידו בחזקתו. וכ"כ בדרכי משה [סוף] סימן קל"ג בשם רשב"א [בתשובה ח"א] סי' תתקס"א, ע"ש:

ט] ואם היו חלוקין בעיסתן כו'. פירוש, שאכלו כל אחד בפני עצמו, ולשון גמרא [ב"ב נ"ב ע"ב] והרמב"ם [פ"ט מנחלות ה"ח] נקט המחבר:

י] משום דאימור מעיסתו קמץ. וכתב הטור [סעיף ב'] דאפילו אם סך השטרות גדול ואי אפשר לומר שקימץ כל כך מאכילתו או משאר דברים שנחלקו בו, מ"מ אמרינן שמא עסק בההוא פורתא עד שנעשה ממנו טובא. וכתב הטור [שם] דהיינו דוקא כשזמן הלואת השטר היה אחר שנחלקו בעיסתן או בשאר ענינים, אבל קודם לכן לא. ולא אמרינן שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלק עם אחיו, וע"ש בפרישה:

יא] או על שם אביהם כו'. זהו אתיא אפילו למ"ד [ב"ב קע"ג ע"א] דנאמן לומר כתב לי המוכר שטר קני לך איהו וכל שעבודיה ואין צריך ראיה לזה, מ"מ באחין מודה דאינו נאמן, משום דדרך האחין להורות לנפשם היתר ומשמטי זה מזה, ועיין פרישה [סעיף ג']:

יב] אבל בן בית כו'. עיין שם במישרים ריש נתיב ל' [המובא בציונים אות י"א] דשם קאי אמטלטלים שהפקיד הבן בית. ומביא ראיה מהירושלמי דסוף פרק הכונס [ה"ז], ומוכח משם דלא מיבעיא דאין מוציאין מיד הבן בית או הנפקד מידו, אלא אפילו הוא מוציא מיד הבעל בית או יורשיו מכח חזקה זו שכל מה שהיה נמצא תחת ידו הוא שלו ע"ש. ומינה דאם היה שטר ממר"ם בידו חתום על הבעל בית על סך מה, אין הבעל הבית יכול לומר שט"ח זה היה ביד אחר שהייתי חייב לו ושלחתיך לפדותו, אלא הבן בית יכול להוציא אותו הסך מבעל הבית או מיורשיו. ומוכח מזה שמה שכתב מור"ם כאן אבל בן בית כו', לא אשטרות הכתובים על שמו כו' קאי, אלא על כל הנ"ל בסימן קאי. ונראה שהיינו טעמא, שדוקא באשתו ואחין שהן שולטין בהממון זה כזה חששו שמלאו לבו לומר כולו שלי שלא כדין, משא"כ בבן הבית דאין לו שייכות להממון אם לא מכח שמאמינו הבעל הבית, וכיון שהאמינו האמינו, וק"ל:

5. נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'

שולחן ערוך חושן משפט סימן מט סעיף ט

מלוה אחד שהלוה לשני יוסף בן שמעון בשני שטרות והיו משולשים שניכר שטרו של כל אחד, ונמצא אצל המלוה שובר מקויים ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע, ולא היה השובר משולש, ונמצאו שני השטרות בין שטרותיו של מלוה הקרועים, הורע כחם של השטרות ושניהם בחזקת פרועים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מט סעיף ט

כג] אצל המלוה שטר מקוים ששטרו כו'. כצ"ל. ופירושו, כל שהוא מקוים הוא ראיה (שאין) [שלא] המלוה הזמינו ליתנו ללוה כשיפרענו ועדיין לא פרעו, דא"כ לא ה"ל להיות מקוים, דאין מדרך המלוה לקיים השובר אלא הלוה לאחר שפרע ובא לידו השובר, ואמרינן שאח"כ חזר והפקידו ביד המלוה. וגם הטור [סעיף י"ד] כתב האי דינא בשובר מקוים. אבל בגמרא [ב"מ כ' ע"ב] ליתא, ומשמע שם, דבריעותא זו דנמצאו השטרי חוב בין שטרות הקרועים לחוד, סגי למחשבינהו על ידו [את] השטר הנמצא לפרוע. ועיין פרישה ודרישה, שם כתבתי טעם למה כתב הטור שהשובר הוא מקוים:

שולחן ערוך חושן משפט סימן מט סעיף ז

היו שנים בעיר אחת, שם כל אחד מהם יוסף בן שמעון, אין שום אחד מהם יכול להוציא שטר על חבירו, אם יש בו קנין, שיאמר לו: שטר זה שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתי לך כשפרעת לי החוב שהיה לי בידך. הגה: דבריו סותרים זה את זה, בכאן דלפי האי טעמא שיכול לומר: האי שטרא שלי והחזרתיו לך, אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין. אבל יש מפרשים הטעם שאין מוציאין שטר זה על זה, מטעם דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, וחיישינן שזה המוציאו הוא הלוה, ובזה אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין כדלעיל סוף סימן ל"ט, ולכן כתב כאן בתחלה דבעינן שטר שיש בו קנין, ואם כן יש סתירה בדבריו. ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם, שכל אחד יאמר: לא עלי נכתב שטר זה, אלא חברי, אא"כ באו עידי השטר בעצמם ואמרו: זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו עליו בהלואה. ואם עדים אחרים העידו כן, יש לו דין מלוה על פה. ואם היה אחד מהם קטן בזמן הכתוב בשטר, גובין מהאחר. ומה תקנתם, יכתבו שם זקנם; ואם גם שם זקנם שוה, יכתבו שום סימן. הגה: י"א דאם הם מב' עיירות, מוציאים שטר חוב עליהם, דצריכים לכתוב שם העיר של לוה או מלוה בשטר (טור בשם הר"ר ישעיה). וי"א דאין כותבין שם העיר בשטרות (רמב"ם פי"ז מה' מלוה וטור סימן ס"א), וכן נוהגין. מיהו ודאי אם הם מב' עיירות, וכתבו שם העיר של אחד מהן, לא גרע מסימן, וליכא למיטעי באחר כלל, כן נראה לי אם שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, והאחד מת אביו, וכתב בשטר: יוסף בן שמעון שליט"א או נר"ו, וכמו שכותבין על מי שאביו חי, אם כתבו העדים: אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א, הוי סימן. אבל אם כתב בשטר: אני יוסף בן שמעון שליט"א, או כיוצא בזה, לויתי מפלוני וכו' והעדים חתומים למטה, אין זה סימן, דחיישינן שמא השני הערים לכתוב כך, והעדים לא דקדקו בכך, דלאו אכולי מילתא קא מסהדי (ב"י בשם הרשב"א). אבל הם מוציאים שטרות על אחר, ולא יכול האחר לומר: לא נתחייבתי לך אלא לחברך ששמו כשמך, שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזיקינן ליה בשלו. הגה: אבל אם אין השטר יוצא מתחת ידו, אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם, אינן יכולין להוציא ממנו (נ"י בשם הריטב"א) אלא בהרשאה שיתנו זה לזה (ד"ע). ואם יש בידו שובר מאחד מהם, אין שום אחד מהם יכול לתובעו, שיאמר לכל אחד מהם: אתה כתבת לי זה השובר. ומיהו אם יכתבו הרשאה זה לזה, יגבה אחד מהם. שהרי הוא מודה שלא פרע אלא לאחד. ואם יטעון: פרעתי לשניכם וצויתי לכתוב שובר אחד כי הוא יספיק לי להראותו לכל מי שיבא מכם לתבעני חובי, טענתו טענה ולא יועיל הרשאה.

6. האומר לבניו שטר בין שטרותי פרוע

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק טז הלכה יב

האומר לבניו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזה הוא שטרותיו כולן פרועין, נמצא לאחד שם שני שטרות הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אמר לחבירו שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע, חוב לך בידי פרוע כל שטרות שיש לו עליו כולן פרועין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן סה סעיף כג

האומר: שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו, כל שטרותיו פרועים. נמצא לאחד שם שנים, הגדול פרוע ולא הקטן (נ"י סוף ב"ב). הגה: אבל אם נמצא שובר בבית לוה על הקטן, ודאי הקטן פרוע ולא הגדול (נ"י). וכן אם לא אמר: אחד פרוע, אלא אומר: שטר אחד מחול לך, הקטן מחול ולא הגדול (מה"ר דוד כהן בית כ' סימן ו').

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן סה סעיף כג

עה] ודאי הקטן פרוע כו'. דאמרינן דלזה שנמצא עליו השובר ודאי נתכוין ג"כ המלוה:

עו] אלא אומר שטר אחד מחול לך כו'. המחילה ה"ל כמתנה והזוכה הוא הבא להוציא מיד הנותן ועליו להביא ראיה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן סה סעיף כד

האומר לחבירו: שטר לך בידי שהוא פרוע, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע, כל שטרות שיש לו עליו פרועים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן סה סעיף כד

עז] חוב לך בידי פרוע כו'. דכיון דלא הזכיר סכום החוב אמרינן דכל השטרות שנכתבין עליו הן בכלל אותו החוב, ועיין מה שכתבתי לעיל סימן נ"ד [סק"ט] וסימן ס"ג [סק"ט]:

7. האומר לחבירו בית מבתי אני מוכר לך

רמב"ם הלכות מכירה פרק כא הלכה יט

האומר לחבירו בית מבתי ושור משורי אני מוכר לך, נותן לו הקטן שבהן, מת אחד מן השורים או שנפל אחד מן הבתים, מראה לו זה שמת או שנפל, שיד בעל השטר על התחתונה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף יב

האומר לחבירו: בית מביתי אני נותן לך, נותן לו הקטן שבהם. נפל א' מהם, מראה לו זה שנפל, שיד בעל השטר על התחתונה. וה"ה לאומר: שור בשורי אני מוכר לך. הגה: אבל אינו נותן לו עלייה. אבל אם אמר לו רק: בית אני מוכר לך, יכול ליתן לו עלייה, דהוא נמי מקרי בית (טור והרא"ש פרק הנודר מן הירק).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף יב

מח] אבל אינו נותן לו עלייה. דעלייה גרועה טפי מהבית מפני העלייה והירידה, אע"פ דעלייה ג"כ מיקרי בית כדמסיק ויד בעל השטר על התחתונה, מ"מ מדדקדק וא"ל בית בבתי, ולא קא"ל סתם בית אני מוכר לך, משמע דבא לומר דהמיוחד טפי בשם בית מכר לו, וזהו דלא כמו שכתבו הר"ן [נדרים נ"ו ע"א ד"ה מאי] והב"י וגם הדרכי משה [סעיף י"ח], דכולהו כתבו דהרמב"ם [המובא בציונים אות ל"ו] דכתב בלשון המחבר ס"ל דגם באומר בית בבתי כו' הרשות בידו דהמוכר ליתן לו עלייה, ושם בהגהות דרכי משה [הגהות דרישה ופרישה אות ה'] כתבתי דנראה דדקדקו כן מלשון הרמב"ם דכתב נותן לו הפחות, ולא פירש דבריו דהיינו דוקא הפחות בביתיו אבל לא עלייה ע"ש. ואף א"ת שהרמב"ם אינו חולק בהדיא וכמו שכתבתי שם, מ"מ הר"ן חולק בהדיא וכמו שכתבתי שם, ואפשר שמור"ם לא חשש להאריך כאן לכתוב פלוגתא בזה וכתבו בפשיטות מאחר דהרא"ש והטור [המובאים בציונים אות ל"ז] סתמו וכתבו כן:

8. המלוה את חבירו ע"י ערב

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה ג

המלוה את חבירו ע"י ערב אע"פ שהערב משתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחלה אלא תובע את הלוה תחלה אם לא נתן לו חוזר אצל הערב ונפרע ממנו, בד"א בשאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב כלל אלא מן הלוה, היה הלוה אלם ואין ב"ד יכולין להוציא מידו או שלא בא לדין ה"ז נפרע מן הערב תחלה ואח"כ יעשה הערב דין עם הלוה אם יכול להוציאו מידו יוציא או ישמתוהו ב"ד עד שיתן לו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף ח

המלוה את חבירו על ידי ערב, אע"פ שהערב משתעבד למלוה, לא יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע הלוה. ואפילו אין ללוה אלא זיבורית, לא יפרע מהערב. ואפילו אין ללוה נכסים ידועים, כגון קרקעות, ויש נכסים ידועים לערב, לא יגבה מהערב, אלא (צריך) לחזור אחר הלוה, אולי יש לו מטלטלין. הגה: ואם אמר הלוה: פרעתיך, והוא מלוה על פה, נשבע הלוה היסת ונפטר הוא וערב (טור ס"ח). ואפילו הלוה עובד כוכבים, ואמר שפרע, נפטר הערב. אבל אם אמר הלוה: לא לויתי מעולם, חייב הערב לפרוע (בית יוסף בשם התרומות). מי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו: אם לא אחזירנו לך לזמן פלוני אתן לך דמים כך וכך, והעמיד לו ערב בעד הדמים, אף על פי שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור, הערב חייב לשלם (תשובת רשב"א אלף נ'). ועיין לקמן סוף סימן קל"א סעיף י"ב. מכר הלוה קרקע וחתם המלוה עצמו בעד, נפטר הערב דאיהו דאפסיד אנפשיה. אבל בקבלן בכי האי גוונא, חייב הערב לפרוע (תשובת רשב"א סימן תתצ"ב).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף ח

כב] לא יתבע את הערב תחילה. וכתב במישרים נתיב (ט') [א'] דין י"א, דיין שטעה והוריד המלוה לנכסי ערב קודם שתבע להלוה מסלקין אותו, כן מוכח בב"ב [קע"ד ע"א], עכ"ל דרכי משה ט"ו:

כג] נפטר הוא והערב. דוקא סתם ערב, אבל ערב קבלן אינו נפטר וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסעיף ט"ו, ע"ש. ומה שכתב המחבר אח"כ בסעיף ט"ז דאם הקבלן טוען שמא פרע הלוה דהדין עמו, שאני התם דאיכא ריעותא דהיה לו שטר וטען שאבדו, וק"ל. ועיין מה שכתבתי עוד בסימן זה בסעיף ט"ו [סקל"ז]:

כד] לא לויתי מעולם כו'. פירוש, [ו]הערב מודה שלוה, משום הכי חייב. דהא ליכא לספוקי דילמא פרעיה, דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי. ד"מ [סעיף ח']:

כה] הערב חייב לשלם. הטעם, משום דבערבותו אין שינוי לערבות דעלמא, דהא לא ערב לו אלא אם לא ישלם לו השואל ישלם לו הוא, וכל ערבות דעלמא אף דהיא אסמכתא ילפינן מקרא דנשתעבד בההיא הנאה דמהימניה וכמ"ש לעיל סעיף (ב') [א'] [סק"ד] ע"ש. ושם בתשובת רשב"א [המובא בציונים אות כ"א] סיים וכתב ז"ל, ואע"פ שאמרו אין נפרעין מן הערב תחילה, דאלמא דאין הערב משתעבד בדאיכא לוה, לא היא, דכל דהלוה מתחייב אין נפרעין מן הערב תחילה, אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא היה השואל חייב, עכ"ל. ובזה נתישב נמי דלא תיקשי ממה שכתבו הטור והמחבר לעיל בסימן מ"ט [טור סעיף י"ז ומחבר סעיף י'] דהערב לשני יוסף בן שמעון כו' כשם שאינו יכול לתבוע מהן כך אינו יכול לתבוע מהערב, דשאני התם דהחוב הוא על הלוה, וכל שהחוב הוא על הלוה אין הערב מתחייב כלל אם לא שאין לו במה לפרוע. ועיין מה שכתבתי בסמ"ע בהג"ה בסימן ק"ל סעיף ב' [סקי"ב] ועיין מה שכתבתי בהגד"מ לעיל בסמוך [הגהות דו"פ אות ו']:

כו] מכר הלוה קרקע וחתם המלוה עצמו בעד נפטר הערב דאיהו דאפסיד אנפשיה כו'. דברים הללו כתבם רשב"א בתשובותיו [ח"א] סי' תתצ"ב, אבל לא כתוב שם תיבת בעד. וגופא דעובדא מוכרח שם בשאלה ובתשובה דלא איירי בחתם המלוה נפשו בעד, אלא מיירי דחתם נפשו על שטר מכירה שהוא מסכים במכירת הלוה להלוקח. ומשום הכי פסק הרשב"א דהמלוה אפסיד אנפשיה במה שפטר ומחל להלוקח, דתו לא מצי לגבות מהערב, דאין גובין מהערב אלא היכא דלא נמצא כלום ללוה, והיינו בין בני חורין שבידו בין מה שמכר אחר שלוה מהמלוה, והרי לזה הלוה היה לו קרקע להפרע ממנו המלוה, אלא שהמלוה אפסיד אנפשיה במה שמחל לו. ומשום הכי מסיק וכתב דזהו דוקא בערב אבל בקבלן מצי גבי מיניה, דהא גם אם היה הקרקע שמכר עדיין ביד הלוה הברירה היתה ביד המלוה לגבות מהקבלן ולהניח הלוה. והשתא אתי שפיר דלא תיקשי ממה שכתב הרשב"א אמה שכתבו הטור (כאן בדין זה) והמחבר בסימן קי"א [טור סעיף י"ג ומחבר] סעיף י"ז ז"ל, לוה שמכר נכסיו וחתם עליו המלוה בעד בשטר, דלא הפסיד המלוה בזה זכותו, דיכול לומר השני נוח לי כו'. אלא ודאי הרשב"א לא איירי בתשובתו בדין זה בחתם נפשו בעד, אלא כמו שכתבתי. וכן מוכח שם בתשובה לשון השאלה שכתוב בה וז"ל, אילו היה לוי ערב לבד הדין עמו כו', עיין שם דמדמה לה ללוה מנה ומכר נכסיו לשנים וכתב המלוה ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך [כתובות צ"ה ע"א], דאין למלוה על הלוקח הראשון כלום משום דאיהו דאפסיד אנפשיה במה שכתב כן ללוקח שני, הכי נמי שמעון המלוה אפסיד אנפשיה כשחתם ללוקח, שאם לא חתם לו אף שמכרו הלוה היה המלוה טורפו מהלוקח, ולא היה חוזר על הערב דיכול הערב לדחותו אל המשועבדים כו'. הרי לפנינו בהדיא, דהביא ראיה ודימה חתימה דנידון ההוא לכתיבה דכתב המלוה לשני דין ודברים אין לי עליך, וכתיבה דהתם (הוא) סילוק ממנו לגמרי הוא. ולפי זה לא דק מור"ם [ובעיר שושן נמשך אחריו] במה שכתב כאן כן אמלוה שחתם נפשו בעד. ועוד יש לחלק דלא תקשה מתשובת הרשב"א בדין זה למה שכתבו הטור והמחבר בסימן קי"א הנ"ל, ועל פי זה יתישבו ג"כ דברי מור"ם הנ"ל. והוא, כי שם בשאלה כתוב ז"ל, ראובן לוה משמעון מנה "ומשכן" לו עליה אחת, ונעשה לו לוי קבלן, ואח"כ מכר ראובן העליה ליהודה וחתם בה שמעון כו'. והנה י"ל דדוקא התם דהמעשה היה דמשכן ראובן הלוה לשמעון המלוה העליה, והיתה בידו לגבות ממנה, אלא שלקח ג"כ ממנו ערב שאם בשום צד תצא ממנו העליה שיגבה מהערב, וכיון שעיקר שעבודו וסמיכתו היה על אותה עליה שמשכנה בפירוש בידו עבור חובו, משום הכי פסק הרשב"א דאיבד המלוה זכותו, אפילו אם תאמר שחתם נפשו בעד לחוד, משא"כ במלוה דעלמא, דאף דנשתעבדו לו כל נכסי הלוה, מ"מ יכול לומר השני נוח לי. ומור"ם כאן איירי ג"כ בכה"ג דחתם בעד על מכירת שדה שניתן בידו למשכון דוקא. אבל הוא דוחק, דא"כ לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. וגם שם בתשובת השאלה לא תלה שום דבר במה שניתן בידו למשכון, ובשאלה כתוב המעשה כמו שהיה, על כן מחוורתא כמו שכתבתי בראשונה, ודוק:

9. התנה ע"מ שאפרע ממי שארצה:

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה ד

התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, אמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה או שהיה קבלן הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחלה ויפרע מהן אף על פי שיש נכסים ללוה. +/השגת הראב"ד/ התנה המלוה עם הערב וכו' עד שיש נכסים ללוה. א"א שבוש הוא שאע"פ שאמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יד

התנה המלוה עם הערב: ממי שארצה אפרע, יכול ליפרע מהערב תחלה, אפילו אם יש נכסים ללוה. ויש חולקים בזה. ומודים שאם אמר בפירוש: ממי שארצה אפרע (תחלה), יכול לתבוע מהערב תחלה, אפילו אם יש נכסים ללוה.

נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יד

(יז) נכסים ללוה ויש חולקים. ועיין ביאורים [סקי"ב] דאפילו להיש חולקים בעינן דוקא שיש להלוה קרקעות, אבל כשאין לו רק מטלטלין, גובה מהערב כשהתנה, משא"כ כשלא התנה, אפילו אין להלוה רק מטלטלין אינו גובה מהערב.

10. הערב לאשה בכתובתה

רמב"ם הלכות אישות פרק יז הלכה ט

הערב לאשה בכתובתה אע"פ שקנו מידו אינו חייב לשלם, שמצוה עשה והרי לא חסרה כלום, ואם ערב של כתובת בנו הוא וקנו מידו חייב לשלם, שהאב בגלל בנו משעבד עצמו וגומר ומקנה, וקבלן של כתובה חייב לשלם אע"פ שלא קנו מידו, ואיזה הוא קבלן, זה שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו, אבל אם אמר לה אני ערב כתובה זו אני פורע כתובה זו אני חייב בה וכיוצא בזה פטור אלא אם כן היה אביו. המגרש את אשתו ידירנה הנאה ואחר כך תפרע כתובתה מן הקבלן או מאביו אם היה ערב, שמא יחזירנה ונמצאו עושין קנוניא על נכסיו של זה. +/השגת הראב"ד/ הערב לאשה בכתובתה אע"פ שקנו מידו אינו חייב לשלם. א"א מה שאמר אע"פ שקנו מידו אינו חייב לשלם לאו כלום הוא.+

שולחן ערוך אבן העזר סימן קב סעיף ז

הערב לאשה בכתובתה, בענין שהוא חייב, וגירשה בעלה ואין לבעל נכסים לפרעה, לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים, כדי שלא יעשו קנוניא עליו. ואסור לאדם להשיאו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתובתה מהערב ואחר כך יחזירנה, דשמא לא ידירנה הנאה. מיהו אם האב ערב לכלתו בעד בנו, והבן תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו, מותר להשיאו עצה זו. הגה: הערב לאשה בנדונייתא, וכתב בשטר כל זמן שיתבעהו שניהם שחייב לשלם להם, ומת הבעל, אפ"ה אשתו גובאת מה שכתב לה (ריב"ש סימן תס"א).

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן קב סעיף ז

כב לא תפרע מן הערב - במגיד מסופק אם קאי דוק' אכתובה ותוספת בלבד שהערב עשה מצוה ולאו מידי חסרה ע"כ ראוי לעשו' תקנה לערב אבל נדוני' שלה שהכניסה ע"פ הערב גובה מן הערב ואין מדירה או דלמ' גם בזה מדירה משום סוף סוף איכ' למיחש לקנוני' והניח הדבר בצ"ע:

כג ע"ד רבים - הרמב"ם לא כתב ע"ד רבים אלא כ' מדירה סתם ותוס' בערכין בסוגי' זו הקשו למה לי ע"ד רבים הא קי"ל דצריך לפרט הנדר ותירצו דא"צ לפרט על מה ובשביל מה נדר אלא די כשפורט הענין שאל יחזירה מ"ה יש לחוש אף שתפרוט יתיר החכם והא דמהני נדר בכהן שנש' אשה בעבירה משום הנדר הוא שאל ישא אשה פסולה צריך לפרוט בפני החכם הנדר שאל ישא אשה פסולה ולא יתיר לו, ולכאורה קשה א"כ מה מהני נדר אלמנה מפירות כמ"ש ס"ס צ"ו שמא יתיר לה החכם דהא א"צ לפרוט על מה שנדרה וצ"ל שם הנדר הוא על תנאי אם לקחה מכתובה כלום וזאת צריכה לפרוט לפני החכם הענין הנדר שנדרה על תנאי ואז אל יתיר לה החכם ובזה מיושב מה שפסק כאן דצריכה לנדור ע"ד רבים ובס"ס צ"ג פסק דינדר סתם וא"צ ע"ד רבים:

כד אפ"ה אשתו גובאת - דאל"כ אין כאן ערבות דהא אם מת הוא לא ישלם ואם יגרש אותה לא יסכים עמה לגבות המעו' ועיין בגוף התשובה ועיין בח"ה ס"י בהג"ה: