רי"ף בבא בתרא דף פא

גמרא בבא בתרא דפים קעג: - קעד:

אורך השיעור אודיו הוא

1. התנה המלוה על הערב. 1

2. המגרש על תנאי 1

3. אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא. 1

4. איזהו ערב ואיזהו קבלן 3

5. אם לקח הקבלן המעות מיד המלוה. 4

6. ערב שקידם ונתן לבעל חוב את חובו 4

7. היה המלוה עובד כוכבים. 5

8. הערב לאשה בכתובתה. 5

9. ערב בשעת מתן מעות: 7

1. התנה המלוה על הערב

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה ד

התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, אמר על מנת

שאפרע ממי שארצה תחלה או שהיה קבלן הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחלה ויפרע מהן אף על פי שיש נכסים ללוה. +/השגת הראב"ד/ התנה המלוה עם הערב וכו' עד שיש נכסים ללוה. א"א שבוש הוא שאע"פ שאמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יד

התנה המלוה עם הערב: ממי שארצה אפרע, יכול ליפרע מהערב תחלה, אפילו אם יש נכסים ללוה. ויש חולקים בזה. ומודים שאם אמר בפירוש: ממי שארצה אפרע (תחלה), יכול לתבוע מהערב תחלה, אפילו אם יש נכסים ללוה.

2. המגרש על תנאי

רמב"ם הלכות גירושין פרק ח הלכה א

המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת, וכבר בארנו בפרק ששי מהלכות אישות משפטי התנאין כולם, ושם נתבאר שהמגרש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינת הגט לידה, לפיכך יש לבעל לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אע"פ שהגיע הגט לידה, ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת, ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי, ואם נשאת לא תצא אלא אם כן לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי. ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך, או שאמר לה הרי את מגורשת על מנת כך וכך, כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה, לפיכך אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו משהגיע הגט לידה, ואם אבד או נשרף אפילו מת הבעל קודם שיתקיים התנאי הרי זו מקיימת התנאי אחר מותו וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה ויש לה להנשא לכתחלה אע"פ שעדיין לא נתקיים התנאי, ואין חוששין שמא לא יתקיים הואיל והיה התנאי במעכשיו או בעל מנת.

שולחן ערוך אבן העזר סימן קמג סעיף א

המגרש על תנאי, אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת; ואם לא נתקיים התנאי, אינה מגורשת; ואפי' הוא כהן, מותרת לו. וכבר נתבארו משפטי התנאים בסימן ל"ח.

3. אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ז הלכה ו

מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר את הדין וחוזר הדין, אע"פ שכבר נגמר הדין כל זמן שהוא מביא ראיה סותר, אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום סותר את הדין מה יעשה אם לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן כ

סעיף א

מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר; ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר. אמרו לו הדיינים: כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום, אע"פ שהביא ראיה לאחר שלשים יום, סותר את הדין, שאל"כ מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר שלשים. אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראיה, ואמר: אין לי, אע"פ שמצא אחר כך, אינו כלום. ואצ"ל אם אמרו לו: יש לך עדים, ואמר: אין לי עדים; יש לך ראיה, אמר: אין לי ראיה, ודנו אותו וחייבוהו, כיון שראה שנתחייב אמר: קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו (פי' חלוק קטן בתפירות כעין כיסין), אין זה כלום ואין משגיחים עליו ועל ראייתו. הגה: אבל אם לא אמר אין לי ראיה, אף על פי ששתק עד שנתחייב בדין, ואחר כך אמר: קרבו פלוני ופלוני והעידו, סותר הדין (תשובת הרא"ש כלל ו' וי"ג סימן י"ט). בד"א, כשהיתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה, (אבל) אם אמר: אין לי עדים ואין לי ראיה, ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה דסקיא של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים ( ויש אומרים הוא הדין שטרות שלו) (טור), ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו, הרי זה מביא וסותר, מפני שיכול לטעון ולומר: זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא היו מצויים אצלי. ( ודוקא שבאו עדים שאותן השטרות היו באותן שטרות המופקדים) (מרדכי ס"פ זה בורר). וכל זמן שיכול לטעון ולומר: מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה, והיה ממש בדבריו, הרי זה לא סתר טענותיו, וסותר. לפיכך אם פירש ואמר: אין לי עדים כלל לא הנה ולא במדינת הים ולא ראיה כלל לא בידי ולא ביד אחרים, אינו יכול לסתור. בד"א בגדול, אבל יורש שהיה קטן כשמת מורישו, ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל, ואמר: אין לי עדים ואין לי ראיה, ואחר שיצא מבית דין חייב אמרו לו אחרים: אנו יודעים לאביך עדות שתסתור בה דין זה, או שאמר ליה אחר: מורישך הפקיד ראיה זו, הרי זה מביא מיד וסותר, שאין היורש קטן יודע כל ראיות מורישו. הגה: וכל זה בסתמא, אבל אם הביא הגדול אחר כך ראיה ועדים שלא ידע מאלו עדים שהביא אחר כך, או (קטן) שבאו עדים ואומרים ששטרות של אביו היו בידו וידע בהן כשירד לדין, הולכים אחריהם. (מרדכי ס"פ זה בורר).

סמ"ע סימן כ

א] אע"פ שהביא ראיה כו'. וה"ה אם קבעו ב"ד זמן לבע"ד שיבוא לטעון ולא בא לזמנו, שעדיין יכול לטעון אח"כ, דאין כח ביד ב"ד לקבוע זמן שלא יוכל לחזור ולטעון אם לא שקנו מידו [ועיין לקמן סימן כ"א וסוף סימן כ"ד ור"ז סעיף ט"ו]. כ"כ בד"מ סימן ט"ז [סעיף א'] בשם רשב"א [ח"א סי' תתצ"ט]:

ב] ואמר אין לי. עיין ברמב"ם פרק ז' דסנהדרין [ה"ז] דיש שם בדין זה חסרון הניכר, וכצ"ל, ראיה "אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום, וא"צ לומר אם אמרו לו יש לך עדים ואמר אין לי עדים, יש לך ראיה ואמר אין לי ראיה ודנו וכו'". והוא טעות והשמטת המדפיס שהשמיט מן תיבת "ראיה" הראשון עד תיבת "ראיה" השני, ומוכרחין אנו להגיה כן, וכן הוא במשנה ובכל הפוסקים וגם פה בדברי המחבר שנמשך אחר לשון הרמב"ם כידוע, ודו"ק:

ג] אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום. דכיון דאמר אין לי עדים אמרינן הני עדי שקר הן ששכרן אחר שראה שנתחייב. רש"י [סנהדרין ל"א ע"א ד"ה הרי]. ועיין פרישה [סוף הסימן], שם הוכחתי דאפילו אם ניכר הדבר שלא שכרן, אפ"ה אם הוא גדול ואמר תחילה אין לי עדים וראיה, תו אין מקבלין עדות, עיין שם ודו"ק:

ד] אין זה כלום. דכיון דידע מעדותיו וראיותיו הללו ואמר אין לי, הרי נראה שזייף ושקר הוא, ומתחילה לא היה ניחא ליה להסתייע מזיופיה כל זמן שלא נצטרך לו, כמו עתה שרואה שנתחייב בדין:

ה] אבל אם לא אמר אין לי כו'. ולאו דוקא עדות וראיה, אלא ה"ה אם טען טענה אחת ולא שאלו הב"ד אם יש לו עוד טענות או זכיות אחרים, שיכול לטעון אח"כ טענות אחרות שאינן סותרות את הראשונות ולסתור בהן הדין, וכ"כ הרא"ש בכלל י"ג (סי"ט) [סי' כ' עיין ציונים אות א', קש"כ] והביאו בד"מ:

ו] בד"א כשהיתה הראיה אצלו. כלשון הזה כתבו הרמב"ם [פ"ז מסנהדרין ה"ח] והטור. ועיין פרישה, שם הוכחתי דהאי אצלו לאו דוקא קאמר, אלא ה"ה אם מופקד ביד אחר שהוא עמו בעיר בשעה שאמר אין לי, ג"כ אין יכול להביא אח"כ ראיה ולסתור, דומיא דעדים, אלא שבראיה שייך לומר אצלו, דגם כשהיתה ביד הנפקד היא מונחת בכוחו וברשותו, ובידו לקחת ממנו אימת שירצה כיון שהנפקד בעיר, משו"ה אצלו מיקרי. משא"כ בעדים דאינו ברשותו, ומשו"ה קאמר שם הן עמו במדינה. ויש להוכיח זה מלשון המחבר שהוא כלשון הרמב"ם, מדכתב בסוף סימן זה ז"ל, בד"א בגדול אבל יורש שהיה קטן כו', עד או שאמר לו אחד מורישך הפקיד ראיה זו ה"ז מביא וסותר כו', דקשה מאי איריא יורש קטן הא גם בגדול דינא הכי, דהרי התחיל וכתב דדוקא כשהראיה אצלו שוב אינו יכול להביא ולסתור, הא כשהיתה נפקדת ביד אחר מביא וסותר. ודוחק לומר דשם איירי ביורש שאמר אין לי ראיה לא אצלי ולא ביד אחר, דכה"ג בגדול אינו יכול להביא ולסתור וכמ"ש לפני זה, דהא נלמד דין זה מעובדא שאיתא בס"פ זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] ההוא ינוקא כו', ושם איירי דלא אמר אלא אין לי עדים וראיה סתם, אלא מחוורתא כדכתיבנא. ועמ"ש עוד מזה בפרישה ודרישה:

ז] או שהיתה דסקיא של אביו כו'. כן הוא לשון הגמרא [שם ע"ב] והרי"ף [שם ט' ע"ב מדפי הרי"ף] והרא"ש [שם פ"ג סי' ל"ז] והרמב"ם [שם], והוכחתי בפרישה ודרישה דס"ל להמרדכי [שם סי' תש"ו] והטור דלאו דוקא של אביו קאמר הגמרא, אלא ה"ה שלו כיון דהנפקד לא היה בעיר כשאמר אין לי וכנ"ל, ואכתוב עוד בסמוך, אלא אורחא דמילתא נקט, וכ"כ מור"ם בד"מ שלו. גם הוכחתי כן מטעם הרמב"ם והטור דסיימי בזה וכתבו ז"ל, דיכול לומר זה שאמרתי אין לי עדים וראיה מפני שלא היו מצויים אצלי, וזה הטעם שייך ג"כ בשטרות של עצמו, דאל"כ הל"ל מפני "שלא ידעתי" בהן, ע"ש, ובהיות כן לא היה לו למור"ם לכתוב זה כאן בשם י"א כו' דנראה דליכא פלוגתא בהא:

ח] מופקדת ביד אחרים ובא זה כו'. עיין פרישה שכתבתי דגם זה מיירי כשבא הנפקד ממדינת הים והוציא לו ראיותיו, והא דלא כללינהו הרמב"ם והטור והמחבר לעדים וראיה בבבא אחת, משום דבעדות מיירי דבשעה שאומר אין לי עדים לא היו העדים עמו במדינה כלל, ובראיה מיירי אפילו אם היתה הראיה עמו בעיר ביד אחר בשעה שאמר אין לי, רק שהנפקד לא היה עמו במדינה אותה שעה. והשתא א"ש שכתב לשון ובא ולשון (ולהוציא) [והוציא] וק"ל, ע"ש. ועיין דרישה, שם כתבתי דמלשון הטור משמע דאפילו היה מונח(ת) זה השטר ראיה בעינא ולחודא ביד הנפקד שלא היה במדינה, מצי למימר מפני שלא היה מצוי בידי אמרתי אין לי ראיה. אבל לשון המרדכי [שם] הוא שאותו השטר ראיה היה בין שאר שטרות שביד הנפקד, והביאו הד"מ, וכ"כ בהג"ה בשו"ע, וכן לשון דסקיא האמור בגמרא, ומשמע מלשון זה דאם היה מונח בלחוד לא מצי להתנצל דהו"ל להזכיר בפני הב"ד. ועיין דרישה מ"ש עוד מזה:

ט] מפני שיכול לטעון כו'. וכן הוא לשון הרמב"ם [שם]. ונראה שצריך לטעון כן הוא בעצמו ואין הב"ד טוענין לו, וכן משמע מדכתב אחר זה ז"ל, וכל זמן שיכול לטעון כו' והיה ממש בדבריו. אבל בטור כתב ז"ל, שמ"ש אין לי ראיה ועדים ר"ל כו', משמע שהב"ד טוענין כן. מיהו אינו מוכח, אלא י"ל דה"ק דמ"ש תחילה אין לי כו' סובל פירוש זה ומשום הכי שומעין לו כשמתרץ דבריו כן, ומפני שפשוט הוא בעיניו לא כ"כ בפירוש(ו):

י] שאין היורש קטן יודע כו'. כן היא דעת הרמב"ם [שם ה"ט] והרמ"ה [מובא ברא"ש סנהדרין פ"ג סי' ל"ז] והביאם הטור, וכתב שאביו הרא"ש [שם] חלק עליהם וכתב, כיון שנעשה אחר מיתת אביהן גדול דינו כאחר, ובודאי חקר קודם בואו לדין או אחר התביעה, ולא הל"ל אין לו, אלא ודאי זיוף יש בדבר. והב"י [ד"ה כתב במרדכי] כתב על דברי הרא"ש הללו שאין בהן כדאי לסתור דברי הרמב"ם והרמ"ה, דאיכא למימר כיון דבשעת מיתת אביו לא ידע, שוב אינו מכיר האנשים היודעים זכותו שיחקור מהם, ומשו"ה סתם המחבר כוותייהו. אבל התוס' [סנהדרין ל"א ע"א ד"ה חייביה] ס"ל כהרא"ש ע"ש. ועיין בהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות ב'] מ"ש שמפני טעם אחר נראה להכריע כהרמב"ם והרמ"ה. ועיין דרישה [סוף הסימן], שם כתבתי ישוב דלא תקשה דברי הרא"ש והרמב"ם אהדדי, מה שנראה לכאורה שדבריהן סותרין מ"ש הטור כאן בשמם למ"ש לקמן בסימן קמ"ט [סעיף כ"ג] בדין מי שהחזיק בנכסי מי שהיה קטן בשעת מיתת אביו והגדיל, ע"ש:

יא] או שבאו עדים כו'. פירוש, או ביורש שהיה קטן והגדיל דאמרינן דיכול להביא ולסתור מפני שלא ידע במילי דאבוה ובאו עדים ואמרו שידע מהן. וע"ש במרדכי [המובא בציונים אות ה'] דנסתפק אי אומרים העדים שהיו בידיו ואינן יודעים אי ידע בהן, אי אמרינן דהו"ל למידע כיון שהן בידו ואינו מביא וסותר, או לא. ובד"מ מסיק וכתב על דברי המרדכי, דכשהגדיל בשעת דין, דלכו"ע אמרינן דהו"ל למידע, ואינו מביא וסותר, נמצא מ"ש מור"ם כאן בהג"ה וידע, ר"ל מסתמא ידע, וק"ל:

יב] הולכין אחריהן. וממילא בקמייתא יכול לסתור ובבתרייתא אינו יכול לסתור:

4. איזהו ערב ואיזהו קבלן

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה ה

איזהו ערב ואיזהו קבלן אמר לו תן לו ואני נותן לך זהו קבלן שיש למלוה להפרע ממנו תחלה אע"פ שלא פירש ולא אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, אבל אם אמר לו הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן הלוהו ואני קבלן, תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני ערב, כולן לשון ערבנות הן ואינו תובעו תחלה ולא נפרע ממנו במקום שיש נכסים ללוה עד שיפרש ויאמר ממי שארצה אפרע. +/השגת הראב"ד/ אבל אם אמר לו הלוהו ואני וכו' עד ממי שארצה אפרע. א"א אף זה שבוש עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יז

איזהו ערב ואיזהו קבלן, אמר לו: תן לו ואני נותן לך, זה הוא קבלן. ואם הוא לאחר מתן מעות יאמר: מה שנתת לזה אני נותן לך, והוא דקנו מיניה, כמו שנתבאר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יז

לח] תן לו ואני נותן לך. כיון דבההיא לישנא דאמר ליה ליתן לו מקבל עליו לשלם לו, הוי ליה כאילו נתנו להלוה בשליחותו, וכאילו הוא קיבלו מיד המלוה ונתנו ליד הלוה. (רש"י) [רשב"ם ב"ב קע"ד ע"א ד"ה בר מתן]:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יח

אבל אם אמר לו: הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב (תן לו ואני פורע) תן לו ואני חייב ליתן לך, ואפילו אמר: תן לו ואני קבלן, כולם לשון ערבות הם. הגה: ויש אומרים דתן לו ואני קבלן, הוי קבלן (הרא"ש ורשב"א סוף ב"ב וטור), וכן נראה להורות. ושטר שכתוב בו: פלוני קבלן, הוי ערב קבלן, דודאי בלשון המועיל קאמר (טור בשם הרא"ש והמגיד פכ"ה דמלוה ותוספות).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יח

לט] וכן נראה להורות. ובמרדכי סוף פרק גט פשוט [ב"ב סי' תר"נ] כתב דה"ה בלשון לעז, כל שאינו מזכיר לא לשון (הודאה) [הלואה] ולא פרעון הוי קבלן:

מ] ושטר שכתוב בו כו'. לאפוקי מדעת בעל התרומות [שער ל"ה ח"א ס"מ] שכתב דבכה"ג יד בעל השטר על התחתונה, דשמא אמר לו הלוהו ואני קבלן, דלא הוי ליה אלא דין ערב, ע"ש, והטור [סעיף כ'] הביאו:

5. אם לקח הקבלן המעות מיד המלוה

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כו הלכה ג

מלוה שבא לתבוע את הלוה ולא מצא לו נכסים אינו יכול לדחותו ולומר לך אצל הקבלן הרי יש לך לתבוע אותו תחלה אלא תובע כל מי שרצה תחלה, ואם נשא הקבלן המעות מיד המלוה ונתנו ביד הלוה אין למלוה ביד הלוה כלום, היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו ולא לילך אליו או שמת הלוה והניח יתומים קטנים שאין ב"ד נזקקין לנכסיהן ה"ז תובע את הערב תחלה שהרי אין הלוה מצוי.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יט

אם לקח הקבלן המעות מיד המלוה ונתנם ליד הלוה, אין למלוה על הלוה כלום, ואין יכול לתבוע אלא את הקבלן, ואם אין לקבלן, גובה מהלוה מדרבי נתן, אא"כ מחל הקבלן ללוה. ויש מי שאומר דה"ה לערב.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף יט

מא] ואין יכול לתבוע אלא את הקבלן. אע"ג דהקבלן יחזור ויתבע את הלוה, מ"מ תיקנו דלא יהיה להמלוה עסק עם הלוה, דשמא לא יהיה להלוה כלום ויטרוף המלוה ממשועבדים דהלוה, ומן הדין אינו יכול לטרוף ממשעבדי דלוה עד שישבע הקבלן שנשא ונתן ביד שאין לו, ולכך צריך לחזור על הקבלן תחילה. וזהו שכתב המחבר בסמוך בסוף סעיף כ"א ז"ל, אבל קבלן כו' עד אלא אם כן אין נכסים לקבלן, ור"ל שכבר תבע המלוה להקבלן ונשבע שאין לו, אז חוזר המלוה על הלקוחות דהלוה. גם מ"ש המחבר כאן דאם אין לקבלן גובה מהלוה מדר' נתן, מן הלוה לאו דוקא קאמר, אלא ר"ל אחר שנשבע הקבלן שאין לו, גובה מהלוה (ומנכסיו דאם) [מנכסים בני חורין ואם] אין לו בני חורין גובה ממשעבדי דהלוה ועל דרך שיתבאר בסימן ק"ל [סעיף ד']:

מב] אלא אם כן מחל הקבלן ללוה. דכל היכא דאין נודע כל כך דאין ללוה נכסים, לא חל דינא דרבי נתן אמי שנתחייב לו, ויכול הקבלן למחול לו כמ"ש בסימן פ"ו סעיף ב' וה', ע"ש:

מג] ויש מי שאומר דהוא הדין לערב. פירוש, דה"ה לערב שנשא ונתן ביד, דאין למלוה על הלוה כלום:

6. ערב שקידם ונתן לבעל חוב את חובו

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כו הלכה ו

ערב שקידם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אף על פי שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל, בד"א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם, אבל אם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו שיתן ויפרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלום, וכן הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו, מת הלוה וקידם הערב ופרע החוב קודם שיודיע את היורשים אם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות כגון שהודה בו קודם או שנדוהו ומת בנדויו או שלא הגיע זמן המלוה להגבות ה"ז חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע, היה המלוה עכו"ם אין היורשין חייבין לשלם שמא אביהן נתן ליד הערב כל החוב שהיה עליו מפני שהעכו"ם תובע את הערב תחילה ולפיכך פרע זה מדעתו קודם שיודיע היתומים, אבל אם הודיען שהעכו"ם תובע אותו והרי הוא נותן חייבין לשלם. +/השגת הראב"ד/ בד"א וכו' עד חייב לשלם לו כלום. א"א אלו דברים שאין הדעת מקבלתן ואין השכל סובלן עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קל סעיף ו

מת הלוה, וקדם הערב ופרע החוב קודם שיודיע את היורשים, אם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שמת, כגון שהודה בו קודם (שמת), או שנידוהו ומת בנידויו, או שלא הגיע זמן המלוה לגבות, הרי זה חוזר וגובה מהיורשים כל מה שפרע. הגה: וי"א כל זה דוקא ביתומים קטנים, אבל גדולים צריכין לשלם כשיש השטר ביד הערב, ובדרך שנתבאר סעיף ד' (טור והמגיד פכ"ו דמלוה בשם הרמב"ן), וכן נראה לי עיקר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קל סעיף ו

יז] חוזר וגובה מהיורשים כו'. הטור [סעיף ז'] סיים בזה ז"ל, ואם אין שם אחד מהג' דרכים אינו חוזר עליהן, עכ"ל. והמחבר תפס לשון הרמב"ם [פכ"ו ממלוה ה"ו] והוא קיצר, משום דכתב שם לפני זה דאפילו חי הלוה ופרע הערב עד שלא ציוה הלוה, אין צריך לשלמו וכנ"ל, וכ"ש כשמת דלא יגבה אא"כ יש א' מג' דרכים הנ"ל. ודין זה איתא בגמ' [ב"ב קע"ד ע"ב], וס"ל להרמב"ם דאיירי בין ביורשים גדולים או קטנים, דביש אחד מג' דרכים הנ"ל גובין אפילו מהקטנים ואפילו אין שט"ח בידו וכמ"ש לעיל סימן ק"ח [סעיף ג'] וק"י [סעיף א'], ואם אין אחד מג' דרכים הנ"ל אין גובין אפילו מהגדולים אפילו יש שט"ח בידו, דכיון דאיכא ריעותא לפנינו דלא הוה ליה לפרוע עד שיודיעו תחילה ליורשים, אמרינן ודאי צררי אתפסיה (המלוה ל)אבי היורשים [להערב] כשהגיע זמנו ליפרע, ומשום הכי כתב מור"ם בהג"ה על זה דיש חולקים בגדולים וק"ל, ועיין דרישה שהארכתי בזה:

יח] אבל גדולים צריכים לשלם. עיין דרישה [פרישה סעיף ז'], שם הוכחתי דדעת הטור וכמה גדולים היא דאפילו פרע בקטנותן ולא אודיעינהו, חוזר על היתומים אחר שיגדלו ונפרע מהן, ולא הוצרך זה לכתבו הטור בפירוש, דנלמד ממה שסיים וכתב דאם שילם בעדם בגדלותם דצריך לשלם, אע"ג דאיכא שם צד ריעותא, דה"ל לאודיעינהו, וכ"ש כשפרע בהיותן קטנים דאז ליכא ריעותא כולי האי, דמאי הוי ליה לאודיעינהו כיון דלאו בר תשלומין נינהו בקטנותן, ע"ש ודוק:

7. היה המלוה עובד כוכבים

שולחן ערוך חושן משפט סימן קל סעיף ז

היה המלוה עובד כוכבים, אין היורשים חייבים לשלם, שמא אביהם נתן ליד הערב כל החוב שהיה עליו, מפני שהעובד כוכבים תובע את הערב תחלה ולפיכך פרע זה מדעתו קודם שיודיע את היתומים. אבל אם הודיען שהעובד כוכבים תובע אותו והרי הוא נותן, חייבים לשלם. (ואם כפאו אותו בית דין לפרוע, הוי כאילו הודיעם) (בית יוסף בשם תשובת הריטב"א).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קל סעיף ז

יט] שמא אביהן נתן ליד הערב כו'. ודוקא היכא דלא אודיעינהו דאיכא ריעותא חיישינן לזה, אבל לא כשהודיען וכדמסיק, וק"ל:

8. הערב לאשה בכתובתה

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה ו

ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון, ואם היה האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו חייב, וקבלן של כתובה חייב. +/השגת הראב"ד/ ערב של כתובה וכו' עד וקבלן של כתובה חייב. א"א כי האב אע"פ שלא קנו מידו עכ"ל.+

רמב"ם הלכות אישות פרק יז הלכה ט

הערב לאשה בכתובתה אע"פ שקנו מידו אינו חייב לשלם, שמצוה עשה והרי לא חסרה כלום, ואם ערב של כתובת בנו הוא וקנו מידו חייב לשלם, שהאב בגלל בנו משעבד עצמו וגומר ומקנה, וקבלן של כתובה חייב לשלם אע"פ שלא קנו מידו, ואיזה הוא קבלן, זה שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו, אבל אם אמר לה אני ערב כתובה זו אני פורע כתובה זו אני חייב בה וכיוצא בזה פטור אלא אם כן היה אביו. המגרש את אשתו ידירנה הנאה ואחר כך תפרע כתובתה מן הקבלן או מאביו אם היה ערב, שמא יחזירנה ונמצאו עושין קנוניא על נכסיו של זה. +/השגת הראב"ד/ הערב לאשה בכתובתה אע"פ שקנו מידו אינו חייב לשלם. א"א מה שאמר אע"פ שקנו מידו אינו חייב לשלם לאו כלום הוא.+

שולחן ערוך אבן העזר סימן קב סעיף ו

הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספת, אינו מתחייב אפילו בקנין. והני מילי באשה דעלמא, אבל לכלתו מתחייב בקנין. ואם היה קבלן שאמר לה: הנשאי לזה ואני נותן לך, משתעבד אפילו בלא קנין, אפילו לאשה דעלמא. הגה: וי"א דכל ערב משתעבד בקנין (טור בשם הראב"ד), ולכלתו אפי' בלא קנין (כ"כ הטור לדעת הראב"ד). י"א דערב לחתן בעד הנדוניא הוי כערב לאשה בעד הכתובה (מרדכי פ' גט פשוט והגהות דגיטין). ויש חולקין ואומרים דערב דנדוניא חייב כשאר ערב (הר"א ממיץ ובעל התרומה). מיהו כל זמן שלא נשאה יכול לחזור בו (וכן כתב הב"י בחושן המשפט בסימן קכ"ט).

חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר סימן קב סעיף ו

(יז) הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספות - דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעבד אבל הערב לאשה בעד הנדוניא שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמא דהא חסרה ממון:

(יח) אינו מתחייב אפי' בקנין - טעם הרמב"ם ביאר המ"מ דס"ל דכל ערב אסמכתא הוא אפילו בקנין אלא משום בההיא הנאה דמהימן ליה ומוציא ממון ע"פ וכאן לא הוציאה האשה ממון ע"פ הערב וגרע מערב שלא בשעת מתן מעות דהתם כבר היה שם חסרון ממון למלוה ודעת הראב"ד דבכל קנין אין בו אסמכתא ולא גרע אשה מערב שלא בשעת מתן מעות דמהני קנין עיין פכ"ה מה' מלוה ולוה:

(יט) הוי כערב לאשה בעד הכתובה - כלומר כל שערב לחתן שיתנו לו הנדוני' לא משתעבד דהא לאו מידי חסריה אע"ג דלא שייך גבי דידיה טעם דטב למיתב טן דו ודעת החולקים דערב לחתן בעד הנדוניא חייב דהא הוא מתחייב לה בהרבה דברים שהבעל מתחייב לאשתו ולא שייך גבי דידיה טב למיתב טן דו וכ' בד"מ ולכ"ע מיהא לא עדיף מערב דכתובה ובמקום דערב דכתוב' משתעבד כגון ערב לכלתו בקנין וקבלן אפילו בלא קנין אפילו לאשה דעלמא ולהראב"ד כל ערב משתעבד בקנין ולכלתו אפי' בלא קנין א"כ ה"ה בנדוניא נמי הדין כן וכ' בסמ"ע סי' קכ"ט סקי"ב וערבות דידן הן בעד הקנס דאין יכולין לחזור משום הבוש' ולא ערבות בשביל הנדוניא עכ"ל וכלומר אף שכותבין עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לכתובה וה"ה לנדוניא מ"מ היה יכול לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה ואין כאן ערבות לא לאשה בכתובתה ולא לחתן בעד נדונייתו וכמו שנתבאר בטור ח"מ ריש סי' קל"א ע"כ צריך לו' שהטעם משום בושת ומה שמרגל' בפומא דאינשי כל שמעמיד לו הכל' פטו' מן הערבו' הוא טעו' בידם דסוף סוף הוא מבייש וכשם שהקנס חל על אבי הכל' כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל על הערב ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה:

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן קב סעיף ו

יט אפילו בקנין - טעם הרמב"ם ביאר המגיד דס"ל דכל ערב אסמכת' הוא אפילו בקנין אלא הואיל דמהימן ליה גמר ומשעבד את נפשו משא"כ בכתובה דלאו מידי מחסר' לא גמר ומשעבד וס"ל קנין לא מסלק אסמכת' ועיין סי' נ"ה וסי' רס"ז ולהראב"ד קנין מסלק אסמכת' ועיין במגיד פכ"ה ה"מ, וכ"ז לא איירי בנדוני' שלה אם ערב לה בעד הנדוני' שלה דאז הוי כערב דעלמ' דהא מחסר' ממון:

כ דערב לחתן בעד הנדוני' - דלא חסר ליה כלום מ"ה ס"ל דשוה לכתובה והחולקים ס"ל הואיל והוא מתחייב בהרבה דברים שבעל חייב לאשתו חסר ליה ועיין בהג"מ ועכ"פ לא גרע מערב בכתובה כל שנשתעבד בערב בכתוב' נשתעבד כאן וכ"כ בד"מ:

כא מיהו כ"ז שלא נשאה וכו' - וכ' בסמ"ע סי' קכ"ט ערבות דידן הן ערבות בעד הקנס וא"י לחזור משום בושת ולא ערבו' בשביל הנדוני' עכ"ל כלו' אף שכותבים עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לנדוני' מ"מ היה יכול לו' קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה אלא בשביל הבושת א"י לחזור ומה שמרגל' בפומ' דאינשי כל שמעמיד לו הכלה הוא פטור מן הערבות הוא טעות בידם דסוף סוף הוא מבייש וכשם שקנס חל על אבי הכלה כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל הערב כ"כ הח"מ ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה:

שולחן ערוך אבן העזר סימן קב סעיף ז

הערב לאשה בכתובתה, בענין שהוא חייב, וגירשה בעלה ואין לבעל נכסים לפרעה, לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים, כדי שלא יעשו קנוניא עליו. ואסור לאדם להשיאו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתובתה מהערב ואחר כך יחזירנה, דשמא לא ידירנה הנאה. מיהו אם האב ערב לכלתו בעד בנו, והבן תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו, מותר להשיאו עצה זו. הגה: הערב לאשה בנדונייתא, וכתב בשטר כל זמן שיתבעהו שניהם שחייב לשלם להם, ומת הבעל, אפ"ה אשתו גובאת מה שכתב לה (ריב"ש סימן תס"א).

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן קב סעיף ז

כב לא תפרע מן הערב - במגיד מסופק אם קאי דוק' אכתובה ותוספת בלבד שהערב עשה מצוה ולאו מידי חסרה ע"כ ראוי לעשו' תקנה לערב אבל נדוני' שלה שהכניסה ע"פ הערב גובה מן הערב ואין מדירה או דלמ' גם בזה מדירה משום סוף סוף איכ' למיחש לקנוני' והניח הדבר בצ"ע:

כג ע"ד רבים - הרמב"ם לא כתב ע"ד רבים אלא כ' מדירה סתם ותוס' בערכין בסוגי' זו הקשו למה לי ע"ד רבים הא קי"ל דצריך לפרט הנדר ותירצו דא"צ לפרט על מה ובשביל מה נדר אלא די כשפורט הענין שאל יחזירה מ"ה יש לחוש אף שתפרוט יתיר החכם והא דמהני נדר בכהן שנש' אשה בעבירה משום הנדר הוא שאל ישא אשה פסולה צריך לפרוט בפני החכם הנדר שאל ישא אשה פסולה ולא יתיר לו, ולכאורה קשה א"כ מה מהני נדר אלמנה מפירות כמ"ש ס"ס צ"ו שמא יתיר לה החכם דהא א"צ לפרוט על מה שנדרה וצ"ל שם הנדר הוא על תנאי אם לקחה מכתובה כלום וזאת צריכה לפרוט לפני החכם הענין הנדר שנדרה על תנאי ואז אל יתיר לה החכם ובזה מיושב מה שפסק כאן דצריכה לנדור ע"ד רבים ובס"ס צ"ג פסק דינדר סתם וא"צ ע"ד רבים:

כד אפ"ה אשתו גובאת - דאל"כ אין כאן ערבות דהא אם מת הוא לא ישלם ואם יגרש אותה לא יסכים עמה לגבות המעו' ועיין בגוף התשובה ועיין בח"ה ס"י בהג"ה:

9. ערב בשעת מתן מעות:

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה ב

אמר לו בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב נשתעבד הערב ואינו צריך קנין, וכן אם ב"ד עשו אותו ערב נשתעבד אע"פ שלא קנו מידו, כגון שהיו ב"ד רוצין לגבות מן הלוה ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו ב"ד באותה הנייה שעבד עצמו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף ב

אמר להם בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין. הגה: ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו (מהרי"ו סימן פ'). וכן אם בית דין עשו אותו ערב, נשתעבד אע"פ שלא קנו מידו, כגון שהיו ב"ד רוצים לגבות מהלוה, ואמר להם: הניחוהו ואני ערב לכם, הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו ב"ד, באותה הנאה שעבד עצמו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף ב

ו] ואינו צריך קנין. בגמרא [ב"ב קע"ג ע"ב] יליף לה מדכתיב במשלי [ו' א'] בני אם ערבת לרעך כו'. ועיין פרישה [סעיף א'] מה שכתבתי בישוב לשון הטור והב"י: הגה. כתבו ב"י [מחודש סעיף א'] וד"מ [סעיף א'] בשם תשובת חזה התנופה [סי' מ"ו], ראובן שמכר מלבוש לשמעון על תנאי שיעמיד לו ערב, ונתן לשמעון הלבוש ולבשהו ולאחר זמן העמיד לו ערב, מיקרי ערב בשעת מתן מעות, הואיל ותחילת נתינה היתה על פי הערבות ה"ל כאילו לא נגמר הדבר עד שעת שהעמיד לו ערב. פירוש, ויש לו רשות ליטלה מהלוקח, דהא לא נתנה לידו אלא בתנאי שיתן לו ערב והאמינו ע"ז. ובתשובת הרא"ש [כלל ע"ג סי' ה'] מצאתי תשובה זו כתובה בגליון, ע"ש [קש"כ]:

ז] כי בטוח הוא כו' והיה שקר. פירוש, ולא היה בטוח בשעה שאמר לו שהוא בטוח. אבל אם היה בטוח ונתקלקל אח"כ פטור זה, דאין לשון זה (הוא) כערבות, כן מבואר שם במהרי"ו [המובא בציונים אות ה']. ועיין לקמן בסימן (ש"ג) [ש"ו סעיף ו'] ובשלטי גבורים בב"ק [דף ל"ז ע"ב] [ל"ה ע"ב מדפי הרי"ף אות ב'] מדינין אלו:

ח] וכן אם בית דין עשו אותו ערב כו'. פירוש, ואף שהוא שלא בשעת מתן מעות ובלא קנין: