רי"ף בבא בתרא דף פב

גמרא בבא בתרא דפים קעד: - קעה:

אורך השיעור אודיו הוא

1. המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה. 1

2. המקדיש כל נכסיו 1

3. שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי 2

4. אמר מנה לפלוני 3

5. שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה. 4

6. אין שכיב מרע צריך לומר אתם עדי 4

7. דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין 5

8. מלווה בשטר ומלווה ע"פ. 5

9. הוציא עליו כתב ידו 7

10. ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. 7

11. החונק את חבירו בשוק. 8

1. המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה

רמב"ם הלכות אישות פרק יז הלכה י

וכן המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה הנאה ואחר כך תפרע מן הפודה מיד ההקדש שמא יעשו קנוניא על ההקדש, אבל המגרש את אשתו ובאה לטרוף מן הלקוחות אין מחייבין אותו להדירה אלא נשבעת וטורפת, ואם רצת תחזור לבעלה, שכבר ידעו הלקוחות שיש עליו כתובת אשה והם הפסידו על עצמם שלקחו נכסים שתחת שיעבודה.

2. המקדיש כל נכסיו

רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ז הלכה יט

במה דברים אמורים בבריא, אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן, שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות, לפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים, הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה, ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש. +/השגת הראב"ד/ במה דברים אמורים בבריא וכו'. א"א ואפילו אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ומ"ש בסוף ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי. /השגת הראב"ד/ נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש. א"א אם מנה פקדון הוא אינו צריך פדיון.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף ג

המקדיש כל נכסיו, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלוני עלי או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קנוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי הודאתו אלא כדרך שגובה כל בעל חוב. בד"א, בבריא. אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש: מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר: תנו אותה, נוטל בלא שבועה. ואם לא אמר תנו, אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר: תנו, אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מהפודה, לא מההקדש.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף ג

ח] אינו נאמן לומר אחר שהקדיש. פירוש, אפילו מיד אחר כדי דיבור בעוד עסוקין באותו ענין, ודוקא בחולה כתב אחר זה דכה"ג נאמן:

ט] אינו נאמן לומר כו'. אפילו בא ליתן לאותו פלוני הממון או הכלי ולומר שלו הוא, אין שומעין לו מה"ט דמסיק שמא יעשו קנוניא כו', דלא גרע שעבוד דהקדש משעבוד דהדיוט, דאין המשועבד נאמן בדיבורו לחוב לאחרים שנכסיו משועבדים לו:

י] ואפילו היה שטר כו', עד אלא כדרך כו'. והיינו אם אינו מקוים אינו גובה בו כלל, ואם הוא מקוים צריך בעל השטר לישבע על מה שכתוב בשטר שעדיין לא נפרע:

יא] בשעה שהקדיש. פירוש, לאחר כדי דיבור להקדשו בעודם עסוקים באותו ענין, וכן פירש הכסף משנה שם לדברי הרמב"ם [המובא בציונים אות ג'], ויישב בזה השגת הראב"ד [שם הי"ט] שהשיג על הרמב"ם וכתב, אם אמר בשעה שהקדיש אפילו בריא נמי ע"ש, אלא שקצת קשה שלפירוש זה לא יהיה פירושו דלשון אחר שהקדיש דרישא ודסיפא שוין, דברישא יהיה פירושו אחר שהקדיש מיד בעוד עסוקים באותו ענין, ובסיפא מ"ש ואם אחר שהקדיש, יהיה פירושו לאחר שכבר פסקו מאותו ענין, והוא דוחק. ומיירי דהקדישן באופן שאינו יכול לחזור בו אף אם עמד, דאל"כ קשה הא קי"ל [סימן ר"נ סעיף י"ג] כל שאם עמד יכול לחזור בו, אף קודם שעמד יש כח בידו לחזור מזה וליתנו לאחר, ובהקדש ג"כ חוזר בו אם עומד לדעת המחבר לעיל סימן ר"ן סעיף ג' ע"ש, ועיין פרישה [סעיף ב']:

יב] ואם לא אמר תנו אין נותנין כו'. אע"ג דלא שייך בזה דשלא להשביע אמר כן שהרי עכ"פ לא יהיה של בניו אלא של הקדש או של אותו פלוני, מ"מ שייך לומר דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי היה מתרושש בימי חייו, ושלא יקראו עליו יש מתרושש והון רב [משלי י"ג ז'], ולא לכבוד יהיה לו זה. גמרא [ב"ב קע"ד ע"ב]:

יג] הרי זה נוטל מההקדש מפני הצוואה. פירוש, ובלא שבועה:

יד] וגובה מהפודה ולא מההקדש. עיין לעיל סוף סימן קי"ז שם נתבאר בטור [סעיף ז'] ובדברי (המחבר) [הרמ"א]. ועיין בעיר שושן שכתב בסעיף זה כמה דברים מגומגמים. הראשון, מ"ש המקדיש כל נכסיו דהוה דינו דאפילו בתוך כדי דיבור אינו יכול לחזור, ועוד כתב, לפיכך אפילו אם תוך כדי דיבור כו'. זה אינו, דהא קי"ל בכל דבר דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מעבודה זרה ומקדש ומגרש כדאיתא פרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ט ע"ב], וכתבתיהו לקמן סימן רע"ט ס"ק [ו'] ע"ש מילתא בטעמא [ואפשר ששגג בין מקדש להקדש]. השני, מ"ש באם הוא חולה ולא אמר תנו אין נותנין לו, אלא מנה זה הוא ליורשיו, וכדי שלא להשביע את בניו אמר כן. לא ידעתי מאי קאמר, דהא עכ"פ אינו של יורשיו דהא מיירי במי שמקדיש כל נכסיו, וגם לא הל"ל שלא להשביע את בניו אמר כן כיון דלא יהיו לבניו מנכסיו כלום שהרי הקדישם, אלא כדי שלא להשביע את עצמו הל"ל, וכן הוא בגמרא [ב"ב קע"ד ע"ב] וברי"ף [שם פ"ב ע"א מדפי הרי"ף] ובהרא"ש [שם פ"י סי' מ"ז]. והטור [סעיף ב'] שכתב שלא להשביע את בניו, לא אהקדש כ"כ אלא קאי אמי שציוה לבניו כו' דנקט שם ג"כ, ועיין פרישה [שם]. השלישי, מ"ש כיון דבשעה שהקדיש אמר כן בבת אחת לא חל ההקדש כו'. לא דק, דלא באמירתו תליא מילתא כי אם בשטר המקוים שבידו ולאו כל כמיניה דהאי להקדישו, ואף כשאין השטר מקוים, מ"מ כשאומר תנו קיים לשטריה ולאו כל כמיניה להקדישו וכ"כ הפוסקים, ומה"ט אפילו אמר כן אחר כדי דיבור נותנים להפלוני ומטעם דכתב הכסף משנה שם [פ"ז מערכין הי"ח - י"ט] משום דקיום שטרות דרבנן. ונראה דהעיר שושן כ"כ משום דס"ל דהקדש מפקיע השעבוד וכדמסיק. וזה אינו, דלא אמרינן אלא כשמקדיש קדושת הגוף כגון שור המשועבד והוא מקדישו למזבח דאין לו פדיון, וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן קי"ז [סעיף ז'] ע"ש, גם איתא שם [בטור] דבזמן הזה דליכא קדושת הגוף סתם הקדש הוה קדושת דמים ואינו מוציאו מידי שעבוד ע"ש:

3. שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה ג

שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי, אם אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להן ממון.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף ב

שכיב מרע שאמר: מנה לפלוני בידי, אם אמר: תנו, נותנים. לא אמר: תנו, אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לו לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון. לפיכך אם אמר זה דרך הודאה, ולא היה שם חשש הערמה, נותנים אף על פי שלא אמר: תנו. וכן אם הודה בכתב ידו שכל נכסיו הם של פלוני, הויא הודאה, ולא אמרינן בכי הא אדם עשוי שלא להשביע את בניו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף ב

ב] אם אמר תנו כו'. דאז ליכא למיחש דכדי שלא יראה בניו עשירים אמר כן:

ג] דרך הודאה. כן דעת הרמב"ם [פ"ז מטוען ה"א] דמהני דרך הודאה אפילו בלא אמירת אתם עדים כשאומר כן בפני המקבל, וכדמוכח בסימן פ"א סעיף י"ד דבעי גם להרמב"ם שיודה בפני התובע. והא דכתב שם המחבר בסעיף ח' דאם הודה דרך הודאה גמורה צריך לשלם אע"פ שאין התובע עמו, הא כתבתי שם [סק"כ] דמפורש ברמב"ם דלא קאמר כן אלא דאינו יכול לטעון להד"ם, אבל שלא להשביע יכול לטעון ע"ש, וכוותיה סתם המחבר כאן, ודלא כהרא"ש [סנהדרין פ"ג סי' כ"ד] והטור [שם סעיף י"ד וסימן ל"ב סעיף י"ד] שחולקין עליו בזה וכתבו דבעינן שיאמר אתם עדי. ואף דהרמב"ם [פ"ו מטוען ה"ח] ס"ל דאין טוענין לו שמא לשלא להשביע נתכוין כמבואר בטור ובדברי המחבר בסימן פ"א [טור סעיף כ"ד ומחבר] סעיף כ"א, הני מילי כשהמודה עצמו לפנינו אז אין טוענין לו כיון שלא טענו בעצמו, אבל כאן דמיירי בשכיב מרע, טוענין ליורשיו כל מאי דהוה מצי אבוהון למיטען וק"ל:

ד] נותנים אע"פ שלא אמר תנו. דאף אם תאמר שאינו חייב לו, הלא הנכסים שלו הן ולמי שירצה הרשות בידו ליתנם לו:

ה] וכן אם הודה בכתב ידו. כפול לעיל בסימן פ"א בטור [סעיף כ"ג] ובדברי המחבר סעיף י"ז, ושם כתב מור"ם בהג"ה דהיינו דוקא כשהכתיבת יד יוצא מתחת יד המקבל. ואפשר דהכא שכתב כן לפני עדים דרך צואה והדבר יש לו קול, ה"ל כאילו הגיע הכתב ליד המקבל, אבל הוא דוחק. וע"ש בפרישה ודרישה [סעיף כ"ג] שכתבתי הנלע"ד דגם שם מיירי אפילו בלא הגיע הכתב ליד המקבל:

ו] ולא אמרינן בכי הא כו'. דכולי האי לא עביד איניש כדי שלא להשביע:

ז] שלא להשביע את בניו. וה"ה שלא להשביע את עצמו נמי לא אמרינן בכי האי גוונא, וכמ"ש בסימן פ"א סעיף (י"ד) [י"ז]:

4. אמר מנה לפלוני

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה י

אמר מנה לפלוני (בידי) ואמרו יתומין נתננו אין נאמנין, שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן. +/השגת הראב"ד/ אמר מנה לפלוני בידי וכו' עד שחייבין ליתן. א"א בחיי ראשי טעות גדול טעה בזה ובשביל שראה בגמרא אדרבא איפכא מסתברא כתב את כל זה וחס ושלום שלא נתכוונו לכך אלא כמי שאומר אם שמעת חילוק בזה א"א כך אלא כך ולעולם בין בזה ובין בזה נאמנים שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבין ליתן ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעין שהן חייבים ליתן הרי יודעין ומצווים וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנין ותו לא מידי, ועוד י"ל כי מה שהקשו בגמרא אדרבא איפכא מסתברא על דין אמת הקשו דמנה לפלוני בידי הודאה היא וכדברי בריא הוא ואם נכתב כמלוה בשטר הוא ויש בה פנים שלא יהו נאמנים לומר פרענו אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתובו אע"פ שכתבו העדים ונתנו לו יכולין לומר פרענו וזהו איפכא מסתברא, מיהו כל זמן שלא נכתבה ונמסרה שטר ההודאה נאמנים לומר פרענו ואף בחיוב ב"ד כן, עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף ד

אמר: מנה לפלוני בידי, ואמרו יתומים: פרענו, אינם נאמנים, שהרי לא אמר תנו, ומנין ידעו שחייבים ליתן. אבל אם אמר: תנו, ואמרו יתומים: פרענו, נאמנים, ונשבעים שבועת היסת שפרעו. ( וי"א דבכל ענין נאמנים לומר: פרענו) (טור בשם הראב"ד והר"ר ישעיה).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף ד

טו] אמר מנה לפלוני בידי כו'. פירוש, שאמר כן בהודאה גמורה ובפני אותו פלוני, באופן דלא נוכל לטעון עבורם דשלא להשביע אמר כן. ובטור [סעיף ה'] כתב בזה ז"ל, תבעוהו והודה ואמר כו'. כתב כן משום דהטור לטעמיה דס"ל [בסימן ל"ב סעיף י"ד] דהודאה גמורה לא מהני בלא אתם עדי, אבל המחבר ס"ל כהרמב"ם [פ"ז מטוען ה"א] דמהני וכמ"ש לפני זה [סק"ג], ומשו"ה לא כתב הני שתי תיבות תבעוהו והודה וק"ל. וגם בסעיף שאחר זה אין צ"ל דמיירי שתבעוהו והודה, אלא שהודה בהודאה גמורה ואפילו מעצמו. והמחבר שכתב בסעיף שאחר זה שכיב מרע שהודה, ולא כתב לשון הודאה בסעיף זה, היינו טעמו משום דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם, וברמב"ם שם פ"י דזכייה דין ח' כתב, שכיב מרע שהודה שיש לפלוני מנה בידו ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו כו', ואח"כ בדין י' כתב הדין מנה לפלוני בידו ואמרו יתומים פרענו כו', ולא הוצרך הרמב"ם לחזור ולכתוב בדין י' לשון הודאה דקאי אמ"ש לפניו בדין ח', והטור [סעיף ה' - ח'] היפך הדינים ע"פ הגמרא [ב"ב קע"ה ע"א], והמחבר נמשך אחר לשון הטור בסידור הדינים זה אחר זה והעתיק לשון הרמב"ם וזה ברור. ולא כעיר שושן שכתב דברים מגומגמים בשני סעיפים הללו ד' ה', דבסעיף ד' כתב דמיירי בלא תבעוהו ומשו"ה חייבים אף שהיו יכולין לטעון שלא להשביע, דהתובע מביא עדים שהודה בהודאה גמורה כו', ובסעיף ה' כתב דמיירי דתבעוהו והודה כו'. והן דברים דחוקים, ובגמרא [שם] שני הדינין נלמדו ממימרא דרבה, חדא מסברת המקשן וחדא לפי האמת, ושניהן בסגנון אחד איירי וכמ"ש בדרישה [סעיף ה'], וגם מבואר כן בהמ"מ [פ"י מזכיה ה"ח] ובב"י [סעיף ה'], ובעל עיר שושן לפום ריהטא כתבו ולא עיין:

טז] ומניין ידעו שחייבין כו'. פירוש, כי אף שהודה אביהם בהודאה גמורה, מ"מ כל שלא אמר להם תנו, רגילין היורשים להעלות על דעתן שמא טעה בהודאתו, ודומה לזה כתבו הטור והמחבר לעיל סוף סימן ע"ט [טור סעיף ט"ז ומחבר] סעיף י"ג שחילקו שם בין אמרו לו ב"ד צא תן לו דידע דמחויב ליתן לו, ובין אמרו ליה חייב אתה ליתן לו ע"ש:

יז] אבל אם אמר תנו כו'. וכתב רשב"א בתשובה [ח"א] סימן אלף מ"ו, שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן כו', ואפילו היה קטן המוטל בעריסה ויש לו אב או אפוטרופוס, נאמן היורש לומר פרעתי להם, עכ"ל ד"מ (ח') [י"א]:

יח] דבכל ענין נאמנים. טעמם, דמאחר דבהודאה גמורה אמר להו ליתן לו, מסתמא ידעו דחייבים הם ליתן לו ונאמנים באמרם שנתנו לו:

5. שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה ח

שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו נאמנין ונשבעין על זה שבועת היסת.

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה ט

אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו אין נאמנין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף ה

שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, נאמנים, ונשבעים על זה היסת. אבל אם אמר: תנו, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, אינם נאמנים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רנה סעיף ה

יט] חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו. המחבר סתם וכתב דאם אמרו דחזר וא"ל פרעתיו דנאמנים, ומשמע אפילו אמרו דסתמא אמר פרעתיו ולא גילה דעתו שאחר הודאתו פרעו, וגם לא חילק בין אם היו עדים בשעה שא"ל שחייב לו מנה ולא היו עדים בשעה שאמר פרעתיו, ובין אם היו עדים בשניהן ובין לא היו עדים בשום אחד מהן, והיינו כדעת ר"י [ב"ב קע"ה ע"א תוד"ה חזר] שהביא הטור [סעיף ז' - ח'], שכתב שאפילו אמרו שא"ל אביהן שעיין בחשבונו ולא פש להן גביה מידי והודאתו בטעות היתה, ולא כדעת הרמ"ה [שם פ"י סי' קמ"ב] שחילק באלה כמ"ש הטור [סעיף ח' - ט'] בשמו באריכות ע"ש:

כ] אבל אם אמר תנו כו', עד אינם נאמנים. צריך עיון, דבזה כתב הטור [סעיף ח'] בשם ר"י [שם] דהיינו דוקא בדאמר שפרעו קודם שהודה, אבל אם אמר שפרעו אחר שהודה נאמן אף שאמר מתחילה תנו, והמחבר סתם גם כאן, ומסתימת דבריו משמע דברישא בלא אמר תנו ס"ל כר"י ובסיפא דאמר תנו ס"ל כהרמ"ה [שם]:

6. אין שכיב מרע צריך לומר אתם עדי

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה ד

ואין שכיב מרע צריך לומר אתם עדי, אלא כל השומע את דבריו הרי זה עד, שאין אדם משטה בשעת מיתה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף ב

בד"א, בבריא. אבל שכיב מרע שתבעו חבירו, והודה, אינו יכול לומר: משטה הייתי בך, שאין אדם משטה בשעת מיתה. הגה: וה"ה אחרים שהודו לו או שתקו לצוואתו, הוי כהודאה, ולא יכולין למימר שעשו שלא להכעיס השכיב מרע (מרדכי פ' זה בורר).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף ב

ז] וה"ה אחרים שהודו לו. פירוש, ע"י תביעות השכיב מרע, ולקמן בסימן זה סעיף כ"ז איירי בהודה לשכיב מרע מעצמו, ע"ש [סקנ"ד]:

ח] או שתקו לצוואתו. עיין ד"מ [סעיף ה'] שהביא דברי המרדכי [סנהדרין סי' תש"ה] בזה, באשה שציותה לבנה ליתן מנכסיה ז' זקוקין לקרוביה והבן שתק, ואחר מיתתה טען שלא נשבעה על כתובתה ומה ששתק היינו שלא להכעיסה. והשיב דשתיקה בשעת מיתה הוה הודאה, ואפילו לא היו עדים בצואתה אלא שהבן מעצמו מודה שכן היה:

7. דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה ב

אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא [הנקרא] שכיב מרע, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא, כיצד שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב, זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם ואינו צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, ודבר זה מדברי סופרים, ואע"פ שאינו אלא מדבריהם עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ סעיף א

מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. הגה: ואין חילוק בין צוה לתת מיד לאחר מותו, או שצוה ליורשיו ליתן לאחר זמן (נ"י פי"נ וב"י סימן רמ"ח בשם הריטב"א). ואם לא צוה לתת דבר, רק מינה אפוטרופוס ונתן להם רשות לחלוק נכסיו כפי מה שירצו ועשייתם יהיה כעשייתו, י"א דאין בדבריו כלום, דמיד שמת נפלו נכסיו קמי יורשיו ונתבטלה מתנתו (מרדכי ס"פ יש נוחלין בשם ר"ג ותשובת רשב"א סימן תש"ד); ( וי"א דבריו קיימין) (מרדכי שם בשם רשב"ם ותשובת רד"ך בית ל' /כ"ו/).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ סעיף א

א] מתנת שכיב מרע אין צריך להקנות. זה חוזר אמ"ש הטור והמחבר בריש סימן רמ"א ז"ל, הנותן מתנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהן, וקמ"ל כאן דהני מילי במתנת בריא, אבל במתנות שכיב מרע אין צריך להקנותם כו'. ותקנת חז"ל היא מפני היראה שיטרוף דעתו של השכיב מרע שיצטער שימות ולא יקיימו דבריו אחריו במה שמצוה, כי אין בכל שכיב מרע עת וזמן להקנות בקנין לכל אחד מהענינים כפי הדין. וכיון דאין צריך קנין, אם אירע דעשה השכיב מרע קנין במתנתו, מגרע גרע ולא תתקיים מתנתו כמ"ש הטור והמחבר לקמן סימן זה [טור סעיף כ"ח ומחבר] סעיף י"ז, דהא בהא תליא, דכיון דאינו צריך קנין והוא עשה קנין גילה דעתו דמתנתו תהיה במתנת בריא בקנין, וזה פשוט דאין דעתו להקנות המתנה כי אם אחר שימות, ואין קנין לאחר מיתה:

ב] א"צ להקנותה. היינו דוקא בשכיב מרע שחילק כל נכסיו, או כשהוא מצוה מחמת מיתה בפירוש, וכמ"ש בסמוך בסעיף ז' ע"ש:

ג] ככתובין וכמסורין דמי. פירוש, אם קרקעות הן הרי הוא כאילו כתב ליה בכתב שדי נתונה לך ומסר לו השטר, ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר, הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה. ומהאי טעמא יכול להקנות נמי שטר חוב לאחרים, דדיבורו נחשב כאילו כתב קנה לך איהו ושיעבודיה ומסר הכתב ליד המקבל וכמ"ש לעיל בסימן רמ"ח [סעיף י"ג], וע"ש בפרישה [סעיף ט"ז]:

ד] דמיד שמת נפלו נכסיו כו'. פירוש, ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין, שאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה נפלו כבר הנכסים לפני יורשים. ולא כעיר שושן שכתב הטעם מלבו, ע"ש שהאריך בזה, ועיין מ"ש לקמן:

8. מלווה בשטר ומלווה ע"פ

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה ד

כל מלוה בשטר גובה אותה מן היורשין ומן הלקוחות כמו שיתבאר, ומלוה על פה גובה אותה מן היורשין ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה, אבל מלוה שבשטר קול יש לה והלוקח הפסיד על עצמו שלא שאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדין במלוה שעליו, שכל נכסי הלוה תחת שיעבוד המלוה מן התורה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לט סעיף א

המלוה את חבירו בעדים, או שהודה בפני עדים שהוא חייב לו, נקרא מלוה על פה, ואינו גובה מהמשועבדים. והמלוה את חבירו בשטר, ( גובה מן המשועבדים) אפילו לא כתב אחריות, דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא. ואם יש עדים שקנו מידו, אפילו לא נכתב, גובה ממשעבדי. הגה: ועיין לקמן סימן ס"א סעיף ב' וסעיף י' איזה מקרי שטר, ועיין לקמן ריש סימן רכ"ה מדין אחריות טעות סופר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לט סעיף א

א] או שהודה בפני עדים כו'. וכתב בהגהות אשר"י פרק זה בורר [סי' כ"ז], הא דמהני קנין בהודאה, היינו שקנו מידו שיתן לו חובו עד זמן פלוני, אבל אם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך, לא ידעתי על מה יחול הקנין, הואיל ולא מקנה לו עתה שום דבר. ועיין לקמן ריש סימן מ' [ובסמ"ע סק"א]:

ב] ואינו גובה מהמשועבדים. משועבדים נקראים נכסים שמכר הלוה או נתן במתנה לאחרים אחר שלוה מהמלוה. וה"ט דאינו גובה מהם, משום דאינהו לא ידעו בהלואה, דעדים בלא שטר לית ליה קלא, דכיון דמסתמא לא ניחא ליה ללוה דליפוק עליה קלא דהוא חייב, העדים אינם מוציאין הקול ויפסיד הלוקח, וה"ה המקבל מתנה, דבענינים הללו נתנו למקבל מתנה דין לוקח, דאילולא שקיבל הנאה ממנו לא היה נותן לו, אבל כשקנה בקנין סודר לפני עדים, אמרינן כיון דהקנה לו בעין יפה כ"כ ודאי אינו מקפיד בקלא, ואמרינן דמסתמא הוציאו העדים הקול, ומשום הכי מסיק המחבר וכתב דבקנין לחוד אפילו לא נכתב השטר גובה ממשועבדים [לאפוקי נ"י פרק גט פשוט [ב"ב ע"ט ע"ב מדפי הרי"ף] ורשב"ם [שם קע"ב ע"א ד"ה להנך]. ד"מ ה']. ועיין בהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות ג'], שם כתבתי והוכחתי דהיינו דוקא כשהעדים לפנינו וזוכרין זמן הקנין, דאל"כ אעפ"י שהלוה מודה לו שקנה מידו מזמן זה, וגם יש עדים אחרים שראו הקנין, מ"מ הן לא מפקי הקלא אלא עדי הקנין עצמן, ויש לחוש שמא העדים עצמן שכחוהו, ואינו גובה ממשועבדים מזמן הקנין אא"כ יש שטר ביד המלוה ונזכר בו זמן הקנין, דאז גובה מאותו זמן, ע"ש ודוק:

ג] ה"ג. והמלוה את חבירו בשטר "גובה מן המשועבדים" אפילו כו'. כן כתב הטור [סעיף ב']:

ד] אחריות טעות סופר. משום דחזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי. ועיין לקמן סימן מ"ט סעיף ב' בהג"ה דגם בשאר טעות אמרינן טעות סופר:

ה] ועיין לקמן ר"ס רכ"ה. כצ"ל. דשם כתב [הרמ"א] מקור דין אחריות טעות סופר שהוא בין במקרקעי בין במטלטלי, וחילק שם [סעיף ב' - ג'] בין יצא מידו באונס או לא. ומיהו אותן החילוקים אינם שייכים כאן במלוה, דאף דאירע לו אונס, הלא כל לוה שנעשה לו טובה בהלואה חייב באונסים ולהחזיר להמלוה מעותיו שהלוה לו, ואם אין לו טורף ממשעבדי, ודוקא בלוקח שלא הלוה מעות להמוכר אלא שקנה ממנו קרקע, והרי המוכר עשה את שלו שמסר לידו הקרקע, תו אינו חייב במה שיצא מידו באונס, וק"ל:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קיא סעיף א

המלוה את חבירו על פה, אינו גובה אלא ממה שימצא ביד הלוה, אבל אינו טורף לא מהלקוחות שקנו ממנו ולא ממתנות שנתן, אבל מכל מה שימצא בידו, גובה, בין קרקע בין מטלטלים, אפי' קנאם אחר הלואה. אבל המלוה בשטר, טורף מהלקוחות וממקבלי המתנה שקנו ושקבלו ממנו קרקע אחר הלואה, אפילו אם אינו מפורש בשטר כן. אבל אם פירש בפירוש שהלוה לו על תנאי שלא יטרוף מהלקוחות ולא ממקבלי מתנה, תנאו קיים, ואינו טורף מהם.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קיא סעיף א

א] אבל אינו טורף מהלקוחות כו'. אע"ג דקי"ל [קדושין י"ג ע"ב] שיעבוד מלוה הוא דאורייתא אפילו בעל פה, מ"מ חז"ל תיקנו משום פסידא דלקוחות דלא יגבה מהן מלוה על פה דלית להו קלא. ואפילו ממקבלי מתנה, אע"ג דלא נתנו מעותיהן בעדו להלוה, מ"מ אי לא עשה לו ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, וה"ל כמכרו. ועיין לקמן סימן קט"ו [סעיף ג'] ורל"ה [סעיף י']:

ב] בין קרקע בין מטלטלים כו'. ואם שיעבד נכסיו בלתי אשתו, והן משועבדין לכתובתה, דינו כמו במכר, דמה שיכול למכור לעולם או עד שתתאלמן כן הדין בבעל חוב, כ"כ ב"י [מחודש ט'] בשם בעל תרומות [שער ו' ח"א ס"א]. ד"מ ו'. וע"ש [בב"י] שהאריך עוד מדין אשה שנתן לה אחר או בעלה קרקע קודם שלוה, אף שהבעל אוכל פירות אין הבעל חוב גובה מהן, ועיין לעיל סימן (צ"ט) [צ"ז] סעיף כ"ה. וע"ל באה"ע סימן צ' דשם נתבאר הרבה דינים מזה:

ג] אפילו אם אינו מפורש בשטר. דקי"ל [ב"מ ט"ו ע"ב] אחריות טעות סופר הוא, ששכחו לכותבו, דחזקה הוא דלא שדי המלוה זוזי בכדי [שם י"ד ע"א]:

9. הוציא עליו כתב ידו

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה ג

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה ע"פ לכל דבר, ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות.

שולחן ערוך חושן משפט סימן סט סעיף א

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסי בני חורין. בין שכתב: אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה, וחתם למטה; בין שכתוב בכתב יד אחר, והוא חתם למטה. והוא הדין אם לא חתם למטה, אלא כתב: אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה. אלא שבזה יש חילוק, כשחתם למטה, אפילו כל העליון כתב יד אחר, גובה. אבל כשחתם שמו למעלה, צריך שיהא הכל בכתיבת ידו, דשמא חתם שמו בראש המגילה, ומצאו אחר וכתב תחתיו. אבל כשהכל הוא כתב ידו ליכא למיחש לזיופי, אפילו לא כתב שמו, אלא שכתב: אני חייב לפלוני כך וכך, כיון שהוא כתב ידו, חייב. לפיכך הפיתקות שהשותפים מוציאים זה על זה, הואיל והוא כתב ידם, אפילו אין בו חתימה כלל, אלא: קבלתי ביום פלוני כך וכך, גובין בו מבני חורין, ואינו נאמן לומר: לא היו דברים מעולם. הגה: אפי' כתב לו בכתב ידו: חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים, אפי' הכי לא הוי רק כשאר כתיבת יד (פסקי מהרא"י סי' ר"א).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן סט סעיף א

א] גובה מנכסים בני חורין. דכל שאין עדים חתומים עליו לית ליה קלא ולא ידעי לקוחות לאזדהורי, הלכך אין המלוה טורף ממשעבדי אע"ג דקי"ל שעבוד הוי דאורייתא אפילו במלוה על פה, וק"ל:

ב] דשמא חתם שמו בראש המגילה. משמע דאף דלא טען הוא כן, אנן טענינן ליה הכי, והטעם, משום דפעמים מזקיקין אותו לכך, כגון שחתם הוא ואחר על שטר, ואין אותו אחר לפנינו שיעיד על חתימתו, וגם אין כאן מי שמכיר חתימתו אלא זה העד ועוד אחר, אזי מזקיקין לזה שיכתוב חתימתו אריש המגילה לפני עדים, ומשליכו בב"ד, וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן מ"ו [טור סעיף ט"ז ומחבר] סעיף י"ג, ע"ש. ובעיר שושן [סעיף א'] כתב ז"ל, דשמא חתם הוא שמו בכדי בריש המגילה כו'. ולי נראה כמ"ש, וק"ל:

ג] ואינו נאמן לומר להד"ם. פירוש, כשהכתב ניכר שהוא כתב ידו אינו נאמן לומר לא לויתי מעולם אלא להשטות או שלא להשביע כיונתי בכתיבתי זאת, דאין אדם נאמן בטענות הללו כי אם בהודאה על פה, ולא על פי כתיבת ידו, וכמ"ש הטור והמחבר סימן פ"א [טור סעיף כ"ג ומחבר] סעיף י"ז, ע"ש:

ד] תעיד עלי כמאה עדים כו'. פירוש, ואינו גובה בו ממשעבדי, וגם נאמן לומר פרעתי כשאין בו נאמנות, דכל שלא חתימי עליה עדים לית ליה קלא, ואדם פורע ואינו חושש להניח שטר כזה ביד המלוה, וכמ"ש בסעיף שאחר זה:

10. ערב היוצא לאחר חיתום שטרות

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כו הלכה א

המלוה את חבירו בשטר ואחר שהעידו העדים בשטר בא ערב וערב את הלוה אע"פ שקנו מידו ונשתעבד לשלם כמו שביארנו כשיבא המלוה להפרע מנכסי הערב הזה אינו טורף מנכסים משועבדים, היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אם כתבו פלוני ערב שהרי אינו מעורב עם הלוה במלוה אינו גובה ממנו מן המשועבדים אבל אם כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כך וכך ופלוני ערב שהרי ערבו לוה עם ערב בשטר וקנו מידו של ערב ואח"כ חתמו עדים בשטר ה"ז נפרע מנכסי ערב המשועבדים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף ד

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דהיינו לאחר שחתמו העדים בשטר כתב: ואני ערב, וניכר שכתב ידו הוא זה, או שהעדים מעידים עליו, י"א שמשתעבד בלא קנין לגבות ממנו מבני חורין, וי"א שאינו משתעבד אלא בקנין. ולהרמב"ם אפילו ערב היוצא קודם חיתום שטרות, צריך קנין, כל שלא נכנס ערב אלא לאחר מתן מעות.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף ד

יא] או שהעדים מעידים עליו. מ"ש "שהעדים" נראה דט"ס הוא, וצריך להיות או "שעדים" בלא ה"א, ור"ל עדים דעלמא:

יב] יש אומרים שמשתעבד בלא קנין. טעם פלוגתתן מבואר בטור ובפרישה [סעיף ג'], דהראב"ד וסיעתיה [המובאים בציונים אות ט'] סבירא להו דזה דומה למתחייב לחבירו וכתב לו בשטר אני חייב לך מנה, דחייב אפילו בלא קנין וכמ"ש לעיל בסימן מ' [סעיף א'], והרמ"ה [המובא בציונים אות י'] וסיעתיה ס"ל דכאן ששיעבד נפשו בתורת ערבות ואסמכתא היא, גרע מהמחייב נפשו עתה לגמרי. וזהו ג"כ טעם הרמב"ם [פכ"ו ממלוה ה"א] דמצריך קנין אפילו בערבות היוצא קודם חיתום שטרות [ענין קודם חיתום שטרות יתבאר בסמוך בסעיף ז'], ואפילו כתוב בו ופלוני ערב בוי"ו, ואם לא קנו מידו, סבירא ליה דאפילו מבני חרי אינו גובה כמ"ש המגיד משנה [שם] בשמו, ובפרישה [סעיף ה'] כתבתי לשונו. והוכחתי שם ובדרישה [סעיף ז'] דגם דעת הטור היא כדעת הרמב"ם, ע"ש ודוק:

11. החונק את חבירו בשוק

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה א

המלוה את חבירו ואחר שהלוהו אמר לו אחד אני ערב, או שתבע את הלוה בדין ואמר לו אחר הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חבירו בשוק ליתן לו ואמר לו הנח ואני ערב אין הערב חייב כלום, ואפילו אמר אני ערב בפני ב"ד, אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה כל אלו הפנים בין בפני ב"ד בין בינו לבין המלוה נשתעבד.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף א

המלוה את חבירו, ואחר שהלוהו אמר לו אחד: אני ערב, או שתבע את הלוה בדין, ואמר לו אחר: הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חבירו בשוק ליתן לו, ואמר לו: הנח ואני ערב, אין הערב חייב כלום ואפילו אמר בפני ב"ד: אני ערב. הגה: מיהו אם פרע למלוה בציווי הלוה, חייב לשלם לו מה שנתן למלוה (הגהות מיי' פכ"ה דמלוה). אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה, בין בפני דין בין בינו לבין המלוה, נשתעבד. האומר לחבירו: אני ערב לך בעד יום אחד, אינו כלום (תשובת רשב"א סימן אלף קמ"ח).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קכט סעיף א

א] המלוה את חבירו כו'. לשון הרמב"ם דריש פרק כ"ה ממלוה העתיק המחבר, ושם ג"כ כתב הבבא או שתבע כו' קודם בבא או שהיה חונק כו', ולא זו אף זו קאמר, לא מיבעיא בתבעו דאינו משתעבד בלא קנין כיון דדיבור בעלמא שלא בשעת מתן מעות הוא, אלא אפילו חנקו המלוה דהוה אמינא כיון דראה צערו דהלוה גמר והקנה נפשו כדי להצילו, קמל"ן. אבל הטור [סעיף א'] כתב איפכא, והוא ג"כ לא זו אף זו, לא מיבעיא חנקו דסבר מצוה קעביד, וכמו שכתבתי בפרישה [שם]. ושתי הסברות כתבן (רש"י) [רשב"ם] בגמרא סוף בתרא [קע"ו ע"א ד"ה חנוק], ע"ש:

ב] ואמר לו אחר הנח. פירוש, אמר לו הנח לו עתה, ואם לא יתנו לך הוא לאחר זמן, אני אתננו לך. אבל אם פטרו על פיו לגמרי, יתבאר בסמוך בהג"ה סעיף ג' דה"ל כערב בשעת מתן מעות, וק"ל:

ג] מיהו אם פרע למלוה בציווי הלוה כו'. בלשון זה כתב ג"כ בדרכי משה בשם הגהות מיימוני [המובאים בציונים אות ב'], ושם בהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות א'] כתבתי שיש לתמוה, שהרי בהגהות מיימוני לא כתב כן אלא ז"ל, ודוקא ערב למלוה לא משתעבד בלא קנין, אבל להשתעבד הלוה להערב לא בעי קנין דהוי ליה כאומר לו תפרע חובי כו', ע"ש. הרי לפנינו, דאף דלא ציוה לו הלוה שיפרע אלא שאמר לו ערבני, הוי ליה כאילו ציוהו ואמר לו פרע חובי. וכתבתי ישוב, דמור"ם שינה וכתב כן לדעת הרמב"ם דכתב בפרק כ"ו דמלוה [ה"ו] והביאו הטור בריש סימן ק"ל [סעיף ב'], דערב הפורע מעצמו אין הלוה צריך לשלם לו אף שאמר לו תחילה ערבני. ואף שהמחבר כתב שם בשו"ע בסימן ק"ל [סעיף ב'] דיש חולקין, וכ"כ ג"כ הטור שם דהראב"ד [שם בהשגות] חולק ע"ז, מ"מ מור"ם רצה לכתוב בכאן דבר שהוא אליבא דכו"ע. אלא דאכתי צ"ע, כיון שפרע למלוה בציווי הלוה, מאי איריא ערב אפילו איניש דעלמא נמי מתחייב הלוה לזה שפרע חובו בציוויו, וכמו שכתב בהגהות מיימוני שם, וכ"כ הטור בריש סימן קכ"ו [סעיף ג']. וברמב"ם לא קשה מידי, שהוא בא ללמדנו שאינו חייב אף שאמר לו ערבני עד שיאמר לו ג"כ ושלם לו, ואז פשיטא דחייב. ואפשר דהכא נמי אזה דערב למלוה לאחר מתן מעות בלא קנין קאי, דהוא כאיש אחר, ואפילו הכי אי אמר ליה פרע למלוה חייב, וק"ל:

ד] אבל אם קנו מידו כו' עד בינו לבין המלוה כו'. פירוש, אפילו בלא עדים, דלא איברו סהדי אלא לשיקרא כדלקמן סימן קפ"ט [סעיף א'] וקצ"ה [סעיף א']. וק"ק למה יועיל בזה קנין בלא ב"ד חשוב, כיון דאסמכתא היא דאומר אם לא יפרע הוא אני אפרע לך, והגמרא [ב"ב קע"ו ע"ב] והפוסקים כתבו דוקא בערב בשעת מתן מעות לא שייך אסמכתא משום דבההיא הנאה דמהימני ליה גמר ושיעבד נפשיה. ועיין פרישה [סעיף א'] שם כתבתי דגם בזה הערבות יש קצת הימנות והנאה, ומשום הכי גמר ומשעבד נפשיה על פי הקנין ואפילו בלא בית דין חשוב, ומהאי טעמא נמי ערב דב"ד קאמר בסמוך [סעיף ב'] דמשועבד אפילו בלא קנין ואחר מתן מעות משום דהימנוה ב"ד:

ה] אני ערב לך בעד יום אחד כו'. שם ברשב"א [המובא בציונים אות ג'] סיים וכתב הטעם, משום שלא ביאר על מה ערב לו, אם שילך הלוה בשליחותו יום אחד, או שלא יצא מכאן יום אחד, לפיכך אפילו אם קנו מידו על כך אינו כלום, ע"ש [קש"כ]. [הגה. ומטעם זה כתב הרשב"א, אם נשבע שלא היה ערב בעד חבירו, ועדים העידו עליו שערב לו בעד יום אחד, לא הוי הכחשה. ועיין ד"מ ריש סימן קל"א [סעיף ב'] שהאריך בזה]. ולא כעיר שושן שכתב בסוף סימן זה [סעיף כ"ב] טעם אחר, ע"ש: