אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 48:40 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 33:20 דקות .
1)מותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה.
2)אין פולין לאור הנר ולא קורין לאור
הנר ואפילו גבוה שתי קומות
3)ודוקא אחד, אבל שנים קורים ביחד
5)אדם חשוב, שאין דרכו בחול להטות
6)במדורה, אפילו עשרה אין קורין
7)תינוקות של בית רבן קוראין לאור הנר
8)מותר לקרות במה מדליקין לאור הנר
9)הרב יכול לראות לאור הנר מהיכן
יקראו התינוקות
10)שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק
כוסות וקערות לאור הנר
11)פוסקין צדקה לעניים בשבת חפצי שמים
מותרים
12)יכולים לנחם אבלים בשבת, וכן
יכולים לבקר את החולה.
13)יכלול את החולה בתוך חולי ישראל
14)המבקר את החולה לא ישב ע"ג
מטה ולא ע"ג כסא
רמב"ם הלכות שבת פרק יא
הלכה א
השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא א כל
הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה
חייב, החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט, לפיכך אם העלה דג מספל של מים ב
והניחו עד שמת חייב משום חונק, ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו
חייב שעוד אינו יכול לחיות, הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב.
רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה ב
רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותן
חייב כהורג בהמה וחיה, אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן
כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור.
רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה ג
המפלא * כליו בשבת מולל את הכנים
וזורקן, ומותר להרוג את ג הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה.
רא"ש מסכת שבת פרק א סימן כט
כט ת"ר המפלה את כליו מולל וזורק
ובלבד שלא יהרוג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. ונ"ל דהני תנאי
לא פליגי אב"ה שמתירין דאי הוו פליגי לא היה רי"ף מביא דבריהם ודברי ב"ה.
אלא מודו דמותר להרוג כינה בשבת אבל פרעוש אסור כדאמר לקמן בפרק ח' שרצים (דף קז ב)
אהא דאמר ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל דרבנן לא פליגי עליה דרבי אליעזר אלא
בכינה דאינה פרה ורבה אבל בפרעוש דפרה ורבה מודו רבנן *דחייב הלכך הלוקח כינה מעל
בשרו בשבת או מעל חלוקו מותר להרגה כב"ה אבל במפלה את כליו להסיר מהם פרעושים
וכנים פליגי הני תנאי ת"ק סבר דגזור הריגה דכנים אטו הריגה דפרעושים ואבא
שאול מחמיר לגזור אפילו במלילה דכנים אטו פרעושים ובספרי הרמב"ם ז"ל כתב
המפלה כליו בשבת מולל את הכנים וזורקן ומותר להרוג כנים בשבת והיינו כמו שפירשתי
וה"ר יוסף מאורליינ"ש היה אומר דכינה הוא השחור הקופץ ופרעוש הוא הלבן
והביא ראיה ממכת מצרים דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים ודרך השחור לצאת מן העפר.
ואינו נראה לר"ת דאמרי' במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובן אדם תולעה
לאחר מיתה ודרך הלבן להיות גדל בראש ולא השחור ועוד דאמרינן במסכת נדה בשילהי פ"ב
(דף כ ב) ההוא בתראה דם כנים הוה שלח לה סריקותא מקטלא כלמי וכלמי הוא תרגום של
כנים ואין דרך להרוג את השחור במסרק ועוד דאמרינן בברכות (דף נא ב) בעובדא דילתא
ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי פירוש מסמרטוטי בגדים ישנים יוצאין הכנים וזהו הלבנים
שיוצאים מבגדים ישנים וכן עמא דבר כדברי ר"ת ז"ל. אמר רב הונא הלכה מולל
וזורק וזהו כבודו אפילו בחול. רבה מקטע להו רב ששת מקטע להו וקאי אדרב הונא דאמר
זהו כבודו אפילו בחול. ורש"י פירש בשם רבותיו דבשבת מיירי על זה נהגו להקל
להרוג כינה אפילו במפלה כליו דלפי פירוש רש"י דמקטע להו בשבת ע"כ במפלה
כליו איירי דפשיטא דמותר להרוג כינה בשבת כב"ה דמתירין מיהו תימה היאך פליגי
אהני תנאי דתרוייהו אסרי הריגת כינה במפלה כליו ואפשר דאיירי במפלה ראשו דהתם לא
גזרינן כנים אטו פרעושים שאין פרעושים מצוין בראש:
טור אורח חיים סימן שטז
אסור לצוד פרעוש ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו
אבל אם הוא על בשרו ועוקצו מותר לצוד ואסור להורגו אבל כינה מותר להורגה וה"מ
בלוקחה מעל בגדיו או מעל בשרו אבל המפלה בגדיו אסור להרוג גם כינה שמא יבא להרוג
פרעוש אלא מוללו בידים ודוקא במפלה בגדיו גזירה הריגת כינה אטו הריגת פרעוש אבל
במפלה ראשו מותר להרוג כינה ולא גזרינן אטו הריגת פרעוש שאינן מצויות בראש וה"ר
יוסף פירש שהשחור הוא כינה ולבן הוא פרעוש ור"ת פירש איפכא ונהגו כר"ת:
בית יוסף אורח חיים סימן שטז
ט אסור לצוד פרעוש. ברייתא שם (קז:)
הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר. ואף על גב דהלכה כרבי יהושע
(נדה ז:) מכל מקום איסורא מיהא איכא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת
דאיתא בסוף פרק רבי אליעזר דאורג (קז.):
ומה שכתב ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו
וכו'. כן כתבו שם התוספות (ד"ה הצד) וזה לשונם ואומר ר"י בשם ה"ר
פורת דאם נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא
באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול
להפילו מעליו. וכן כתב הרא"ש (סי' א) בשם ה"ר פורת וכתב דאין בו משום
איסור טלטול מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים דשרינן בפרק כירה (מב.) לטלטלו ולהוליכו
פחות פחות מארבע אמות. ולשון התוספות שכתבתי צריך דקדוק דמרישא דלישנא משמע דלא
שרי ליטלה אלא בשעה שנושכת דוקא משום דהוי כמתעסק שלא ישכנו הא אם אינה על הבשר
אע"פ שהיא על בגדיו מבפנים אסור ליטלה וכן נראה מדברי סמ"ג (לאוין סה יד
סוע"ד) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רצא) והגהות (מיימוניות) פרק י' (אות ש)
שכתבו וזה לשונם והני מילי דאסור בשעה שקופצת לכאן ולכאן אבל אם היא עוקצת מותר
ליקח אותה ולהשליכה משמע דלא שרו אלא בעוקצת דוקא. וכיוצא בזה כתב במרדכי שם.
ומסיפא דלישנא משמע דדוקא כשהיא על סרבלו מבחוץ דליכא למיחש שמא ינשכנו הוא דאסור
ליטלה אבל אם היא על בגדיו מבפנים כיון דאיכא למיחש שמא ינשכנו שרי ליטלה וכן כתב
הר"ן (לח: ד"ה גמ' הצד) בשם התוספות שאם מתיירא שמא ינשכנו וכל שכן אם
נושכו שיכול להסירו וכן כתב הרב המגיד בפרק י' (הכ"ד) בשם התוספות ובשם
הרשב"א (חי' שם ד"ה הצד פרעוש) וכן נראה מדברי רש"י שפירש הצד
פרעוש ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע או מבגדיו מבחוץ. משמע מדבריו
דכשהוא בבגדו מבפנים הוי כניצוד ועומד ושרי. ודברי רבינו נוטין כמאן דאסר ליטלה
אלא אם כן היא עוקצת. וכתב המרדכי בפרק כל כתבי (סי' תב) אבל משם רב יהודאי גאון מצאתי
חזינן לרבנן קשישי דמימנעי מלצוד פרעוש אפילו מעל בשרם עכ"ל וזו מדת חסידות
היתה דמדינא שרי כמו שנתבאר:
ומה שכתב ואסור להורגו. בפרק שמנה
שרצים (שם) אמרינן דעד כאן לא פטר רבי יהושע בפרעוש אלא בצד משום דהוי דבר שאין
במינו ניצוד אבל בהורגו מודה דחייב. ומשמע לרבינו דאפילו אם הוא על בשרו נמי אסור.
ואף על פי דבסוף פרק כל כתבי (קכא:) שרינן להרוג שאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו
וכמו שכתב רבינו בסמוך איכא למימר דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה עוקצת מה שאין כן
בפרעושים. אבל במרדכי פרק כל כתבי (שם) כתוב ושאר כל המזיקין כלומר שאין בהם סכנה
אם היו רצין אחריו מותר להורגן וכתב רבינו תם דהוא הדין פרעוש וכיוצא בהם וטעמא
משום דסבר כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי
לכתחלה מידי דהוה אמפיס מורסא (קז.) וכיבוי גחלת שלא יזוקו בה (מב.) עכ"ל
ונקיטינן לחומרא:
אבל כינה מותר להורגה. בפרק קמא (יב.)
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר אין הורגין את המאכולת בשבת ובית הלל מתירין. ופירש
רש"י מתירין כדמפרש טעמא בפרק שמנה שרצים (קז:) מאילים מאדמים דמשכן מה אילים
פרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכינה אינה פרה ורבה אלא מבשר האדם היא שורצת:
ומ"ש והני מילי בלוקחה מעל בגדיו
וכו' אבל המפלא בגדיו אסור להרוג גם כינה וכו'. גם זה שם (יב.) תנו רבנן המפלא את
כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול אמר רב
הונא [הלכתא] מולל וזורק וזהו כבודו ואפילו בחול רבה מקטע להו רב ששת מקטע להו.
ופירש רש"י מולל וזורק. בשבת להתיש כחן שלא יחזרו אליו ובלבד שלא ימלול בדוחק
ויהרוג דסבירא ליה הריגת כינה שבות ואבא שאול כרבי אליעזר (שם) דמחייב חטאת הילכך
גזרינן מלילה שלא יהרוג: מקטע להו. הורגן ובשבת: והרא"ש (סי' כט) כתב וזה
לשונו תנו רבנן המפלא כליו מולל וזורק וכו' נראה לי דהני תנאי לא פליגי אבית הלל
שמתירין דאי הוו פליגי לא היה הרי"ף (ה.) מביא דבריהם אלא מודו דמותר להרוג
כינה בשבת אבל פרעוש אסור כדאמרינן פרק שמנה שרצים הילכך הלוקח כינה מעל בשרו בשבת
או מעל חלוקו מותר להרגה כבית הלל אבל במפלא את כליו להסיר מהם פרעושים וכינים
פליגי הני תנאי תנא קמא סבר דגזור הריגה דכינים אטו הריגה דפרעושים ואבא שאול
מחמיר לגזור אפילו מלילה דכינים אטו פרעושים ובספר הרמב"ם (פי"א
ה"ג) כתוב המפלא כלים בשבת מולל את הכינים וזורקן ומותר להרוג כינים בשבת.
והיינו כמו שפירשתי עכ"ל. וגבי הא דאמרינן רבה מקטע להו רב ששת מקטע להו כתב
(שם סוף הסימן) דקאי ארב הונא דאמר זהו כבודו אפילו בחול ורש"י פירש בשם
רבותיו דבשבת מיירי. על זה נהגו להרוג כינה אפילו במפלא כליו דלפי פירוש רש"י
דמקטע להו בשבת על כרחך במפלא כליו איירי דפשיטא דמותר להרוג כינה בשבת כבית הלל
דמתירין מיהו תימה היאך פלוג אהני תנאי דתרווייהו אסרי הריגת כינה במפלא כליו
ואפשר דמיירי במפלא ראשו דהתם לא גזרינן כינים אטו פרעושים שאין פרעושים מצויים
בראש עכ"ל: אבל הר"ן (ד"ה אמר) כתב דהני תנאי פליגי אבית הלל ואסרי
להרוג את המאכולת ולא קיימא לן כוותייהו. ולפי דבריו מה שכתב הרי"ף סברת הני
תנאי אינו אלא משום דעלייהו אמר רב הונא מולל וזורק וזהו כבודו אפילו בחול וכתב
הר"ן ז"ל הלכתא מולל וזורק וכו' לאו למימרא דרב הונא סבר דאסור להרוג
מאכולת בשבת אלא הכי אמר רב הונא דהני תרי תנאי דפליגי קיי"ל כמאן דמיקל וטפי
הוה יכלינן למישרי דהיינו הריגה אלא דזהו כבודו אפילו בחול הילכך אף על גב דהריגה
שריא משום כבודו אית ליה לאימנועי. וכן כתב הרב המגיד בפרק י"א (ה"ג)
בשם הרמב"ן והרשב"א (חי' שם) דמשום כבודו בלחוד קאמר אבל אם בא להרוג
מותר אפילו בשבת ושזהו דעת הרמב"ם. ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש
ז"ל:
וה"ר יוסף פירש שהשחור הוא כינה
ולבן הוא הפרעוש ורבינו תם פירש איפכא. כן כתבו שם התוספות (יב. ד"ה שמא)
והרא"ש (סי' כט) והר"ן (שם) וכתב הרא"ש ועמא דבר כדברי רבינו תם
וגם המרדכי (סי' רלג) כתב סתם כדעת רבינו תם וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק
י"א (ה"ב) רמשים שהם פרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו
הפרעושין ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה ואחר כך (ה"ג) כתב ומותר להרוג את
הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה עכ"ל ושחורה הקופצת הנקראת ברגו"ת בערבי
הווה מן העפר וכינה ההווה מזיעה הוא הלבן וכדברי רבינו תם. וכתבו הר"ן והרב
המגיד בפרק י"א דלהרמב"ן והרשב"א (חי' שם) דעת אחרת בזה שהם סוברים
שהשחורה הקופצת הנקראת ברגו"ת כיון דאינה פרה ורבה מותר לצודה ולהורגה ופרעוש
שהזכירו חכמים הוא מין רחש אחר שהוא פרה ורבה. וכתב הר"ן ולפי דעתי שזו קולא
יתירה. ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת רבינו תם הכי
נקיטינן וכן נהגו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שטז סעיף ט
<ו> פרעוש, (לה) הנקרא
ברגו"ת בלשון ערב, (לו) <ז> אסור לצודו (לז) <ח> אא"כ הוא
על בשרו יח ועוקצו, * (לח) יט ואסור להרגו. הגה: ואף * (לט) לא ימללנו בידו,
שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו (ר' ירוחם ני"ב ח"י). אבל כנה,
* (מ) כ מותר * (מא) להרגה; והמפלה בגדיו מכנים, * כא (מב) [יד] <ט> לא
יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; (מג) אבל המפלה ראשו, מותר להרגם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטז סעיף ט
(לה) הנקרא ברגות - היינו השחורה
הקופצת:
(לו) אסור לצודו - אף דהוא דבר שאין
במינו ניצוד עכ"פ אסור מדרבנן וכנ"ל בס"ג ואיצטריך לאשמעינן לאפוקי
מדעת איזה מן הפוסקים דסברי דאף זו היא בכלל מאכולת שמותר לצודה ולהרגה ואם הוא
ספק לו בלילה אם הוא כנה או פרעוש מותר לצודה ואסור להורגה ומותר לפלות הבגדי'
מפרעושים בשבת אך יזהר שלא יטלם בידו דהוא בכלל צידה רק יפילם מעליו:
(לז) אא"כ הוא וכו' - היינו
דמשום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה ומותר לצודו ולהשליכו וזהו שכתב
עוקצו [מ"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא] ויש מקילין גם כשהוא
על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה ואם אפשר לו להפילו לארץ
בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה:
(לח) ואסור להרגו - הטעם דמחלקינן בין
פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב
משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה
דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז
נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי
כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אע"פ שגם
היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה
וחייב עליה משום נטילת נשמה ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו:
(לט) לא ימללנו - להתיש כחן שלא יחזרו
אליו ועיין בספר א"ר מה שכתב בזה:
(מ) מותר וכו' - בכל מקום שמוצאה בין
על בשרו או על בגדיו דרך מקרה:
(מא) להרגה - הטעם כנ"ל. ורמשים
שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר והתולעים
שבתוך הקטניות ההורגן פטור [ואסור מדרבנן] אבל רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה או
שהוייתן מן העפר כמו הפרעושים ההורגן חייב [רמב"ם] ודוקא התולעים שנתהוו מן
הפירות אחר שנתלשו אבל אותן הגדלים בפירות במחובר יש בהן איסור דאורייתא להרגן
דמקרי שרץ גמור [כ"כ מ"א לפי מה שביארו הפמ"ג ובבה"ל בררתי
דהפטור מפירות תלושין דוקא כשנתהוו אחר שנתעפשו]:
(מב) לא יהרגם - דכיון שמצויים שם
פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים. ומ"מ מותר לזרקן במים [מ"א]
דהריגה גופא אינו אלא גזירה ולא גזרו בזה אבל בפרעושים דיש בהן חשש דאורייתא אסור
גם בזה דהוא כמו הריגה ממש. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק
מן הצמר והוי פסיק רישיה:
(מג) אבל המפלה וכו' - דבראש אינו
מצוי פרעושים ולא שייך לגזור בשבילם וכתב הט"ז דה"ה במפלה על בשרו
ג"כ מותר להרגם דשם ג"כ אינו מצוי שיחפש אחר פרעושים ולא גזרו בזה
כ"א במפלה את בגדיו:
רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה יד
אין פולין לאור הנר ולא קורין לאור
הנר ואפילו גבוה שתי קומות ואפילו עשרה בתים זה על גב זה והנר בעליונה לא יקרא ולא
יפלה לאורו בתחתונה שמא ישכח ויטה, * ואם היו שנים קורין בענין אחד מותרין לקרות
לפני הנר שכל אחד מהן מזכיר חבירו אם שכח, אבל לא בשני ענינות שכל אחד מהן טרוד
בענינו.
בית יוסף אורח חיים סימן רעה
[א (א)] אין פולין ולא קורין לאור הנר
וכו'. משנה בפרק קמא דשבת (יא.) לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר, ומפרש טעמא
בגמרא (יב.) שמא יטה כלומר שמא יטה השמן לראש הפתילה שידליק יפה ונמצא מבעיר בשבת:
ומ"ש ואפילו גבוה עשר קומות
וכו'. מימרא דרבא שם (ע"ב):
וכתב הר"פ ומטעם זה יש לאסור
אפילו הוא בעששית וכו'. כן כתוב בסמ"ק (סי' רפב ע' רצד): כתוב בהגהות
אשיר"י (סי' כז) מספקא לי נר של שעוה שאין שייך בו הטייה אם יכול לקרות לאורה
עכ"ל, ולי נראה פשוט לאסור דהא שייך ביה שימחוט ויחתוך ראש הפתילה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה סעיף א
אין פולין (פי' לבער את הכנים
מהבגדים, תרגום בערתי הקדש (דברים כו, יג) פליתי), * (א) א ואין קורין בספר * לאור
הנר ואפילו אינו מוציא בפיו, שמא יטה. * ואפי' הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול ליגע
אליו, <א> שלא חלקו חכמים בדבר. ומטעם זה יש לאסור אפי' הוא (ב) ב [ב]
בעששית או קבוע בחור שבכותל, * (ג) <ב> וכן ג בנר (ד) של שעוה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף א
(א) ואין קורין וכו' - וה"ה שאין
בודקין הציצית וכל כה"ג דבר הצריך עיון שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה
כדי שידלק יפה:
(ב) בעששית - ואם היא סגורה במפתח יש
מתירים וטעמם דדוקא כשגבוה הנר י' קומות אסרו משום דדרכו כן לפעמים כדי שעי"ז
יראה מה שבגבוה משא"כ להסגיר שאין דרכו כלל אם לא משום איסור שבת אית ליה
היכרא ולא שייך שיפתח להטות דדמי לקורא פרק במה מדליקין ויש אוסרין בכל גוונא משום
לא פלוג ועיין בא"ר שמצדד להתיר בשמסר המפתח לאדם אחר דדמי לאומר לחבירו תן
דעתך עלי שלא אטה דמתיר בס"ג. אסור לקרות לאור הנר ביום במקום האופל
[אחרונים]:
(ג) וכן וכו' - האי וכן קאי ארישא
דבזה נמי גזרו שלא לקרות לפניה ואף דהוא כרוך על הפתילה כעין נרות של שעוה וחלב
שלנו ולא שייך בו שמא יטה אעפ"כ יש לחוש שמא ימחוט (שמסיר ראש הפתילה להסיר
חשכה) ונמצא שהוא מכבה:
(ד) של שעוה - והב"ח בשם
רש"ל כתב דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות אצל נר של שעוה וה"ה אצל
נר של חלב והטעם דבזה לא שייך שמא יטה רק שמא ימחוט וכיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה
לגופה ולא הוי איסורא דאורייתא וכ"כ הט"ז ומסיק המג"א דשלא לצורך
יש להחמיר דהא י"א דכיבוי הוי מלאכה דאורייתא כמ"ש בסוף סי' של"ד
והא"ר כתב בשם המלבושי יו"ט דבנר של שעוה שייך ג"כ שמא יטה והביא
לזה סמוכין מדברי הרמב"ן וכ"כ בביאור הגר"א דבנר של שעוה וה"ה
של חלב שייך ג"כ שמא יטה ומ"מ נ"ל דבנרות הטובים שלנו [שקורין
סטארין] מותר לקרות לפניהם לכו"ע דלא שייך שמא יטה רק בדבר שדרכו להטות
לפעמים בחול כדי שידלק יפה ובנר (סטארין) ידוע דאין צריך להטייה כלל לעולם
וכ"ש דלא שייך בו שמא ימחוט דאורו צלול מאד ואין צריך כלל לזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף א
* ואין קורין וכו' - עיין במ"ב
במש"כ וכל כה"ג דבר הצריך עיון וכו'. והנה אם צריך עיון הרבה או מעט
הפמ"ג סתם כהמ"א לקמן בסק"י בשם הר"ן דאפילו בעיון מועט
והגר"ז כתב דדוקא בשצריך עיון הרבה והביא ראיה מלשון הרמב"ם והטור
ומ"מ לדינא צ"ע כי גם דעת הרמב"ן והריטב"א בחדושיהם
כהר"ן והביאו סמוכות לזה מן הירושלמי:
* לאור הנר - עיין במ"א
סק"ג לענין נר של שעוה והנה כהיום אין המנהג במדינותינו בהדלקת נר
השעוה רק בהדלקת נרות ממש [שקורין לאמפ] ומעולם תמהתי על מה נוהגין כהיום רובא
דאינשי להקל בזה לקרות לאורם הלא שייך בזה שמא יטה כדרכו בחול ומתחלה חשבתי דאפשר
דסומכין עצמן על שיטת ראב"ן המובא במ"א סק"ג דמקיל בנר של חלב משום
דמאיס ובודאי סברתו דדמי לנר של נפט דמקיל בשבת דף י"ב ע"ב לבדוק כוסות
וקערות לאורו וא"כ כ"ש בעניננו דנותנין [גאז] בנרות דהוא מאיס ומסריח
יותר מחלב דבודאי דמי לנר של נפט שבזמן הגמרא דשרי [בשבת שם] לשיטת התוס'
והרא"ש אפילו בשמש שאינו קבוע מטעם דכיון דריחו רע ונפיש נהוריה לא אתי
לאסתפוקי מיניה ולא אתי להטות ואפילו אם נניח ונאמר דנרות שלנו כיון שהם סתומים
ואין ריח רע נשמע מהם עדיף יותר מנר של נפט וחלב שבזמנם שהיה הלאמ"פ מלמעלה
פתוח לרוחה וריחו נודף למרחוק עכ"פ הלא נפיש נהוריה וטעם זה לחוד מועיל דלא
יבא להטות כדמשמע בב"י וגם הלא הוא דבר מאוס מעצמו ולא אתי לאסתפוקי מיניה
אבל אח"כ ראיתי שאין כדאי לסמוך ע"ז חדא דפסק השו"ע לקמן
בסי"ב כדעת הרמב"ם דאפילו בנפט אסור בדבר שצריך עיון רב דחיישינן שמא
יטה וקריאה לפני הנר הלא נחשב לכו"ע לדבר שצריך עיון הרבה ואפילו לדעת שארי
הראשונים המקילין שם בזה הלא כתב הרמב"ן שם בהדיא בחדושיו דדוקא לענין בדיקת
הכוסות הקילו לפני הנפט משום נקיות ולא לענין שאר דברים ובאמת דעת הראב"ן היא
דעת יחידאה בזה דלא מצאתי לשום פוסק שיסבור דיהיה מותר לקרות אפילו לנר של נפט
וכ"ש לנר של חלב. ושמעתי על אנשי מעשה שכותבין על חתיכת נייר באותיות גדולות
שבת היום ואסור להדליק ומדבקין מבעוד יום הנייר במקום (השרייפיל) ונראה שע"ז
בודאי יש לסמוך להקל חדא דדעת מהרש"ל דסגורה במפתח מותר וה"ה בקשור בקשר
משונה וכמו שכתב במחצית השקל וא"כ בנדון דידן שקשור הנייר על הנר במקום
ההטייה לא גריע מזה גם כיון שבכל שעה רואה לעינו איסור בהדלקה בשבת דמי קצת לקריאת
פרק במה מדליקין המבואר בס"ז דמותר ועוד דדמי למי שמבקש מחברו שיזכירנו דפסק
בס"ג דמותר ועיין במה שנכתוב לקמן בסוף סעיף ג'. אמנם אחר כתבי כל זה
מצאתי בספר מסגרת השלחן שהאריך בענין זה של למוד לפני הלאמפי"ן והביא שם
מתחלה דעת האוסרין כמו שכתבנו אך לבסוף מסיק בשם כמה גדולים שצדדו להתיר אפילו
לדעת הרמב"ן הנ"ל מטעם דלא חשו שמא יטה כ"א בפתילה ובנר בלבד שזה
דרכו בחול לאחר שהדליק קצת ראש הפתילה שוב אינו דולק כ"כ כמו בתחלה הלכך צריך
להטות השמן אל הפתילה או למשוך הפתילה קצת לחוץ אבל הלאמפי"ן שלנו דרכן הם
שדולקין מעת שמתחילין להדליק אותם עד סוף הדלקה בדרך אחד ואין האור מתמעט כלל חוץ
בסוף כשנשאר מעט נפט בשולי הכלי אז מתמעט אורו ואז אינו מועיל אם יסבב הפתילה לחוץ
כי תיכף חוזר ומתמעט כבתחלה ויותר מתמעט לפי שעושה פחם בראש הפתילה וקודם לכן אין
חשש שמא יסבב להרבות האור דמסתמא תקן בע"ש שידלק האור כ"כ כפי הצורך שלו
ואם היה רצונו לעשות האור גדול יותר אז היה עושהו מיד גדול יותר וכו' והלכך היכא
דנותנים הרבה נפט בלאמ"פ ועושין האור רק כדרך שדרכו לעשותו בחול כשרוצה ללמוד
שוב אין חשש שמא ירצה להרבות אורו ע"ש שהאריך בסברא זו ומסיק שם דכן ראוי
לנהוג שימשוך בע"ש הפתילה לחוץ שיהיה אורו רב כדרכו בחול ואז אין חשש שמא
יתקנו בשבת עכ"ד בקצרה. והנה אף שאין היתר זה ברור מ"מ יש לסמוך להקל
לענין ת"ת שלא לבטל ובפרט אם הוא לומד בביהמ"ד אצל נר של נפט נוכל לצרך
דעת האו"ז שמתיר בצבור וס"ל דכל בצבור הו"ל כתרי בחד ענינא ואף דלא
קי"ל הכי מ"מ יש לצרף דעתו בצירוף הסברא הנ"ל להתיר. וכ"ז
כתבנו אם א"א לו באופן אחר אבל לכתחלה בביתו טוב ונכון שיעשה באופן ההיתר לכו"ע
וכמו שיעצנו מתחלה בראש דברינו:
* ואפילו הוא גבוה וכו' - עיין
ט"ז החלוק בין דבר הנאסר שעליו אמרינן דלא פלוג משא"כ לענין אדם הקורא
אמרינן דלא נאסר על איש כזה מעולם וע"כ יש חלוק בין אדם חשוב לאינו חשוב ובין
ענין אחד לב' ענינים וכדלקמן ולפ"ז פשוט דאם הוא גידם בשתי ידיו או שהיו ידיו
קשורות מאיזה סבה דמותר לקרות לאור הנר:
* וכן בנר של שעוה - עיין במ"א
בשם רש"ל ואם עומד נר של שמן ונר של שעוה וחלב סמוכים להדדי אין להתיר אפילו
לדעת רש"ל ואפילו לדעת המ"א שמקיל לעיל בסימן רס"ד בעומד נר כשר
אצל נר פסול כ"כ בספר תו"ש ופמ"ג ע"ש הטעם. אך בנר שמן ונר
שקורין (סטארין) נראה דמותר לקרות לפני הנר שמן כ"ז שהסטארין דולק:
בית יוסף אורח חיים סימן רעה
[ב (א)] ודוקא אחד אבל שנים קורין
ביחד וכו' וכגון שקורין בענין אחד וכו'. בפרק קמא דשבת (שם) ולא יקרא לאור הנר חד
הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי והא תניא לא אחד ולא שנים אמר רבי אלעזר לא קשיא
כאן בענין אחד כאן בשני ענינים ופירש רש"י בשני ענינים, כגון בשתי פרשיות
הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אין מכיר במעשה חבירו. ומשמע דכל שקורא כל אחד בספרו
אע"פ ששניהם קורין בענין אחד דינם כקורין בשתי ענינים ואסור משום דכל אחד
מעיין בספרו ואינו משגיח במה שחבירו עושה, וכן נראה ממה שכתב רבינו בסמוך שיש
אוסרים לומר פיוטים בליל יום טוב שחל להיות בשבת בבית הכנסת הרי שאע"פ שכל
הציבור קורין בענין אחד אסור מפני שכל אחד מעיין בספרו ואינו משגיח במה שעושה
חבירו והוא דעת המרדכי (סי' רלו) והסמ"ג (ל"ת ס"ה, טז.) והתרומה
(סי' ריט) והגהות (מיימוניות שבת פ"ה אות ס), מיהו לדעת המתירים לומר פיוטים
לאור הנר בליל יום טוב שחל להיות בשבת בבית הכנסת וכמו שכתב רבינו בסמוך בשם ספר
המצות כל שקורין בענין אחד אפילו שכל אחד קורא בספרו שרי:
בית יוסף אורח חיים סימן רעה
[ב (ב)] ובספר המצות כתב, היינו
סמ"ק (סי' רפב ע' רצד), אבל סמ"ג (שם) כתב סתם לאסור ואפילו לחזן וכן
כתב המרדכי בפרק קמא (שם) וכן כתוב בספר התרומה (סי' ריט) וכן כתוב בהגהות
פ"ה אלא שכתב בסוף דבריו ומכל מקום החזן נראה לי דשרי דלא גרע מתינוקות שאימת
רבן עליהם הכא נמי אימת ציבור עליו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה סעיף ב
ודוקא אחד, <ג> אבל (ה) ד שנים
קורים ביחד, שאם בא האחד להטות (פי' להטות הנר כדי שיגיע השמן לפתילה), (ו)
ה יזכירנו חבירו. והוא שקורים בענין אחד, שאז ישגיח האחד במה שיעשה חבירו, אבל *
בשני עניינים לא. הגה: וי"א דבשני ספרים, אפילו בענין אחד (ז) אסור
(ב"י), (ח) ולכן אסור ו לומר פיוטים בליל יו"ט שחל להיות בשבת, (ט)
<ד> בבהכ"נ, וכן נהגו (מרדכי וסה"ת וסמ"ג והגהות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ב
(ה) שנים קורין - אבל אין פולין אם לא
שאחד מפלה והשני משמרו שזה ודאי מותר:
(ו) יזכירנו חבירו - ודוקא לענין
קריאה שהוא מלתא דמצוה התירו בזה אבל לא לענין רשות כ"כ המ"א ומדברי
הט"ז סק"ג משמע שהוא חולק ע"ז:
(ז) אסור - שכל אחד מעיין בספרו ואינו
משגיח במה שעושה חבירו:
(ח) ולכן וכו' - ואפילו לדעת המקילין
לעיל בנר של שעוה וחלב הכא בבהכ"נ דשכיחי רבים יש להחמיר בכל גוונא שלא לומר
הפיוטים משום לא פלוג דלפעמים יהיה נרות שמן ואיכא חשש איסור שמא יטה [תו"ש
פמ"ג] ומש"כ לומר פיוטים ה"ה הזמירות שאומרים בשבת בבית אם לא מי
שרגיל קצת בהם וכמ"ש ס"ט או שאומר לחבירו תן דעתך עלי שלא אטה:
(ט) בבהכ"נ - פי' אפילו שם דיש
רבים חיישינן להטייה וכ"ש יחיד בביתו דאסור לאור הנר אבל שאר התפלה מותר
לקרות בסידור לאור הנר והטעם שתפלה מצויה בפי הכל וא"צ עיון רב והוי כמו ראשי
פרשיות בסעיף י':
טור אורח חיים סימן רעה
תינוקות של בית רבן קורין לפני רבן
לאור הנר שאימת רבן עליהם ולא יטו וכתב בעל התרומות ומטעם זה נוהגין לקרות בליל יה"כ
בסדורים ובמחזורים לפי שאימת יוה"כ עליהם ולא יטו אבל ליל פסח שחל להיות בשבת
אין לקרות ההגדה יחידי ובספר המצות כתב לומר פיוטים בליל י"ט שחל להיות בשבת
בב"ה יש להתיר משום שנותנים לב זה לזה ויש אוסרים ומ"מ נראה שמותר לקרות
במה מדליקין לאור הנר שהרי הוא מזכיר איסור שבת ואיך ישכח והרב יכול לראות לאור הנר
מהיכן יקראו התינוקות ולסדר ראשי הפרשיות אבל לא יקרא כל הפרשה:
בית יוסף אורח חיים סימן רעה
[ג] כתב בעל התרומה אבל מי שאינו יודע
כלום וכו'. זה לשון בעל התרומה ולא [יועיל] בעיוני אשתו עמו אם אינה יודעת לקרות,
ובסמ"ג (שם) כתוב ולעיין עמו מי שאינו יודע לקרות אינו מועיל, ומשמע לרבינו
דהא דאסר בעל התרומה באשתו הוא הדין באחר כיון דטעמא משום שאינו יודע מה לי אשתו
מה לי אחר. ומשמע דאפילו באומר תן דעתך שלא אטה אסור, ובהגהות פ"ה (שם) כתוב
ולא יועיל אם אשתו תעיין עמו או אחר שאינו יודע לקרות מיהו פר"י אם היודע
לקרות אומר לשאינו יודע תן דעתך שלא אטה שרי, ודברי ר"י כתובים בסמ"ק
(סי' רפב ע' רצד) וכתב אחר זה מיהו אסור לקרות ואשתו משמרתו דדעתה קרובה אצלו
עכ"ל, ולפי הטעם שכתב משמע דאפילו ביודעת לקרות וקוראה עמו אסר ודלא כספר
התרומה והגהות, ולקמן בסמוך (ד"ה וכתוב) אכתוב ששבלי הלקט מתיר בכל זה
וכדבריו דעתי נוטה דדברים של טעם הם ועוד דכיון דגזירה דרבנן היא שומעין למיקל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה סעיף ג
אם יש אחר עמו, * אפי' אינו קורא, (י)
ואומר לו: תן דעתך עלי שלא אטה, מותר; וה"ה אם אומר כן (יא) לאשתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ג
(י) ואומר לו - דוקא באומר לו אבל
בסתמא אפילו יש בני בית הרבה חיישינן שלא ישגיחו עליו ויבוא להטות:
(יא) לאשתו - כלומר שלא תאמר דאשה
דעתה קרובה אצלו ואינה משמרתו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ג
* אפילו אינו קורא - נקט לשון
אפילו משום דיש דעה שסוברת להיפוך והוא דעת בעל התרומה שסובר דדוקא בקורא מקילינן
אבל באינו קורא לא מהני אפילו באומר תן דעתך עלי אבל באמת לפי דעת הטור והמחבר דין
זה נלמד במכש"כ וכמו שכתב בטור וב"י דבודאי יעיין עליו יותר כשאומר לו
תן דעתך עלי ולפי מה שנסתפקנו לעיל דבשני ענינים מהני באומר לו תן דעתך עלי ניחא בפשיטות
לשון המחבר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה סעיף ד
אדם חשוב, (יב) <ה> שאין דרכו
בחול להטות, מותר בכל גוונא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ד
(יב) שאין דרכו וכו' - פי' שברור הוא
שאין דרכו אף בעת הלמוד אבל מסתמא לא אמרינן כן דיש גם באדם חשוב שדרכו להטות בחול
וכדאיתא בגמרא לענין ר' ישמעאל בן אלישע שהיה משים עצמו על דברי תורה כהדיוט. וכתב
הפמ"ג ועכשיו אין להתיר באדם חשוב כי כמה פעמים ראינו שמתוך עיון שוכחים
ומטים ומוחטים. ומ"מ בהצטרף לזה ג"כ נר של שעוה וחלב נראה דאין להחמיר
בזה:
בית יוסף אורח חיים סימן רעה
[ה] ובמדורה אפילו עשרה כאחד אין
קורין. גם זה שם מימרא דרב הונא ופירש רש"י טעמא משום דהואיל ויושבים רחוק זה
מזה ועוד שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר בבא חבירו להבעיר ולחתות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה סעיף ה
* במדורה, אפילו עשרה (יג) אין קורין
משום * דהואיל ויושבים רחוקים זה מזה, <ו> ועוד שזנבות האודים סמוכים להם,
אין זה מכיר כשבא חבירו (יד) להבעיר ולחתות.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ה
(יג) אין קורין - ר"ל אפילו
בענין אחד דלאור הנר שרי ועיין בע"ת דאם ביקש לאחד שיתן דעתו עליו שלא יחתה
דמותר והביאו הא"ר:
(יד) להבעיר ולחתות - כתב הט"ז
נ"ל דאע"פ שמותר להתחמם נגד המדורה כדאיתא סוף סי' רע"ו מ"מ
אין לישב בסמוך אצל זנבות האודים כי יש לחוש שיגע בהם כדי שיבערו היטב כדרך
שמהפכין בזנבות האודים ויש שכתבו דלא חיישינן שיבוא לזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ה
* במדורה וכו' - ולא דמי להא דמקילינן
לעיל בסימן רנ"ה ס"א לענין להשתמש נגד המדורה דמותר אפילו נעשית המדורה
מדברים שאין עושין מהן פתילה בשבת ומטעם דכל עץ מבעיר חברו ולא צריך לחתויי הכא
לענין קריאה דצריך עיונא טפי אדרבה מדורה חמיר יותר שחבירו לא יראה להזכירו בבואו
לחתות:
* דהואיל ויושבין רחוקין - לכאורה
ע"כ דקורין בב' ספרים וא"כ אפילו לאור הנר אסור וכנ"ל בהג"ה
וי"ל דטעם זה קאי אליבא דפוסקים המקילין בענין אחד אפילו בשני ספרים
וקמ"ל דבמדורה אסור וטעם השני שכתב ועוד שזנבות וכו' קאי אליבא דכ"ע
ור"ל דע"כ אפילו הם סמוכין זה לזה וקורין בענין אחד ובספר אחד ג"כ
אסור [ע"ת]:
בית יוסף אורח חיים סימן רעה
[ו] תינוקות של בית רבן קורין לפני
רבן וכו'. גם זה שם במשנה (יא.) באמת אמרו החזן רואה מהיכן התינוקות קורין אבל הוא
לא יקרא ומפרש בגמרא (יב:) מאי רואה מסדר ראשי פרשיותיו פירש רש"י שמריצם
בפיו שמתוך כך הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את הקורין ופריך וכולה פרשה לא מיתיבי
רבן שמעון בן גמליאל אומר התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיות וקורין לאור הנר
איבעית אימא ראשי פרשיות ואיבעית אימא שאני תינוקות הואיל ואימת רבן עליהם ולא אתו
לאצלויי, ומשמע דהני תרי תירוצי קושטא נינהו לענין דינא ולפיכך פסקום הפוסקים
ז"ל, ורבינו כתב כאן כתירוצא בתרא ולקמן בסמוך כתירוצא קמא. וכתב הרב המגיד
בפ"ה (הט"ו) בשם הרשב"א (חי' יב: ד"ה וכולה) דאפילו אין רבן
[עומד] עליהם מסדרין דכל שעה אימתו עליהם ואין נראה כן דעת רבינו עכ"ל
[המ"מ]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה סעיף ו
תינוקות <ז> של בית רבן קוראין
לאור הנר, מפני (טו) ז שאימת רבן עליהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ו
(טו) שאימת רבן - שאין פושטין יד לשום
דבר ואפילו בחול אלא ע"פ רבן ולא אתי לאצלויי ומשמע מסתימת השו"ע שסובר
כהרשב"א דאפילו אין רבן עמהן שרי דכל שעה מתיראין שיבוא רבן ולא יטו
ובא"ר הביא הרבה פוסקים שחולקין ארשב"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה סעיף ז
מותר (טז) לקרות במה מדליקין לאור
הנר, שהרי הוא מזכיר איסור שבת ואיך ישכח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ז
(טז) לקרות במה מדליקין - משמע דדוקא
במה מדליקין ששם נזכר עניני איסור הדלקה ואיך ישכח וידליק אבל שארי הלכות שבת לא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה
סעיף ח
נוהגים לקרות בליל יו"כ
במחזורים, מפני שאימת יוה"כ עליהם.
סעיף ט
ליל פסח שחל להיות בשבת, מותר לקרות
ההגדה בספר משום דהוי כעין ראשי פרקים, (יז) דאין ע"ה שלא תהא <ח>
שגורה בפיו (יח) קצת.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף ט
(יז) דאין ע"ה וכו' - ואם הוא
ע"ה שלא למד מעולם ואין שגור בפיו כלל בלי סידור ואין לו שם שום אדם שיבקשהו
שיתן דעתו עליו שלא יטה מ"מ אפשר ג"כ דיש להקל שלא לבטל מצות הגדה שהוא
מן התורה אפילו אין לו רק נר של שמן [פמ"ג]:
(יח) קצת - ומטעם זה יש להתיר למשכים
בשבת לבהכ"נ ומתפלל לאור הנר הדולק שם מבע"י לפי שהתפלה ושארי דברים
שהוא אומר ודאי שגורים בפיו יותר מן ההגדה בפסח אבל ללמוד שם אסור כיון שצריך עיון
[ט"ז]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה
סעיף י
הרב יכול לראות לאור הנר מהיכן יקראו
התינוקות, ולסדר ראשי הפרשיות בפיו בספר, וקורא כל שאר הפרשה על פה. וראשי פרשיות
לאו דוקא, אלא * כל שיודע הפרשה ע"פ ובקצת צריך לראות בספר, שרי, שמאחר שאינו
מעיין בספר תמיד אית ליה היכירא ולא אתי להטויי.
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף י
* כל שיודע - פשוט דה"ה אם יודע
איזה סוגיא ומסכת כה"ג:
בית יוסף אורח חיים סימן רעה
[יב] הלכך שמש שאינו קבוע וכו'. גם זה
שם (ע"ב) תני חדא שמש בודק קערות וכוסות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק לא
קשיא כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע ואיבעית אימא הא והא בשמש קבוע ולא קשיא
הא בדמשחא הא בדנפטא איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי אמר רב הונא הלכה ואין
מורין כן ורב ירמיה בר אבא אמר הלכה ומורין כן כך גירסת רש"י, ולפי זה שמש
קבוע חמיר טפי ואסור בדמשחא מפני שאימת רבו עליו וחיישינן שמא יטה כדי לבודקן יפה
ואפילו הכי שרי בדנפטא אבל שמש שאינו קבוע לא רמי עליה כולי האי ומשום הכי שרי
אפילו בדמשחא ואיבעיא לן הא דשרינן לשאינו קבוע בדמשחא אי מורין כן או דילמא הוי
הלכה ואין מורין כן: אבל הרי"ף (ה:) והתוספות (ד"ה שמש) גורסים איבעית
אימא הא והא בשמש שאינו קבוע ולא קשיא הא בדמשחא וכו' איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא
מאי, ולפי זה שמש שאינו קבוע חמיר טפי ואסור בדמשחא ומיהו בדנפטא שרי ושמש קבוע
שרי אפילו בדמשחא ואיבעיא לן הא דשרי שמש קבוע בדמשחא אי מורין כן או לא ופסקו
הרי"ף (שם) והרא"ש (סי' לא) והרמב"ם בפרק ה' (הט"ז) כמאן דאמר
אין מורין כן משום דמשמע בגמרא דרב אסי נמי סבר הכי: ובטעם חילוק דמשחא לדנפטא
פירש רש"י דבדמשחא חיישינן דילמא אתי לאטויי ובדנפטא לא חיישינן מפני שהוא
מסריח, והרי"ף והרא"ש כתבו דטעמא משום דנפטא מאיס ונפיש נהוריה ולא צריך
לאצלויי ונראה שלא רצו לפרש משום דמסריח לחוד משום דאפילו הכי איכא למיחש שמא יטה
ויזהר מליגע בו ולכך פירשו הטעם משום דנפיש נהוריה טובא ואינו צריך הטייה ולא סגי
להו בהאי טעמא לחוד משום דנהי דליכא למיחש לאצלויי איכא למיחש שמא יסתפק ממנו לכך
כתבו תרי טעמי. ונראה דטעמא דבדמשחא אסור הוא משום דלא נפיש נהוריה (בדנפטא)
[כדנפטא]: אבל הרמב"ם בפרק ה' (שם) כתב דמשחא אסור משום שמא יסתפק ממנו
ובדנפטא כתב שאורו רב כדברי הרי"ף והרא"ש, משמע שהוא מפרש דנפטא כיון
שאורו רב לא חיישינן להטיה וגם לשמא יסתפק לא חיישינן משום דמאיס אבל בדמשחא אי
לאו דאיכא למיחש שמא יסתפק משום הטייה לא הוה גזרינן דאע"ג דלא נפיש נהוריה
כדנפטא מכל מקום כיון דנפיש נהוריה טובא לא הוה גזרינן ואע"פ שהתירו להדליק
בדמשחא ולא חששו שמא יסתפק ממנו הכא על ידי שהוא מתקרב לנר ביותר חיישינן טפי
כנ"ל: ויש בדברי רבינו קיצור שכתב ואם הנר של נפט בין קבוע בין שאינו קבוע
מותר כיון שהוא מסריח לא חיישינן שמא יסתפק ממנו, וכך הוה ליה לכתוב ואם הנר של
נפט בין קבוע בין שאינו קבוע מותר ולא חיישינן שמא יטה משום דנפיש נהוריה וגם לא
חיישינן שמא יסתפק ממנו כיון שהוא מסריח: ובטעם חילוק בין שמש קבוע לשאינו קבוע
לגירסת הרי"ף כתב הרא"ש (שם) שהוא משום דשמש שאינו קבוע מדקדק טפי שמא
ימצא חן וישכירוהו והרמב"ם בפרק ה' (שם) כתב שהטעם משום דשמש שאינו קבוע צריך
עיון יותר לפי שאינו בקי בהם הלכך חיישינן ביה טפי לשמא יטה וכן כתב הר"ן (ה:
ד"ה ואמר) וכך הם דברי רבינו: ובעיקר דינים הללו יש להרמב"ם דרך אחרת
שכתב בפרק ה' (שם) וז"ל שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר
מפני שאינו מכירן בין בנר של שמן זית בין בנר של נפט שאורו רב אבל שמש קבוע מותר
לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות מפני שאינו צריך עיון הרבה ואם היה נר של שמן זית
אין מורין לו לבדוק ואע"פ שהוא מותר גזירה שמא יסתפק ממנו עכ"ל. וכתב
הר"ן (שם) שגירסתו כגירסת הרי"ף אלא שאסר לשמש שאינו קבוע אפילו בשל נפט
ולא נתבררו לי דבריו עכ"ל: ואיני יודע היאך אפשר ליישב דבריו על פי גירסת
הרי"ף דכיון דלגירסא זו אמרינן ואיבעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע ולא קשיא
הא בדמשחא הא בדנפטא הרי מתיר בהדיא שמש שאינו קבוע בדנפטא היאך יעלה על דעת
הרמב"ם לאסרו, ואין ספק שאי אפשר לומר דגריס לגמרי כרש"י דאם כן היכי
כתב דשמש קבוע בדמשחא אין מורין דהא כשאינו קבוע הוא דאמרינן בגמרא הכי ועוד
דלכשתמצא לומר דגריס ואיבעית אימא הא והא בשמש קבוע כדגריס רש"י אי אפשר לומר
שמפרשו כרש"י דהא לרש"י שמש שאינו קבוע קיל משמש קבוע ולהרמב"ם הוי
איפכא: לכך צריך לומר שגירסת הרמב"ם מורכבת משתי הגירסאות שהוא גורס ואיבעית
אימא הא והא בשמש קבוע כדגרס רש"י ובבעיא גורס כהרי"ף שמש קבוע בדמשחא
מאי, והכי פירושו הא והא בשמש קבוע ולא קשיא הא בדמשחא הא בדנפטא כלומר אבל שמש
שאינו קבוע אפילו בדנפטא אסור ואיבעיא לן הא דאסרינן לשמש קבוע בדמשחא דוקא להורות
כן אבל להלכה שרי ואין מוחין ביד העושה כן או דילמא אסור גם מדינא ומוחין ביד
העושה כן. ועוד יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה הלכה כלישנא קמא דשרי לקבוע לבדוק סתמא
ואפילו בדמשחא משמע או הלכה כלישנא בתרא דאסר בדמשחא אפילו לקבוע וכן פירש הרב
המגיד ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעה
סעיף יב
שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות
וקערות לאור הנר, ח מפני שאינו מכירן בין בנר שמן זית בין בנר של נפט (* פי' מין
זפת לבן וריחו רע) (כא) שאורו רב. הגה: ט ויש מתירין (כב) בשל נפט, אפילו בשמש
שאינו קבוע (טור וב"י בשם הפוסקים), * אבל שמש קבוע מותר לו לבדוק * (כג)
לאור הנר כוסות, מפני (כד) י שא"צ עיון הרבה. ואם היה נר של שמן זית, (כה)
אין מורין לו לבדוק ואע"פ שהוא מותר, גזירה (כו) יא שמא יסתפק ממנו. הגה:
נהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות, משום (כז) ביזוי מצוה. וכ"כ
הרוקח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף יב
(כא) שאורו רב - ר"ל אע"פ
שאורו רב אפ"ה חיישינן שמא יטה כיון שהוא שמש שאינו קבוע:
(כב) בשל נפט - טעמם דלהטייה לא
חיישינן לפי שאורו רב ולא צריך לזה ולשמא יסתפק לא חיישינן משום דמאיס ובשמן זית
וכן בשארי שמנים לכו"ע אסור ולעת הצורך יש לסמוך על דעה זו כי כן דעת הרבה
ראשונים וכ"כ בספר שלחן עצי שטים:
(כג) לאור הנר - של נפט ולענין שאר
שמנים עיין בבה"ל:
(כד) שא"צ עיון וכו' -
ואע"ג דאפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אסרו הכא התירו משום נקיות
[ר"ן והרמב"ן והריטב"א בחדושיהם בחידושיהם]:
(כה) אין מורין לו - ר"ל אם בא
לפנינו לישאל אין מורין לו לכתחלה ואם עשה מעצמו אין מוחין בידו:
(כו) שמא יסתפק - ואע"ג דלענין
הדלקה לא אסרו משום זה שאני הכא דע"י שהוא מתקרב לנר ביותר לבדוק חיישינן
טפי:
(כז) ביזוי מצוה - קשה דבלא"ה
אסור משום סכנה דאתי לידי נכפה כדאיתא בפסחים קי"ב ונראה לחלק בין קטן לגדול
[א"ר]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעה סעיף יב
* פי' מין זפת וריחו רע - כצ"ל
ותבת לבן ט"ס הוא דנפט לבן אין מדליקין בו בחול וכ"ש בשבת כדאיתא בשבת
כ"ו ע"א ועיין בחדושי רע"א על משניות פ' במה מדליקין שכתב ג"כ
בשם ספר ב"ד על הא דכתב הרע"ב זפת לבן דתבת לבן ט"ס הוא:
* אבל שמש קבוע וכו' - עיין במ"א
שהביא בשם הירושלמי דמסתכל אדם מה שבכוס ומה שבקערה לפני אור הנר ואינו חושש אית
דאמר מפני שהוא לשעה ואית דאמר מפני הנקיות ומפני הסכנה ונ"מ לקנב חיזרין
[דהיינו ללקוט לפני הנר ירק האוכל מן הפסולת] דלמאן דאמר מפני הנקיות מותר [ובודאי
אנן לא קי"ל כמ"ד מפני שהוא לשעה דהא פסק בבבלי אפילו להבחין בין הבגדים
אסור]. והנה מדברי הר"ן שהובא במ"א וביותר מדברי הרמב"ן
והריטב"א שהביאו ראיה לדבריהם מן הירושלמי הלז משמע דכ"ז לא הותר רק
בשאינו צריך עיון הרבה דאל"ה לא מקילינן מפני הנקיות וכן משמע מדברי
המ"א שהעתיק להירושלמי אחר דברי הר"ן דקאי בשמש קבוע ובשו"ע
הגר"ז מקיל בזה אפילו בשצריך עיון הרבה:
* לאור הנר - של נפט וכתב בספר שלחן
עצי שטים דה"ה לשאר שמנים וטעמו דלא חיישינן לשמא יסתפק רק בשמן זית
ולענ"ד בב"י לא משמע כן דלא ממעטינן רק נפט מזה משום דהוא מאיס אבל שאר
שמנים דומין לשמן זית לזה וגם בטור לא נזכר שמן זית רק שמן סתמא:
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ה
מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ
לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין ד מדידה של מצוה כגון
מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים,
והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי
רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ה ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות,
ומבקרין חולין ומנחמים אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ו ורפואה
קרובה לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון
ותכריכין, ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא
במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך
וכו' חפצך אסורין חפצי שמים מותרין.
בית יוסף אורח חיים סימן שו
ו וחפצי שמים שרי כגון חשבונות של
מצוה וכו'. בפרק שואל (קנ.) ובפרק קמא דכתובות (ה.). וכתב הרב המגיד בפרק כ"ד
(ה"ה) שלא הותר שבות בשביל עסקי רבים לא אמירה לגוי ולא שבות אחר לבד הפקוח
והתעסקות בדברים בלא מלאכה שאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר (ישעיה נח יג) זה לבדו
הותר לדבר מצוה או לצורך רבים עכ"ל: ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה
הר"ן בפרק שואל (סד. ד"ה פוסקין) דהא תנן (ביצה לו:) אין מקדישין ומצאתי
בשם רבינו חננאל שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו
לחייב עצמו בדיבורו לגבוה ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין (ביצה שם) לאו כלי
ידוע הוא ואפילו הכי אסור עכ"ל. ונראה לי דמעריך דמי שפיר למקח וממכר דהוי
כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש. והכלבו כתב בסימן נ"ח (יח
ע"ד) בשם גאון אחד דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות
גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה או שמן למאור
וכיוצא בהם מותר לפי שעדיין אין מיחדין שם דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר
עד כאן וזה כדברי רבינו חננאל שכתבתי בסמוך:
והרב רבי מאיר מרוטנבורק כתב דוקא
לדבר אליו וכו'. גם בספר כלבו (סי' לא, לג ע"ב) כתוב כן ובהגהות חדשות פרק
כ"ד (אות ה) כתוב גם כן שאסר מהר"ם לעשות סכום עם מלמד תינוקות אבל
בהגהות מרדכי כתוב פרק (ה') [ד'] (סי' תנט) דאפילו לקצוץ דמים לדבר מצוה מותר ומכל
מקום משמע מדבריו דכל היכא דאפשר בלא קציצה אינו רשאי לקצוץ וכבר כתבתי (ד"ה
וכתב בהגהות) דהרמב"ן והר"ן והרב המגיד סוברים כדברי הר"מ
ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ו
(כה) חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון:
י (כו) חשבונות של מצוה, (כז) יא ולפסוק צדקה, (כח) יב ולפקח על עסקי רבים, (כט)
ולשדך התינוק ליארס * וללמדו ספר (ל) יג או אומנות; * ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר,
(לא) אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן
לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק (לב) יד כמה יתן
(א"ז); והמנהג להקל, <ב> דהא מותר (לג) טו לפסוק צדקה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שו סעיף ו
(כה) חפצי שמים וכו' - דכתיב אם תשיב
משבת רגלך ממצוא חפצך וגו' ודרשו חפציך אסורין חפצי שמים מותרין:
(כו) חשבונות - ומותר לחשוב מה שצריך
לסעודת מצוה [מ"א]:
(כז) ולפסוק צדקה - לעניים או
לבהכ"נ. ולנדב איזה חפץ על בהכ"נ ג"כ נוהגין העולם להקל ואע"ג
דאמרינן אין מעריכין [היינו לומר ערך פלוני עלי] ואין מקדישין בשבת וכדאיתא לקמן
בסימן של"ט היינו דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אבל הקדשות דידן מותר דאין שם
הקדש עליהן אלא חולין הן ומ"מ לכתחלה נכון ליזהר כשמקדיש איזה חפץ ידוע בשבת
כגון ס"ת או עטרה לס"ת שיקדישנו בפיו מע"ש אפילו בינו לבין עצמו
ואז אפילו מביאו בשבת לבהכ"נ אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מע"ש. ולפסוק
מעות לצדקה ולא חפץ ידוע מותר אפילו לכתחלה בשבת לכו"ע דהטעם דאסור להקדיש
הוא משום דהוי כמקח וממכר שמוציא החפץ מרשותו לרשות אחר וזה אין שייך במעות
וה"ה כשאינו מיחד החפץ בשבת רק שאומר סתם אני מנדר ס"ת אף שיש לו בביתו
מותר לכו"ע דהא עדיין לא יצאה מרשותו שלא ייחד דוקא לזו:
(כח) ולפקח על עסקי רבים - לעיין
ולחקור דצרכי רבים הוי כצורך מצוה. ומותר אפילו לילך לבתי טרטיאות שמתכנסין שם
הא"י כדי לפקח בשביל הרבים. וכתבו הפוסקים דלא הותר אמירה לא"י לעשות
מלאכה ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים דרק הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור
בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים [מ"א וש"א]
ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ה ולעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:
(כט) ולשדך התינוק - צ"ל
התינוקת:
(ל) או אומנות - דהוא נמי עוסק במצוה
דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:
(לא) אבל לשכרו וכו' - כנ"ל
בס"ג בהג"ה כדעת היש אוסרים שם:
(לב) כמה יתן - אלא יאמר סתם אמור
בעבורי מי שברך:
(לג) לפסוק צדקה - ואפילו החזן עשיר
כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל לפני העמוד הוי צורך מצוה. ובענין הכרזת מצות
בבהכ"נ יש אוסרין ויש מתירין דלא שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה ובמקום שנהגו
היתר אין למחות בידן. וקניית מקומות בבהכ"נ וכן קניית אתרוגים מן הקהל אחר
גמר מצותן שקונין אותם לאכילה או להריח לכו"ע אסור וכן לקנות שופר או אתרוג
ביו"ט מן המוכר אתרוגים אסור [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן
שכ"ג ס"ד. והנה מקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יבוא
לכתיבה. וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה
מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז וכן לצורך
מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ"א
בשם הפוסקים] וכתב עוד דלפ"ז מה שנהגו ליתן כלים במתנה לחתן הדורש אינו נכון
מיהו מה שמחייבין קצת ליתן לו דמים אפשר דשרי כיון דבידו לחזור ועיין בא"ר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שו סעיף ו
* וללמדו ספר או אומנות - דע דתנאים
איפלגו בזה הענין בגמרא דיש סוברין דצריך האב ללמד לבנו תורה וגם ללמדו אומנות
[וה"ה אם מלמדו שידע לסחור כ"כ בשה"ג] והתנא ר' נהוראי אמר מניח
אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה בלבד שכל אומניות שבעולם עומדות לו
לאדם בעת ילדותו ולעת זקנתו מת מוטל ברעב אבל תורה עומדת לו לאדם בילדותו ובעת
זקנתו כשהוא חלש שנאמר וכו' ומ"מ גם זה שמלמד לבנו אומנות צריך לכו"ע
ללמדו מתחלה וגם בעת שהוא עוסק במלאכתו תורה ויראת שמים דאל"ה ימצא במלאכתו
גופא כמה ענינים מאיסור גזל וגם עוד תקלות רבות ופרצת הדת לגמרי ח"ו ובפרט
בימינו שהכל מתפזרין במקומות הרבה אשר אין עם ישראל שומרי דת התורה מצויין שם אם
לא יהיה קבוע בנפשו מנעוריו ידיעת התורה ושמירת המצות עלול ח"ו שיחלל שבת
במלאכות גמורות שיש בהן חיוב סקילה. ואפילו בלמוד התורה שידוע שהיא מגני [מן
היסורים] ומצלי מן החטא אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה [וה"ה איזה עסק ג"כ
הוא בכלל מלאכה וכנ"ל בשם שה"ג] סופה בטלה וגוררת עון כ"ש בלמוד
המלאכה בלא תורה בודאי גוררת עונות הרבה וגם פרצת הדת בכללו ח"ו:
* ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר וכו' -
הנה מזה הלשון משמע דלשכרו סתמא אף בלי הזכרת סכום אסור ומסוף הדבור משמע להיפך
דדוקא בהזכרת סכום אסור ועיין בביאור הגר"א שציין ע"ז כנ"ל
בס"ג בהג"ה וכן בב"י תלי זה בהנ"ל משמע לכאורה ג"כ דדוקא
בהזכרת סכום אסור וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שו
סעיף ג
* מחשיכין על התחום (ח) לעשות צרכי
כלה; או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכין; ויכול לומר לחבירו שיחשיך (ט) כדי שיביא
לו, ויכול לומר לו: (י) ה לך למקום פלוני (יא) למחר ואם לא מצאת במקום פלוני לך
למקום פלוני, לא מצאת במנה קח במאתים; ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, כלומר: שלא
יאמר לו (יב) סך ידוע שלא להוסיף עליו; וכן אם לקח ממנו בשמונה, (יג) לא יאמר תן
לי עוד בשנים ואהיה חייב לך עשרה. הגה: ואם א"א לו אא"כ יזכור לו
סכום מקח, מותר (יד) בכל ענין דהא צרכי מצוה הוא (הגמ"ר פ"ה). ו ויש
אוסרים בכל ענין, וכן עיקר (ב"י בשם הר"ן ומרדכי פ' כירה והג"מ פ"א
ופכ"ו).
משנה ברורה סימן שו ס"ק יד
(יד) בכל ענין - אסכום מקח קאי דס"ל
דכיון דהוא דרך מקח וממכר ממש לא התירו בשום גווני אפילו לצורך מצוה:
רמב"ם הלכות שבת פרק כד
הלכה ה
מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ
לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין ד מדידה של מצוה כגון
מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין
לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי רבים
בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ה ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ומבקרין
חולין ומנחמים אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ו ורפואה קרובה
לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר
לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא
יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך וכו' חפצך אסורין
חפצי שמים מותרין.
בית יוסף אורח חיים סימן רפז
ואם יש אבל יכול לילך לנחמו ולחולה
לבקרו. בפ"ק דשבת (יב.) אין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולים בשבת דברי בית
שמאי ובית הלל מתירין:
ולא יאמר לו כדרך שאומר בחול וכו'. (שם)
תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורבי מאיר
אומר יכולה היא שבת שתרחם בזכותה רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו
ישראל רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל שבנא איש ירושלים אומר
בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין
ושבתו בשלום, ופירש הר"ן (ה: ד"ה תניא) שבת היא מלזעוק, [פירוש] אינו
יכול לבקש רחמים עכשיו שעל ידי כן יעורר בכי ויצטער אלא אומר להם דברי תנחומין שלא
יצטערו. ופסק הרמב"ם בפרק כ"ד (ה"ה) כת"ק וכן נראה שהוא דעת
רבינו אלא שסובר דשבנא לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת"ק, והרמב"ן בספר
תורת האדם, (ריש שער המיחוש) פסק כרבי יוסי ולא נהגו כן: מילה שחל להיות בשבת מה
יעשה בכוס כתבתי בסימן רע"ג (ד"ה כתוב בהגהות):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפז
סעיף א
יכולים לנחם אבלים בשבת, * [א*] וכן
יכולים לבקר את החולה. ולא יאמר לו (ב) כדרך (ג) שאומר לו בחול, אלא אומר לו: שבת
היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא <א> ורחמיו מרובים ושבתו בשלום. הגה:
וי"א דאין צריך לומר ורחמיו מרובים וכו', וכן נהגו (רמב"ם פרק
כ"ד).
משנה ברורה סימן רפז
(א) יכולים וכו' - אמרינן בגמרא בקושי
התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת וע"כ לא יפה עושין אותן שכל ימי השבוע אין
הולכין רק בשבת:
(ב) כדרך שאומר לו בחול - דמצטער
ומעורר הבכי דאסור בשבת:
(ג) אומר לו וכו' - אבקור חולים קאי
ובנחום אבלים יאמר לו שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ויש מקילים דרשאי לומר המקום
ינחמך. כתב בפמ"ג אם בא האבל לבהכ"נ אחר אמירת מזמור שיר ליום השבת שוב
לא יקרא השמש צאו נגד האבל דאין להזכיר אבילות בפרהסיא ומ"מ לילך בעצמו לו
לומר שבת היא מלנחם וכו' רשאי:
ביאור הלכה סימן רפז
* וכן יכולים לבקר את החולה וכו' -
עיין במ"ב סק"א דלא יפה וכו' אם לא שבימות החול היה טרוד ובשבת שיש לו
פנאי הולך לחולה אוהבו שיודע בו שיש לו נחת מזה שהוא בא אליו לבקרו מצוה קעביד
ואין לו למנוע מללכת בשבת ויו"ט [שע"ת] ונראה דה"ה אם הלך לבקרו
בחול ג"כ אין איסור לבקר בשבת דהלא אמרו חז"ל דאין לבק"ח שעור ולא
מעטו הפוסקים רק אם בחול אין הולך כלל ומכוין שילך בשבת ובפרט אם הוא יודע
שבהליכתו להחולה הוא לתועלת ליעצו איך להתנהג בענין מחלתו וגם לחזק אותו שלא יפול
לבו עליו בודאי מצוה רבה הוא עושה בזה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שלה סעיף ו
יכלול אותו ד בתוך חולי ישראל, שיאמר:
המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. ובשבת אומר: שבת היא מלזעוק, ה ורפואה קרובה
לבא.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
שלה סעיף ו
ד בתוך חולי ישראל - שמתוך שכוללו עם
אחרים תפלתו נשמעת יותר:
ה ורפואה קרובה לבא - ובא"ח סי'
רפ"ז מסיים המחבר ורחמיו מרובים ושבתו שלום וכ"פ הב"ח ע"ש:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שלה סעיף ג
המבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה
ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו, שהשכינה למעלה
מראשותיו. הגה: ודוקא כשהחולה שוכב על הארץ, דהיושב גבוה ממנו, אבל כששוכב על
המטה מותר לישב על כסא וספסל (ב"י בשם הר"ן, וכן נוהגין).
בית יוסף אורח חיים סימן קא
ד ויכול להתפלל בכל לשון שירצה. במסכת
סוטה ריש פ"ז (לב.) תנן ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וקריאת
שמע ותפילה וכתב הרי"ף בריש פרק היה קורא (ברכות ז.) והא דקתני תפילה בכל
לשון הני מילי בציבור אבל ביחיד לא דאמר רב יהודה אמר רב (שבת יב:) לעולם אל ישאל
אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת
נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית: וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה
גמ') כיון דאסיקנא דתפילה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש תימה הוא על המנהג
שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות שכיון שחייבות בתפילה לא היה להן
להתפלל אלא בלשון הקודש ורבני צרפת רוצים לתת טעם למנהג ואומרים שכשיחיד מתפלל
התפילה בעצמה שמתפללין אותה הציבור כמו תפילת הציבור דיינינן ליה ויכול לאמרה יחיד
בלשון אחרת ומאי דאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי זהו כששואל
צרכיו כגון שמתפלל על החולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה אבל תפילה שהיא
ידועה לציבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל בציבור דמי ואם אינו יודע לשון
הקודש יכול לצאת בכל לשון והטעם שצרכי ציבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי
יחיד מפני שהציבור אינם צריכים מליץ לפני הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין
שנאמר (איוב לג כג) אם יש [עליו] מלאך מליץ וכו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא
ללשון הקודש ע"כ: והרא"ש (ברכות פ"ב סי' ב) כתב כל זה ואח"כ
כתב ולי נראה דאינו קשה דדוקא בלשון זה קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו וכן הקשו
בתוספות (שבת שם ד"ה שאין) הא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית והלא
אפילו מחשבות לב האדם יודעים ומכירים אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו עכ"ל
הרא"ש כלומר דלא אתא רב יהודה למעוטי אלא לשון ארמי בלבד לפי שהוא מגונה
בעיני המלאכים ולפיכך אין נזקקין לו אבל שאר לשונות אינן מגונים בעיניהם ונזקקין
להם הילכך שפיר דמי לשאול אדם צרכיו בהם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קא סעיף ד
* יכול להתפלל (יג) ה בכל לשון (יד)
שירצה, וה"מ בצבור, אבל ו ביחיד לא יתפלל (טו) <ד> אלא בלשון הקודש;
וי"א דה"מ כששואל צרכיו, כגון שהתפלל (טז) על חולה או על שום צער שיש לו
בביתו, אבל תפלה (יז) הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון; וי"א
(יח) ז דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, <ה> חוץ מלשון
(יט) ארמי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קא סעיף ד
(יג) בכל לשון - ומצוה מן המובחר הוא
דוקא בלשון הקודש ועיין בסימן ס"ב ס"ב ובמשנה ברורה שם מה שכתבנו בשם
האחרונים בזה וגם עיין בתשובת ח"ס או"ח סי' פ"ד ופ"ו שהאריך
בכמה ראיות דמה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דוקא באקראי אבל לקבוע בקביעה תמידית
ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי זה א"א בשום אופן עי"ש ועוד
מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר דברי הברית והסכימו שאיסור
גמור הוא לעשות כן ולאפוקי מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל
נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת
ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשה"ק
מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם הקב"ה ישמרנו מדיעות אפיקורסות כאלו
ועיין בבה"ל:
(יד) שירצה - והוא שיבין אותו הלשון
על בוריו אבל בלשון הק' יוצא אפילו אינו מבין הלשון:
(טו) אלא בלה"ק - לפי שאין מלאכי
השרת נזקקין ללשון ארמית וה"ה שאר לשונות חוץ מלשה"ק אבל צבור א"צ
מליץ שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם:
(טז) על חולה - ר"ל שלא בפניו
אבל בפניו של חולה מותר בכל לשון דהקב"ה מצוי שם [שבת י"ב ע"ב]:
(יז) הקבועה - דכיון שהתפילה קבועה
לצבור הקב"ה בעצמו פונה אליה אפילו שלא בזמן שהצבור מתפללין:
(יח) דאף יחיד - דס"ל דהמלאכים
מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם. ומשו"ה מותרות הנשים
להתפללות בשאר לשונות:
(יט) ארמי - ובצבור מותר אף לשון
ארמי. ובזה אתי שפיר מה דאומרים יקום פורקן ובריך שמיה בצבור וכדומה [פמ"ג].
ולפ"ז אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן. וכן מוכח באור זרוע
הגדול בהלכות שבת סי' נ':