רי"ף שבת דף נ:
גמ' שבת דף קכז:-קכח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 46:35
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:20 דקות
1)כשמפנה אלו ארבעה או חמשה קופות לא
יחלקם בקופות קטנות
2)גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני
שכינה
4)מטלטל ישראל התרומה אף על פי שאינה
ראויה לו
5)תרומה טמאה או מעשר שני והקדש שלא
נפדו כהלכתן אסור לטלטלן
6)כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים,
מטלטלים אותו
7)היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבין
מעבירין אותן מעליו ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלג סעיף ב
כשמפנה אלו ארבעה או חמשה קופות לא
יחלקם בקופות קטנות להוליכם בהרבה פעמים כדי להקל המשאוי, מפני שמרבה בהילוך ואוושא
מלתא טפי.
רמב"ם הלכות אבל
פרק יד הלכה ב
שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק
שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה
הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן,
אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
רמב"ם הלכות דעות
פרק ה הלכה ז
תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת
דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת
יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה
הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף
שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, ה כיצד לא ירצה חבירו
בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו
מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו, ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו
אלא יעלים עיניו ממנו, ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא
בהן, כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן, ולא יספר
עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו.
רמב"ם הלכות סנהדרין
פרק כג הלכה י
ולעולם יהיו בעלי דינין לפניך כרשעים
ובחזקת שכל אחד מהן טוען שקר ודון לפי מה שתראה מן הדברים, וכשיפטרו מלפניך יהיו בעיניך
כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין ודון כל אחד מהם לכף זכות.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן יז סעיף י
אין לדיין לרחם בדין על דל, שלא יאמר:
עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד. ולא להדר
פני גדול, שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט יז) לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו,
שלא יסתתמו דברי בעל דינו, ולא יאמר: היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש אלא אפטרנו אחר
כך אומר לו שיתן לו את שלו, אלא יחתוך הדין מיד לאמיתו. ואם באו לפניו אחד כשר ואחד
רשע, לא יאמר: זה רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדבורו אטה הדין על הרשע,
אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין יג בעיניו יח) כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר,
וידון לפי מה שיראה לו מהדברים; וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים, כשקבלו עליהם
את הדין; וידון כל אחד יט) לכף זכות.
ש"ך על שולחן ערוך
חושן משפט סימן יז סעיף י
(יג) בעיניו כרשעים כו' - ועפ"ז
כתב בספר חסידים דאין להסתכל בפני הבעלי דין כשטוענים, דאסור להסתכל בפני רשע. [הג"ה.
ונראה דוקא היכא שיש כפירה ביניהם כי ההיא דהכא, ופשוט]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה כ
מטלטל ישראל התרומה אף על פי שאינה
ראויה לו, ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין
אם היו שניהם בכלי אחד, במה דברים אמורים בשהיתה הטהורה למטה והיו פירות המתטנפין בקרקע
שאם ינער אותן יפסדו, אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן נוער הכלי ונוטל הטהורה
או החולין ומניח הטמאה, ואם היה צריך למקום הכלי בין שהטהורה למעלה בין שהיתה למטה
מטלטל הכל כאחד.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה יט
פירות שאסור לאכלן כגון פירות שאינם
מעושרין אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או תרומה טמאה
או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אסור לטלטלן, אבל הדמאי הואיל וראוי לעניים וכן
מעשר שני והקדש שפדאן אף על פי שלא נתן החומש מותר לטלטלן.
רמב"ם הלכות מעשר
פרק י הלכה יא
מותר להאכיל את העניים ואת האורחים
דמאי וצריך להודיען, והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין.
רמב"ם הלכות תרומות
פרק ג הלכה יג
ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים
קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה ונתנו ללוי, אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה
אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד, אבל אם דש ישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שיפריש
תרומה גדולה [ונתנו ללוי חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה] ותרומת מעשר מאחר שנעשה
דגן נתחייב בתרומה שנאמר ראשית דגנך.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה יט
פירות שאסור לאכלן כגון פירות שאינם
מעושרין אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או תרומה טמאה
או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אסור לטלטלן, אבל הדמאי הואיל וראוי לעניים וכן
מעשר שני והקדש שפדאן אף על פי שלא נתן החומש מותר לטלטלן.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה טז
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף
המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל
לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות
מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין ט והגרעינין
הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן, ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור
לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני
שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל אסור לטלטלו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יז
אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי
שהן מאכל לנעמיות, ולא חבילי זמורות אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף אף על פי
שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב בני אדם.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
כט (ב) אין מטלטלין הלוף אף על פי שהוא ראוי לעורבים וכו'. ריש פרק מפנין (קכו:)
אבל לא את הטבל וכו' ולא את הלוף ולא את החרדל רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני
שהוא מאכל לעורבים ואוקימנא בגמרא (קכח.) לרבן שמעון בן גמליאל בשיטה ואיתא תו בגמרא
(שם) תנו רבנן מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות אמר ליה רבי
נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין ומשמע דתנא קמא דברייתא בשיטת
רבן שמעון בן גמליאל אמרה ומשום הכי שרי חצב וחרדל דתנא קמא דמתניתין הא אסר בחרדל
אלא ודאי כרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה ורבן שמעון בן גמליאל אתא לאוסופי עליה שברי
זכוכית כך נראה שהיא דעת רבינו ומשום הכי פסק דאין מטלטלין חצב ולא חרדל דכיון דאוקימנא
לרבן שמעון בן גמליאל בשיטה לא קיימא לן כוותיה וכן כתב הרב המגיד (שם הט"ז) שהרשב"א
(קכח. ד"ה מתני') פסק כתנא קמא דמתניתין אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"ו (שם)
דמותר לטלטל חצב וחרדל ואף על פי שאין לו צביים ולא יונים וכתב עליו הרב המגיד בגמרא
תנו רבנן מטלטלין את החצב וכו' וכתובה בהלכות (רי"ף נ:) ואני תמה היאך כתבו היתר
בחרדל שהרי במשנה (קכו:) שנינו ולא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת
עכ"ל: ואני אומר דאי משום הא לא איריא דרבן שמעון בן גמליאל דמתיר בלוף הוא הדין
דמתיר בחרדל כדמשמע בברייתא וכמו שכתבו התוספות (קכח. ד"ה רשב"ג) וכל מקום
ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אלא הכי הוה ליה לאקשויי דכיון דאוקימנא
לרבן שמעון בן גמליאל בשיטה לא קיימא לן כוותיה והרי"ף (נ:) כפי נוסחאות שלנו
נראה שפוסק כתנא קמא דמתניתין דכתב דלית הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל וכתב עוד ואין
מטלטלין את החרדל דקיימא לן בהא כסתם משנה אבל הרב המגיד כתב שדעתו כדעת הרמב"ם
וכן כתב הר"ן (ד"ה ומסקנא) ויישב הר"ן דעתם דמשמע דסבירא להו דתנא דמתניתין
ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו
רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתניתין לא היו רגילין בהם אבל לכולי עלמא אין מטלטלין
אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצויים אצל בני אדם עכ"ל וכך מבואר מדברי הרמב"ם
(שם הט"ז - יז) שכתב כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלין אותו בשבת כיצד
מטלטלין את התורמוס היבש וכו' אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות וכו'
מפני שאין אלו וכיוצא בהם מצויין אצל רוב בני אדם ע"כ ואם כן לדידן דשכיחי יונים
וכן צביים שהיו מצויין בזמנו וארצו של הרמב"ם כתב להתיר לטלטל מאכל הראוי להם
דכי האי גוונא לכולי עלמא שרי ופשוט בגמרא דהיכא דאית ליה אותו חיה או עוף שאינן מצויים
שהוא מותר לטלטל דבר הראוי למאכל אותה המין ואף על פי שלשון רבינו אינו מבואר בעורבים
כמו שהוא מבואר בשאר מינים כך צריך לפרשו דבאין לו עורבים מיירי אבל אם יש לו עורבים
מטלטל את הלוף:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף כט
כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים,
מטלטלים אותו; ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף (קיט) שאינן מצויים, אם יש לו מאותו
מין חיה או עוף, מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין; וא"ל אסור. הגה: (קכ) ולפי
זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר (קכא) נד מע"ש אם ראויים לכלבים, דהא כלבים
מצויים (* ב"י דלא כהר"ן).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כט
(קיט) שאינם מצוים - אצל רוב בני
אדם ומה דעשירים מגדלין אותו המין בבתיהם לא נחשב מצוי:
(קכ) ולפ"ז וכו' - ר"ל לפי
מה שנתבאר שכשהוא ראוי לחיה ועוף המצוים אף שאין לו מאותו המין מותר לטלטל גם בזה מותר
לטלטל:
(קכא) מערב שבת - וכ"ש אם נתפרקו
בשבת דהיה עומד בכניסת שבת לאכילת אדם דבודאי מותר לטלטל ואם אין כלבים מצוים באותו
המקום גם באופן זה אסור לטלטל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כט
* ב"י דלא כהר"ן - כ"ז
הוא לפי מה שביאר דעת הר"ן בד"מ אבל לפי מה שכתב הב"ח והגר"א גם
הר"ן מודה בזה וכ"כ בספר מאמר מרדכי וכתב עוד דמ"ש בד"מ דרבים
חולקים על סברא זו שכתב הר"ן לדעת הרי"ף והרמב"ם דכל שהוא מאכל לחיה
ועוף המצוים אף שאין לו מותר ע"ש לא מצא מי שיחלוק בזה וגם בשו"ע לא הגיה
הרמ"א כלום אדעת המחבר:
רמב"ם הלכות מלוה
ולוה פרק א הלכה ז
ו מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין ז
בערכין, כיצד אומר ללוה הבא כל המטלטין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן
הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה ח לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת
זהובה אלא מעבירין ט אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב
עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו, ואין י נותנין
כלים כאלו לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם, כ ונותנין לו סנדליו ותפליו, ל היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין
כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות, היה לו מין אחד מרובה ומן אחד מועט
נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה, היה
אכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו
אע"פ שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין
בבית דין וינתנו לבעל חובו.
רמב"ם הלכות ערכין
וחרמין פרק ג הלכה טז
היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבין מעבירין
אותן מעליו ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לשבתות וימים טובים.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן צז סעיף כח
התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה, תנאו
קיים. אבל במה ששעבד לו כל נכסיו, אין בזה תנאי לבטל הסידור, שלא היה בדעתו אלא על
הנכסים הראויים לו על פי התורה, עד שיזכור בהדיא תנאי הסדור. ואפילו כתב: מגלימא
דאכתפאי, לא אמר אלא על איצטלא (פי' תרגום אדרת שנער (יהושע ז, כא) אצטלא בבלאה) בת
מאה זוז, שאינה כסות הראוייה לו, שמוכרו ויתנו לו כסות הראויה לו. ואם אמר: על
מנת שלא יהא בחוב זה דין סידור, אינו מועיל, דהוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, כמו
על מנת שלא תהא שביעית משמטתו.