רי"ף שבת דף נא.
גמ' שבת דף קכז:-קכח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 36:25
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:05 דקות
1)חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין
אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין
2)חבילי פיאה אזוב וקורנית
הכניסן לעצים, אין מסתפקין מהם
3)אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו
4)דג מלוח מותר לטלטלו; ושאינו מלוח,
אסור
5)בשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל,
מותר לטלטלו
6)האשה מדדה את בנה, אפי' ברשות הרבים
7)כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר
1)
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה
מטלטלין אותן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יח
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין
אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, חבילי סיאה (פואה) ואיזוב
וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהם בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן, וכן באמינתא וכן
בפיגם וכן בשאר מיני תבלין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף כח
(קיז) חבילי עצים וקש (קיח) נג
<יט> שהתקינן למאכל בהמה, אפילו הם גדולים הרבה, מותר לטלטלן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כח
(קיז) חבילי עצים - היינו שהם רכים
דחזו למאכל בהמה:
(קיח) שהתקינן - היינו שהזמינן אבל
בלא הזמנה אפילו הם חבילות קטנות אסור לטלטלן וטעמא דסתמא עומדין להסקה ולכך אף שחזו
למאכל בהמה אסור. כתב המ"א קש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה ועיין בתוספות
שבת דזה תלוי במנהג המקומות ולפ"ז במקומות שחבילי תבן סתמן עומדין לבנין לכסות
הגגות הם מוקצה וצריך הזמנה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יח
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין
אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, חבילי סיאה (פואה) ואיזוב
וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהם בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן, וכן באמינתא וכן
בפיגם וכן בשאר מיני תבלין.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יט
חבילי פיאה ואזוב וקורנית וכיוצא בהן
שהכניסן למאכל בהמה מסתפק מהן וקוטם ואוכל בראשי אצבעותיו פ אבל לא בידו הרבה שלא יעשה
כדרך שהוא עושה בחול ויבא לדוק.
2)
חבילי פיאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים, אין מסתפקין מהם
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף א
חבילי פיאה אזוב וקורנית (א) (פירוש
מין עשב), א הכניסן (ב) לעצים, אין מסתפקין (ג) מהם; הכניסן למאכל בהמה, (ד) קוטם ואוכל
ביד, (ה) אבל לא בכלי, (ו) ב ומולל (ז) בראשי אצבעותיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף א
(א) פי' מין עשב - צ"ל מיני
עשבים הם. וראוים להסקה וראוים למאכל בהמה לפיכך הכל הולך אחר מחשבתו [מ"מ]:
(ב) לעצים - ליבשן ואם הכניסן סתמא
נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה:
(ג) מהן - דמקצה דעתו מינייהו והו"ל
מוקצה:
(ד) קוטם ואוכל - דקצת ראוים ג"כ
למאכל אדם:
(ה) אבל לא בכלי - כדרך חול:
(ו) ומולל - היינו מפרק השרביטין לאכול
הזרע שבתוכן:
(ז) בראשי אצבעותיו - ולא בכל היד
כדרך שהוא עושה בחול:
3)
אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
ו - ז אין מוללין מלילות בשבת אלא מולל בשינוי וכו'. בפרק קמא דיום טוב
(יב:) המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח מיד ליד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי ומפרש
בגמרא דדוקא מערב שבת אבל בשבת אין מוללין מלילות. ובפרק מפנין (קכח.) תניא חבילי פיאה
איזוב וקורנית הכניסן לעצים אין מסתפק מהם בשבת למאכל בהמה מסתפק בשבת מהם וכו' ומולל
ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי דברי רבי יהודה וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל
ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. ופירש רש"י במילתיה דרבי יהודה
גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד
שלא ימלול הרבה דרך חול דרבנן מחמירין דבכוליה ידיה אסיר אלא בראשי אצבעותיו ומהו מולל
כגון אם בא לאכול הזרע מולל השרביטין שהזרע בתוכן. וגרסינן בסוף פרק קמא דיום טוב
(יג:) כיצד מולל אביי משמיה דרב יוסף אמר חדא אחדא ורב אויא אמר חדא אתרתי. ופירש רש"י
חדא אחדא. בין גודל לאצבע: חדא אתרתי. בין גודל לשתי אצבעותיו. רבא אמר כיון דמשני
אפילו חדא אכולהו נמי וכתבו התוספות כיצד מולל. ביום טוב ובשבת אסור למלול. והר"ן
(שם ו. ד"ה ואיכא) כתב ואיכא למידק דהכא משמע דבשבת לא שרי למלול כלל ואילו בפרק
מפנין אמרינן דמולל בראשי אצבעותיו ותירץ הרז"ה (שבת נא.) דהתם בחבילי פיאה וכו'
אבל בחבילי תבואה וקטניות לא שרי כלל ואחרים תירצו דהתם אינו מולל אלא לרכך האוכל ומשום
הכי שרי ע"י שינוי ומולל דהכא לפרק האוכל מתוך הקשין דאסור לגמרי. וכן כתב המרדכי
(ביצה סי' תרסא). ולפי דעת זו כי אמרינן כיצד מולל ביום טוב היא דבשבת אסור אפילו ע"י
שינוי ואין זה דעת הרי"ף (נא.) והרא"ש (סוף סי' ב) שכתבו בפרק מפנין דאשבת
קאי ופסקו כרבא דקיימי רבנן כוותיה וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ד)
וכן הסכים שם הרב המגיד ורבינו ירוחם בחלק ח' (דנתיב י"ב עז:) דמלילה שריא בשבת
אפילו לפרק הזרע מהגבעולין: וגרסינן תו בפרק קמא דיום טוב (יג:) כיצד מנפח אמר רב אדא
בר אהבה מנפח מקשרי אצבעותיו ולמעלה. כלומר ולא בכפו. מחכו עלה במערבא כיון דמשני אפילו
בכולא ידא נמי אלא אמר רבי אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו. וכתב הרמב"ם בפרק כ"א
(הי"ז) כשהוא מנפח מנפח בידו אחת בכל כחו אבל לא בקנון ובתמחוי גזירה שמא ינפח
בנפה ובכברה שהוא חייב. וכתב הרב המגיד וזה לשונו וכתבו המפרשים דלאו דוקא קנון ותמחוי
אלא אפילו בשתי ידיו אסור כדאסיקנא בידו אחת ובכל כחו וזהו שכתב רבינו בידו אחת וכן
מבואר בהלכות בפרק מפנין (רי"ף שם) עכ"ל וכן כתב הר"ן בפרק קמא דביצה
(ו. ד"ה אושפזיכניה). ולפי זה הא דתני מנפח מיד ליד הכי קאמר מיד לאותו יד עצמו
ינפח. ורבינו שכתב מנפח מיד ליד ולא פירש יותר אפשר דסבירא ליה דמיד ליד היינו מיד
לחבירתה והא דאמר רבי אלעזר מנפח בידו אחת איידי דאמר רב אדא קשרי אצבעותיו אמר איהו
בידו אחת כלומר בכל ידו אבל אין הכי נמי דמיד לחבירתה נמי שרי כלישנא דברייתא: גרסינן
בפרק קמא דביצה (שם) תנן התם (מעשרות פ"ד מ"ה) המקלף שעורים מקלף אחת אחת
ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב אמר רבי אלעזר וכן לשבת איני והא רב מקלפא ליה דביתהו
כסי כסי ורבי חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי אלא אי איתמר אסיפא איתמר המולל מלילות
של חטים מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב אמר רבי אלעזר וכן לשבת.
וכתבו התוספות ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב פירש רש"י ואם קלף מתוך השבלין ותימה
היכי מקלפא דביתהו לרב כסי כסי הא אמרינן לעיל דמולל מלילות מערב שבת וכו' משמע הא
בשבת אסור ויש לומר דהתם מיירי לתלוש מן השבלין שהוא מפרק וזהו תולדה דדש שהוא אב מלאכה
והכא מיירי בשכבר נתלשו מערב שבת מן השבלין אבל עוד הן בקליפתן החיצונה ולכך שרי. עד
כאן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף ו
(כ) אין מוללין מלילות, אלא מולל
* (כא) בשינוי מעט בראשי אצבעותיו. הגה: ואע"פ שמפרק האוכל מתוך השבלים, הואיל
ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול, שרי. (כב) ח ויש מחמירין (מרדכי ור"ן פ"ק
דיו"ט), (כג) <ד> ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך
(כד) קליפתן הירוקה (מהרי"ל), וטוב להחמיר מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ו
(כ) אין מוללין וכו' - מלילה הוא
שמולל השבלים כדי לפרק הדגן מתוכן ואסור מפני שנראה כדש:
(כא) בשינוי מעט וכו' - בגמרא איתא
שם ומולל בראשי אצבעותיו וזהו השינוי שאינו מולל בידו ומה דקאמר מעט היינו שלא ימלול
בהם רק מעט [כן מוכח בגמרא שם. עולת שבת] וה"ה בשרביטין של קטניות שאין להוציא
מהן הקטניות רק מעט וע"י שינוי וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר וצ"ל כיון
שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל אבל יבשין או
שאר מיני קטניות שאין השרביטין ראוין לאכילה כגון פולין שלנו וכן השומשמין מקליפתן
אסור לכו"ע בלי שנוי אף שדעתו לאכול מיד ועיין בבה"ל:
(כב) ויש מחמירין - דס"ל דדוקא
לרכך השבלים מותר ע"י שינוי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים אף ע"י שינוי אסור
אף שדעתו לאכול לאלתר מפני שנראה כדש אבל כשנתפרק הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו
לכו"ע דאין זה בכלל מפרק כלל ואפי' לקלוף הרבה מותר כדאיתא בגמרא וכ"ז כשדעתו
לאכול לאלתר כדאיתא לקמן בסוף סימן שכ"א עי"ש. ולרכך תפוח קשה אפשר דמותר
אפי' בלי שינוי [פמ"ג]:
(כג) ולכן אסור וכו' - היינו אפי'
ע"י שינוי דבלי שינוי לכו"ע אסור:
(כד) קליפתן הירוקה - דזה דמי כמתוך
השבלין אבל לכו"ע מותר לשבר הקליפה הקשה ולקלוף גם הקליפה הדקה שעל האגוז גופא
וכדלקמן בסוף סימן שכ"א. לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן משמע מדברי הפמ"ג
בסימן זה שיש ליזהר לברור האוכל מתוך הקליפות ולא להיפוך ואפי' כשדעתו לאכול מיד ומשום
בורר אבל לקמן בסימן תק"י הביא המ"א בשם הים של שלמה דדבר זה שקולף הקליפה
מהן בכלל תיקונא אוכלא הוא ולא שייך ברירה בזה ואף שהקשה עליו המ"א כבר יישבו
בספר אליה רבה והביאו הפמ"ג שם דכיון שדעתו לאכול מיד שרי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ו
* בשינוי וכו' - עיין במ"ב ודע
דבביצה י"ב איתא דנשאל לקמיה דרבא על איסורייתא דחרדלא מהו לפרוכי ומיכל מינייהו
ביו"ט וא"ל מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ודוקא ביו"ט אבל
בשבת אסור למלול כדאיתא בסוגיא שם וה"ה לענין פריכת קטניות דהרי הגמרא השוה אותם
להדדי ורק ע"י שינוי יהיה מותר לדעה הראשונה וכמו שהוכיחו לזה מסוגיא דמפנין עיין
בב"י והמ"א שתמה על מה שנוהגין העולם היתר בזה תמיהתו הוא אף לדעה הראשונה
דהעולם נוהגין להקל בזה אפילו שלא ע"י שינוי [דא"ל דכונתו לדעה שניה דלא
שייך להתפלא ע"ז דאולי ס"ל כדעה הראשונה כאשר באמת דעת הרמ"א כן כדמוכח
בדבריו וכ"כ הא"ר בשם המהרש"ל ונ"צ דהעיקר כדעה הראשונה] והנה
בא"ר הביא שהמהר"ש רצה לצדד לתרץ מנהג העולם ע"ש שנדחק בדבריו ובאמת
איני יודע שום תירוץ לזה דבגמרא הנ"ל מוכח בהדיא דאסור לפרוך קטניות בשבת וכמש"כ.
ודע עוד דמדברי הט"ז משמע דאם נתקו הקטניות מן השרביטין בפנים מותר ליקח הקטניות
מהן אם רצה לאכול מיד ור"ל ג"כ ע"י שינוי וכמו שהוכחנו מן הגמרא ויתר
ביאור דברי הט"ז עיין בתו"ש ומסתימת הגמרא הנ"ל משמע דאין לחלק בין
נתקו ללא נתקו ועיין בפמ"ג שפירש בו פירוש אחר וצ"ע והא"ר וכן הח"א
לא העתיקו לדינא כ"א דברי המ"א וכ"כ הא"ר בשם המיו"ט:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף ז
היו לו (כה) מלילות מע"ש, לא
ינפה (כו) בקנון (ופירש"י: כלי שראשו אחד רחב והשני עשוי כמין מרזב, ונותנין הקטניות
בראשו הרחב ומנענע האוכל ומתגלגל דרך המרזב, והפסולת נשאר בכלי) ותמחוי, (פי' קערה
גדולה) (כז) ולא בשתי ידיו, אלא מנפה בידו אחת בכל כחו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ז
(כה) מלילות מע"ש - ה"ה
דאפי' אם מלל מעט בשבת וכנ"ל ג"כ מותר לנפח בידו אחת וכדלקמיה והאי דנקט
מע"ש לאשמעינן דאפילו היו לו הרבה מלילות ג"כ מותר לנפח בידו אחת [רמב"ן
במלחמות]:
(כו) בקנון ותמחוי - גזירה משום
נפה וכברה דיש בזה חיוב חטאת:
(כז) ולא בשתי ידיו - דהיינו לדבק
שתי ידיו כאחת וליקח בשניהם ולנפח וה"ה דמיד ליד חברתה אין נכון לדעת הרמב"ם:
4)
דג מלוח מותר לטלטלו; ושאינו מלוח, אסור
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה טז
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף
המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל
לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות
מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין ט והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן,
ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא
מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל
אסור לטלטלו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף לב
(קכו) דג מלוח מותר לטלטלו; ושאינו
מלוח, אסור (קכז) מפני שאינו ראוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף לב
(קכו) דג מלוח - בין המין שקורין
הערינ"ג ובין כל המינין דכיון שהוא מלוח ראוי לאכול ע"י הדחק כמו בשר דחזי
לאומצא וה"ה דג מעושן [תוספות שבת]:
(קכז) מפני שאינו ראוי - הט"ז
פירש דהיינו שאינו ראוי אף לכלבים דאם היה ראוי לכלבים אף דאינו עומד לאכילת כלבים
מותר לטלטל אבל המ"א כתב דדבר העומד לאכילת אדם ואינו ראוי לאכול כך עד מו"ש
אף דראוי הוא לאכילת כלבים מקצה איניש דעתיה מיניה משום דלא קאי לכלבים ולפ"ז
שומן צונן של בהמה דאינו עומד כך לאכילת אדם אסור לטלטלו וכן פסקו האחרונים:
5)
בשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה טז
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף
המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל
לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות
מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין ט והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן,
ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא
מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל
אסור לטלטלו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
לא - לב בשר חי אפילו תפל וכו' ותפוח מותר לטלטלו וכו' דג מלוח מותר לטלטלו
ושאינו מלוח אסור לטלטלו וכו'. ברייתות בפרק מפנין (קכח.) וטעמא דבשר תפל מותר לטלטלו
משום דחזי לאומצא אבל דג תפל כתב רש"י דאינו ראוי לכלום ומשום הכי אסור לטלטלו
ולכלבים לאו דעתיה למישדייה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף לא
בשר [לז] חי, אפילו תפל שאינו מלוח
כלל, מותר לטלטלו משום * (קכה) נו <כ> דחזי לאומצא; * וכן אם הוא תפוח (פי' מסריח,
רש"י), מותר לטלטלו משום דראוי לכלבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף לא
(קכה) דחזי לאומצא - היינו שיש
בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי [שאין איסור באכילתו משום דם אחר שהודח כשאוכלו כשהוא
חי כמ"ש ביו"ד סימן ס"ז] והנה ממ"א מבואר דדוקא במין הרך כגון
יונה ובר אווזא אבל בשר בהמה אינו חזי לכוס ואסור לטלטלו אבל בט"ז פוסק דאפילו
בשר בהמה טפל מותר לטלטלו ע"ש וכן הא"ר מסכים לדינא כהט"ז דאפילו בשר
בהמה מותר לטלטלו ובביאור הגר"א חולק ג"כ על המ"א משום דאמרינן דכל
בשר ראוי לאכול באומצא ע"ש וע"כ אף שראיתי בהרבה אחרונים שהעתיקו דברי המ"א
לדינא במקום הדחק יש לסמוך על המקילין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף לא
* דחזי לאומצא - עיין מ"ב שהרבה
אחרונים מקילין גם בבשר בהמה ואף שאין טעמם שוה דטעם הט"ז דלדידן דפסקינן כר"ש
אף אם נימא דלא חזי כ"כ לאומצא מ"מ שרי וטעם הגר"א וכן מצדד הא"ר
ג"כ בתירוצו השני דכל בשר חזי לאומצא [וכן בספר מאמר מרדכי ובספר קרבן נתנאל הסכימו
ג"כ כן] מ"מ הלא לדינא כולם שוים דאפילו בשר בהמה שרי לטלטולי והראיות שהביא
המ"א מכמה ראשונים דחו בספרי אחרונים דאין מוכח כלל מהם והעיקר דגם בשר בהמה חזי
לאומצא כמו בשר עוף וכדמשמע מסתימת הרמב"ם ושו"ע [ומה דמשני שאני בר אווזא
דחזי לאומצא ר"ל דבזה אפילו לר"ח חזי לאומצא אפילו בתפוח] ולכך סתמנו דבמקום
הדחק נוכל לסמוך עליהם. והנה לקמן לענין שומן צונן סתמנו כהמ"א דאסור בטלטול אף
דבדין הראשון סתמנו להקל כהט"ז משום דהרשב"א גופא שממנו העתיק הגר"א
וכן שארי אחרונים דחזי לאומצא שייך בכל בשר כתב בהדיא בטעם דדג תפל כהסכמת המ"א
דדבר דלדידיה לא חזי משום כלבים לא שרינן דמאי דחזי ליה אח"כ מקצה ליה מכלבים
וממילא גם בשומן אסור וכן הוא דעת הרז"ה בס"פ נוטל ע"ש וכן הוא דעת
הרה"מ [בפכ"ו ע"ש מה שכתב בדין ט"ז לענין חרדל] וכן הוא דעת הר"ן
ג"כ ע"ש מה שכתב בטעם דדג תפל וקאי אף לדעת ר"ש כמו שפסק הרי"ף
בהדיא וכ"כ הריטב"א בחידושיו וכ"כ במאירי וע"כ אף דהתוספות בחד
תירוצא והטור כתבו דטעם דג תפל משום דאינו ראוי לכלבים משמע הא אם היה ראוי לאכילת
כלבים אף דלא קאי לזה היה מותר ולפ"ז גם בשומן צונן אינו אסור בטלטול דהא ראוי
הוא לאכילת כלבים לא נוכל לסמוך ע"ז למעשה משום כל הראשונים הנ"ל:
* וכן אם הוא תפוח - היינו אפילו
אם נתפח בשבת וכדעת ר"ש בנבילה שנתנבלה בשבת [אחרונים]. בהמת א"י שנשחטה
אפילו בשבת שרי לטלטלה מידי דהוי אנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטלה כדלקמן בסימן שכ"ד
[מ"א ע"ש עוד]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה כה
חבית י של טבל שנשברה מביא כלי ומניח
תחתיה הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן, ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות
מפני שאין בהן ממש ומותר לטלטל הכלי, קורה שנשברה אין סומכין אותה בספסל או בארוכות
המטה * אלא אם כן היו רווחים וכל זמן שיחפוץ יטלם כדי שלא יבטל כלי מהיכנו, פורסין
מחצלת על גבי אבנים בשבת או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים
ובלבד שלא יתכוין לצוד שהרי נוטלה בכל עת שירצה, וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים
בשביל שיעלו עליו וירדו שהרי מותר לטלטלו כשירדו מעליו וכן כל כיוצא בזה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
לט כופין הסל לפני האפרוחין וכו'. משנה בפרק מפנין (קכח:) ופירש רש"י
דאשמועינן דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. וכתב הרב המגיד בפרק כ"ה (הכ"ה)
פירוש דאפרוחין ושום בהמה חיה ועוף [חיים] אינם מותרים בטלטול לפי שאינם ראויים. והיינו
דתניא (שם) אין עוקרין בהמה חיה ועוף ויתבאר בסמוך ובהדיא אמרינן בפרק כירה (מג.) דבעוד
האפרוחין עליו אסור לטלטלו ואם היו עליו כל בין השמשות אסור לטלטלו אפילו אחר שירדו
מעליו ויתבאר זה בסימן ש"י (סט: ד"ה כל דבר) בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף לט
(קמו) <כב> אסור לטלטל בהמה,
חיה ועוף; ואעפ"י כן (קמז) מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו
בו, ובעודם עליו, (קמח) סו אסור לטלטלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף לט
(קמו) אסור לטלטל וכו' - דהם בכלל
מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו. ואפילו אם יכול להגיע להפסד על ידם כגון שהעוף פורח
ע"ג הכלים ויכול לשברם אפ"ה אסור לתפסם בידים ואפילו אם הוא מורגל בבית מכבר
דתו אין בו משום חשש צידה כמבואר בסימן שט"ז אפ"ה ליטלם בידים אסור משום
מוקצה אלא יפריחנה מעליהם וכמבואר בסימן של"ד במ"א בסק"ג דאיסור טלטול
מוקצה הוא אפילו במקום הפסד:
(קמז) מותר לכפות וכו' - ואין בו
משום חשש ביטול כלי מהיכנו על אותו זמן שהם עליו דהא יכול להפריחם בכל שעה:
(קמח) אסור לטלטלו - ואם היו עליו
בה"ש אסור אע"פ שירדו דמיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא:
6)
האשה מדדה את בנה, אפי' ברשות הרבים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יח הלכה טז
המוציא בהמה חיה ועוף אע"פ שהן
חיים חייב, אבל אדם חי אינו משאוי, ואם היה כפות או חולה המוציא אותו חייב, והאשה מדדה
את בנה בזמן שנוטל אחת ומניח אחת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
מא והאשה מדדה את בנה. משנה שם (קכח:):
ומ"ש אפילו ברשות הרבים. מפורש
שם בברייתא:
ומ"ש ובלבד שלא תגררהו וכו'.
שם במשנה אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת אבל אם גורר אסור וקיימא
לן הכי (עירובין פב.) דכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ופירש
רש"י (ד"ה דמקפיא נפשה) והאשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים דאי נמי מגבהת
ליה חי נושא את עצמו דבאדם מודו רבנן [לרבי נתן] (שבת צד.) וכתב הר"ן (נא: דיבור
ראשון) אבל אם היה גורר אסור וכן הלכתא דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר לא מודו
רבנן [לרבי נתן] וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב א' חלק א' (יג ע"ג) וזה לשונו ודוקא
שנוטל אחת ומניח אחת כלומר שהתינוק מניע רגלו כשמגביה האחת מניח האחרת אבל גורר שתי
רגליו אסור מפני שנושאתו ואותם שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שתי רגליו דהחי נושא
את עצמו טעות הוא בידם דלא אמרו חי נושא (וכו') [את עצמו] אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור
כל זמן שיגרור אותן אלא כשמגביה אחת ומניח אחת כמו שכתבתי עכ"ל: כתב הר"ן
בסוף פרק כל כתבי (מו: ד"ה עשה) אמתניתין דעשה גוי כבש לירד בו ירד אחריו ישראל
כתב הרמב"ן (קכב. ד"ה מתני') דדוקא יורד בו שאינו מטלטלו ואינו אלא כיושב
על האבן אבל לטלטלו אסור אלא אם כן היו העצים תלושים מערב שבת דבכהאי גוונא ליכא משום
מוקצה לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ז,
ביצה פ"ג ה"ב) דאין הכן לגוי אבל בתלש עצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלו עכ"ל
ובכל בו (סי' לא לב ע"ד) כתוב שיש מפרשים הירושלמי אין הכן לגוי אין צריך שיכין
לישראל אף על פי שלא העלה בדעתו שיאכל הישראל מפירותיו מוכנים הם לישראל ומיהו פירות
דכולי עלמא מקצי דעתייהו מינייהו כגון גרוגרות וצמוקים צריכין הכנה ואפילו הם ביד גוי
עכ"ל. ולענין הלכה כדברי הר"ן נקטינן שהוא רב מובהק וכל שכן שהוא להקל בדרבנן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף מא
האשה מדדה את בנה, (קנג) ע אפי' ברשות
הרבים, ובלבד * (קנד) עא שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען
עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף מא
(קנג) אפילו בר"ה - דהא אפילו
תגביהנו פטורה דחי נושא את עצמו ולית בזה אלא איסורא דרבנן והוי גזירה לגזירה ואם נושא
כפות או חולה חייב דבזה לא שייך שנושא את עצמו. והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה
עיין סימן רע"ח:
(קנד) שלא תגררהו - מפני שנושאתו כ"כ
רש"י משמע דס"ל דהוי כמו שנושאו וא"כ אפילו בכרמלית אסור ויש שמקילין
בזה אבל לישא אותו על כתפו גם בכרמלית אסור לכו"ע ויש מהמון שנכשלין בזה שנושאין
קטנים על כתפיהם וטעותן הוא מפני שהקטן יכול לילך בעצמו ושגגה היא דאיסור דרבנן יש
בכל אופן אפילו בכרמלית ומ"מ טוב למנוע מלומר להן שבודאי לא ישמעו לנו ומוטב שיהיו
שוגגין ואל יהיו מזידין. וקטן שאין יכול לילך בעצמו כלל חייב לרוב הפוסקים כשנשאו בר"ה.
וע"י א"י שרי לדידן דאין מצוי אצלנו ר"ה [פמ"ג]. המוציא תינוק
וכיס תלוי בצוארו חייב אף שהתינוק יכול לילך בעצמו דאין בו איסור דאורייתא דחי נושא
את עצמו מ"מ חייב משום כיס דכיס אינו בטל לגביה שהוא אין צריך לו אבל המוציא גדול
המלובש בכליו פטור דבגדיו טפלים לו ועליו אינו חייב דהוא נושא א"ע ולית ביה אלא
איסורא דרבנן [רמב"ם והובא במ"א]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף מא
* שלא תגררהו - עיין במ"ב שכתבתי
בביאורו מפני שנושאתו כ"כ רש"י ואף דהמ"א כתב זה בשם הר"ן הנה
אף שהר"ן כתב כן במשנה לדברי רש"י מ"מ אינו הכרח שהר"ן גופא יסבור
כן [וכן נמצא כמה פעמים] ובפרט שמהר"ן גופא בד"ה אבל אם היה גורר וכו' משמע
דהוא בעצמו סובר דגרירה אינו אסור אלא מדרבנן דאל"ה למה לו לומר שם דבקטן כזה
שגורר שתי רגליו לא מודו ליה רבנן לר"נ תיפוק ליה דמדרבנן בלא"ה אסור אפילו
לר"נ אם נאמר דגרירה הוא כמו נשיאה ממש א"ו דגרירה אינו אסור אלא מטעם שלא
יבוא לישא אותו על כתפו וע"כ לר"נ לא מחמרינן בזה כמו בלמדד לרבנן ומשו"ה
הוצרך הר"ן לומר דבקטן כזה שגורר שני רגליו לא מודו רבנן לר"נ ולישא אותו
הוא איסור דאורייתא וע"כ החמירו רבנן אף בגרירה [ואף שהא"ר כתב שיש לו שני
ביאורים בדברי הר"ן ומסתפק בזה כבר הכריע בספר מאמר מרדכי כדברינו דגרירה לדידיה
הוא מדרבנן] ולכך רשמתי על טעם זה כ"כ רש"י ומה שכתבתי דיש מקילין בזה
הוא מדברי הר"ן הנ"ל דס"ל דמה שאסרו גרירה הוא בקטן שאינו יכול לילך
בעצמו כלל שאז חייב כשנושאו ולכך אסרו גרירה כדי שלא יבא לישאנו על כתפו ולפ"ז
לדעת הב"י שמתיר לדדות בהמה וחיה בכרמלית אין להחמיר בו בגרירה בכרמלית [וכ"ש
דאין להחמיר בגרירה כלל לדעתו למי שיכול לדדות בעצמו] אבל לישא אותו על כתפו והיינו
למי שאינו יכול לדדות בודאי גם בכרמלית אסור כיון דבר"ה הוא איסור דאורייתא ממש
[לרוב הפוסקים כמו שכתב הפמ"ג] לישא אותו ממילא בכרמלית הוא איסור דרבנן ואף דדעת
התוספות בשבת ק"ל ע"א משמע דאפילו בקטן בן ח' ימים הוא רק איסור דרבנן דחי
נושא את עצמו הלא כמה גדולי הראשונים פליגי עלייהו והם הרמב"ן בחידושיו בריש פרק
ר"א דמילה והרשב"א והר"ן והמאור [הוא סובר דאפילו יכול לדדות חייב כשנושאו]
והמאירי כולם סוברים דקטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת הוא איסור דאורייתא להנושאו כ"ז
דברנו במי שאינו יכול לדדותו. ואפילו למי שיכול לדדותו דס"ל לכמה פוסקים דהנושאו
הוא איסור דרבנן ג"כ אין להקל בכרמלית כיון דמדרבנן נשיאת החי הוא כמו שאר דברים
ממש שוב אין חילוק בזה בין כרמלית לר"ה [ואינו דומה למה שאסרו מטעם גזירה כמו
לקמן בסימן ש"נ ס"א דלא יעמוד אדם ברה"י ויוציא ראשו לר"ה וישתה
שם ובכרמלית מותר דהתם הוא רק מטעם גזירה דחיישינן שמא יביאם אליו ויבוא לעבור על איסור
דאורייתא ובכרמלית לא גזרו משא"כ בעניננו בעת שאסרו לישא בכרמלית לא חילקו בענין
ואסרו בו כל דבר שאסור לישא אותו בר"ה] כן מוכח מהמ"א בריש ס"ק ע"א
דאפי' בקטן שיכול לדדותו יש על נשיאתו איסור דרבנן דהא המחבר שכתב שלא תגררהו קאי על
מי שיכול לדדותו ואפ"ה משמע מהמ"א דנשיאתו אסור בכרמלית וכ"כ הח"א
והגר"ז ובפרט לדעת המאור והמאירי גם בקטן שיכול לדדותו יש איסור דאורייתא בר"ה
להנושאו כל זמן שאינו יכול לילך בעצמו לגמרי וממילא צריך להחמיר בכרמלית:
7)
כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה כו
בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול
ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצאי שבת ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה
ואם עלתה עלתה, ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי
חיים לא גזרו, ואסור להעלותה בידו, וכן אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל דוחין אותן
עד שיכנסו, ומדדין עגלים וסייחים, תרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן
היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס. +/השגת הראב"ד/ תרנגולת שברחה
וכו' ונמצאו אגפיה נתלשין. א"א זה הטעם אינו אבל מפני שהיא מקפיא נפשה והיא ניטלת
ביד.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
מ תרנגולת שברחה דוחין אותה מאחוריה וכו'. משנה שם (קכח:) תרנגולת שברחה
דוחין אותה עד שתכנס ומדדין עגלים וסייחים. ופירש רש"י דוחין. בידים: מדדין. אוחזו
בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו רגליו. ובגמרא (שם) דוחין אין מדדין לא תנינא
להא דתנו רבנן מדדין [בהמה] חיה ועוף בחצר אבל לא את התרנגולת תרנגולת מאי טעמא לא
אמר אביי משום דמקפא נפשה. ופירש רש"י מדדין לא. שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה נוגעים
לארץ ומוליכה: דמקפא נפשה. מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל אווזין כשאוחזין
בגפיהם הן מהלכים ברגליהם. והרמב"ם כתב בפרק כ"ה (הכ"ו) שאין מדדין
תרנגולת מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין וכן כתב סמ"ג (לאוין סה כג.):
ומ"ש ובלבד שלא יגביהם בענין
שיעקרו רגליהם מן הארץ. ברייתא שם אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר ופירש רש"י אין
עוקרין רגליה לגמרי מן הארץ דמוקצה היא לטלטלה וכתב הר"ן (נא: ד"ה ומיהו)
ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפילו בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול
כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו לפיכך נראה לי דהכא משום צער בעלי חיים
נגעו [בה] ודוקא כשצריכין לכך אבל כשאין צריכין לא עכ"ל:
ומ"ש ודוקא בחצר. הוא מדתניא
שם מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא (לרשות) [ברשות] הרבים ומדקתני בחצר משמע דלא שרי
אלא בחצר דוקא אבל לא בכרמלית ובכלל אבל לא (לרשות) [ברשות] הרבים היא כרמלית דכרמלית
לגבי חצר רשות הרבים קרי לה דאם לא כן קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ופירש רש"י
(ד"ה דמקפיא נפשה) טעמא דברשות הרבים לא משום שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאן
ותמיהא לי דכיון דברשות הרבים לא מיתסר אלא משום גזירה אמאי אסרינן בכרמלית הא קיימא
לן כרבא דאמר בפרק בתרא דעירובין (צט.) דלא גזרינן כרמלית אטו רשות הרבים במידי דלא
מיתסר ברשות הרבים אלא משום גזירה וכן כתב רבינו בסימן ש"נ: והא דאסרינן לדדות
ברשות הרבים לא חילק רבינו בין בהמה לבהמה וגם הרמב"ם בפרק כ"ה (הכ"ו)
לא חילק בכך אבל הר"ן (נא. ד"ה דוחין) כתב ואף על גב דתנן במתניתין מדדין
עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה ומפרש בגמרא דהאשה מדדה את בנה אפילו
ברשות הרבים ומינה [שמעינן] דעגלים וסייחים נמי אפילו ברשות הרבים והכא אמרינן דדוקא
בחצר לא קשיא דכי גזרינן ברשות הרבים דוקא בקטנים שבהם דמתוך שהן קשין להנהיגם ברגליהם
אתי לטלטלינהו אבל בגדולים לא גזרינן ומתניתין בגדולים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף מ
(קמט) כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם
(קנ) סז בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים ומוליכן, (קנא) סח <כג> אם צריכין
הבע"ח לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלו;
חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה, סט מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל, (קנב)
אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף מ
(קמט) כל בהמה חיה ועוף - בין גדולים
בין קטנים:
(קנ) בחצר - אבל לא בר"ה דגזרינן
שמא יגביהם ויעבירם ד"א ויתחייב חטאת דגבי בהמה לא אמרינן חי נושא את עצמו.
ועיין בטור דס"ל דבכרמלית עיין בר"ן שהובא בב"י:
(קנא) אם צריכין וכו' - ומשום צער
בע"ח דאל"כ אסור לעשות כן דבכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כולו
כך אין מטלטלין מקצתו כמ"ש סימן שי"א ס"ז גבי מת שלא יזיז ממנו אבר:
(קנב) אבל דוחין אותה - אפילו אם אינו
לצרכה כדי להאכילה אלא לתועלתו כדי שלא יבוא לידי הפסד ממון כגון שברחה מן הבית לחוץ
וה"ה אם ברחה מן הביצים אבל בלא הפסד ממון אפילו הדחיה אינו נכון כיון שאינו לצרכה
[ב"ח וא"ר]:
8)
בהמה שנפלה לאמת המים
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה כו
בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול
ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצאי שבת ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה
ואם עלתה עלתה, ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי
חיים לא גזרו, ואסור להעלותה בידו, וכן אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל דוחין אותן
עד שיכנסו, ומדדין עגלים וסייחים, תרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן
היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס. +/השגת הראב"ד/ תרנגולת שברחה
וכו' ונמצאו אגפיה נתלשין. א"א זה הטעם אינו אבל מפני שהיא מקפיא נפשה והיא ניטלת
ביד.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שה
יט בהמה שנפלה לאמת המים וכו'. בסוף פרק מפנין (קכח:) מימרא דרב יהודה:
ומה שכתב אם אינו יכול לעשות לה תקנה
וכו'. כלומר שאם אין המים עמוקים והוא יכול לפרנסה שם מפרנסה ואם המים עמוקים ומפני
כך אינו יכול לפרנסה שם מביא כרים וכסתות וכו' וכן פשוט שם בגמרא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף יט
בהמה שנפלה לאמת המים, (סח) אם המים
עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם, (סט) <יא> מביא כרים וכסתות (ע) ונותן
תחתיה משום יא צער ב"ח אע"פ שמבטל כלי מהיכנו. דין קירוד בהמה בשבת, כמו ביו"ט. (מרדכי פ"ב דביצה) (וע"ל
סי' תק"ג ס"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יט
(סח) אם המים עמוקים וכו' - דאם אין
עמוקים ויכול לפרנסה במקומה שלא תמות אין מתירין לו להניח כרים וכסתות לבטל כלי מהיכנו:
(סט) מביא כרים וכסתות וכו' - וה"ה
דיכול להניח שאר כלים תחתיה כדי שתוכל לעלות ונקט כרים וכסתות לרבותא אף דלא יהיו ראוים
להשתמש בהן עי"ז בעוד שעליהן לחות המים אף לכשתעלה הבהמה אפ"ה מותר דאתי
צער בע"ח דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה] ודחי איסור
ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת:
(ע) ונותן תחתיה - אבל אסור להעלותה
בידים דכל בעלי חיים הם מוקצים ואע"ג דאיכא צער בע"ח אסור דאין לנו לדמות
גזירות חכמים זה לזה [מ"א ותו"ש שכן מוכח מרמב"ם] ועיין בא"ר שהביא
דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א"א ע"י כרים וכסתות וע"י א"י
לכו"ע מותר להעלותה וזה עדיף יותר מהנחת כרים וכסתות ושאר כלים תחתיה:
רמב"ם הלכות רוצח
ושמירת הנפש פרק יג הלכה יג
הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד
פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען,
במה דברים אמורים בשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה
לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעב סעיף ט
וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי
של עובד כוכבים, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. אבל בהמת עו"ג ומשאו, אינו
חייב להטפל בו אלא משום איבה. הגה: וי"א לפרוק חייב אפילו אין העובד כוכבים שם,
משום צער בעלי חיים דהוי דאורייתא, וכן בכל מקום דפטור לפרוק מ"מ משום צער בע"ח
מיהו חייב, ונפקא מינה שיכול לקבל שכר (טור סי"ד).