רי"ף שבת דף נא:
גמ' שבת דף קכח:-קכט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 29:55
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 24:40 דקות
2)אין מילדין בהמה בי"ט, אבל
מסעדין אותה, שאוחז בולד שלא יפול לארץ.
3)בהמה שריחקה ולדה, מותר לזלף מי
שליתה עליו וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה
5)נקראת יולדת, משתשב על המשבר או
משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה
6)כל שלשה ימים הראשונים אפילו אמרה אינה צריכה מחללין
7)חולה שאין בו סכנה עושין לו כל
צרכיו על ידי גוי
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ד הלכה טז
מסירין זבובין הנתלים בבהמה אע"פ
שהן עושין חבורה, ואין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין, כיצד אוחז בולד שלא יפול
לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו, היתה בהמה טהורה וריחקה את הולד מותר לזלף
משלייתה עליו וליתן בול מלח ברחמה כדי שתרחם עליו, אבל הטמאה אסור לעשות לה כן לפי
שאינה צריכה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלב
א אין מיילדין את הבהמה בשבת וכו'. משנה בסוף פרק מפנין (קכח:) אין מיילדין
את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין אותה ומפרש בגמרא (שם) דהיינו שאוחז בולד שלא יפול לארץ:
וכתב הרא"ש (סי' ד) ר"י נסתפק אם הא דקתני מסעדין איום טוב דוקא קאי או דילמא
אפילו בשבת שרי והא דקתני ביום טוב משום רבותא דאין מיילדין תניא, ויש לתמוה על רבינו
היאך כתבה לענין שבת מאחר דר"י מספקא ליה:
ומ"ש ונופח לו בחוטמו ונותן דד
לפיו וכו' עד לא תקרבנו עוד. ברייתא שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלב סעיף א
* (א) א <א> אין מילדין את
הבהמה בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלב סעיף א
(א) אין מילדין וכו' - פירוש למשוך
הולד מן הרחם דאיכא טרחא יתירא ועיין באחרונים שהסכימו דאף לסעודה [היינו שאוחז הולד
שלא יפול לארץ ונותן לו דד לתוך פיו] אסור בשבת וכן כל צרכי לידה המבואר בסימן תקכ"ג
ע"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלב סעיף א
* אין מילדין וכו' - ואם היא מבכרת
ויש לחוש שמא תמות הבהמה מסתפק הפמ"ג ע"ש וע"י א"י בודאי יש להקל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקכג סעיף ג
(ד) אין מילדין בהמה בי"ט, אבל
מסעדין אותה, שאוחז בולד שלא יפול לארץ (ה) ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד לתוך פיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקכג סעיף ג
(ד) אין מילדין וכו' - דהיינו למשוך
הולד מן הרחם דאיכא טרחא יתירא:
(ה) ונופח לו בחוטמו - שנחיריו סתומין
לו ברירין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקכג סעיף ד
בהמה שריחקה ולדה, מותר לזלף (פי'
לשפוך) מי שליתה (ו) עליו וליתן מלא אגרוף מלח (ז) ברחמה, כדי שתרחם עליו; אבל (ח)
ג הטמאה אסור לעשות לה כן. הגה: וע"ל סי' רמ"ו ס"ג בהגה (ט) אם אדם
מצוה על שביתת בהמתו בי"ט.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקכג סעיף ד
(ו) עליו - על הולד כדי שתריח ריחו
ותרחם עליו [גמרא]:
(ז) ברחמה - כדי שיכאוב לה ותזכור
צער לידה ותרחם עליו [שם]:
(ח) הטמאה אסור - שאינה מקרבתו לעולם
אחר שריחקתו [שם]:
(ט) אם אדם מצווה וכו' - עיין לעיל
בסימן תצ"ה סקי"ד במ"ב:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה יא
היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת
נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין
אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה
מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו
מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם
אי אפשר מביאה כדרכה.
בית יוסף אורח חיים סימן
של
א יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה את השבת לכל מה שהיא צריכה
וכו'. משנה בסוף פרק מפנין (קכח:):
ומ"ש ומדליקין לה הנר אפילו היא
סומא. ברייתא שם אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ופריך בגמרא פשיטא לא צריכא
בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי
חזיא חבירתי ועבדה לי:
ומ"ש ומכל מקום בכל מה שיכולין
לשנות משנין. גם זה שם בברייתא אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה את השמן ביד ואם
אין סיפוק ביד מביאה בשערה ואם אין סיפוק בשערה מביאה לה בכלי ובגמרא מביאה בשערה ותיפוק
ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער רב אשי אמר אפילו תימא יש
סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן ופירש רש"י דרך שערה
כורכת הכלי בראשה בשערה ופסק הרמב"ם בפרק ט' (הי"א) דאין סחיטה בשער ונראה
שהוא ז"ל סובר דרב אשי לאו לאיפלוגי ארבה ורב יוסף בסחיטת שער אתא אלא לומר דאפילו
אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה ובפרק ב' (הי"א) כתב מביאה לה כלי תלוי
בשערה וטעמו משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהא איכא וכמו שכתב הרב המגיד
בפרק ט' ואם כן מוטב לעשות הוצאה על ידי שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור סחיטה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף א
יולדת היא כחולה שיש בו סכנה (א) א
[א] ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה (ב) ממקום למקום, ומילדין (אותה),
* ומדליקין לה * (ג) נר ב <א> אפי' היא (ד) סומא; ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות
(ה) ג משנין, כגון אם צריכים (ו) להביא לה כלי מביאו לה חברתה (ז) תלוי בשערה, וכן
כל כיוצא בזה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף א
(א) ומחללין - ולכן מן הראוי לאשה
שהגיעה לחודש טי"ת להזמין בכל ע"ש כל הדברים הנצרכים לה דשמא יזדמן לידתה
בשבת ולא תצטרך לחלל שבת [ס"ח סימן תתנ"ה]:
(ב) ממקום למקום - ואפילו מחוץ לתחום:
(ג) נר - אם הוא לילה ואע"פ שחברותיה
יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתא דיולדת
כששרויה בחשך וכתבו בתוספות ישנים שלהי יומא דמשו"ה אפילו אינה אומרת כלום וגם
החכמה אינה אומרת כלום נמי מדליקין ועיין בבה"ל:
(ד) סומא - אע"פ שבזה לא שייך
טעמא הנ"ל דבלא"ה שרויה בחושך אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק דקאמרה אי
צריכנא מידי חזיא חברותיה ועבדי לי ואע"פ דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה אעפ"כ
מחללין דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלא"ה:
(ה) משנין - ואפילו למ"ד בסימן
שכ"ח סי"ד דגבי פקוח נפש לא בעיא שינוי הכא שאני מפני שכאב היולדת דבר טבעי
הוא ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו בה לשנות [מ"א בשם המ"מ וכ"כ
המאירי] וכ"ז בדליכא עיכוב לחולה אבל אם אינו נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי
מצוה לעשות בלא שינוי למהר הדבר בכל כחו [חידושי הר"ן בשם ר' יהונתן והה"מ
וכן מבואר בשכ"ח כמה פעמים]:
(ו) להביא לה כלי - עם שמן וכה"ג:
(ז) תלוי בשערה - שלא כדרך המוציאין
דאינו כ"א שבות בעלמא וזה עדיף מאם תסוך השמן בשערה ותביא אצלה ותסחוט את השער
דהתם איכא עוד איסורא דסחיטה דאע"פ דאין סחיטה בשער לחיוב מ"מ בודאי אסור
משום שבות ומיהו אם מספקת לה ממה שתביא השמן בידה זה יותר עדיף מכל הני דלעיל [כ"מ
בגמרא]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף א
* ומדליקין וכו' - עיין מ"ש במ"ב
בשם ת"י דיומא ולפ"ז הא דאמרינן בש"ס אם היתה צריכה לנר אין כונת הש"ס
אם המילדת אומרת או שהיא אומרת רק שהגיעה לילה ובודאי צריכה לנר ליתובי דעתא וכ"כ
הב"ח בריש הסימן ע"ש אלא דלפ"ז לא הויא דומיא הך דצריכה לנר להך דצריכה
לשמן דהתם בודאי משמע כשהחכמה אומרת שנצרך לה שמן ודוחק אך מדברי הר"ן שילהי יומא
ד"ה ואין עושין ודברים האלה הובאו ג"כ בת"ה להרמב"ן משמע דהם מפרשים
כפשטיה דהיינו שהמילדת אומרת שצריכה לנר ויש לדחות דקושיתם שם מסיפא דאם היתה צריכה
לשמן. והנה מהרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"א משמע שהוא מבאר הברייתא
באופן אחר שיהיה הכל מתורץ דהיינו בסתם חולה שיש בו סכנה או ביולדת משעת פתיחת הקבר
בודאי מדליקין לה את הנר ולא צריכינן לשום פרט רק הברייתא מיירי קודם פתיחת הקבר ואך
שצועקת בחבליה ולהכי תלינן באם היתה צריכה לנר דהיינו שאומרת שצריכה ולהכי בתחלת הפרק
בהלכה ב' קסתם ותני ומדליקין את הנר משום דבודאי מסתמא צריך לנר בעת שאיננו ישן ואלו
הכא כתב כשהיא צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה ובהלכה י"ג מתחיל שם לבאר הדין
בחיה משיתחיל הדם להיות שותת:
* נר - והכא א"צ מומחה כמו שצריך
בחולה ביוה"כ דהכא יותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין
יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב [תוספות]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה יג
חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין
שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין
עליה את השבת, ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה
ועד שלשים יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה
אלא על ידי גוי.
בית יוסף אורח חיים סימן
של
ג ונקראת יולדת משתשב על המשבר וכו'. בסוף פרק מפנין (קכט.) מאימתי פתיחת
הקבר אביי אמר משתשב על המשבר ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי
לה משעה שחברותיה נושאות לה באגפיה כלומר בזרועותיה שאינה יכולה להלך וכתב הרי"ף
(נא:) דרב הונא קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללין עליה שבתא עד שיהא
דם שותת ויורד ותשב על המשבר ותמהו עליו הרא"ש (סי' ה) והר"ן (ד"ה אמר)
היאך פסק בספק נפשות להחמיר והוה ליה למיפסק משעה שהדם שותת ויורד וכן פסק הרמב"ם
בפרק ב' (הי"ג):
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן.
בספר תורת האדם (שער הסכנה) תמה על פסק הרי"ף והעלה דמסתברא דשיעורי לא תלו בהדדי
ואית בנשי דלא יתבה על משבר כלל שהולד ממהר לצאת אלא משעה שישבה על המשבר או ששותת
הדם ויורד או שחברותיה נושאות אותה באגפיה הרי היא בחזקת מסוכנת ועושין לה עכ"ל
והכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף ג
<ב> נקראת יולדת, לחלל עליה
שבת, משתשב על המשבר <ג> או משעה שהדם שותת ויורד <ד> או משעה שחברותיה
נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, * כיון שנראה (ט) א' מאלו מחללין עליה את
השבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ג
(ט) אחד מאלו - ודוקא לענין הדברים
אשר אפשר לעשותן בלי איחור ועיכוב להכי צריך להמתין עד שנראה אחד מג' סימנים האלה אבל
לענין קריאת חכמה ממקום רחוק וכדומה שאם נמתין עד שיעורים האלה תתאחר החכמה לבוא ע"כ
משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה ואפילו היא רחוקה ג' פרסאות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ג
* כיון שנראה אחת מאלה - והרמב"ם
כתב בחיבורו השיעור משעה שהדם שותת וכתבו כולם דטעמיה דס"ל דדם שותת הוא קודם
ישיבת המשבר כדברי ר"ח ורי"ף ופסק לקולא בסכנת נפשות ועיקר יסודם דהדם שותת
הוא קודם דאל"כ הו"ל למימר עד שיתחיל הדם להיות שותת אבל המעיין בפירוש המשנה
להרמב"ם יראה להדיא שסובר דדם שותת הוא אחר ישיבת המשבר ובלי ספק כן הוא דעתו
גם בחיבורו ופסק כר"ה בריה דרב יהושע משום דבתרא הוא ומאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי
ולדינא נקטינן כהשו"ע:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה יג
חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד
ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני
בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת,
ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה ועד שלשים
יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי
גוי.
בית יוסף אורח חיים סימן
של
ד וכל שלשה ימים הראשונים אפילו אמרה איני צריכה מחללין עליה וכו' כל שבעת
ימים הראשונים פירוש מג' עד ז' וכו' מכאן ואילך עד ל' יום וכו'. בסוף פרק מפנין (שם):
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן
(תוה"א שם). כתבוהו גם כן הר"ן שם (ד"ה חיה שלשה) והרב המגיד בפרק שני
(הי"ג) ונתבאר עוד בדבריהם שכתב הרמב"ן דדוקא כשאין שם חכמה ורופא [וצרכי
החיה ידועים לכל] אבל אם יש שם חכמה ורופא ואומר[ים] אינה צריכה לה ולהן שומעין הרבה
שבחול אינן עושות מדורה וחמין בכל יום ודלא כרב אחא (שאילתות שמות שאילתא לח) שכתב
דכל שלשה אפילו היא ורופאים אומרים לא צריכה מחללין ועבדין לה מדורה ומחמין לה חמין:
כתב הרשב"א (ח"ז סי' שמג) שנשאל על יולדת תוך שלשה שאוכלת מאכל בני אדם ואומרת
שאינה צריכה שיבשלו לה בשבת והשיב כמסוכנת אנו חושבים ליולדת מפני שאיבריה מתפרקים
ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן או דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם
יביאוה לידי סכנה ולפיכך כל שאין לה דברים המחזקים ומאכלים הבריאים מחללין עליה את
השבת שהשבת דחויה היא אצל החולה ולא הותרה אצלו כיצד הרי שבישלו לה ערב שבת והותירה
ובליל שבת אחר עבור קצת שעות מהלילה הוצרכה לאכול אין אומרים נשחוט ונבשל אלא די לה
במה שבישלו לה מבעוד יום סמוך לחשכה שעדיין אותו תבשיל כבן יומו לחולים הוא ראוי עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף ד
* כל (י) ז שלשה ימים (יא) הראשונים
(יב) <ה> אפילו ח אמרה אינה צריכה (יג) מחללין עליה את השבת; (יד) משלשה ועד
ז', אמרה: אינה צריכה, ט אין מחללין; (טו) מכאן ואילך אפילו אמרה: צריכה אני, אין מחללין
עליה אלא הרי היא עד שלשים יום (טז) כחולה שאין בו סכנה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ד
(י) שלשה ימים - ולא חשבינן מעת
לעת כמ"ש סימן תרי"ז לגבי יוה"כ וע"כ אם הולידה ביום ד' קודם בין
השמשות שוב אסור לחלל עליה שבת אם לא אמרה צריכה אני כ"כ המ"א ועיין בסימן
תרי"ז שמגמגם הגר"א מאד שם וכתב דמלשון הרא"ש בפרק מרובה משמע שסובר
כן בפשיטות דכונת הגמרא הוא מעל"ע ולא רק לתרוצי לדברי בה"ג קאתי וכן מוכח
כדברי הגר"א בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו סימן ג' שסובר כן בפשיטות ע"ש
וכן משמע מדברי הריטב"א בפרק ר"א דמילה ועיין בא"ר שכתב דמדברי האו"ה
ג"כ משמע דבעינן ג' ימים שלמים והיינו מעל"ע אח"כ מצאתי בספר נזר ישראל
בשם תשובת בית אפרים שג"כ כתב כדברינו ונמצא לפ"ז דבין לענין מלאכת שבת ובין
לענין יוה"כ עד ג' מעל"ע חשבינן לה למסוכנת ומותר אפילו לא אמרה צריכה אני
ומג' עד ז' מעל"ע כשאמרה צריכה אני ונראה דלענין יוה"כ בודאי יש לצדד להקל
דספק נפשות הוא ואפילו לענין שבת ג"כ אם לא נזדמן לו אז עו"ג לעשות על ידו
שרי ע"י ישראל:
(יא) הראשונים - מגמר לידה [לחם משנה]
ועיין בה"ל:
(יב) אפילו אמרה א"צ - והם
דברים שחברותיה אומרות שדבר זה עושים לחיה וכל חיה צריכה לכך ואין כאן רופא או מילדת
חכמה לראות אם החיה הזאת צריכה לכך:
(יג) מחללין - דכיון דכל היולדות צריכות
לכך אע"פ שאין אנו יודעין על זו ואפשר דיכולה להמתין עד ערב מחללים מספיקא ואין
שומעין לה דדילמא חולשת הדעת נקטא לה שממאסת כל האוכלין או שאינה מרגישה לשעתה [הרמב"ן]
וזה לשון הרשב"א על יולדת תוך ג' שאוכלת מאכל ב"א ואומרת שאינה צריכה שיבשלו
עבורה בשבת והשיב דכמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאבריה מתפרקין ומרוסקת היא אלא
שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן או שאר דברים שאין המסוכנת אוכל אותם יביאוה לידי
סכנה ולפיכך כל שאין לה דברים המחזיקים ומאכלים הבריאים מחללים עליה את השבת עכ"ל
ומ"מ היכי דאיכא חכמה או רופא ואומרים ג"כ שא"צ שומעין להם שהרבה חיות
שאין עושין להם חמין בכל יום וכתב המג"א שעכשיו נוהגות היולדות שאוכלות חמין של
אתמול בשבת עכ"ל ומ"מ נראה דהכל לפי החולה:
(יד) מג' ועד ז' אמרה אינה צריכה
- לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן הדברים שרגילות חברותיה לעשות לה ועוד שיכולה להמתין
לפיכך סומכין עליה כשאומרת א"צ וכ"ז כשאמרה בפירוש אבל בסתמא מחללין דמ"מ
איכא חשש סכנה ואם אומר רופא או חכמה שצריכה פשיטא דמחללין אפילו החיה אומרת אינה צריכה
אבל אם שאר חברותיה אומרות שצריכה אין שומעין להם להכחיש את החיה. ודע עוד דאם החיה
אומרת צריכה אפילו מאה רופאים אומרים א"צ שומעין לה דלב יודע מרת נפשו וכמו שנתבאר
בסימן תרי"ח:
(טו) מכאן ואילך וכו' - כיון שאנו
יודעים שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאים דמשום לידה אין לה סכנה
לחמים ולשאר צרכי היולדת ופשיטא דיכולה להמתין עד הערב [רמב"ן בחידושיו]:
(טז) כחולה שאין וכו' - שאומר לעו"ג
ועושה [גמרא]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ד
* כל שלשה ימים - ומאימתי חשבינן
ג' ימים כתב הלח"מ פ"ב דמגמרא משמע לכאורה דמשעת פתיחת קבר חשבינן הנך ג'
ימים אכן מלשון הרמב"ם בהלכה י"ג משמע דמשעת לידה חשבינן לג' ימים וכתב דכן
משמע דאל"כ כשיקרה שני ימים שותת דם היאך הדין עי"ש בלח"מ שהאריך אכן
בפירוש המשניות להרמב"ם מבואר להדיא דמשעת פתיחת הקבר מנינן וז"ל אין
מתחילין בחילול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום ג' ימים
מחללין וכו' עכ"ל ולענ"ד שפירוש דברי הרמב"ם כן הוא חיה משיתחיל הדם
להיות שותת עד שתלד מחללין וכמו כן אחרי הלידה נמי מחללין וכל אלה החילולים נמשך עד
ג' ימים ומתאים דבריו שבהלכה עם דבריו שבפירושו. ולפ"ז אה"נ אם נמשך ישיבתה
על המשבר יום א' לא מחללינן עליה כ"א ב' ימים אחרי הלידה ואעפ"כ אם נמשך
קרוב לג' ימים ולא ילדה אינו בכלל זה דבאמת כוונת הש"ס על לידה כאורחא דרובא דנשי
אבל כשתקשה הרבה בלידתה נעשית חולה בשאר אברי גופה וזה ידוע דכל אלו השיעורים הנאמרים
בגמרא לא נאמרו כ"א בדלית לה מחלה אחרת מלבד שהיא יולדת כמו שכתבו הראשונים דאל"כ
לא שייכי כלל הני שיעורי. ולמעשה צ"ע בכל זה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה י
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו
על ידי גוי, כיצד אומרין ו לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות
לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל ז עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה, ואם היו
צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין
אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יז
<ז> חולה שנפל מחמת חליו
למשכב (מה) ואין בו סכנה, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ
שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פ"ב), (מו) יא אומרים לא"י (מז) לעשות לו רפואה
אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, (מח) אפילו יש בו סכנת (מט) אבר;
ולחלל עליו ישראל (נ) <ח> באיסור דרבנן בידים, יש מתירים (נא) יב אפילו אין בו
סכנת (נב) אבר; ויש <ט> אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין (נג) ואם אין בו סכנת
אבר אין עושין; ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר (נד) <י> עושין בשינוי, ואם יש
בו סכנת אבר עושין בלא שינוי; <יא> ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין
לו דבר שהוא (נה) יג נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים (נו) שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו
אין בו סכנת אבר; <יב> ודברי (נז) יד הסברא השלישית נראין. הגה: (נח) מותר לומר
לא"י טו לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה
דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א). וכל שאסור לעשות ע"י
ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור; אבל כשעושה לו הא"י (נט) מותר לחולה
(ס) טז <יג> לסייעו קצת, דמסייע (סא) אין בו ממש. (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף יז
(מה) ואין בו סכנה - ר"ל סכנת
מות ובין יש בו סכנת אבר או לא:
(מו) אומרים וכו' - ודוקא כשצריך להרפואה
בשבת עצמו הא כשא"צ לה בשבת ימתין עד מו"ש אבל כשיש סכנה אסור להמתין [פמ"ג]:
(מז) לעשות לו רפואה - אפילו במלאכה
דאורייתא וה"ה שאר צרכיו כגון לאפות ולבשל וכיוצא באלו אם צריך לכך:
(מח) אפילו וכו' - דלא הותר לישראל
לעבור על איסור דאורייתא כ"ז שאין נוגע לפ"נ ממש:
(מט) אבר - עיין לעיל בס"ו וס"ט
דיש אברים שנוגע לפ"נ וה"ה כיוצא בזה בשאר האברים אם הרופא אומר שאם לא ירפאו
האבר יוכל לבוא לפק"נ הרי הוא כשאר חולי שיש בו סכנה:
(נ) באיסור דרבנן - היינו כל השבותים
ואפילו בלא שינוי ומטעם דס"ל דבמקום חולי לא גזרו:
(נא) אפילו וכו' - דאם יש בו סכנה
אפילו רק לאבר אחד לכל הדעות [לבד מדעה אחרונה עי"ש] מותר לישראל לחלל עליו בכל
השבותים לרפואתו ואפילו אינו חולה כלל בכל הגוף. כתב בח"א כל דבר שמותר לעשות
ע"י ישראל בחולי שאין בו סכנה אפילו יכול לעשות ע"י א"י מותר:
(נב) אבר - ואדלעיל בריש הסעיף קאי
שהוא חולה שנפל למשכב או שמצטער הרבה וחלה מזה כל גופו אבל אם בכל גופו אינו חולה כלל
רק שהוא חולה באחד מאבריו וגם באותו האבר אין סכנה לכו"ע לא שרי לחלל כ"א
ע"י א"י וגם דוקא בדבר שהוא משום שבות בעלמא דאז ע"י א"י נעשה
שבות דשבות ושרי במקצת חולה וכדלעיל בסימן ש"ז ס"ה:
(נג) ואם אין בו וכו' - אף דהוא חולה
הכולל כל הגוף ס"ל דאסור לעשות ע"י ישראל ולדעה זו השניה אפילו בשינוי אסור
לעשות בעצמו אם לא היכי דא"א לעשות ע"י א"י מודו לדעה השלישית דמותר
ע"י ישראל בשינוי:
(נד) עושין בשינוי - היינו האיסור
דרבנן וא"צ לחפש אחר א"י:
(נה) נסמך למלאכה דאורייתא - כגון
לכחול עין [בסוף החולי שאין בו סכנה וכדלעיל בס"ט] שהוא ככותב:
(נו) שאין בהם וכו' - כגון הני שמבוארין
בסמ"ג עי"ש:
(נז) הסברא השלישית - היינו שמותר
לעשות אפילו כל השבותים ורק ע"י שינוי אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר ואם
יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל וכ"פ הט"ז ומג"א וכ"כ הגר"א
שדעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים:
(נח) מותר - ואם אין התינוק רוצה לאכול
כ"א ע"י אמו מותר לאם להאכילו אפילו חלבו א"י ובשלו אע"ג דמטלטלת
מוקצה ועיין בפמ"ג דמצדד קצת דבעי שינוי. כתב בח"א צריך ליזהר שלא ליתן המאכל
בעצמו לקדרה דאחד נותן מים ואחד שופת את הקדרה הראשון פטור אבל אסור:
(נט) מותר לחולה - לאו דוקא חולה וה"ה
אחר אלא דאורחא דמלתא נקט:
(ס) לסייעו קצת - היינו היכא שבלא"ה
נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון א"י שכוחל את העין וישראל סוגר ופותח את העין
שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי ישראל אסור ומשמע דאפילו במלאכה דאורייתא
מסייע אין בו ממש [מ"א]:
(סא) אין בו ממש - עיין בט"ז
במה שכתב בזה ועיין לעיל במ"ב סקי"א שהרבה אחרונים חולקים על זה: