רי"ף שבת דף נב.
גמ' שבת דף קכט.-קל:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 41:55 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:20 דקות
1)עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום
2)הקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה
אפילו בתקופת תמוז
3)הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו
4)מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת
אינם דוחים את השבת
5)אם שכח הסכין בגג וחצר, מותר להביאו
מזה לזה
6)גגין, וחצרות, וקרפיפות, כולן רשות
א' הם לכלים ששבתו בתוכה שמותר לטלטלם מזה
לזה
1)
עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה יד
עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה
מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקור, אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, הקיז
דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, ומרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר
שחותכין את טבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין אותו ומלפפין אותו מפני שסכנה היא
לו אם לא יעשו לו כל אלו, וכן מרחיצים אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה
בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. +/השגת הראב"ד/ אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם
בה. א"א ובפרק יום הכפורים (יומא פד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו
בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא. /השגת הראב"ד/ וכן מרחיצין אותו
לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי (להדיח) בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. א"א
נראה לי שאין מחממין לו חמין אלא על ידי גוי חוץ מאחר המילה ויום השלישי ובהדיא גרסינן
בפסחים (סט) לא שנא בריא ולא שנא חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו.+
מגיד משנה הלכות שבת פרק
ב הלכה יד
עושין מדורה לחיה וכו'. מימרא שם ופי'
ר"ז תוך שלשה או תוך שבעה בשלא אמרה איני צריכה ולמטה בסמוך יתבאר:
אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם
בה. בגמרא אר"י אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא
בימות הגשמים אין בימות החמה לא אתמר אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן
עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז עכ"ל הגמרא. וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל דהקיז
דם לא בא אלא לדחות מה שאמרו בימות החמה לא מפני שהחיה הרי היא כהקיז דם דודאי שפעה
דם הרבה ומחמת כן הצנה קשה לה הרבה אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי, ודעת הרמב"ן
ז"ל שהביא זה לדחות דאפילו לחולה בימות החמה עושין דלא גרע מהקיז דם ונצטנן וכן
מבואר בהלכות וכן פירש"י ז"ל. ובהשגות א"א ובפרק יום הכפורים (יומא
פ"ד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה
שיש בו סכנה היא עכ"ל, ומדבריו נראה שסובר שדברי רבינו הם בחולה שאין בו סכנה
ודחק באפשר דההיא דפרק יה"כ שיש בו סכנה הוא. ובודאי מוכרח הוא שם וסיפא דההיא
ברייתא וספקו דוחה את השבת וכבר כתבה רבינו למעלה בראש הפרק בדין חולה שיש בו סכנה
וכן יראה מדברי הר"א ז"ל דלחיה כל ל' עושין לה מדורה דכל ל' לענין מדורה
[חולה] שיש בה סכנה [היא] ואני הייתי סבור לפרש דחיה דוקא תוך שבעה וכמו שכתבתי למעלה
וחולה לדעת רבינו אפי' יש בחולי סכנה אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים. ומחממין לו חמין
מלתא אחריתא ואין דומה לעשיית מדורה אבל אני מבטל דעתי מפני דעתו לפי שאם הוא שיש בו
סכנה הא משמע דלכל צרכיו מחללין ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה:
הקיז דם ונצטנן וכו'. מימרא כבר זכרתיה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שלא
ו ודוקא מילה עצמה דוחה שבת וכו' אבל מכשיריה שאפשר וכו'. שם (קל.) בריש
פירקא פלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא ואיפסיקא הלכה כרבי עקיבא דאמר הכי (קלג.):
ומ"ש לא יביא בשבת אפילו דרך
גגות וכו'. שם פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר
מתקיף לה רב יוסף אדרבה רבי אליעזר הוא דשרי וכי תימא שלא כרצון רבי אליעזר דשרי אפילו
ברשות הרבים אלא כרצון רבנן דאסרו דרך רשות הרבים ושרו דרך גגות חצרות וקרפיפות ומי
שרי והתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות
וקרפיפות אלא אמר רב אשי שלא כרצון רבי אליעזר ומחלוקתו אלא כרצון רבי שמעון דתנן
(עירובין פט.) רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים
ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ופירש רש"י שלא כרצון רבי אליעזר דאיהו
אפילו ברשות הרבים שרי ושלא כרצון החלוקין עליו דאסרי דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם
[דאיסור שבות] אף במקום כרת אלא כרצון רבי שמעון דמתיר אף לדבר הרשות ובפרק כל גגות
(עירובין צא.) איפסיקא הלכתא כרבי שמעון וכן הכריע הרי"ף בריש פרק רבי אליעזר
דמילה (נב.) לאפוקי מרבוותא (ר"ח בגליון קלא.) שפסקו דלא כרבי שמעון: ודין זה
כתב רבינו בסימן שע"ב (קמא.) ושם ביאר משפט קרפף זה שמותר לטלטל בו ושיש קרפף
שאסור לטלטל בו ומשם יתבאר לך דהא דשרי להביא סכין דרך גגות חצרות וקרפיפות כששבת בהן
היינו כשהתינוק עומד בבית חצר שאין בה דיורין או שיש בה דיורין ועירבו אבל אם עומד
בבית חצר שיש בה דיורין ולא עירבו לא הועילו כלום בהבאת הסכין שהרי אסור להכניסו לתוך
הבית וכן אסור להוציא התינוק לחצר זו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף ו
עושין (כ) מדורה ליולדת * (כא) יב
כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז. (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה ע"ל
סי' רע"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ו
(כ) מדורה - וה"ה בזמנינו
להחם התנור:
(כא) כל ל' - אם יש לה צער צנה דס"ל
דיש סכנה לחיה כל ל' בצנה ולפיכך אם א"א ע"י עו"ג עושין ע"י ישראל
[ממ"א וש"א] ולשאר חולה ע"י עו"ג מותר אפילו לאין סכנה אם צריך
למדורה וליש סכנה אם אומר שצריך מותר אפילו ע"י ישראל בשא"א בעו"ג
[ב"ח וא"ר] ועיין בבה"ל שהבאתי דעת הרבה גדולי הראשונים שסוברין דחיה
אחר שבעה דינה לענין מדורה ג"כ כשאר חולה שאין בו סכנה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ו
* כל שלשים - מקור דברי המחבר הם דברי
הרה"מ שם עי"ש ובאמת המגיד בעצמו כתב מתחלה לדבר פשוט דדין מדורה הוא כמו
כל צרכי החיה ועל כל צרכיה אסקינן דג' זמנים יש לה וא"כ מאי עדיפותא דמדורה מכל
שאר צרכי החיה רק אח"כ הוציא מדברי הראב"ד דדעתו דעד ל' יום מסוכנת היא למדורה
עי"ש ובאמת כ"ז הוא רק לפירוש הראב"ד בדברי הרמב"ם דהא דלא התיר
מדורה לחולה מיירי בחולי שאב"ס וממילא כנגד זה התירא דחיה מיירי ג"כ לאחר
זיי"ן דדינה ג"כ כחולה שאין בו סכנה ואעפ"כ רשאים ג"כ לעשות לה
מדורה וע"כ משום דגבי מדורה לעולם מסוכנת היא אבל ע"פ האמת קשה מאד לפרש
כן דברי הגמרא דהא דקאמר סבור מינה לחיה אין לחולה לא הוא בחולה שאין בו סכנה דא"כ
לרוב הפוסקים דסברי דלמסקנת הגמרא ה"ה לחולה יהיה מותר לעשות מדורה אפילו לחולה
שאין בו סכנה וזה לא נשמע לשום פוסק שיקיל בזה [וא"ל דכונת הגמרא הוא ע"י
עו"ג דוקא דזה אינו דהא מביא ע"ז ראיה מהקיז דם ונצטנן והתם בודאי אפילו
ע"י ישראל כדמוכח בכל הפוסקים וחולה עדיף מזה לשיטתם וכמו שפירש רש"י] וגם
לישנא דהרמב"ם אין מדוקדק לפ"ז דאמאי קא מדייק וקאמר אבל אין עושין לחולה
כדי שיתחמם אפילו כדי להתרפאות אסור דהא הוא חולי שאין בו סכנה אם לא שנדחוק דכונתו
דאפילו ע"י עו"ג אין עושין וזה אין במשמע בשטחות לשונו עי"ש וגם בשלטי
הגבורים פרק מפנין מבואר דס"ל דמיירי הרמב"ם בחולה שיש בו סכנה וכן נמצא
בחידושי הרמב"ם המובאים בשמן רוקח שדעת הרמב"ם שאין עושין מדורה לחולה מיירי
אפילו בחולה שיש בו סכנה והוא מספר הבתים עי"ש וממילא אין צריך לדחוק דמיירי בחיה
תוך ל' ושפיר מיירי בתוך זיי"ן או בתוך ג' וכן משמע ג"כ קצת בירושלמי דמימרא
דשמואל דעושין לה מדורה קאי על זמן שמחללין עליה את השבת דאיתא בירושלמי פרק מפנין
על המשנה דמחללין עליה את השבת אמר שמואל עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז משמע דקאי
על זמן דקודם זיי"ן וגם לפי מה שהבין רבינו חננאל בפרק הדר גבי ינוקא דאשתפוך
חמימיה דאמרינן התם ליחם ליה ע"י עו"ג אגב אמו ופריך אמו הא קאכלה תמרי ומשני
תונבא הוא דנקט לה ופי' שם הר"ח קור אחזה וכו' עי"ש ולפ"ז בודאי צריכה
לחמים לרחוץ ולשתות לחמם גופה ואפ"ה לא התירו כ"א ע"י עו"ג משום
דמיירי ביום חי"ת ואין לחלק בין מדורה לרחיצה דהא הראב"ד בעצמו אינו מחלק
עי"ש בדבריו [וגם בגמרא דקאמר שמואל חיה עד ל' לא מצא הגמרא לאשכוחי כ"א
לטבילה ולא קאמר למדורה ויש לדחות דא"כ תרתי דשמואל ל"ל] אך יען כי הרב המגיד
כתב שמבטל דעתו מפני דעת הראב"ד ע"כ חפשתי עוד ומצאתי ראיה לדברינו מראשון
לראשונים והוא רב אחאי גאון אשר בודאי אם ראה הראב"ד לדבריו אפשר ג"כ שהיה
מבטל דעתו מלפניו וז"ל בפרשת שמות ואלו אשה שילדה בשבת ואפילו חל ג' שלה בשבת
אע"ג דהיא אמרה בריאה אני ולא צריכנא מדורה וחמין וכו' ההוא בריותא לאו בריותא
היא ועבדינן לה מדורה וחמין וכו' וכל צרכין דעבדין לחיה וכו' הרי דגם מדורה כלל בג'
וז' ול' ומביאו הרמב"ן בת"ה עי"ש וכ"כ רבינו ירוחם בראש ספרו וז"ל
ועושין לה מדורה לחיה בשבת באותם ימים שאמרנו שמחללין ע"י ישראל ובאותם שאמרנו
אין מחללין עושין ע"י עו"ג עכ"ל ומאחר שלא מצינו שום משמעות לאיזה פוסק
לבד מהראב"ד שיאמר שדין המדורה חמירא מכל צרכי החיה וכולם העתיקו להקדמת דינים
האלה מימרא דנהרדעי שאמרו חיה ג' וז' ול' קשה מאד להקל לעשות מדורה ע"י ישראל
עד ל' וצ"ע למעשה:
2)
הקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף יח
יז הקיז דם (סב) ונצטנן, עושים
לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף יח
(סב) ונצטנן - משום דסכנה הוא בסתמא
ואפילו ע"י ישראל שרי וה"ה לשאר חולי שיש בו סכנה אם קר לו עושין מדורה להתחמם
דסתם חולה מסוכן הוא אצל צינה ואם אפשר ע"י א"י יעשה ע"י א"י:
דברים פרק כ פסוק יט
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים
לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן
כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ
בַּמָּצוֹר:
רמב"ם הלכות דעות
פרק ד הלכה יח
לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד, ולא יקיז
אלא אם יהיה צריך לו ביותר, ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא מעט בימי
ניסן ומעט בימי תשרי, א ומאחר חמשים שנה לא יקיז כלל, ולא יקיז אדם דם ויכנס למרחץ
בו ביום, ולא יקיז ויצא לדרך, ולא ביום שיבא מן הדרך, ויאכל וישתה ב ביום ההקזה פחות
ממה שהוא רגיל, וינוח ביום ההקזה ולא ייגע ולא יתעמל ולא יטייל.
3)
הולד שנולד עושין לו
כל צרכיו ומרחיצין אותו
יחזקאל פרק טז פסוק ד
וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת
אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ
וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה יא
היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת
נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין
אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה
מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו
מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם
אי אפשר מביאה כדרכה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה יג
חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד
ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני
בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת,
ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה ועד שלשים
יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי
גוי.
בית יוסף אורח חיים סימן
של
ז הולד לאחר הלידה עושין לו כל צרכיו וכו'. בסוף פרק מפנין (שם:) אמר רב
נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב כל האמור בפרשת התוכחה עושין לחיה בשבת שנאמר (יחזקאל
טז ד) ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת וכו' ובמשנה (קכח:) וקושרין
את הטבור רבי יוסי אומר אף חותכין ובגמרא (קכט:) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב
מודים חכמים לרבי יוסי בטבור של שני תינוקות שחותכין משום דמנתחי אהדדי ופירש רש"י
דמנתחי אהדדי זה אילך וזה אילך ונמצאו מסוכנים: וכתב רבינו שהרא"ש פסק שאין חותכין
אותו אלא אם כן הם תאומים וטבורם דבוקים זה בזה ולא ראיתי להרא"ש שכתב כן ואולי
דעת רבינו דמדכתב (סי' ד) מתניתין סתמא ולא פסק הלכה כדברי מי אלמא כתנא קמא סבירא
ליה ואי מהא לא איריא שסמך על מה שכתב (סי' ו) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב
כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת וכו' לא כרת שרך וכו' מכאן שחותכין את הטבור
בשבת דמשמע דאפילו נולד יחידי כורתין טבורו בשבת וגם אין לומר דדייק הכי רבינו מדמייתי
הא דאמר רב נחמן מודים חכמים לרבי יוסי בטבור של שני תינוקות אלמא כחכמים סבירא ליה
דעל כרחך סבר כרבי יוסי מדאמר מכאן שחותכין את הטבור והא דאמר מודים חכמים לרבי יוסי
לאו לפרושי דברי חכמים אתא אלא לפרש דברי רבי יוסי דכי אמר חותכין את הטבור אפילו ביחידי
אמר דאילו בטבור של שני תינוקות אפילו לרבנן חותכין: והרי"ף (נב.) כתב בהדיא אמר
רב נחמן הלכה כרבי יוסי וכתב נמי ההיא דמודים חכמים לרבי יוסי ועל כרחך לומר שלא כתבה
אלא לפרש דברי רבי יוסי וכמו שכתבתי והרא"ש שלא כתב הלכה כרבי יוסי אפשר שלא היה
בנוסחת הרי"ף שבידו ומכל מקום מהא דאמר רב נחמן מכאן שחותכין את הטבור הוא נלמד
ואפילו אם תמצי לומר שהיה כתוב כן בנוסחת הרי"ף שבידו אפשר שלא חשש לכתבו מפני
שסמך על זה וכן כתב הרמב"ם בפרק ב' (הי"א) שחותכין את הטבור ומשמע דאפילו
ביחידי שרי וכן עמא דבר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף ז
* הולד שנולד (כב) עושין לו יג כל
צרכיו (כג) ומרחיצין אותו (כד) יד ומולחין אותו (כה) וטומנין השליא (כו) כדי שיחם הולד
(כז) וחותכים את הטבור; והני מילי בנולד לט' או לז', (כח) אבל נולד לח' * טו או ספק
בן ז' או בן ח', (כט) אין מחללין עליו (ל) אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ז
(כב) עושים לו כל צרכיו - היינו הא
דמבואר לקמיה:
(כג) ומרחיצין - אינו לפי הסדר
המבואר בש"ס ומפיק מקרא ושם איתא דחותכין הטבור ואח"כ רוחצין אותו וכ"כ
הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת. ודע דממה שהביא המ"א בשם התוספות מוכח דאין
עושין מלאכה דאורייתא בשביל דברים אלו דאין במניעתם סכנה אלא צערא בעלמא וא"כ
לפ"ז אם אין לו סכין לחתוך הטבור וצריך להביאו דרך ר"ה אסור להביאו אלא יקשרנו
לע"ע וה"ה בשארי דברים המוזכרים כאן ובבאור הלכה הבאתי דעת ראשונים דמותר
לחלל במלאכה דאורייתא בשביל זה ע"ש ועכ"פ להביאו ע"י עו"ג או להחם
חמין על ידו לרחוץ הולד בודאי מותר:
(כד) ומולחין אותו - כדי שיתקשה
הבשר [רש"י] ומשמע מזה דהמליחה תהיה במלח [עפמ"ג] ובפירוש המשנה להרמב"ם
כתוב ונותנין עליו אבק ההדס והדומה לו וכ"מ בערוך ערך לף ע"ש:
(כה) וטומנין השליא - ולא בקרקע
דמשום זה לכו"ע לא מחללינן שבתא אלא כך היה מנהגם כשחל בשבת עשירות טומנין אותה
בספלים של שמן או בספוגין של צמר ועניות במוכין או בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה
בארץ [ירושלמי]:
(כו) כדי שיחם הולד - והיה זה מדרך
סגולה אצלם:
(כז) וחותכין - אחר שקושרין אותו ועיין
במג"א שחתיכת הטבור בעלמא אינו כ"א שבות ובספר קובץ להרמב"ם כתב בשם
ספר שושנים לדוד שהוכיח דיש בזה איסורא דאורייתא ורק הכא מותר ע"ש:
(כח) אבל נולד לח' - דודאי לא חיי:
(כט) אין מחללים - דכיון דמספקא לן
אם היה בן קיימא מעולם לא מחללינן ולא דמי להא דיושבת על המשבר בסעיף ה' דהתם מיירי
דכלו לו חדשיו [מ"א] ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:
(ל) אא"כ גמרו וכו' - קאי גם
אבן ח' כדאיתא בב"י והטעם דאמרינן שהוא בן שבעה ואשתהויי הוא דאשתהי ועיין בבאור
הגר"א שנשאר בדין השו"ע בצ"ע ודעתו דלענין חלול שבת לא סמכינן אגמרו
לחוד כ"א דוקא כששהה ג"כ שלשים יום ורק לענין טלטול התינוק נוכל לסמוך אסימנא
דגמרו לחוד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן של סעיף ז
* הולד שנולד וכו' - המג"א
כתב דבכולהו יש להו צער וכיון דכל אלה אינם מלאכה לא גזרו בהו רבנן והוא מתוספות שילהי
פרק מפנין ובשאלתות דרב אחאי פרשת שמות משמע דמניעת חתוך הטבור יכול להיות סכנה לולד
דז"ל שם מהו לחתוך טבור בשבת וכו' כי קא מיבעי לי בחד ולד מי אמרינן אפשר לאזדהורי
[היינו בקשירת הטבור לבד] ולא אתי לידי סכנה או דילמא זימנין דלאו אדעתיה ואתי לידי
סכנה או דלמא הלכה כר' יוסי דמסתבר טעמיה דזמנין דמנתח והוי ספק נפשות וס"נ להקל
ופשיט ממימרא דר"נ דהלכה כר' יוסי וכ"כ חידושי הר"ן שם במתניתין דאם
לא יחתכנו איכא סכנתא עי"ש וכ"כ המאירי במשנה שם וברמב"ם פ"ב מהלכות
שבת מבואר ביותר מזה שהוא כלל בסכנה את כל אלו הדברים אם ימנע מהולד שאחר שחשב בהלכה
י"א הדברים שעושין לולד סיים ע"ז מפני שסכנה הוא לו אם לא יעשו לו כל אלה
ולפ"ז דבר פשוט הוא דאפילו במלאכה דאורייתא מחללינן היכי דא"א בענין
אחר ואין כונת הש"ס בהני מלאכות מפני שהם מדרבנן דבאמת עושים אותם ביום שנולד
אפילו היכא דקעביד איסור דאורייתא על ידם כגון להחם חמין כדי לרחוץ או כדי לשחק הסימנין
הצריכין לו למליחה או גבי מלפפים לחתך בגד לעשות חותלות או להביא סכין דרך ר"ה
לחתוך הטבור [חוץ מטמינת שליא דאסור לטמון בארץ משום דאינו אלא סגולה וכמו שכתב המאירי
והרמב"ם השמיטה בחבורו] וכונת הרמב"ם שם במה שכתב בחמין שהוחמו בשבת היינו
אפילו אם הוחמו ע"י ישראל [עיין בפ"ב מהלכות מילה בשאלת חכמי לוניל ובתשובתו
שם] [הג"ה ודע דבדברי הרמב"ם אלו דמשמע מיניה דללפף להולד יש חשש סכנתא אם
ימנעו מזה יתיישב מאד מימרא דר"נ דקאמר מכאן שמלפפים להולד הנולד והלא קאמר בדף
ס"ו לפופי ינוקי בשבתא שפיר דמי הרי דבכל שבת שרי [ועיין לקמן מה שכתבנו ע"ז
בשם שארי ראשונים] ואין בזה משום שבות כלל ומאי רבותא הכא אבל לפי הרמב"ם ניחא
דשם אשמעינן הגמרא דמשום דיהיה בזה צער אם ימנע לכך לא גזרו רבנן וכן דייק הרמב"ם
בפרק כ"א מהלכות שבת דין ל"א עי"ש וכאן אשמועינן הגמרא דביום שנולד
הליפוף הוא מכלל שאר צרכי הכרח להולד ונ"מ דמותר לעבור אמלאכה דאורייתא בשביל
זה] ועכ"פ נראה פשוט דיש להקל לכתחלה להחם חמין ע"י עו"ג כדי לרחוץ
התינוק וכמו שכתבתי במ"ב ואח"כ מצאתי בספר נזר ישראל בשם שו"ת שו"מ
שכתב ג"כ הכי:
* או ספק בן זיין - דין זה העתיק המחבר
מהטור וכפי הנראה הוא כמו שכתב הב"י דמקורו הוא מהא דשבת קל"ה בברייתא בן
שבעה מחללים עליו וכו' ובן ח' אין מחללין עליו ספק בן זיי"ן או בן חי"ת אין
מחללים בן חי"ת הרי הוא כאבן וכו' ומפרש הטור דכונת הברייתא לענין חילול שבת ממש
לרפאותו ולהחיותו דאם היה מפרש דהברייתא מיירי לענין למולו בשבת לא היה מדייק מזה דאין
מחללין דמילה לא מהלינן מספיקא ביום השבת אבל חילול שבת לרפואה מחללינן מספיקא כדקי"ל
בנפל גל ספק חי ספק מת מפקחין ולכאורה הלא בגמרא שם מוכח דהברייתא אמילה קאי וכן פירש"י
שם וי"ל דגם הטור מודה לזה אלא דסובר דברייתא כוללת שניהם מדקאמר שם לישנא דסתם
חלול ואין להקשות בדף ל"ו דקמותיב מהאי ברייתא לימהליה ממ"נ והוצרך לאוקמי'
במכשירי מילה ואליבא דר"א יותר הו"ל לאוקמיה לענין חלול שבת ממש לבד וכפשטיה
דלישנא דברייתא א"ו דס"ל להגמרא דהברייתא לענין מילה מתנייא וי"ל דאי
הוה מתרץ ליה כן הוי מקשה ליה מברייתא קמייתא דאמר שם ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא
ספק דוחה את השבת אכן מדברי הרמב"ם שלא העתיק דין זה רק בהלכות מילה משמע דסובר
דברייתא זו רק לענין מילה מתנייא והנה בבה"ג הלכות מילה לענין ספק בן חי"ת
כתב בהדיא ולענין אחולי שבתא מחללינן מספיקא דקאמרינן כל ספק נפשות להקל וגם העיטור
בהלכות מילה מביא דבריו לפסק הלכה וכפי הנראה שם גם רב האי גאון כתב כן והעיטור לא
פליג עליו שם כ"א הוסיף דהיכי דגמרו צפרניו אפילו פירש ממנה תיכף גם זה בכלל ספק
דאמרינן אשתהויי אשתהי וכן המאירי שם בדף קל"ו כתב ג"כ ככל דברי בה"ג
וכתב אמנם לענין לחלל שבת כו"ע מודו דמחללין עי"ש וכן בספר האשכול כשהעתיק
הברייתא דספק בן זיי"ן אין מחללים כתב ע"ז וז"ל פי' למולו ור"ל
דלא נטעה לפרש דקאי על כל חלול ואולם יש לדחות דאפשר דהם מיירי היכי דגמרו שערו וצפרניו
[וכן משמע קצת בעיטור שם עי"ש] אבל היכא דלא גמרו יותר מסתבר לומר דהוא בן חי"ת.
והנה מסוגיא דערכין בישבה על המשבר ומתה והובא בס"ה דמקילינן מספיקא להביא סכין
דרך ר"ה תירץ המ"א דהתם מיירי שידעינן שכלו חדשיו והנה עוד מביא המ"א
שתלוי זה בשני תירוצים שהובא בתה"א להרמב"ן לענין עוברה שהריחה דלתירוץ א'
שהם דברי הבה"ג מבואר שגם בולד קודם מ' יום דמיא בעלמא הוא אעפ"כ מחללים
וא"כ כ"ש בנולד לאויר העולם והוא ספק דמחללין אך לפי מה שביאר שם הרמב"ן
הטעם ביושבת על המשבר דחשוב כילוד ורק הדלת ננעל בפניו א"כ עכ"פ נאמר דדוקא
דכלו לו חדשיו עי"ש [והנה לפי דברי המ"א זה ממילא נדחה הראיה שהבאנו לעיל
מבה"ג דאפשר דהוא אזיל לשיטתיה בזה דסבר דמחללין אפילו על עוברין וכ"ש שם]
ולענ"ד לא תלוי כלל זה בזה דאפילו לפי תירוץ זה לא קאמר שם הרמב"ן רק דבעוברין
לא מחללין משום דישראל אינו מצווה על העוברין ויושבת על המשבר לא מיקרי עוברין וכנולד
דמיא משא"כ בנולד אפשר דגם הרמב"ן מודה דאע"ג דאין נהרגין עליו מספיקא
משום ושפטו העדה וגו' אעפ"כ מחללין מספיקא דספק נפשות להקל ולהיפך ג"כ קצת
יש לדחות דהתם אם נאכיל לאמו ביוה"כ מסתמא לבסוף תלד בן קיימא וישמור שבתות הרבה
ולכך התירה התורה וכמש"כ הר"ן משא"כ בזה שכבר נולד וחזינן שלא גמרו
שערו וצפרניו מסתברא שהוא בן חי"ת ולא יחיה ולמה נחלל שבת עליה. ודע דלדברי המ"א
הנ"ל דתלוי זה בשני התירוצים ממילא לפי מה שפסק הריטב"א בחידושי נדה ד' מ"ד
כדעת הבה"ג דאפילו על עובר מחללינן ממילא מחללינן גם על ספק בן חי"ת:
4)
מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ו
עושין כל צרכי מילה בשבת, מלין ופורעין
ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא
פירש, ונותן עליה אספלנית, אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת, כיצד הרי שלא מצאו
סכין אין עושין סכין בשבת ולא מביאין ג אותו ממקום למקום, ואפילו מבוי שאינו מעורב
אין מביאין אותו מחצר לחצר, ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו
מערב שבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלא
ו ודוקא מילה עצמה דוחה שבת וכו' אבל מכשיריה שאפשר וכו'. שם (קל.) בריש
פירקא פלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא ואיפסיקא הלכה כרבי עקיבא דאמר הכי (קלג.):
ומ"ש לא יביא בשבת אפילו דרך
גגות וכו'. שם פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר
מתקיף לה רב יוסף אדרבה רבי אליעזר הוא דשרי וכי תימא שלא כרצון רבי אליעזר דשרי אפילו
ברשות הרבים אלא כרצון רבנן דאסרו דרך רשות הרבים ושרו דרך גגות חצרות וקרפיפות ומי
שרי והתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות
וקרפיפות אלא אמר רב אשי שלא כרצון רבי אליעזר ומחלוקתו אלא כרצון רבי שמעון דתנן
(עירובין פט.) רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים
ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ופירש רש"י שלא כרצון רבי אליעזר דאיהו
אפילו ברשות הרבים שרי ושלא כרצון החלוקין עליו דאסרי דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם
[דאיסור שבות] אף במקום כרת אלא כרצון רבי שמעון דמתיר אף לדבר הרשות ובפרק כל גגות
(עירובין צא.) איפסיקא הלכתא כרבי שמעון וכן הכריע הרי"ף בריש פרק רבי אליעזר
דמילה (נב.) לאפוקי מרבוותא (ר"ח בגליון קלא.) שפסקו דלא כרבי שמעון: ודין זה
כתב רבינו בסימן שע"ב (קמא.) ושם ביאר משפט קרפף זה שמותר לטלטל בו ושיש קרפף
שאסור לטלטל בו ומשם יתבאר לך דהא דשרי להביא סכין דרך גגות חצרות וקרפיפות כששבת בהן
היינו כשהתינוק עומד בבית חצר שאין בה דיורין או שיש בה דיורין ועירבו אבל אם עומד
בבית חצר שיש בה דיורין ולא עירבו לא הועילו כלום בהבאת הסכין שהרי אסור להכניסו לתוך
הבית וכן אסור להוציא התינוק לחצר זו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא סעיף ו
מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת
אינם דוחים את השבת; לפיכך אם לא הביא (יט) ה איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת,
* אפי' במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לעכו"ם לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא
מדרבנן, (כ) אומר לאינו יהודי ועושהו. ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה,
(כא) לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. (* (כב) ועיין לעיל סי' ש"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ו
(יט) איזמל וכו' - ולענין טלטול האיזמל
אחר המילה עיין לעיל בסימן ש"י סקט"ו ובמ"ב מה שכתבנו שם:
(כ) אומר לא"י ועושהו - דהוי
שבות דשבות במקום מצוה ושרי כדלעיל בסימן ש"ז ס"ה. ומ"מ אסור להביא
התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינה מעורבת אפילו ע"י א"י דהא יכולין למולו
בביתו והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה. וכשצריך להוציא התינוק מביתו לחצר שאינה
מעורבת אל האיזמל המונח שם מותר ע"י א"י כיון דליכא ר"ה [מ"א שם]
ומ"מ טוב יותר להביא האיזמל ע"י א"י לתינוק דאם יביא התינוק אל האיזמל
יהיה צריך אחר המילה להתיר עוד הפעם שבות דשבות להחזיר התינוק אצל האם משא"כ כשיביא
האיזמל אל התינוק יניחנו שם עד אחר השבת [מחצית השקל] ועיין בסימן שמ"ט מה שכתבנו
בזה:
(כא) לא יאמר וכו' - דגם אמירה לא"י
בדבר שאסור מן התורה הוי כשאר שבות והעמידו חכמים דבריהם וכנ"ל:
(כב) וע"ל סימן ש"ז - ס"ה
בהג"ה דשם הביא רמ"א דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא לומר לא"י במקום
מצוה ואף דרוב פוסקים חולקים על סברא זו והעיקר כדבריהם וכמ"ש בסימן רע"ו
מ"מ לענין מילה המיקל וסומך על דבריהם לא הפסיד אם א"א בענין אחר ומכ"ש
לענין הוצאה והכנסה דלהרבה פוסקים אין לנו בזה"ז ר"ה ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ו
* אפילו במקום וכו' - עיין בשו"ת
חתם סופר חאו"ח סימן ע"א שכתב אודות תיקון צפורן של מוהל בשבת שיש בזה איסור
דאורייתא וחייב חטאת כיון שעושה כלי ולא דמי לנטילת צפרני הנדה לטבילה וכ"כ בעטרת
חכמים סימן כ"ו אף אם אין מוהל אחר רק אחד וצפרנו נסדק אפ"ה אסור לתקן:
* וע"ל סימן ש"ז - עיין
במ"ב במש"כ דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא היינו כגון שנתקלקל הסכין וצריך
לתקנו ודעת המ"א דיש לסמוך עלייהו לענין מילה ועיין בתשובת כתב סופר דהיינו דוקא
בדליכא מוהל אחר אבל אם איכא מוהל אחר שיש לו סכין מתוקן הגם שאין רצונו להשאילו אין
להתיר ואפילו בדליכא מוהל אחר רוב הפוסקים ס"ל דאסור ע"י א"י מ"מ
כבר הורה המ"א אבל בתנאי שהיה מאתמול הסכין מתוקן אבל אם פשע ולא הכין מאתמול
גם המ"א בעצמו אינו מתיר לתקן הסכין ע"י א"י. ולענין להעביר דרך ר"ה
שרי אפילו בר"ה דאורייתא כשלא פשע ולהביא דרך כרמלית דרבנן אפילו הוא פושע שלא
הביא מאתמול למקום הראוי שרי ע"י א"י לכו"ע ע"ש באריכות:
5)
אם שכח הסכין בגג וחצר, מותר להביאו מזה לזה
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף ב
מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה. (א)
אבל שלא בזמנה, אינה דוחה. ואפילו בזמנה, אינה דוחה אלא המילה עצמה ופריעה ומציצה,
ואפילו פירש, חוזר על ציצין המעכבין דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה א רוב גובהה של
עטרה אפילו במקום אחד. ועל (ב) שאינם מעכבים, אם לא פירש, חוזר, ואם פירש, אינו חוזר.
ונותנין עליה אספלנית. הגה: ב (ג) ומותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב,
אע"ג דאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר דהיה צריך לו
באותו שבת, כן נראה לי. (היתר טלטול כתוב בתא"ו נתיב א', והטעם הוא כדברי המחבר
ודלא כמהרי"ל). אבל מכשיריה אינם דוחים, כיון שהיה אפשר לעשותה מבעוד יום.
ולפיכך (ד) אין עושין סכין לימול בו, ואין מביאין אותו ממקום למקום, ואפילו להוציאו
מהבית (ולהביאו) דרך גגין וחצרות ומבואות שלא עירבו. אבל אם שכח הסכין בגג וחצר, מותר
להביאו מזה לזה, אפילו עירבו חצירות עם הבתים.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף ב
א רוב גובהה של עטרה - ע"ל סי'
רס"ד ס"ה ומ"ה שם:
ב ומותר לטלטל כו' אבל אם שכח כו'
מותר - דבכה"ג אפילו שלא לצורך מילה מותר כמו שנתבאר בא"ח ר"ס שע"ב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף ב
(ג) ומותר - עיין בה"ט [ועיין בספר לבושי
שרד שכתב בשם מהרי"ע כשמלין בשבת אסור לקנח האיזמל מן הדם ע"ש] ועיין בתשובת
נו"ב תניינא חיו"ד סי' קס"ב שכתב במוהל שמל בשבת ואח"כ זרק הערלה
מידו דמותר ליקח הערלה ולהניחה לעפר המוכן לה ואף שכתב רש"ל בתשובה סימן מ' דלאחר
שזרקו לעפר מוקצה הוא מכל מקום קודם שזרקו עדיין לא נעשה מצותו לאו מוקצה הוא וסיים
דע"פ לכתחלה יזהר המוהל שתיכף שחתך הערלה בעודה בידו יזרקנה לעפר אבל אם אירע
שזרקה מידו קודם לכן מאן דמתיר להגביה הערלה כדי לתתה בעפר לא משתבש ע"ש:
(ד) אין עושין סכין - בספר חכמת
אדם כלל קל"ה כתב דה"ה אם אינו חד אסור להשחיזו במשחזת ע"ש:
6)
גגין, וחצרות, וקרפיפות, כולן רשות א' הם לכלים ששבתו בתוכה שמותר לטלטלם מזה לזה
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ג הלכה יח
כל גגות העיר אע"פ שזה גבוה וזה
נמוך עם כל החצרות ועם כל הקרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהן יתר על בית
סאתים עם עובי הכתלים שבין החצרות עם המבואות שיש להן לחי או קורה כולן רשות אחת הן
ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית אלא אם כן
עירבו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שעב
א חצר שפתוחה לחצר אחרת וכו'. משנה ריש פרק [כל גגות] (פט.) כל גגות העיר
רשות אחת ובלבד שלא יהא גג גבוה מעשרה או נמוך מעשרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל
אחד ואחד רשות בפני עצמו רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפפות רשות אחת
לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ובגמרא (צא.) אמר רב הלכה כרבי שמעון
והוא שלא עירבו בני החצירות כל אחת לעצמה דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצר אבל עירבו
לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ושמואל אמר בין עירבו בין שלא עירבו וכן
אמר רבי יוחנן ומשמע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב וכל שכן השתא דאיכא שמואל בהדיה וכן
פסקו הפוסקים ושלא כדברי בעל העיטור שכתב בהלכות מילה (כ:) דהלכה כרב וכתב רש"י
דטעמא דרבי שמעון משום דכיון דגגות חצירות וקרפפות כולם אין תשמישן מיוחד ותדיר רשות
אחת הן מטלטלין מזה לזה אפילו מחצר של רבים לחצר של רבים בלא עירוב ולית ליה לרבי שמעון
עירובי חצירות אלא משום היתר כלי הבית. ואיתא תו התם בגמרא עלה צ"ב (ע"א)
ומי אמר רבי יוחנן הכי דהלכה כרבי שמעון ואפילו עירבו והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה
ותנן (עו: ופז:) כותל שבין שתי חצירות וכו' היו בראשו פירות אלו עולים מכאן ואוכלין
ואלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה מאי למטה לבתים:
ומ"ש רבינו חצר שפתוחה לחצר אחרת.
לאו דוקא פתוחה דאפילו אינה פתוחה לחצר אחרת נמי מותר לטלטל ממנה לחצר אחרת על ידי
גג וקרפף שביניהם אלא אורחא דמילתא נקט דכשהוא פתוח מטלטלין מזו לזו:
ומ"ש או למבוי שמתוקן בלחי או
קורה. ברייתא שם בגמרא עלה צ"א (ע"ב) שהיה רבי שמעון אומר כל זמן שהן של
רבים וכו' גג וחצר אכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעב סעיף א
* (א) <א> גגין, וחצרות, (ב)
וקרפיפות, כולן (ג) רשות א' הם א לכלים (ד) ששבתו בתוכה שמותר לטלטלם מזה לזה אפי'
הם של בעלים הרב' (ה) ב ולא עירבו יחד, מותר לטלטל מחצר לחצר אחרת, (ו) או לגג, או
לראש כותל (ז) שביניהם, ומגג לגג אחר הסמוך לו, (ח)
אפי' גבוה ממנו הרבה, (ט) ומהגג לקרפף (י) שאינו יותר מסאתים, או שהוקף לדירה אפי'
הוא יותר מסאתים, (יא) או למבוי שמתוקן בלחי או קורה, (יב) אפי' לא עירבו בו, (יג)
ואע"פ שעירבו בני חצר לעצמן דשכיחי מאני דבתים בחצר, מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר
זו (יד) לחצר אחרת (טו) ולא חיישינן * (טז) שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית * לחצר אחרת
* או לגג וקרפף.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעב סעיף א
(א) גגין - היינו על הגג שאין עוד
קירוי למעלה [דאלו על התקרה שהוא תחת הגג בכלל עלית הבית הוא וכבית דמיא] וגגין שלהן
חלקין היו וראויין להשתמש עליהן, ומיירי כשלא היו בולטות חוץ למחיצת הבית ואם היו בולטות
עיין לעיל בסימן שמ"ה סט"ז:
(ב) וקרפיפות - עיין לעיל בסימן שמ"ו
ס"ג:
(ג) רשות אחד הן - דכל אלו אין
תשמישן מיוחד ותדיר לפיכך אין בהם חילוק רשות ומותר לטלטל מאחד לחבירו בלי עירובי חצרות
וכ"ש שמותר לטלטל בגגין או בחצרות גופא מאחד לחבירו וכן מותר לטלטל בכל החצר
[או בכל הגג] אף שלא עירבו הדיורין יחד ולא הצריכו חכמים ע"ח אלא משום שיהיה מותר
להוציא לתוכה כלי הבית ששבתו בבית מבעוד יום וכן מחצר לבית:
(ד) ששבתו בתוכן - היינו שהיו מונחים
שם מבעוד יום ולאפוקי כששבתו בתוך הבית:
(ה) ולא עירבו יחד - היינו החצרות
בהדי הדדי או הגגין והחצרות דאלו בחצר גופא יותר רבותא הוא כשעירבו בהדדי כמו שמסיים
לבסוף:
(ו) או לגג - של חבירו:
(ז) שביניהם - שבין שתי חצרות ומבואר
היטב לקמן בס"ו:
(ח) אפילו גבוה וכו' - ולא אמרינן
שעי"ז יתחלק לשתי רשויות:
(ט) ומהגג לקרפף - וה"ה מחצר
לקרפף:
(י) שאינו יותר מסאתים - דאלו אם היה
יותר מסאתים בכלל כרמלית הוא כיון שלא הוקף לדירה ואסור להוציא מרה"י אליו וכמבואר
לעיל בסימן שנ"ח:
(יא) או למבוי וכו' - ר"ל שמותר
להוציא לו מחצרות וגגין וקרפיפות כלים ששבתו בתוכן והטעם דגם מבוי אין תשמישו מיוחד
ותדיר לפיכך הוא רשות אחד עמהן ולא הצריכו שיתופי מבואות אלא לכלים ששבתו בתוך הבית
שיהיה מותר להוציא למבוי:
(יב) אפילו לא עירבו בו - ר"ל
שלא נשתתפו החצרות יחד:
(יג) ואע"פ שעירבו וכו' - ר"ל
ולא מיבעי אם לא עירבו בני חצר לעצמן דאז אין מצוי בחצר כלי הבית כלל דהלא אסור להוציאן
שם בודאי מותר לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בתוכן דהא לא שייך למיגזר אטו כלי הבית:
(יד) לחצר אחרת - וה"ה לגג וקרפף
וכנ"ל:
(טו) ולא חיישינן כו' - דהוי גזירה
לגזירה:
(טז) שמא יטלטל גם כלים וכו' - מזה
מבואר דכלים ששבתו בבית אף שבאו בהיתר לחצר זה מפני שעירבו בה אעפ"כ אסור להוליכן
לחצר אחרת שלא עירבו עמהן וה"ה אם הוציא מבתי החצר להחצר שלא עירבו בה והוציאן
שם דרך היתר כגון דרך מלבוש ופשטן שם ג"כ אסור לחזור ולהוציא משם לחצר אחרת אכן
אינו מבואר בהדיא מה דין כלים אלו בטלטול חצר זה עצמו אם מותר או לא ועיין בבה"ל
שביארנו שיש בזה מחלוקת הפוסקים ועכ"פ אם הביא משקין ע"י נכרי לבית אחר שלא
עירב עמה כיון שבית רשות יחיד הוא מותר לישראל לטלטל המשקין אח"כ בכל הבית לכו"ע:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעב סעיף א
* גגין וחצרות וקרפיפות וכו' - בגמ'
איתא דגם מבוי רשות אחד עמהן והמחבר נקט לשון המשנה וסמך עצמו על מה שכתב בסוף דבריו:
* שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית לחצר
אחרת - ולענין אם מותר לטלטל כלים ששבתו בבית בחצר עצמה שאינה מעורבת כשעבר והוציאן
לשם מן הבית או שהוציאן דרך מלבוש יש לדון בזה מי נימא דלא אסרו אלא ההוצאה מרשות אחד
לחבירו אבל בחצר זה גופא אף ששבתו בבית לא אסרו בטלטול כשכבר הוציאן שם בין שהוציאן
דרך היתר כגון ע"י מלבוש או אפילו דרך איסור או אפשר דכיון שאינה מעורבת ורשות
כל בני החצר שולטין עליה עשאוה כעין ר"ה ואסור לטלטל אף בחצר זה גופא יותר מד"א
אח"כ מצאתי מחלוקת בזה בין הפוסקים בספר אה"ע ריש סימן שס"ו החליט בזה
לאיסור ושכן מבואר להדיא בעבוה"ק דאם הוציא לחצר שאינה מעורבת אסור לטלטל בה יותר
מד"א וכן משמע קצת מהרמב"ם ריש הלכות עירובין דין א' וב' ודין ה' ע"ש
אכן ברש"י שבת דף ק"ל ע"ב ד"ה מותר מבואר דאם כבר הוציאן לחצר
וכגון ע"י מלבוש אף שפשטן שוב אין איסור בטלטול חצר גופא שמותר לטלטל בכל אותו
החצר ורק מחצר לחצר אחרת אסור וכן הוא דעת התוס' בעירובין בדף צ"א ע"ב ד"ה
וכלים דבחצר עצמה מותר לטלטל בכולה אם כבר הוציאן שם אף ששבתו בבית [ומתוס' משמע דאין
חילוק בין הוציאן דרך היתר או דרך איסור ומסתברא דגם רש"י ס"ל הכי ומה שכתב
דרך מלבוש צייר באופן ההיתר בזה] וע"כ דס"ל דגזירת חכמים לא היה אלא בהוצאה
מרשות לרשות כגון מבית לחצר שאינה מעורבת או מחצר לחצר אחרת בכלים ששבתו בבית אבל על
חצר עצמו לא היה גזירת חז"ל כלל ומותר לטלטל בכולו אף הכלים ששבתו בבית כשכבר
מונחים שם [ובזה מתורץ קושית הגאון רעק"א ז"ל בשבת ק"ל שם על רש"י
הנ"ל וכן העתיק קושיא זו בחידושיו על משניות וכן תירץ המהר"מ שי"ף שם
וכעין מה שהביא הגרעק"א מדף פ"ז בעירובין ראיה לדבריו וכן מהריטב"א
בדף ע"ז שוב אינו ראיה לפי מה שביארנו שיטתם] שוב מצאתי בספר בית מאיר סימן שמ"ו
שכתב ג"כ דדין זה תלוי בפלוגתא בין הפוסיקם הנ"ל ועי"ש עוד שעכ"פ
דבר זה פשוט וברור שמש"כ האה"ע הנ"ל ועפ"ז יש להזהיר אותן שקונין
משקין בשבת ע"י עכו"ם שמביאין מחצר אחר שלא עירב עמהם אע"פ שהובא כבר
לביתם אסורין בטלטול בביתו כ"א בתוך ד"א טעות הוא כי מה ענין בית של יחיד
לחצר שלא עירב שרשות רבים שם ושייך לתא דר"ה ונתנו חכמים עליו דין ר"ה אבל
בבית מה ענין לחלק ברה"י גמור בין תוך ד"א לחוץ לד"א ובודאי היתר גמור
הוא עכ"ל ואף הגרע"א דמתחלה היה דעתו להחמיר גם בזה לדעת המחמירין לבסוף
משמע שהודה להבית מאיר עי"ש:
* לחצר אחרת - עיין מ"ב שהעתקנו
בשם הגמרא דאם הוציא מבתי החצר להחצר שלא עירבו בה והוציאן שם דרך היתר כגון דרך מלבוש
ופשטן שם אסור לחזור ולהוציא משם לחצר אחרת וע' בבית מאיר בסימן הנ"ל שמצדד דזהו
דוקא אם בתחלת קדושת היום לא היה הבגד עליו אלא שלבשו אח"כ אבל אם היה לבוש בו
בביתו בתחלת קדושת השבת לא נחשב בכלל כלים ששבתו בבית דכיון שהיה לבוש בהם בטלים לגבי
גופו וכן מצדד בספר תוספת ירושלים:
* או לגג וקרפף - המ"א העתיק
מפרש"י דאסור להוציא מבית לקרפף שלא הוקף לדירה ואינה מחזקת יותר מסאתים אפילו
הם של אדם אחד וכן הוא ג"כ דעת התוס' [וכ"כ גם הריטב"א בשמם] והקשה
על הרמב"ם דמשמע דדעתו להקל בזה דמהגמרא משמע כפרש"י ועיין בחמד משה ובש"א
הרבה שכתבו דאין הכרח מהגמרא רק אליבא דרבנן דאסרי אפילו כלים ששבתו בתוכם משום דשתי
רשויות הם לגמרי לדידהו אבל לא אליבא דר"ש לענין כלים ששבתו בתוך הבית דלדידיה
קרפף שוה לחצר ממש וכדבריהם מבואר בריטב"א הובא בב"י סימן שנ"ח ומשמע
שם בריטב"א שכן דעתו נוטה להלכה ושכן ג"כ דעת מורו הרא"ה ז"ל.
והעיקר דיש בזה פלוגתא בין הראשונים דעת הרמב"ם וכן הסמ"ג [שהעתיק ג"כ
כלשון הרמב"ם המובא במ"א] והרא"ה והריטב"א להקל היכא דשניהם של
אדם אחד או שעירבו ביניהם [ומה שרצה המ"א לומר דאפשר דהרמב"ם לא קאי אקרפף
כבר השיג עליו הבית מאיר וש"א והכיחו כדבריהם מהרמב"ם בדין כ"ף] ודעת
רש"י והתוס' והרשב"א בחידושיו והרא"ש בפרק עושין פסין באות ב' לאסור
וכן סתם הטור והשו"ע לעיל בסימן שנ"ח סעיף יו"ד וכמש"כ שם המ"א
בסקי"ג וכתב בבית מאיר שם דלכתחילה בודאי יש להחמיר בזה כפסק השו"ע. ובשעת
הדחק נראה דיש לסמוך ולהקל: