רי"ף שבת דף נב:
גמ' שבת דף קל:- קלב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 40:35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:25 דקות
1)מילה, בין בזמנה בין שלא בזמנה,
דוחה צרעת
2)מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה.
3)אם לא מל האב את בנו, חייבים
ב"ד למולו. ואם לא מלוהו ב"ד, חייב הוא
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה ט
מילה בזמנה דוחה את השבת, ושלא בזמנה
אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ובין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת, כיצד
שאם היתה בהרת בעור הערלה חותכה עם הערלה, אע"פ שקציצת נגע הצרעת בלא תעשה יבא
עשה וידחה את לא תעשה.
רמב"ם הלכות טומאת
צרעת פרק י הלכה ה
מי שהיתה בהרת בערלתו ימול ואע"פ
שהיא מילה שלא בזמנה שמצות עשה דוחה את לא תעשה בכל מקום, ואם מל והלך בעור הערלה סימן
שהיה מוחלט בו ה"ז חייב בקרבן מצורע.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף א
מילה, בין בזמנה בין שלא בזמנה, דוחה
צרעת; שאם יש בהרת בעור הערלה, אע"פ שיש בקציצת הבהרת לא תעשה, חותכה עם הערלה.
אבל אם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחותכו, אם יש בהרת באותו
הבשר אסור לחתכו, כיון שא"צ למולו פעם אחרת אלא מדרבנן.
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה ט
מילה בזמנה דוחה את השבת, ושלא בזמנה
אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ובין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת, כיצד
שאם היתה בהרת בעור הערלה חותכה עם הערלה, אע"פ שקציצת נגע הצרעת בלא תעשה יבא
עשה וידחה את לא תעשה.
טור יורה דעה סימן רסו
ושבת וי"ט אינו דוחה אלא בזמנה
אבל שלא בזמנה כגון שלא נימול ביום ח' מפני חולי התינוק או דבר אחר שעיכבו אין מלין
אותו בשבת ואפילו בזמנה אינה דוחה אלא המילה עצמה אבל מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום
אין דוחין השבת כיצד מלין ועושין כל צרכיה כגון פריעה ומציצה וחוזר על ציצין המעכבין
אע"פ שפירש ועל שאין מעכבין אם פירש אינו חוזר ואם לאו חוזר ובעל העיטור כתב דאע"פ
שאין מעכבין חוזר אע"פ שפירש וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן ונותן עליה
איספלנית ואיזהו הן מכשירים שאינו דוחה שבת אין עושין סכין למול בו ולא מביאין אותו
ממקום למקום ואפי' להוציאו מהבית ולהביאו דרך גגין חצרות ומבואות שלא ערבו אסור אבל
שבת באחד מהם מותר להביאו מזה לזה אף ע"פ שערבו חצרות עם הבתים ובעל העיטור לא
התיר אלא בשלא ערבו חצרות עם הבתים אבל ערבו דשכיח מאני דבתים בחצר לא ויש מחמירין
לאוסרו להביאו מזה לזה אפי' שבת בהן וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה
בית יוסף יורה דעה סימן
רסו
ב ושבת ויום טוב אינה דוחה אלא בזמנה אבל שלא בזמנה וכו' אין מלין אותו
בשבת. ברייתא פרק רבי אליעזר דמילה (שם):
ומ"ש ואפילו בזמנה אינה דוחה
אלא המילה עצמה אבל מכשיריה שאפשר לעשותן מבעוד יום אין דוחין את השבת. בריש פרק רבי
אליעזר דמילה (קל.) פלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא ואיפסיקא הלכתא כרבי עקיבא דאמר
הכי (שם קלג.):
ומ"ש כיצד מלין ועושין כל צרכיה
כגון פריעה ומציצה. משנה שם (קלג.):
ומ"ש וחוזר על ציצין המעכבין
אף על פי שפירש וכו'. שם (ע"ב) אהא דתנן עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין
ומוצצין וכו' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן המל כל
זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינם מעכבין פירש על ציצין
המעכבין חוזר על שאינם מעכבין אינו חוזר וכבר כתבתי בסימן רס"ד (קצו: ד"ה
ומ"ש רבינו) שפירש רש"י (שם ד"ה המל) דבשבת מיירי וכדמשמע בגמרא וכן
פירשה רבינו שם אבל בחול חוזר אף על שאינם מעכבין חוזר ושהרמב"ם (פ"ב ממילה
ה"ד) סובר דמיירי בין בחול בין בשבת והרי"ף (שם נב:) והרא"ש (שם סי'
ב) כתבו ברייתא זו סתם:
ומ"ש רבינו בשם בעל העיטור (הל'
מילה ח"ב נ ע"ב). טעמו משום דבגמרא אמרינן אהאי ברייתא מאן תנא פירש אינו
חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא וכו'
ומדבעי תלמודא מאן תנא ומהדר לאוקומא כתנאי משמע דסבירא ליה דלאו הלכתא היא ועוד דלאוקמתא
דרבי יוחנן ברייתא יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה וכן לאוקמתא דמוקי ליה רב אשי כרבי
יוסי דנראה בעליל אתיא כיחידאה דלא קיימא לן כרבי יוסי בההיא ותו דנהרדעי מוקמי לה
כרבנן דרבי יוסי דלחם הפנים ובההיא קיימא לן כרבי יוסי דנימוקו עמו וא"כ לית הלכתא
כהאי ברייתא ומ"מ כתב בסוף דבריו אלא דרבוותא פסקו כברייתא:
ומ"ש ואדוני אבי ז"ל לא
כתב כן. לאו למימרא דהרא"ש איירי בפירוש הברייתא כלל שהרי לא כתב אלא הברייתא
כצורתה אלא היינו לומר דכיון דסתם ולא פירש מסתמא הוא סובר כפירוש רש"י שאילו
היה סובר כפירוש בעל העיטור לא הוה שתיק:
ומ"ש ונותן עליה איספלנית. גם
זה שם במשנה:
ומ"ש ואי זה הן מכשיריה שאינו
דוחה שבת אין עושין סכין למול בו. מבואר שם במשנה (קל.) שבזה נחלקו רבי אליעזר ורבי
עקיבא ואיפסיקא הלכתא כרבי עקיבא דאמר אין עושין:
ומ"ש ולא מביאין אותו ממקום למקום
ואפילו להוציאו מהבית ולהביאו דרך גגין חצרות ומבואות שלא ערבו אסור אבל שבת באחד מהם
מותר להביאו מזה לזה וכו'. שם א"ר אבא בר רב אדא אמר רבי יצחק פעם אחת שכחו ולא
הביאו אזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר דשרי אפילו ברשות הרבים אלא
כרצון רבנן דאסרו דרך רשות הרבים ושרו דרך גגות חצרות וקרפיפות ומי שרו והתניא כשם
שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אלא אמר
רב אשי שלא כרצון רבי אליעזר ומחלוקתו אלא כרצון רבי שמעון דתנן (עירובין פט.) רבי
שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחת הן] לכלים ששבתו בתוכן ולא
לכלים ששבתו בתוך הבית. ופירש רש"י שלא כרצון רבי אליעזר ומחלוקתו. דרבי אליעזר
אפילו ברשות הרבים שרי ושלא כרצון החלוקים עליו דאסרי דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם
דאיסור שבת אף במקום כרת: אלא כרצון רבי שמעון. שמתיר אף לדבר הרשות: דתנן רבי שמעון
אומר אחד גגות וכו' כולם. אפילו הם של בעלים הרבה מטלטלין מזה לזה דלא אסרו מרשות לרשות
אלא בתים: ששבתו בתוכן. שכשקדש היום היו בתוכו ולא בתוך הבית דאילו שבתו כלים בבית
לא מבעיא היכא דלא עירבו בני בתי החצר דאפילו מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית אלא אפילו
עירבו ומטלטל מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחברתה שלא עירבו עמה עכ"ל.
ואיפסיקא הלכתא כרבי שמעון בפרק כל גגות (עירובין צא.) וכמו שנתבאר בטור אורח חיים
סימן שע"ב (בריש הסי') ובסימן ההוא (קמא.) כתב רבינו דין קרפפות הללו שמותר לטלטל
בהם ושאסור לטלטל בהם והעתקתי כלל דבריו בטור הנזכר סימן של"א (קו. ד"ה ומ"ש
לא יביא):
ומ"ש רבינו שבעל העיטור (הל'
מילה ח"א דף מח) לא התיר אלא כשלא עירבו חצרות עם הבתים וכו'. טעמו מדגרסינן בפרק
כל גגות (שם) אמר רב הלכה כרבי שמעון והוא שלא עירבו בני החצרות כל אחת לעצמה דהשתא
לא שכיחי מאני דבתים בחצר: אבל עירבו לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ואע"ג
דשמואל ורבי יוחנן פליגי עליה סובר הוא ז"ל דהלכה כרב והביא ראיות לדבר אבל שאר
פוסקים פסקו כשמואל ורבי יוחנן וכמו שנתבאר בטור אורח חיים סימן שע"ב (שם):
ומ"ש ויש מחמירין לאסרו להביאו
מזה לזה אפילו שבת בהן. סברא זו כתב הרי"ף בר"פ רבי אליעזר דמילה (נב.) בשם
רבוותא שפסקו דאין הלכה כרבי שמעון בהא והביא[ו] ראיות לדבריהם והוא ז"ל תמה עליהם
וסתר דבריהם וראיותיהם והעלה דמביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפפות כרבי שמעון וכן פסק
שם הרא"ש (סי' א) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות עירובין (הי"ח)
כרבי שמעון. כתב רבינו ירוחם (נ"א ח"ב יד ע"א) בשם הרמב"ן מותר
לטלטל הכלי (ולהסירו) [ולהחזירו] לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהתר מחזירו לאי זה מקום
שירצה אע"פ שאין לו תינוק אחר למול:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף ב
מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה. (א)
אבל שלא בזמנה, אינה דוחה. ואפילו בזמנה, אינה דוחה אלא המילה עצמה ופריעה ומציצה,
ואפילו פירש, חוזר על ציצין המעכבין דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה א רוב גובהה של
עטרה אפילו במקום אחד. ועל (ב) שאינם מעכבים, אם לא פירש, חוזר, ואם פירש, אינו חוזר.
ונותנין עליה אספלנית. הגה: ב (ג) ומותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב,
אע"ג דאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר דהיה צריך לו
באותו שבת, כן נראה לי. (היתר טלטול כתוב בתא"ו נתיב א', והטעם הוא כדברי המחבר
ודלא כמהרי"ל). אבל מכשיריה אינם דוחים, כיון
שהיה אפשר לעשותה מבעוד יום. ולפיכך (ד) אין עושין סכין לימול בו, ואין מביאין אותו
ממקום למקום, ואפילו להוציאו מהבית (ולהביאו) דרך גגין וחצרות ומבואות שלא עירבו. אבל
אם שכח הסכין בגג וחצר, מותר להביאו מזה לזה, אפילו עירבו חצירות עם הבתים.
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף ב
(א) אבל שלא בזמנה אינה דוחה - עיין
בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן קע"ד שנשאל במל בשבת שלא בזמנו אי אמרינן ביה דעביד
לא מהני והוי כאילו נחתך העור מעצמו או ע"י עובד כוכבים דצריך להטיף דם ברית או
כיון דרק יומא קגרים אין זה בכלל אעל"מ והאריך בזה לדחות ראית השואל לסברא זו
וכתב דגם משוחט בשבת אין ראיה דשאני התם דאין העבירה תלוי בשחיטה דאף בנוחרו הוי מלאכת
שבת ולא יתוקן הלאו במה דלא מהני (עיין בנ"צ לעיל סימן י' הבאתי סברא זו בשם מהרי"ט
וחו"ד ושם העירותי ע"ז מעבר ושחט או"ב ע"ש) אבל במל בשבת העבירה
תלוי במצוה דמילה למאי דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור אלא דמילה הוי מתקן גברא י"ל
בזה דלא מהני וצריך להטיף ד"ב ולא נתקן גברא והוי מקלקל ולא נעשה מלאכת שבת. ושוב
כתב לעיקר דבמל שלא בזמנו בשבת דמהני א"צ להטיף ד"ב דדמי שפיר לשוחט בשבת
דגם במילה אף אם נדון דלא מהני מ"מ לא הוי מקלקל כיון דעתה אינו חסר רק הטפת ד"ב
מקרי מתקן וראיה מסוגיא דשבת דף קל"ג ע"ש ונראה לפע"ד דהך שאלה לאו
לענין דינא איתשל רק לפלפולא בעלמא לעמוד על טעמו של דבר (ומה"ט לא הוקבעה בחלק
הפסקים אמנם מלשון התשובה שם קצת לא משמע הכי) דהרי בשבת דף קל"ז ע"א משמע
להדיא דבזה אי עביד מהני מדקרי ליה התם עשה מצוה גבי שכח ומל של ערב שבת בשבת ע"ש
דאין לומר דשאני התם דהיה בשוגג והך שאלה איתמר לענין מזיד דזה אינו דהרי בתשובת נו"ב
תנינא חי"ד סימן ט' הוכיח מסוגיא דתמורה דף ו' דאף בשוגג אמרינן אי עביד ל"מ
ע"ש. ועוד נראה לכאורה לפי הטעם שכתב רבינו הנ"ל דדמי שפיר לשוחט בשבת כו'
כיון דעתה אינו חסר כו' לפ"ז בנולד מהול דא"צ רק הטפת ד"ב ואינו דוחה
שבת כדאיתא בשבת קל"ה וכדלקמן ס"י אם עבר והטיף ממנו בשבת י"ל דלא מהני
וצריך לחזור ולהטיף ד"ב דכאן אם נאמר דלא מהני הוי מקלקל גמור דקודם ג"כ
לא היה חסר רק הטפת ד"ב וצ"ע. וכתב עוד שם דגם מצוה הבאה בעבירה ל"ש
בזה כיון דאין גופה עבירה ע"ש. ועיין עוד שם בחלק הפסקים סימן קכ"ט שהאריך
מאד בכלל אעל"מ:
(ב) שאינם מעכבים - עיין בשו"ת
שאגת אריה סי' נ"א מ"ש בזה:
(ג) ומותר - עיין בה"ט [ועיין
בספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע כשמלין בשבת אסור לקנח האיזמל מן הדם ע"ש]
ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קס"ב שכתב במוהל שמל בשבת ואח"כ
זרק הערלה מידו דמותר ליקח הערלה ולהניחה לעפר המוכן לה ואף שכתב רש"ל בתשובה
סימן מ' דלאחר שזרקו לעפר מוקצה הוא מכל מקום קודם שזרקו עדיין לא נעשה מצותו לאו מוקצה
הוא וסיים דע"פ לכתחלה יזהר המוהל שתיכף שחתך הערלה בעודה בידו יזרקנה לעפר אבל
אם אירע שזרקה מידו קודם לכן מאן דמתיר להגביה הערלה כדי לתתה בעפר לא משתבש ע"ש:
(ד) אין עושין סכין - בספר חכמת אדם
כלל קל"ה כתב דה"ה אם אינו חד אסור להשחיזו במשחזת ע"ש:
טור יורה דעה סימן רסא
האב חייב למול את בנו ולא האשה את
בנה ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימולנו שאין בה כרת אלא בערל עצמו דכתיב וערל זכר אשר
לא ימול בשר ערלתו ונכרתה לא מלו חייבים ב"ד למולו לא מלוהו ב"ד חייב למול
את עצמו לכשיגדיל ואם לא מל חייב כרת כתב הרמב"ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו
אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ נתעלמו ב"ד ולא מלוהו
חייב למול את עצמו לכשיגדל ובכל יום שיעבור עליו לכשיגדל מבטל מצות עשה אבל אינו חייב
כרת עד שימות והוא ערל במזיד עד כאן ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור
וכ"כ הראב"ד וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים ובכל יום עומד באיסור
כרת:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסא
א האב חייב למול את בנו ולא האשה את בנה. כבר נתבאר בסימן שלפני זה:
ומ"ש ומיהו אינו חייב כרת אם
לא ימולנו וכו'. כ"כ הרמב"ם (פ"א מילה ה"א) ופשוט הוא:
ומ"ש לא מלו חייבים בית דין למולו.
בפ"ק דקידושין (כט.) ומייתי לה מדכתיב (בראשית יז י) המול לכם כל זכר:
ומ"ש לא מלוהו בית דין חייב למול
עצמו משיגדיל. גם זה בפרק קמא דקידושין (שם) ויליף לה מדכתיב (שם שם יד) וערל זכר אשר
לא ימול ונכרתה:
כתב הרמב"ם (שם ה"ב) אין
מלין בנו של אדם שלא מדעתו וכו'. הכי משמע קצת מפשטא דסוגיא דפרק קמא דקידושין (שם)
דקאמר היכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא למימהליה וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על
איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו:
ומ"ש אבל אינו חייב כרת עד שימות
והוא ערל במזיד. טעמו אינו חייב למות בקיצור שנים שהוא מין אחד מכרת לפי שלא עבר עדיין
על המצוה שהרי בידו למול את עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש או אפשר
דהכי קאמר אינו מתחייב למות בקיצור שנים עד שיגיע שעתו למות ואם הוא אז עדיין ערל במזיד
ימות בקיצור ימים שהוא מין אחר של כרת כדאיתא במועד קטן (כח.): ודעת הראב"ד שמיום
שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וזהו שכתב ובכל
יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים דאע"ג דדמי
לעושה דבר שאפשר שיבוא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב שאני זה שבכל יום עובר הוא
בודאי על מצותו של מקום ואף על פי שאינו מתחייב כרת לגמרי מכל מקום באיסור כרת הוא
עומד בכל יום וראוי ליכרת. ומה שהזכיר התראת ספק לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה
ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפילו למאן דאמר (מכות טו:) התראת
ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מכל מקום חיוב שמים יש עליו מפני
שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד
שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים: והרמב"ם
סובר דאפילו למאן דאמר (שם) התראת ספק שמה התראה שאני התם שהוא עובר בקום עשה ולפיכך
דין הוא שיחול עליו חיוב שמים מעת המעשה הראשון אבל הכא שאינו עובר אלא בשב ואל תעשה
כל שעדיין בידו לתקן אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסא
סעיף א
אם לא מל האב את בנו, חייבים ב"ד
למולו. ואם לא מלוהו ב"ד, חייב הוא, (א) כשיגדיל, למול את עצמו. ואם לא מל, חייב
כרת. הגה: ובכל יום עוברים בעונשין אלו. (טור ובכל בו) א ואין מלין בנו של אדם שלא
(ב) מדעתו, אלא אם כן עבר האב ולא מלו בית דין מלין אותו בעל כרחו. (טור בשם הרמב"ם).
(ג) ואין האשה חייבת למול את בנה. (טור). האב שאינו יודע למול, ויש כאן מוהל שאינו
רוצה למול בחנם, רק בשכר, יש לב"ד לגעור במוהל זה, כי אין זה דרכן של זרע אברהם,
ואדרבה מוהלים מהדרין שיתנו להם למול. ואם עומד במרדו, ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו,
הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייבים למולו, ולכן ב"ד היו (ד) כופין אותו, מאחר
שאין אחר שימול (רשב"א סי' תע"ב).
ש"ך יורה דעה סימן
רסא
א ואין מלין כו' - ואם עבר ומלו שלא
מדעתו היכא שהאב הוי מוהל חייב ליתן לו י' זהובים כמו שנתבאר בח"מ סוף סי' שפ"ב:
פתחי תשובה יורה דעה סימן
רסא
(א) כשיגדיל - עיין מ"ש לקמן
סי' ס"ה ס"ק כ"ד בשם תשובת זכרון יוסף סימן כ"ו:
(ב) מדעתו - עבה"ט בשם ש"ך
ובס' לבושי שרד כתב בשם מהר"י עמדין דהיינו כשהאב עצמו רצה למול אבל אם נתן האב
המצוה לאחר וקדם אחר ועשאה לא מפקינן מיניה. ואין צורך בזה להביא בשם מהרי"ט דכ"כ
הרמ"א בח"מ סוס"י שפ"ב ע"ש בסמ"ע ובש"ך. ועיין
בתשובת זכרון יצחק סימן כ"ח שכתב דמי שהיה רוצה למול את בנו בשבת ובא אחר ומלו
פטור מליתן יו"ד זהובים דהא דעת הרא"ה הביאו הטור לקמן סי' רס"ז דאין
לו לאב למול את בנו בשבת אם יש אחר דמילה הוא פסיק רישא לגבי דידיה דהוא מכוין לתקן
את בנו אבל לגבי אחר לא מקרי תיקון ושרי ונהי דאנן לא קי"ל הכי כמ"ש בש"ע
שם סעיף ז' מ"מ בודאי דיכול לומר קים לי כדעת הרא"ה ע"ש. ונראה לי דלדידן
אין נפקותא בזה דהא מבואר בח"מ סוס"י שפ"ב דבזה"ז אין מגבין אותן
דבמידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אלא דאם תפס לא מפקינן מיניה ע"ש
א"כ לכתחלה בלא"ה אין מגבין אפי' אם היה בחול ובאם תפס פשיטא דאפילו היה
בשבת לא מפקינן מיניה:
(ג) ואין האשה חייבת - עיין בשער המלך
פ"א מהלכות מילה לענין עבד אי מחייב למול את בנו ע"ש:
(ד) כופין אותו - עיין בספר לבושי
שרד שכתב בשם מהר"י עמדין דרשאים להטעותו להבטיח לו שכר ולא ליתן לו ע"ש: