רי"ף שבת דף נג.
גמ' שבת דף קלג.-קלד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 40:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 18:20 דקות
2)לא היה לו כמון שחוק מע"ש, לא
ישחקנו אלא לועס בשיניו
3)כל זמן שלא סילק ידו מן המילה חוזר
אפילו על ציצין שאינם מעכבין
4)אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת
ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום
5)וכל מוהל שאינו מוצץ, מעבירין אותו
6)שוחקין לה כמון בי"ט הואיל
וראויים לקדרה, וכן טורפין לה יין ושמן
7)קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר
אין מלין אותו עד שיפול בו דם
1)
עושין כל צרכי מילה בשבת
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ו
עושין כל צרכי מילה בשבת, מלין ופורעין
ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא
פירש, ונותן עליה אספלנית, אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת, כיצד הרי שלא מצאו
סכין אין עושין סכין בשבת ולא מביאין ג אותו ממקום למקום, ואפילו מבוי שאינו מעורב
אין מביאין אותו מחצר לחצר, ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו
מערב שבת.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא סעיף א
עושים כל צרכי מילה (א) בשבת; מוהלין
* ופורעין (ב) ומוצצין ונותנין עליו (ג) כמון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף א
(א) בשבת - דכתיב וביום השמיני ימול
ביום ואפילו בשבת [גמרא]:
(ב) ומוצצין - אע"ג דע"י
המציצה הדם ניתק מחיבורו והויא ליה חובל אעפ"כ מוצצין משום דסכנה לולד כשלא ימוץ
הדם [גמרא]:
(ג) כמון - היה דרכם לתת מין בשמים
שחוק לרפואה וה"ה לתת אספלנית [תחבושת] על המילה [משנה שם] ועיין לקמן בס"ז
אם לא היה לו כמון שחוק מע"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף א
* ופורעין ומוצצין - עיין בתשו'
בנין ציון סימן כ"ג וכ"ד דהמציצה דוקא בפה ולא ע"י דבר אחר שהמציאו
הרופאים החדשים ובתשובת יד אליעזר סי' מתיר למצוץ בספוג דבדוקה דיותר טוב ממציצה בפה
ואפילו בשבת יש להתיר בספוג ע"ש [פ"ת על או"ח]:
2)
לא היה לו כמון שחוק מע"ש, לא ישחקנו אלא לועס בשיניו
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ז
וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין
לה חמין, ואין עושין לה אספלנית, ואין טורפין יין ושמן, ואם לא שחק כמון מערב שבת לועס
בשניו ונותן, ואם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו, זה ד הכלל כל שאפשר לעשותו
מערב שבת אינו דוחה את השבת אבל אם שכח ולא הכינו המכשירין תדחה המילה לתשיעי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלא
ז לא היה לו כמון שחוק מערב שבת וכו'. משנה שם (קלג.) אם לא שחק מערב שבת
לועס בשיניו [ונותן] אם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה לעצמו וזה לעצמו ובגמרא
(קלד.) דייק מברייתא דמותר לטרוף יין ושמן ומשני התם לא בעי ליכא הכא בעי ליכא ופירש
רש"י ליכא לטרפו ולערבו יפה יפה ופריך הכא נמי נעביד ולא לילך ופירש רש"י
לא יערבנו כל כך ומשני היינו דקתני נותן זה לעצמו וזה לעצמו ופירש רש"י היינו
דקתני נותן זה לעצמו שמערב ואינו לוכך וכן כתב הר"ן (נג. ד"ה מהלקטין) אהא
דתניא דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב שוחקין לה כמון וטורפין לה יין
ושמן כלומר אפילו לטרוף ולערב יפה יפה אבל בשבת לטרוף בלבד הוא שמותר והיינו דקתני
נותן זה לעצמו וזה לעצמו והכי אמרינן בגמרא עכ"ל ולא נזכר זה בדברי הפוסקים, ואפשר
דטעמא משום דלא איתמר הכי בגמרא אלא אליבא דרבי מאיר דמתיר לטרוף יין ושמן לחולה בשבת
אבל לתנא קמא דאסר אפילו בלא ליכא אסור לטרפו לצורך המילה:
ומ"ש רבינו וביום טוב מערב כדרכו.
ברייתא שם הזכרתיה בסמוך ואם תאמר למה לא כתב רבינו דשוחקין לה כמון ביום טוב כדאיתא
בברייתא ויש לומר שסמך על מה שכתב כן בהלכות מילה (סי' רסו ר:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא סעיף ז
לא היה לו (כג) כמון שחוק מע"ש,
(כד) לא ישחקנו אלא לועס בשיניו. אם לא עירב מאתמול יין ושמן (כה) ליתן עליה, * (כו)
ו לא יערבם היום אלא יתן (כז) כל א' לבדו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ז
(כג) כמון שחוק וכו' - ועדיין הוא
קודם המילה וכמו שיתבאר:
(כד) לא ישחקנו - דמכשירי מילה
אינם דוחים את השבת וע"כ אם א"א לו ללועסו בשיניו תדחה המילה ולאו דוקא שחיקה
שהיא מלאכה אלא אפילו להביא כמון דרך מבוי שאין משותף נמי אסור וכדלעיל סעיף ו'. וכן
לא יאמר אמול אותו ולכשיצטרך אח"כ לסממנין משום סכנה אשחוק דהא פקו"נ דוחה
את השבת דכיון דעכשיו יודע שא"א לו בלא סממנין אחר המילה מוטב תדחה המילה ולא
יביא עצמו לידי חלול שבת כיון שהיה אפשר להכין מאתמול. ודע דאם נתוודע לו לאחר המילה
שאין לו כמון בודאי מותר להביא אף דרך ר"ה ולשחוק ומ"מ אם אפשר לו לשנות
בכל זה מבלי שיגיע מזה היזק לחולה צריך לשנות וכמו שנתבאר בסימן שכ"ח סי"ב:
(כה) ליתן עליה - כך היו רגילין והיא
רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן כדרך שטורפין ביצה בקערה [רש"י]:
(כו) לא יערבם וכו' אלא וכו' -
פי' דאסור לערבם בקערה אלא נותנים זה בפ"ע על מקום המכה וזה בפ"ע על מקום
המכה ועוד יש לפרש דתרוייהו בקערה אלא דנותנים זה בפ"ע ולא יערבם בידים אלא אם
יתערבו יתערבו [כ"מ ממאירי] ועיין בה"ל:
(כז) כל אחד לבדו - כתב ב"י דלשאר
חולים נמי אסור לערב [מ"א] ועיין בבה"ל דע"י שינוי לכו"ע שרי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ז
* לא יערבם היום וכו' - עיין במ"ב
והנה כ"ז הוא לדעת הב"י דפסק כת"ק אולם לא ברירא ד"ז כ"כ
דהנה באו"ז ובמאירי ובר"ן ובמגיד משנה פ"ב מהלכות שבת דין יו"ד
משמע דדעתם לפסוק כר"מ אכן ברשב"א ורמב"ן מוכח שדעתם דהלכה כת"ק
וכן נלענ"ד שזה הוא דעת הרי"ף והרא"ש מדהעתיקו המשנה דנותן זה בפ"ע
וזה בפ"ע כצורתה ולא העתיקו ע"ז מה שתירצו שם גמרא דהיינו בלא ליכא משמע
דס"ל כמ"ש הב"י דזהו דוקא לר"מ דבשאר חולה ג"כ מותר עירוב
בלא ליכא משא"כ לרבנן דבשאר חולה אסור עירוב גם לענין מילה אסור עירוב לגמרי ונשארה
המשנה כצורתה [וקצ"ע על המ"מ שכתב בהיפוך זה על ההלכות] אמנם ע"י שינוי
לכו"ע שרי ע"ש במ"מ בשם הרמב"ן:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסו
ג אין שוחקין סממנין ולא מחמין לה חמין ולא עושין לה אספלנית ולא טורפין
יין ושמן. כ"כ הרמב"ם (מילה פ"ב ה"ז) ודברים פשוטים הם שהרי כל
אלו היה אפשר לעשותן מבעוד יום:
ומ"ש לא שחק לה כמון בערב שבת
לועס בשיניו וכו' עד אפילו מחצר אחרת שלא ערבה. משנה בפרק רבי אליעזר דמילה (קלג.)
ופירש רש"י לועס בשיניו. כמה דאפשר לשנויי משנינן: חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין
ומלבישים ראש הגיד עם ראש העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד: כורך
על ידו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול: ואמרינן בגמרא (שם קלד.) דהא דאמרינן נותן
זה לעצמו וזה לעצמו אף על פי שטורפו שרי והוא דלא לעביד ליכא כלומר שלא יטרפנו ויערבנו
יפה יפה אבל מערבו ולא כל כך ולא נזכר דבר זה בדברי הפוסקים ואפשר שהטעם משום דלא איתמר
הכי בגמרא אלא אליבא דרבי מאיר אבל לתנא קמא אע"ג דלא עביד ליכא אסור: ומשמע
מדברי רבינו דהא דאמרינן כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת אע"פ שמוציאין בשינוי
אינו מותר להביאו אלא דרך חצר שלא ערבה או שלא נשתתפה עם זו אבל לא דרך רשות הרבים
ולישנא דמתניתין הכי משמע ומ"ש הר"ן בשמועה זו (נג. ד"ה) והיכא
דאשתפוך חמימי וכו' ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך רשות הרבים ואפילו מחצר אחרת
בשלא נשתתפו איסורא דרבנן מיהא איכא. אפשר דמביא דרך רשות הרבים דקאמר לאו רשות
הרבים ממש היא אלא היינו לומר דכי היכי דברשות הרבים איכא איסורא בכורך על אצבעו הכי
נמי איכא איסורא מחצר אחרת שלא נשתתפו: וכתב הר"ן (שם) היכא דאיכא חמימי לרחוץ
קודם מילה ואשתפוך הנך דלאחר מילה איכא למידק אי אמרינן תדחה מילה כיון שאם נמול נצטרך
אחר כן לחלל שבת במכשירין או דילמא השתא מיהת בדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא שדוחה
את השבת והרמב"ן ז"ל (שבת קלד:) כתב דשרי לממהליה שאין למצוה אלא
שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אחר כן לדחות את השבת דבתר הכי פקוח נפש הוא
דדחי ליה ולא מכשירי מילה ומתניתין דיקא לה הכי דקתני לא שחק מערב שבת לועס בשיניו
ונותן אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ולא קתני בשאין לו כמון בביתו שאי אפשר לו
ללעוס בשניו ותדחה ומדקתני תקנתא ולא תני דחיה שמע מינה כדאמרן ואין כן דעת הרז"ה
(בבעל המאור שם) שהוא ז"ל אמר דכל היכא דאשתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה
מילה וכן דעת הרשב"א (שם קלד: ד"ה הלכה) ומה שהתירו לו לכרוך חלוק
על אצבעו ולהביאו ולא דחו המילה בכך כשם שדחו אותה מפני הבאת אזמל אפילו דרך גגות וקרפפות
היכא ששבת בתוך הבית איכא למימר דאי אתידיע מילתא מקמיה מילה אין הכי נמי ומתניתין
בדלא ידעינן עד לאחר מילה ואפ"ה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן עכ"ל ובסמוך
אכתוב שדעת הפוסקים נראה שהיא כדעת הרז"ה והרשב"א ז"ל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף ג
ג אין שוחקין סמנים ולא מחמין לו חמין
ואין עושין לה אספלנית ולא טורפין לה יין ושמן. אם לא שחק כמון מערב שבת, ד לועס בשיניו.
אם לא טרף יין ושמן מע"ש, נותן זה לעצמו וזה לעצמו. ה ואין עושין לה חלוק, אבל
כורך עליה סמרטוט, ואם לא התקין מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא דרך מלבוש, אפילו מחצר
אחרת שלא עירבה.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף ג
ג אין שוחקים כו' ולא כו' - טור, פי'
לפי שכל מכשירי מילה אלו היה אפשר לעשותן מע"ש:
ד לועס בשיניו - דכמה דאפשר לשנויי
משנינן:
ה ואין עושין לה חלוק כו' - כעין כיס
דחוק היו עושין ומלבישין ראש הגיד עם ראש העטרה וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות
את הגיד:
3)
כל זמן שלא סילק ידו מן המילה חוזר אפילו על ציצין שאינם
מעכבין
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ד
המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על
הציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין, פירש על * ציצין המעכבין חוזר, על ציצין
שאינן מעכבין אינו חוזר, מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל.
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ו
עושין כל צרכי מילה בשבת, מלין ופורעין
ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא
פירש, ונותן עליה אספלנית, אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת, כיצד הרי שלא מצאו
סכין אין עושין סכין בשבת ולא מביאין ג אותו ממקום למקום, ואפילו מבוי שאינו מעורב
אין מביאין אותו מחצר לחצר, ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו
מערב שבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלא
ב וכל שלא סילק ידו מן המילה חוזר וכו'. ברייתא שם (קלג:) ופירש רש"י
ציצין שיורין ובמתניתין (קלז.) מפורש דציצין המעכבין היינו בשר החופה את רוב העטרה
ופירש רש"י העטרה אינו ראש הגיד אלא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע
ויורד ובגמרא (שם:) מפרש דבשר החופה את רוב העטרה היינו שחופה רוב גובהה של עטרה ופירש
רש"י לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד:
ובהלכות מילה (סי' רסו קצט:) כתב רבינו שבעל העיטור (הל' מילה שער ג ח"ב) כתב
דאף על פי שאין מעכבין חוזר אף על פי שפירש, ושם (ד"ה ומ"ש רבינו בשם) אבאר
טעמו, וגם שם (סי' רסד קצו. ד"ה כיצד מלין) אכתוב עוד מה נקרא עטרה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא סעיף ב
כל זמן שלא סילק ידו מן המילה (ד)
חוזר (ה) אפילו על ציצין שאינם מעכבין; סילק ידו, אינו חוזר אלא על ציצין (ו) המעכבין. ואלו הם המעכבין, בשר החופה (ז) אפי' רוב גובה של עטרה במקום א'.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ב
(ד) חוזר וכו' - דאף דגמר לחתוך הערלה
ובדיעבד יצא ידי מצות מילה אפילו בלא אלו הציצין מ"מ כל זמן שלא סילק ידו מן המילה
מקרי כלכתחלה וכולה חדא מלתא היא דנתנה שבת לדחות אצלה ועיין בחידושי הר"ן שכתב
דאפילו כבר סילק ידו מן החתוך והתחיל לפרוע מקרי עדיין לא סילק ידו מן המילה דמילה
ופריעה חדא מילתא היא [אך כשהוא עוסק במציצה מסתפק שם אם מותר בשבת לחזור לציצין שאינם
מעכבין דדלמא המציצה מקרי רק רפואה ולא צורך מילה עי"ש] ולפ"ז פשוט דאפילו
אם הפורע הוא אחר כ"ז שהוא עוסק במצותה מותר לו לראשון לחזור ולגמור את הציצין
שאינם מעכבין דלא משגחינן במה שהוא סילק ידו כיון דעדיין לא נגמרה מצות מילה:
(ה) אפילו על ציצין וכו' - היינו רצועות
של בשר שנשארו בין מהערלה ובין מעור שפורע:
(ו) המעכבין - ג"כ בין במילה
ובין בפריעה וכנ"ל:
(ז) אפילו רוב גובהה - וכ"ש רוב
הקיפה של העטרה אע"פ שאינה רוב גובהה (ועיין ביו"ד סימן רס"ד בב"י
ובש"ך) וע"ש באחרונים שנבתאר מה נקרא עטרה:
4)
אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת ואמרו לו לא נשאר פנאי
ביום
רמב"ם הלכות שגגות
פרק ב הלכה ט
אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת
ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת ונמצאת
חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז ובמהרה אמול, אם לא השלים אלא עד יציאת
השבת הרי זה חייב חטאת שהרי התרו בו.
5)
וכל מוהל שאינו מוצץ, מעבירין אותו
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ב
כיצד מוהלין חותכין את כל העור המחפה
את העטרה עד שתתגלה כל העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן
ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה, ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות
רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה, וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו, ואחר שמוצץ נותן עליה
אספלנית או רטייה וכיוצא בהן.
בית יוסף יורה דעה סימן
רסד
ג (א), ד כיצד מלין חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה וכו' עד נותן עליה
איספלנית או רטיה וכיוצא בו. ג"ז מדברי הרמב"ם ז"ל (שם ה"ב) ומבואר
במשנה פרק רבי אליעזר דמילה (קלז:) מל ולא פרע כאילו לא מל:
ומ"ש וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין
אותו. מימרא דרב פפא שם (קלג:):
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסד סעיף ג
כיצד מלין, חותכין את הערלה, (יג)
כל העור החופה העטרה, עד שתתגלה העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור,
בצפורן, ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה, ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם
מהמקומות הרחוקים, כדי שלא יבא לידי סכנה. וכל מוהל שאינו מוצץ, מעבירין אותו. ואחר
שמצץ נותן עליה אספלנית או רטיה או אבק סמים העוצרים הדם. הגה: ויהיה נזהר, אם יש לאספלנית
שפה, שיהפכנו לחוץ ולא לפנים, שלא לדבק במכה ויבא לידי סכנה. (רבינו ירוחם נתיב א').
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסד סעיף ג
(יג) כל העור החופה - כתב בספר
חמודי דניאל כ"י יש מוהלים שאין חותכים רק מעט מעור הערלה ומתקנין זה ע"י
הפריעה וצ"ע מניין להם זה דמשמע בש"ע דלא מהני זה רק שצריך לחתוך כל
העור:
6)
שוחקין לה כמון בי"ט הואיל וראויים לקדרה, וכן טורפין
לה יין ושמן
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה י
מכשירי מילה אפילו בזמנה אינן דוחין
את יום טוב הואיל ואפשר לעשותן מערב יום טוב, וקל וחומר הדברים אם לא דחו מכשירי מילה
שבות שהוא מדבריהם היאך ידחו לא תעשה שבתורה, אבל שוחקין לה סמנין ביום טוב הואיל
וראוי לקדרה, וטורפין לה יין ושמן.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף ו
כל המכשירים שאין דוחין שבת, גם יו"ט
אין דוחין, חוץ מזה ששוחקין לה כמון בי"ט הואיל וראויים לקדרה, וכן טורפין לה
יין ושמן.
7)
קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול
בו דם
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה יז
קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין
מלין אותו עד שיפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים, וכן אם היה אדום ביותר
כמי שצבעו אותו אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו ויחזרו מראיו כשאר הקטנים מפני שזה חולי
הוא, וצריך להזהר בדברים אלו הרבה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסג סעיף א
קטן (א) שהוא ירוק, סימן שלא נפל בו
דמו ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים. וכן אם נמצא אדום,
סימן שלא נבלע דמו באבריו, אלא בין עור לבשר, ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו. וצריך
ליזהר מאד באלו הדברים, א שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה את הכל,
שאפשר לו למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש אחת מישראל, לעולם.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסג סעיף א
א שאין מלין ולד כו' - כדלעיל סימן
רס"ב ס"ק ד':
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסג סעיף א
(א) שהוא ירוק - כתב בספר חמודי דניאל
כ"י תינוק שלא קשרו את הטבור כראוי ויצא ממנו דם הרבה נראה דאין למולו עד שיתחזק
ויבוא לו דם אחר ע"כ [ועיין בספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע דכל מין ירוק
בכלל כזהב או ככרתי או כעין הכחול]:
8)
האידנא לא נהגו ברחיצה כלל
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ח
מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו ה
החמין או נתפזרו הסממנין עושין לו הכל בשבת מפני שסכנה היא לו, מקום שדרכן להרחיץ
את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר המילה או ו בשלישי של
מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו, בין רחיצת מילה, בין בחמין שהוחמו מערב שבת
בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו. +/השגת הראב"ד/ מקום שדרכן להרחיץ
את הקטן כו' עד מפני שסכנה היא לו. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ שחממן עכו"ם
דבשלמא אחר המילה סכנה היא לו ואפילו ישראל מצי מחמם ליה אבל לפני המילה לא משכחת לה
אלא שחממם עכו"ם ואין אומר לו שחממם מעצמו עכ"ל.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה יד
עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה
מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקור, אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, הקיז
דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, ומרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר
שחותכין את טבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין אותו ומלפפין אותו מפני שסכנה היא
לו אם לא יעשו לו כל אלו, וכן מרחיצים אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה
בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. +/השגת הראב"ד/ אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם
בה. א"א ובפרק יום הכפורים (יומא פד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו
בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא. /השגת הראב"ד/ וכן מרחיצין אותו
לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי (להדיח) בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. א"א
נראה לי שאין מחממין לו חמין אלא על ידי גוי חוץ מאחר המילה ויום השלישי ובהדיא גרסינן
בפסחים (סט) לא שנא בריא ולא שנא חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שלא
ט ומרחיצין את הקטן אחר המילה. משנה שם (קלד:) מרחיצין את הקטן בין לפני
המילה בין לאחר המילה רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי למילה שחל
להיות בשבת שנאמר (בראשית לד כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ואיפסיקא הלכתא בגמרא
(שם) כרבי אלעזר בן עזריה וכתב הרב המגיד בפרק ב' מהלכות שבת (הי"ד) שנראה מדברי
הרמב"ם שביום שני אין מחממין וכן דעת קצת מפרשים אבל דעת קצתם דכל שכן יום שני
ויום שלישי לרבותא נקטיה וזה דעת הרשב"א (שם ד"ה הלכה כר"א) וכן נראה
דעת הרמב"ן ז"ל (שם ד"ה הלכה כר"א). וכתב הר"ן בפרק רבי אליעזר
דמילה (נג. ד"ה גמ') שדברי הרי"ף מטין כדברי הרמב"ם דדוקא בשלישי שרי
ולא בשני:
ומ"ש רבינו ואפילו ישראל מבעיר
האש וכו'. כן כתב שם הרא"ש (סי' ב) וכן כתבו התוספות בפרק הדר (עירובין סז: ד"ה
והא) ודבר פשוט הוא כיון דסכנה הוא לו אם לא ירחץ כדאמרינן בגמרא (שבת קלד:). מיהו
הני מילי לדידהו אבל לדידן דבר ידוע דאינו מסוכן בכך הילכך דינו כדין רחיצת גדול:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא סעיף ט
בזמן חכמי הגמ' אם לא היו רוחצים את
הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן; לפיכך נזקקו לכתוב
משפטו כשחל להיות בשבת; והאידנא (לא) לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו,
כדין רחיצת כל אדם. הגה: (לב) ט ובמדינות אלו (לג) נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו
מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת. וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת, ורואים שיש צורך לרחצו,
(לד) מכינים חמין מבעוד יום [ו] ורוחצים אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם רואים שיש
לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה, בודאי מותר לרחצו (לה) ולחלל עליו שבת מידי
דהוי אשאר חולה שיש בו סכנה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ט
(לא) לא נהגו - דנשתנו הטבעים:
(לב) ובמדינות אלו - כלומר דבמקומותינו
אף כי אין הולד מסוכן כ"כ כמו בימיהם אכן עכ"פ צורך גדול יש בדבר לפיכך
על רחיצה שקודם המילה הניחו על דינא דגמרא שמותר לרחצו בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה
אין קפידא אם ימתינו עד מו"ש:
(לג) נוהגים לרחצו - ויזהר שלא ישרה
סדין במים דשרייתו היא כיבוסו וע"י א"י אפשר שיש להקל וגם יזהר מסחיטת הסדין
ואם נשפך החמין יכול לומר לא"י להביא מים שהוחמו בשביל א"י אבל לא יאמר לא"י
להחם לכתחלה. תינוק שהיה חולה ונתרפא אוסר התשב"ץ למולו ביום ה' דשמא יצטרכו
לחלל שבת עליו ביום ג' למילתו אבל הש"ך ביו"ד סוף סימן רס"ו והמ"א
מתירין וכן הסכים הא"ר להתיר ואין מחמיצין את המצוה:
(לד) מכינים חמין וכו' - משמע דאם
לא הכינו אסור להחם ע"י א"י דאין מחזיקין אותו בסתמא לחולה רק למצטער
קצת אך אם הרופא אומר שצריך בודאי אין להחמיר בזה:
(לה) ולחלל עליו שבת - היינו אפילו
להחם בעצמו: