רי"ף שבת דף נג:
גמ' שבת דף קלד:-קלה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 38:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:25 דקות
1)אין נותנין חמין ושמן על גבי המכה.
2)רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי
קרקע, לא יחזירנה
3)מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה
5)אנדרוגינוס ונולד ב בין השמשות
ונולד כשהוא מהול
6)נולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כו
אין נותנין חמין ושמן על גבי א המכה,
ולא על גבי מוך שעל גבי המכה, ולא על גבי מוך ליתנו על המכה בשבת, אבל נותן הוא חוץ
למכה ושותת ויורד למכה, ונותנין ב מוך יבש על גבי המכה, ואם היה עתיק אסור מפני שהוא
כרטיה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
כב מעבירין גלדי המכה וכו'. ברייתא בפרק במה בהמה (נג:) סכין ומפרכין לאדם
אבל לא לבהמה ומפרש בגמרא דבגמר מכה היא ומשום תענוג ומשום הכי אסור לבהמה ואפילו הכי
שרי לאדם ופירש רש"י מפרכין גלדי מכה:
ומ"ש רבינו אבל לא בחלב מפני
שהוא נימוח. כלומר והוי דומיא דריסוק שלג וברד שנתבאר בסימן ש"כ (פח: ד"ה
אין מרסקין) והוא מדברי המרדכי שם (סי' שלח) וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה כא:) ובהגהות
מיימון פרק כ"א (דפוס קושטא הכ"ג):
אבל אין נותנין עליה שמן וחמין. בפרק
רבי אליעזר דמילה (קלד:) אמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת ושמואל אמר
נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה ותניא כוותיה דשמואל:
ומ"ש ולא על גבי מוך שעליה. גם
זה ברייתא שם ואמרינן תו בברייתא אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך ליתן על גבי מכה
בשבת וכתבו התוספות (ד"ה ואין מונעין) דפלוגתא דרב ושמואל במעורבין יחד [איירי]
דאי כל חד באפי נפשיה ודאי מותר כדתנן בפרק שמנה שרצים (קיא.) אבל סך הוא את השמן והיינו
אפילו על גבי מכה וכתבו רבינו ירוחם בחלק ט' (ני"ב עט ע"ג):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כב
מעבירין גלדי המכה (ע) וסכין אותה
בשמן (עא) אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח; ואפילו <טז> בגמר מכה (עב) כג דליכא
אלא צערא, שרי. (עג) אבל אין נותנין עליה שמן וחמין (עד) מעורבים יחד, (עה) ולא
כד ע"ג מוך (עו) ליתנו עליה; (עז) אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת ויורד לתוכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כב
(ע) וסכין אותה - דבזמנם היה דרך
הבריאים בסיכה בשמן ולא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ועיין במש"כ הרמ"א בסימן
שכ"ז ס"א בהג"ה לענין מדינותינו ומסתברא דבגמר מכה גם במדינותינו שרי
בשמן:
(עא) אבל לא בחלב - וה"ה אם השמן
היה קרוש דדמי לחלב [מרדכי בפ' במה טומנין]:
(עב) דליכא צערא אלא תענוג בעלמא
- כצ"ל. ר"ל ואף דבבהמה אסור משום תענוג בעלמא וכדלקמן בסימן של"ב ס"ב
אפ"ה באדם שרי:
(עג) אבל אין נותנין וכו' - דבזה מוכח
מלתא שהוא לרפואה:
(עד) מעורבין יחד - וחמין לבד משמע
ממ"א דשרי כמו שמן לבד:
(עה) ולא ע"ג מוך - ובזה אפילו
חמין לחוד דלא מנכר שהוא לרפואה ג"כ אסור משום סחיטה אבל בשמן לחוד לא גזרינן
דאין דרך כבוס בשמן וכדלעיל בסימן שי"ט:
(עו) לתנו עליה - וה"ה אם המוך
היה נתון מקודם על המכה ג"כ אסור ליתן עליה חמין ושמן או חמין לחוד:
(עז) אבל נותן וכו' - דלא מוכחא מילתא
דלרפואה [רש"י] ולפ"ז אף במדינותינו שאין דרך לסוך בשמן ג"כ שרי בזה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח
סעיף כה
* רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי
קרקע, (פא) כו <יח> לא יחזירנה; נפלה <יט> על גבי כלי, (פב) כז יחזירנה
(פג) כח <כ> וע"י אינו יהודי מותר להניחה אפי' בתחלה. הגה: (פד) ומותר לומר
לאינו יהודי כט לעשות רטייה על מכה או חבורה (א"ו הארוך), (פה) ואסור ליתן ל עליה
אפר מקלה דמרפא, כי אם ע"י אינו יהודי. (מרדכי פרק שמונה שרצים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כה
(פא) לא יחזירנה - שמא ימרח על גבה
להחליק הגומות שיש בה ומירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא משום שהוא בכלל ממחק אבל משום
שחיקת סממנים ליכא למיגזר כיון דהיו מאתמול עלויה:
(פב) יחזירנה - דכהוחלקה הרטיה ממקומה
דמי דבודאי מותר להחזירה על מקומה וכשמחזירה לא יאגדנה בשבת בקשר של קיימא אלא בעניבה.
וכ"ז כשנפלה הרטיה מעצמה אבל אם הסירה במתכוין אסור להחזירה ויש חולקים ומתירים
בזה ואפשר דכשהסירה ע"מ לתקן יש לסמוך עלייהו להקל:
(פג) וע"י א"י וכו' - ומיירי
כשהיה קצת חולה ע"י המכה דאי היה רק מיחוש בעלמא אפילו ע"י א"י אסור
וכנ"ל בריש סימן זה:
(פד) ומותר וכו' לעשות רטיה - ר"ל
אע"ג דעשיית רטיה הוא מלאכה דאורייתא של ממחק אפ"ה מותר ע"י א"י
אבל זה אינו מותר כ"א כשחלה כל גופו ע"י המכה וכדלעיל בסי"ז בהג"ה
או שיש בו סכנת אבר דאי רק מקצת חולה אינו מותר לעשות מלאכה דאורייתא ע"י א"י:
(פה) ואסור ליתן וכו' - אף דהוא רק
איסור דרבנן מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי אפילו אם חלה כל גופו כיון
שהוא חולה שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כה
* רטיה - היא חתיכה של בגד שפושטין
עליו המשיחה לתת אותה על המכה [ר"מ בפי' המשנה]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח
סעיף כו
* מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה, וחוזר
ומגלה קצתה השניה ומקנחה, ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח.
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כו
* מגלה קצת רטיה וכו' - מלשון זה משמע
דאינו מסירה לגמרי דאי יסירנה לא יהא רשאי אח"כ להחזירה וע"כ דס"ל דלשון
הברייתא בזה אתיא אפילו להת"ק ולא לר' יהודה לחוד וזהו סייעתא לדעת המחמירים שהבאתי
במ"ב סקפ"ב אמנם קשה דהא דעת הב"י להקל בזה ואפ"ה העתיק בשו"ע
לשון הברייתא בזה ואולי דלדידיה איירינן בזה כשאין לו חפץ להניח עליו הרטיה אם לא ע"ג
קרקע ויהיה אסור אח"כ להחזיר לכך מגלה מקצת הרטיה ומקנח ודוחק:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כו
אין נותנין חמין ושמן על גבי א המכה,
ולא על גבי מוך שעל גבי המכה, ולא על גבי מוך ליתנו על המכה בשבת, אבל נותן הוא חוץ
למכה ושותת ויורד למכה, ונותנין ב מוך יבש על גבי המכה, ואם היה עתיק אסור מפני שהוא
כרטיה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
כג ונותנין חתיכות של בגדים וספוג יבשים וחדשים וכו'. בפרק רבי אליעזר דמילה
(קלד:) תנו רבנן נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשים
קשיא כתיתין אכתיתין כלומר דברישא שרי מוך יבש דהיינו כתיתין וסיפא אסר כתיתין לא קשיא
הא בחדתי הא בעתיקי ופירש רש"י חדתי שלא היו על גבי מכתו מעולם מסו עתיקי לא מסו
אבל הרי"ף (נג:) פירש בהיפך דעתיקי מסו חדתי לא מסו וכתב הרא"ש (סי' ג) ואפשר
שגם רש"י מודה דעתיקי מעלי לרפואה טפי אלא שמצריך דאותן עתיקי לא נתנו על גבי
מכה פעם אחרת ורבינו כתב סתם כדברי הרא"ש אליבא דרש"י:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כג
נותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים
(עח) <יז> וחדשים, שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה; אבל לא ישנים,
שהם מרפאים. וה"מ ישנים, שלא נתנו מעולם על המכה, אבל אם היו כבר על המכה אפילו
ישנים שרי, דשוב אינם מרפאים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כג
(עח) וחדשים וכו' - עיין בט"ז
שכתב דהאי וחדשים לא קאי אספוג דהתם אפילו בישנים שרי שאינם מרפאים ודלא כדעת הטור
וכ"כ בא"ר ועיין בסימן ש"א סכ"ב שהעתיק שם המחבר לשון הטור דספוג
מרפא ואולי כונת המחבר שם רק אספוג לח וצ"ע:
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה יא
קטן ו שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד
בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן ז ואנדרוגינוס
ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי שלהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלא
ה אנדרוגינוס ונולד בין השמשות ונולד כשהוא מהול. שם (קלד:) תנו רבנן ערלתו
ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס ולא נולד כשהוא מהול ולא נולד בין השמשות ואף על
גב דרבי יהודה מתיר באנדרוגינוס הלכה כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות
מילה (הי"א) ואף על פי שרבינו כתב בסימן רס"ו (יו"ד ר סוע"ב) שיש
פוסקים כרבי יהודה נקטינן כהרמב"ם: גרסינן בפרק יוצא דופן (נדה מב:) ההוא דאתא
לקמיה דרבא אמר ליה מהו למימהל בשבתא אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר
ליה שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ
לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה ואין מחללין עליה את השבת ופירש רש"י דצויץ
שמעתי את הולד צועק בתוך המעיים מבעוד יום של ערב שבת וכתב סמ"ג (עשין כח קטו.)
דטעמא דאי לאו משום דהוציא ראשו לא הוה צויץ דכמה שהוא במעי אמו פיו סתום וטיבורו פתוח:
כתוב בסמ"ג (שם) שהשיב ר"י שאם לאלתר שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו
ג' כוכבים בינונים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו הוא למחר שבת אבל אם שהו הכוכבים
לצאת אחר כך אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות
ויהא נימול לשמנה ואפילו אם יארע בשבת עכ"ל וכתבוהו הגהות (מיימוניות) בפרק א'
מהלכות מילה (אות ח). וכתוב עוד שם בהגהות (מיימוניות) ואין תלוי בתפילה כלל אם קיבלו
שבת מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר אלא רק ביציאת הכוכבים וכן כתב הרא"מ עכ"ל.
וכן כתוב בהגהות אחרונות דמרדכי (סי' תע):
ומי שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא
דופן ונכרית שילדה וכו'. גם זה בפרק רבי אליעזר דמילה (קלה.) אמר רבי אסי כל שאין אמו
טמאה לידה אינו נמול לשמנה ופירש רש"י כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה
איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא וחייא בר רב חד אמר מחללין
עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמנה
ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא ואוקימנא לדרבי אסי כתנאי וקם ליה רבי אסי כיחידאה וכתבו
הרא"ש (סי' ו) והר"ן (נד: ד"ה לענין הלכה) שנסתפקו הפוסקים בפסק הלכה
ולפיכך מטילין אותו לחומרא ונימול לשמנה ואין מחללין עליו את השבת וכן כתב הרמב"ם
בפרק א' מהלכות מילה (ה"ז וי"א): ומי שיש לו שתי ערלות פירש רש"י שני
עורות זה על זה ואמרי לה שני גידין. ורבינו לא כתב פה דין מי שיש לו שתי ערלות לפי
שסמך על מה שכתב בהלכות מילה (סי' רסו ר:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא סעיף ה
(יג) אנדרוגינוס (יד) ונולד * ב בין
השמשות (טו) ג ונולד כשהוא מהול (טז) ויוצא דופן וכותית שילדה ואח"כ נתגיירה ומי
שיש לו (יז) ד שתי ערלות (יח) אין מילתן דוחה שבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ה
(יג) אנדרוגינוס - הוא ילד שיש לו
זכרות כזכר ונקבות כנקבה [רמב"ם פ"א מהלכות מילה]:
(יד) ונולד ביה"ש - בין ביה"ש
דע"ש ובין ביה"ש דמו"ש בשניהם אין מילתן דוחה שבת ונדחה ליום א' ומה
הוא ביה"ש י"א דקרוב לרבע שעה [הוא שעה זמניית כן בארנו לעיל בסימן רס"א
בבה"ל ד"ה שהוא ע"ש] קודם ליציאת ג' כוכבים בינונים הוי ספק לילה ורביע
שעה יוצא מכלל ספק ואם נולד אז בשבת מונין אותו לשבת הבאה אבל כמה פוסקים מחמירין בזה
וס"ל דמעת שנתכסה החמה מעינינו עד יציאת ג' כוכבים בינונים הוא הכל בכלל ביה"ש
וכ"כ הברכי יוסף דנתפשט כן המנהג בכל ערי א"י וכ"כ בספר זכור לאברהם
ובספר סדר זמנים ואפילו אם ספק לו אם נולד קודם ביה"ש או בזמן ביה"ש ג"כ
פסק הרדב"ז להחמיר דנדחה ליום א' והביאוהו האחרונים ועיין בבה"ל:
(טו) ונולד כשהוא מהול - פי' שאפילו
בלא קישוי נראה מהול אבל כשאין נראה מהול רק כשיתקשה מילתו דוחה שבת:
(טז) ויוצא דופן - שנתקשה אמו בלידתה
והוציאוהו לאורך הבטן ע"י סם:
(יז) שתי ערלות - פירוש שני גידין
וי"א שיש בו שתי עורות זה ע"ג זה:
(יח) אין מילתן דוחה שבת - וטעם כל
אלה הוא משום ספק כגון גבי אנדרוגינוס הוא משום דאינו זכר ודאי וכמו כן נולד בין השמשות
שמא הוא שלא בזמנה ונולד כשהוא מהול אפשר דליכא כאן ערלה כבושה והוא מהול ממש וכן מי
שיש לו שתי ערלות דהיינו שני גידים הוא נמי משום דאין אנו יודעין איזה ערלה עיקרית
ולסברא ב' דמיירי בשתי עורות זה ע"ג זה נמי טעמא דאין אנו יודעין כוונת התורה
בזה חוץ מיוצא דופן וא"י שילדה התם הטעם משום דאין טמאים בטומאת לידה ולכמה תנאי
בעינן כסדר האמור בפרשת תזריע דאשה כשהיא טמאה לידה בנה נמול לשמונה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ה
* ביה"ש - עיין במ"ב מה
שהעתקתי בשם הרדב"ז ולא הוי ספק ספיקא ספק יום ספק ביה"ש וביה"ש גופא
הוי ספק כתב הפמ"ג דאפשר משום דאוקי אחזקת מעוברת [נ"ל מה שכתב בלשון שאפשר
משום דס"ל דאותה חזקה לא אלימא כ"כ לענין דחית שבת ונ"מ לענין אם נולד
ולד בשבת ואין אנו יודעין אם ביום ע"ש או בלילה ואין לנו ממי לשאול כגון שמתה
האשה וכה"ג לא אמרינן דמסתמא השתא הוא דילדה ואפילו בחול יש לעיין ועיין מה שכתבנו
לקמיה] ועוד אפשר לומר משום דשם ספק חד הוא וכ"כ בספר מנחת כהן ועיין בסימן רצ"ג
ס"ג בהג"ה וכבר עמד שם בזה בחידושי רע"א ע"ש ואגב דאיירינן
בההוא ענינא דבין השמשות אמרתי להזכיר איזה דברים נחוצים לדינא והוא ביו"ד סימן
רס"ב ס"ו אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים
וכו' קשה לי הא קי"ל בשבת ל"ד דהלכה כר' יוסי לענין תרומה ור' יוסי ס"ל
דשני כוכבים הוי בין השמשות וכהרף עין אח"כ יוצאין ג' כוכבים וא"כ בתוך כך
שאחד יוצא מבית היולדת לחוץ לראות אם הוא לילה מאי הוי אפילו אם הוא רואה ג' כוכבים
בינונים שמא השתא הוא דיצא וכהרף עין מקודם לא היו רק שנים ולא הוי רק ביה"ש ולא
יצוייר דין השו"ע רק אם בעת הלידה ממש רואה שיש ג' כוכבים כגון שהחלון פתוח בבית
ויושב אצל החלון וכששמע שהילד הוציא ראשו הביט תיכף דרך החלון וראה ג' כוכבים בינונים
ודוחק. אמנם אם רואה לאלתר כוכבים קטנים מסתברא דיש לסמוך דמקודם בשעת הלידה היו בינונים
דקטנים נראין אחר שכבר הוא לילה כדאיתא שם גמרא. ואף זה אין ברור כ"כ דלמא הם
בינונים ומקודם היו גדולים הנראים ביום אם לא שיש הרבה כוכבים קטנים אז בודאי יש
לסמוך ע"ז עוד אמרתי להעיר במה שכתב בעל דה"ח בדיני מילה וז"ל אם הוציא
ראשו חוץ לפרוזדור ונשתהה קצת עד שנולד כולו ואח"כ כשנולד כולו ראו שלשה כוכבים
בינונים אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות
ויהא נמול לשמונה אפילו אם יארע בשבת היינו אם נולד במו"ש עכ"ל וזה נובע
משו"ע יו"ד בסימן רס"ב ע"ש אך מה שמסיק שם וכתב דאם אינן יכולין
לידע אזלינן בתר חזקה דהשתא הוא דנולד ואם הוא בע"ש מותר למולו בשבת וכו' וציין
ע"ז ש"ך סימן רס"ו סק"ט הוא תמוה כיון דאיירי דנשתהא קצת א"כ
יש לספק בודאי שבעת הוצאת הראש לא היו כ"א שני כוכבים או אולי כוכב אחד ומה דציין
לש"ך הנ"ל אין ענין לזה דהסמ"ק מיירי שאין אנו יודעין כלל אם היה שום
שיהוי מעת הוצאת ראש הולד חוץ לפרוזדור עד הלידה והלידה הלא היתה בודאי בלילה לכך כתב
דאם אינן יודעות יש לילך אחר חזקה ור"ל דמחזקינן לה בחזקת מעוברת עד השתא ולא
מספקינן דהיה שיהוי בין יציאת הראש ללידת הגוף או דמיירי הסמ"ק שנולד הולד זמן
הרבה אחר צאת הכוכבים משא"כ בנידון דידיה דמיירי שהיה שיהוי קצת בין לידת הראש
להגוף ולאחר שנשלם הלידה ראו ג' כוכבים בינונים וא"כ לא נוכל לאוקמה אחזקתה לומר
דעד השתא היתה מעוברת דמן התורה ע"י הראש חשיב לידה מי יאמר שלא היו מתחלה שנים
ועיקר סברתו מה שכתב דאזלינן בתר חזקה דהשתא הוא דנולד לא שייך בזה דע"כ מה שכתב
דהשתא הוא לאו דוקא דהא מיירי דאשתהי קצת אלא ע"כ כונתו דחזקה דבלילה נולד ומסתמא
היו השלשה כוכבים מתחלה ג"כ ובאמת לא שייך ע"ז חזקה וצ"ע אח"כ
מצאתי בעז"ה בספר סדרי טהרה שמכריע לדינא כדברינו דאם יודע שהיה קצת שיהוי בן
לידת הראש להגוף יש להחמיר ולומר דשמא היה אז בין השמשות עי"ש:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסו
ח (א) ספק אם הוא זמנה וכו' לפיכך אם נולד בערב שבת בין השמשות אינו נימול
בשבת וכו'. משנה וברייתא בפרק רבי אליעזר דמילה (קלד: קלה.):
ומ"ש ואפילו לא הוציא אלא ראשו
בין השמשות וכו'. מעובדא דההוא גברא דאתא לקמיה דרבא דאיתא בפרק יוצא דופן (נדה מב:)
וכתבתי בסימן רס"ב (קצה. ד"ה ומ"ש אבל אם) משמע הכי בהדיא: וכבר כתבתי
שם (בד"ה ובהגהות מימון) בשם סמ"ג (עשין כח) שהשיב ר"י שאם לאלתר כשהוציא
ראשו חוץ לפרוזדור נראו שלשה כוכבים בינוניים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו הוא למחר
שבת אבל אם שהו אח"כ אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא
מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה ואפילו אם יארע בשבת וכתבוהו הגהות מימון פ"א
מהלכות מילה (אות ח): וכתבתי עוד שם בשם הגהות מימוניות (שם) ובשם הגהות אחרונות דמרדכי
דמסכת שבת (סי' תע) שאין תלוי בתפלה כלל אם קבלו שבת מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר
אלא רק ביציאת הכוכבים:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף ח
מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום
ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות,
אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק. וכן אינו דוחה יו"ט מספק, ח ואפילו
(ז) יו"ט שני של גליות (טור ר"ס זה בשם תשובת רא"ש והיא בכלל כ"ו).
ט ואפילו לא הוציא (ח) אלא ראשו בין השמשות, אע"פ שיצא כולו בשבת, אינו נימול
בשבת.
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף ח
(ז) י"ט שני ש"ג - עי' באה"ט
בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב חלק א"ח סימן ל' שהאריך בזה והעלה דמ"ש
המחבר וכן בי"ט שני ש"ג כוונתו אם הוא ודאי שלא בזמנו כגון שנולד בערב שבת
בין השמשות ובשבוע שאחר ספק שמיני חלו שני ימים טובים של גליות באחד בשבת ובשני בשבת
שנימול ליום י"ב אבל מי שספק שמיני שלו בי"ט שני אפילו בר"ה נימול בשני
דהוי ס"ס שמא היום זמנו ואת"ל אינו זמנו שמא היום חול ולא הוי דשיל"מ
כיון דחוזר לאיסורו (ע"ל סי' ק"ב ס"ד בהג"ה). וכתב עוד לענין הפלוגתא
שבין הרמב"ם והרא"ש במילה ודאי שלא בזמנה אם דוחה י"ט שני ש"ג.
נראה עיקר כהרא"ש דאין דוחה ומ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך שהכריע כדעת
הרמב"ם אין מוחין בידו ע"ש: [ועיין בתשובת חתם סופר סי' ר"נ שהאריך
בענין זה והעלה בהחלט להחמיר כהרא"ש. וכהסכמת התשב"ץ ח"ג סי' רפ"ד
שראה דברי הרמב"ם וסמ"ג והסכים עם הרא"ש]. והש"ך לא ראה אותה תשובה
וכל היכא שדברי הראשונים נעלמו מעיני האחרונים הלכה כראשונים. אך בספק אם המילה היא
היום בזמנו נ"ל כהגאון נו"ב הנ"ל למולו בי"ט שני של גליות עכ"פ
ולא מטעמים דהנו"ב משום דהוי ס"ס רק מטעם אחר דאתי ספק קיום מ"ע דאורייתא
ודחי ספק קל דרבנן ובפרט עתה שאינו אלא מנהג ומסיק דהזריז ומיקל בי"ט ב' ומחמיר
למולו ביום ספק ח' ס' ט' הרי הוא מן הזריזים ע"ש. ובסי' רנ"ב ג"כ תשובה
מענין זה ושם אין דעתו כן אלא דאפי' ספיקא אינו דוחה י"ט שני של גליות ע"ש.
אך כפי הנראה לא נדפס על הסדר ואותה תשובה דסי' ר"ן שנדפס לראשונה השיב באחרונה
בערך עשרים שנה ויותר. [מן הכתוב על שער הספר הנ"ל מוכח כן] והיא עיקר:
(ח) אלא ראשו - [עבה"ט ועי' בספר
לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע דהוצאת הראש חוץ לפרוזדור היינו לאויר העולם דוקא ולא
לבית החיצון (ע"ל סי' רס"ב סק"ו) עוד כתב וז"ל אם לא קשתה האשה
בין השמשות ולא נראו לה חבלי לידה עד כניסת שבת אפילו בתחלת ליל שבת מיד אז ודאי לא
חיישינן שמא הוציא ראשו קודם שבת אבל אם נמשך זמן קישוי בה"ש וילדה בתחלת הלילה
יש לנו לחוש לחומר איסור שבת דקרוב הדבר שהוציא הראש לפני שבת ולא יהיה אלא ספק אינו
דוחה ואע"פ שלא ידעו מזה לא היולדת ולא המילדת אימור לאו אדעתייהו אגב דטרידי
וכי שיילו להו ואמרי דידעו שהוציא ראשו לפני שבת או שלא הוציא פשיטא שאין לנו אלא דבריהן
בין לדחות שבת בין שלא לדחותו ומשנפתח הקבר ואינה יכולה לילך בידוע שהוציא העובר ראשו
עכ"ל. ועיין בתשובת ב"ח סימן קצ"ד /קנ"ד/]:
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה א
מילה מצות א עשה שחייבין עליה כרת
שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה, ומצוה על האב למול
את בנו ועל הרב למול את עבדיו יליד בית ומקנת כסף, עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל
מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו, ובית דין מצווים למול אותו
הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן.
בית יוסף יורה דעה סימן
רסג
ד נולד כשהוא מהול כתב ר"י שאין צריך להטיף ממנו דם ברית וכו'. בפרק
רבי אליעזר דמילה (קלה.) איפליגו תנאי ואמוראי במילתא ופסקו התוספות (שם ד"ה לא)
כמאן דאמר אין צריך להטיף וכתבו שכן פסק בעל הלכות גדולות (הל' מילה כג ריש ע"ד)
אבל רבינו חננאל (קלה:) פסק כמאן דאמר צריך להטיף וכן פסקו הרי"ף (שם נד.) והרמב"ם
ז"ל (פ"א ה"ז). והרא"ש (שם סי' ה) כתב שיטת התוספות בשם ר"י
ואח"כ כתב שיטת הרי"ף ובסוף דבריו כתב שהעולם נהגו להטיף ממנו דם ברית:
ומ"ש רבינו בשם רבינו האי (שו"ת
הגאונים שערי צדק ח"ג שער ה סי' יג) הכי אסכימו רבנן קמאי וכו' עד שלא יביאוהו
לידי סכנה. דברים אלו כתב הרא"ש שם:
ומ"ש שאין מברכין על מילת נולד
כשהוא מהול. יתבאר עוד בסימן רס"ה (קצח. ד"ה ובנולד):
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסג סעיף ד
נולד כשהוא מהול, ד (י) צריך להטיף
ממנו דם ברית. ומיהו בנחת. וצריכה מילתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית עינים, ה ולא
בפרזלא, דלא לעייק ליה, ורואים ונזהרים היאך מלין אותו. וממתינים לו הרבה ואין חוששין
ליום שמיני, שלא יביאוהו לידי סכנה.
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסג סעיף ד
(י) צריך להטיף - [עיין בתשובת משכנות
יעקב סימן ס"א מ"ש בזה]:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסו
י קטן שנולד כשהוא מהול. מפורש בברייתא פרק ר"א דמילה (קלה.) דאינו
דוחה שבת:
ומ"ש ומי שיש לו ב' ערלות וכל
שאין אמו טמאה וכו' אין דוחין שבת. שם פלוגתא דאמוראי וכתבו הרא"ש (סי' ו) והר"ן
(נד: ד"ה ולענין) שנסתפקו הפוסקים בפסק הלכה ולפיכך מטילין אותו לחומרא ונימול
לח' ואין מחללין עליו השבת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מילה (הל'
י יא):
ומי שיש לו שני ערלות. פירש רש"י
(קלה: ד"ה שתי) שני עורות זה על זה ואמרי לה ב' גידים:
ומ"ש רבינו וגיורת שנתגיירה וילדה
ואחר כך טבלה. אינו מכוון יפה וכך הוה ליה לכתוב נכרית שילדה ואחר כך נתגיירה וכ"כ
הוא עצמו בהלכות שבת סימן של"א:
ואנדרוגינוס כתב הרמב"ם שאין
דוחה שבת. בהלכות מילה (שם הי"א):
ומ"ש רבינו בשם הרי"ף שדוחה.
בפרק רבי אליעזר (קלד:) תנן ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהם את השבת ורבי יהודה מתיר
באנדרוגינוס ובגמרא (קלו:) אמר רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם
אתה אומר כן בערכין יערך ומאי שנא מילה משום דכתיב (בראשית יז י) המול לכם כל זכר וכתב
הרי"ף (נה.) איכא מאן דאמר מדקאמר רב חסדא טעמא דרבי יהודה שמע מינה הלכתא כוותיה
וגאון קאמר דלית הלכתא כוותיה ולא הכריע הוא ז"ל ביניהם. ויש לתמוה על רבינו ובעל
העיטור שכתבו בשמו שדוחה דהא משמע דספוקי מספקא ליה ועוד דאם כן ה"ל לרבינו לכתוב
דהרא"ש (סי' ז) נמי סבר דדוחה שהרי העתיק דברי הרי"ף כצורתן משמע דכוותיה
סבירא ליה אבל קושטא דמילתא היא כמו שכתבתי דספוקי מספקא להו ומספיקא לא דחינן שבתא:
ומ"ש וכן הוא לר"י שמחשיבו
זכר גמור כבר כתבתי עליו בסימן רס"ה (קצח.) אצל מ"ש דאנדרוגינוס מברכים עליו
לר"י: גרסינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכו:) אמר רבי אמי טומטום שנקרע ונמצא
זכר אינו נוטל פי שנים וכו' רב שזבי אמר אף אינו נימול לח' דאמר קרא (ויקרא יב ב ג)
אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה ופירש רשב"ם
אף אינו נימול לשמנה לדחות שבת כדדרשינן (שבת קלב.) וביום השמיני ביום אפילו בשבת ואותביה
לרב שזבי ממתניתין דהמפלת (נדה כח.) ואסיקנא בקשיא והרי"ף (שם נה:) פסקה לדרב
שזבי ותמה עליו הרא"ש (שם סי' טז) וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הזכירו בהלכות
מילה אבל בעל העיטור (הל' מילה ח"ג בסופו) פסק כרב שזבי ורבינו ירוחם (נ"א
ח"ב יג ע"ג) כתב מחלוקת הרי"ף והרא"ש ואחר כך כתב (שם ע"ד)
טומטום שנקרע ונמצא זכר אין מילה דוחה שבת כן כתב הרי"ף עד כאן לשונו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף י
קטן שנולד כשהוא מהול ומי שיש לו
(ט) שתי ערלות (י) ואנדרוגינוס ויוצא דופן ויליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה, יג אע"פ
שנימולים לשמונה אינם דוחים את השבת, (יא) (טומטום שנקרע ונמצא זכר, מלין אותו בשבת)
(כ"כ הרמב"ם והרא"ש), (ויש אוסרין) (ב"י בשם הרי"ף, וכ"כ
רבינו ירוחם).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף י
(ט) שתי ערלות - עיין במ"א סי'
של"א ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ל"א שכתב שראוי להזהיר
למוהלים כשרואים ב' עורות זה על זה שלא יפרעו עוד בשבת וימתינו עד אחר שבת דאין סכנה
אם לא יפרעו עד אחר שבת וע"ש עוד:
(י) ואנדרוגינוס - [עיין בתשו' משכנות
יעקב סי' ס"ב מ"ש בזה]:
(יא) טומטום שנקרע - עיין בתשובת נו"ב
תניינא חיו"ד סימן קס"ג:
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק יד הלכה ה
ואין הקב"ה מביא עליהן רוב פורענות
כדי שלא יאבדו אלא כל העכו"ם כלין והן עומדין, ומאריכין בדבר הזה כדי לחבבן, אם
חזר בו ולא רצה לקבל הולך לדרכו, ואם קיבל אין משהין אותו אלא מלין אותו מיד, ואם היה
מהול מטיפין ממנו דם ברית ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלימה, ואחר כך א מטבילין אותו.
בית יוסף יורה דעה סימן
רסח
א (א) גר שבא להתגייר אינו גר עד שימול ויטבול. בפרק החולץ (יבמות מו.) פלוגתא
דתנאי ואיפסיקא הלכתא (שם ע"ב) כחכמים דאמרי הכי:
ומ"ש היה נימול כתב ר"ח
שאין לו תקנה אבל בניו נימולים ונכנסים בקהל וכו'. כ"כ הר"ן בפרק רבי אליעזר
דמילה (שבת נד. דבור ראשון) בשם רבינו תם וכתב שהרמב"ן (בחי' קלה.) הקשה עליו:
ומ"ש ובעל הלכות כתב שיש לו תקנה
שמטיפין ממנו דם ברית ובעל העיטור כתב שאם נולד מהול אין צריך להטיף וכו'. בפרק רבי
אליעזר דמילה (קלה.) איפליגו תנאי בגר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו דם ברית
אם לאו וכן נחלקו בנולד כשהוא מהול. וכתבו התוספות (ד"ה לא) והרא"ש (סי'
ה) והר"ן (נג: ד"ה ולענין) שבעל הלכות גדולות (הל' מילה כד סוף ע"ג)
פסק כמאן דאמר דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף והאריכו בנתינת טעמים לדבריו: [בדק
הבית] ולזה הסכים הרשב"א בתשובה (ח"א סימן שכ"ט) [עד כאן]: וכן פסק
הרי"ף (נה:) וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות מילה (ה"ז) וז"ל
גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה ואם מל כשהיה גוי צריך להטיף ממנו דם ברית ביום
השמיני שנתגייר עכ"ל. ועל מה שהצריך הטפת דם ברית ביום שמיני יש לתמוה דהיכן מצינו
בגר שיצטרך ביום שמיני אדרבה אמרינן (יבמות מז:) קיבל מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה
לא משהינן וצ"ע:
ומ"ש רבינו בשם בעל העיטור (הל'
מילה חלק השלישי נב.) שאם נולד מהול אין צריך להטיף וכו'. שנראה מדבריו שהוא חולק על
בה"ג הוא תמוה קצת שהרי סברא זו בעצמה כתבו התוספות והרא"ש בפרק רבי אליעזר
דמילה בשם בה"ג דקטן שנולד מהול אין צריך להטיף ובנתגייר מהול צריך להטיף. וי"ל
דרבינו ס"ל דבבן ישראל שנולד מהול הוא דאמר בה"ג דא"צ להטיף אבל בגוי
שנולד מהול ובא להתגייר אפשר דסבירא ליה דצריך להטיף דלא שאני ליה בינו לנימול שלא
לשם גירות ובעל העיטור מחלק ביניהם:
ומ"ש ואדוני אבי ז"ל לא
חילק וכו'. בפרק רבי אליעזר דמילה (סי' ה) ובפרק החולץ (סי' לג):
ומ"ש עוד בשמו שאם נכרת הגיד
אין מילתו מעכבת. גם זה שם בשני המקומות הנזכרים והוא מדברי התוספות בהחולץ (מו: ד"ה
דרבי יוסי):
ומ"ש בשם גאון סריס שבא להתגייר
וכו'. מבואר היטיב בסוף פסקי הריקאנט"י (סי' תרא): כתב הר"ן בפרק רבי אליעזר
דמילה (נד. ד"ה אבל) שדעת הרמב"ן (בחי' קלה.) דעל גר ועבד שנתגיירו כשהם
מהולין מברך להטיף דם ברית מן הגוים או מן העבדים שאין הטפה זו מספק אלא ודאי שאנו
חייבים להטיף מהם דם ברית להכניסם בבריתו של אברהם אבינו ובה נכנסים תחת כנפי השכינה
אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מילה (ה"ו) שאינו מברך אפשר דרפויי מרפייא
בידיה אם צריך להטיף ולפיכך פסק שמטיפין ואין מברכין: [בדק הבית] והרשב"א בתשובה
(ח"א סימן שכ"ט) כתב כדברי הרמב"ן שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו
להטיף דם ברית מן הגרים וכן בעבדים: כתב הרשב"ץ בתשובה (ח"א סי' כא) על הא
דתניא (שבת יט.) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת שפירש הרז"ה (שם
ז.) דטעמא מפני שהוא דבר שאי אפשר שלא יבוא לידי חילול שבת ונראה כמתנה לחלל שבת דשלשה
ימים קודם השבת מיקרי שבתא דמכאן יש ללמוד דאסור למול הגר ביום ה' כדי שלא יבא יום
שלישי למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו יום השבת וכן תינוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינין
לו עד למחר עכ"ל: כתב רבינו ירוחם (נתיב יז סוף ח"ו דף קס ע"ד) בשם
הגאונים אסור למול הגוי שלא לשם גירות [עד כאן]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסח סעיף א
גר שנכנס לקהל ישראל, חייב מילה תחילה.
ואם מל כשהיה עובד כוכבים (או שנולד מהול) (טור בשם הרא"ש), א צריך להטיף ממנו
דם ברית ואין מברכין עליו. ואם נכרת הגיד, אין מילתו מעכבת מלהתגייר וסגי ליה בטבילה.
(טבל קודם שמל, מועיל, דבדיעבד הוי טבילה) (ב"י בשם הרמב"ן וכ"כ המ"מ
פי"ד מהל' א"ב) ב (וי"א דלא הוי טבילה) (נ"י פרק החולץ בשם הרא"ה).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסח סעיף א
א צריך להטיף כו' ואין מברכין כו'
- לפי דמספקא לן אי מטיפין אי לא הלכך מספק יש להחמיר ולהטיף אבל אין מברכין מספק דקי"ל
ספק ברכות להקל וע"ל סי' רס"ה ס"ג:
ב וי"א דלא הוי טבילה - הלכך
יש לקיים ולטבול אחר שמל כן כתבו העט"ז: