רי"ף שבת דף נד:
גמ' שבת דף קלה.-קלה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 31:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:50
דקות
1)יש מקנת כסף שנימול לשמנה ויש יליד
בית שנימול ביום שנולד
בראשית פרק יז
(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ
בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:
(יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר
עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:
(יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים
יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל
בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא:
(יג) .הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד
בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם:
(יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא
יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי
הֵפַר: ס
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה ד
יש מקנת כסף שנימול לשמנה ויש יליד
בית שנימול ביום שנולד, כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמנה, ואף
על פי שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר עצמו מקנת כסף הואיל וקנה אמו קודם שנולד נימול
לשמנה.
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה ה
לקח שפחה לעובריה, או שלקח שפחה על
מנת שלא להטבילה לשם עבדות, אף על פי שנולד ברשותו נימול ביום שנולד, שהרי הנולד הזה
כאילו הוא מקנת כסף לבדו וכאילו היום קנהו, שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן
יליד בית, ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמנה.
בית יוסף יורה דעה סימן
רסז
א (א) מצות עשה על הרב למול עבדיו וכו'. פשוט הוא:
ומ"ש עבר הרב ולא מלו מצוה על
בית דין למולו. כ"כ הרמב"ם בהלכות מילה (פ"א ה"א):
אחד עבד שנולד בבית ישראל או שקנאו
רבו מן הגוי חייב למולו. זה פשוט בכתוב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך:
ומ"ש ואינן נימולין אלא ביום:
ומ"ש ובניהם יש שנימול לשמנה
ויש שנימול מיד וכו'. בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלה:) יש יליד בית שנימול לאחד ויש
יליד בית שנימול לשמנה יש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמנה כיצד לקח
שפחה מעוברת ואחר כך ילדה זהו מקנת כסף הנימול לשמנה לקח שפחה וולדה עמה זה הוא מקנת
כסף שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמנה כיצד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד
בית הנימול לשמנה רבי חמא אומר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד הטבילה
ואחר כך ילדה זה יליד בית שנימול לשמנה ותנא קמא לא שאני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה
בין ילדה ואחר כך הטבילה דאף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמנה אמר רבא בשלמא לרבי
חמא משכחת לה יליד בית נימול לאחד יליד בית נימול לשמנה כדקתני מקנת כסף נימול לשמנה
כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואחר כך ילדה מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה
וזה עוברה אלא לת"ק בשלמא כולהו משכחת להו אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת
לה א"ר ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי
אלא למאן דאמר כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה על מנת שלא
להטבילה ובנוסחת רבינו כתוב רבי אבא במקום רבי חמא:
ומ"ש רבינו אף על פי שלקח העובר
בפני עצמו והרי הוא מקנת כסף נימול לשמנה וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות
מילה (ה"ד) ונ"ל שטעמו מדלא משכח בברייתא מקנת כסף הנימול לאחד אלא בלקח
שפחה וולדה עמה ואם איתא בגוונא דרישא הוה מצי לאשכוחי דנימול לאחד כגון שלקח העובר
בפני עצמו אלא ודאי בהא נמי נימול לשמנה:
ומ"ש ואם אחד קונה השפחה ואחר
קונה העובר נימול מיד. כ"כ הרמב"ם ז"ל שם ולמד כן בקל וחומר מאוקימתא
דרבי ירמיה דאוקמה בלוקח שפחה לעוברה דנימול ליום אחד ואע"ג דההיא אוקימתא לא
אתיא אלא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ורבי יוחנן פליג עליה בפרק
יש נוחלין (ב"ב קלו:) הא בריש פרק החולץ (יבמות לו:) איפסיקא הלכתא כריש לקיש
בהא. ובפלוגתא דת"ק ורבי חמא לא הכריעו הרי"ף (שבת דף נד:) והרא"ש
(שם פי"ט סי' ו) כלום משמע דספוקי מספקא להו הילכך מטילין אותם לחומרא ואינם נימולים
אלא לשמנה דדילמא מקמי הכי לא מטא זמנייהו כת"ק ואין מחללין עליהם את השבת דדילמא
מקמי הכי הוה זמנייהו כרבי חמא וכך הם דברי רבינו:
ומ"ש ואין נימול לאחד אלא בלוקח
זה שפחה וזה עוברה. כלומר ואין צריך לומר בלוקח שפחה לעוברה כמו שנתבאר:
ומ"ש או בלוקח שפחה על מנת שלא
להטבילה. כבר נתבאר דהיינו אוקימתא דרב משרשיא: ודע שהרמב"ם לענין מילה בשמנה
פסק בפ"א מהלכות מילה (ה"ה) כתנא קמא אלא דגבי לקח שפחה על מנת שלא להטבילה
כתב ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמנה ונראה שלמד כן מדאמרינן ותנא קמא לא
שאני ליה בין הטבילה ואח"כ ילדה בין ילדה ואח"כ הטבילה נימול לשמנה ולאוקימתא
דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום אחד לפי שלקחה על מנת שלא להטבילה כלומר ולא טבלה
אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לשמנה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסז סעיף א
מצות עשה על הרב למול עבדיו. עבר הרב
ולא מלו, מצוה על בית דין למולו. אחד עבד שנולד בבית ישראל ואחד שקנאו מהעובד כוכבים,
חייב למולו. א ואינם נימולים אלא ביום. ויליד בית נימול לח', ומקנת כסף נימול ביום
שנלקח, אפילו לקחו ביום שנולד, נימול ביומו. ב (לקח אחד השפחה, ואחד לקח (העובר), נימול
לאחד (טור). כ"ש קנה שפחה וולדה עמה, שנימול לאחד) (ב"י). ויש מקנת כסף שנימול
לח', ויש יליד בית שנימול לאותו יום שנולד. ג כיצד, לקח שפחה ועוברה עמה וילדה, הרי
זה נימול לשמונה. ואע"פ שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר מקנת כסף, הואיל ולקח
אמו קודם שנולד, נימול לשמונה. ד לקח שפחה לעובריה או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה
לשם עבדות, אע"פ שנולד ברשותו (ונתעברה בביתו), נימול ביום שנולד שהרי הנולד הזה
כאלו הוא מקנת כסף לבדו, וכאילו היום קנהו, שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן
יליד בית. ה ואם טבלה אמו אחר שילדה, הרי זה נימול לשמונה.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסז סעיף א
א ואינם נימולין אלא ביום - אפילו
אותן הנימולים ליום א' אינן נימולים אלא ביום כן משמע מהרמב"ם, ב"ח, וכתב
עוד צריך עיון אי בעינן ג' במילת עבדים או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה
נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב"ם וכן
מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט:
ב לקח אחד כו' נמול לא' - אע"פ
שטבלה קודם שתלד, טור, וכתב הב"ח דה"ה אפי' טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה
דישראל כיון דהטעם הוא דלאו דומיא דלכם הוא ואין לו חלק באם:
ג כיצד לקח שפחה כו' - משמע אע"פ
שלא טבלה נמול לח' כיון שילדה בביתו ודמי ליליד בית וכ"כ העט"ז:
ד לקח שפחה לעובריה - שאין לו בגוף
השפחה כלום רק בולדותיה:
ה ואם טבלה אמו אחר כו' - כתוב בכסף
משנה דלא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה ל"ש ילדה ואח"כ הטבילה או הטבילה ואח"כ
ילדה נמול ליום א' דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי
דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה על מנת שלא להטבילה ע"כ וכן משמע בב"י:
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה יא
קטן ו שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד
בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן
ז ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת אלא נימולין באחד בשבת שהוא
יום תשיעי שלהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא סעיף ה
(יג) אנדרוגינוס (יד) ונולד * ב בין
השמשות (טו) ג ונולד כשהוא מהול (טז) ויוצא דופן וכותית שילדה ואח"כ
נתגיירה ומי שיש לו (יז) ד שתי ערלות (יח) אין מילתן דוחה שבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ה
(יג) אנדרוגינוס - הוא ילד שיש לו
זכרות כזכר ונקבות כנקבה [רמב"ם פ"א מהלכות מילה]:
(יד) ונולד ביה"ש - בין ביה"ש
דע"ש ובין ביה"ש דמו"ש בשניהם אין מילתן דוחה שבת ונדחה ליום א' ומה
הוא ביה"ש י"א דקרוב לרבע שעה [הוא שעה זמניית כן בארנו לעיל בסימן רס"א
בבה"ל ד"ה שהוא ע"ש] קודם ליציאת ג' כוכבים בינונים הוי ספק לילה ורביע
שעה יוצא מכלל ספק ואם נולד אז בשבת מונין אותו לשבת הבאה אבל כמה פוסקים מחמירין בזה
וס"ל דמעת שנתכסה החמה מעינינו עד יציאת ג' כוכבים בינונים הוא הכל בכלל ביה"ש
וכ"כ הברכי יוסף דנתפשט כן המנהג בכל ערי א"י וכ"כ בספר זכור לאברהם
ובספר סדר זמנים ואפילו אם ספק לו אם נולד קודם ביה"ש או בזמן ביה"ש ג"כ
פסק הרדב"ז להחמיר דנדחה ליום א' והביאוהו האחרונים ועיין בבה"ל:
(טו) ונולד כשהוא מהול - פי' שאפילו
בלא קישוי נראה מהול אבל כשאין נראה מהול רק כשיתקשה מילתו דוחה שבת:
(טז) ויוצא דופן - שנתקשה אמו בלידתה
והוציאוהו לאורך הבטן ע"י סם:
(יז) שתי ערלות - פירוש שני גידין
וי"א שיש בו שתי עורות זה ע"ג זה:
(יח) אין מילתן דוחה שבת - וטעם כל
אלה הוא משום ספק כגון גבי אנדרוגינוס הוא משום דאינו זכר ודאי וכמו כן נולד בין השמשות
שמא הוא שלא בזמנה ונולד כשהוא מהול אפשר דליכא כאן ערלה כבושה והוא מהול ממש וכן מי
שיש לו שתי ערלות דהיינו שני גידים הוא נמי משום דאין אנו יודעין איזה ערלה עיקרית
ולסברא ב' דמיירי בשתי עורות זה ע"ג זה נמי טעמא דאין אנו יודעין כוונת התורה
בזה חוץ מיוצא דופן וא"י שילדה התם הטעם משום דאין טמאים בטומאת לידה ולכמה תנאי
בעינן כסדר האמור בפרשת תזריע דאשה כשהיא טמאה לידה בנה נמול לשמונה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ה
* ביה"ש - עיין במ"ב מה
שהעתקתי בשם הרדב"ז ולא הוי ספק ספיקא ספק יום ספק ביה"ש וביה"ש גופא
הוי ספק כתב הפמ"ג דאפשר משום דאוקי אחזקת מעוברת [נ"ל מה שכתב בלשון שאפשר
משום דס"ל דאותה חזקה לא אלימא כ"כ לענין דחית שבת ונ"מ לענין אם נולד
ולד בשבת ואין אנו יודעין אם ביום ע"ש או בלילה ואין לנו ממי לשאול כגון שמתה
האשה וכה"ג לא אמרינן דמסתמא השתא הוא דילדה ואפילו בחול יש לעיין ועיין מה שכתבנו
לקמיה] ועוד אפשר לומר משום דשם ספק חד הוא וכ"כ בספר מנחת כהן ועיין בסימן רצ"ג
ס"ג בהג"ה וכבר עמד שם בזה בחידושי רע"א ע"ש ואגב דאיירינן בההוא
ענינא דבין השמשות אמרתי להזכיר איזה דברים נחוצים לדינא והוא ביו"ד סימן רס"ב
ס"ו אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים וכו' קשה
לי הא קי"ל בשבת ל"ד דהלכה כר' יוסי לענין תרומה ור' יוסי ס"ל דשני
כוכבים הוי בין השמשות וכהרף עין אח"כ יוצאין ג' כוכבים וא"כ בתוך כך שאחד
יוצא מבית היולדת לחוץ לראות אם הוא לילה מאי הוי אפילו אם הוא רואה ג' כוכבים בינונים
שמא השתא הוא דיצא וכהרף עין מקודם לא היו רק שנים ולא הוי רק ביה"ש ולא יצוייר
דין השו"ע רק אם בעת הלידה ממש רואה שיש ג' כוכבים כגון שהחלון פתוח בבית ויושב
אצל החלון וכששמע שהילד הוציא ראשו הביט תיכף דרך החלון וראה ג' כוכבים בינונים ודוחק.
אמנם אם רואה לאלתר כוכבים קטנים מסתברא דיש לסמוך דמקודם בשעת הלידה היו בינונים דקטנים
נראין אחר שכבר הוא לילה כדאיתא שם גמרא. ואף זה אין ברור כ"כ דלמא הם בינונים
ומקודם היו גדולים הנראים ביום אם לא שיש הרבה כוכבים קטנים אז בודאי יש לסמוך ע"ז
עוד אמרתי להעיר במה שכתב בעל דה"ח בדיני מילה וז"ל אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור
ונשתהה קצת עד שנולד כולו ואח"כ כשנולד כולו ראו שלשה כוכבים בינונים אם לפי השיהוי
נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נמול לשמונה אפילו
אם יארע בשבת היינו אם נולד במו"ש עכ"ל וזה נובע משו"ע יו"ד בסימן
רס"ב ע"ש אך מה שמסיק שם וכתב דאם אינן יכולין לידע אזלינן בתר חזקה דהשתא
הוא דנולד ואם הוא בע"ש מותר למולו בשבת וכו' וציין ע"ז ש"ך סימן רס"ו
סק"ט הוא תמוה כיון דאיירי דנשתהא קצת א"כ יש לספק בודאי שבעת הוצאת הראש
לא היו כ"א שני כוכבים או אולי כוכב אחד ומה דציין לש"ך הנ"ל אין ענין
לזה דהסמ"ק מיירי שאין אנו יודעין כלל אם היה שום שיהוי מעת הוצאת ראש הולד חוץ
לפרוזדור עד הלידה והלידה הלא היתה בודאי בלילה לכך כתב דאם אינן יודעות יש לילך אחר
חזקה ור"ל דמחזקינן לה בחזקת מעוברת עד השתא ולא מספקינן דהיה שיהוי בין יציאת
הראש ללידת הגוף או דמיירי הסמ"ק שנולד הולד זמן הרבה אחר צאת הכוכבים משא"כ
בנידון דידיה דמיירי שהיה שיהוי קצת בין לידת הראש להגוף ולאחר שנשלם הלידה ראו ג'
כוכבים בינונים וא"כ לא נוכל לאוקמה אחזקתה לומר דעד השתא היתה מעוברת דמן התורה
ע"י הראש חשיב לידה מי יאמר שלא היו מתחלה שנים ועיקר סברתו מה שכתב דאזלינן בתר
חזקה דהשתא הוא דנולד לא שייך בזה דע"כ מה שכתב דהשתא הוא לאו דוקא דהא מיירי
דאשתהי קצת אלא ע"כ כונתו דחזקה דבלילה נולד ומסתמא היו השלשה כוכבים מתחלה ג"כ
ובאמת לא שייך ע"ז חזקה וצ"ע אח"כ מצאתי בעז"ה בספר סדרי טהרה
שמכריע לדינא כדברינו דאם יודע שהיה קצת שיהוי בן לידת הראש להגוף יש להחמיר ולומר
דשמא היה אז בין השמשות עי"ש:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסו
י קטן שנולד כשהוא מהול. מפורש בברייתא פרק ר"א דמילה (קלה.) דאינו
דוחה שבת:
ומ"ש ומי שיש לו ב' ערלות וכל
שאין אמו טמאה וכו' אין דוחין שבת. שם פלוגתא דאמוראי וכתבו הרא"ש (סי' ו) והר"ן
(נד: ד"ה ולענין) שנסתפקו הפוסקים בפסק הלכה ולפיכך מטילין אותו לחומרא ונימול
לח' ואין מחללין עליו השבת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מילה (הל'
י יא):
ומי שיש לו שני ערלות. פירש רש"י
(קלה: ד"ה שתי) שני עורות זה על זה ואמרי לה ב' גידים:
ומ"ש רבינו וגיורת שנתגיירה וילדה
ואחר כך טבלה. אינו מכוון יפה וכך הוה ליה לכתוב נכרית שילדה ואחר כך נתגיירה וכ"כ
הוא עצמו בהלכות שבת סימן של"א:
ואנדרוגינוס כתב הרמב"ם שאין
דוחה שבת. בהלכות מילה (שם הי"א):
ומ"ש רבינו בשם הרי"ף שדוחה.
בפרק רבי אליעזר (קלד:) תנן ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהם את השבת ורבי יהודה מתיר
באנדרוגינוס ובגמרא (קלו:) אמר רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם
אתה אומר כן בערכין יערך ומאי שנא מילה משום דכתיב (בראשית יז י) המול לכם כל זכר וכתב
הרי"ף (נה.) איכא מאן דאמר מדקאמר רב חסדא טעמא דרבי יהודה שמע מינה הלכתא כוותיה
וגאון קאמר דלית הלכתא כוותיה ולא הכריע הוא ז"ל ביניהם. ויש לתמוה על רבינו ובעל
העיטור שכתבו בשמו שדוחה דהא משמע דספוקי מספקא ליה ועוד דאם כן ה"ל לרבינו לכתוב
דהרא"ש (סי' ז) נמי סבר דדוחה שהרי העתיק דברי הרי"ף כצורתן משמע דכוותיה
סבירא ליה אבל קושטא דמילתא היא כמו שכתבתי דספוקי מספקא להו ומספיקא לא דחינן שבתא:
ומ"ש וכן הוא לר"י שמחשיבו
זכר גמור כבר כתבתי עליו בסימן רס"ה (קצח.) אצל מ"ש דאנדרוגינוס מברכים עליו
לר"י: גרסינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכו:) אמר רבי אמי טומטום שנקרע ונמצא
זכר אינו נוטל פי שנים וכו' רב שזבי אמר אף אינו נימול לח' דאמר קרא (ויקרא יב ב ג)
אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה ופירש רשב"ם
אף אינו נימול לשמנה לדחות שבת כדדרשינן (שבת קלב.) וביום השמיני ביום אפילו בשבת ואותביה
לרב שזבי ממתניתין דהמפלת (נדה כח.) ואסיקנא בקשיא והרי"ף (שם נה:) פסקה לדרב
שזבי ותמה עליו הרא"ש (שם סי' טז) וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הזכירו בהלכות
מילה אבל בעל העיטור (הל' מילה ח"ג בסופו) פסק כרב שזבי ורבינו ירוחם (נ"א
ח"ב יג ע"ג) כתב מחלוקת הרי"ף והרא"ש ואחר כך כתב (שם ע"ד)
טומטום שנקרע ונמצא זכר אין מילה דוחה שבת כן כתב הרי"ף עד כאן לשונו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף י
קטן שנולד כשהוא מהול ומי שיש לו
(ט) שתי ערלות (י) ואנדרוגינוס ויוצא דופן ויליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה, יג
אע"פ שנימולים לשמונה אינם דוחים את השבת, (יא) (טומטום שנקרע ונמצא זכר, מלין
אותו בשבת) (כ"כ הרמב"ם והרא"ש), (ויש אוסרין) (ב"י בשם הרי"ף,
וכ"כ רבינו ירוחם).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף י
(ט) שתי ערלות - עיין במ"א סי'
של"א ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ל"א שכתב שראוי להזהיר
למוהלים כשרואים ב' עורות זה על זה שלא יפרעו עוד בשבת וימתינו עד אחר שבת דאין סכנה
אם לא יפרעו עד אחר שבת וע"ש עוד:
(י) ואנדרוגינוס - [עיין בתשו' משכנות
יעקב סי' ס"ב מ"ש בזה]:
(יא) טומטום שנקרע - עיין בתשובת נו"ב
תניינא חיו"ד סימן קס"ג: