רי"ף שבת דף נה.
גמ' שבת דף קלה:-קלז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 57:10 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 18:20 דקות
1)אפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין
עליו
2)אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן
שלשים יום שלימים, או קים ליה ביה שכלו לו חדשיו
4)אנדרוגינוס והוא הילוד שיש לו זכרות
כזכר ונקבות כנקבה צריך למול אותו בשמיני
ואינו דוחה את השבת
5)מי שנולד בחדש השמיני, אין מלין
אותו בשבת אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו
6)בהמה שילדה, אם ידוע שכלו לו חדשיו
דהיינו ט' חדשים לגסה וה' לדקה, מותר מיד ביום שנולד
7)כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש
עליה זיקת יבם אם לאו
8)טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום.
10)מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום
ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי
11)תינוק שנולד בין השמשות ושמיני ספק
תשיעי שלו חל ביו"ט שני של גליות אימתי נימול
13)חולה אין מלין אותו עד שיבריא,
וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת
14)עבר ומל בלילה, צריך להטיף ממנו דם
ברית. מלו תוך ח' וביום, יצא
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה יג
מי שנולד בחדש השמיני, אם היה שלם
בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא ט שנשתהה ומותר לטלטלו בשבת ואינו
כאבן ומלין אותו בשבת, אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן הרי זה בן
שמנה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר, ולפיכך הוא חשוב כאבן ואסור
לטלטלו בשבת, ואעפ"כ אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא, והרי הוא כשאר הנולדין
לכל דבר, שכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל.
רמב"ם הלכות יבום
וחליצה פרק א הלכה כב
הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין
אותן וממתינין לה, אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה
בגט וחולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים, ואם נתקיים הולד שלשים יום אחר שנולד הרי
זה ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו.
רמב"ם הלכות רוצח
ושמירת הנפש פרק ב הלכה ו
אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן
יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון, או גולה אם הרג בשגגה, והוא
שכלו לו חדשיו, אבל נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו
בתוך שלשים יום אינו נהרג עליו.
רמב"ם הלכות אבל
פרק א הלכה ו
הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא
שהה שלשים יום ב באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלשים ג אין מתאבלין עליו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שמ סעיף ל
קטן מג דלא קים לן ביה שכלו לו חדשיו,
שמת בתוך ל' או אפילו ביום שלשים, אין קורעין עליו.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שמ סעיף ל
מג דלא קים לן כו' - אבל קים לן דכלו
חדשיו כגון שבעל ופירש אפילו מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שעח סעיף ו
אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן
שלשים יום שלימים, או קים ליה ביה שכלו לו חדשיו.
בית יוסף אבן העזר סימן
קנו
ד (א) ומ"ש ואפילו זרע שיולד אחר מותו כגון שמת והניח אשתו מעוברת פוטר
ודוקא לאחר שיולד ויהיה בר קיימא. משנה בפרק החולץ (לה:):
ומ"ש כגון שידוע שנולד לתשעה
חדשים ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אח"כ. פשוט הוא:
ומ"ש ואפילו אין ידוע וחיה שלשים
יום אח"כ וגמרו ציפרניו ושערו וכו'. בריש פרק החולץ (לו:) גרסינן התם (שבת קלו.)
תנן רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי.
ופירש רש"י ספיקא הוי וחולצת ולא מתייבמת ודוקא אי מספקא לן אי כלו לו חדשיו אי
לא אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן בפרק יוצא דופן (נדה מג:) תינוק בן יומו פוטר מן
היבום [עכ"ל]. ובפרק הערל (יבמות פ:) תניא איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו
רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וציפרניו אע"פ שלא כלו לו חדשיו טעמא דלא גמרו
הא גמרו אמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי. וסובר רבינו דרבן שמעון בן גמליאל
ורבי לא פליגי וכל היכא דלא ידעינן דכלו לו חדשיו בעינן תרתי חדא שגמרו שערו וציפרניו
ושישהה שלשים יום. ואיני יודע מאין לו זה. דאין לומר דמשמע ליה האי מדברי התוספות שכתבו
בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלו. סד"ה מימהל) דליכא למימר דלא קאמר הלכה כרבי
משום דבעי הוכחת סימנים שערו וציפרניו אבל רבן שמעון בן גמליאל לא בעי דהא פשיטא דבן
שמנה שלא גמרו שערו וציפרניו לכולי עלמא לא חיי עכ"ל דאין זו ראיה דהתם בבן שמנה
ודאי איירי אבל בשאינו ידוע אם הוא בן שמנה או בן תשעה משמע דלא בעי רבן שמעון בן גמליאל
שגמרו שערו וציפרניו ואפילו בבן שמנה נמי איכא למימר דלא בעי רבן שמעון בן גמליאל גמרו
שערו וציפרניו אלא בדלא אשתהי אבל כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ואפילו לא גמרו
שערו וציפרניו. וגם אין לומר דמשמע ליה הכי מדכתב הרא"ש בפרק הערל (סי' ו) טעמא
דלא גמרו סימניו הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי ויוצא מידי נפל בשלשים
יום אליבא דרבי כמו לרבן שמעון בן גמליאל. עד כאן. דאיכא למימר רבי אית ליה דרבן שמעון
בן גמליאל אבל רבן שמעון בן גמליאל לית ליה דרבי דנהי דלרבי אע"פ שגמרו שערו וציפרניו
אינו יוצא מידי נפל עד ששהה שלשים יום לרבן שמעון בן גמליאל גמרו שערו וציפרניו אינם
מעלין ולא מורידין ואין הדבר תלוי אלא בשהה שלשים יום באדם בלבד. וגם הרמב"ם בפרק
א' מהלכות יבום (ה"ה) לא הצריך אלא שיכלו חדשיו ויחיה שלשים יום. ולא הזכיר שם
גמר שערו וצפרניו. ולכן דברי רבינו צריכים עיון:
ומ"ש אבל אם ילדה ולא חיה שלשים
יום אחר שנולד אפילו מת ביום שלשים. בריש פרק החולץ (לו:) ובפרק רבי אליעזר דמילה
(קלו.) איתמר מת ביום שלשים ועמדה ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת
ואם אשת כהן היא אינה חולצת:
ומ"ש לא שנא מת מחמת חולי לא
שנא נפל מן הגג או אכלו ארי ומת. בפרק רבי אליעזר דמילה שם אהא דתניא רבן שמעון בן
גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה ואת"ל
פליגי הלכה כמותו או לא. תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל
הלכה מכלל דפליגי שמע מינה. אמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג
או אכלו ארי מר סבר מת הוא ומר סבר חי הוא. ופירש הר"ן (נה. ד"ה גרסינן)
כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי כלומר שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר מר סבר היינו
רבנן חי הוא ומר סבר דהיינו רבן שמעון בן גמליאל מת הוא ופירש ה"ר יונה דלאו דוקא
פיהק אלא הוא הדין חלה ומת מדקא מסיים אביי למילתיה כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי
ולא קאמר כי פליגי בחלה ומת וכן נראה דעת הרי"ף שהשמיט הא דאביי ונראה שהוא דוחה
אותה מהא דאמר רבא מת בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת וטעמא משום
דסמכינן ארבנן דאמרי לאו נפל הוא אלמא אפילו בשלא אכלו ארי פליגי רבנן אבל ה"ר
יונה כתב דלא פליגי אביי ורבא דהא דרבא מיתוקמא בנפל מן הגג או אכלו ארי והרז"ה
פירש דאביי בפיהק ומת דוקא הוא דקאמר דלא פליגי משום דכיון דאיכא ריעותא מוכחא מילתא
דנפל הוא אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דליכא ריעותא דאפילו בן קיימא נמי חלה ומת
ולפי זה הא דרבא מיתוקמא בחלה ומת והוי כאכלו ארי ולא פליג אדאביי כלל עכ"ל. ורבינו
סובר דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולפיכך פסק דלא שנא מת מחמת חולי לא שנא נפל מן הגג
או אכלו ארי ומת הוי ספק נפל וכן כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות יבום (ה"ה) וזה
לשונו אם מת בתוך השלשים אפילו ביום השלשים בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו
ארי הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא וצריכה חליצה מדברי סופרים אבל לא תתייבם. עד כאן.
כתוב בהגהות מרדכי דכתובות (סי' שח) שאם מת הולד תוך ל' יום נוטלת כתובתה לאלתר אע"פ
שהיבם קטן:
ד (ב) ומ"ש ואם הפילה נפל אחר מותו מתייבמת. כן כתב רבינו ירוחם (נכ"ה
ח"ב רטז ע"ג) אם לא יצא לאויר העולם קיים או חולצת או מתייבמת וכך מבואר
בדברי הרמב"ם פרק א' מהלכות יבום (ה"ה) ובריש פרק החולץ (לה:) אמרינן אם
יבוא אליהו ויאמר דהא דאיעברא אפולי מפלה בת חליצה ויבום היא [בדק הבית] ובהדיא תנן
בפרק החולץ (לה:) הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם אין הולד של קיימא יקיים
[עד כאן]:
ומ"ש בשם ה"ר פרץ (הגהות
ר"פ לסמ"ק סי' רפו אות א) היכא דאיכא לאיסתפוקי שמא כלו לו חדשיו או אפילו
ילדתו מת אסור להתייבם וחולצת כדמוכח בנזיר (יג.) וכו'. יש לתמוה עליו דמאי מייתי מרבי
שמעון דמשמע דלא קיי"ל כרבי שמעון דיחידאה הוא וי"ל דעד כאן לא פליגי אלא
בספק נזירות דרבנן סברי להקל ורבי שמעון סבר להחמיר אבל גבי ספק זיקה כולי עלמא להחמיר.
(ועוד יש) [בדק הבית] צריך להעביר הקולמוס על ועוד יש ולכתוב במקומו ואין [עד כאן]
לומר דמשמע ליה ז"ל דהלכה כרבי שמעון מדאמר בגמרא אמילתיה דתנא קמא מאן תנא רבי
יהודה משמע דלא אתא אלא לאשמועינן דלא פליג ארבי שמעון אלא יחידאה [בדק הבית] דאין
טענה זו כלום דאף על גב דתיהוי מתניתין כיחידאה הא קיימא לן (שבת מו.) דהלכה כסתם משנה
וכן הלכה כרבי יהודה לגבי רבי שמעון (עירובין מו:) [עד כאן]: ומכל מקום איני יודע למה
הניח תלמוד ערוך שבריש פרק החולץ מפורש בענין יבום וחליצה ואהדר למילף מנזיר: כתוב
בתשובות ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח (הרשב"ש סי' תקיג) שמכלוף נפטר בח'
לאלול והניח אשתו מעוברת ובאחד לאייר ילדה בן שלם בשערו וציפרניו ולסוף שמנה ימים מת
והיה למכלוף הנזכר אח במדינת הים. והתיר את אשתו מפני שביום ט' באב היה חולה כשבא לביתו
כי כשהלך מביתו היה כ"ו לתמוז ויש עד אחד מעיד שאז אמר שהיה חושש שאשתו מעוברת
ולא אמר זה אלא על שהגיעה זמנה לראות ולא ראתה א"כ כשיצא הוא הניחה בחזקת טהורה
אפילו שנאמר שמיד כשיצא הוא ראתה נחשוב י"ד ימים על כ"ו לתמוז יבוא לי"א
יום לאב והרי הוא היה חולה ובני אדם נכנסים לבקרו והנשים אומרות שאמו ביום ובלילה עמו
מיום שחלה עד שמת מסתמא לא טבלה אשתו אם כן על כרחך לומר שמקודם נתעברה כמו שאמר הוא
וסומכין עליו דאיהו קים ליה בגוה ונאמן הוא לומר יש לי בן (קידושין סד.). ומטעם שני
מפני שגמרו שערו וציפרניו. ומטעם שלישי משום דהוי כבעל ופירש כיון דבכ"ו לתמוז
יצא ומיד כשבא חלה ולא היה שהות לטבילה אם היה אמת שראתה אחר שיצא הוא מביתו. ואפילו
לפי דברי אמו שטבלה בכ"ב לאב נשארו מאב תשעה ימים. עד ראש חדש אייר הם שמנה חדשים
ותשעה ימים נסיר חמשה ימים לתשלום החדשים החסרים לפי שחדשי ההריון הם משלשים יום נשארו
ארבעה ימים יותר משמנה חדשים וכיון שנכנס בחודש התשיעי ואפילו יום אחד חוץ מיום שנתעברה
בו אע"פ שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום הוי ולד גמור ואע"פ שאמרו פרק
בנות כותים (נדה לח:) יולדת לתשעה יולדת לשלמים כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכזיב זה
והתוספות (ע"ז כד: ד"ה פרה, חולין מז. ד"ה כל) כתבו שעתה נשתנו העניינים
כמו שאמרו פרק ג' דבכורות (כ.) פרה וחמורה אינן יולדות אלא לשלש שנים ועתה יולדות לשתי
שנים וכן תמצא בהרבה דברים. והאריך בתשובה זו: ובתשובות הריב"ש סימן תמ"ו
כתוב שנשאל על אשה כבת עשרים שנישאת ושהתה עם בעלה חמשה ושלשים יום ולסוף אלו הימים
חזרה וטבלה לנדתה ונתייחדה עם בעלה ותוך שלשה ימים מת בעלה ומיד נסתפקה בהריון ולבסוף
ילדה בת ונתברר שמיום מיתת בעלה עד יום לידתה יש שמנה חדשים וכ"ב יום והבת גמרו
שערותיה וציפרניה ומתה לכ"ט יום. והשיב אם מה שנולדה הבת באמצע חודש תשיעי אינו
קרוי כלו לו חדשיו מה שגמרו סימניה אינו מוציאה מידי ספק נפל כיון שמתה תוך שלשים יום
דקיי"ל כרבן שמעון בן גמליאל דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל דמשמע הא לא שהה
הוי ספק נפל כדאיתא בפרק החולץ (לו:) ואיתמר התם מת בתוך שלשים יום ונתקדשה רבינא משמיה
דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת אם אשת כהן היא אינה חולצת ואסיק התם דבאשת ישראל
חולצת כרבן שמעון בן גמליאל דקיימא לן כוותיה ובאשת כהן סמכינן אדרבנן דאמרי אע"ג
דלא שהה ולד מעליא הוי וההיא ודאי לא בדידעינן שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש היא דבכי
האי גונא אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה דולד מעליא הוי אפילו לא שהה כדאיתא בפרק
יוצא דופן (נדה מד:) ולא בבן שמנה ודאי כגון שבעל ופירש הוא נמי דבכי האי גונא לא אמרי
רבנן דאע"ג דלא שהה ולד מעליא הוי אדרבא אמרי דאע"ג דשהה נפל ודאי הוי ואע"ג
דגמרו סימניו ואפילו שהה שלשים יום אלא ודאי ההיא דפרק החולץ בסתם ולדות היא שבעלו
ולא פירשו והם בספק בן שמנה או בן תשעה וגמרו סימניו. ואף הרמב"ם שפסק כרבי דכל
שגמרו סימניו הוי ולד מעליא אפילו בן יום אחד כמו שכתב בפרק א' מהלכות מילה (הי"ג)
כבר כתב בפרק א' מהלכות יבום (ה"ה) שזהו בדין תורה אבל חכמים החמירו להצריכה חליצה
כל שלא שהה שלשים. וא"כ בנדון זה אם נחשוב אותה כסתם ולדות שהם ספק בן שמנה ספק
בן תשעה אע"פ שגמרו סימני הבת כיון שלא שהתה שלשים יום צריכה חליצה ובדיעבד נמי
באשת ישראל אלא שאם נתקדשה לכהן אינה צריכה חליצה. ועוד אפשר לומר דבנדון זה אפילו
נתקדשה לכהן צריכה חליצה משום דהוי ספק נפל אפילו לרבנן מדאמר אביי (שבת קלו.) פיהק
ומת דברי הכל מת הוא וכו' ופירש רש"י דלאו דוקא פיהק ומת אלא הוא הדין לחלה ומת
וכן כתבו ה"ר יונה והרא"ש. ולדבריהם הא דאמר רבא בפרק החולץ דבאשת כהן אינה
חולצת משום דסמכינן אדרבנן בנפל מן הגג או אכלו ארי הוא אבל חלה ומת דנדון זה אפילו
רבנן מודו וא"כ אפילו אשת כהן חולצת. אלא שהרי"ף השמיט להא דאביי משמע דסבירא
ליה דפליג אדרבא דהא דרבא סתמא היא בכל ענין וגם הרז"ה סובר דאביי בפיהק ומת דוקא
אבל חלה ומת הרי הוא כנפל מן הגג או אכלו ארי ולפי דברי שניהם אף בנדון זה שהוא חלה
ומת פליגי רבנן. אבל מה שראוי להסתפק בנדון זה הוא אם מה שנתברר שילדה לאחר מיתת הבעל
שמנה חדשים וכ"ב יום הוי קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו או לא דאי הוי ככלו לו חדשיו
הדבר ברור שאפילו לא שהה שלשים יצא מכלל נפל אפילו לרבן שמעון בן גמליאל כדאמרינן בפרק
יוצא דופן. ומדברי הרמב"ם נראה דבעינן תשעה שלמים שכך כתב בפרק א' מהלכות יבום
ונולד לתשעה חדשים גמורים וכן כתב בסמ"ק (סי' רפו) וכן נראה מפירוש רש"י
בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלו. ד"ה לא נצרכה) וכו' ונראה שסמכו על ההיא דאמר
שמואל בפרק בנות כותים (לח.) וכן משמע בהדיא בפרק החולץ (מב.) וכו'. אבל מצאתי להרמב"ן
בתורת האדם (שער האבל עמ' קמד) דנולד לט' חדשים אפילו מקוטעין מתאבל עליו וא"כ
בנדון זה לפי סברת הרמב"ן הרי כלו חדשיו ואינה צריכה חליצה כלל ודבר זה כיון שלא
מצאנוהו מבואר בתלמוד והראשונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ובנדון זה אף אם נאמר דלא
הוי כלו חדשיו אינה צריכה חליצה משום ספק גמור אלא משום חומרא דרבנן דהא באשת כהן אינה
חולצת מעתה הרוצה להקל ולהתירה בלא חליצה הנה יש לו עמוד נכון להשען עליו הרמב"ן
שהוא כדאי לסמוך עליו וכל שכן אם הוא שעת הדחק שהיבם קטן או שהוא במדינת הים והמחמיר
להצריכה לכתחלה חליצה תבוא עליו ברכה עכ"ל:
שולחן ערוך אבן העזר סימן
קנו סעיף ד
מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה,
הרי זו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה
מהחליצה ומן היבום. ג אבל מדברי סופרים, ד עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה
חדשים ה גמורים. הגה: י"א דבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד
יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואע"ג דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין,
כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן
הוא בכמה דברים (ב"י בשם התשב"ץ). מיהו חדשי העיבור כל אחד שלשים יום, ולא
חשבינן להו בסדר השנים (כן משמע שם). אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם חיה ל' יום, ה"ז
ולד קיימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהייבום. (ו וי"א דוקא שגמרו שעריו וצפרניו
(טור), וכן נ"ל). ואם מת בתוך שלשים, אפילו ביום השלשים, בין שמת מחולי בין שנפל
מהגג או אכלו ארי, הרי זו ספק נפל ספק בן קיימא, וצריכה חליצה מדברי סופרים, אבל לא
תתייבם. (וי"א ז דאפילו אם נולד מת, ואפילו אם יש להסתפק שכלו חדשיו, חולצת ולא
מתייבמת) (טור בשם הרי"ף).
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן קנו סעיף ד
ג אבל מד"ס וכו' - עיין דינים
הללו ברמב"ם פי"א ה' מילה ופ"א ה' יבום ופב' ב' ה' רוצח ופ"א ה'
נחלו' ובפ"א ה' אבל, ועיין במגיד פ"א ה"י לרמב"ם דינים הללו חלוקים
הם לפעמים סמכי' על גמרו שערות וצפרנים לבד אפילו הוא בן ח' בוודאי כגון לענין טלטול
שבת אבל בשאר מקומות לא סמכינן על השערות אבל כלו חדשיו הוי ולד מעלי' מדאורייתא ומדרבנן
אפילו לא שהה ל' יום ולא נגמרו השערו' ואם שהה ל' יום אפי' לא נגמרו שערות והוא בן
ח' הוי נמי ולד מעלי' אף מדרבנן אלא באבל מקילין בשהה אע"ג דהרמב"ם איירי
כאן בספק אם הוא בן ח' או בן ט' לאו דווקא ה"ה בוודאי בן ח' נמי סמכינן אם שהה
שלשים יום אפי' לא גמרו שערות ואם גמרו שערות וציפורן לא סמכינן היינו מדרבנן אבל מדאורייתא
אפי' הוא בן ח' ולא שהה אלא גמרו השערות וציפורן פוטר מחליצה ויבום ומה שפוטר מדאורייתא
אם מת מיד כתב המגיד היינו בגמרו שערות וצפורן דאל"כ הוי כנפל אפילו בספק אם כלו
חדשיו וטור בסימן זה לא כתב כלום כשהו' בוודאי בן ח' אלא בספק כתב אם גמרו שערות וצפורן
ושהה שלשים יום פוטר מיהו מדכתב בטי"ד סימן שע"ד לענין אבלות דמתאבלים אם
שהה אפילו הוא בן ח' נשמע מזה דה"ה דפוטר דהא הלכ' כמקיל באבל וראיי' לדבר דהרמב"ם
פוסק לענין רציחה בן ח' ושהה ל' יום נהרג עליו ובאבל פוסק דאין מתאבלין עליו א"כ
להטור באבל דמתאבלי' עליו מכ"ש דפוטר מיהו לשיטת התוספות דהלכה כר' אבוהו בן ח'
אינו פוטר אפילו שערות וציפורן ושהה ל' יום עד שהוא כ' שנים כי לפירוש התוס' איירי
ר' אבהו לענין אם הוא בן קיימ' ולא כנ"י שפי' דר"א איירי לענין אם הוא גדול
וכן בתשו' ריב"ש סי' תמ"ו כתב לרבנן בן ח' בודאי מהני גמרו השערו' וציפורן
ושהה ל' יום ובספקו' אלו דצריכ' חלוצה הוי ח"פ וצריכ' לחזו' ע"כ האחי' עיין
תשו' מהרשד"ם ובתשו' בן ששון סימן כ"ט וסוף דבריו שם קאי על תחלת דבריו ולא
על מי שנשב' ובנ"ש דף ע"ח לא הבין יפה ולכאורה תמוה למה הוי חליצה פסול'
ממ"נ אי ולד מעלי' הוא א"צ חליצה כלל ואי לאו ולד מעליא הוי אז הוא חליצה
כשירה:
ד עד שיודע בוודאי שכלו לו חדשיו
- ואם בעלה כאן א"א לידע שכלו חדשיו כי שמא נתעברה אח"כ ואם אינו בכאן י"ל
דחיישינן שמא בא אצלה ואפשר דחיישי' שמא בא ע"י שם כמ"ש בסי' ד':
ה גמורים - היינו לשיטת הרמב"ם
בענין ט' חדשי' כל חדש ל' יום ולא אמרי' שיפור' גרם ולרמב"ן אמרי' שיפורא גרם
אם נתעברה סוף חדש וילדה בתחל' חדש ט' הוי ולד קיימ' אע"ג דאינו אלא ז' חדשי'
ושני ימים ורשב"ץ שהבי' בהג"ה ס"ל נמי דבעינן חדשי' שלמים של ל' יום
ולא אמרינן שיפורא גרם אלא ס"ל יולדת לתשע' יולדת למקוטעין ולא בעינן החדש ט'
במלואה:
ו וי"א דווקא שגמרו וכו' - היינו
בשהה ל' יום וגמרו והב"י תמה על הטור מנ"ל דין זה ובאמת לק"מ כי כ"כ
כמה פוסקי' ועיין בנ"י דרשב"ג קאי על דברי רבי וצריך לגמרו ושהה, ולשיטת
התו' והרא"ש איירי רשב"ג בין שהוא בודאי בן ח' ובין שהוא ספק בן ח' ש"מ
אפי' בספק צריך שהה ל' יום וגמרו, פסק בט"ז אם הוא חי ל' יום ומת ולא בדקו
אם גמרו שעריו וצפרניו סומכי' על דעה קמייתא שהוא בן קיימא דהא מדאורייתא פוטר משיצא
חי לאויר העולם:
ז דאפי' אם נולד מת - דין זה צ"ע
ועיין תשובות בן לב ח"ג דף מ"א:
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה ז
גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה,
ואם מל כשהיה עכו"ם ב צריך להטיף ממנו דם ברית ג ביום שנתגייר, וכן קטן שנולד
כשהוא מהול צריך להטיף ממנו ד דם ברית ביום השמיני, אנדרוגינוס והוא הילוד שיש לו זכרות
כזכר ונקבות כנקבה צריך למול אותו בשמיני, וכן יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות מלין
את שתיהן בשמיני.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף י
קטן שנולד כשהוא מהול ומי שיש לו
(ט) שתי ערלות (י) ואנדרוגינוס ויוצא דופן ויליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה, יג אע"פ
שנימולים לשמונה אינם דוחים את השבת, (יא) (טומטום שנקרע ונמצא זכר, מלין אותו בשבת)
(כ"כ הרמב"ם והרא"ש), (ויש אוסרין) (ב"י בשם הרי"ף, וכ"כ
רבינו ירוחם).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף י
(ט) שתי ערלות - עיין במ"א סי'
של"א ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ל"א שכתב שראוי להזהיר
למוהלים כשרואים ב' עורות זה על זה שלא יפרעו עוד בשבת וימתינו עד אחר שבת דאין סכנה
אם לא יפרעו עד אחר שבת וע"ש עוד:
(י) ואנדרוגינוס - [עיין בתשו' משכנות
יעקב סי' ס"ב מ"ש בזה]:
(יא) טומטום שנקרע - עיין בתשובת נו"ב
תניינא חיו"ד סימן קס"ג:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסו
יא מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו והוא שלם וכו' והנולד לשמנה אם הוא שלם
בשערותיו וכו' ספק אם הוא בן שבעה או בן שמנה מלין אותו ממה נפשך וכו'. בפרק רבי אליעזר
דמילה (קלה.) אמר מר ולא ספק דוחה שבת לאתויי הא דתנו רבנן בן ז' מחללין עליו את השבת
בן ח' אין מחללין עליו את השבת ספק בן ז' [ספק] בן ח' אין מחללין עליו את השבת ובתר
הכי (שם:) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל ודייקינן הא
לא שהא ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אי חי שפיר
קא מהיל ואי לאו מחתך בבשר הוא ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמנה אין מחללין עליו
את השבת אמאי נמהליה ממה נפשך ומשני הכי נמי דמהלינן לא נצרכא אלא למכשירי מילה ואליבא
דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת כלומר לא אמר רבי אליעזר דמכשירי מילה
דחו שבת אלא בדקים לן שכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אבל ספק אם כלו חדשיו אין מחללין
שבת למכשירי מילה דיליה. ובפרק הערל גרסינן (יבמות פ.) ובן ח' מי קא חיי והתניא בן
ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו הכא במאי עסקינן בשגמרו סימניו דתניא איזהו בן ח' כל
שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו אע"פ שלא
כלו לו חדשיו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר שבעה הוה ואשתהויי הוא דאשתהי ופשט
שמועות הללו כדברי רבינו ומה שיש לדקדק עליו אכתוב בסמוך ואברר שהרי"ף והרא"ש
חלוקים עליו. אבל בעל העיטור (שם נא ע"א) כתב כדברי רבינו וכן פסק סמ"ג
(עשין כח):
לשון הרמב"ם (פ"א הי"ד)
מלין אותו בשבת על כל פנים וכו' ויראה מדבריו שרוצה לומר בשגמרו שערו וצפרניו. איני
יודע מהיכן משמע לרבינו שנראה כן מדברי הרמב"ם דאי משום דכתב אם בן ז' הוא ושלם
הרי גם הוא ז"ל כתב לעיל בסמוך מי שנולד בחודש ז' לעיבורו והוא שלם וכו' ומלין
אותו בשבת ועל כרחך אפילו לא גמרו שערו וצפרניו נמי מלין בשבת דהא לא חילק בין גמרו
ללא גמרו אלא בבן ח' אבל בבן ז' משמע דבכל גוונא מלין ועוד דהא אפילו ספק בן ז' ספק
בן ח' שלא גמרו מלין וכ"ש בן שבעה ודאי וא"כ עכ"ל דשלם דקאמר לא גמרו
סימניו קאמר אלא לומר שהוא שלם באיבריו וכך הוה ליה לפרש שלם דכתב הרמב"ם ולא
לפרשו דשלם בסימניו קאמר כי היכי דתיקשי ליה ועוד יש לתמוה עליו האיך עלה על דעתו לפרש
כן דברי הרמב"ם דאי בגמרו שערו וצפרניו מיירי היאך היה אפשר לו לומר ואם בן ח'
הוא כמחתך בשר דהא כיון שגמרו שערו וצפרניו אפילו אם הוא בן ח' ודאי מלין אותו בשבת
כדאיתא בפרק הערל וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם בסמוך (הי"ג) הילכך ודאי בשלא
גמרו שערו וצפרניו איירי הרמב"ם ומשום הכי איצטריך למיהב טעמא דמלין אותו ממה
נפשך דאילו גמרו מדינא נמי מלין אותו ואפילו הוא בן ח' ודאי וכמו שנתבאר וכן פירש הרב
המגיד בפ"א מהלכות יבום (ה"ה) דברי הרמב"ם אלה בשלא גמרו שערו וצפרניו
ומוכרח הוא כמו שכתבתי. ולפי זה מ"ש ושלם הוא היינו לומר שהוא שלם באיבריו אבל
שערו וצפרניו לא גמרו וכן צריך לומר מ"ש עוד שם (הי"ד) מי שנולד בחודש השביעי
לעיבורו אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת היינו לומר שהוא שלם באיבריו
אבל שערו וצפרניו לא גמרו דאין לפרש דשלם בגמרו שערו וצפרניו קאמר דלישמע מינה שאם
לא גמרו שערו וצפרניו אע"פ שהוא בן שבעה אין מלין אותו בשבת דא"כ היאך כתב
(שם) גבי ספק בן ז' ספק בן ח' אם בן ז' הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת דהא כיון שלא
גמרו שערו וצפרניו אפילו הוא בן שבעה ודאי אין מלין אותו בשבת:
כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל
ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו שבת. כלומר שכתב (סי' ה) ברייתא סתם ולא כתב מאי
דאמר רב אדא בר אהבה דמוהלין אותו ממה נפשך:
ומ"ש רבינו שאינו מבין דבריו
דודאי מלין אותו ממה נפשך וכו'. כלומר קשה לו על דברי הרא"ש שכתב אותה ברייתא
דמשמע מינה דאין מלין אותו בשבת והא ליתא לפי דעתו אלא מלין אותו ממה נפשך כדרב אדא
וא"ת שהוצרך לכתבה משום דינא אחרינא דנפיק מינה דהיינו אין מחללין שבת משום מכשירין
הא לא היה צריך לכתבה דבזה אין נפקותא לפסק הלכה וכו' ואני אומר דדברי הרא"ש מובנים
וברורים והנה הנם כדברי הרי"ף ז"ל (נד.) דשניהם כתבו ברייתא זו דקתני בה
בן ז' מחללין עליו את השבת בן ח' אין מחללין עליו את השבת ספק בן ז' ספק בן ח' אין
מחללין עליו את השבת בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וסמכו על מה שכתבו בפרק הערל
(רי"ף כה. רא"ש סי' ו) דאוקמוה להאי ברייתא התם בגמרא (שם) בשלא גמרו שערו
וצפרניו והרא"ש כתב בפרק רבי אליעזר דמילה (שם) גופיה אחר ברייתא זו וכל זה איירי
בשלא גמרו שערו וצפרניו אבל גמרו שערו וצפרניו אפילו הוא ידוע שהוא בן ח' כגון שפירש
ממנה אחר שבעל מותר לטלטלו ולמולו בשבת דפסק הלכה בפרק הערל כרבי דאמר אשתהויי אשתהי
עכ"ל. ולפי זה צ"ל דרב אדא לא הוה מפליג בין גמרו שערו וצפרניו ללא גמרו
וכדהוה ס"ד בפרק הערל כי אקשינן ובן ח' מי חיי וכדי ליישב מנהגא דעלמא דמהלי ספיקות
איצטריך לשנויי דמהלינן להו ממה נפשך אבל למאי דאסיקנא בפרק הערל הא דתניא דאין מחללין
בשלא גמרו אבל אם גמרו מחללין ממילא נתיישב מנהג העולם דבגמרו הוא דמהלי ובדין עבדי
ולא מטעם ממה נפשך כדאמר רב אדא והשתא אתיא ברייתא כפשטה ולא צריכים לדחוקה ולאוקמה
כרבי אליעזר כדאוקמה רב אדא ואף על גב דלצאת לגמרי מתורת נפל לא סגי בגמרו שערו וצפרניו
עד שישהא שלשים כדרבן שמעון בן גמליאל פרק רבי אליעזר (קלה:) ופרק הערל (פ:) מ"מ
מאחר ששערו וצפרניו מוכיחים עליו דבן קיימא הוא מחזיקינן ליה ברוב הנולדים שהם בני
קיימא ומהלינן ליה כמו שאנו סומכים בכמה דברים על הרוב וכי לא גמרו כיון דלית ליה שום
הוכחה איתרע ליה רובא ולא מהלינן ליה ואף על גב דאי ספק הוא אין כאן איסור תורה שהרי
מחתך בעלמא הוא לא רצו חכמים להתיר טלטול במקום שקרוב לודאי שאינו בן קיימא: ודע
שגם הר"ן (שבת נד. ד"ה ונראה) נעלמה ממנו דעת הרי"ף ולא נזכר למה שכתב
הרי"ף בפרק הערל על ברייתא זו דאוקמה בגמרא בשלא גמרו שערו וצפרניו שהרי כתב שנראה
שדעת הרי"ף שאין מוהלין ספיקות בשבת ולפיכך הביא ברייתא זו בהלכות סתם שאלו היה
דעתו דמהלינן ספיקות בשבת היה לו להביא לדרב אדא בהלכותיו והיה לו להשמיט ברייתא זו
עכ"ל. ואלו היה נזכר הר"ן למ"ש הרי"ף בפרק הערל דברייתא זו בשלא
גמרו שערו וצפרניו היא לא ה"ל לכתוב סתם שנראה שדעת הרי"ף שאין מוהלין ספיקות
בשבת דמשמע בין גמרו בין לא גמרו ועוד שסיים וכתב אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות
מילה (הי"ד) דמהלינן ספיקות ממה נפשך וכן מעשים בכל יום עכ"ל והרמב"ם
בין גמרו בין לא גמרו קאמר דמהלינן ומשמע דלהרי"ף בין גמרו בין לא גמרו לא מהלינן
ועוד דכתב שכן מעשים בכל יום וגמרו הוא דמתרמי בכל יום דלא גמרו לא מתרמי פעם ביובל
ומשמע מדבריו דהנך מעשים בכל יום הוו דלא כהרי"ף אבל לפי מה שכתבתי אני שפיר עבדינן
בכל יום למימהל בשבת ספיקות שגמרו שערם וצפרנם גם לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל
ואפילו הם בני ח' ודאים כיון שגמרו שעריהם וצפרניהם מהלינן בשבת בין לדעת הרי"ף
והרא"ש בין לדעת הרמב"ם ז"ל ודברים אלו ברורים מאוד בעיני וכבר הארכתי
בהם בביאורי לטור אורח חיים סימן של"א (קה:):
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף יא
מי שנולד בחדש השביעי, יד מלין אותו
בשבת אפילו אם לא גמרו שערו וצפרניו. אבל מי שנולד בחדש השמיני, אין מלין אותו בשבת
אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו. והוא הדין לספק בן שבעה ספק בן שמונה, שאין מלין אותו
בשבת אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו. הגה: וי"א (יב) דמהלינן ליה הואיל וספק בן
שבעה הוא, טו אלא דאין מחללין עליו השבת בשאר דברים (סמ"ג וכן משמע מהרי"ף
והרא"ש וטור), וכן נראה לי עיקר.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף יא
יד מלין אותו - דבן קיימא הוא:
טו אלא דאין מחללין עליו שבת בשאר
דברים - ז"ל ד"מ ולי נראה דודאי דעת הרי"ף כדעת הרא"ש וכדעת הטור
ומלין אותו מכל מקום והא דכתב דאין מחללין עליו היינו דאין פיקוח נפש דוחה שבת מאחר
דלא גמרו שערו וצפרניו אין מחללין עליו שבת אלא מוהלין אותו ממ"נ (אי בן ז' הרי
הוא בן קיימא ואי בן ח' הוא הרי הוא כמחתך בשר בעלמא כדאיתא בטור) וזה אין שייך לשאר
חילולים והא דמוקי לה בש"ס לענין מכשירים ואליבא דרבי אליעזר היינו משום דלענין
מילה מיתני בש"ס וכל הפוסקים למדו ממנו שאר חילולים לענין פסק הלכה והא דלא כתבו
דמוהלין אותו ממ"נ אפשר דסמכו על מ"ש אין מחללין עליו השבת דמשמע דוקא דאין
מחללין אבל מהלינן ליה דממ"נ אין בו חילול שבת כמו שאמר הטור כן נראה לי וכ"כ
הסמ"ג בהדיא דאין מחללין עליו השבת היינו דאין מפקחין עליו הגל אע"ג דמהלינן
ליה עכ"ל ועד"ר וב"ח:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה ד
האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה
משום אוכל נבלה, ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל א שמיני שכל שלא שהה שמונה ימים
בבהמה הרי זה כנפל, ואין לוקין עליו, ואם נודע לו ושכלו לו חדשיו בבטן ואחר כך נולד
שהן תשעה חדשים לבהמה גסה וחמשה לדקה הרי זה מותר ביום שנולד.
בית יוסף יורה דעה סימן
טו
ב (א) ולד בהמה תוך שמנה ימים אסור משום ספק נפל ומיהו אין צריך שמנה ימים
שלמים וכו' והני מילי בשאין ידוע שכלו לו חדשיו וכו'. הכל בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת
קלו.) וכלו לו חדשיו מפורש בפ"ק דבכורות (ח.) דהיינו תשעה חדשים לגסה וחמשה לדקה:
ב (ב) ומ"ש ולא חיישינן שמא נתרסקו אבריו מחבלי הלידה. בפרק אלו טריפות
(נא.) אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. וכתבו התוספות (ד"ה בית)
משום דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטריך לאשמעינן דאי לאו הכי פשיטא דאזלינן בתר רוב
ולדות. וכתב הר"ן (יד: ד"ה א"ר נחמן) כתבו הראשונים דאפילו במקשה לילד
קאמר דאי בשאינה מקשה פשיטא ואין זה עולה לי לפי סוגיית הגמרא ולפיכך נראה לי דאפילו
בשאינה מקשה איצטריך לאשמעינן דאין חוששין לריסוק אברים עכ"ל ומכל מקום נראה מדבריו
דלענין הדין אפילו במקשה אין חוששין לריסוק אברים:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
טו סעיף ב
בהמה שילדה, אם ידוע שכלו לו חדשיו
דהיינו ט' חדשים לגסה וה' לדקה, מותר מיד ביום שנולד, ג ולא חיישינן (א) שמא נתרסקו
(פי' נכתשו ונכתתו) אבריו מחבלי הלידה; ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו, אסור משום ספק
נפל עד (ב) תחלת ליל שמיני.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן טו סעיף ב
ג ולא חיישינן כו' - ואפי' איכא ריעותא
שאינו הולך תוס' וכ"כ הרא"ש וטור סי' נ"ח ור' ירוחם נט"ו אות ט"ז
דאפילו אינו יכול לעמוד מותר וכב"י דאפילו היא מקשה לילד וכ"כ בשלטי הגבורים
בשם הפוסקים וע"ל סימן נ"ח ובא"ח סי' תצ"ח ס"ה ובמ"ש
שם:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן טו סעיף ב
(א) שמא נתרסקו - עט"ז מה שהשיג
על מהרש"ל ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן י"א שהצדיק דברי מהרש"ל
בטוב טעם ועיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת באמצע תשובה ד':
(ב) תחלת ליל שמיני - עיין פמ"ג
שכתב דבעינן שיעברו ז' ימים מעל"ע ואם נולד סוף יום א' אם הגיע תחלת ליל מוצאי
שבת עדיין לא יצא מכלל נפל עד סוף יום המחרת ע"ש וכן משמע מלשון הט"ז סק"ב
דנקיט בלשונו מעל"ע אמנם בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' ז' בתשובה
מבן המחבר האריך בזה והביא הרבה ראיות דלא בעי מעל"ע וכתב שכן דעת התב"ש
בסימן י"ד וסיים דאפ"ה אם יבא מעשה לידי קשה עלי להקל מאחר שמפורש בבעלי
הוראה המפורסמים לאיסור ומ"מ המיקל לא הפסיד הואיל ובלא"ה הוא רק איסורא
דרבנן (עיין בזה בדגמ"ר ובתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' י"ט
ובספרו שו"ת שיבת ציון סי' כ"ד אם זה ברור דהנך ז' ימים הוא רק מדרבנן) ע"ש.
שוב ראיתי בספרי פמ"ג החדשות נדפס בשם גדול אחד שכתב על דברי הפמ"ג הנ"ל
דדברי שגיאה הם [עתה ראיתי שהרב ז"ל בעצמו חזר בו בספרו פמ"ג לא"ח סי'
תצ"ח במשבצות סק"ב ע"ש גם בספרו תיבת גמא פ' ראה] גם בתשובת בית
שמואל אחרון חלק יו"ד סי' י"א העלה דא"צ מעל"ע ע"ש וכן העלה
בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קצ"ו וקצ"ז ע"ש וכן הסכים בתשובת
רבינו עקיבא איגר סי' קנ"ז /נ"ז/ ע"ש [ובתשובת חתנו הגאון חתם סופר
סי' י"ז] ובדיעבד אם שחטו תוך שמונה עיין בדגול מרבבה מה דינו. ועיין בס"ק
שאח"ז:
רמב"ם הלכות יבום
וחליצה פרק ב הלכה כא
כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה
זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים
יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה
יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה, שאין אוסרין על
זה אשתו מספק דבריהם, גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואחר כך תנשא לאחרים לכתחלה.
בית יוסף אבן העזר סימן
קסד
ז יבמה שילדה אחר מיתת הבעל ומת הולד בתוך שלשים יום או ביום שלשים חולצת
ולא מתייבמת ואם עמדה ונתקדשה לשוק אם לישראל נתקדשה חולצת ואם לכהן נתקדשה שתיאסר
עליו אם תחלוץ לא תחלוץ. בפרק החולץ (לו:) ובפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלו.) אמר רבינא
משמיה דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת ורב שרביא אמר אחת זו
ואחת זו חולצת. וכתב הרי"ף בפרק החולץ (יא.) וקיימא לן כרבינא דכיון דאיכא רבנן
דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל דאמרי אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן
דלא אפשר דאי חליץ לה איתסרא על בעלה עבדינן כרבנן ולא מצרכינן לה חליצה ולגבי ישראל
דלית בה פסידא עבדינן כרבן שמעון בן גמליאל הילכך חליץ לה ועיילא לה לגבי גברא. ואי
כשנתקדשה מותבינן לה תותי גברא כל שכן אם נישאת דלא מפקינן לה מתותי גברא והך דאמרינן
התם (יבמות צב: ועיי"ש ברי"ף כט:) לענין שומרת יבם שנישאת בלא חליצה לא שייך
בהא מילתא דהתם ודאי בעיא חליצה אבל הכא כיון שמת תוך שלשים יום ספיקא הוי ומספיקא
לא מפקינן איתתא מתותי גברא [עכ"ל]. וכן כתב שם הרא"ש ז"ל (פרק החולץ
סי' ה): [בדק הבית] וכן פירש הרמב"ם בסוף פרק שני (הכ"א) ועיין עוד שם [עד
כאן]: וכתב (הרא"ש שם) עוד אהא דקאמר גבי אשת כהן דאי חלצה מיתסרא על בעלה עבדינן
כרבנן ולא מצרכינן לה חליצה. ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא
ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה היתה עומדת בספק חלוצה דרבנן מכל מקום הא עדיפא טפי
דאי חלצה אמרי קמו רבנן בולד דנפל הוה ולהכי הצריכוה חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן
אבל כי לא מצרכת לה חליצה אמרי קמו רבנן בולד דולד מעליא הוי ולהכי לא אצרכוה רבנן
חליצה ולא אתי למישרי יבמה לשוק עכ"ל:
ואם נתייבמה כתב הרמ"ה כיון דספיקא
הוא אין מוציאין אותה ממנו ולא נהירא דהא טעם דשרינן לה לכהן מספק משום דסמכינן אדרבנן
וכו' וא"כ אדרבא מהאי טעמא נמי תצא מיבם וכו'. דברי רבינו ברורים בטעמם שכבר נתבאר
בסמוך דטעמא דשרינן לה לכהן מספיקא משום דסמכינן אדרבנן וכו'. ולהרמ"ה צריך לומר
שהוא סובר דלא הוי טעמא משום הכי. דכיון דקיי"ל דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל לא
חיישינן לרבנן. אלא טעמא הוי משום דלא מפקינן לה מיניה מספיקא ולטעמיה אזיל שכתב (לעיל
ס"ה) גבי הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה ולא שהה שלשים יום כיון דספק הוא
אין מוציאין אותה ממנו. ומיהו יש לתמוה עליו דכיון דספיקא דאורייתא [הוא] הוה לן למיזל
הכא והכא לחומרא (וצריך עיון): [בדק הבית] צריך להעביר הקולמוס על וצריך עיון. ולכתוב
במקומו וי"ל דמשמע ליה שזו ספיקא דרבנן היא כמו שכתב הרמב"ם בסוף פרק שני
[עד כאן]:
שולחן ערוך אבן העזר סימן קסד סעיף ז
כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה
זיקת יבם אם לאו, כגון יבמה שילדה ולד יא שלא נודע שכלו לו חדשיו ומת בתוך ל' יום או
ביום ל', שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שנתבאר, אם הלכה ונתקדשה לאחר או נשאת קודם
חליצה, חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה. ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה, אינו חולץ לה,
שאין אוסרין על זה אשתו משום יב ספק דבריהם. (וה"ה אם אין היבם כאן, שלא תצא מבעלה
ישראל, ומותרת לו בלא חליצה הואיל וכבר נשאה) (ר"י מינץ בתשובה). גירשה הכהן או
מת, יג הרי זו חולצת לכתחילה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים.
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן קסד סעיף ז
יא שלא נודע אם כלו חדשיו - בר"ס
קנ"ו כתבתי אפילו ודאי בן ח' וגמרו הסימנים הוי ולד מדאורייתא וכן כתב הנ"י
אם הוא בן ח' וגמרו סימנים בזה פליגי רבנן ורשב"ג ובאשת כהן סמכי' על רבנן ומותרת
לו והובא בד"מ בפשיטות מיהו תוספות פרק הערל דף פ' כתבו דרבנן פליגי בסתם
ולדות ובבן ח', ובסתם ס"ל לקולא אפילו תוך ל' יום הוי ולד מעליא ובן ח' ס"ל
אפילו בן ל' לא הוי ולד, ולא מצינו בש"ס דגמרו סימנים עדיף משהה ל' יום אם כן
אין לנו לסמוך על רבנן, גם מנ"ל לרבנן מהני גמרו, גם לרשב"ג לא נשמע גמרו
אלא ל' יום מהני, ולרבנן יש לומר אפילו גמרו ושהה ל' יום לא מהני עד עשרים שנה כמ"ש
בתוספות שם אליבא דרב אבהו וכן הוא להדיא בתשובת ריב"ש סי' תמ"ו וכתב שם
דיש בזה ג' מחלוקות כשהוא בודאי בן ח' לרבנן לא מהני אף שהה ואף גמרו לרשב"ג מהני
שהה אפילו לא גמרו א"כ לשניהם אם נשאת לכהן צריכה חליצה דאין לנו לסמוך דהא איירי
כאן דמת תוך ל' יום אלא שכתב שם לרבי מהני גמרו, וצ"ע אם יש לומר דסמכינן על פירוש
הנ"י ואליבא דרבנן, ושאר חילוקי ודינא אימת הוא ולד מעליא עיין סימן קנ"ו
מ"ש:
יב ספק דבריהם - אף ע"ג דהשתא
נשארה תחת בעלה בספק יבמה דאורייתא ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה היתה עומדת בספק
חליצה דרבנן מ"מ הא עדיפא טפי דאי חלצה אמרי קמו רבנן בולד דנפל הוי ולהכי אצריכוה
חליצה הרא"ש:
יג ה"ז חולצת - כ"כ הרמב"ם
ספ"ב ולא כש"ג פרק החולץ דפסק דא"צ חליצה מאחר דהיתה מותרת לכהן בלא
חליצה:
רמב"ם הלכות ערכין
וחרמין פרק א הלכה ה
טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא
קצבה תורה ערך אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית, לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי
או שהעריכו אחר אינו חייב כלום.
רמב"ם הלכות שגגות
פרק ב הלכה ח
כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה
נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת שהרי
עשאה ברשות, אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול,
אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה, וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת
ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת, פטור מחטאת שהרי יש לו רשות
למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה אע"פ שהם שני גופין הואיל וזמנו
בחול אינו מדקדק, אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי
למול בשבת חייב חטאת.
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה יב
מי שנולד בין השמשות ח ספק ביום ספק
בלילה מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני, ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו
דוחה את השבת אלא נימול באחד בשבת, שאין דוחין את השבת מספק.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף ח
מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום
ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות,
אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק. וכן אינו דוחה יו"ט מספק, ח ואפילו
(ז) יו"ט שני של גליות (טור ר"ס זה בשם תשובת רא"ש והיא בכלל כ"ו).
ט ואפילו לא הוציא (ח) אלא ראשו בין השמשות, אע"פ שיצא כולו בשבת, אינו נימול
בשבת.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף ח
ח ואפילו י"ט שני של גליות -
ולפעד"נ עיקר כהרמב"ם דדוחה י"ט שני של גליות דכן הוא ג"כ דעת
הסמ"ג עשין כ"ח ד' קט"ו והכל בו סימן ע"ג וכן נראה דעת הברטנורה
שפירש שני י"ט של ר"ה דקדושה אחת הן וכתב רמב"ם וסייעתו שם דה"ה
כל שאר הדברים שאינם דוחין שבת דוחין את י"ט שני דגליות:
ט ואפי' לא הוציא אלא ראשו כו' - וכתוב
בסמ"ק סי' קנ"ז וצריך לדקדק באשה מקשה בערב שבת אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור
בערב שבת אז אין מלין אותו בשבת כי אם בערב שבת וצריך לשאול לנשים ואם אינן יודעות
יש לילך אחר המנהג ע"כ וכ"כ הכל בו סימן ע"ג:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסו סעיף ח
(ז) י"ט שני ש"ג - עי' באה"ט
בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב חלק א"ח סימן ל' שהאריך בזה והעלה דמ"ש
המחבר וכן בי"ט שני ש"ג כוונתו אם הוא ודאי שלא בזמנו כגון שנולד בערב שבת
בין השמשות ובשבוע שאחר ספק שמיני חלו שני ימים טובים של גליות באחד בשבת ובשני בשבת
שנימול ליום י"ב אבל מי שספק שמיני שלו בי"ט שני אפילו בר"ה נימול בשני
דהוי ס"ס שמא היום זמנו ואת"ל אינו זמנו שמא היום חול ולא הוי דשיל"מ
כיון דחוזר לאיסורו (ע"ל סי' ק"ב ס"ד בהג"ה). וכתב עוד לענין הפלוגתא
שבין הרמב"ם והרא"ש במילה ודאי שלא בזמנה אם דוחה י"ט שני ש"ג.
נראה עיקר כהרא"ש דאין דוחה ומ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך שהכריע כדעת
הרמב"ם אין מוחין בידו ע"ש: [ועיין בתשובת חתם סופר סי' ר"נ שהאריך
בענין זה והעלה בהחלט להחמיר כהרא"ש. וכהסכמת התשב"ץ ח"ג סי' רפ"ד
שראה דברי הרמב"ם וסמ"ג והסכים עם הרא"ש]. והש"ך לא ראה אותה תשובה
וכל היכא שדברי הראשונים נעלמו מעיני האחרונים הלכה כראשונים. אך בספק אם המילה היא
היום בזמנו נ"ל כהגאון נו"ב הנ"ל למולו בי"ט שני של גליות עכ"פ
ולא מטעמים דהנו"ב משום דהוי ס"ס רק מטעם אחר דאתי ספק קיום מ"ע דאורייתא
ודחי ספק קל דרבנן ובפרט עתה שאינו אלא מנהג ומסיק דהזריז ומיקל בי"ט ב' ומחמיר
למולו ביום ספק ח' ס' ט' הרי הוא מן הזריזים ע"ש. ובסי' רנ"ב ג"כ תשובה
מענין זה ושם אין דעתו כן אלא דאפי' ספיקא אינו דוחה י"ט שני של גליות ע"ש.
אך כפי הנראה לא נדפס על הסדר ואותה תשובה דסי' ר"ן שנדפס לראשונה השיב באחרונה
בערך עשרים שנה ויותר. [מן הכתוב על שער הספר הנ"ל מוכח כן] והיא עיקר:
(ח) אלא ראשו - [עבה"ט ועי' בספר
לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע דהוצאת הראש חוץ לפרוזדור היינו לאויר העולם דוקא ולא
לבית החיצון (ע"ל סי' רס"ב סק"ו) עוד כתב וז"ל אם לא קשתה האשה
בין השמשות ולא נראו לה חבלי לידה עד כניסת שבת אפילו בתחלת ליל שבת מיד אז ודאי לא
חיישינן שמא הוציא ראשו קודם שבת אבל אם נמשך זמן קישוי בה"ש וילדה בתחלת הלילה
יש לנו לחוש לחומר איסור שבת דקרוב הדבר שהוציא הראש לפני שבת ולא יהיה אלא ספק אינו
דוחה ואע"פ שלא ידעו מזה לא היולדת ולא המילדת אימור לאו אדעתייהו אגב דטרידי
וכי שיילו להו ואמרי דידעו שהוציא ראשו לפני שבת או שלא הוציא פשיטא שאין לנו אלא דבריהן
בין לדחות שבת בין שלא לדחותו ומשנפתח הקבר ואינה יכולה לילך בידוע שהוציא העובר ראשו
עכ"ל. ועיין בתשובת ב"ח סימן קצ"ד /קנ"ד/]:
שו"ת נודע ביהודה
מהדורה קמא - או"ח סימן ל
שאלה: תינוק שנולד בין השמשות ושמיני
ספק תשיעי שלו חל ביו"ט שני של גליות אימתי נימול.
תשובה הגם שדין זה מפורש בש"ע
י"ד סימן רס"ו סעיף ח' שאין ספיקו דוחה אפילו יום טוב שני של גליות מ"מ
אני בעניות דעתי קיוהא קא חזינא בדברי מרן המחבר בדין זה. חדא שעזב דרכו וסדרו בכל
מקום להיות נמשך אחר דעת הרמב"ם ואפילו במקום שרבים חולקים עליו מרן המחבר מחפש
צדדים למצוא מקום לפסוק כמותו ועכ"פ אינו משמיט דבריו לגמרי ומביא דבריו בשם יש
מי שאומר, וכאן בדין זה לא הביא בספרו ב"י שום חולק על הרמב"ם שמתיר ביו"ט
שני אפילו מילה שודאי עבר זמנה רק הרא"ש, ואיך החליט בש"ע כדעת הרא"ש
לחלוטין בסתם כאילו אין שום חולק וכבר באמת חולק עליו הש"ך בס"ק ח' ופסק
כדעת הרמב"ם. אלא שיותר מזה גדלה הפליאה שדין זה שפסק בש"ע דספק מילה שלא
בזמנה אינו דוחה יו"ט שני של גליות זה לא עלה על דעת הרא"ש מעולם, דהרא"ש
קאי על מי שנולד בע"ש בה"ש ולשבוע שאחר ספק שמיני חלו שני ימים טובים ש"ג
באחד בשבת ובשני בשבת שנימול ליום י"ב ושם ביום טוב שני כבר עבר זמנה בודאי
+/מהרב בצלאל לוריא/ וי"ל למ"ש הרא"מ בביאור על הסמ"ג הל' מגילה
דלהכי טומטום אינו מוציא טומטום אף דהוה ס"ס משום דס"ס בתרי גופי לא אמרי'
והובאו דבריו בתשובת רעק"א סי' ו' ע"ש. וה"נ דהספק הא' הוא בהתינוק
אם הוא בן ח' ימים וספק השני אם יום זה הוא חול הוה כס"ס בתרי גופי דל"מ
ס"ס כה"ג כנ"ל. ועמ"ש בס' מעשה חושב בערכין ד' ח' ע"ב ד"ה
ולא עוד תירוץ על קושיתו.+ אבל מי שספק שמיני שלו ביו"ט שני מהי תיתי לאסור והלא
יש כאן ס"ס שמא היום זמנה ואת"ל היום אחר זמנה שמא היום חול שהרי יו"ט
שני ספק הוא. ועלה בדעתי לומר דזה הוא דבר שיש לו מתירים שיכול למול אחר יו"ט
וס"ל להמחבר דדבר שיש לו מתירין אפילו ס"ס אסור וכמו שכתב רמ"א בסי'
ק"י סוף סעיף ח' בהג"ה, אלא דקשה דהרי המחבר עצמו פסק בא"ח סי' תצ"ז
סעיף ד' שספק מוכן מותר ביו"ט שני והש"ך בסי' ק"י ס"ק נ"ו
הקשה דבא"ח שם סי' תצ"ז לא הגיה רמ"א אדברי המחבר כלום וכאן כתב רמ"א
שיש להחמיר בדשיל"מ וכו' בס"ס, ותירץ הש"ך דיום טוב שני קיל טפי שאינו
אלא מנהג אי נמי דדוקא בס"ס שעל ידי תערובות מחמיר בדשיל"מ אבל ביש ספק אם
יש כאן איסור כלל מתיר ס"ס בדשיל"מ ע"ש בש"ך. ולפי שני התירוצים
נשאר קשה למה החמיר במילה ביו"ט שני בס"ס הא ג"כ יש כאן ספק אם יש כאן
איסור כלל דשמא היום זמנה. ואמנם הנלע"ד דדעת הרמ"א כמ"ש בשם הר"ן
לחלק בדשיל"מ בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן לענין ס"ס ובשל תורה לא מהני
ס"ס בדשיל"מ וגם בדרבנן ספק אחד אסור בדשיל"מ אבל ס"ס מותר וא"כ
ספק מוכן ביו"ט שני שהוא ס"ס במידי דרבנן שתיק רמ"א בא"ח סי' תצ"ז
והסכים להמחבר להתיר, אבל בי"ד סי' ק"י שכתב רמ"א לאסור ס"ס בדשיל"מ
היינו בשל תורה וא"כ גם דברי המחבר לא סתרי אהדדי שמילה בספק שמיני ביו"ט
שני שהוא איסור תורה החמיר בס"ס שהרי יש לו מתירין למחר אבל ספק מוכן הוא ס"ס
במידי דרבנן, ועיין שם בי"ד בט"ז ס"ק י"א +/מהרב חזקי' פייבל פלויט/
בסוף הסי' בדשיל"מ היינו בשל תורה וצ"ל דרמ"א דפסק ביו"ד סי' רצ"ב
דבחדש מהני ס"ס לטעמי' דהביא סי' תפ"ט בשם תשובת רמ"א דחדש בזה"ז
דרבנן אלא דביו"ד הביא זה בשם תשובת הרא"ש, והרא"ש פסק דחדש בזה"ז
דאורייתא+ +/הגהות הלכה למשה/ כ' ליישב דעת המחבר יו"ד סי' רס"ו דמלה ס'
שמיני ס' תשיעי אינו דוחה יו"ט שני של גליות אע"ג דהו"ל ס"ס ספק
שמא הו"ל זמנה את"ל דהו"ל שלא בזמנה שמא היום חול דה"ט דלא מהני
מים משום דהו"ל דבשיל"מ וצלע"ט הא הוי הפסד מצוה למול בזמנו ואטו הפסד
מצוה לאו הפסד הוא ופשיטא ודאי דאפי' במקום ספק הפסד לא מחמרי' בדשיל"מ דל"ש
תו סברא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ובדוחק נ"ל דודאי אי מתחילין בספק שמא
היום חול ואת"ל יו"ט שמא הו"ל זמנו לא הוי שייך להחמיר בספק הב' משום
דהו"ל דבשיל"מ דאיכא הפסד מצוה למול בזמנו אבל אי מתחילין בספק שמא היום
זמנו את"ל לאו זמנו שמא היום חול שפיר איכא להחמיר משום דהו"ל דבשיל"מ
שהרי ספק הב' שעל ידו באנו להתיר מטעם ס"ס היינו באת"ל דלא הו"ל זמנו
וכיון דקיי"ל דלא סמכי אס"ס אלא דוקא בראוי' להתהפך א"כ הך ס"ס
אינו ראוי להתהפך שאם מתחילין בספק שמא הו"ל זמנו א"א להתיר מכח ספק הב'
משום דהו"ל דבשיל"מ - ועדיין ק' לפמש"כ הש"ך בכללי ס"ס דבס'
דרוסה בס' שמא לא על ואת"ל על שמא לא דרס לא בעי' ראוי להתהפך דלעולם מתחילין
בספק שמא לא על ואין כאן ריעותא כלל א"כ ה"נ לעולם מתחילין בספק שמא היום
חול ואין כאן איסור מלאכה כלל.+
ובזה מיושב מה שתמה המג"א בסי'
תצ"ז ס"ק ד' על מה שפסק הש"ע להתיר ספק מוכן ביו"ט שני שהרי בסי'
תקט"ו אסר נכרי שהביא דורן אם יש במינו במחובר אעפ"י שהוא ספק אם נתלש היום
ואסר שם אפילו ביו"ט שני וכן בסי' תקי"ג ס"ס ו' כתב בנכרי מסל"ת
נאמן ביו"ט שני לומר שנולדו כבר. והקשה המג"א למה לי עדותו של הנכרי כלל
ביום טוב שני שהרי הוא ס"ס. ולפי מ"ש א"ש. מסימן תקי"ג לא קשה
מידי ששם מיירי ביו"ט שחל אחר השבת ואם נולדה היום אסורה מן התורה וא"כ אף
דאיכא ס"ס לא מהני בדשיל"מ באיסור דאורייתא ולכך בעינן שיהיה ג"כ מסל"ת
אבל כאן בסי' תצ"ו בספק מוכן ביו"ט שני לא מיירי ביו"ט שאחר שבת +/מהרב
חזקי' פייבל פלויט/ צ"ע לענין מוקצה מה לי יו"ט אחר שבת או לא בין כך ובין
כך לא הוה כ"א מדרבנן.+ ומה שהקשה מסי' תקט"ו נראה דמ"ש שם וכן אם הובא
ביו"ט שני וכו' מיירי בודאי ניצוד או נתלש בו ביום, ולפי מ"ש מה שנרשם בש"ע
בי"ד שם סי' רס"ו טור בשם הרא"ש הוא טעות שהרי הרא"ש מתיר ס"ס
אפילו בשל תורה אפילו בדבר שיש לו מתירין אם ב' הספיקות הם בגופו וכמ"ש הש"ך
שם בסי' ק"י ס"ק נ"ו בשמו והטור בשם הרא"ש לא כתב אלא בודאי מילה
שלא בזמנה, וצריך לומר שהמחבר כתב כן מעצמו ונשען על הר"ן שמשמע בר"פ אין
צדין מדבריו שמחלק בס"ס בדשיל"מ וכו' בין איסור דרבנן ובין איסור תורה.
והנה ראיתי להפר"ח בסי' ק"י
שם שכתב בדעת המחבר שאפילו בדאורייתא מותר ס"ס בדשיל"מ, ולכן אני תמה על
שהחמיר המחבר במילה. ועוד שהרי לדעת הפוסקים דלא מקרי יש לו מתירין אם חוזר לאיסורו
כמו חמץ בפסח כמבואר בסי' ק"ב סוף הסימן בהג"ה וכן קיימ"ל, שהרי חמץ
בע"פ בטל בששים, ומ"ש הש"ך בסי' ק"ב ס"ק י"ג דהיינו
שלא במינו אינו נראה שהרי בא"ח סימן תמ"ז סעיף ב' כתב שבע"פ דינו כשאר
איסורים וא"כ משמע שבין במינו ובין שלא במינו בטל כמו שאר איסורים, וכן כתב המג"א
שם בס"ק מ' דהכי קיימ"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ. וא"כ ג"כ בתינוק
הזה למה נחמיר בס"ס מטעם דבר שיל"מ הרי חוזר לאיסורו שאם לא ימהלנו בחול
ויגיע שבת או יו"ט יחזור לאיסורו. לכן נלע"ד דהמחבר אגב שיטפא כתב וכן יו"ט
שני של גליות וכוונתו בודאי שלא בזמנ' והוא דברי הרא"ש ממש אבל ספק מילה שלא בזמנה
ודאי שרי ביו"ט שני אפילו בר"ה שבזה גם להרמב"ם ודאי מילה שלא בזמנה
אינו דוחה אפילו יום טוב שני בר"ה. ומשנה מפורשת בפרק ר"א דמילה שני ימים
של ר"ה נימול לשנים עשר אבל ספק אם הוא זמנה או לא אפילו בר"ה נימול בשני
שהוא ס"ס ור"ה דחמיר משאר ימים טובים הוא רק לענין יומא אריכתא אבל עכ"פ
יום טוב שני ספק הוא. וכן משמעות לשון הרמב"ם בסוף פ"א מהל' מילה שכתב וכן
מילה שלא בזמנה אינה דוחה שני ימים טובים של ר"ה עיין שם. דמשמע דוקא ודאי מילה
שלא בזמנה הוא דאינו דוחה שני ימים אבל ספק אף שאינו דוחה יום ראשון אבל דוחה יום שני.
ובגוף הדין שנחלקו הרמב"ם והרא"ש
במילה ודאי שלא בזמנה דלהרמב"ם דוחה יום טוב שני ולהרא"ש אינו דוחה, נראין
דברי הרא"ש דמה סברא יש להקל בשאר ימים טובים יותר מר"ה מה שאינו תלוי ביומא
אריכתא, והרמב"ם בפירוש המשנה שם פרק ר"א דמילה באמת כתב שבר"ה נימול
לשנים עשר לפי שהוא יומא אריכתא ולענ"ד צ"ע. והרא"ש בתשובה שפיר השיב
שהרי לענין מת שהקילו הקילו גם ביום טוב שני של ר"ה וא"כ גם לענין מילה אם
היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר"ה. ואעפ"י שנראין דברי הרא"ש
מ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך שהכריע כהרמב"ם וסמ"ג להקל ביום טוב
של גליות אין מוחין בידו והנלע"ד כתבתי. והנה שבגוף הדבר שהתיר הרמב"ם בשאר
יו"ט של גליות עיקר טעמו ממה דאמר שם במשנה בפרק ר"א דמילה שני י"ט
של ר"ה נימול לי"ב, א"כ חזינן שדקדק התנא לומר שני יו"ט של ר"ה
והרא"ש בתשובה דחה הוכחה זו וכתב לפי שתנא דמתניתין הי' בארץ ישראל לכך נקט של
ר"ה. ואני אמרתי עוד טעם דהתנא נקט של ר"ה לרבותא אף שהוא מלתא דלא שכיחא
שיהיה אלול מעוברת אפ"ה לא שרינן מילה שלא בזמנה וק"ו בשני י"ט של פסח.
ואמנם רש"י בפ"ב דערכין במשנה דאין קטן נימול פחות מח' ולא יותר על י"ב,
פירש ג"כ אם חלו שני ימים של ר"ה וכו'. א"כ חזינן גם רש"י נוטה
לדעת הרמב"ם וא"כ הסומך עליהם להקל לא הפסיד. +/מהגדול ממינסק/ ע"ש
במה דהכריע כהרא"ש ביו"ט ב' של גליות. ודבריו תמוהין עיין ביצה (דף כ"ב)
גבי מכחל עינא ודוק:+
רמב"ם הלכות מילה
פרק א הלכה טו
הוציא העובר ראשו חוץ למעי אמו בין
השמשות אע"פ שלא יצא כולו אלא בלילי שבת אין מלין אותו בשבת, וכל מי שאינו דוחה
את השבת י אינו דוחה את יום טוב ראשון ודוחה את יום טוב שני, ובשני ימים טובים של ראש
השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני, וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה את שני ימים
טובים של ראש השנה. *
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסב סעיף ד
נולד ז בין השמשות, מונים לו מהלילה
ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני. ואם הוציא ראשו (ו) חוץ לפרוזדור מבעוד יום, או
ששמעו אותו (ז) בוכה, אפילו נולד אחר כמה ימים, מונה לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או
מיום ששמעו אותו בוכה. הגה: וי"א דוקא בסתם, אבל אם אמו אומרת דהתינוק היה
מונח בבטנה כמו בשאר פעמים, ולא היה לה חבלי לידה כלל, אע"פ ששמעו בוכה מונין
לו מיום הלידה, דאע"ג דלא שכיח שיבכה בלא הוצאת הראש חוץ לפרוזדור, מ"מ ח
האם נאמנת לומר שהיה מונח כמו בשאר פעמים ובכה, (בא"ז בשם תשובת רבי יואל הלוי
והוא במהרי"ו סי' כ"ה).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסב סעיף ד
(ו) חוץ לפרוזדור - עיין בתשובת אא"ז
פנים מאירות ח"א סי' ז' מ"ש בזה. [להשיב על פלפול ארוך שהזכיר בסוף שו"ת
דרכי נועם מהו הפרוזדור האמור בענין זה. ועיין מזה בספר סדרי טהרה סי' קי"ד ס"ק
כ"ו באורך]:
(ז) בוכה - עיין מ"ש לעיל סימן
קצ"ד ס"ק ח' בשם תשובת נו"ב. ומשם נלמד לענין זה דאם היתה ישנה ושמעו
קול הולד בוכה לא אמרינן דחשוב כילוד לקולא ואם אירע יום הח' בשבת אין מוהלין אותו
דאמרינן אילו הוציא ראשו אגב צערה היתה מתערה ומסתמא לא הוציא ראשו ואף דרוב ולדות
אין בוכים קודם הוצאת הראש מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואף בחול יש לומר ג"כ
דאין למולו עד שמיני ללידתו ממש:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסב אות ב (א) ד"ה חולה אין
ב (א) חולה אין מלין אותו עד שיבריא. משנה פרק רבי אליעזר דמילה (קלז.):
ומה שכתב וממתינין לו מעת שנתרפא מחליו
שמונה ימים מעת לעת ואז מלין. טעות סופר יש כאן וצריך לגרוס שבעה במקום שמונה דהכי
איתא בפרק רבי אליעזר דמילה (שם) אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו וכן כתבו
כל הפוסקים. ופירש רש"י חלצתו חמה נשלף ממנו החולי ויצא מגופו. ובגמרא איבעיא
לן אהא דשמואל דאמר נותנין לו כל שבעה אי בעינן מעת לעת או לא ולא איפשיטא וכתב הרא"ש
(שם סי' ט) וכיון שספק נפשות הוא יהבינן ליה מעת לעת והרי"ף (שם נה:) כתב ואיפשיטא
דבעינן מעת לעת ופירש הר"ן ז"ל (ד"ה איבעיא) לא דאיפשיטא הכא אלא בריש
הערל (יבמות ריש עא:) הוא שאמרו כן ועל זה סמך הרב ז"ל: כתב מהרי"ק בשורש
קמ"ו בענין מילת הקטן שחלה חולי של סכנה ולבסוף הוקל מעליו חליו והזיע עד שלא
היה בו עוד סכנה ושוב לסוף שנים או שלשה ימים חזר להיות לו קדחת קטנה אך לא של סכנה
וחזר והזיע ונחלקתם מאימתי ימנו לו שבעת ימי הבראתו האם מזיעה הראשונה או מהשנייה.
נראה לע"ד דבר פשוט שאין למנות מהזיעה הראשונה אלא מן השנייה ולא מבעיא אם בפעם
הראשונה לא שלפתו החמה מכל וכל אלא אפילו לא היה לו שום קדחת אחר הזיעה הראשונה מכל
מקום כיון שחזרה לו הקדחת בקצת לסוף שנים או שלשה ימים איגלאי מילתא שעדיין לא הבריא
מהחולי הראשון ואין לשלוח יד בילד עד אחר שבעה ימים להבראתו השניה מכל וכל [שהשבעה]
ספק נפשות והולכים בו להחמיר [בדק הבית] כתב הרשב"א בתשובה דתינוק שחלה ונתרפא
בחמישי בשבת ממתינין לו עד למחר וכתבתי טעמו בסימן רס"ח (ריג: בבדק הבית ד"ה
והרשב"א) [עד כאן]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסב סעיף ב
חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינים
לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו. במה דברים אמורים, שחלצתו חמה
וכיוצא בו, שהוא חולי שבכל הגוף, אבל אם חלה באחד מאיבריו, כגון שכאבו לו עיניו כאב
מועט וכיוצא בזה, ג ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא, מלין אותו מיד. (אבל כאבו
לו עיניו ד כאב גדול, הוי כחולי שבכל הגוף). (נ"י פ' הערל).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסב סעיף ב
ג ממתינים לו עד שיבריא - דמשום
צער וחולי כל שהוא משהין אותו למול עד שיבריא כדי שלא יבא לידי סכנה וכ"כ הגאון
דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת ד"א אין מוהלין אותו עד שיבריא עכ"ל
נ"י והביאו ב"י וד"מ:
ד כאב גדול כו' - נראה דהיינו באופן
שנתבאר בא"ח סימן שכ"ח ס"ט וכן משמע בנ"י ע"ש ובראיה שהביא
ודוק:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסב סעיף א
אין מלין (א) עד שתנץ החמה ביום השמיני
ללידתו. (ומשעלה עמוד השחר יצא). (ב"י ממשנה פ"ב דמגילה). וכל היום כשר למילה,
אלא (ב) שזריזין מקדימים למצות ומלין מיד בבקר. א ואפילו מילה (ג) שלא בזמנה אינה אלא
ביום. הגה: ב עבר ומל בלילה, צריך לחזור (ד) ולהטיף ממנו דם ברית. (ב"י ממשנה
שם והגה' מיי'). מלו תוך ח' וביום, יצא. (הרא"ש בפ' ר"א דמילה ושכ"נ
מתשובת הרשב"א). ועיין לקמן סימן רס"ד.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסב סעיף א
א ואפילו מילה שלא בזמנה - כגון חולה
ושאר דברים שיתבארו לקמן:
ב עבר ומל כו' ומלו תוך ח' כו' - היינו
ע"פ מ"ש בד"מ דהגהמי"י והרא"ש לא פליגי דאפשר דעדיף תוך ח'
מאלו נימול בלילה עכ"ל אבל לדעתי א"א לומר כן כדמוכח להדיא במנחו' ס"פ
רבי ישמעאל (דף ע"ב ע"א) גבי הא דקאמר התם ר"א בר' שמעון בשטת ר"ע
רבו אמרה כו' עד ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת כו' ע"ש בש"ס
ורש"י גם מ"ש מהרש"ל והב"ח והפרישה דנימול בלילה בדיעבד כשר וגם
מ"ש הרא"ש פ' ר"א דמילה בשם ר"ש דנימול תוך ח' כשר וא"צ להטיף
דם ברית קשיא עלייהו הך ש"ס דהתם דמוכח דלא יצא דאם איתא דכשר אמאי דחי מילה שבת
לימהליה מע"ש ע"ש (ויש ליישב בדוחק) והראיה שהביא שם הר"ש מדקאמר פרק
רבי אליעזר דמילה (דף קל"ז ע"א) דהיכא דקדם ומל של שבת בע"ש דלא ניתנה
שבת לדחות אלמא דא"צ להטיף ממנו דם ברית כיון דלא נתנה שבת לדחות לאו ראיה היא
לפע"ד די"ל דנהי דלא יצא מ"מ לא ניתנה שבת לדחות אלא על מצות מילה ממש
ולא על הטפת דם ברית אבל באמת נימול בלילה לא יצא אפי' דיעבד כדאיתא בש"ס התם
דמדדחי שבת אלמא אפילו דיעבד פסול (גם מ"ש הב"י וד"מ דמדברי תשובת הרשב"א
דלקמן סי' רס"ד משמע כהרא"ש ליתא דלא משמע שם מידי ע"ש וע"ל סי'
רס"ד ס"ק ו') וגם מ"ש הרמב"ם פרק ז' מהל' תמידין ומוספין דין ו'
גבי עומר מצותו להקצר בליל ששה עשר בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת עומר ואם
קצרוהו ביום כשר עכ"ל הוא תמוה כדאיתא להדיא בש"ס דמנחות שם דדחי שבת נקצר
ביום שלא כמצותו פסול ורבי דאית ליה התם נקצר ביום כשר סבירא ליה דלא דחי שבת ומבואר
כך להדיא בכולה סוגיא וצ"ע ולענין דינא נראה מתוך מ"ש דבין נימול בלילה ובין
נימול ביום תוך ח' לא יצא וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכ"פ הב"ח אלא
שכתב כן מפני שיש לתפוס לחומרא ולפי מ"ש כן הוא עיקר ע"פ הדין:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסב סעיף א
(א) עד שתנץ - עיין בתשובת בית שמואל
אחרון חי"ד סימן י"א:
(ב) שזריזין - עיין בתשובת שבות יעקב
ח"א סימן ל' שכתב דיש למחות בחזנים שמאריכין בשבת וי"ט כשיש מילה בבהכ"נ
עד אחר חצות והם מבטלין מצות זריזין ע"ש עוד. ועיין בנ"צ לענין אם האב והמוהלין
מותרים לאכול קודם המילה מ"ש בזה. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי'
קס"ו ע"ד תינוק שלא נימול בזמנו מחמת חולי ושוב חזר לבריאותו ואביו רוצה
לעכב למולו עד שיגיע ערב פסח כדי שיאכלו הבכורים על הסעודה וכתב דזה מעשה מגונה מאד
חדא שעובר מצות זריזין גם יש לחוש אולי ח"ו ימות הולד ונדחית המצוה לגמרי ולכן
יש לאסור אף אם כבר לא מלוהו והגיע ע"פ שלא למולו שזה עצת חטאים ויש לגזור משום
פעם אחרת שמא ישהה ועוד מהיכי תיתי להתיר לכתחלה לשהות מילה שלא בזמנה למול בע"ש
שיש לחוש שיבא לידי חילול שבת ועוד מי התיר לבכורים לאכול בע"פ בסעודת מילה שלא
בזמנה ע"ש:
(ג) שלא בזמנה - עיין בשאילת יעב"ץ
ח"א ס"ס ל"ה שכתב דהיכא שנאנסו או נתעצלו ביום ח' עד בין השמשות ולא
מלו עדיף למול בין השמשות שהוא ספק שמיני ספק תשיעי מלמולו שלא בזמנו בודאי יום ע"ש:
(ד) ולהטיף - עיין באה"ט ועיין
בשו"ת שאגת אריה סי' נ"ג ונ"ד שהאריך בזה והעלה דהיכא דנימול בתוך זמנו
אי נמי לאחר זמנו ובלילה לא עשה כלום ואפי' בדיעבד לא יצא ומ"מ א"צ לחזור
ולהטיף דם ברית ע"ש. ועיין בספר נופת צופים פ' לך לך ובתשובת יריעות האוהל סי'
י"ג [ובתשובת כנסת יחזקאל סימן מ"ב] ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ד
מה שכתבו בענין זה: