שבת דף ו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 45:15 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:25
דקות .
1)לא יאכל הזב עם הזבה מפני
הרגל עבירה שמא יבעול
2)מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה
פעם אחת תו לא תקיף יצריה
4)כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין
בימי נדותה בין בימי ליבונה
5)אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה
סתם על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי
6)מותר לפתוח מים לגנה והם נמשכים
והולכים בכל השבת ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים, סמוך לחשיכה
1)
לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה שמא יבעול
יחזקאל פרק יח פסוק ו
אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא
נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל
אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב:
מצודת דוד יחזקאל פרק יח פסוק ו
(ו) אל ההרים וגו' - עתה מפרש מה הם
הרעות שהיה נזהר מהם ואמר שלא אכל בההרים מזבחי תקרובות עכו"ם שעל ההרים ואף
לא נשא עיניו להסתכל בגלולי בית ישראל הם הפסילי':
לא טמא - לזנות עמה:
לא יקרב - לבוא עלי':
שיר השירים פרק ז פסוק ג
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל
יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:
רש"י שיר השירים פרק ז פסוק ג
/(ג)/ שררך אגן הסהר - טיבורך אגן של
מים צלולים שרוחצין בהן והוא עשוי מאבני שיש ובלשון ערבי קרוי סהר על שם שהטבור
כמו נקב עגול מושלו כאגן עגול והקילוס הזה אינו מענין נוי אשה כקילוס העליון לפי
שהעליון דוד' מקלס' וזה ריעותי' מקלסות אותה על שם מעשיה לומר הגונה את להתחבר
עמנו והדוגמא על שם לשכת הגזית היושבת בטבור הארץ:
אל יחסר המזג - לא יכלה משם משקה רוצה
לומר לא יכלה ולא יפסוק משם שום דברי הוראה:
בטנך ערמת חטים - שהכל צריכין לה:
סוגה בשושנים - גדורה ומסוייגת בגדר
שושני' די לה בגדר קל ואין אחד מכם פורץ בו ליכנ' הרי חתן נכנס לחופה לבו מגעגעת
לחופ' ולחיבת חתוניו בא ליזקק לה אמר' לו טיפת דם כחרדל ראיתי הרי הופך פניו לצד
אחר ולא נשכו נחש ולא עקרב עוקצו הרי שהוא עובר בדרך ראה בכורות בראשי התאני' פשט
ידו ליטול אומרים לו של ישראל הם הוא מושך ידו מפני הגזל הרי סוגה בשושנים:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לז עמוד א
+שיר השירים ז'+ סוגה בשושנים שאפילו
כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות. והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו
נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? - אמר ליה: התורה העידה
עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים - לא יפרצו בהן פרצות.
רש"י מסכת סנהדרין דף לז עמוד א
סייג - הוא גדר.
סוגה בשושנים - גדורה בשושנים, כלומר:
באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה ואין צריך גדר אבנים להפסיקן,
שאפילו אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא
הלכה יח
ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימים
נקיים אלו ואע"פ שהיא בכסותה והוא כ בכסותו ולא יקרב לה ולא יגע בה אפילו
באצבע קטנה, ולא יאכל עמה ל בקערה אחת, כללו של דבר ינהוג עמה בימי ספירה כמו
שינהוג בימי נדה שעדיין היא בכרת עד שתטבול כמו שביארנו. +/השגת הראב"ד/
ואסור לאדם שידבק וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אנו נוהגים אפילו על
שלחן אחד וכן כתב רב אחא ז"ל.+
רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק טז
הלכה יא
הטמא והטהור יחדיו מפי השמועה למדו
שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה כשתהיה נדה ולא
ישתה עמה ולא תמזוג לו את הכוס כמו שביארנו, ולא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה
שמא יבעול. +/השגת הראב"ד/ אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה אחת. א"א אנו
אומרים אפילו על שולחן אחד במפה אחת אסור.+
תלמוד בבלי מסכת שבת דף יג עמוד א
כיוצא בו לא יאכל הזב. כיוצא בו, לא
יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא ירגילנו אצלו. וכי מרגילו אצלו מאי הוי? - אלא
אימא: שמא יאכילנו דברים טמאין. אטו זב פרוש לאו דברים טמאין אכיל? - אמר אביי:
גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין. ורבא אמר: רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא:
שמא יהא רגיל אצלו, ויאכילנו דברים טמאין בימי טהרתו.
רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א
אטו זב פרוש לאו דברים טמאים קאכיל -
והלא כל מגעו טמא.
מעשרין הן - ולא גזרינן גזירה לגזירה.
בית יוסף יורה דעה סימן קצה
ג ומ"ש ולא יאכל עמה על השולחן.
בפ"ק דשבת (יא.) תנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה כלומר דאע"פ
שהוא זב דשוב אין לו להקפיד מליגע בזבה משום טומאה שכבר הוא טמא עם כל זה לא יאכל
עם אשתו זבה מפני הרגל עבירה ומדברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות איסורי ביאה
(הי"ח) נראה דדוקא בקערה אחת הוא דאסור וכתב עליו הראב"ד אנו נוהגים
אפילו על שולחן אחד וכ"כ רב אחא ע"כ. וכתב הרב המגיד שכן דעת
הרמב"ן (פ"ח ה"ד) והרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ב ג:
וקצר שם ד.) דאפילו על השולחן קתני דאסור וכתבו דבפרישת מפה על השולחן להיכר סגי
ויש מקילין כדברי הרמב"ם עד כאן והר"ן (שבת ה: ד"ה וכתב) כתב
שכדברי הרמב"ן והרשב"א משמע בברייתא בגמרא (יג.) דאפילו על השולחן אסור
ומיהו אם הפרישה מפה אחרת לעצמה מותר דהא איכא היכרא וזה לשון הרא"ש שם (שבת
פ"א סי' לב) ומה שרגילין עכשיו לאכול עם אשתו נדה בשולחן אחד לפי שבימיהם היו
רגילין לאכול כל אחד לבדו על שולחן קטן וכשאשתו עמו על אותו שולחן קטן נראה דרך
חיבה אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שולחן אחד אינו דרך חיבה ויש שעושים היכר
ביניהם והוי כמו שנים שאוכלים יחד זה בשר וזה גבינה (שבת יג.) עכ"ל ורבינו
ירוחם (נכ"ו ח"ד דף רכד ע"ג) כתב יש שנהגו לעשות היכר בינו לבינה
כמו שנים האוכלים אחד בשר ואחד גבינה או בשתי מפות או לכפול המפה ויש מתירים שתשנה
היא ולא תשב במקומה ע"כ והגהות מיימוניות בפרק י"א (אות ל) בשם
סמ"ג (לאוין קיא דף לו ע"ד, לז ע"א) וספר התרומה (סי' צ) כתבו
כדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן וז"ל אסור לבעל לאכול עמה על
השולחן אלא אם כן יש שום שינוי לחם או קנקן בין קערה שלו לקערה שלה מדמדמי להו
בפ"ק דשבת לשני בני אדם שמכירים זה את זה שאסורים לאכול על שולחן אחד זה בשר
וזה גבינה אלה אם כן יש הפסק ביניהם ושינוי ביניהם להיכרא ע"כ והכי נהוג
עלמא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה סעיף ג
לא יאכל עמה על השלחן ד אא"כ יש
שום שינוי שיהיה ה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, לחם או קנקן, ו או שיאכל
כל אחד במפה שלו. הגה: ז וי"א הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה
היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה
סגי אם אוכלת (ה) בקערה בפני עצמה, וא"צ היכר אחר, (הגהות אשירי בשם ר"י
והגהות אלפסי), וכן נוהגין. ח י"א שאסור לו לאכול משיורי (ו) מאכל שלה, (מצא
בקונטרס דהלכות נדה), כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה, וכמו שיתבאר.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצה סעיף ג
ד אא"כ כו' - ואצ"ל שאסור
לאכול עמה בקערה א' בזה אחר זה אע"פ שאין נוגעים ביחד:
ה שום שינוי - דומיא דלעיל סי'
פ"ח ס"ב גבי בשר בחלב:
ו או שיאכל כל א' כו - או שתגלה מעט
מן השלחן ותתן קערה שלה עליו כ"כ הר"ר יונה בספר דרשות הנשים:
ז וי"א כו' - כתב הב"ח דאף
לסברא זו אינה אלא כשגם בני הבית אוכלי' עמהם על שלחן א' ביחד התם הוא דשרי כשהיא
אוכלת מהקערה שלה אע"פ שאוכלים על מפה אחד בלא שום היכר אבל כשבני הבית
אוכלין על שלחן אחר והאיש והאשה אוכלין לבדן על שלחן אחד כ"א מקערה שלו אסור
אפילו היה רגיל לאכול עמה בקערה א' ומשמע בדבריו דה"ק כשאין שם בני בית כלל
אסור ואין דבריו מוכרחי':
ח י"א שאסור כו' - לפי שהרב
בד"מ כתב דין זה בשם הקונטרס שמצא ע"כ כ' דין זה בשם י"א אבל
לפעד"נ דהגמי"י בשם רא"ם ומרדכי (ואגודה ורוקח סימן שי"ח)
פ"ק דשבת בשם הר"ש שמהם מקור האי דינא דלקמן סעיף ד' דלא ישתה משיורי
כוס ששתתה שם מוכח להדיא דכ"ש דלא יאכל משיורי מאכל שלה ואדרבה שתיה נלמד
מאכילה ע"ש:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן קצה סעיף ג
(ה) בקערה בפ"ע - עבה"ט
ועי' בתשובת משאת בנימין סי' קי"ב באמצע התשובה שכתב דאפילו מקערה אחת שרי
לאכול אם גם בני הבית אוכלים עמהם מקערה זו דאין לך הפסק גדול מזה ומ"מ רבים
הם המחמירים שלא לאכול מקערה א' אפילו עם בני הבית ומדינא אין לאסור ולא נמצא
איסור זה ברור בשום דוכתא אך המחמירים יפה עושים באיסור חמור כו' ע"ש.
ולענ"ד דדוקא על שולחן אחד יש מקום להתיר בזה אף אם גם כשהיא טהורה הם אוכלים
בקערה בפ"ע מ"מ כשגם בני הבית אוכלים עמהם עדיף מהיכר אבל מקערה אחת
מדינא יש לאסור לפמ"ש הרמ"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה א"כ
כשאוכלים בקערה אחת בודאי אוכל משיורי מאכל שלה ואי אפשר ליזהר ולדקדק בזה שיפסוק
אדם אחר בינתיים ועמ"ש לעיל סי' פ"ח ס"ק ד':
(ו) מאכל שלה - עי' בתשובת יד אליהו
סי' ס"ה שכתב באשה נדה שהריחה טאב"ק כמו חצי כלי מותר לבעלה להריח המותר
דזה לא דמי לאכילה ע"ש:
2)
מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף
יצריה
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא
הלכה ד
ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואע"פ
שהיא ערוה, ואע"פ שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן
אינו בא בזה לדבר מכשול, אבל א לא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה. +/השגת
הראב"ד/ לדבר מכשול וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אבל לא במקום
הסתר שלה והכי איתא בנדרים עכ"ל.+
בית יוסף יורה דעה סימן קצה
א חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה
עד שתספור ותטבול. כלומר דכל זמן שלא טבלה אפילו עברו כמה ימים שלא ראתה לעולם היא
בטומאתה עד שתטבול ואין חילוק בין ימים שאינה רואה בהם לימים שהיא רואה בהם דכל
שלא טבלה דין כל הימים שוה לכל הדברים כמו שאכתוב בתחלת סימן קצ"ז בסייעתא
דשמיא וכן פסק הרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ב ד.) וכתב שכן הוא דעת
הר"א (בעה"נ שער הפרישה עמ' י) ודעת כל הגאונים וכן פסק הרמב"ם
בפרק י"א מהלכות איסורי ביאה (הי"ח) וכן פסק סמ"ג (לאוין קיא דף לו
ע"ד) וכן כתבו התוספות בפ"ק דשבת (יג: ד"ה בימי) ובפרק אף על פי
(כתובות סא. ד"ה מיחלפא) וכ"כ הרא"ש בפרק אף על פי (סי' כד) ודלא
כרבינו חננאל ורש"י (כתובות שם ד"ה מיחלפא ליה) שפירשו דהא דאמרינן בפרק
אע"פ שמואל מחלפא ליה דביתהו בימי ליבונה ואין נראה דהא אמרינן בפרק במה אשה
(שבת סד:) הרי היא בנדתה עד שתבוא במים והא דאמר אליהו לאשת אותו תלמיד בימי
ליבוניך מהו אצלך לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון אלא לפי שידע אליהו שכך היה
המעשה שהיה מיקל בימי ליבונה שאל לה כן ורבינו תם (ס' הישר חי' סי' קפ, ושו"ת
סי' נט אות ב) פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת אחר שבעה כשפוסקת קודם שתשב
ז' נקיים דלא אסירא השתא אלא מדרבנן ולכך היה מיקל אותו תלמיד אבל האידנא שאין
רגילין לטבול עד שתשב ז' נקיים אין חילוק בין ימי נדותה לימי ליבונה וכ"כ ספר
התרומה (סי' צ):
ומ"ש ולא מתשמיש לבד אלא בשום
דבר לא יתקרב אליה אפילו בדברים אם מרגילים לערוה לא ידבר בהן עמה. כ"כ
הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה (ה"ד) לא ישחק ולא יקל ראש עמה
שמא ירגיל לעבירה וכתב הרשב"א (תוה"א ב"ז ריש ש"ב ג:) דהכי
איתא באבות דרבי נתן (פ"ב ה"א) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה
וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים כלומר דברי הרגל תלמוד לומר לא תקרב:
ומ"ש אבל מותר להתייחד עמה. כך
מפורש בפ"ק דכתובות (ד.) דכשלא בא עליה מעולם הוא דאסור להתייחד עמה משום
דתקיף ליה יצריה אבל כיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף ליה יצריה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה סעיף א
חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד
שתספור ותטבול. (ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה, א תמיד היא בנדתה עד שתטבול)
(ב"י בשם הפוסקים). (א) ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה ב (אפילו בדברים)
(טור וב"י בשם רשב"א מאבות דר"ן) שמא ירגיל לעבירה; אבל מותר
להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה (ל' עצמו).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצה סעיף א
א תמיד היא בנדתה כו' - כלומר אף בימי
לבונה כל דין נדה יש לה כדאיתא בפוסקי' ומביאם ב"י:
ב אפי' בדברים - אם מרגילין לערוה לא
ידבר בהן עמה עכ"ל טור:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן קצה סעיף א
(א) ולא ישחוק - עי' בא"ח
בש"ת סי' רי"ז סק"ה שכתב בשם ברכי יוסף דאסור להריח מבשמים שלה אף
שהתורה העידה סוגה בשושנים מ"מ יש להתרחק וסימן לדבר סוגה בשושנים דצריך סייג
גם בשושנים ועי' בט"ז שם ס"ק ג' שכתב דאפילו אם הסירה כו' וה"ה
בבשמים של אשתו נדה אם הסירה מעליה ומונחים על השולחן אפ"ה אסור להריח בהם.
וכתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה אפילו לדידן שמקילין בת"ה ביוצא לדרך
סמוך לוסתה כדלעיל סי' קפ"ד מ"מ בדברי הרגל באשתו נדה אסור:
3)
לא יגע בה אפילו באצבע קטנה
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה סעיף ב
(ב) לא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ג
ולא יושיט מידו לידה שום דבר (ג) ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה. (וכן על ידי
(ד) זריקה מידו לידה או להיפך, אסור). (ב"י ס"ס קנ"ד והגהות
ש"ד בשם המהר"ם).
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן קצה סעיף ב
(ב) לא יגע בה - בתשו' נו"ב
תניינא חי"ד סי' קכ"ב נשאל באיש ואשה הדרים בכפר ואין שם יהודי או
יהודית זולת הזוג לבדם אם מותר לבעלה לעמוד עליה כשהיא טובלת לראות שתהא כולה תחת
המים ואם יכול לתמכה בידיו לדחפה תחת המים וכתב שמצד הסברא נראה כיון דאיסור נגיעה
(כדעת הש"ך סק"כ) וכן איסור הסתכלות במקומות המכוסים הוא שמא יבא לידי
הרגל דבר ברגע זה לא חיישינן דלא שביק היתרא שתיכף ברגע זה מותרת בעליותה מן המים
ולכן אם אי אפשר בענין אחר יש להתיר ע"ש. ועי' בתשובת שמש צדקה חי"ד סי'
ס"ז שכתב מי שמתה אשתו ר"ל והיא נדה רשאי ליגע בה ע"ש:
(ג) ולא יקבלנו מידה - עי' בתשובת יד
אליהו סוף סי' ס"ה שכתב דאין אשה נדה רשאה להחזיק נר בידה כדי שישתה בעלה
טאב"ק או לחמם עצמו בנר ההוא או להדליק ממנו נר אחר וראיה ממשנה י"ח
פ"ה דמכשירין אשה שהיו ידיה כו' ופי' הרע"ב לפי שההבל מחבר כו' ע"ש
ועי' בתשב"ץ ח"ג סי' נ"ח ובסי' ר"ל שכתב דמותר ליטול מידה
התינוק משום דחי נושא את עצמו והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק
אמו ובא אל אביו ע"ש. ונראה דאם התינוק קטן או חולה או כפות אסור דאז לא שייך
לומר חי נושא את עצמו כמ"ש המג"א בסי' ש"ח ס"ק ע' וע"א
ע"ש. וכתב עוד שם בסי' נ"ח דליגע בבגדיה בעודה לבושה יש להתרחק אבל
כשאין עליה מותר שלא נאסר משכב ומושב שלה אלא לטהרות ע"ש:
(ד) זריקה - עי' בשו"ת שבסוף ס'
מנחת יעקב שכתב דאסור לאשה נדה להסיר מבעלה נוצה דרך נפיחה ומביא ראיה מאמימר
דשקיל גברא גדפא מיניה א"ל פסילנא לך לדינא ע"ש ועי' בתשו' הר הכרמל
חי"ד סי' י"ח שדחה זה והעלה להתיר ע"ש גם הכו"פ כתב דאין
להחמיר בזה עוד כתב שם שראה נוהגין שזורקין דבר כלפי מעלה ולא לנוכח אשתו כמתכוין
לזרוק לידה והיא פושטת ידה ומקבלתו ויש להקל בזה ע"ש [אכן בס"ט כתב
דאע"פ שיש להקל מעיקר הדין מ"מ אין להתיר וכל המחמיר בענינים כאלה
תע"ב ע"ש]:
4)
כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי
ליבונה
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה סעיף יד
כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי
נדותה בין בימי ליבונה, שהם כל ימי ספירתה, ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש
למוצאת כתם. הגה: יז וי"א דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמו
בקערה (הגה במרדכי בשם ראבי"ה), וכן נוהגין להקל בזה, ויש להחמיר.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצה סעיף יד
יז וי"א כו' - ז"ל ד"מ
בין בימי נדותה בין בימי לבונה וכבר נתבאר ר"ס זה אמנם מצאתי הג"ה
במרדכי בשם ראבי"ה וז"ל אחר ימי ליבון ליכא הרגל עבירה וטוב לאכול עמה
כדי שתרצה לטבול אם יכולה לטבול ע"כ וע"ז ראיתי מקילים בימי לבונה ואין
נ"ל לסמוך ע"ז וראבי"ה הוא יחיד בזה עכ"ל, והב"ח כ' דאף
לפי זה טועים המקילים שהרי לא התיר אלא ביום הז' שאחר ימי ליבון כדי שתתרצה לטבול
וגם ליכא הרגל עבירה דאין לחוש שמא יבא עליה ביום הז' כיון שהיא טובלת לערב וגם זו
סברא קלושה היא ואין שומעין ליחיד להתי' איסור המפורסם בכל החיבורים ולכן יש לדרוש
ברבים דאיסורא קא עבדי הני דאוכלים יחד מקערה א' בימי לבונה ומצאתי בהג"ה
ואנשים האוכלים עם נשותיהם בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית שבוש הוא ועוברים על
דברי חכמים ונתקבצו כל הקהלות ועשו חרם ע"ז דהר"ח ע"כ והג"ה
זו היא בהגהת מהרש"ל ומביאו הדרישה וראב"ן כ' בס"ס של"ה ויש
נוהגין שלא לאכול עד כלות שבעה נקיים והוא כשר ונאה דשוב ליכא הרגל עבירה אלא הרגל
מצוה דכיון דמצי למטבל לא שביק היתרא ואכיל איסורא ועי"ש שהאריך:
5)
אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה סתם על סמך שכשיגיע
השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רמו
סעיף ז
אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה
מלאכה מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת ואדם מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח
שורך וחמורך ואף להשכירה לו אסור מן התורה אע"פ שמשכירה הרבה ימים קודם השבת
ואפילו אם מתנה עמו שלא יעשה בה כלום בשבת והבטיח לו אין זה מועיל כי אין הנכרי
נאמן על כך מטעם שיתבאר בסי' ש"ה ע"ש:
סעיף ח
במה דברים אמורים כשגוף הבהמה של
ישראל אבל ישראל ששכר בהמה מנכרי יכול לחזור ולהשכירה או להשאילה לנכרי אחר דכיון
שאין גוף הבהמה שלו אינו מצווה על שביתתה.
ויש מי שאוסר להשאילה לפי שיש להסתפק
שמא ע"י השכירות ששכרה הישראל שנותן דמים להנכרי בעדה כדי שיהא רשאי לעשות בה
מלאכה נקנה לו על ידי כך הבהמה לימים אלו ששכרה לו מהנכרי וכשחוזר ומשאילה לנכרי
והנכרי עושה בה מלאכה בשבת עובר הישראל משום שביתת בהמתו משא"כ כשחוזר
ומשכירה לנכרי מותר ממה נפשך שאם נקנה גוף הבהמה לישראל נקנה ג"כ לנכרי ששכרה
ממנו ואין הישראל מצווה על שביתתהג וטוב לחוש לדבריו:
סעיף י
ואם הוא רוצה יכול להקנות גוף הבהמה
לנכרי זה ליום השבת קודם השבת והוא שיאמר לו בפניו בהמתי קנויה לך שאז מתכוין
הנכרי לקנותה והיא נקנית לו באמירה זו כיון שהיא ברשותו אבל אם אומר כן שלא בפניו
לא קנאה הנכרי כלל:
סעיף יא
וכל זה בדיעבד שכבר השכירה או השאילה
לנכרי בהיתר שהתנה עמו שיחזירנה לו קודם השבת אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה
סתם על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי לפי שמפורסם לרבים שהיא בהמת
ישראל וההפקר וההקנאה אינן מפורסמים כלל ויש כאן חשש מראית העין.
ויש מתירין להשכיר או להשאיל לכתחלה
על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי בפני שלשה ישראלים שע"י
השלשה ישראלים יתפרסם הדבר לכל מי שיודע שהיא בהמת ישראל.
ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק כגון
מי שיש לו שדות ואי אפשר לו ליתנן לנכרי באריסות אלא אם כן ישכיר לו גם שוורים
לחרוש בהם ואי אפשר לו למנעו שלא יחרוש בהם בשבת וגם אי אפשר לו להטיל עליו כל אחריות
השוורים אף לענין יוקר וזול ומיתה באונס ע"ד שיתבאר אזי יש להתיר לו שיפקירם
בפני ג' וטוב להורות לו שיפקירם בפני דייני העיר והם יפרשו לו ענין ההפקר שיפקירם
בלב מלא ולא יתבע מן הנכרי אפילו אם ע"י פשיעותו יארע בהם הפסד בשבת והם
יפרסמו ההפקר לכל שלא יהיה חשש מראית העין וכן יש להתיר לצורך מצוה כגון לשלוח
אתרוגים על בהמתו ע"י נכרי ע"ד שיתבאר בסי' תרנ"ה אם מפקיר בהמתו
בפני שלשה ואם אי אפשר לו יכול להפקיר אפילו בינו לבין עצמו שלדבר מצוה אין לחוש
למראית העין אבל שלא לצורך מצוה ושלא בשעת הדחק אין להתיר לכתחלה אפילו רוצה לפרסם
לרבים שמפקירה או שמקנה גוף הבהמה להנכרי ליום השבת לפי שאפשר שימצאו הרבה שיודעים
מהשכירות והשאלה שהן לכל ימות השבוע ואינן יודעים מההפקרה וההקנאה שהן לשבת בלבד
ויראה להם שגם בשבת היא שכורה ושאולה בלבד להנכרי וגוף הבהמה של ישראל כמו בכל
ימות השבוע.
6)
מותר לפתוח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת ומותר
לתת חטים לתוך רחיים של מים, סמוך לחשיכה
תלמוד בבלי מסכת שבת דף יח עמוד ב
מוגמר וגפרית מאי טעמא שרו בית שמאי?
- התם מנח אארעא. - גיגית ונר וקדרה ושפוד מאי טעמא שרו בית שמאי? - דמפקר להו
אפקורי.
רש"י מסכת שבת דף יח עמוד ב
מוגמר וגפרית מאי טעמא שרו - הא מנחי
בכלים.
כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא - ולא
בכלי.
גיגית - שהשכר בתוכו, ואי אפשר לשופכו
לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר משמונה ימים, והשבת בכלל, וכן נר הדולק בשבת,
וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת, וכן שפוד המונח בתנור, כדתנן (שבת
יט, ב) משלשלין את הפסח ולא פליגי בית שמאי.
בדמפקר להו - לכלים, ושוב אינו מצווה
על שביתתן.
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה ב
כיצד א פותקין מים לגנה ערב שבת עם
חשיכה והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים והן מתגמרין
והולכין כל השבת כולה, ומניחים קילור על גב העין ואספלנית על גבי המכה ומתרפאין
והולכין כל השבת כולה, ושורין דיו וסמנין עם חשיכה והן נשרין והולכין כל השבת
כולה, ונותנין צמר ליורה ואונין של פשתן לתנור והם משתנין והולכין כל השבת כולה,
ופורשים מצודות לחיה ולעופות ולדגים עם חשיכה והן ניצודין והולכין כל השבת כולה,
וטוענין בקורת בית הבד ובעגולי הגת עם חשיכה והמשקין זבין והולכין כל השבת כולה,
ומדליקין את הנר או את המדורה מבערב והיא דולקת והולכת כל השבת כולה.
בית יוסף אורח חיים סימן רנב
ה ומותר לפתוח מים לגנה [וכו'] ולהניח
קילור וכו'. ברייתא בפ"ק דשבת (יח.) פותחין מים לגנה וכו' ומניחין קילור
ע"ג העין ואספלנית על גבי מכה ערב שבת עם חשיכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו:
ומ"ש רבינו אבל קילור רך וצלול
אפילו בשבת מותר וכו'. יתבאר בסימן שכ"ח (קב. ד"ה שורה) בס"ד:
ומ"ש ומותר לתת מוגמר תחת הכלים
וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת:
ומ"ש ולתת שעורין בגיגית לשרותן.
הוא מדשרו בית הלל במתניתין (יז:) לשרות כרשינים:
ומ"ש ולתת גחלים בכלי וכו'.
מדאוקימנא שם בגמרא (יח:) להא דתניא מניחין מוגמר תחת הכלים וכו' לבית שמאי דאית
להו [איסור] שביתת כלים בדמנחי אארעא מינה נשמע דלבית הלל דלית להו איסור שביתת
כלים אפילו מנחי גומרי בכלי שרי:
ומ"ש דקיימא לן שביתת כלים לאו
דאורייתא. אינו מדוייק דאפילו איסורא דרבנן ליכא דהא לכתחלה שרי אלא דנקט סירכא
דלישנא דגמרא למאי דהוה ס"ד דבית הלל אית להו שביתת כלים דאורייתא:....
אבל אסור לתת חטים לתוך ריחיים וכו'.
גם זה שם בברייתא (יח.) אבל אין נותנין חטים לתוך הריחיים של מים אלא בכדי שיטחנו
מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמעת קול אמר ליה רב יוסף ולימא מר משום שביתת
כלים אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים ואסיקנא דבית הלל לית להו איסור שביתת כלים
ולפי זה לתת חטים לתוך ריחיים לרב יוסף שרי ולרבה אסור מיהו עד כאן לא פליגי אלא
בשל מים אבל בשל בהמה פשיטא דאסור לכולי עלמא שהרי הוא מצווה על שביתת בהמתו.
וכתבו התוספות (ד"ה והשתא) והרא"ש (סי' לג) שרבינו תם (ספר הישר תשובות
סי' ו) פסק כרב יוסף והם דחו דבריו והעלו דהלכה כרבה וכן פסק ר"ח (בגליון
יח:) וכן דעת סמ"ג (ל"ת סה, יט עמוד ב') וסמ"ק (סי' רפב עמ' רפד)
והתרומה (סי' רכא) וכן כתבו הגהות בפ"ו (אות ע). והרי"ף (ו:) הביא שתי
הסברות ולא הכריע והרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל ומשמע דסבירא ליה כרב יוסף
דשרי ומשום הכי שתק מיניה דמהי תיתי לן לאסור כיון שאין אדם מוזהר על שביתת כליו
כמו שכתב בפ"ו (הט"ז) והטעם שלא הזכירו בהדיא הוא לפי שלא הוזכר בתלמוד
בהדיא דלרב יוסף שרי ואין דרכו לכתוב אלא מה שהוזכר בתלמוד בהדיא. והריב"ש
כתב בתשובה (סימן קנא) ר"ח פסק כרבה אף על גב דרב יוסף פליג עליה אלא
שהרי"ף והרמב"ם ורבינו תם לא פסקו כן והרי"ף כתב שתי הסברות בהלכות
ולא הכריע עכ"ל ואף על פי שהרי"ף בהלכות לא הכריע אפשר שבתשובה הסכים
דהלכה כרב יוסף ועי"ל דמדבריו בהלכות שכתב ואוקימנא לבית שמאי אבל לבית הלל
לית להו שביתת כלים ושרי ואיכא מאן דאמר אסור ואפילו לבית הלל מפני שמשמעת את הקול
יש להכריע דסבירא ליה כרב יוסף מדכתב הכי ברישא ואידך סברא כתב בלשון איכא מאן דאמר.
ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם ורבינו תם מתירים ועוד דמילתא דרבנן
הוא הכי נקטינן אלא שבמקום שנהגו איסור אין להתיר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנב סעיף ה
ומותר (לה) לפתוח מים לגנה והם נמשכים
והולכים בכל השבת; (לו) ולהניח (לז) קילור (סם של רפואה שנותנין על העין) עבה על
העין אע"פ (לח) שאסור להניחו בשבת; (לט) ולתת מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים
מאליהם כל השבת (מ) ואפילו מוגמר מונח בכלי, טז דאין אדם מצווה על שביתת כלים;
ולתת שעורים בגיגית (מא) לשרותן; (מב) יז וטוענין בקורת בית הבד יח והגת מבעוד יום
על זיתים וענבים, (מג) <ו> והשמן והיין היוצא מהם * מותר (וע"ל סימן
ש"ב סעיף ג'); (מד) וכן * יט בוסר (מה) ומלילות שריסקן מבעוד יום מותרים
המשקים היוצאים מהם; ומותר (מו) לתת חטים לתוך רחיים (מז) של מים, סמוך לחשיכה. הגה:
<ז> ולא חיישינן * להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש
אוסרים ברחיים (מח) ובכל מקום שיש לחוש כ להשמעת קול (טור ותוספות והרא"ש
פ"ק דשבת, וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והגה"מ פ"ו ותשובת
מהרי"ו סימן ק"ל ואגור) והכי נהוג לכתחלה, מיהו (מט) כא במקום פסידא כב
יש להקל כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ"ד. ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין
זייגע"ר מערב שבת, אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, (נ) כי הכל
יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (טור, ועיין לקמן סימן של"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנב סעיף ה
(לה) לפתוח וכו' - היינו שפותח מים
סמוך לחשיכה משפת המעין שילך לגינה להשקותה:
(לו) ולהניח - היינו אף שנשאר מונח
בשבת ועי"ז מתרפא והולך וה"ה שמותר להניח אז תחבושת על המכה [גמרא]:
(לז) קילור עבה - דקילור רך וצלול אף
בשבת גופא מותר להניחו כשהיה שרוי מבע"י כדלקמן בסי' שכ"ח סכ"א
ע"ש:
(לח) שאסור וכו' - שמא ימרח:
(לט) ולתת מוגמר - לבונה ומיני בשמים
נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף [רש"י]:
(מ) ואפילו מוגמר וכו' - וכ"ש
כשהמוגמר מונח על הארץ דשרי:
(מא) לשרותן - דבשבת אסור וכדלקמן
בסימן של"ו סי"א ע"ש:
(מב) וטוענין וכו' - ואפילו לא נתרסקו
מקודם מותר לטעון כיון שמתחיל הפעולה קודם שתשקע החמה וכנ"ל אך לענין שמן
ויין היוצא מהן כתב המ"א דאין מותר רק אם הוא טוען בעוד היום גדול שיוכל
להתרסק קודם שבת ע"י טעינת הקורה וא"כ אפילו סחיט להו אח"כ בידים
בשבת ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין היוצא מהן מותר דאין מקום לגזור משום סחיטה אבל
אם יטעון סמוך לשקיעה ממש דלא יתרסקו קודם השבת ע"י הקורות אסור המשקין היוצא
מהן גזירה שמא יסחוט:
(מג) והשמן והיין היוצא וכו' - פי' אף
מה שיוצא בשבת ולא גזרינן שמא יסחוט כמו שגזרו במשקין שזבו מזיתים וענבים שלא
נתרסקו וכדלקמן בסימן ש"כ ס"א דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט ע"כ גזרו
אפילו בזבו מעצמן אבל הכא שכבר נדרסו ע"י הטעינה ובלא"ה זב מעצמו אלא
שיוצא טפי ע"י הסחיטה בידים בזה אין איסור אלא מדרבנן ע"כ בזב מעצמו
בשבת שרי לגמרי וזה הטעם הוא ג"כ בבוסר ומלילות שריסקן ועיין בבה"ל דאין
להתיר כ"א בשדכן ג"כ קודם השבת ודיכה הוא יותר מריסוק:
(מד) וכן בוסר - ענבים בתחלתן כשהן
דקים מוציא מהן משקה לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ:
(מה) ומלילות - שבלין שלא בשלו כל
צרכן מרסקן וטוענין באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו:
(מו) לתת חטים וכו' - וה"ה שמותר
אז בעצמו לפתוח ג"כ את המסגרת של המים שעי"ז טוחנין הריחיים:
(מז) של מים - ולא של בהמה דאדם מצווה
על שביתת בהמתו:
(מח) ובכל מקום - כלל בזה כל כיוצא
בזה המשמיע קול דאוושא מילתא ואיכא זילותא לשבתא וכמו שכתב בד"מ ואם הריחיים
של א"י בודאי שרי לתת לתוכה מבעוד יום וה"ה אם השכירו לא"י ואם
הישראל מסר לא"י התבואה מבעוד יום אז אף אם הא"י טוחן אותם בשבת שרי
בקצץ דא"י אדעתיה דנפשיה עביד רק שלא יעמוד ישראל אצלו דמחזי כשלוחו
כמ"ש סוף סימן ש"ז ולצורך הפסח מותר לישראל להיות עומד שם לראות שלא
יתחמץ וכן מותר להושיב שומר שלא יגנוב הא"י ובלבד שלא ידבר עמו בשום עסק וכמו
שכתבנו לעיל בסוף סימן רמ"ד [אחרונים]:
(מט) במקום פסידא וכו' - הטעם דאז
יכול לסמוך אדעה ראשונה שמקלת ליתן מבע"י אבל בשבת אסור ליתן אפילו ע"י
א"י ואפילו הוא שכירו ועיין לעיל בסימן רמ"ג במ"ב סק"י דיעשה
שטר מכירה לא"י דהוא מוכרו לו על שבת:
(נ) כי הכל יודעים וכו' - ולא יחשדוהו
שהעמידו בשבת והנה מוכח כאן דאסור להעמידו בשבת ואפילו לומר לא"י להעמידו
בשבת וכונתו לשם מצוה לידע זמן ק"ש ותפלה ג"כ צ"ע דאפשר דיש בו
מלאכה ד"ת ולא הותר ע"י א"י אפילו במקום מצוה [פמ"ג ע"ש
שהאריך עוד] ועיין לקמן בסימן של"ח במ"ב מה שנכתוב בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנב סעיף ה
* להשמעת קול - עיין במ"א שמצדד
לומר דנתינת חטים לתוך ריחים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת דהטחינה אח"כ ממילא
אתי והביא ראיה לזה מתוספות די"ח ד"ה ולימא וכל האחרונים דחו ראיתו וכן
בסמ"ג וסמ"ק שלפנינו לא נמצא שום רמז לזה וכן ברמב"ם פ"ח אין
הוכחה לזה והסכימו האחרונים [היינו הא"ר והאבן העוזר והדגמ"ר
והח"מ] למה שמביא המ"א בעצמו ראיה מדברי התוס' דף י"ז ע"ב
לענין מצודה דפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה ונלכדה דחייב אף דאתי ממילא
וכן כשאופה בתנור אף שהאפיה ממילא אתי לבסוף מ"מ מקרי מעשה ממש אף שאינו מקרב
האש לגבי הפת אלא הפת לגבי האש והאש פועל פעולתו לבסוף אפ"ה חייב וה"ה
בעניננו אף שהטחינה ממילא אתי לבסוף אפ"ה חייב ועיין באבן העוזר שם עוד ראיות
לזה. והנה כ"ז מיירי שהמסגרת של המים היה פתוח והוא נותן החטים לתוך האפרכסת
ומתחיל תיכף אחר נתינתו להטחן [ואם יש תחתיה עוד תבואה אחרת יש לעיין אם יש בזה
חיוב חטאת אפילו לדידהו ואינו דומה לנותן שמן לנר דקיי"ל דחייב משום מבעיר אף
דבלא"ה ג"כ דולקת דאפשר דהתם דולקת יותר בטוב ע"י הוספת השמן וגם
אפשר דהפתילה גופא מושכת עתה מן השמן הזה משא"כ בעניננו ואפשר לאידך גיסא
דכיון דהריחים טוחנין ובודאי יבוא גם לתבואה זו דומה לאפיה ובשול אף שאינו תיכף רק
כיון שיהיה נאפה ונתבשל לבסוף חייב הרודה הפת בתנור והנותן הקדרה על האש
וצ"ע] אבל אם פותח מסגרת המים בשבת נ"ל דאף להמ"א חייב דהלא תיכף
מתחיל להטחן והוא עושה מעשה ממש שעל ידו מסבב גלגל המים והריחים והוא דומה כאלו
הוא עצמו היה מסבב הריחים בכחו דחייב וכעין דאמרינן בסנהדרין דאי אשקיל עליה בדקא
דמיא אם בכח ראשון הומת חייב דכחו כגופו דמי וה"נ המים הראשונים שיצאו מכחו
שהניעו הגלגלים עכ"פ הועילו בודאי שיטחן כגרוגרת על ידם ועיין ב"ק דף ס'
דלענין שבת חמירא מלענין נזיקין. וראיתי להתפארת ישראל שכתב דריחים של רוח
נ"ל דלכ"ע לית ביה חיוב חטאת אם נותן התבואה לתוך האפרכסת דהרי התראת
ספק הוא שמא יפסוק הרוח באמצע ולא נהירא דאפילו אם יפסק הרוח תיכף מ"מ יטחן
בודאי כגרוגרת והרבה יותר ע"י הריחים גופא כידוע שכל דבר שדוחפים בכח אפילו
אם יפסק כח הדוחף יהיה מתנענע מעצמו עוד במקצת:
* והכי נהוג - ובבאור הגר"א הביא
ראיה להיש אוסרים הזה דקי"ל כרבה דחייש להשמעת קול וראיתו זו הובאה ג"כ
ברשב"א ומ"מ משמע בד"מ דהיכא דנהוג להתירא אין למחות בידם: