רי"ף שבת דף נה:
גמ' שבת דף קלז.- קלז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 46:35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 20:40 דקות
1)אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב
גבהה של עטרה הרי זה ערל כמות שהיה
4)המל, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו
על המילה; ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה
5)המל את הגרים מברך: בא"י
אמ"ה אקב"ו למול את הגרים
6)המל את עבדו מברך אשר קדשנו במצותיו
וצונו למול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית
7)העבד הנלקח מהעובד כוכבים, אומרים
לו: רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים, או לא
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ג
יש ציצין מעכבין את המילה ויש ציצין
שאין מעכבין את המילה, כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גבהה של עטרה הרי זה
ערל כמות שהיה, וזה העור הוא ציץ המעכב, ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גבהה
של עטרה זהו ציץ שאינו מעכב.
בית יוסף יורה דעה סימן
רסד
ה, ו (א) יש ציצין המעכבים את המילה ויש שאינם מעכבים אותה וכו' עד אינו
מעכב את המילה. משנה שם (קלז.) אלו הם הציצין המעכבים בשר החופה את רוב העטרה אינו
אוכל בתרומה ומפרש בגמרא (שם:) בשר החופה את רוב גבהה של עטרה ופירש רש"י לא תימא
רוב העטרה דקתני מתניתין רוב הקיפה אלא אפילו רוב גבהה במקום אחד: והנה בהיות ספרד
על תלה נסתפק להם מה נקרא עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה
הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד כי נמצאו המפרשים והפוסקים מתחלפים בלשונם פעם יורו
כן ופעם יורו כן וראיתי קונטריס מחכם אחד שכתב אז על זה והכריע דעטרה דלגבי מילה היא
הבשר אשר בראש הגיד כולו וכתב עוד לגבי מילה שעיקר מצותה לגלות כל העטרה עם החוט הסובב
שהוא עיקרה אית בה תרי גווני עיכובא חד בשר החופה רוב הקיפה דהוא הוא משמעה דסתם משנה
אי לאו הא דרבינא והשנית מה שהוסיף לפרש רבינא בשר החופה רוב גבהה דמשמע דרוב הקיפה
אע"ג דליכא רוב גבהה ודאי מעכב מלשון המשנה ורוב גבהה במקום אחד נמי אע"ג
דלא הוי רוב הקיפה מדרבינא. ובסוף דבריו כתב הילכך לענין הלכה למעשה נראה שבין שהציצין
חופין רוב גובה ראש הגיד אפילו במקום אחד או שהבשר או ציצין ממנו חופה רוב הקיפו של
חוט שהוא עיקר העטרה אע"פ שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד הרי הוא ערל כמו שהיה וצריך
למולו שנית והוא מה שאמרו (שם קלג:) תנו רבנן מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת
דהא רבינא אמר רב הונא אמר רב לא בא להקל ולומר דלעיכובא לא סגי אלא ברוב גבהה של עטרה
אלא להחמיר דאפילו ברוב גבהה במקום אחד מעכב אע"ג דלא הוי רוב הקיפה כמו שפירשו
המפרשים לכן הירא את דבר ה' חייב לעשות מה שעשו השלמים יראי אלהים כפי מה שזכרת שכתבת
בדק באחד מבניו וראה שלא היה האבר שלו מגולה כמ"ש כל הפוסקים עד שתתגלה כל העטרה
כי היתה עוברת הערלה החריץ אשר בין ראש האבר ובין הגיד וגם היתה עולה קצת על ראש האבר
ע"כ. כי לפי זה מלבד מה שיראה שיש בו רוב גבהה של עטרה הנה כבר יהיה שם רוב הקיפה
ומהמבואר שהבשר החופה חוט העטרה ברוב הקיפו הוא הנקרא בלשון המשנה בשר החופה רוב העטרה
סתם ודאי מעכב וחוזר עליו כאילו לא נימול כאשר נתבאר ומזה אחשוב שרבים שהם מהנמהלים
צריכים הלקט בלי ספק אבל אם נשאר פחות מזה כגון שלא היה שם לא רוב גבהה של עטרה במקום
אחד ולא רוב הקף החוט הרי הוא נימול מן התורה ואין חוזרין עליו בשבת אם פירש ואם לא
פירש חוזר משום הידור מצוה ואם אחר כך נמשכה ערלתו ע"י מיעוך עד שתכסה העטרה או
שהיה מסורבל בבשר או מדולדל עד שנראה בלתי מהול בעת קישויו חוזרין מדברי סופרים וקוצצין
עד שתראה העטרה גלויה בעת הקושי אמנם אם בשעת קישויו נראה ממנו שכבר נימול שיש שם קצת
ציצין מכאן ומכאן אז אין צריך אלא תיקון בעלמא מפני מראית העין ויראה ודאי שבדיקת הקישוי
לא נאמרה אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתראה העטרה
מגולה אפילו שלא בשעת קישוי עכ"ל [בדק הבית] ועיין בתרומת הדשן סימן רס"ד
[עד כאן]:
המל כל זמן שמתעסק במילה חוזר בין
על ציצין המעכבין וכו'. ברייתא בפרק רבי אליעזר דמילה (קלג:):
ומ"ש רבינו פירש מיירי בשבת וכו'.
הכי משמע בגמרא וכן פירש רש"י ז"ל (שם ד"ה המל). והרמב"ם (פ"ב
ה"ד) כתב לברייתא זו סתם וחזר וכתבה (שם ה"ו) לענין שבת נראה שהוא ז"ל
סובר דבין בחול בין בשבת מיתניא ולפי זה צ"ל דאינו חוזר דקתני לגבי חול פירושו
אינו צריך לחזור ולגבי שבת פירושו אינו רשאי לחזור. ובסימן רס"ו (קצט:) כתב רבינו
שבעל העיטור (הל' מילה נ ע"ב) פסק שאע"פ שאין מעכבין חוזר אע"פ שפירש
ושם יתבאר:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסד סעיף ה
יש ציצים המעכבים המילה ויש שאינם
מעכבים אותה. כיצד, אם נשאר מהעור עור החופה את רוב (יד) גובהה של עטרה, ט אפילו במקום
אחד, זהו המעכב את המילה וכאילו לא נימול. ואם לא נשאר ממנו אלא מעט, ואינו חופה רוב
גובהה של עטרה, אינו מעכב המילה. (ומ"מ) י (טו) אם הוא בחול, לכתחילה יטול כל
הציצים הגדולים אף שאינן מעכבים (טור).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסד סעיף ה
(יד) גובהה של עטרה - עבה"ט ועיין
בתשובת חתם סופר סימן רמ"א /רמ"ח/ באריכות:
(טו) אם הוא בחול - עיין בשו"ת
שאגת אריה סי' נ' שהאריך להוכיח דהעיקר כדעת הרמב"ם שאין צריך לחזור אפי' בחול
על ציצין שא"מ לאחר שפירש ולא כדעת הטור וסיים דיפה עשה הרב"י שהשמיט בש"ע
דעת הטור אע"פ שהרמ"א מביאו מ"מ בתינוק חלש קצת אע"פ שאין בו משום
סכנת נפשות אלא חשש חולי בעלמא ראוי לסמוך ע"ז שלא לחזור ע"צ שא"מ את
המילה אפילו בחול לאחר שפירש ע"ש:
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ה
קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר או שהיה
בעל בשר עד שיראה כאילו אינו מהול רואין אותו בעת שיתקשה אם נראה שהוא מהול אינו צריך
כלום, וצריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין, ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול
חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי, ודבר זה
מדברי סופרים אבל מן התורה אע"פ שהוא נראה כערל הואיל ומל אינו צריך למול פעם
שנייה.
בית יוסף יורה דעה סימן
רסד
ו (ב) קטן שבשרו רך ומדולדל או שהיה בעל בשר הרבה וכו'. שם במשנה (קלז.) אלו
הם הציצין המעכבים בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו
מפני מראית העין ובגמרא (שם ע"ב) אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן
שמתקשה ונראה מהול אין צריך למול ואם לאו צריך למול במתניתא תניא רבן שמעון בן גמליאל
אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול ואם לאו אינו צריך למול מאי
בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה דלשמואל נראה מהול הוא דאין צריך לימול הא נראה
ואינו נראה צריך ולרשב"ג אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה לא צריך. והרי"ף
(שם נה:) והרא"ש (שם סי' ט) לא הכריעו בזה כלום אבל דברי הרמב"ם (שם ה"ה)
נראה שהם כדברי שמואל וכך הם דברי רבינו וגם בעל העיטור (שם נ ע"ג) כתב מסתברא
דשמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ולאו לאפלוגי אברייתא אתא והילכך צריך עכ"ל ודלא
כרבינו ירוחם (תא"ו נ"א ח"ב יד ע"ב) שפסק כרשב"ג:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסד סעיף ו
קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל
בשר הרבה עד שנראה כאילו אינו מהול, רואים אם בעת שמתקשה נראה מהול א"צ למול פעם
שנית, ומ"מ משום מראית העין יא (טז) צריך לתקן ריבוי הבשר שמכאן ומכאן. ואם אינו
נראה נימול בעת הקישוי, צריך לחתוך כל הבשר המדולדל עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישויו.
הגה: וא"צ שיהא נראה בעת קישויו רוב העטרה, יב (יז) הואיל ונימול פעם אחת כהוגן,
אפילו אינו נראה (יח) רק מיעוט העטרה שנמול סגי וא"צ למולו שנית. ומ"מ אם
אפשר יתקן ע"י שימשוך העור וידחקנה לאחוריה ויקשרנה שם עד שתעמוד ולא תחזור למטה
(ת"ה סימן רס"ד).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסד סעיף ו
(טז) צריך לתקן - עבה"ט ועיין
בתשובת חתם סופר סימן רמ"ח שהסכים לדעת החכם ספרדי דכל שמעיקרא לא נימול כראוי
לא משערינן במתקשה ודלא כש"ך ע"ש:
(יז) הואיל ונימול פ"א כהוגן
- כתב הט"ז ומסתפקא לי באם נולד מהול והטיפו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה
ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אפילו אחר הקישוי מי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל
ולתקנו כראוי דכאן ל"ש לומר שכבר היה נימול כראוי מן התורה דבאותה שעה לא היה
לו ערלה כלל כו' אבל אם נולד מהול קצת פשיטא לי שאם אח"כ נמשך העור שצריך לחתוך
אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי ע"כ ועיין בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ה
שכתב דלדידיה פשיטא ליה דבתרווייהו בין בנולד מהול גמור בין בנולד מהול קצת שאע"פ
שנמשך העור אח"כ שדינו כנימול כבר וא"צ שיהא נראה רוב העטרה אלא אפילו בנראה
מיעוט העטרה סגי ע"ש ראיותיו:
(יח) רק מיעוט - עט"ז סק"ט
וש"ך ס"ק י"ב ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי"ג מ"ש בזה:
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ד
המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על
הציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין, פירש על * ציצין המעכבין חוזר, על ציצין
שאינן מעכבין אינו חוזר, מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסד סעיף ד
מל ולא פרע, כאילו לא מל.
רמב"ם הלכות מילה
פרק ג הלכה א
המל מברך א קודם שימול אשר קדשנו במצותיו
וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו ב למול את הבן, ואבי ג הבן
מברך * ברכה אחרת, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו
בבריתו של אברהם אבינו, מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו
כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו, ויש מי שהורה שיברכו
אותה בית דין או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן. +/השגת הראב"ד/ ואבי הבן מברך
ברכה אחרת וכו' ואין ראוי לעשות כן. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ מסתברא כמ"ד
ב"ד או מיוחד שבעם מברך ונהגו אצלנו שהסנדקוס מברך.+
בית יוסף יורה דעה סימן
רסה
א (ב) ואבי הבן מברך להכניסו בבריתו של אברהם. פרק רבי אליעזר דמילה בברייתא
(קלז:). כתב ה"ר מנוח יש אומרים כשהאב עצמו מל את בנו אינו מברך להכניסו שלא מצינו
שתי ברכות על מצוה אחת ומנהג לברך להכניסו אפילו כשהאב עצמו מלו עכ"ל וכ"כ
ה"ר דוד אבודרהם (מילה וברכותיה עמוד שנ) בשם הראב"ד. והגהות מימון (מילה
פ"ג אות ג) כתבו בשם רבינו שמחה לא ידעתי מה טיב ברכת להכניסו וכי לא סגי בהאי
ששלוחו מברך על המילה ושמא כיון שהמוהל בלא האב שייך במצות המילה כדאמרינן פרק קמא
דקידושין (כט.) הילכך תקינו ליה רבנן ברכה אחרת לאב ואם מלו האב ובירך להכניסו סגי
ליה בהכי מיהו כיון דכבר תקינו למוהל לברך על המילה לא ישנה המטבע ומברך שתים עד כאן
לשונו: כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם) ברכה זו נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו
ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך מוטלות עליו מצות אלו:
וצריך לברך מעומד דילפינן לכם לכם
מעומר. כן כתב בעל העיטור (הל' מילה ח"ד נב ע"ד הל' ציצית שער ג ח"ב
עו ע"ד): כתב המרדכי פרק רבי אליעזר דמילה (סי' תכב) רבינו מאיר היה עומד בשעה
שמלין את התינוק והביא ראיה מויעמוד כל העם בברית (מלכים ב כג ג) ובפרק רבי אליעזר
דמילה אמרינן העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו' וכן כתב הכלבו (סי' עג):
כתב הרמב"ם שאם אין אבי הבן בעיר
אין אחרים מברכין אותה ברכה. בפרק שלישי מהלכות מילה (ה"א) ונתן טעם לדבריו מפני
שמצוה על האב למול את בנו יתר על כל מצות שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהם כלומר
שברכת על המילה היא כוללת לכל הפושט יד למול בין אב בין אחר אבל ברכת להכניסו לא נתקנה
אלא לאב לפי שמצות המילה מוטלת עליו יותר מעל כל אדם כמו שנתבאר בסימן רס"א. וכתבו
הגהות מימון (פ"ג אות ג) שכן דעת רש"י ורבינו אליעזר ממיץ (סי' תב) ורבינו
שמחה שלא נתקנה ברכה זו כי אם לאבי הבן משום מצוה המוטלת עליו יותר מעל כל ישראל. וכתב
עוד הרמב"ם ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן
עד כאן. וז"ל הרא"ש בפרק קמא דקידושין (סי' מ) היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי
בי דינא לממהליה דכתיב (בראשית יז י) המול לכם כל זכר ואין לברך להכניסו בבריתו וכ"כ
הרב הברצלוני בשם רב האיי גאון בית דין שמלין במקום שאין האב הכל מברכין להכניסו והרב
כתב שאין מברכין עד כאן לשונו:
ומ"ש ונוהגים בכל המקומות שיברך
אותה מי שתופס הנער. כ"כ הגהות מימון (דפוס קושטא פ"ג אות ב) בשם סה"ק
(הגהות סמ"ק סי' קנז אות א) וכתבו ושמא היינו משום שהוא כמו שליח בית דין. כתב
הר"ד אבודרהם (מילה וברכותיה עמוד שנא) בשם המפרשים שאם אבי הבן אינו יודע לברך
להכניסו אחד מהעומדים שם מברך ומוציאו ופשוט הוא:
ורשב"ם הנהיג שיברך האב קודם
המילה וכו'. מחלוקת רשב"ם ורבינו תם כתבוה התוספות (קלז: ד"ה אבי) והרא"ש
(ס"י) והר"ן (נה: ד"ה אבי) בפרק רבי אליעזר דמילה וז"ל התוספות
רבינו שמואל גריס אבי הבן ברישא והדר המל אומר וכבר הנהיג לעשות כן לברך אבי הבן קודם
המילה משום דלהכניסו להבא משמע ועוד דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פסחים ז:)
ורבינו תם החזיר המנהג לקדמותו וגריס המל ברישא והדר אבי הבן כמו שכתוב בכל הספרים
וכן מוכחת כולה סוגיא והא דאמרינן כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן הני מילי כשהמברך
עצמו עושה המצוה והר"ן כתב דאין ברכה זו בכלל מה שאמרו מברך עליהם עובר לעשייתן
דאינה אלא שבח והודאה בעלמא על שזכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:
ומ"ש רבינו ורבינו תם כתב שאין
צריך. פירושו שאין לברך ברכה זו עובר לעשייתה אלא אדרבה יש לו לברכה אחר עשייתה וכמ"ש
בתוספות שהחזיר המנהג לקדמותו וכך היא גירסת הרי"ף (שם נה:) והרמב"ם (מילה
פ"ג ה"א) והרא"ש (שם) המל אומר וכו' אבי הבן אומר וכו': ומ"ש רבינו
בשם רב שר שלום (שו"ת הגאונים שערי צדק ח"ג שער ה סי' ד) ובעל העיטור (הל'
מילה ח"ד נד ע"ד) מתוך לשונו משמע שהיא סברא שלישית ודבר תימה הוא שהרי הדבר
מבואר שהיא היא סברת רבינו תם כמבואר בדברי התוספות והרא"ש ז"ל שרבינו תם
החזיר המנהג לקדמותו שיברך אבי הבן לאחר המילה והא דאמרינן מברך עובר לעשייתן הני מילי
כשהמברך עצמו עושה המצוה והן הן הדברים שכתב בשם רב שר שלום ובעל העיטור: וכתב עוד
הרא"ש ואומר רבינו תם דברכה זו אינה דוקא על המילה זו שנעשית עכשיו קאי אלא מודה
ומשבח להקדוש ברוך הוא שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו ותקנו לה מקום זה לגלות
ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקדוש ברוך הוא ולא לשם הר גריזים והוא מדברי התוספות
בפ"ק דפסחים (ז. ד"ה בלבער):
ומ"ש רבינו בשם הרא"ש טוב
לברך אחר המילה קודם שיעשו פריעה וכו'. בפרק רבי אליעזר דמילה (שם) כתב ששמע כן [בדק
הבית] וכתב בתשובות (שו"ת הרא"ש כלל כו סי' א) שכך נוהגים באשכנז וצרפת וגם
שם כתב טעם זה לדברי רבינו תם שכיון שמברך אבי הבן מיד אחר שסיים המוהל ברכתו ודאי
יגמור אבי הבן הברכה קודם שיעשה המוהל הפריעה והוי שפיר עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאילו
לא מל. וכתב עוד אבל ראיתי בארץ הזאת שאבי הבן מברך אחר גמר המילה וקשה עלי המנהג אלא
שאיני יכול לשנותו וגם יש להם סמך מדברי רבינו תם עכ"ל. וכתב הרשב"ץ כשהאנוסים
מוהלין עצמם מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו להכנס בבריתו של אברהם אבינו [עד כאן]:
ואם היו אחרים עומדים שם אומרים כשם
שהכנסתו לברית וכו'. בפרק רבי אליעזר דמילה (קלז:) אבי הבן אומר להכניסו בבריתו של
אברהם אבינו העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו' וכתב ה"ר מנוח אם היו אחרים
עומדים שם מברכים אותו שיזכה לשאר מצות שחייב האב לעשות לבנו. כתב ה"ר דוד אבודרהם
(שם עמוד שנא) כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב
כמו שאמרנו וסדרם על זה הסדר דאמרינן (קידושין כט:) לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כן ישא
אשה והזכיר אחר כן מעשים טובים אע"פ שהוא חייב במצות משהוא בן י"ג מכל מקום
אינו בן עונשים עד עשרים וכבר היה בן שמונה עשר לחופה:
ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם אומרים
אשר קדש ידיד מבטן וכו'. שם המברך אומר אשר קדש ידיד מבטן וכו' ומדקתני המברך אומר
משמע דמאן דהוא יכול לברך ואינה מצוה מוטלת על המוהל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל
(פ"ג ה"ג): כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם עמוד שנ) המל מברך קודם שימול על
המילה ומחתך הערלה וכו' ואח"כ נוטל ידיו ורוחץ פיו כדי שיברך בנקיות אשר קידש
ידיד מבטן: ונוסח ברכה זו פירשו התוספות (שבת קלז: ד"ה ידיד) ידיד זה אברהם כדדרשינן
בפרק כל המנחות (מנחות נג:) דמה לידידי בביתי (ירמיה יא טו) נאמר על אברהם. וחק בשארו
שם זה יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קודש הוא יעקב. והגהות מימון (דפוס קושטא פ"ג)
כתבו בשם ספר המצות (סמ"ג עשין כח קיד ע"ד) דאשר קדש ידיד מבטן זה יצחק וראיה
מדכתיב (בראשית יז כא) ואת בריתי אקי"ם ראשי תיבות: אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו
שם זה יעקב וצאצאיו חתם באות ברית קדש אלו השבטים: וכן פירש רש"י (שבת קלז: ד"ה
אשר) יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (שם כ"ב ב): מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה
זו דכתיב (שם י"ז יט) אבל שרה אשתך וכו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה: בשארו.
בבשרו: שם. חק על מילה: וצאצאיו. אחריו: חתם באות. זו של ברית קודש: צוה להציל ידידות
שארנו משחת. מגיהנם דכתיב (זכריה ט יא) גם את בדם בריתך וגו': ונסחת ברכה זו שכתב רבינו
היא נסחת הרי"ף (נה:) והרא"ש (סי' י) אבל הרמב"ם (פ"ג ה"ג)
גורס על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה כצואת קדושים להציל ידידות שארנו משחת וה"ר
דוד אבודרהם (שם עמוד שנא) כתב שמצא בתשובת שאלה להרמב"ם (פאר הדור סי' קלד) שהיה
גורס על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד צורנו צוה כצוית לקדושים ומפרש שם בשכר המילה
חזר אל חי חלקנו לעד כמו שכתוב (שם שם ז) והקימותי את בריתי וכו' ובין זרעך אחריך לדורותם
לברית עולם להיות לך לאלהים. ואחר כן שואל מאת ה' ואומר אתה צורנו צוה להציל ידידות
שארנו משחת ור"ל ידידות על הנפש שהיא חביבה מן הכל. וענין כצוית לקדושים חסר ור"ל
כאשר צוית לקדושים:
ועל הכוס מברכין אותה שמברך תחלה בורא
פרי הגפן. זה לא מצאתי מבואר בגמרא ולא בדברי הרי"ף והרמב"ם אלא שמדברי המפרשים
והגאונים שאכתוב בסימן זה (קצח. קצח:) נראה שהוא מוסכם מהכל לברך אותה על הכוס. ומדברי
המרדכי במסכת יומא (ס"ס תשכז) נראה שהטעם משום דאמרינן (ברכות לה.) אין אומרים
שירה אלא על היין:
ומנהג ליתן יין בפי התינוק אחר ברכת
היין ואחר כורת הברית ולומר קיים את הילד הזה וכו'. כן כתב בעל העיטור (הל' מילה ח"ד
נג ע"א בסופו) פירוש אחר שנתן יין בפי התינוק אומר קיים את הילד וכו' ואע"פ
שמן הדין תיכף שגמר ברכת היין וברכת אשר קדש וכו' היה לו לשתות כדין כל ברכות הסדורות
על הכוס בקשת רחמים שהוא מבקש על הילד קיים את הילד הזה וכו' לא הוי הפסק: ואנו נוהגים
שלא ליתן מן היין בפי התינוק עד שמגיע לפסוק (יחזקאל טז ו) ואומר לך בדמיך חיי וכן
כתב הכלבו (סי' עג) וטעם הדבר כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם עמוד שנב) על פי המדרש
ואז נותן מן היין באצבעו בפי התינוק ושמעתי שעושה צורת שדי באצבעותיו בעת שנותן מן
היין בפי התינוק: ונוהגים לכפול ואומר לך בדמיך חיי וכתב ה"ר דוד אבודרהם שהוא
לרמוז שעל ידי המילה יזכה לעולם הזה ולעולם הבא: כתב הכלבו (שם) באותו טעימה שמטעימין
לתינוק סומכין שלא לטעום המוהל אבל משגרין לאם התינוק. וגם בעל העיטור (שם נג ע"ג)
כתב אע"ג דאמרינן (ברכות נב. פסחים קה:) המברך צריך שיטעום הני מילי היכא דאפשר
אבל היכא דלא אפשר יהבינן לינוקא דלטעמיה ונפיק והביא ראיה לדבר ולי נראה שטעימת הנימול
אינו מוציאתו מידי ברכה לבטלה כיון דלאו בר חיובא הוא כלל ואפילו מדרבנן וטעימת האם
אם שמעה הברכה ולא הפסיקה בין ברכה לטעימה אפשר דנפקא בברכת המברך אף על גב דברכת הנהנין
היא כיון דנתקנה ברכת אשר קדש על הכוס הוה ליה ככסא דקידושא ואבדלתא דמוציא אחרים מברכת
היין גם כן אבל אם לא שמעה הברכה או הפסיקה בין ברכה לטעימה ודאי דאין טעימתה מוציאתו
מידי ברכה לבטלה: כתב הרשב"א ששאלת כמה שיעור טעימה גבי מקדש בעינן מלא לוגמיו
הכא גבי שאר ברכות לא בעינן מלא לוגמיו [בדק הבית] כתוב בארחות חיים (הל' מילה עמוד
9) במדרש תלים בני ארץ ישראל אומרים יהא כאח לשבעה וכאב לשמונה רבי יהושע אומר זה אברהם
ויצחק שמואל אמר זה ישי ודוד ויש אומרים אח לשבעה אח לאפרים שהוא שביעי לדגלים ומנשה
שמיני [עד כאן]: כתב הר"ר דוד אבודרהם (שם) שאם היה התינוק יתום בין מאביו בין
מאמו אומרים במקום אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה וכו' תשתלח אסותא דחיי ורחמי
מן קדם מרי שמיא לאסאה ית רביא הדין ויתקרי שמיה פלוני ויתסי כמה דאיתסיאו מיא דמרה
ע"י דמשה במדברא וכמיא דיריחו על ידי אלישע כן יתסי בעגלא ובזמן קריב כאמור ואעבור
עליך ואראך וגו' וגומר הפסוקים כמו שגומר בתפלת קיים את הילד הזה ובסדר רב עמרם (סדר
מילה נב:) ורבינו סעדיה כתוב נוסח בקשה זו: והכלבו (שם) כתב יש נוהגין לברך התינוק
בנוסח זה אלהנא ואלהא דאבהתנא שלח אסותא דחיי ורחמי לרביא הדין וכו': ולהריטב"א
בתשובה (סי' קנח) מצאתי נוסחא יפה ביותר וז"ל אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד
הזה לאמו ולקרוביו ולכל משפחתו ויקרא שמו פלוני כשם אביו אתה אלהינו אלהי כל בשר אבי
יתומים תהיה לו לאב והוא יהיה לך לבן ותהא כניסתו לברית לכפרה ולמנוחה לנפש אביו ולנחמה
ולמשיב נפש לאמו ולכל קרוביו תתענג נפש האב בגן עדן ביוצא מחלציו ותגל האשה בעולם הזה
בפרי בטנה ויתקיים בו מקרא שכתוב ואעבור עליך ואראך וגו' [בדק הבית] כתוב בארחות חיים
(שם) אם מתה האם קודם ברית מילה אומר ותגל האם בגן עדן עדנה וכן אם מת האב יאמר ישמח
האב בגן עדן עדנו ולא ידלגם כי מצאנו לשון שמחה וגילה אחר המיתה אברהם יגל יצחק ירנן
ישמח משה וכל זה לקיים אמונת השארות הנפש ותחיית המתים [עד כאן]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסה סעיף א
(א) המל, מברך: אשר קדשנו במצותיו
וצונו על המילה; (ב) ואבי הבן מברך א בין חתיכת הערלה לפריעה: אשר קדשנו במצותיו וצונו
ב להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הגה: (ג) ואם אין אבי הבן אצל המילה, יש מי שאומר
שאדם אחר מברך ברכה זו, דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם בשם י"א). ונוהגין
שמי שתופס הנער מברך ברכה זו (טור ובשם ראב"ד והגהת מיי' בשם סמ"ק). וכן
אם האב בכאן ואינו יודע לברך (רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ ב"י בשם אבודרהם).
האב והמוהל כשמברכים, צריכים לעמוד (טור וב"י בשם ב"ה). אבל התופס הנער,
כשמברך, נוהגים שיושב ומברך. י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו, שנאמר ויעמוד העם
בברית (מלכים ב כג, ג). (מרדכי פר"א דמילה ובכל בו ור' ירוחם ואבודרהם ותניא)
וכן נוהגין מלבד התופס הנער, שהוא יושב. ואם אחרים עומדים שם, אומרים: ג כשם שהכנסתו
לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ואבי הבן או המוהל ד או אחד מהעם מברך
על הכוס: בורא פרי הגפן. ויש נוהגים ליטול הדס בידו, ומברך עליו, ולהריח, ה ואומר:
בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד (ד) מבטן וכו'. ו ונוהגין שכשמגיע לבדמיך
חיי, נותן מהיין באצבעו ופי התינוק. (וכשהמוהל מברך ברכה זו, רוחץ תחלה ידיו ופיו,
כדי שיברך בנקיות) (אבודרהם).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסה סעיף א
א בין חתיכת הערלה כו' - משום דיש
פוסקים לברך קודם המילה משום דכל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ויש פוסקים לברך
אחר המילה דשמא ימלך המוהל ולא ימול והוי ברכה לבטלה הלכך מברכים אחר המילה קודם הפריעה
וחשיב שפיר עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאילו לא מל ולשמא ימלך לא חיישי' כיון דכבר מל
מיהו אם בירך קודם חתיכת הערלה או אחר הפריעה יצא בדיעבד וא"צ לחזור ולברך:
ב להכניסו כו' - כתב בב"ה בשם
הרשב"ץ כשהאנוסים מוהלין עצמן מברך אקב"ו להכנס בבריתו של אברהם אבינו עכ"ל
ונראה דפשיטא שמברכים ג"כ על המילה:
ג כשם שהכנסתו כו' - כן הוא הגירסא
ג"כ בטור ורמב"ם ושאר פוסקים אבל בש"ס ואשר"י איתא כשם שנכנס לברית
כן יכנס לתורה ולחופה ומע"ט וכן הוא באבודרהם וכן נוהגין ונראה דבהכי עדיף טפי
לפי שלפעמים אין האב שם או שאין לו אב א"כ א"א לומר בלשון נוכח אלא בלשון
נסתר כשם שנכנס כו' ולכך לא פלוג וגם נראה דאפי' מאן דגריס כשם שהכנסתו כו' מודה דכשם
שנכנס נמי ש"ד כדאיתא בתניא דף קל"ג ע"א העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו
כו' ואח"כ כתב בדף קל"ה ע"א והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כו'
כמ"ש למעלה בענין הברכות ע"כ:
ד או אחד מהעם כו' - משמע אפי' אינו
מוהל או אביו וכתב הב"ח ומנהגנו שהמוהל מברך לעולם ואינו ישר בעיני דלפעמים הוא
ע"ה ולא די שאינו מבין אלא מדלג ומסרס תיבות ע"כ הירא דבר ה' לא יניח לברך
ברכה זו אלא א' משאר העם המיוחד שבעם ע"כ, מיהו המנהג הזה מנהג קדמונים הוא שהרי
גם הכל בו כתב בסימן ע"ג ועכשיו נהגו להיות המוהל מברך בפ"ה ואקי"מ
כו' ואומר קיים את הילד כו':
ה ואומר כו' - אשר קדש ידיד מבטן וחוק
בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות
שאריתנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית, כן הוא בש"ס וטור
ושאר פוסקים ועיין פי' ברכה זו בב"י בשם הפוסקים ועיין בספר תניא ג"כ בפי'
ברכת המילה ובמנהגים ונ"ל שע"כ בשכר זאת כו' הוא תפלה ובקשה על העתיד וצוה
צ"ל נקוד בפת"ח הצד"י ובציר"י הוי"ו דלא כמו שנקוד בכל נוסחאות
הלוחות שבב"ה צוה בחיר"ק הצד"י וקמץ הוי"ו וכן נוהגין כל מוהלים
לאמרו שלפי זה הוא לשון עבר ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת כו' גם לא שייך ל' צוואה
אלא ל' הבטחה אלא ודאי כמ"ש וכן מוכח באגודה בשם הרמ"ם שכתב שואל מאת ה'
ואומר אתה צורנו צוה להציל ידידות שארינו משחת כו' וכן בהלכות גדולות דף כ"ד ע"א
גריס ע"כ בשכר זאת אל חי יהא חלקנו להציל ידידות שארינו משחת כו' ואף ע"ג
דאנן לא גרסינן הכי ולא אמרינן הכי מכל מקום נשמע מיניה דל' תפלה היא להבא ואין לתמוה
מ"ש צוה להציל לשון נוכח להקב"ה ואח"כ אומר למען בריתו כו' לשון נסתר
שכן הוא נוסח הברכות והתפלות בכמה מקומות:
ו ונוהגים שכשמגיע כו' - לפי שאחר
סיום ברכה הנ"ל אומר אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא
שמו כו' עד סוף הפסוקים וכשמגיע לדמיך חיי כופלין ואומר לך בדמיך חיי ונותנין בכל פעם
מהיין באצבעו בב"י כתוב בשם אבודרהם וכל בו וריטב"א כשאין לתינוק אב או שאין
לו אב ואם נוסחאות אחרות ע"ש אבל אנו נוהגין כשאין לו אב מדלגין לאביו ואומר קיים
את הילד הזה לאמו כו' וכשאין לו ג"כ אם מדלגין גם אמו ואומר קיים את הילד הזה
ויקרא שמו כו' וכ"כ בהגהת מנהגים ואם ח"ו נפטר אביו או אמו של תינוק מדלגין
מן הברכה איזה שהוא ואומר קיים את הילד הזה לאביו או לאמו ע"כ וכן הוא בספר תניא
דף קל"א ע"א:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסה סעיף א
(א) המל מברך - כתב בספר חמודי דניאל
כ"י נראה שהמל כשמברך צריך לכוין להוציא את הפורע והפורע צריך לכוין לצאת בברכתו
ע"כ:
(ב) ואבי הבן מברך - עבה"ט בשם
ט"ז וכ"כ בתשובת רשב"ש סימן פ"ט וכתב עוד וכן אם לא מלו אביו שהוא
מחויב למול את עצמו כשיגדיל מברך ג"כ להכנס דלא כדעת הר"י בר יקר ע"ש:
(ג) ואם אין אבי הבן - עיין בתשובת
רבינו עקיבא איגר סי' מ"ב ביתום שרוצים להכניסו בברית של א"א ואבי אביו יהיה
המוהל יברך הוא להכניסו שהוא יותר ראוי מן הסנדק וע"ש עוד:
(ד) מבטן - עבה"ט בשם ש"ך
ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ו שמאשר ומקיים מנהג האומרים צוה בנקוד
חיר"ק הצד"י לשון עבר דלא כש"ך והעלה דמ"ד הכי או הכי לא משתבש
ע"ש:
רמב"ם הלכות מילה
פרק ג הלכה ד
המל את הגרים מברך, ברוך אתה יי' אלהינו
מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית שאלמלא דם הברית
לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.
בית יוסף יורה דעה סימן
רסח
ה המל הגרים מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול הגרים וכו'. בפרק רבי אליעזר
דמילה (שבת קלז:):
ומ"ש ולדברי האומר שמברך שתים
על העבדים וכו'. נתבאר בסימן רס"ז (רד.):
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסח סעיף ה
טו המל את הגרים מברך: בא"י
אמ"ה אקב"ו למול את הגרים, ואח"כ מברך: בא"י אמ"ה אקב"ו
למול את הגרים, ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר: אם
לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסח סעיף ה
טו המל כו' - עיין לעיל סי' רס"ז
סי"ב:
רמב"ם הלכות מילה
פרק ג הלכה ה
המל את עבדו מברך אשר קדשנו במצותיו
וצונו למול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, ואם
מל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים, והמל אדם גדול צריך לכסות ערותו עד שיברך ואח"כ
מגלהו ומל אותו.
בית יוסף יורה דעה סימן
רסז
יב המל העבדים מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מילת העבדים ולהטיף מהם
דם ברית וכו'. בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלז:) ונוסחת ספרים שלנו בגמרא היא למול
את העבדים וכך גירסת הרי"ף (נה:) והיא גירסת הרמב"ם (הל' מילה פ"ג ה"ה)
גם כן אלא שכתב שאם מל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים ואזדא לטעמיה שכתב (שם ה"א)
שהמל את בנו מברך למול את הבן והמל את בן אחרים מברך על המילה ואף על פי שבמל את הגרים
כתב שיברך למול את הגרים כבר כתב הר"ן שם (ד"ה המל) שנתן הוא ז"ל טעם
לדבר דכי מברכין בעל הני מילי במצוה שאפשר לעשות על ידי שליח אבל הכא כיון שהגר ממציא
עצמו ולא סגי בלאו הכי תיקנו אותה בלמ"ד כדאמרינן בפ"ק דפסחים (ז:) דכל היכא
דלא סגי דלאו איהו גופיה עביד מברך בלמ"ד עד כאן וטעם זה לא שייך במל עבד אחרים
דהתם מצוה ארב רמיא וכל שעושה אותה על ידי שליח מברך בעל. וכתב עוד הר"ן (שם)
וא"ת למה כללו הכל בברכה אחת ולא תיקנו בה שתי ברכות תחלה וסוף כמו שתיקנו במילת
ישראל המל אומר וכו' המברך אומר וכו' ועוד למה תיקנו בה ולהטיף ממנו דם ברית י"ל
דמה שכללו הכל בברכה אחת היינו לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולפיכך לא בירכו עליה
על המילה כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עליה אבל כללו הכל בברכה
זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל הברית אנו מברכין ומה שתיקנו בה להטיף מהן דם
ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית היא לפיכך
תיקנו לכולם כן כך פירש הרמב"ם ז"ל עכ"ל: אבל הרא"ש כתב בסוף פרק
רבי אליעזר דמילה (סי' יא) המל את הגרים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים
ולהטיף מהם דם ברית וכו' המל את העבדים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים
וכו' ויש ספרים שגורסים המל את הגרים אומר על המילה והמברך אומר אשר קדשנו במצותיו
וצונו למול את הגרים וכו' ואפילו לספרים דלא גרסי המל אומר היינו משום שלא הוצרך לפרש
ברכת המילה לפי שאין בה שינוי אלא בברכה שהיא במקום אבי הבן. וכתב הר"ן (שם) שכן
דעת בעל הלכות (הל' מילה דפוס ווארשא כד ע"ג) דשתי ברכות תיקנו בה תחלה וסוף כשאר
המילות והרז"ה (שם) הקשה היאך יברך לבסוף למול דהא למול להבא משמע ולאו קושיא
שכבר כתבתי (שם ד"ה אבי) דלאו למימרא דדוקא להבא משמע אלא דטפי משמע להבא מלשעבר
והכא כיון דלאחר מילה הוא דמברך אין לטעות בו שהוא מברך להבא שכבר בירך לפניה ברכה
אחרת עד כאן: [בדק הבית] והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' שכ"ח) שגירסת
הרי"ף הסכימו עליה רוב הגדולים ולפי אותה גירסא מברך תחלה ואין מברכין עליה לבסוף
כלל דלא כבה"ג שסובר שמברך עליה תחלה וסוף ואע"פ שנראין דברי הרי"ף
ראיתי נוהגין כאן כדברי בה"ג [עד כאן]:
ומ"ש רבינו שאלו מקמי רב יהודאי
גאון המל את העבדים מברך אחת או שתים ואמר המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים
כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. כלומר השיב שמברך שתים דברכת אשר קדשנו
במצותיו וצונו למול את העבדים היא במקום להכניסו בבריתו של אברהם ולפיכך הוצרך התלמוד
לכתבה לפי שהיא משונה מברכת שאר מילות אבל ברכת על המילה שאין חילוק בינה לשאר מילות
לא הוצרך התלמוד לכתבה וכמ"ש הרא"ש ז"ל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסז סעיף יב
המל את העבדים, מברך: אשר קדשנו במצותיו
וצונו (ב) למול את העבדים. (ואם מל עבד של אחרים, מברך: על מילת העבדים) כב ואחר כך
מברך: אקב"ו למול את העבדים כג ולהטיף מהם דם ברית וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסז סעיף יב
כב ואח"כ מברך כו' - וכתב הפרישה
בשם מהרש"ל דברכה זו טעונה כוס כדלעיל ר"ס רס"ה גבי מילה וכ"כ
הב"ח וכ' עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של אאברהם אבינו רבו של עבד יברך
אותה אבל הפרישה כ' דמדכתב הטור סתם המברך אומר כו' ר"ל המברך על הכוס יהיה מי
שיהיה וע"ש:
כג ולהטיף מהם דם ברית - שאלמלא דם
ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי,
בא"י כורת הברית כך היא נוסחת הברכה והב"ח כתב דמדלא כתב הרא"ש חתימת
הברכה בא"י כורת הברית משמע דלא גריס ליה ולענין מעשה נראה בפלוגתא דרבוותא אין
לחתום בא"י כורת הברית עכ"ל אבל הפרישה כ' דמשום דפשוט הוא לא הוצרך לכותבו
ובזה נתיישב מה שתמה הב"ח על המחבר שלא כתב לקמן סי' רס"ח סעיף ה' חתימה
זו משום דפשוט הוא:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסז סעיף יב
(ב) למול את כו' - עיין בתשובת רשב"ש
סימן פ"ט שכתב בשם בעל המנהיג דבב"ר פרשה י"ז הוא בעל וכן עמא דבר וכבר
אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהג כמותם עכ"ד ע"ש:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסז
ג, ה (א) ומ"ש רבינו ואם מלו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לרש"י
דינו כעבד לכל דבר. כלומר דינו כדין עבד שמל וטבל לשם עבדות וכן מ"ש ולרב אלפס
אין תורת עבד עליו פירושו אין עליו תורת עבד שמל וטבל לשם עבדות אלא הרי הוא כאילו
לא מל ולא טבל. ודברים אלו בפרק החולץ (מז:) אהא דגרסינן התם אחד גר ואחד עבד משוחרר
ורמינהו במה דברים אמורים בגר אבל בעבד משוחרר אין צריך לקבל אמר רב ששת לא קשיא הא
רבי שמעון בן אלעזר הא רבנן וכתב הרא"ש (סי' לח) דמתוך פירוש רש"י משמע שטבילת
עבדות היא בעל כרחו של עבד ובלא קבלה אף לרבנן דרבי שמעון בן אלעזר ולא נחלקו אלא בטבילת
חירות דרבי שמעון בן אלעזר סבר אף טבילת חירות בעל כרחו ורבנן סברי דוקא מדעתו ובקבלה
וקאמר תלמודא (מח.) דלא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן אלעזר אלא ביפת תואר דלא שייכא
במצות אבל בעבד דשייך במצות אפילו רבנן מודו ופירש רש"י (שם ד"ה אבל) עבד
דשייך במצות ששהה בביתו של ישראל ונהג במצות משמע אע"פ שלא קיבל בשעת טבילת עבדות
אלא שנהג בבית אדוניו אבל מתוך [דברי] רב אלפס (שם טז:) משמע שטבילת עבדות לרבנן צריך
שתהיה מדעתו ובקבלה עכ"ל הרא"ש ז"ל. וכתב עוד גבי פלוגתא דרבי ישמעאל
ורבי עקיבא אם מקיימים את העבדים ואיתמר עלה הני מילי היכא דלא פסק וכו' אי נמי הני
מילי היכא דלא אתני וכו'. ומדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות אסורי ביאה (הי"ב)
נראה שסובר כדעת הרי"ף. ואם תאמר למאי דפירש רש"י דטבילת עבדות יכול להטבילו
בעל כרחו לכולי עלמא אמאי אינו מטבילו בעל כרחו ויש לומר דתקנתא דרבנן היא שלא יבוא
להכשיל את רבו באיסור והיתר כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות ועוד אין טוב לחייבו
במצות כיון שאינו רוצה לשמרם עכ"ל ובנמוקי יוסף (טז: ד"ה תנו) כתב ולא רצה
למול וכו' ואם תאמר והא אמרינן שיכול לכופו להטבילו לשם עבדות ויש לומר כגון שאמר לו
שאם יטבילנו בעל כרחו לא יקיים שום מצוה ומכיר בו שהוא עיקש:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסז
סעיף ג
העבד הנלקח מהעובד כוכבים, ח אומרים
לו: רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים, או לא. אם רצה, מודיעין לו עקרי הדת
ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר, ומטבילין אותו כגר ומודיעין
אותו כשהוא במים. (והעבד מברך על הטבילה ולא האדון) (נ"י פרק החולץ ובמגיד משנה
פרק י"ג מאיסורי ביאה).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסז סעיף ג
ח אומרים לו רצונך כו' - כלומר שאין
אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר לקמן סי' רס"ח ס"ב אלא אומרים לו
רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל כו' וכן מבואר ברמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה:
שו"ת אגרות משה חלק
יו"ד א סימן קסב
בענין אדאפטירן קינדער שעושין במדינה
זו כ"ג מנ"א תשי"ז. מע"כ ידידי הנכבד מר ר' ברוך שטערנפעלד שליט"א.
הנה בדבר ענין אדאפטירן קינדער כאופן
שעושין במדינה זו יש ענין שלא טוב בשל ילדי ישראל ולא טוב בשל ילדי נכרים ולא ראי זה
כראי זה. דבשל ישראל צריך מתחלה לידע שאינו ממזר ולא שתוקי ולא אסופי דהוא לחקור שמא
האם היא אשת איש שהלך בעלה ממנה בלא גט כשר וזינתה וילדה שהוא ממזר מספק דאם מנכרי
אינו ממזר. ואף כשנודע שהאם היא פנויה יש לחוש שמא הבועל הוא בעל אחותה אם יש לה אחות
נשואה או היה בן אחיה או בן אחותה אם יש לה קרובים כאלו שנגדלו כבר שראוין להוליד.
ואף כשנודע שהיא פנויה שאין לה אחות
נשואה ולא בן אח ובן אחות גדולים שלכן הולד כשר ואף שהוא בן הנדה מותר לקהל וגם אם
היא בת מותרת לכהונה, מ"מ יש לאסור כשלא ידעו מי הוא אביו ומי היא אמו כדי שלא
יבא במשך הזמן כשיגדלו לישא אחיו ואחותו מאב או מאם כמפורש זה ביבמות דף ל"ז שאסור
להשכיח שם האב וה"ה שאסור להשכיח שם האם שמא יבא מזה שישא אח את אחותו ובכאן איכא
למיחש גם לשמא ישא את בתו ואת אמו. וצריך לכל הפחות שיהיה ידוע אצל אחד מי האב ומי
האם כדי שכשיבואו לכלל נישואין ישאלו ממנו אם הם קרובים האסורין זה לזה. ורק אם כבר
נשתקע שם האב והאם ששוב אינו מקלקל יותר אין לאסור דמה עליו לעשות ויהיו מותרין לישא
ולהנשא משום דאזלינן בתר רובא. אבל אם עדין לא נשתקע ועל ידו ישתקע אסור מקרא דומלאה
הארץ זמה.
וחסרון זה ליכא בשל נכרים דאין בהן
ממזרות ולא איסור קרובות לכשיתגיירו. אבל מ"מ צריך להודיעו קודם בן י"ג לזכר
וקודם בת י"ב לנקבה משום שרשאין אז למחות על הגרות ואז עדין הם תחת השפעת המגדלים
אותם שיש לסמוך שלא ימחו עד אחר שיהיו בן י"ג ובת י"ב ואח"כ לא יוכלו
שוב למחות. אבל כשלא יודיעו אותם הרי יוכלו למחות לעולם כל זמן שיתודעו. ולבד שמסתבר
כן דפשוט שהא שאינה יכולה למחות אחר שגדלה שעה אחת דהוא משום דרוצית בזה וחזינן שהיה
זכות ברור אבל בלא ידיעה לא חזינן מגדלותה כלום שהיא שמחה בזה, יש לזה קצת ראיה מהג"א
כתובות דף י"א שכתב אע"ג דאי מחית הוי עכו"ם יכול גר קטן לישא בת ישראלית
עיי"ש שלכאורה לא מובן הא אף קטן ישראל אינו יכול לישא אשה דלא תקנו נישואין לקטן
כדאיתא ביבמות דף קי"ב. ודוחק לומר שהוא אליבא דר"י בר ברזילי דרוב הראשונים
פליגי עליה עיין בפ"ת אה"ע סימן מ"ג סק"א. ואף בסמוך לפירקן שאיכא
דסברי שרשאי וגם איכא מצוה הוא דוקא כשהשיאו אביו עיין בב"ש סי' א' סק"ג
ובבאה"ט סק"ה. ולכן נראה לפרש שהוא על גר קטן שנגדל ולא הודיעוהו שהוא גר,
דרשאי לישא בת ישראל ולא חיישינן דשמא ימחה כשיתודע. ואף להחת"ס חיו"ד סי'
רנ"ג דביש לו זכות גדול אינו יכול למחות כגון בנתגיירו אבותיו שלא היו רוצים לגדלו
אם לא יהיה גר כמותם נמי בכאן לא שייך זה דאם לא היה ישראל זה לוקח אותו לגדלו ולהחיותו
ימצאו הרבה נכרים במדינה זו שהיו לוקחים אותו לגדלו ולהחיותו בנכריות ובהפקרות ונשאר
רק הזכות שנעשה גר שזכות זה הא לא נחשב זכות ברור כ"כ ויוכל למחות אף להחת"ס.
ובעצם אני מסופק בלא הודיעו לו שאפשר
שיתודע בגדלותו שאז יש לו כבר תאוות מרובות שאין לסמוך לומר שאנן סהדי שלא ימחה כשיתודע
כמו שאנו אומרים בקטן שיתודע שתיכף כשנגדל שהוא רק בן י"ג ובת י"ב אין להם
תאוות כ"כ והוי רובא דרובא שלא ימחו, שלכן אין חוששין לשמא ימחה ומברכין על הטבילה
ודינו לכל דבר כישראל כדאיתא הטעם בחת"ס שם דכשלא יודיעו לו שיש לחוש שיתודע בגדלותו
שיש לו כבר הרבה תאוות ונסיונות אולי יש לחוש ואין להתירו בבת ישראל. ולומר שנסמוך
שלא יתודע לעולם לא מסתבר כלל דהרבה אופנים מזדמן שמתודעים.
ואף שמהג"א שהזכרתי לפ"מ
שבארתי דאיירי בלא הודיעוהו שיוכל למחות כשיתודע ומ"מ כתב שמותר לישא ישראלית
ראיה דגם בזה אין חוששין מטעם דכיון שהרגילוהו בדת ישראל תלינן שרובא דרובא לא ימחו
כשיתודעו אף בגדלותם, אבל הא אין זה ראיה ברורה דהא יש לדחות דסובר הג"א כר"י
בר ברזילי וכהסוברין דסמוך לפירקן רשאין אף בלא השיאו אביו שאז איירי הג"א בנשא
בקטנותו וביודע שהוא גר שזה אם יגדל שעה אחת ולא ימחה שוב לא יוכל למחות והוא אין לו
תאוות כ"כ ואף שהוא דוחק מ"מ אפשר לפרש כן. ולכן בלא הודיעו לו הוא ספק שמא
יש לחוש שימחה כשיתודע בגדלותו שיש לו תאוות מרובות. ואף שלפ"ז ליכא ראיה מהג"א
שבלא הודיעו לו יכול למחות כשיתודע בגדלותו אבל לזה א"צ ראיה דמסברא הוא ברור.
ולכן צריך להודיעו קודם גדלותו ויש לסמוך שלא ימחה כדלעיל.
ובעצם יש עצה שלא יוכל למחות דהישראל
יקנה בהמעות שנותן עבור הולד שיהיה לעבד ויחשוב בלבו שעיקר קנינו הוא ע"מ לשחררו
ובלא זה לא היה קונהו ויהיה אז רשאי לשחררו ולא יעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו ויהיה
אחר השחרור בקדושת ודין ישראל כמו גר. וזה לא יוכל למחות. וממילא לא יהיו מחוייבים
להודיע לו שהוא אינו אביו ואמו ולא שנולד מנכרים והשחרור צריך לעשות בשטר ע"י
אחד שיזכה עבורו בתורת זכיה וצריך לעשות השחרור אצל רב מובהק שידע איך לכתוב השטר שחרור
כדין ולמוסרו כדין. ואף שמצינו רק שנכרי יכול למכור בניו ובנותיו לעבדות ברמב"ם
פ"ט מעבדים ה"ב ובש"ע /יו"ד/ סי' רס"ז סעי' י"ז ולא
הוזכר שגם האם יכולה למכור, מסתבר שגם היא יכולה אף שאין לי ראיה לזה דמה שלדין דמי
ולדות הוא שייך רק לבעל הוא רק דין שנאמר רק בישראל ולא בנכרים. ובפרט כיון שהבעל אינו
חושש והניח להאשה לעשות עם הולד כרצונה למכור הוא כנתן לה זכותו בהולד.
אך יש לעיין כשלא דברו זה עם האב והאם
והם מסרו הולד כבר לסרסור שאולי לא היו רוצים למכור אדעת עבדות וגם מחמת שאסור זה בדינא
דמלכותא בכאן א"כ אולי הוא כהתנו שהמכירה היא רק להחזיקו כבן. ומעצמם שיטבלוהו
לעבדות מצינו זה רק כשקנה אותו הישראל לכה"פ ידיו שהוא ענין עבדות ולא בקניה כזו
שהוא לבן שבכלל אין שייך קניה כזו אלא הוא נתינת ממון בעלמא על מה שמניחין שיקח בנם,
וא"כ אולי לא יכולין לטובלו בע"כ לשם עבדות. אך אולי על עבדות כזה שידעו
שישחרר אותו לא היה איכפת להו למכור וגם דינא דמלכותא לא אסר זה כיון שסופו שיהיה לו
לבן ולכן יוכל לטובלו לשם עבדות ולשחררו אח"כ. וצ"ע לדינא לכן אין לעשות
זה אא"כ ידברו עם האב או עם האם שמתרצין למוכרו לעבדות.
ואם הולד בת תהיה אסורה לכהן כי גיורת
ומשוחררת אסורה לכהן ומחלוקת הראשונים בפחותה מבת ג' שנים אם הוא איסור לאו מדין זונה
או איסור עשה הנאמר בקרא דיחזקאל דבתולות מזרע בית ישראל ועיין באה"ע סי' ו' בב"ש
סק"כ.
ואם הוא ולד ישראלית שילדה מעכו"ם
הוא ולד כשר לישראל ופסולה לכהונה אבל ג"כ צריך לידע שם האם כדי שלא יבא מכשול
לישא את אחותו מאמו ואחות אמו או להנשא לאחיה מאמה.
ואם לעצתי תשמעו אין צריך להכניס זרע
נכרים כי אין בזה שום צורך ותכלית ורק כשבא גם מעצמו להתגייר לשם שמים צריך לקבלו.
ידידו, משה פיינשטיין