רי"ף שבת דף נו.
גמ' שבת דף קלז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 31:05 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17:40
דקות
בית יוסף אורח חיים סימן
שלא
ו ודוקא מילה עצמה דוחה שבת וכו' אבל מכשיריה שאפשר וכו'. שם (קל.) בריש
פירקא פלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא ואיפסיקא הלכה כרבי עקיבא דאמר הכי (קלג.):
ומ"ש לא יביא בשבת אפילו דרך
גגות וכו'. שם פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר
מתקיף לה רב יוסף אדרבה רבי אליעזר הוא דשרי וכי תימא שלא כרצון רבי אליעזר דשרי אפילו
ברשות הרבים אלא כרצון רבנן דאסרו דרך רשות הרבים ושרו דרך גגות חצרות וקרפיפות ומי
שרי והתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות
וקרפיפות אלא אמר רב אשי שלא כרצון רבי אליעזר ומחלוקתו אלא כרצון רבי שמעון דתנן
(עירובין פט.) רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים
ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ופירש רש"י שלא כרצון רבי אליעזר דאיהו
אפילו ברשות הרבים שרי ושלא כרצון החלוקין עליו דאסרי דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם
[דאיסור שבות] אף במקום כרת אלא כרצון רבי שמעון דמתיר אף לדבר הרשות ובפרק כל גגות
(עירובין צא.) איפסיקא הלכתא כרבי שמעון וכן הכריע הרי"ף בריש פרק רבי אליעזר
דמילה (נב.) לאפוקי מרבוותא (ר"ח בגליון קלא.) שפסקו דלא כרבי שמעון: ודין זה
כתב רבינו בסימן שע"ב (קמא.) ושם ביאר משפט קרפף זה שמותר לטלטל בו ושיש קרפף
שאסור לטלטל בו ומשם יתבאר לך דהא דשרי להביא סכין דרך גגות חצרות וקרפיפות כששבת בהן
היינו כשהתינוק עומד בבית חצר שאין בה דיורין או שיש בה דיורין ועירבו אבל אם עומד
בבית חצר שיש בה דיורין ולא עירבו לא הועילו כלום בהבאת הסכין שהרי אסור להכניסו לתוך
הבית וכן אסור להוציא התינוק לחצר זו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא
סעיף ו
מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת
אינם דוחים את השבת; לפיכך אם לא הביא (יט) ה איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת,
* אפי' במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לעכו"ם
לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן, (כ) אומר לאינו יהודי
ועושהו. ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, (כא) לא יאמר לאינו יהודי לעשותו.
(* (כב) ועיין לעיל סי' ש"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ו
(יט) איזמל וכו' - ולענין טלטול האיזמל
אחר המילה עיין לעיל בסימן ש"י סקט"ו ובמ"ב מה שכתבנו שם:
(כ) אומר לא"י ועושהו - דהוי
שבות דשבות במקום מצוה ושרי כדלעיל בסימן ש"ז ס"ה. ומ"מ אסור להביא
התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינה מעורבת אפילו ע"י א"י דהא יכולין למולו
בביתו והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה. וכשצריך להוציא התינוק מביתו לחצר שאינה מעורבת
אל האיזמל המונח שם מותר ע"י א"י כיון דליכא ר"ה [מ"א שם] ומ"מ
טוב יותר להביא האיזמל ע"י א"י לתינוק דאם יביא התינוק אל האיזמל יהיה צריך
אחר המילה להתיר עוד הפעם שבות דשבות להחזיר התינוק אצל האם משא"כ כשיביא האיזמל
אל התינוק יניחנו שם עד אחר השבת [מחצית השקל] ועיין בסימן שמ"ט מה שכתבנו בזה:
(כא) לא יאמר וכו' - דגם אמירה לא"י
בדבר שאסור מן התורה הוי כשאר שבות והעמידו חכמים דבריהם וכנ"ל:
(כב) וע"ל סימן ש"ז - ס"ה
בהג"ה דשם הביא רמ"א דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא לומר לא"י במקום
מצוה ואף דרוב פוסקים חולקים על סברא זו והעיקר כדבריהם וכמ"ש בסימן רע"ו
מ"מ לענין מילה המיקל וסומך על דבריהם לא הפסיד אם א"א בענין אחר ומכ"ש
לענין הוצאה והכנסה דלהרבה פוסקים אין לנו בזה"ז ר"ה ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ו
* אפילו במקום וכו' - עיין בשו"ת
חתם סופר חאו"ח סימן ע"א שכתב אודות תיקון צפורן של מוהל בשבת שיש בזה איסור
דאורייתא וחייב חטאת כיון שעושה כלי ולא דמי לנטילת צפרני הנדה לטבילה וכ"כ בעטרת
חכמים סימן כ"ו אף אם אין מוהל אחר רק אחד וצפרנו נסדק אפ"ה אסור לתקן:
* וע"ל סימן ש"ז - עיין
במ"ב במש"כ דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא היינו כגון שנתקלקל הסכין וצריך
לתקנו ודעת המ"א דיש לסמוך עלייהו לענין מילה ועיין בתשובת כתב סופר דהיינו דוקא
בדליכא מוהל אחר אבל אם איכא מוהל אחר שיש לו סכין מתוקן הגם שאין רצונו להשאילו אין
להתיר ואפילו בדליכא מוהל אחר רוב הפוסקים ס"ל דאסור ע"י א"י מ"מ
כבר הורה המ"א אבל בתנאי שהיה מאתמול הסכין מתוקן אבל אם פשע ולא הכין מאתמול
גם המ"א בעצמו אינו מתיר לתקן הסכין ע"י א"י. ולענין להעביר דרך ר"ה
שרי אפילו בר"ה דאורייתא כשלא פשע ולהביא דרך כרמלית דרבנן אפילו הוא פושע שלא
הביא מאתמול למקום הראוי שרי ע"י א"י לכו"ע ע"ש באריכות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שז
סעיף יט
(סח) סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים
או ד"א; או אתי בידקא (פי' נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו; או שנתרועעה חבית
של יין והולך לאיבוד; (סט) מותר לקרות אינו יהודי, אע"פ שודאי יודע שהאינו יהודי
יציל הממון. (ולכסות סחורה או פירות או ד"א מפני הגשמים ע"ל סי' של"ה
סעיף ז') וכן מותר לומר לאינו יהודי: (ע) כל המציל אינו מפסיד, כמו בדליקה שהתירו לומר:
כל המכבה אינו מפסיד; (עא) כז ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא. (וע"ל
סי' של"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף יט
(סח) סחורה הנפסדת וכו' - ומסיים ע"ז
דיכול לקרות לא"י והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא כגון להוציא
מרה"י לר"ה וכה"ג דאלו טלטול מוקצה בעלמא או מרה"י לכרמלית אפילו
לצוות לא"י בהדיא שיעשה זה ג"כ מותר לפי המבואר לעיל בס"ה אם יש בזה
הפסד גדול:
(סט) מותר לקרות וכו' - וכן מותר דמתוך
שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו באופנים אלו אתי להציל בעצמו ולעשות מלאכה
דאורייתא:
(ע) כל המציל וכו' - ולומר לו בלשון
נוכח אם תציל לא תפסיד אסור [א"ר שהביא זה מש"ג וכן משמע ביו"ד רכ"א
ס"ח]:
(עא) ויש מי שאומר וכו' - והמיקל לא
הפסיד וכן סתם המחבר לקמן בסי' של"ד סכ"ו ולקרות לא"י להראות לו ולא
לומר לו לכו"ע שרי:
בית יוסף אורח חיים סימן
שז
ה כתב הרמב"ם שאמירה לגוי מותרת בשבות דרבנן וכו'. בפרק ו' (הל' ט
- י) וזה לשונו דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל
לומר לגוי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני
מצוה כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן וכו' וכתב הרב המגיד זה מוסכם מהגאונים
שדוחין שבות דשבות לגבי אמירה לגוי במכשירי מילה אף על פי שאין דוחין את השבת ולמדו
כן ממה שאמר בפרק הדר (עירובין סז:) שמותר לומר לגוי להביא חמין (לגוי) [לתינוק] דרך
מבוי שאינו מעורב ומכאן למד רבינו לכל המצות ויש חולקים ואומרים דמילה שאני דניתנה
שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אסור וכן סוברים שאינו מותר אלא במקום חולי גמור עכ"ל
וגם הר"ן כתב שתי סברות אלו בסוף פרק ר' אליעזר דמילה (נו. ד"ה אבל). וכתוב
בסוף הגהות אחרונות דמרדכי (סי' תעד) שראבי"ה (סי' שצא ד"ה מי האדם) סובר
כהרמב"ם: וכתוב עוד שם בשם ראבי"ה (שם ד"ה ואומר אני) דאמירה לגוי בדאורייתא
נמי לא אסירא אלא בדבר שאי אפשר למצוא תקנה על ידי ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל
אם אפשר לעשותו כגון ברשות הרבים דיכול להביא על ידי מחיצות בני אדם שרי אמירה לגוי
והיכא דאיכא למימר דילמא אתי לאיחלופי ברשות הרבים אסור אמירה לגוי אפילו באיסור דרבנן
ואפילו לדבר מצוה כדאמרינן גבי ינוקא דאשתפוך חמימי (עירובין סז:) עכ"ל. והא דהתיר
בדבר שאפשר למצוא תקנה על ידי ישראל לעשותו וכו' אפשר דלא התיר אלא לדבר מצוה דוקא
אבל שלא לדבר מצוה לא. ומכל מקום אין דבריו מובנים לי שכתב והיכא דאיכא למימר דילמא
אתי לאיחלופי ברשות הרבים אסור אמירה לגוי וכו' שזה סותר מה שכתב קודם לכן בסמוך שאם
אפשר לעשותו כגון ברשות הרבים דיכול להביא על ידי מחיצות בני אדם שרי וצריך עיון: כתב
הר"ן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (נו. ד"ה ונמצא וד"ה אבל) בשם בעל העטור
(הל' מילה מט ע"א) שמותר לומר לגוי להדליק לו הנר לסעודת שבת וטעמו לפי שהוא מפרש
השמועה בענין דשרי אמירה לגוי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה כדברי
בה"ג (הלכות מילה, כג ע"ג) והוא משוה שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשוה אותם
הרמב"ם לפי שטתו אבל הרי"ף (נה: - נו.) והרמב"ם חולקים על זה דאפילו
לצורך מילה לא התירו אמירה לגוי בדבר שאסור מן התורה וכל שכן שהסוברים כדעת התוספות
שכתב רבינו בסמוך דאסרי בהא דבעל העטור דהא אפילו בשבות דשבות אסרי:
אבל התוספות כתבו שאסור לומר לו להביא
שום דבר וכו'. בפרק קמא דגיטין (ח: ד"ה אע"ג) ובפרק מרובה (ב"ק פ: ד"ה
אומר) וכן כתוב בהגהות פרק ו' (אות כ, ד"ק ה"י) בשם סה"ג (סמ"ג
עשין כח, קטו ע"ג) שפסק רבינו יצחק דדוקא משום מילה שהיא גופה דחיא שבת התירו
אמירה לגוי או משום ישוב ארץ ישראל בדבר שאין בו אלא משום איסור שבות אבל משום מצוה
אחרת כגון להביא ספר תורה דרך כרמלית וכה"ג אסור לומר לגוי לעשותו עכ"ל וזהו
דעת רבינו שכתב בסימן של"ח (קיב:) שאבי העזרי (ראבי"ה סי' תשצו) התיר לומר
לגוי לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לגוי במקום מצוה שרי ואני כתבתי למעלה שאין להתיר
אמירה לגוי אלא בדבר שהוא עצמו דוחה שבת כגון מילה עכ"ל. וכן נראה שהוא דעת הרשב"א
שכתב בתשובה (ח"א סי' רצז, תשט) שאין אומרין בשבותין זו דומה לזו ואין לנו בהם
אלא מה שהתירו בפירוש שהרי לעיתים מתירין אותם מחמת דבר אחר שיראה קל שמעלה וכותב בשבת
בערכאות של גוים מפני קניית בית בארץ ישראל ולעיתים מעמידין אותם אפילו במקום כרת החמור
כהזאה ואזמל (פסחים צב.) עכ"ל (וכ"כ בדרכי משה סימן של"א בשם הר"ן
פרק חבית (סא. ד"ה ובמקום) ומגיד משנה פרק ו' דשבת (ה"ט)):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן שז
סעיף ה
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות
בשבת (יט) אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; (כ) והוא שיהיה
שם (כא) ז מקצת חולי, [ב*] או יהיה צריך לדבר (כב) צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד:
אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או * להביא מים
דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; (כג) ח ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי' תקפ"ז
פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו <ד> דיש מקילין (כד) אפילו במלאכה דאורייתא,
וע"ש ס"ג.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף ה
(יט) אלא משום שבות - אבל דבר שאיסורו
מה"ת אסור ע"י א"י אפילו לדבר מצוה כדלקמן בסימן של"א ס"ו
וע"כ אסור לומר לא"י להדליק נר כדי ללמוד ולהתפלל:
(כ) והוא שיהיה שם וכו' - דכיון שהאיסור
אינו אלא מדרבנן ואיסור אמירה לא"י הוא ג"כ רק מדרבנן והוי שבות דשבות לא
גזרו באופנים אלו:
(כא) מקצת חולי - דאלו בחולי ממש הכולל
כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפילו ישראל עושה שבות לחד דעה כמ"ש סימן שכ"ח
סי"ז ודע שאין מדמין דבר לדבר בענין השבותין ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים
דלגבי מילה לא התירו שבות דאמירה לא"י במקום מלאכה דאורייתא כמ"ש סימן של"א
ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סימן ש"ו סי"א:
(כב) צורך הרבה - עיין במ"א שמסיק
דדוקא במקום הפסד גדול אבל בלא"ה אין להקל כלל ובא"ר מפקפק אפילו באופן זה
ועיין בסי"ט לענין סחורה הנפסדת ע"י גשמים:
(כג) ויש אוסרין - דס"ל דוקא
במילה שרי הגמרא שבות דשבות [כגון להביא דרך חצר שאינה מעורבת האיזמל ע"י א"י
למול בו] משום דהיא עצמה דחיא שבת אבל לא לצורך מצוה אחרת ועיין בלבוש ובא"ר דהלכה
כדעה א':
(כד) אפילו במלאכה דאורייתא - ע"י
א"י במקום מצוה מיהו כבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר בזה וכן עיקר כי דעה זו
היא רק דעת יחידאה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקין
עליה ואך לענין מילה מצדד המ"א לקמן בסימן של"א לסמוך על דעה זו ועיין בא"ר
שם. ודע דמה דקי"ל אמירה לא"י שבות הוא אפילו אם אומר לא"י שיאמר לא"י
אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו"ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן
נ"ג מצדד להקל בזה וכ"ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב
דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס"ק י"א דשייך
גם כן הכא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף ה
* להביא מים דרך חצר שלא עירבו - וה"ה
דרך כרמלית וכן מוכח ביו"ד סימן רס"ו ס"ו דדוקא בר"ה אסור וכן
הסכים בא"ר בשם כמה פוסקים ודלא כהג"מ שהובא בט"ז דס"ל דדרך כרמלית
אסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעו
סעיף ב
ישראל וא"י * שהסיבו יחד והדליק
א"י נר * (טו) אם רוב א"י, מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' *
(טז) מחצה על מחצה, אסור. * ואם יש ו הוכחה (יז) שלצורך א"י מדליקה, כגון שאנו
רואים (יח) שהוא משתמש לאורה, (יט) <ב> אע"פ שרוב ישראל, מותר. הגה: י"א
דמותר לומר לא"י להדליק לו נר (כ) ז לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר (כא) אמירה
לא"י אפי' במלאכה גמורה (כב) במקום ח מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה
בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה,
בפרט בסעודת חתונה או מילה, (כג) ט ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום (כד) שאין צורך
גדול, (כה) דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו (כו) וע"ל סי' ש"ו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף ב
(טו) אם רוב א"י - דמסתמא אדעתא
דרובא קעביד ואפילו אם אח"כ נתרבו ישראל ונתוספו עליהן או שהלכו להן הא"י
וכן להיפוך ברוב ישראל:
(טז) מחצה על מחצה - הטעם משום דליכא
למיקם עלה דמלתא אם בשביל א"י עביד או בשביל ישראל עביד וי"א משום דבמחצה
על מחצה מסתמא לשם שניהם נעשה:
(יז) שלצורך א"י - ר"ל לצורך
עצמו וכדמסיים לבסוף וה"ה אם יש הוכחה שהדליק בשביל איזה א"י אחר. ואם אנו
יודעין שעשה גם בשביל ישראל אסור כ"כ המ"א ועיין בבה"ל שהארכנו בזה:
(יח) שהוא משתמש - היינו מיד:
(יט) אע"פ וכו' - דמסתמא כשהדליק
מתחלה נמי העיקר אדעתא דידיה עביד ונר לאחד נר למאה:
(כ) לסעודת שבת - היינו שיושב בחשך
ואין לו שום נר לאכול אבל אם גמר סעודתו אף שעדיין לא בירך בהמ"ז או שיש לו נר
אחד פשיטא דאסור לצוות לא"י להדליק לו דהוי שבות שלא במקום מצוה מיהו אם יש לו
שום נר ועבר וצוה לא"י להדליק לו נר אחר שרי ליהנות ממנו בעוד שהנר הראשון דולק
כמ"ש בסעיף ד':
(כא) אמירה לא"י - אבל שבות דישראל
עצמו לכו"ע אסור אפילו במקום מצוה:
(כב) במקום מצוה - ולבנות בהכ"נ
בשבת ע"י א"י כתב המ"א דאסור אפילו לדעת העיטור ועיין בפמ"ג שמסיק
משום דהוי מצוה שאינה עוברת שיכול לבנותו בחול ועיין בסימן רמ"ד במ"א שהוא
אסור לעשות דבר זה אף בקבלנות אם לא שיש חשש שמא יתבטל ח"ו עי"ז בנין הבהכ"נ
לגמרי דאז יש להקל בקבלנות ואפשר דאף ע"י שכירות מותר בכה"ג אם לא ירצה הא"י
בקבלנות [פמ"ג]:
(כג) ואין מוחה - ומוטב שיהיו שוגגין
ואל יהיו מזידין [ב"ח ומ"א]:
(כד) שאין וכו' - ושל"ה החמיר
אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגים בקהלות חשובים שיושבים בחשכה במוצאי שבת אפילו בחתונה
עד שאמרו הקהל ברכו וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה שלישית ובפמ"ג
מצדד להקל להדליק ע"י א"י במו"ש לצורך מצוה אף כשהוא עדיין בין השמשות
וכ"ש בערב שבת בין השמשות לצורך מצוה דבודאי מותר כדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש:
(כה) דהא רוב וכו' - ומ"מ מותר
לומר לא"י לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא
בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים
[ח"א בשם המ"מ] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב:
(כו) ועיין לקמן - ר"ל דשם ג"כ
מבואר דלא כבעל העיטור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעו סעיף ב
* שהסבו יחד והדליק וכו' - לכאורה
נראה דא"י המדליק אינו נחשב לחשבון הרוב שהוא מדליק על השלחן על דעת המסובין אצלו
ועיין:
* אם רוב א"י - כתב במאירי לא
כל הרבים שוים שאם יש אדם חשוב כ"כ שהדברים מוכיחים שבשבילו נעשה הולכין אחריו
ולכאורה מדברי התוספות שבת קכ"ב ד"ה אמר לא משמע כן דהם כתבו סברא זו לאביי
וידוע דהלכה כרבא דחולק עליו בזה וס"ל דאף שהיה ר"ג נשיא ושר בספינה אפ"ה
נר לאחד נר למאה ואולי דזה שהוא משתמש בעצמו בהכבש שעשה דאמרינן בזה דהעיקר עשה אדעתיה
דנפשיה כדפירש"י סברא זו אלימא יותר ממה דאמרינן בעלמא דהעיקר אדעתיה דרובא קעביד:
* מחצה על מחצה וכו' - עיין במ"ב
דהטעם משום ספיקא והוא מפירש"י בשבת קכ"ב והעתיקו בב"י ולפ"ז בס"א
דפסק לצרכו מותר היינו ביש הוכחה וכגון שראינו שהוא משתמש תיכף לאורו וכה"ג אבל
אם היה ספק אם לצרכו או לצורך ישראל אסור וכ"כ הפמ"ג ואף דבאמת זה תלוי לפי
השיטות בשבת קנ"א ע"א ע"ש ורש"י בשבת קכ"ב אזיל בזה לפי גרסא
ראשונה ולפי גרסא אחרונה דס"ל לרש"י שם דהוא העקרית הטעם במחצה על מחצה משום
דמסתמא לשם שניהן נעשה אבל לענין ספיקא יש להקל וזהו שהעתקתי הטעם השני במ"ב מ"מ
לענין דינא יש להחמיר בספיקא שכן סתם המחבר בסימן שכ"ה ס"ט וסט"ז ובסימן
תקט"ו ומ"מ נ"ל דבהצטרף לזה עוד איזה ספק יש להקל ולסמוך על שיטת רש"י
וסיעתו המקילין בזה:
* ואם יש הוכחה - עיין במ"ב שהעתקנו
בשם המ"א דאם עשה בשביל שניהן אסור וציין המ"א ע"ז כמ"ש בסימן
תקט"ו סס"ו ור"ל דאיתא שם בהג"ה דאם לוקט בשביל שניהן אסור ולכאורה
למה לא הביא המ"א מקודם מסימן שכ"ה ס"ו דאיתא שם בהדיא דאם ליקט וצד
בשביל ישראל וא"י צריך להמתין וכו' וי"ל דהו"א דהתם משום דליכא הוכחה
דהעיקר בשביל הא"י אימא בשביל הישראל אבל הכא דאיירינן דהדליק בשביל עצמו ובשביל
הישראל אימא דהעיקר אדעתא דנפשיה עביד וסברא זו מוזכרת בפירש"י [שבת קכ"ב]
לכך הביא המ"א ראיה כי היכי דשם פסק הרמ"א דאם ידוע שלוקט בשביל שניהן אסור
ור"ל אף ברוב א"י [וכדמוכח שם להמעיין] אף דבעלמא אמרינן מאן דעביד אדעתא
דרובא עביד וכדאיתא בגמרא וע"כ דגמרא איירי במסתמא אבל בידוע שעשה גם בשביל המועט
אסור א"כ ה"נ אף דאמרינן אם יש הוכחה מותר והיינו משום דהעיקר אדעתיה דידיה
עביד ולא אזלינן בתר האחרים אפילו היו רובא היינו דלא ידעינן שעשה בשבילם אבל אם ידעינן
שעשה גם בשבילם אסור בכל גווני. [הג"ה והנה בפרישה הקשה למה מועיל הוכחה והלא
בירושלמי מסיק ר' יונה דלצרכו ולצורך ישראל אסור ולפי המ"א לא קשיא מידי דדעת
הירושלמי דמתחלה שהפך שמואל פניו היינו משום דידע דלצרכו הדליק ואח"כ כשראה שקרא
הא"י שטרו לאור הנר הבין דגם לצורך עצמו הדליק וע"כ סבר ר' יונה דכיון שידע
שמואל דלצרכו הדליק מה יועיל שגם לצורך עצמו הדליק משא"כ בעניננו דלא ידעינן כלל
שהדליק בשביל האחרים ישראל רק מצד הסברא דאדעתא דרובא קא מדליק לכן אמרינן דכיון שיש
הוכחה שהדליק בשביל עצמו לא אמרינן כלל דהדליק אדעתא דאחריני ע"כ]. והנה בנשמת
אדם דחה ראית המ"א וכסברתנו הנ"ל משום דהעיקר אדעתיה דנפשיה עביד וסברא זו
עדיף יותר ממה דאמרינן בעלמא אדעתא דרובא עביד והראיה דמועלת אפילו ברוב ישראל וכמו
שפסק המחבר לכך אפילו אם עשה בפירוש גם בשביל האחרים מותר אמנם באמת ראית המ"א
ראיה אלימתא היא דהלא דברי הרמ"א שם נובע מהסמ"ג כמו שמצויין שם והובא בב"י
והסמ"ג קאמר ע"ז בהדיא כמו שמפורש בירושלמי והיינו ההיא מעשה דשמואל וכמו
שהעתיק בביאור הגר"א שם והלא שם משמע בירושלמי בהדיא לדעת ר' יונה דאף לצורף עצמו
ולצורך ישראל אסור. ובהכי נדחה נמי מה שרצה הא"ר לדחות ראית המ"א וכתב דשם
שאני משום שמא ירבה משא"כ בנר ובאמת ז"א דהירושלמי מיירי בנר. ובלא"ה
דברי הא"ר מרפסן איגרא דהלא מה שאוסר שם הרמ"א היינו עד הערב בכדי שיעשו
וכמפורש בסמ"ג דבאותו יום אפילו ברוב א"י אסור משום מוקצה וכמפורש שם בס"ב
והיכא דהאיסור הוא רק משום שמא ירבה אינו אסור רק עד הערב וכמו שפסק המ"א בסימן
שכ"ה סוף ס"ק כ"ח והסכים עמו שם ג"כ הא"ר בזה אלא ודאי משום
עצמות הפעולה שנעשה גם בשביל הישראל וא"כ אפילו בנר נמי. והנה כ"ז כתבנו
להסביר ראית המ"א דראיתו נכונה היא אמנם בעיקר הדין יש לעיין טובא דאף שמדברי
הרמ"א שהעתיק דברי הסמ"ג משמע שפוסק כדעת ר' יונה בירושלמי דלצורך עצמו ולצורך
ישראל אסור בחידושי הרשב"א על שבת ס"פ כל כתבי מוכח בהדיא שדברי רבי יונה
נדחה מפני הקושיא שהקשה עליו בירושלמי וכן מוכח פשטא דסוגיא סוף פרק כל כתבי בההיא
מעשה דשמואל דסבר כראית הירושלמי להיתר [והיינו בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל כההיא
מעשה דירושלמי וכן משמע מפירש"י שם דהיה שם שמואל והא"י ועיין בתוספות שם]
ולא כדחיית ר' יונה דשם אם לא שנדחוק ונאמר דעובדא אחריתא הוי וכן פסק בספר חמד משה
להקל בהדליק הא"י לצורך עצמו ולצורך ישראל אך מה נעשה שמדברי הרמב"ם בפי'
המשנה ובהלכותיו מוכח שאוסר גם בזה ומה שרצה הח"מ לדחות זה דבריו דחוקין. ומ"מ
נראה דהסומך להקל בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל כדברי הרשב"א וכפשטא דסוגיא
דידן אין למחות בידו. ואגב דאיירינן בההיא דהגהת הרמ"א הנ"ל אכתוב מה שנ"ל
בזה. והוא. דהרמ"א כתב שם דאם ליקט בשביל שניהן אסור והיינו אף ברוב א"י
וכדמוכח שם ומצויין ע"ז ב"י סמ"ג ולענ"ד דהב"י לא סבר כן
אלא סובר דברוב א"י אף אם ידוע שליקט בשביל שניהן אמרינן דהעיקר אדעתא דרובא עביד
והסמ"ג איירי רק בליקט לשני אנשים א"י וישראל או להרבה אנשים והיה בהן מחצה
על מחצה דאל"ה למה כתב הב"י דהסמ"ג לא מיירי ברוב א"י יפרש דמיירי
הסמ"ג בליקט בפירוש לצורך שניהן כדמשמע לישניה וכן משמע קצת בחדושי הרשב"א
סוף פרק כל כתבי ע"ש דהמעוט נחשב כאלו לא נעשה בשבילן כלל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעו
סעיף ג
אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו (כז)
לילך עמו והדליקו הנר, אע"פ שגם הם (כח) צריכים לו אין זה לצורך הא"י, כיון
שעיקר ההליכה בשביל ישראל. הגה: ומותר (כט) לומר לא"י (ל) לילך עמו י ליטול נר
דלוק כבר, הואיל ואינו עושה יא רק טלטול הנר (לא) בעלמא (רבי ירוחם והגהות מרדכי פ"ק
דשבת והגהות מיימוני פ"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף יט
(סח) סחורה הנפסדת וכו' - ומסיים ע"ז
דיכול לקרות לא"י והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא כגון להוציא
מרה"י לר"ה וכה"ג דאלו טלטול מוקצה בעלמא או מרה"י לכרמלית אפילו
לצוות לא"י בהדיא שיעשה זה ג"כ מותר לפי המבואר לעיל בס"ה אם יש בזה
הפסד גדול:
(סט) מותר לקרות וכו' - וכן מותר דמתוך
שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו באופנים אלו אתי להציל בעצמו ולעשות מלאכה
דאורייתא:
(ע) כל המציל וכו' - ולומר לו בלשון
נוכח אם תציל לא תפסיד אסור [א"ר שהביא זה מש"ג וכן משמע ביו"ד רכ"א
ס"ח]:
(עא) ויש מי שאומר וכו' - והמיקל לא
הפסיד וכן סתם המחבר לקמן בסי' של"ד סכ"ו ולקרות לא"י להראות לו ולא
לומר לו לכו"ע שרי:
בית יוסף יורה דעה סימן
רסד
א הכל כשרים למול אפילו עבד אשה וקטן. כ"כ הרמב"ם (מילה פ"ב
ה"א) והוא מדגרסינן בפ"ב דעבודה זרה (כז.) איתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה
דארו בר פפא משמיה דרב אמר (בראשית יז ט) ואתה את בריתי תשמור רבי יוחנן אמר (שם שם
יג) המול ימול המל ימול מאי בינייהו אשה למאן דאמר ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו
בת מילה היא ולמאן דאמר המל ימול איכא דאיתתא כמאן דמהילא דמיא וכתבו הרי"ף (נו.)
והרא"ש (סי' יא) בס"פ רבי אליעזר דמילה הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע
למימהל ואיכא איתתא יהודיתא דידעא למימהל ומהלא שפיר דמי דהלכה כרבי יוחנן ועבד ידוע
דדינו כאשה. וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבוא לכלל מצוה. והכלבו (סי' עג) כתב בשם
ה"ר יצחק (סמ"ק סי' קנז) דאשה לא תמול ואפשר דלכתחלה קאמר:
ומ"ש וערל ישראל שמתו אחיו מחמת
מילה. בפ"ב דעבודה זרה (כז.) אסיקנא דלכולי עלמא ישראל ערל כשר למול וכתב ה"ר
מנוח דוקא שמתו אחיו מחמת מילה אבל אם מתכוין להפר ברית לא וכך הם דברי בעל העיטור
(הל' מילה ח"ב נ ע"ג בדפוס וילנא):
ומ"ש ואם יש גדול שיודע למול
קודם לכולם. כן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו היכא דליכא גברא יהודאה דידע
למימהל וכך הם דברי הרמב"ם (שם) ג"כ:
ומ"ש אבל גוי לא ימול כלל. כבר
נתבאר בסמוך ואסיקנא התם דערבי מהול נמי פסול לכולי עלמא:
וכתב הרמב"ם ואם מל אין צריך
לחזור ולמול פעם שניה. כתב ה"ר מנוח דטעמא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה: ומ"ש
רבינו בשם סמ"ג (עשין כח) מתוך לשונו משמע דסבר דסמ"ג פליג אהרמב"ם
אבל מתוך לשון סמ"ג עצמו לא משמע הכי שהרי בלשון הזה כתב אם מל הגוי כבר אין צריך
לחזור ולמול ולחתוך מעט כי אם להטיף ממנו דם ברית. וע"פ זה אפשר לפרש דברי הרמב"ם
דמה שכתב אין צריך לחזור ולמול שניה היינו לומר שאין צריך לחזור ולחתוך מעט אבל אין
הכי נמי שצריך להטיף ממנו דם ברית דלא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול. וגם ה"ר מנוח
כתב על דברי הרמב"ם אפשר לומר שצריך להטיף דם ברית על ידי בן ברית: כתב הרשב"א
קטן שהצריכוהו רופאים בקיאים למולו תוך ח' מפני הסכנה ויש שם מוהל ישראל וכן גוי מי
ימול אותו ואם מל אותו גוי מהו מילתו. תשובה כל מחמת הסכנה מותר שאין לך דבר עומד בפני
פיקוח נפש ומיהו כל שמלו אותו קודם ח' אין זו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא ואין הפרש בזה
בין גוי לישראל ואם לא גמרו את המילה כגון שנשארו עדיין ציצין המעכבין או שלא פרעו
יחזרו לאחר שיתרפא ויטלו ציצין ויפרעו על ידי מוהל ישראל: כתב המרדכי בס"פ כל
הגט (גיטין סי' שסג) המלוה את הכהן ומוקי לה (שם ל.) במכירי כהונה אף על גב דלא אתא
לידיה ולא הופרשו עדיין יכול להקנותם וטעמא משום דכל מתנות כהונה חשיבא מתנה מועטת
ואסור לחזור כדאמר בפרק הזהב (ב"מ מט.) ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא וכן פסק
מהר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' תתקמט) בנתינת מצוה דמוהל
ובעל ברית עכ"ל. ובהגהות אחרונות דמרדכי פרק ר"א דמילה (סי' תעב תעג) כתוב
כלשון הזה מהר"ם אומר מי שנדר לחבירו להיות בעל בריתו או למול את בנו צריך לקיים
לו ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ב"מ לג: ב"ב סג.) מ"מ
הואיל ומנהג בני אדם שנודרים בניהם זה לזה ומקיימים גם כאן צריך לקיים וראיה מדאמרינן
בבבא מציעא (עד.) האי סיטומתא קניא וכו' ומיהו רבינו יחיאל אומר דאם הוא מתנה בעודה
מעוברת אינו כלום דהוי דבר שלא בא לעולם דלא דמי לסיטומתא דהתם בא לעולם ומועיל בה
קנין הילכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור אבל דבר שלא יועיל [קנין] כמו בדבר שלא
בא לעולם לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור עכ"ל: ואני מצאתי תשובת
הר"מ עצמו (שם) וכתוב בה שנשאל על מי שנולד לו בן ונתנו ללוי למול והיה קטן וחלש
ושאלו לאבי הבן מתי נמול אותו ואמר לסוף חודש שיצא מכלל נפל ובתוך אותו זמן נתייעץ
אבי הבן להמתין יותר עד שיחלים והמוהל הלך חוץ לעיר לצורך קהלו כי לא היה סבור שימול
הילד כ"כ במהרה כי עדיין היה הילד חלש ואח"כ נתייעץ האב למול את בנו לאחר
חודש והמוהל לא היה בעיר ולא רצה להמתין עד שיבא ושלח אחר מוהל אחר חוץ לעיר והודיעו
בין יבא לוי בין לא יבא נתתיו לך למולו ועתה באו שניהם בעיר ביום אחד תודיענו למי יש
לו לאב לתת את בנו למול. והשיב מעשה היה בימי רבינו תם (ב"ק צא: תוד"ה וחייבו)
באחד שנתן בנו למוהל למולו ובא אחר וקדמו ובא הראשון לדין על שכר הברכה ושאלו לרבינו
תם והשיב דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו (ב"ק פד:) ואפילו תפס
מפקינן מיניה אבל אם עדיין לא קדמו והרי שניהם עומדים לפנינו אז ודאי אותו שנדר לו
תחלה הוא קודם דלא גרע ממכירי כהונה ולויה דפרק כל הגט (ל.) חשיב להו כאילו אתא לידייהו
ואמרינן בהזהב (מט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר
על מקום אחר ואפילו רבי יוחנן מודה בה כיון דמתנה מועטת היא דאין לישראל בו אלא טובת
הנאה סמכה דעתיה דבן לוי ולא מצי למיהדר ביה הכי נמי אין לו במילת בנו אלא טובת הנאה
ולא מצי למיהדר ביה וליתנו לאחר ומיהו אי הדר ביה פירש ריב"ם שאין בית דין יכולים
לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (צפניה ג יג)
ומותר לקרותו רשע עכ"ל: והוזכרה תשובה זו בדברי מהרי"ק שורש ע"ו (ענף
א) וכתב על לשון המרדכי שכתבתי בסמוך מדמדמה נתינת מצוה דמוהל לההיא דמוקי במכירי כהונה
משמע דכי היכי דאסור לחזור בו לענין תרומה ומעשר ואפילו בהיכירא בעלמא כדפירש רש"י
(גיטין ל. ד"ה במכרי) וכמו שמוכיח הלשון הכי נמי בנתינת מצוה דמוהל אסור לחזור
בו היכא שהמוהל רגיל למול בניו ואפילו מן הסתם כ"ש בנדון דידן ששלח יעקב לראובן
מכירו שיבא למול בנו שיש לנו לומר שחפץ בראובן אם יוכל לבא ואינו שולח לשמעון כי אם
באפיסת ראובן דאי לאו הכי הוה קעבר יעקב ואין לנו לומר שיעשה יעקב איסור שארית ישראל
לא יעשו עולה ח"ו: וכתב עוד באותה תשובה בשם רבינו טוביה דאין כח לאשה ליתן לאחר
למול מאחר דלא שייכא במצות מילה וכתב דהכי מסתברא: אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל י"ב
(סי' ב) דאדם הנותן לחבירו בנו למולו או לעשותו בעל ברית נראה לי דבר פשוט שאין לו
קיום אלא בתקיעת כף או בקבלת חרם אז כופין אותו לקיים. וכתב עוד (שם סי' ג) דאפילו
כבר נולד הבן והקנה לו בקנין שיהיה בעל ברית יכול לחזור בו דקנין דברים בעלמא הוא:
כתוב בתשובות הרשב"א (ח"א סי' תע"ב) שאלת על מוהל שלא רצה למול עד שיתן
לו אבי הבן שכר ואין לאבי הבן מה שבקש ממנו ואין מוהל אחר בעיר תשובה מוהל זה כמעט
שמראה בעצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו וצריך לגעור בו שאינו חפץ במצות ואם לעולם
עומד במרדו כיון שאין יד האב משגת לתת לו שכרו הרי הוא כמו שאין לו אב ובית דין מחוייבים
למולו וזה שהוא יודע למול ואין אחר שיודע למול עליו חל החיוב ואם אינו רוצה בית דין
כופין אותו עד כאן:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסד
סעיף א
הכל כשרים (א) למול; אפילו עבד (ב)
אשה וקטן וערל ישראל א שמתו אחיו מחמת מילה. (ג) ואם יש ישראל גדול שיודע למול, הוא
קודם לכולם. (וי"א דאשה לא תמול) (סמ"ק והגהות מרדכי), ב (וכן (ד) נוהגין
להדר אחר איש). (ה) אבל עובד כוכבים, אפילו הוא מהול, לא ימול כלל. ואם מל אין צריך
לחזור ולמול פעם שנית. הגה: ג וי"א (ו) דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. (טור
בשם סמ"ג). וכן עיקר. מומר (ז) לכל התורה כולה, או שהוא (ח) מומר לערלות, ד דינו
כעובד כוכבים (כ"מ בש"ס פ"ב דע"א ובטור וב"י בשם הר' מנוח
וב"ה וד"מ שבא"ז מסתפק). תינוק שהוצרכו למולו תוך ח', מפני הסכנה, ה
(ט) אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים, דכל תוך ח' לא מיקרי מילה. ו מיהו אם נשארו
ציצין המעכבין המילה, או שמל ולא פרע, יגמור הישראל המילה לח' או לאחר שיתרפא (רשב"א).
ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק (א"ז). (י) ואם
(יא) נתנו לאחד, אסור לחזור בו. מיהו אם חזר בו, הוי חזרה (מרדכי ס"פ כל הגט).
ז ואין מועיל בזה קבול (יב) קנין. (הגהות מרדכי דשבת ותשובת הרא"ש כ"ב /י"ב/).
אבל אם נשבע לו, כופין אותו שיקיים (שם בהרא"ש). ואם נתנו לאחד ולא היה בעיר,
ואב היה סבור שלא יהיה שם בזמן המילה ושלח אחר אחר ובתוך כך בא הראשון, ימהלנו הראשון,
דודאי לא חזר מן הראשון (ב"י בשם תשו' ר"מ ומהרי"ק שורש ע"ו).
אשה אינה יכולה ליתן לאחר למול, ח דהרי אינה שייכה במצות למול את בנה (שם בתשובה בשם
ר"מ).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסד סעיף א
א שמתו אחיו כו' - אבל מתכוין להפר
ברית לא:
ב וכן נוהגין כו' - לא ידענא מאי קאמר
דהא גם להמחבר ישראל גדול קודם לכולם מש"ה נוהגין להדר אחר איש ואם דעתו לומר
דאפי' היכא דליכא ישראל גדול אין נותנין לאשה למול ונוהגין להדר אחר גדול משום דאשה
אינה כשרה למול וכמ"ש הב"ח שזהו דעת הסמ"ק והגמ"ר דאפילו דיעבד
במקום שאין איש אין אשה מלה אם כן לא שייך בזה לומר וכן נוהגים דדבר שאינו מצוי אין
בו מנהג וכמ"ש לעיל סי' ק"צ ס"ק ג' ועוד אפילו נהגו כך היינו משום שאין
הנשים יודעות למול וצריך עיון:
ג וי"א כו' - ובבית יוסף כתב
שגם הסברא הראשונה מודה בזה ע"ש:
ד דינו כעובד כוכבים - כלומר לענין
מילה דינו כעובד כוכבים אבל לשאר דברים מומר לערלות לא הוי כעובד כוכבים דמומר לדבר
אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה כדלעיל סימן צ' וקי"ט:
ה אין חילוק כו' - כלומר ואפי' עובד
כוכבים יכול למולו תוך ח':
ו מיהו אם נשארו ציצין כו' - פי' דאם
נשארו ציצין כו' צריך שיגמור כהלכתו דהיינו ליטול הציצין או לפרוע אבל היכא דלא נשאר
כלום צריך להטיף דם ברית דמילה דתוך ח' אף שהיה על ידי ישראל לא חשיב מילה כלל אבל
אין רוצה לומר דאם לא נשארו ציצין כו' דאין צריך אפילו להטיף דהא תוך ח' לא מיקרי מילה
וגם לעיל סי' רס"ב ס"ק ב' העליתי דצריך להטיף אם נמול תוך ח' ותדע דהרי גם
בנמול על ידי עובד כוכבים קיימין הכא ובעל ידי עובד כוכבים אף להרב צריך להטיף אלא
ודאי לא בא לומר שאין צריך להטיף ודו"ק:
ז ואין מועיל בזה קנין - דקנין דברים
בעלמא הוא תשובת הרא"ש ואפשר דהרא"ש לא קאמר אלא דהב"ד לא יוכלו לכופו
אבל מ"מ מודה להר"מ דאית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב
ומותר לקרותו רשע ואף על גב דכתב שם וז"ל ואף ע"ג דכתב מהר"מ בתשובה
שיש לילך אחר המנהג לא נראה לי כו' היינו דלא הוי קנין משום מנהג כמו שמשמע במרדכי
דלעיל בשם מהר"מ דס"ל דמכח מנהג הוי קנין ולא יוכל לחזור בו דומיא דסטימתא
דקניא אבל מודה להר"מ שאסור לחזור בו לכתחלה וכן משמע לשונו בתשובה עכ"ל
ד"מ:
ח דהרי אינה שייכה במצות למול את בנה
- כדלעיל סי' רס"א:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסד סעיף א
(א) למול - עבה"ט של הרב מהרי"ט
ז"ל בשם מהר"ם ריקאנטי. ובאמת כ"כ הש"ך בח"מ סוף סי' שפ"ב
דאינו רשאי ליתן למוהל אחר והעושה כן מבטל מ"ע כו' ע"ש עיין בתשובת יד אליהו
סימן נ"א שכתב דלדעת הש"ך צריך למול את בנו בעצמו ולא לאחרים עמו הן בחיתוך
או בפריעה וע"ש שהאריך בזה והשיג על הש"ך והעלה שיכול האב המוהל ליתן למוהל
אחר ע"ש וכ"כ התב"ש לעיל סימן כ"ח ס"ק י"ד דרשאי לכבד
לאחר במצות מילה וכיסוי וכ"כ הפמ"ג שם ועיין בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ
ובש"ת בא"ח סימן תרנ"ח ועיין בס' נחלת עזריאל בחולין דף פ"ז מה
שכתב בזה:
(ב) אשה וקטן - עיין בספר תיבת גמא
פרשת וירא סוף אות ב' מה שכתב בענין אנדרוגנוס אי כשר למול:
(ג) ואם יש ישראל גדול - עיין בתשובת
בית יעקב סימן ק"ד שכתב דאפילו אם התחילו אלו למול בעוד שלא היה שם גדול וכשהתחילו
למול בא גדול שיודע למול מחוייבים להפסיק באמצע החיתוך ויגמור הגדול. וכתב עוד דכל
הפסולים למול אם לא גמרו החיתוך רק התחילו לחתוך וגומר הכשר למול שפיר דמי ע"ש:
(ד) נוהגין להדר - עיין ש"ך ועיין
בספר המקנה קדושין דף כ"ט בד"ה ובזה ועיין בתשובת בית יעקב שם:
(ה) אבל עובד כוכבים - עיין בשער המלך
פי"ב מהלכות ע"א בהגהת טעם המלך שם שכתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם פ"י
מהלכות מלכים דין ז' דבני קטורה אף בזה"ז חייבין במילה כשרים הם למול דהא המול
ימול כתיב מאן דמל ימול והא מל וגם הוא בכלל את בריתי תשמור ע"ש אכן בתשובת שאגת
אריה סי' מ"ט כתב להיפך דאף לדעת הרמב"ם אינם בכלל המל ימול ולא בכלל בריתי
תשמור ע"ש. ועיין מ"ש לעיל סימן רס"ג ס"ק ט':
(ו) דחייבים לחזור - עיין בתשובת שאגת
אריה סי' נ"ד שהאריך להוכיח כדעת הפוסקים דאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית ע"ש:
(ז) לכל התורה כו' - [בש"ע דפוס
אמשטרדם נדפס כאן הגה מהגאון מו"ה עוזר וז"ל ובא"ח סימן קפ"ט בררתי
דמומר שהוא נימול כשר למול כו' ועיין בתשובת חתם סופר סימן א' מ"ש בזה]:
(ח) מומר לערלות - עיין בתשובת מים
חיים שחיבר בעל פר"ח סימן ג' ובתשובת בית יעקב שם:
(ט) אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים
- עיין בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ב מ"ש בזה:
(י) ואם נתנו לאחד - עיין בתשובת אדני
פז שכתב בשני מוהלים שנתכבדו למול אחד לחתוך ואחד לפרוע יכול לומר אחד לחבירו נטיל
גורל בינינו או אני אזכה בכל המצוה או אתה ולא הוי ביזוי מצוה אף על גב דאפשר שיפסיד
גם חצי המצוה מכל מקום מצי לומר דבעי למיעבד כל המצוה עיין שם:
(יא) נתנו לאחד אסור לחזור - עט"ז
ס"ק ה' וס"ק ז' ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ו ע"ד מי שנולד
לו בן וכיבד לאחד להיות מוהל וגם תקע לו כפו ע"ז לבל יחזור בו כי אמר שחושש פן
יתן המצוה לחברה סנדק והאיש המוהל הוא דר בריחוק מקום ונסע ממקומו ובא ביום המילה לבהכ"נ
לקיים מצותו ואמנם בעל הברית אינו נאמן בבריתו אשר כרת את המוהל וחזר בו ביני וביני
ונתן המצוה לחברה הנ"ל והמוהל הזה צוח כי כרוכיא על מצותו וטרחתו ובשתו וקפץ א'
מהמורים ופסק שיתירו ג' את הת"כ לבעל הברית ושוב אין לחוש לכל טענותיו של המוהל
הנ"ל. והשיב דהמורה הזה לא טב הורה כי הט"ז לא כתב אלא אם מצא בין כך מוהל
הטוב ממנו דלא אסיק אדעתא כו' והטעם פשוט דקיי"ל בתרי תרעי לית ביה משום מחוסרי
אמנה ולא קאי באבל וה"נ כתרי תרעי דמי ומש"ה אפי' כשנשבע יש היתר לשבועתו
דהיינו פתחו וחרטתו שמצא טוב ממנו אבל הכא דמעיקרא אסיק אדעתיה חברה סנדקאות לית כאן
מצא יותר טוב ממנו ויש כאן מחוסר אמנה ואם נשבע אין היתר. ותו דהכא שנשבע ע"ד
חבירו וקיבל ממנו טובה שיתן לו שכירות ה' זהובים אין היתר לשבועה זו כ"א מרצון
המוהל לדעת ר"מ אלשקר דמייתי ש"ך סימן רכ"א ססק"מ (אין זה מוכרח
לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסימן רכ"ו הבאתיו בסימן רכ"ח שם בד"ה
שום טובה) ועוד לדעת גדולי הראשונים ת"כ הוא כריתות ברית וחמורה משבועה ואין להתירו
כ"כ בנקל. ועוד תינח אם היה מודיע זה להמוהל יום או יומים קודם ולא גרם לו הוצאה
וכילוי זמן ליסע ממקומו כו' ותו אפילו היה דר פה בעיר ולא הגיד לו טרם יומו וזה היה
מתבייש ברבים אחר שעלה איך ירד וחלילה מזה לא דבר הט"ז כו' ע"כ אומר אני
כי המורה הזה הגיס לבו בהוראה ע"ש:
(יב) קנין - עבה"ט ועיין בת'
חכם צבי סימן ע"א דאחיו של הילד קודם להאפוטרופס ע"ש ונראה לי פשוט דה"ה
קרוב אחר. ועיין ב"י מ"ש בשם הר"ר יחיאל דאם הוא מתנה בעודה מעוברת
יכול לחזור כו' ועיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן רע"א /רע"ח/ שפסק ג"כ
כדעת הר"ר יחיאל ע"ש. [ועמ"ש בזה בפ"ת לח"מ סימן ר"א
ס"ב בד"ה וכן כל דבר]: