רי"ף שבת דף נו:
גמ' שבת דף קלז:- קלח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 56:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 40:20 דקות
1)העושה אהל קבוע חייב משום בונה
2)משמרת חשוב עשיית אהל ואסור לנטותה.
3)משמרת, אפילו תלויה מע"ש, אסור
ליתן בה שמרים
4)אין תולין המשמרת בי"ט לסנן בה
שמרים
5)מטה, כשמעמידים אותה, אסור להניח הרגלים
תחלה ולהניח עליהם הקרשים
6)מטה שהיא מסורגת, בחבלים, אם יש בין
חבל לחבל ג"ט, אסור לפרוס עליהן סדין משום דעביד אהלא
8)המשמר יין או שמן או מים וכן שאר
המשקין במשמרת שלהן חייב
9)טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיתה
תלויה בהם מע"ש, מותר לנטותה
10)כל אהל משופע, שאין בגגו טפח פטור.
12)כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח,
אסור להניחו בראשו אפילו בבית
13)לצאת בשבת בכובע, יש מי שאוסר דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד"א
14)הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך ליזהר
שלא יעשה אהל
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כז
העושה אהל קבוע חייב משום בונה, לפיכך
אין עושין אהל עראי לכתחלה ולא סותרין אהל עראי גזירה שמא יעשה או יסתור אהל קבוע,
ואם עשה או סתר אהל עראי פטור, ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת, כיצד טלית שהיתה פרוסה
על העמודים או על הכתלים והיתה כרוכה קודם השבת אם נשאר ממנה גג טפח מתוח הרי זה מותח
את כולה בשבת עד שיעשה אהל גדול וכן כל כיוצא בזה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יז
זורה ובורר מאבות מלאכות הן לפיכך
אף על פי שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו, כשהוא מנפח מנפח בידו אחת בכל כחו, אבל
לא בקנון ולא בתמחוי גזרה שמא ינפה בנפה ובכברה שהוא חייב, והמשמר שמרים תולדת בורר
או מרקד הוא, לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין בסודרין או בכפיפה
מצרית, לא יעשה גומה בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לשמר במשמרת, וכן
אסור לתלות את המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא ס יבא לשמר, וכן המחבץ תולדת בורר
הוא, לפיכך אע"פ שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שטו
ט משמרת שתולין אותה לתת בה שמרים וכו'. ריש פרק רבי אליעזר אומר תולין
את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב
ואין נותנין לתלויה בשבת (קלז:) הרי דלתלות המשמרת בשבת אסור אפילו לרבי אליעזר ופירש
רש"י משמרת שמסננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעוגל ונעשה כאהל על חלל הכלי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו סעיף ט
(לו) משמרת שתולין אותה לתת בה
שמרים לסננן ומותחין פיה לכל צד, חשוב יא <ט> עשיית אהל ואסור לנטותה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ט
(לו) משמרת וכו' - ונראה דעשוי כמין
שק שקורין לוגין זא"ק והוא רחב ופתוח למעלה וסתום וחדוד למטה ומכניסין קצה החדוד
בתוך הכלי והקצה העליון הרחב מסבבים בשפת פיהו את הכלי ונמצא הוא גג לכלי ועשוי
כאהל ואסור מדרבנן אבל לתלות המשמרת כשהיא שטוחה על איזה יתד ובלי כלי תחתיה מותר דאפילו
אהל עראי לא חשיב וכ"ש דמותר לתלות כלי ביתד:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
ט משמרת שמסננין בה שמרים אפילו תלויה מערב שבת וכו'. (קלז:) ריש פרק רבי
אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכמים אומרים אין תולין
את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת. וידוע (שבת קל:) דהלכה כחכמים. ובגמרא
תלה מאי ואסיקנא דלא מיתסר אלא מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. שימר מאי אמר
רב כהנא שימר חייב חטאת. ופירש רש"י שימר נתן שמרים לתלויה. וגרסינן תו בגמרא
משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד ומפרש בגמרא טעמא דרבה
משום דמה בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף זה כן וטעמא דרבי זירא משום דמה מרקד פסולת
מלמעלה ואוכל מלמטה אף זה כן. ופירש רש"י דלרבה הוא הדין דאי אתרו ביה משום מרקד
הויא התראה אבל לרבי זירא אי אתרו ביה משום בורר לאו התראה היא והרמב"ם כתב בפרק
ח' (הי"א) הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב. ונראה
שהוא פוסק כרבה והוא מפרש כדברי רש"י דלרבה באיזה מהם שהתרו בו הויא התראה. ורבינו
כתב דאסור משום בורר כלישנא דרבה ולא חשש לכתוב אי חייב משום מרקד משום דלא בא לבאר
בספר זה דיני החיוב והפיטור:
אבל אם נתן בה שמרים מערב שבת יכול
ליתן עליהם מים וכו'. משנה שם (קלט:) נותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו. ופירש רש"י
נותנין מים. בשבת על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום: כדי שיצלו. שיהו צלולין לזוב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף ט
* (לא) משמרת, * אפילו תלויה מע"ש,
(לב) אסור * ליתן בה שמרים. אבל אם נתן בה שמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים
כדי שיחזרו (לג) צלולים לזוב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ט
(לא) משמרת - כלי שמסננין בה השמרים
והיין יורד זך וצלול:
(לב) אסור ליתן וכו' - וחיוב חטאת
נמי יש בזה משום בורר שנברר האוכל מהפסולת עי"ז או משום מרקד עי"ש בגמרא:
(לג) צלולים - ר"ל שיהיו השמרים
צלולים והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו והטעם שאין בנתינת מים משום
בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם. מותר ליתן בשבת מים ע"ג
שמרים שנשארו בחבית וקולטין המים טעם היין ומוציאין אותן בשבת ושותין אותו [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ט
* משמרת - עיין במ"ב וכן פסק
הרמב"ם בפ"ח מה"ש הלכה י"א ונראה דהיה ספק לו כמאן הלכתא כרבה
או כר' זירא וסובר דרבה ור"ז פליגי אהדדי ודלא כפירש"י וכן הוא דעת התוספות
בדף ע"ג ע"ב ד"ה משום ע"ש ונ"ל דהתוספות והרמב"ם מפרשין
טעמיה דרבה דלא דמי למרקד דמרקד עושה כל זמן הרקדתו פעולה בפסולת ואוכל ביחד שמנענע
הכברה ועי"ז נברר מין אחד מחבירו משא"כ בזה שבעת הבירור אין נעשה פעולה כלל
בהשמרים שמונחים במקומם והיין זב מהן ע"כ דמי יותר לבורר שנוטל את האוכל והפסולת
נשאר מונח במקומו דבכה"ג הוי נמי דרכו של בורר ודע דבדברינו מיושב היטב אמאי לא
חייב לרבה בכל מרקד גם משום בורר ולפיכך נייד הרמב"ם מפי' רש"י ועיין בב"י
מש"כ בדעת הרמב"ם והנלע"ד כתבתי אח"כ מצאתי בירושלמי פרק כלל גדול
ובפרק תולין דמוכח שם בהדיא דמאן דס"ל משום בורר לא ס"ל משום מרקד ודלא כפירש"י
וכבר הקדימני הקרבן עדה בזו הקושיא על פירש"י ע"ש:
* אפילו תלויה - היינו מה שמתוחה ע"פ
חלל איזה כלי שמסתנן בה דלתלותה בשבת בודאי אסור וכדלעיל בסימן שט"ו ס"ט:
* ליתן בה שמרים - בשבת אבל מותר לתת
מע"ש לתוך המשמרת והיין זב ממנו בשבת [אור זרוע]:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ג הלכה יז
אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני
שנראה כבורר, אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו, ואם היתה המשמרת תלויה
מותר ליתן לה יין ביום טוב, אבל לא יתלה ס בתחלה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול,
ומערים ותולה את המשמרת לתלות בה רמונים ותולה בה רמונים ואחר כך נותן לתוכה שמרים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקי סעיף ד
(טז) ח אין תולין המשמרת בי"ט
לסנן בה שמרים, אבל אם היתה תלויה ועומדת * מותר ליתן בה שמרים (יז) ט לסננן;
(יח) ומערים ותולה אותם (יט) י ליתן בה רמונים, ואחר כך נותן בה שמרים. הגה: ושאר דיני
סינון, (כ) בי"ט כמו בשבת כדאיתא סי' שי"ט (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקי סעיף ד
(טז) אין תולין - היינו שמותח פי
המשמרת ע"ג כלי בעיגול ונעשה כאוהל על חלל הכלי ומשו"ה אסרו דהוי כעובדא
דחול:
(יז) לסננן - ומיירי באופן שאם היה
עושהו מאתמול לא היה טוב כ"כ דאל"ה אסור משום בורר וכמו גבי חרדל לעיל בס"ג
וכתב הפמ"ג דע"י שינוי מותר בכל גווני:
(יח) ומערים ותולה וכו' - פי' אף אם
לא היתה תלויה מבע"י יכול להערים ולתלותה ליתן בה מתחלה רמונים:
(יט) ליתן וכו' - ונותן בה רמונים
מתחלה אבל כשאינו נותן בה רמונים מוכחא מילתא שעושה משום שמרים ואסור:
(כ) ביו"ט כמו בשבת - רמז בזה
מה שמבואר לעיל שם בס"י דאסור לסנן מים בסודר משום ליבון וע"ש במ"ב
וה"ה כאן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקי סעיף ד
* מותר ליתן בה שמרים לסננן - אף דהוי
מלאכה גמורה דבשבת חייב חטאת ע"ז כדאיתא בש"ס ביו"ט מותר משום דהוי
אוכל נפש ואף דלעיל אסור בורר ע"י נפה וכברה התם משום דע"י כלים אלו דרך
לעשות לימים הרבה והוי כעין קצירה וטחינה אבל כאן אף שהוא על ידי כלי דרך לעשותה לפי
שעה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כח
אין תולין את הכילה שהרי נעשית תחתיה
אהל עראי, ומותר ר להניח מטה וכסא וטרסקל ואף על פי שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית
אהל לא קבע ולא עראי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שטו
ג פוריא מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסור. מימרא דרב יהודה בפרק המביא
כדי יין (ביצה סוף לב:) ואף על פי שרש"י כתב שם בסמוך (לג. ד"ה והילכתא)
דרב יהודה סבירא ליה כרבי יהודה דאסר דבר שאין מתכוין ואנן קיימא לן (שבת כב.) כרבי
שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר כבר כתבו שם (ביצה לג.) התוספות (דיבור ראשון) והרא"ש
(סי' יא) דנראה לומר דאפילו רבי שמעון מודה בהא דכי אמר רבי שמעון דבר שאין מתכוין
מותר היינו כגון שעושה דבר ואין מתכוין לעשותו אבל הכא הרי עושה מה שמתכוין לעשות ואע"פ
שאין מתכוין לבנין מכל מקום מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין ואסרוהו חכמים גזירה
משום בנין ואליבא דהלכתא היא מילתיה דרב יהודה. וכן דעת הרי"ף (יח.) שפסקה וכן
דעת הרמב"ם בפרק ד' מהלכות יום טוב (הי"ד):
ופירשו התוספות שלא יתכן לאסור זה
וכו'. כן כתב גם כן הרא"ש שם והר"ן כתב בריש פרק תולין (נו: ד"ה וכתבו
בתוספות) וזה לשונו והקשה הרשב"א (שבת קלח. ד"ה אבל מטה) דגוד מי עבדי ליה
מחיצות רחבות גמורות והלא אין פורסין אותו אלא על גבי קונדסין ומכל מקום כתב הוא ז"ל
דפריסת השולחן אפשר שהיא מותרת מפני שאין משתמש באויר שתחתיו מה שאין כן במטה שמשתמשין
באויר שתחתיה בנתינת סנדלין וכיוצא בהם עכ"ל וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"ב
(הכ"ח):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו סעיף ג
* (יז) מטה, כשמעמידים אותה, (יח)
ו אסור להניח (יט) הרגלים תחלה ולהניח עליהם הקרשים; אלא ישים הקרשים תחלה באויר, ואח"כ
הרגלים תחתיהם. (כ) <ד> וה"מ כשהרגלים הם * (כא) דפים מחוברים, כמו (כב)
דפני התיבה, אבל רגלים של * מטות שלנו, וכן רגלי השלחן, (כג) ז מותר בכל גוונא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ג
(יז) מטה וכו' - הנה כדי שנבין
היטב את דברי הסעיף אקדים הקדמה קצרה. והוא דאף דלענין בנין קבע אף אם עשה איזה דבר
משהו להוסיף על הבנין בין במחיצות ובין בגג חייב וכ"ש אם עושה את כל הגג מ"מ
לענין אהל עראי לא אסרו בעושה את הגג לחוד אם לא שעושה את הגג כדי להגן מפני החמה והגשמים
וכיו"ב דאז הוא קצת בבחינת אהל אבל בלא"ה לא אסרו כ"א בעושה גם המחיצות
עראי שתחתיו בשבת גם לא אסרו כ"א בשעשה כסדר מתחלה המחיצות ואח"כ הכיסוי
דאז דומה קצת לאהל קבע אבל אם עשה להיפך לא אסרו ויש פוסקים שסוברין דבעינן שיהיה צריך
ג"כ לאויר שתחתיו וכוותייהו פסק המחבר לקמן בסעיף זיי"ן:
(יח) אסור להניח וכו' - בדקדוק כתב
לשון זה דדוקא להניח אסור דהוי בזה כמתחיל לעשות מחיצות לאהל ואסור כשמניח אח"כ
הקרשים למעלה אבל אם היו מונחים מכבר בזה המקום מותר להניח הקרשים עליהם וכנ"ל
בסקי"ז אך אם המטה רחבה ביותר אסור לדעת המ"א בסקכ"א אפילו באופן זה
וע"ש בסי"ג מה שנכתוב בזה:
(יט) הרגלים תחלה וכו' - דהוא כדרך
בנין דהרגלים הם מחיצה והקרשים של הכיסוי הוא כמו גג ונמצא כעושה אהל בשבת וע"כ
צריך לשנות לאחוז הקרשים של הכיסוי באויר ואח"כ לתת מתחתיו הרגלים דהוא שלא כדרך
בנין:
(כ) והני מילי וכו' - הטעם דבאהל
עראי כזה שאינו מתכוין בעשייתו לשם אהל שתחתיו אלא לתשמיש אחר על גביו מלמעלה ורק ממילא
נעשה כמו אהל למטה לא אסרו אלא כשעושה גם מחיצות תחתיו. והיכא שפורס סדין או מחצלת
לשם אהל כגון להגן מפני החמה והגשמים או כדי שיהיה ראוי להשתמש תחתיו באיזה דבר אסור
אף בלא מחיצות וכההיא דסעיף ב' בסופו. כתב המ"א דלסתום נקב שהעשן יוצא [שקורין
קוימ"ן] בכר של תבן וכיוצא בו אפשר דאסור דכיון שיש לאותו המקום מחיצות בפ"ע
הוי כעושה אהל בתחלה ואינו דומה למה שהתרנו בסימן שי"ג לסתום הארובה שבגג מטעם
דהוא רק הוספת אהל עראי התם הארובה אינו מחזיק אלא מקצת הגג אבל כאן הנקב שהעשן יוצא
מחזיק כל רוחב המחיצות שסביב לה והוי ע"י סתימת הכר כגג על המחיצות ולפ"ז
פשוט דאם הנקב הוא בכותל מן הצד מותר לסתום בכר דהוא רק תוספת מחיצה בעלמא [פמ"ג].
עוד כתב דבלע"ך שעשוי בקוימ"ן וקבוע שם מותר לסתום בו בשבת ויו"ט
דהואיל דקבוע שם הוי כדלת ועיין בתו"ש שכתב דמה דמסתפק המ"א הוא דוקא כשהחור
שהעשן יוצא הוא מחזיק ג' טפחים דאל"ה אמרינן לבוד והוי כסתום ושרי וכעין מה שכתוב
למעלה בסעיף ב' [אך הפמ"ג לא פשיטא ליה דבר זה כל כך ע"ש ומ"מ נראה
דהסומך על התו"ש לא הפסיד דבלא"ה דבר זה רפוי הוא אצל המ"א גופא דאפשר
דהמחיצות שתחתיו לא חשיבי מחיצות לענין זה הואיל שעשויות מכבר]. ונראה דכל זה כשאינו
מונח אז גחלים לוחשות בהתנור דאל"ה בכל גווני אסור לישראל לסתום את החור למעלה
דע"י סתימתו גורם כיבוי להגחלים ואף דאינו מכוין לזה פסיק רישא הוא וכעין מה שכתב
בסימן רנ"ט בסופו ובסימן רע"ז ס"א:
(כא) דפין מחוברין - בסימן תק"ב
כתב הב"י דבעינן שיהיו המחיצות מגיעין עד לארץ [אך אם סמוך לארץ פחות מג' שם אין
הדופן מגיע אמרינן בזה לבוד וע"ש במגן אברהם ובשארי אחרונים בזה] ולענין תיבה
שיש לה שולים גם מלמטה [כמו תיבה שקורין שלא"ף באנ"ק] עיין בסי"ג מה
שנכתוב בזה:
(כב) דפני התיבה - כתב הט"ז
דאף דבטור איתא ד' דפין מחוברין לאו דוקא הוא דבמטה שדרך להשתמש באוירה מתחת בהנחת
מנעלים וכיו"ב אסור אפילו כשיש לה רק שני דפין משני צדדין המגיעין לארץ דבשתים
לבד חשיב אהל עם מחיצות וכדלקמיה בס"ו לענין חביות וכ"כ ש"א אבל בשלחן
דמתיר השו"ע הוא אפילו כשיש לו מעט מחיצות ואינו אסור אלא כשיש לו ד' דפין מכל
הצדדין כמו תיבה דאז חשיב אהל בהנחת הדף מלמעלה משום דבלא"ה סתמו אינו עומד להשתמש
באוירו [וכשאינו משתמש באוירו לא חשיב אהל וכדלקמיה בס"ז] וע"כ צריך שיהיה
לו ד' דפין מכל הצדדין כמו תיבה דאז ראוי להשתמש באוירו ויש מאחרונים שמצדדין להקל
בהשלחן להניח עליו הדף מלמעלה אפילו כשיש לו ד' מחיצות מכל צד דמסתמא א"צ לאויר
שתחתיו אם לא שדרכו להשתמש שם אך לשון השו"ע שכתב וכן רגלי השלחן משמע דבשלחן
אם היו מחיצות היה ג"כ צריך להחמיר וע"כ נכון בודאי לחוש לדברי הט"ז
לאחוז הדף באויר ויכניסו תחתיו הרגלים ומשמע מדברי הפמ"ג דכל זה דוקא כשמטלטל
הרגלים ממקום למקום כדי להניח עליהם הדף שלמעלה דאז נחשב כשמעמידן לצורך זה כאלו התחיל
בעשיית האהל אבל אם עומדין במקום אחד אפילו להט"ז מותר להניח עליהם הדף אף שלהרגלים
יש להם מחיצות מכל צד וכמו שכתבנו לעיל בסקי"ז ובסקי"ח גבי מטה:
(כג) מותר בכל גווני - דרגלי המטות
ושלחנות שלנו אין להם מחיצות. ונראה דכל זה כשהיה רפוי אבל אם הדף שעל השלחן מהודק
ותקוע בחוזק וכמו שמצוי בכמה שלחנות אסור משום בנין ואפילו אם עתה אינו תוקע בחוזק
אם דרכו תמיד להיות מהודק ותקוע בחוזק ג"כ יש ליזהר בזה וכמו לענין ארוכות המטה
אם עשויה להתחבר עם הרגלים בחוזק וכמבואר הכל בסימן שי"ד ס"ו לענין מטה של
פרקים ע"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ג
* מטה וכו' - עיין במ"ב במש"כ
דאם עשה איזה דבר משהו וכו' ובין בגג חייב וכו' כ"ז מתבאר מדברי הפמ"ג ושארי
אחרונים וראיתי בח"א כלל מ"ב שכתב לענין אהל קבוע דבעינן שיעשה גם המחיצות
בשבת ועי"ש בס"ב מה שכתב לענין וילון ולא נהירין דבריו ומה שהביא מהרשב"א
בחידושיו אין ראיה כלל דשם כונתו לענין אהל עראי שאסרו מדרבנן דבזה איירי שם בכל הענין
ולזה כתב דבעינן שיהיה צריך לחלל שתחתיו והוא שיש לו שלש מחיצות [דג' הוי כד'] והוא
שיטת התוס' שהביא שם בעצמו אח"כ בד"ה אבל וכו' עי"ש:
* דפין מחוברים - עיין במ"ב במה
שכתבנו בשם הב"י והנה התו"ש כתב וז"ל ובסימן תק"ב כתב הב"י
דבעינן מחיצות המגיעות לארץ והמחיצות צריכות שיהיו גבהן י' טפחים או ז' ומשהו ופחות
מג"ט מן הארץ עכ"ל ובאמת לא נזכר שם בב"י רק דאם היו מגיעות פחות מג'
מן הארץ אמרינן דכלבוד דמיא וחשיבי כמגיעות אבל לא נזכר מאומה מענין גבוה י' טפחים
ולענ"ד ברור דסכין המהירות פלטתו להתו"ש דאף דבעלמא שם מחיצה כשגבוה י' הכא
לענין איסורא משום דדמיא לאהל לא שייך כלל דבר זה דכיון שיש ע"ז שום תמונה משתי
דפנות קטנות וגג עליהן מלמעלה אסרו חז"ל לעשות ד"ז ותדע דבסעיף ז' לא התירו
להניח ספר אחד על שני ספרים רק משום דאין צריך לאויר שתחתיה וכן אסרו חז"ל ביו"ט
אפילו להעמיד ביצה אחת ע"ג שנים לצלותם רק בשינוי כדאיתא בביצה ל"ב בתוספות
וברי"ף וברא"ש ובר"ן שם ונהי דלענין שיהיו המחיצות מגיעין עד סמוך לארץ
עכ"פ פחות מג"ט ס"ל להפוסקים דגם בזה בעינן כמו בעלמא אבל זה ברור דאפילו
במחיצות קטנות שבקטנות כגובה טפח אסרו חכמים בזה. ואח"כ מצאתי תמצית דברינו בשבת
קל"ח ע"ב בתוספות ד"ה שאין בשם ר"י ע"ש:
* מטות שלנו וכו' - ודעת הרשב"א
בחידושיו וכן משמע מסקנת הר"ן והרה"מ והובאו דבריהם בב"י דאם צריך לאויר
שתחתיו להשתמש אסור אפילו בלא מחיצות והביא ראיה לזה ממה שאסרו חז"ל בגוד וע"כ
במטות שלנו ג"כ אסור דמשתמש באוירו בהנחת מנעלים וכיוצא בו והובא ברי"ו שתי
הדעות ולא הכריע והמחבר סתם כדעת המקילין ומשום דהוא דבר של דבריהם ועיין בביאור הגר"א
סימן תק"ב שהביא ראיה חזקה לדבריהם דאל"כ אף ממעלה למטה יהא אסור וא"כ
מה שאסרו חכמים בגוד ע"כ טעמא אחרינא יש בזה וגם הרמ"א גופא דהביא דעת הרשב"א
שם בסימן תק"ב [וכן המחבר פה בס"ז] לא הביא דבריו אלא להקל דבעינן שיהיה
גם עומד להשתמש באוירו אבל לא דבזה לבד די וכן משמע מהטור ג"כ כעין זה. והנה ראיתי
בא"ר שכתב דלו היה נראה לכאורה להחמיר כהרשב"א אחרי שנראה שמסקנת הר"ן
והרה"מ כמותו אלא שאין בידו להחמיר ולענ"ד אפשר לומר אחרי דדעת הרבה ראשונים
והם התוספות בשם ר"ת והגה"מ והסמ"ק והרא"ש והטור כולם עומדים בשיטה
אחת לא רצה להחמיר נגדם ואף דדעת רש"י שם בביצה ל"ב משמע דלא צריך מחיצה
הלא דעתו שם דסוגיא זו אזלא רק אליבא דר' יהודה ואליבא דר"ש מותר לגמרי וכן דעת
הריב"א והאור זרוע וכמו שהביא בד"מ אלא שאין אנו סוברין כמותם בזה מפני שדעת
הרי"ף והרמב"ם והתוספות והרא"ש אינו כן וכמו שכתבו הפוסקים ועכ"פ
בדבר שמקילין התוספות והרא"ש וסייעתם יש להקל. ומ"מ לכתחלה נראה שטוב לחוש
לדברי הרשב"א וסייעתו להחמיר אם לא בשעת הדחק. ודע דכל זה שהארכנו הוא רק בגג
שאינו עשוי לצל וכההיא דקרשים של המטה וכה"ג שעשוי רק להשתמש מלמעלה על גבו אבל
בגג העשוי לצל או להגן מפני הגשמים בודאי לכו"ע יש בזה איסורא וכמו שכתבנו במ"ב
סק"כ ועיין לקמן במה שכתבנו לענין נשיאת אמבריל"ו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שטו
ד וכתבו עוד הר"ן והרב המגיד שם בשם הרשב"א (שם) ומטה שלנו בזמן
שהיא מסורגת בחבלים אם יש בין חבל לחבל שלשה טפחים אסור לפרוס עליה סדין משום דקעביד
אוהלא ולסלק מעליה הבגד התחתון נמי אסור משום דקא סתר אוהלא אבל אם אין בין חבל לחבל
שלשה טפחים כלבוד דמי ותו ליכא משום אהל ובין כך ובין כך אם היה עליה כר או כסת או
בגד פרוס מערב שבת כשיעור טפח למחר מותר לפרוס על כל המטה משום דהוי מוסיף על אהל עראי
ושרי עכ"ל וזה פשוט מהדינים שנתבארו בסמוך:
וכן מטה שמעמידין אותה ואחר כך פורסין
עליה עור וכו'. בריש פרק תולין (קלח.) מנקיט אביי חומרי מתנייתא ותני הגוד והמשמרת
כילה וכסא גליין לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן
לכתחלה. ופירש רש"י כסא גליין כמו מטה גללניתא (מז:) שעשויה פרקים ואין מחזירין
אותה שמא יתקע. וכתבו התוספות (ד"ה כסא גלין) דאין נראה דכולה שמעתין מיירי באיסור
אהל אלא היינו מטה שפורסין עליה עור ואסור משום אהל כשמושיב תחלה המטה ואחר כך פורס
העור דהוי ממטה למעלה ואסיר עכ"ל. ובאבל מטה וכסא טרסקל וכו' פירש רש"י אבל
מטה המחוברת ועומדת אם היתה זקופה מוטה על צדה מותר לנטותה לישבה על רגליה ואע"ג
דהשתא עביד אהל שרי דלאו מידי עביד אלא ליתובה בעלמא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו סעיף ד
* (כד) מטה שהיא מסורגת, (פי' נארגת)
בחבלים, אם יש בין חבל לחבל (כה) ג"ט, אסור לפרוס עליהן סדין משום דעביד אהלא;
וכן אסור לסלק בגד התחתון מעליה משום דקא סתר אהלא; (כו) ואם היה עליה כר או כסת או
בגד פרוס מע"ש, כשיעור טפח, מותר לפרוס בשבת על כל המטה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ד
(כד) מטה שהיא וכו' - ולפי המבואר
לעיל בס"ג ע"כ מיירי הכא בשיש לה מחיצות המגיעות לארץ אבל במטה שלנו מותר
בכל גווני:
(כה) שלשה טפחים - דאל"ה אמרינן
לבוד וכסתום מעיקרא דמיא וכנ"ל בס"ב וע"ש במ"ב דאפילו אם רק במקום
אחד היה פחות מג"ט ג"כ סגי:
(כו) ואם היה וכו' - גם בזה הטעם משום
דמותר להוסיף על אהל עראי בשבת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ד
* מטה שהיא וכו' - עיין במ"ב
ודע דאפילו אם יש לה מחיצות [וה"ה לדעת הרשב"א דמחמיר אפילו כשאין לה מחיצות]
ג"כ יש עצה בפריסת הסדין אף שיש ג"ט בין חבל לחבל דהיינו שיאחזו האנשים הסדין
או הכר באויר ויכניס אחר את המטה תחתיה וכיון שהוא שלא כדרך בנין לעשות תחלה הגג ואח"כ
יכניס תחתיה מה שלמטה מהגג התירו באהל עראי וכדלעיל בס"ג:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כח
אין תולין את הכילה שהרי נעשית תחתיה
אהל עראי, ומותר ר להניח מטה וכסא וטרסקל ואף על פי שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית
אהל לא קבע ולא עראי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שטו
ה ומה שכתב וכן כסא העשוי פרקים וכו'. הוא כסא טרסקל השנוי בברייתא זו
ופירש רש"י כסא טרסקל כך שמו ועליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין
אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים. וכתב עוד אסלא עשוי כמין
כסא טרסקל אבל עור הפרוס עליו נקוב מותר לנטותן לכתחלה דהא עביד וקאי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו סעיף ה
* כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב
עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל, (כז) ח מותר
לפתחו * (כח) לכתחלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ה
(כז) מותר לפתחו - דהא עביד וקאי
מבע"י אלא שפושטו ומיישבו כדי לישב עליו ומה"ט שרי להעמיד החופה ולסלקה וה"ה
הדף שקבוע בכותל שבביהכ"נ שמניחין עליו ספרים מיהו בדף בלא"ה שרי דהא אין
כונתו במה שפושט את הדף לשם אהל וא"כ אין עליו שם אהל עראי כיון שהוא בלא מחיצות
[תו"ש]:
(כח) לכתחלה - ומטות של ברזל שלנו
שעשויין מקופלין וסמוכין לכותל אם מותר לפושטן בשבת עיין בבה"ל שהארכנו בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ה
* כסא וכו' - ומטות שלנו המחוברת ועומדת
אם היא זקופה או מוטה על צדה מותר לנטותה לישבה על רגליה דלאו מידי עביד אלא ליתובי
בעלמא [רש"י וטור וש"פ] ועיין בפמ"ג שמסתפק לענין תיבה המחזקת ארבעים
סאה אם מותר לכפותה על אוכלין ומשקין דאפשר דכיון שיש עליה שם אהל וכדלעיל בסימן שי"ד
ס"א בהג"ה חמיר טפי ע"ש [וספיקתו הוא רק לפירש"י דלפירוש התוס'
שם כל הברייתא זו משום אהל אתנייה וע"כ בשיש לה מחיצות ואעפ"כ התירו במטה
לזקפה משום דליתובי בעלמא עביד]:
* לכתחלה - ולפ"ז נראה לכאורה
דה"ה במטות של ברזל שלנו שעשויין מקופלין וסמוכין לכותל וכשרוצין לישן עליהן פושטן
דמותר לפושטן בשבת דהא עביד וקאי מבע"י ואין עושה שום מלאכה רק שפושטן אך זהו
שגגה דהכא הא איירי שגם הגג והוא העור שעל הכסא ג"כ קבוע בו מכבר ועל כן גם הגג
הלא עביד וקאי כדאיתא בשו"ע וכמו שכתבו התו' בהדיא בשבת קל"ח ע"א ד"ה
כסא דפרט זה הוא לעיכובא ומשא"כ באלו המטות שפורסין עליה עתה הסדין בשבת אחר פשיטתה
והוא נעשה כסדר האהל שמתחלה המחיצות ואח"כ הגג דאסור אך אם השליבות של המטות סמוכין
זה לזה שאין ביניהן ג"ט דכלבוד דמיא אפשר דיש להקל מטעם דגם הגג כאלו נגמר כבר
מבע"י. גם יש לכאורה לדון בזה להקל מטעם שאין לה מחיצות וכבר פסק השו"ע לעיל
בס"ג מתנאי המטה דבעינן שיהיו לה מחיצות ועכ"פ שתי מחיצות וכפי מה שביארתי
במ"ב בס"ק כ"ב אך גם בזה יש לפקפק מאד דלפי מה שביררנו לעיל בבה"ל
בד"ה דפין דבעניננו לא בעינן שיהיו המחיצות גבוהות י' ודי במחיצות כל דהו א"כ
הרי יש להמטה שתי מחיצות בשולי המטה אחת מצד ראשה ואחת מצד מרגלותיה ואף שאינן מגיעות
לארץ יש להשגיח אולי אין בינם לארץ ג' טפחים וכלבוד דמיא לפי מה שכתב הב"י בסימן
תק"ב ופסק המ"א שם כוותיה בסק"ט אך לכל אלו הדברים יש עצה דאפילו אם
יש בין שליבה לשליבה ג' טפחים וגם אם נימא דהמחיצות שבצד ראשה ומרגלותיה חשובות מחיצות
לענין זה ג"כ יש עצה דהיינו שמתחלה יפרסו אנשים את הסדין ויאחזוה באויר ואח"כ
יפשוט אחד את המטה ויעמידה תחת הסדין וזה שרי כיון שהוא שלא כדרך בנין וכמו שפסק השו"ע
לעיל בס"ג. אך מ"מ עצם דין הפשטת המטה זו רפיא בידי דמצינו בכמה מקומות שאסרו
חז"ל משום טרחא דשבת [עיין בסימן שכ"ד ס"ט ובסימן של"ג] ובזה נמי
אפשר דיש בפשיטתו משום טרחא וצ"ע [ואם יש בזה מפני כבוד האורחים שנתארחו אצלו
מבואר בסימן של"ג דאז לא חיישינן לטרחא ויעשה העצה שכתבנו מתחלה] אך אם יש לו
מטה אחרת לשכב בודאי דאין נכון לפשוט המטות אלו דלא עדיף מקיפול הכלים דאסרו חז"ל
היכא דיש לו להחליף וכמבואר לעיל בסימן ש"ב ס"ג:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה יד
המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין
במשמרת שלהן חייב, והוא שישמר כגרוגרת, * אבל י מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין
בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר, ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו,
ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל, חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד
בין בכלי, וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין
לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה יא
הזורה או הבורר כגרוגרת חייב, והמחבץ
הרי הוא תולדת בורר, וכן הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד
וחייב, שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה, ומפני מה מנו אותן בשלשה מפני
שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כט
כל אהל משופע שאין בגגו טפח ולא בפחות
משלשה סמוך לגגו רוחב טפח הרי זה אהל עראי והעושה אותו לכתחלה בשבת פטור, טלית כפולה
שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת מותר לנטותה ומותר לפרקה וכן הפרוכת.
רא"ש מסכת שבת פרק
כ סימן ב
ב תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא
יעשה ואם עשה פטור אבל אסור ואם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה. פי' כגון
טלית כפולה שקושרה בין שני כותלים והיא משלשלת ומגעת לארץ ונכנס בין שתי קצוותיה וישן
תחתיה לצל ואין בגגה טפח לפיכך אינו אהל קבע אלא אהל עראי הוא ומפני שאין בגגה טפח
ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח לפיכך פטור אבל אסור. ואם היה עליה חוט מאתמול ונטה
אותו היום מותר. ותמיהני על רב אלפס ז"ל שכתב כן הא אמרן בשמעתין כילת חתנים
מותר לנטותה ומותר לפורקה ומוקי לה שאין בגגה טפח ולא פחות משלשה סמוך לגגה טפח ומאי
שנא טלית כפולה שהיא יותר בנין עראי מכילת חתנים. ואין דבריו נראין בזה כלל אלא מיירי
שיש בגגה טפח אי נמי כגון לאחר שכלה השיפוע של הטלית יורד ממנו בשוה בלא שיפוע ברוחב
טפח כדאמרינן גבי כילת חתנים. אבל נחתא מפוריא טפח אסורה. והא דאמרינן כרך עליה חוט
או משיחה מותר איירי אפילו לא היתה פרוסה טפח אלא כולה כרוכה דכריכת חוט או משיכה חשיב
כאלו היתה פרוסה טפח. אמר רב יוסף חזינא לכילי דרב הונא דמאורתא נגידא ולצפרא חביטא
ורמיא. אמר רב כהנא חזינא לכילי דבי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דמאורתא נגידא
ולצפרא חביטא ורמיא ועל ידי כריכות חוט ומשיחה היה או כילת חתנים היה. אמר רב משום
רבי חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו דאין אהל במחיצה בלא גג אלא היכא דעשויה להיתר
טלטול או להכשר סוכה כדפרי' לעיל. אמר שמואל משום רבי חייא כילת [דף קלח ע"ב]
חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. אמר רב שישא בריה דרב אידי לא שנו אלא שאין בגגה טפח
אבל יש בגגה טפח אסור. וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות משלשה סמוך לגגה
טפח אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסור. ולא אמרן אלא שאין בשיפוע טפח אבל יש בשיפוע
טפח אסור. ולא אמרן אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסור:
בית יוסף אורח חיים סימן
שטו
ח, י - יא (ב) טלית כפולה שקושרו בין שני כתלים וכו'. שם (קלח.) תני רמי
בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר
לנטותו לכתחלה. ופירש רש"י טלית כפולה לא יעשה. לשטוח טליתו על גבי ארבע יתידות
לישן תחתיה וראשיה מתכפלין לכאן ולכאן לצד הארץ והויא ליה לכותלים להגן מן החמה דהוי
אוהלא: כרך עליה. מבעוד יום: חוט או משיחה. ונתנה על הנס שעל הקינוף כשהיא מקופלת וכרך
עליה חוט למשכה בו לפורסה לכאן ולכאן מותר למשכה בו בשבת דמוסיף על אהל עראי ואינו
כעושה לכתחלה: והרי"ף (נו:) כתב פירוש כגון טלית כפולה שקושרה בין שני כתלים והיא
משולשלת ומגעת לארץ ונכנס בין שתי קצותיה וישן תחתיה בצל ואין בגגה טפח ולא בפחות משלשה
סמוך לגגה טפח ולפיכך אינו אהל קבע אלא אהל עראי היא ומפני שאין בגגה טפח ולא בפחות
משלשה סמוך לגגה טפח לפיכך פטור אבל אסור ואם היה עליו חוט מאתמול ונטה אותו היום מותר.
וכתב הרא"ש (סי' ב) וזה לשונו ותמהני על הרי"ף שכתב כן הא אמרן בשמעתין כילת
חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה ומוקי לה שאין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה
טפח ומאי שנא טלית כפולה שהיא יותר בנין עראי מכילת חתנים ואין דבריו נראין בזה כלל
אלא מיירי שיש בגג טפח אי נמי כגון שלאחר שכלה השיפוע של הטלית יורד ממנו בשוה בלא
שום שיפוע ברוחב טפח כדאמרינן גבי כילת חתנים אבל נחתא מפוריא טפח אסור והא דאמרינן
כרך עליה חוט או משיחה מותר איירי אפילו לא היתה פרוסה טפח אלא כולה כרוכה דכריכת חוט
או משיחה חשיב כאילו היתה פרוסה טפח עכ"ל: ודעת רש"י נראה שהוא כדעת הרא"ש
דאהא דתני אביי (שם קלח.) כילה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור פירש בשיש בגגה טפח ולפי
דברי הרי"ף בטלית כפולה נראה דדוקא כשאין בגגה טפח הוא דפטור אבל אסור אבל יש
בגגה טפח אהל קבע הוי וחייב חטאת: וכתב הר"ן (נו: ד"ה כילת) ולפי דברי רש"י
כל כילה שהיא עשויה ככילת חתנים מותר לנטותה דאפילו אהל עראי נמי לא הויא אבל לפי דברי
הרי"ף כילת חתנים דוקא הוא שמותר לפרקה לפי שהיא מתוקנת לכך אבל שאר כילות לא
אלא אם כן כרך עליהן חוט או משיחה: ודברי הרמב"ם בפרק כ"ב (הכ"ט - ל)
כדעת הרי"ף שכתב וזה לשונו כל אהל משופע שאין בגגו טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגו
רוחב טפח הרי זה אהל עראי והעושה אותו לכתחלה בשבת פטור. טלית כפולה שהיו עליה חוטים
שהיא תלויה בהם מערב שבת מותר לנטותה ומותר לפרקה וכן הפרוכת. כילת חתנים שאין בגגה
טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח הואיל שהיא מתוקנת לכך מותר לנטותה ומותר לפרקה
והוא שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח עכ"ל: ומכלל דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב
רבינו גבי כילת חתנים ואם כרך עליה חוט או משיחה לנטותה בו מותר אפילו אית ביה כל הני
אינו אלא לדעת רש"י והרא"ש לבד דאילו להרי"ף והרמב"ם לא שרי בכריכת
חוט או משיחה אלא בדלית ביה חד מהני וכמו שנתבאר והכי נקיטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו
סעיף ח
* (לב) <ח> כל אהל (לג) משופע,
* (לד) שאין בגגו * טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אהל עראי והעושה
אותו לכתחלה י בשבת, (לה) פטור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ח
(לב) כל אהל וכו' - היינו אפילו עשאו
לקבע שיתקיים כמה ימים מ"מ כיון שאין בגגו טפח לא חשיב רק אהל עראי:
(לג) משופע - וה"ה אם עשה הגג
בשוה ג"כ אין חייב מחמתו אא"כ רוחב טפח דבלא"ה לא חשיב אהל והא דנקט
משופע משום סיפא לאשמעינן דדוקא אם לא היה בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח דהיינו שאינה
מתרחבת טפח עד לאחר שירדה ג' טפחים הא אם מתרחבת טפח בתוך ג' הוי כאלו היה גגה טפח:
(לד) שאין בגגו טפח - אבל אם יש
בגגו טפח חשיב אהל קבע וחייב שכן מצינו אהלי טומאה טפח ודוקא שעשאו לקבע אבל לעראי
כגון שפרס מחצלת ע"ג ד' עמודים אף שיש בגגו כמה טפחים איסורו רק מדרבנן:
(לה) פטור - היינו מחטאת אבל אסור
מדרבנן גזירה אטו אהל קבע ועיין במ"א שכ"ז הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם
אבל לדעת רש"י והרא"ש כיון שאין בגגו טפח לא חשיב אהל כלל ומותר לכתחלה והשו"ע
סתם כדעת הרי"ף והרמב"ם וכן הוא ג"כ דעת ר"ח ובפמ"ג מצדד
דגם רש"י והרא"ש מודו לדעת הרמב"ם בזה כיון שעשאו לקבע שיתקיים זמן
כמה ימים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף ח
* כל אהל וכו' - נ"ל דלהכי נקט
הרמב"ם בלשון כל משום דכלל בזה שני הקצוות דהיינו אפילו עשאו לקבע שיתקיים כמה
ימים כיון שהוא פחות מטפח חשיב רק אהל עראי ופטור ולהיפך אפילו אם לא עשאו לקבע יש
איסורא משום לא פלוג וטעמו הוא שהולך בשיטת הרי"ף רבו דפירש טלית כפולה בשאין
בגגה טפח וס"ל דהא ודאי אין דרך לעשותו לקבע ואפ"ה יש איסורא ועיין בפמ"ג
ולענ"ד נראה כמו שכתבתי וכן משמע ממ"א דס"ל דהרמב"ם חולק עם הרא"ש
והיינו בענין אהל עראי בפחות מטפח:
* שאין בגגו - עיין בר"ן שכתב
דבכילה שיש בגגה טפח אהל קבוע הוי וחייב והמעיין בלשון הרי"ף יראה שכן הוא דעתו
שכתב ומפני כך וכו' משמע הא אם היה כשיעור טפח היה חייב וטלית כפולה עם כילה ענין אחד
הוא כדמוכח בגמרא וכן איתא בר"ח בהדיא שכל דברי הרי"ף לקוחים ממנו כאשר יראה
המעיין ומ"מ נ"ל דאם היה כרוך עליו חוט או משיחה גם להרי"ף פטור מחטאת
ויש בזה רק איסורא [וכמו בשאין בגגה טפח אזיל ליה חד דרגא ע"י חוט ומשיחה שבלא
חוט ומשיחה יש איסורא ובחוט ומשיחה מותר כן בשיש טפח שיש חיובא ע"י חוט ומשיחה
הוא רק איסורא ואף דמן הסברא יש לחלק בזה דדוקא לענין דרבנן שייך חוט ומשיחה אבל לא
לענין דאורייתא אבל ע"כ אנו מוכרחין לומר דלענין כילה ס"ל לר"ח כן]
וראיה לזה דהר"ח בעצמו פירש בתחלת הסוגיא קל"ח במימרא דאביי דאמר שם דכילה
פטור אבל אסור דכילה הוא שיש בגגה טפח והלא הוא בעצמו כתב בסוף העמוד דחייב חטאת א"ו
דהתם כונתו בשיש עליו חוט ומשיחה והר"ח היה מוכרח לפרש כן דהא הברייתא דומיא דגוד
קתני ובגוד אמר אביי בעצמו בעמוד ב' לפי פירוש הר"ח שם ע"ש דאפילו ביש עליו
חוט ומשיחה אסור באדם אחד ואי בשאין בגגה טפח הא קי"ל דאם כרך עליו חוט ומשיחה
מותר וע"כ פירש דשם איירי בשיש בגגה טפח וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהועתק דבריו
בשו"ע סעיף י"ב דגבי כילה נחשב כאהל עראי עכ"פ כשיש עליו חוט ומשיחה
אף שיש בגגה טפח:
* טפח - והנה ע"ד נשיאת אמבריל"ו
[הוא הגגות הנושאין על ראשן מפני החמה והגשמים ובלשוננו קורין אותו פאראס"ל] רבו
האחרונים בזה בספריהם ובדרך כלל יש הרבה והרבה שמחמירין ואוסרין שלא לפורסן בשבת מטעם
אהל [הלא המה בספר מכתם לדוד ובספר מאמר מרדכי ובח"א ובראשם הגאון בעל נודע ביהודה
כמו שמובא בשע"ת בסימן ש"א סעיף מ"ם ע"ש] וכמו שכתבו הפוסקים דכל
היכא דמתכוין לשם אהל דהיינו להגן מפני החמה והגשמים אפילו בשביל הגג לבד בלא מחיצות
ג"כ יש איסור ובזה הפאראס"ל נמי הלא מתכוין להגין מפני החמה והגשמים ואינו
דומה לכסא טרסקל המבואר בסעיף ה' להיתר דהתם אינו עושה שום מעשה בשבת רק שמרחיב ופושט
הקמטין שהיו בו מאתמול משא"כ בזה שצריך לקשור אותו ברצועות אחר פריסתו או להעמידו
ולהדקו אח"כ מתחתיו בחוט של ברזל כמנהגנו כדי שלא יתמוטט הגג ממצבו דאסור וכן
מצדד ג"כ הפמ"ג בא"א סק"ח ע"ש שכתב שקושרין ברצועות וכדומה
ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ם בפכ"ב הלכה כ"ח וז"ל ומותר להניח מטה
וכסא וטרסקל ואע"פ שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי [שהוא
מפרש כסא וטרסקל שני דברים הם וטרסקל הוא כמין סל וכן הוא ג"כ גירסת הר"ח
והרי"ף] בודאי אין שום ראיה להקל מזה לעניננו ונהפוך הוא דיש ראיה לאיסורא מדכתב
במטה וכסא מפני שאין זה דרך אהל וכו' משמע בזה הפאראסא"ל שפריסתו דרך אהל הוא
אסור ובנו"ב כתב דלדעת הרי"ף שכתב הר"ן דכילה שבגגה טפח הוא בכלל אהל
קבע וחייב והביאו המ"א יש בזה חשש חיוב סקילה [ודברי הר"ן באמת לאו מלתא
חדתי הוא שכן הוא בהדיא בדברי רבינו חננאל שיצא זה מקרוב לאור ומתוכו מתבאר היטב כל
דברי הרי"ף והרמב"ם שבענין זה שסובבים והולכים כל דבריהם ע"פ שיטתו
א"כ הרי"ף לאו יחידאה הוא בזה] ואף דיש שדוחין את דבריו וס"ל דגם להרי"ף
לית בהו חיובא מ"מ מידי איסורא לא נפקא להרבה פוסקים בין בשבת בין ביו"ט
וע"כ השומר נפשו ירחק מזה מאד. וכ"ז שכתבנו הוא מפני חשש אהל דאיסורו הוא
בכל מקום שנושאו ולפעמים יש בזה עוד איסור הוצאה והכנסה לכו"ע והוא כשנושאו במקום
שאין עירוב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו סעיף י
(לז) יב טלית כפולה שהיו עליה חוטין
שהיתה יג תלויה בהם מע"ש, מותר <י> לנטותה (לח) יד ומותר לפרקה, (לט) טו
וכן הפרוכת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף י
(לז) טלית כפולה - שנותנה על המוט
הנתון בין שתי כתלים ושני ראשי הכפל משולשלין ומגיעין לארץ ונכנס בין שני קצותיה וישן
מפני החמה והיה אסור לעשות כן בשבת דמקרי אהל עראי ופטור אבל אסור כמבואר בסעיף חי"ת
ובא לומר דאם כשהיתה הטלית מקופלת ומונחת על המוט מע"ש היו בה חוטין תלויין שעל
ידן פושטן לקצותיה מותר לפושטה בשבת על כל אורך המוט והטעם דכיון דע"י החוטין
קל למושכה בהן הוי כאלו היתה הטלית פרוסה מכבר טפח מע"ש והוי רק מוסיף על אהל
עראי ושרי וכנ"ל בס"ב. וכתב המ"א דמיירי שאחר פריסתה לא יהיה בגגה מלמעלה
רוחב טפח וגם לא בפחות משלש סמוך לגגה רוחב טפח דאי יש בה רוחב טפח הו"ל כאהל
קבוע ולא מהני החוטין:
(לח) ומותר לפרקה - שכל אהל שאין בו
משום בנין אין בו משום סתירה:
(לט) וכן הפרוכת - כלול בזה גם וילון
שלפני הפתח ועיין במ"א דהאי וכן לאו דוקא הוא דשרי בזה אע"פ שלא היו עליה
חוטין משום דאין אהל אלא העשוי כעין גג. והנה לפי מה שהביא בעל מגדול עוז בשם רבינו
חננאל וכן הוא בפיר"ח שלפנינו שיצא מקרוב לאור דבפרוכת נמי צריך שיהיו חוטין כרוכין
עליה מע"ש לתלות בם יותר טוב לומר דהרמב"ם בעל הלכה זו נמי ס"ל כהר"ח
ואתי שפיר מלת וכן כפשטיה וכן מוכח מביאור הגר"א דהוא מפרש כן. אך לדינא אין נ"מ
בזה דמוכח מהטור וש"פ דמותר לתלות בכל גווני וכן מוכח מהרמ"א לעיל בס"א
בהג"ה דכיון שלא נעשית להתיר אין שום איסור עלה. כתב מ"א דמחיצה העשויה להתיר
שפסק השו"ע לעיל בס"א דאסור לעשותה בשבת הוא אפילו כשהיו חוטין כרוכין עליה
מע"ש ויש שמקילין בזה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ל
כילת חתנים שאין בגגה טפח ואין בפחות
משלשה סמוך לגגה רוחב טפח, הואיל והיא מתוקנת לכך מותר לנטותה ומותר לפרקה והוא שלא
תהא משולשלת מעל המטה טפח, פקק החלון ש בזמן שהוא מתוקן לכך אע"פ שאינו קשור ואינו
תלוי מותר לפקוק בו החלון.
בית יוסף אורח חיים סימן
שטו
יא (א) כילת חתנים והיא נתונה על שני עצים זקופים וכו'. בריש פרק תולין (סוף
קלח.) אמר שמואל משום רבי חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה אמר רב שישא בריה
דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח וכו' ואיתא נמי בפרק המוצא תפילין (עירובין קב.)
ודברי רבינו על פי פירוש רש"י:
ומה שכתב שאינה עשויה לישן תחתיה אלא
לנוי. גם זה מדברי רש"י (קלח: ד"ה ולא אמרן) וכתב כן כי היכי דלא תיקשי כיון
שאין ברחבה למטה שני טפחים למאי חזיא:
ומה שכתב ומיירי נמי שאינה יורדת למטה
טפח בזקיפה וכו'. במימרא דרב שישא בריה דרב אידי (שבת קלח:) ולא אמרן אלא דלא נחית
מפוריא טפח אבל נחית מפוריא טפח אסור ופירש רש"י (ד"ה אבל נחתא מפוריא טפח)
ההוא טפח הוי קיר לאהל והמטה נעשית לו גג. וכתב הר"ן (נו: ד"ה ודאמרי') בשם
הרשב"א (שם ד"ה לא אמרן) וה"ר יונה אבל מטה דידן אע"ג דנחתי סדינים
מפוריא טפח כיון דבפריסת סדינים על המטה ליכא משום אהל לית לן בה. וכן כתב גם כן הרב
המגיד בפרק כ"ב (ה"ל) וכתבו רבינו ירוחם בחלק ד' (דנתיב י"ב עב ע"ד):
והרמב"ם כתב בפרק כ"ב (שם) כמימרא דשמואל ומימרא דרב שישא אלא שלא כתב דבעינן
שלא יהא בשיפועה טפח ואפשר דלא הוה גריס לה שהרב המגיד והר"ן (שם ד"ה כילת)
כתבו מימרא דרב שישא ולא כתבו שצריך שלא יהא בשיפועה טפח: והרי"ף (נו:) לא הביא
מימרא דרב שישא בריה דרב אידי וכתב הר"ן (שם) שאינו יודע למה השמיטה. ולי נראה
שסמך על מה שכתב (שם) גבי טלית כפולה ואין בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח.
ואע"פ שלא כתב שם והוא דלא נחתא מפוריא טפח אפשר שסמך דממילא משמע דכי האי גוונא
אסור שאותו טפח הוי קיר לאהל והמטה נעשית לו גג ואף על פי שאין זה ברור נדחקתי בו לתת
טעם להשמטתו. וההיא דאין בשיפועה טפח לאו השמטה היא דאיכא למימר דגריס כדגריס הרמב"ם
והר"ן והרב המגיד:
ומה שכתב רבינו ואם כרך עליה חוט או
משיחה וכו'. שם (קלח.) גבי הא דתני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה וכו' ויתבאר בסמוך
בסייעתא דשמיא וגם שם אכתוב כילה שהיא עשויה ככילת חתנים אם מותר לנטותה ככילת חתנים:
ומה שכתב ומכל מקום במקום שאינן בני
תורה לא שרינן על ידי כריכת חוט וכו'. שם (קלט.) מבואר דשלח רב מנשיא לבני בשכר חזרנו
על כל צדדי כילה ולא מצינו לה צד היתר ופריך ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל ופירש רש"י
כרך עליה חוט או משיחה. ומשני לפי שאינם בני תורה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו סעיף יא
(מ) כילת חתנים, שאין בגגה טפח
ולא בפחות מג' סמוך לגגה רוחב טפח, (מא) טז הואיל שהיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר
לפורקה; יז והוא שלא תהא משולשלת (מב) מעל המטה טפח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף יא
(מ) כילת חתנים - עץ אחד עומד לראש
המטה גבוה מהמטה וכן עומד עץ במרגלות המטה ומוט נתון עליהם ופרוש על המוט וילון גדול
ושני ראשין יורדין מכאן ומכאן כמין אהל ע"פ כל המטה:
(מא) הואיל שהיא מתוקנת - פי' שהכינה
לכך מבע"י ולכן שרי בזה אע"פ שלא היו חוטין כרוכין עליה מע"ש אבל אם
אינה מתוקנת אסור כמו שפסק השו"ע בס"ח דאפילו אהל שאין בגגו טפח אסור לעשותו
בשבת אא"כ היו חוטין כרוכין עליה מע"ש וכנ"ל:
(מב) מעל המטה טפח - הטעם דכיון שהיא
משולשת מעל המטה טפח בזקיפה לאחר כלות השיפוע הו"ל האי טפח מחיצה וכל השיפוע שממעל
למטה נחשב לגג והוי אהל ממש מיהו מטה דידן שאין כילה עליה שפורסין עליה סדין אע"פ
דנחית מפוריא טפח לית לן בה והטעם דהא מה שמונח על המטה לא מקרי אהל כיון שאין חלל
תחתיו:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה לא
כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת
שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו, ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד
פניו כמו אהל והיה מהודק על הראש והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג ת אסור מפני
שהוא עושה אהל עראי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
מ - מא כובע אי לא מהדק וכו'. בריש פרק תולין (קלח:) ובסוף עירובין (קב:)
אמר רב ששת בריה דרב אידי האי סיאנא שרי ופירש רש"י סיאנא כובע של לבד והא איתמר
סיאנא אסיר לא קשיא הא דאית בה טפח הא דלית בה טפח אלא מעתה שרביב בגלימא טפח הכי נמי
דמחייב אלא לא קשיא הא דמהדק הא דלא מהדק. ופירש רש"י הא דאית בה טפח. שהוא מתפשט
להלן מראשו טפח אסור משום אהל: אלא. טעמא לאו משום אהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח
מראשו ואתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים הילכך מהדק בראשו שפיר דמי לא מהדק אסור:
וכתב הרא"ש בפרק תולין (סי' ג) דרבינו תם לא גריס אלא והכי גריס לא קשיא הא דמהדק
הא דלא מהדק כלומר הא דפרכת מאפיק מגלימיה טפח לא קשיא דגלימא לא מהדק אלא נכפף למטה
ולא הוי אהל אבל סיאנא מהדק שהוא קשה ובולט חוץ לראשו טפח והוי אהל ואסור וכן פירש
רבינו חננאל (בגליון שבת קלח:). וכן התוספות בפרק המוצא תפילין (עירובין שם ד"ה
הא) וכיוצא בזה הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ב (הל' ל"א) וכתב הרב המגיד שכן
עיקר אבל הר"ן כתב בפרק תולין (נו: ד"ה סיאנא) שלא נראו דבריו: ודע דלדעת
רש"י אפילו בדלא מהדק אם קשור תחת גרונו שרי דתו ליכא למיחש דילמא נפיל וכן כתבו
התוספות בפרק המוצא תפילין (שם) והגהות פרק כ"ב (אות ת) בשם אור זרוע (ח"ב
סי' עח אות י). וכתבו עוד (הגהות שם) וכן אם הוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול
להפרידו מראשו מותר בלא רצועה וכן כתוב בספר התרומה (סי' רנד, צז ע"ב): ונראה
לי דלרש"י נמי לא אסיר כי לא מהדק אלא בסיאנא שאינו עשוי אלא להגין מפני השמש
אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפילו כי לא מהדק שרי דאף על גב דנפיל לא אתי לאיתויי שאין
דרך בני אדם לילך בגילוי הראש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף מ
נא <כז> כובע (קנא) שהוא
מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, (קנב) משום [לב] אהל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף מ
(קנא) שהוא מתפשט - ודוקא כשהיה
השפה שהוציאה קשה ביותר ואינו נכפף אז חשוב כמו אהל ואי לא"ה הרי הוא כגלימא בעלמא
ובסעיף שאח"ז דמתיר כשהוא מהודק על ראשו מיירי כשאינו קשה ונכפף או דמיירי כשאין
בו רוחב טפח בהשפה:
(קנב) משום אהל - אף שאין אהל בלא
דפנות מ"מ חשיב אהל עראי ואסור מדרבנן כיון שנעשה השפה להיות לצל להגן מפני השמש.
וכובע שקורין בריטלי"ך בל"א אע"פ שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח ונוהגין
בו להקל כתבו האחרונים כמה צדדים בטעם היתרם אחד כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו
חשש איסור והיינו כשאין מונח בו נייר קשה ואפילו אם הוא קשה הלא אינו מתכוין בלבישתו
להיות לצל רק מכוין לכסות ראשו וכן אם השפה עשוי בשפוע ג"כ יש לצדד דלא מקרי אהל
באופן זה ובא"ר כתב דטעם העולם הוא משום דסומכין עצמם על שיטת רש"י וסייעתו
דס"ל שאין בכובע איסור אהל כלל ע"ש. ולפ"ז אפילו בקאפעלו"ש שהוא
קשה ויהיה ברוחב השפה טפח ג"כ אין למחות במקום שנוהגין להקל אף שמסתמא נעשה שפה
כזו לצל ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו"ע [שהיא ע"פ
דעת הר"ח והרמב"ם והערוך והר"ת והרה"מ] שלא ללבוש בשבת קאפעלו"ש
רחב כזה וגם בכתבי האר"י אוסר בקאפלו"ש. יש נמנעים מלתת הטלית של מצוה על
הברייטי"ל בשבת כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות ועיין במ"א שמפקפק
בטעם מנהגם ובספר מחצית השקל מיישב מנהגם ע"ש ומזה נשתרבב היום המנהג שאין מכסין
ראשיהם בשבת בטלית בעת התפלה אפילו על הכובע קטן ואין לזה שום טעם וריח. ולענין איסור
נשיאת פאראסא"ל בשבת שהוא עשוי לצל על האדם להגן מפני החמה והגשמים כתבנו בסימן
שט"ו דין זה בכל פרטיו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף מא
לצאת בשבת נב בכובע שבראשו * (קנג)
העשוי להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי
ד"א (קנד) ברשות הרבים אא"כ הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו
ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף מא
(קנג) העשוי להגין וכו' - לאפוקי
סתם כובע שאדם נושאו על ראשו אין לחוש דייתי לאתויי ד"א דבודאי לא ילך בגילוי
הראש וזה הכובע מנהגן היה לשאתו מלמעלה על כובע קטן [ב"י ואחרונים] ומזה נלמוד
דה"ה כובעים שלנו אם נושא אותן בר"ה על כובע קטן כנהוג יש ליזהר שיהא מהודק
על ראשו שמא יפול ואתי לאתויי ד"א וכן בברייטי"ל שהמנהג בו להקל וכנ"ל
אם נושא כובע קטן תחתיו יזהר שלא יצא בו בר"ה דהא סתמא אינו מהודק ובודאי חיישינן
בו דילמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש:
(קנד) בר"ה - בט"ז משמע דאפילו חוץ לעירוב יש להחמיר בזה ועיין
לקמן סימן ש"ג סי"ח ובמש"כ שם במ"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף מא
* העשוי להגין מפני החמה - הנה בסעיף
מ' מיירי ג"כ בכובע כזה דאל"ה לא היה שם שייך בו משום אהל וכן מבואר בהדיא
ברי"ף ובשארי ראשונים אלא דקמ"ל הכא דאף לדעת היש מי שאוסר דהחששא היא רק
משום שמא יפול ואתי לאתויי ג"כ לא אסרינן אלא בכובע כזה ומטעם שכתבנו במ"ב
בשם ב"י ואחרונים:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה לב
הנוטה פרוכת וכיוצא בה צריך להזהר
שלא יעשה אהל בשעה שנוטה לפיכך אם היתה פרוכת גדולה תולין אותה שנים אבל אחד אסור,
ואם היתה כילה שיש לה גג אין מותחין אותה ואפילו עשרה שא"א שלא תגבה מעט מעל הארץ
ותעשה אהל עראי. +/השגת הראב"ד/ הנוטה פרוכת וכיוצא בה צריך להגביה מעט וכו' שאי
אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי. א"א אין דעתי נוחה בכל זה שלא באו
לכאן משום אהל זה אלא מפני שהוא בכסכיו והם לולאות וצריך לכוין הלולאות כנגד היתדות
שבכותל ושני בני אדם יכולים לכוין בלא שנוי הקפול שלו אבל אדם אחד לא, וכילה שהיא גדולה
בכסכתא אפי' עשרה בני אדם אין יכולין לכוין בלא שנוי הקפול שלו ויראה כנוטה אהל בתחלה
א"נ כמפשט הקמטין לתקנן.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שטו
יב גרסינן בריש פרק תולין (קלח.) מנקיט אביי חומרי מתנייתא ותני הגוד והמשמרת
לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור. ופירש רש"י הגוד הוא עור של בהמה תפור ופיו רחב
מאד ויש לו שנצים ועוברי דרכים ממלאין אותו יין או חלב ובמקום שתוקעין שם אהליהם ללון
שוטחין אותו ופיו מתוח על גבי יתידות והרוח עוברת מתחתיו ומצטנן שלא י[ת]קלקל היין
והוי דומה לאהל לאחר שנמתח. ובתר הכי (שם:) גרסינן שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב הונא
וכו' הא דתניא גוד בכיסכיו מותר לנטותה בשבת אמר רב לא שנו אלא בשני בני אדם אבל באדם
אחד אסור אמר אביי וכילה אפילו בעשרה בני אדם אסור אי אפשר דלא מימתחא פורתא. ופירש
רש"י גוד בכיסכיו. גוד ברצועותיו ומונח על מקום קבוע שלו: מותר לנטותו בשבת. והא
דאמר לעיל פטור אבל אסור היכא דלא הוה מתוקן בכיסכין: בשני בני אדם. לא מימתח ליה שפיר:
באדם אחד. מימתח ליה שפיר שמותחו על יתד זו וקושרו בה וחוזר ומותחו על זו וקושרו בה
כך פירשו רבותי ואיני יודע מהו עכ"ל. ורבינו ירוחם כתב בחלק ד' (דנתיב יב עב סוף
ע"ג) דטעמא דשרי גוד בכיסכין משום דכיון דמתוקן ברצועותיו שכבר התחיל מערב שבת
לעשותו אהל מותר לנטותו בשבת דאינו אלא כמוסיף אהל עראי וגבי כילה כתב (שם ע"ד)
וזה לשונו וכילה כשהיא אסורה אפילו בעשרה בני אדם אסור שהרי אי אפשר להביאה מתוחה כמו
שהיא ולתלותה דמאחר שהיא רחבה אינו יכול להיות שלא ימתחו אותה יותר בשעה שנוטין אותה
על המטה: והרמב"ם כתב בפרק כ"ב (הלכה לב) וזה לשונו הנוטה פרוכת וכיוצא בה
צריך להזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה לפיכך אם היתה פרוכת גדולה תולין אותה שנים אבל
אחד אסור ואם היתה כילה שיש לה גג אין מותחין אותה ואפילו עשרה שאי אפשר שלא תגבה מעט
מעל הארץ ותעשה אהל עראי. וכתב הר"ן (נו: ד"ה גוד) משמע דסבירא ליה דגוד
כעין פרוכת והראב"ד (שם) השיגו ופירש דלאו משום אהל הוא אלא שצריך לכוין הלולאות
כנגד היתדות שבכותל ושני בני אדם יכולין לכוין בלא שינוי הקיפול שלו אבל אדם אחד לא
והוי כמתקן וה"ר יונה פירש דבאדם אחד הוי כעשיית אהל לפי שקושר וחוזר וקושר כדרך
בנין שבונה מעט מעט אבל בשני בני אדם שפורסין תחלה ואח"כ נותנין על [גבי] הקינופות
אין זה כבנין שאין דרך הבנין לעשות כולו בבת אחת והיינו דאמרינן בכילה דאי אפשר דלא
מימתחא פורתא כלומר שאינה נפרסת כולה בבת אחת עכ"ל וזה לשון הראב"ד בהשגות
וכילה שהיא גדולה בכיסכסיה אפילו שני בני אדם אין יכולין בלא שינוי הקיפול שלו ויראה
כנוטה אהל לכתחלה אי נמי כמפשט הקמטין לתקון עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו סעיף יב
(מג) הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך
ליזהר יח שלא יעשה אהל (מד) בשעה שנוטה; לפיכך אם היא פרוכת גדולה, (מה) יט תולין אותה
שנים אבל אחד אסור. ואם היתה * (מו) כילה כ שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה,
(מז) שא"א שלא תגבה מעט מעל הארץ * ותעשה אהל עראי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף יב
(מג) הנוטה פרוכת - כ"ז הוא לשון
הרמב"ם וס"ל דאף שמסתמא יש עליה חוטין מבע"ש שהיא תלויה בהן דאל"ה
אסור לתלותה לדעתו כמו שכתב השו"ע בסי"א אפ"ה צריך ליזהר בזה:
(מד) בשעה שנוטה - כלומר דבשעה שעוסק
בתלייתה דרך הוא שמתקפלת מעט מרחבה ואם יהיה הכפל טפח הו"ל אהל:
(מה) תולין אותה שנים - דשנים יכולין
לתלותו כולו כאחד שלא תתקפל ומשא"כ אחד ומטעם זה יש נמנעין קצת שלא לתלות הפרוכת
בשבת:
(מו) כילה - היינו יריעה פרוסה מלמעלה
על איזה דבר ונעשית כעין טלית כפולה שביארנו בס"י ומיירי בשכרוך עליה חוט או משיחה
מבע"י דומיא דפרוכת דאיירי ביה מעיקרא דצריך לדעת הרמב"ם שיהיה עליה כרוך
חוט מבע"י וכנ"ל בסעיף יו"ד ולהכי מסיים שיש לה גג היינו שיהיה עכ"פ
הגג רוחב טפח וכ"ש היכא שהגג רחב הרבה דאי אין לה למעלה רוחב טפח הלא קי"ל
דמותר לפורסה לכו"ע כשכרוך עליה חוט או משיחה מבע"י:
(מז) שא"א וכו' - ר"ל דלא
נימא היכא שהכילה היא רחבה שכל אחד יקשור רק זוית הכילה להכתלים ונשאר אמצע הכילה מונח
על הקרקע ואין שם אהל עליה קמ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף יב
* כילה שיש לה גג וכו' - הנה כמה אחרונים
נתקשו בביאורו מאי קאמר עיין בלבושי שרד ועיין במ"א במה שמפרש ע"ז וגם זה
דחוק מאד דמאי נ"מ שתפורה שפה סביבה וגם ידוע שהרמב"ם דרכו לברר ולהעתיק
דברי הש"ס להלכה אבל לא להמציא סברות חדשות במה שלא נזכר כלל אבל לפי מה שהאיר
ה' עינינו בפיר"ח בסוגיא זו שממנו הועתקו כל הדינים האלו של הרמב"ם כמו שיראה
המעיין נבין את דברי הרמב"ם ששם ג"כ כתוב דבר זה של הרמב"ם ושם כתוב
גג רחב טפח ועתה נבין שגם כונת הרמב"ם כן הוא ועתה נבאר את דברי הר"ח [וממילא
יבוארו ג"כ דברי הרמב"ם] במה שמפרש על דברי אביי דאמר וכילה אפילו עשרה בני
אדם אסור דהיינו בגג רחב טפח דיקשה עליו הקושיא שהקשה הלחם משנה על הרמב"ם ונשאר
בקושיא דאפילו אין גג רחב טפח תעשה אהל עראי ויאסר אבל באמת ניחא דאיתא שם מקודם בגמרא
גוד בכסכסיו מותר לנטותו בשבת ופירש הר"ח דהיינו שתלוי עליו החוטין שמותחו בהן
וקאמר רב לא שנו אלא בשני בני אדם אבל באדם אחד אסור וע"ז קאמר אביי דכילה אפילו
עשרה בני אדם אסור וע"כ היינו בחד גווני דמיירי בגוד דהיינו בחוטין ואפ"ה
אסור בכילה ואי דמיירי הסוגיא בכילה שאין בגגה רוחב טפח אמאי יהיה אסור וע"כ פירש
הר"ח דמיירי שיש לה גג רוחב טפח ולהכי אסור אף שיש לה חוטין ואזיל הר"ח לשיטתי'
דס"ל בריש הסוגיא דברוחב טפח לא מהני חוטין [ורש"י דס"ל בריש הסוגיא
דחוטין מהני בגג רחב טפח ע"כ דמיירי הכא בשלא היו חוטין כרוכין עליה מבע"י
וע"כ מוכרח לפרש גוד בכסכסו' שלא כפירוש ר"ח דהיינו חוטין] ומעתה יבוארו
דברי הרמב"ם ג"כ על נכון ויוסר קושית הלח"מ דמתחלה כתב הנוטה פרוכת
וכו' דלדידיה ידוע בסי"ב [שהעתיק המחבר הלשון ממנו] דס"ל דפרוכת אסור לנטות
כ"א כשיש לו חוטין תלויין מע"ש וע"ז קמסיים דאבל אחד אסור ולמד דינו
מגוד בכסכסיו דגם שם ע"י חוטין מותר ואפ"ה באדם אחד אסור [או דהוא מפרש גוד
היינו פרוכת כמו שביאר הר"ן לדברי הרמב"ם] ואח"כ קאמר דכילה שיש לה
גג היינו שהגג רחב טפח [דאל"ה לא נחשב גג] דאז לא מהני חוטין וכדקאמר אביי דאי
אין לה גג רחב טפח בודאי חוטין מהני כנלענ"ד ברור בעזה"י:
* ותעשה אהל עראי - הנה לפי מה שכתב
מתחלה שיש לה גג ואפ"ה כתב דיעשה אהל עראי משמע מזה כמו שהוכחנו לעיל לדעת הר"ח
דאפילו בגג רחב טפח אם יש חוט או משיחה הוא רק אהל עראי:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ו
שירי מחצלאות שבלו הרי הן ככלי שמלאכתו
להיתר מפני שראויין לכסות בהן הטינוף, אבל שירי בגדים שבלו שאין בהן שלש על שלש אסור
לטלטלן שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים, שברי תנור מותר לטלטלן והרי הן ככל הכלים
שמלאכתן להיתר, כירה שנשמטה אחת מירכותיה אסור לטלטלה שמא יתקע.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
טז חלוק שכיבסו אותו ותחבו בו קנה וכו'. מימרא דרב חסדא בפרק תולין (קמ.):
ומ"ש ואם תחבו בו כלי וכו'. גם
זה שם (ע"ב):
כירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה וכו'.
פלוגתא דאמוראי בריש פרק תולין (קלח:) ופסקו הפוסקים (רמב"ם פכ"ו ה"ו)
כרב דאמר אפילו אחת אסור שמא יתקע ופירש רש"י ירכותיה פטפוטים שלה כעין רגלים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף טז
חלוק שכבסו אותו (סג) ותחבו בו קנה
לייבשו (סד) יכול לשמטו מעל הקנה; (סה) אבל לא ליקח הקנה מתוכו, אסור לפי שאינו כלי.
ואם תחבו בו (סו) כלי, מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו (סז) לאיסור. כירה שנשמטה
אפילו (סח) אחת מירכותיה, לב <יד> אסור לטלטלה. הגה: (סט) וכן ספסל ארוך שנשמט
א' מרגליה, כ"ש שתים, * דאסור (ע) לטלטלה ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה אפילו
נשברה מבע"י (תרומת הדשן סי' ע"א), (עא) לג אא"כ ישב עליה כך פעם אחת
קודם השבת (ב"י ס"ס שי"ג). * (עב) <טו> גם לד אסור להכניס הרגל
לשם משום בנין (ב"י שם).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף טז
(סג) ותחבו בו קנה - היינו מע"ש
וגם מיירי שנתייבש קצת מבע"י דאם היה טופח ע"מ להטפיח בבין השמשות אסור לטלטל
החלוק כל השבת דמיגו דאתקצאי לביה"ש וכדלעיל בסי' ש"א סמ"ו בהג"ה
איתקצאי לכולי יומא:
(סד) יכול לשמטו וכו' - לכאורה הלא
מטלטל עי"ז גם הקנה ובסי"ד מוכח דהיה אסור לשמוט המנעל מפני דמטלטל עי"ז
הדפוס אי לאו דדפוס היה כלי וקנה לאו כלי הוא י"ל דהכא מיירי שיכול לשמוט הכתונת
בלי טלטול הקנה עמו [א"ר]:
(סה) אבל ליקח וכו' - ואף שכבר נשתמש
בו מבע"י עדיין לא נעשה כלי בכך דלא היה דרכם ליחודי קנים להכי [ר"ן] ולפ"ז
לדידן דדרך ליחד קנים לתלות עליהן שרי בהכי [אחרונים]:
(סו) כלי - כגון קנה המיוחד לאיזה
תשמיש:
(סז) לאיסור - דהלא הוא צריך למקומו
של הכלי דהיינו החלוק:
(סח) אחת מירכותיה - והוא כעין
רגלים והטעם דגזרינן שמא יתקע הרגל לשם בחוזק לחברה וחייב משום מכה בפטיש או משום בנין
לאיזה פוסקים וכ"ש אם נשמטו שתים מירכותיה דאין לה עמידה כלל בודאי חיישינן שמא
יתקע לה הרגלים:
(סט) וכן ספסל וכו' - הכל מטעם הנ"ל
ודוקא בנשמט דאפשר לחברו וע"כ אסרו אפילו בטלטול משום שמא אתי ליתקע אבל אם נשבר
רגל אחד דלא שייך בו שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ע"כ מותר
בטלטול ורמ"א דנקט לקמיה אפילו נשברה לאו דוקא הוא אלא נשמט קאמר. גם אם נשמט
אותו הרגל מכבר ואין כאן אותו הרגל כלל אלא הספסל הוא בלא רגל אין איסור לסמוך אותו
על ספסל אחר דכאן לא שייך שמא יתקע [ט"ז וש"א]:
(ע) לטלטלה ולהניחה - ובישיבה לחוד
אם אינו מטלטל פשיטא דמותר [א"ר]:
(עא) אא"כ ישב וכו' - דכיון שישב
עליה כך פ"א בלי רגל שוב לא יתקע:
(עב) גם אסור להכניס - היינו אפילו
אם לא יתקענה בחוזק משום חששא שמא אתי לתקוע דסתם רגלי הספסלין דרכן להיות מהודקין
וחיישינן לזה וכ"ז אפילו בישב על הספסל כבר פ"א קודם השבת דבלא זה אסור הספסל
אפילו בטלטול. כתב המ"א דאם דרך הרגל להיות לעולם רפוי אצלו מותר להכניסו ברפיון
ועיין בביאור הלכה. וכ"ז ברפוי ממש אבל רפוי ולא רפוי אסור [ב"י בסי' שי"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף טז
* דאסור לטלטלה ולהניחה וכו' - וה"ה
דסתם טלטול אסור ג"כ אצלה כמו גבי כירה אלא לרבותא נקט כדמוכח בתה"ד שהובא
בב"י בסימן שי"ג ע"ש ומ"מ נראה דבעת שנשמט הרגל ממנה וירא שלא
תפול הספסל ויזיק לאדם מותר לטלטלו ולפנותו משם וכנ"ל בס"ו בהג"ה וממילא
דמותר אז לסמכו על ספסל אחר ולישב עליו אך שיזהר שלא יטלטלנו בישיבתו:
* גם אסור להכניס וכו' - עיין במ"ב
במש"כ אפילו אם לא יתקענה וכו' הוא מט"ז ופשוט ומש"כ דסתם רגלי הספסלין
דרכן להיות מהודקין הוא בב"י סוף סימן שי"ג וע"כ דין זה שהבאתי במ"ב
בשם המ"א לא ברירא לענ"ד כ"כ דמנלן דתליא באדם זה שאצלו דרכו להיות
רפוי דילמא תליא בדעלמא וע"כ אין ראיה מה שהביא המ"א מסימן שי"ג ס"ו: