רי"ף שבת דף נז.
גמ' שבת דף קלט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 40:35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:50 דקות
1)מת המוטל לקברו, אם הוא ביו"ט
ראשון יתעסקו בו עממין אפילו מת בו ביום
2)בי"ט שני יתעסקו בו ישראל אפי'
ביום שני של ראש השנה
3)בחו"ל, מותר לזרוע בצד הגפנים
בתוך הכרם, לכתחלה
4)אמר לעובד כוכבים: חסום פרתי ודוש
בה
5)אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה
שלנו
6)ביוה"כ מברכין על המילה בלא
כוס
7)בט' באב יברך על הכוס ותשתה ממנו היולדת
8)אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אמירה
לנכרי שבות
9)אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, ברית
מילה
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק א הלכה כג
כיצד * המת ביום טוב ראשון יתעסקו
בקבורתו הגוים וביום טוב שני יתעסקו ע בו ישראל, ועושין לו כל צרכיו כגון עשיית המטה
ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכל כיוצא בזה, שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב
ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקכו
א מת המוטל לקברו אם הוא ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין וכו'. בפרק קמא
דביצה (ו.) אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל
ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה מה שאין כן בביצה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי
אבל לא אשתהי משהינן ליה ורב אשי אמר אף על גב דלא אשתהי לא משהינן ליה מאי טעמא יום
טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא: וכתב הר"ן
(ג. ד"ה אמר) איכא מאן דאמר דמר זוטרא אכולה מילתא דרבא קאי דלא אמרינן ביום טוב
ראשון ע"י עממין ולא ביום טוב שני ע"י ישראל אלא בדאשתהי אבל לא אשתהי לא
ופירוש אשתהי בין שנשתהה כבר בין שעתיד לשהות כגון שיש שבת אחריו ורב אשי נמי דאמר
אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה לא פליג אלא במת ביום טוב שני משום דכחול שויוהו
רבנן אבל מת ביום טוב ראשון דהוי מדאורייתא מודה רב אשי למר זוטרא דדוקא בדאשתהי אבל
לא אשתהי לא ולא נהירא דאם כן לא הוה ליה למימר סתמא אע"ג דלא אשתהי נמי לא משהינן
ליה אלא ודאי משמע דמר זוטרא לא קאי אלא אמת ביום טוב שני משום דשרי לאיעסוקי ביה ישראל
אבל מת ביום טוב ראשון דלא שרי אלא בעממין אפילו למר זוטרא שרי אע"ג דלא אשתהי
ע"כ: והרא"ש כתב שם (סי' ה) דבשבת (קלט.) גבי עובדא הוה בבי כנישתא דמעון
וכו' ואמר רבא מת ביום טוב ראשון וכו' פירש רש"י (שם: ד"ה מת ביום טוב) בדאשתהי
וכן כתב בה"ג (הל' אבל דף מד ע"ד) מאן דשכיב ביום טוב ראשון וחזו ליה דלא
מינטר עד למחר טרחינן ומייתינן גוים וקברי ליה ואי ליכא עממין אסור לישראל למיקבריה
ביום טוב ראשון אע"ג דסריח וביום טוב שני היכא דליכא גוים לעסוקי ביה יתעסק בו
ישראל משמע דלא קברינן ביום טוב ראשון ע"י עממין אי מינטר עד למחר ולפי דבריהם
צריך לומר דמר זוטרא דאמר לא אמרן אלא דאשתהי קאי אכל מאי דאמר רבא איום טוב ראשון
ואיום טוב שני וכן כתוב באור זרוע (ח"ב הל' יו"ט סי' שלא) ופוסק כמר זוטרא
ורב אשי דפליג אמר זוטרא לא קאי אכל מאי דאמר מר זוטרא אלא דוקא איום שני ולישנא דתלמודא
לא משמע הכי וגם לא מסתבר כלל שלא יהא כבוד הבריות דוחה אמירה לגוי שהוא שבות דרבנן
ואע"ג דלא סריח כבוד המת הוא שלא להלינו והמדחה מטתו הרי זה משובח ועוד איכא תוספת
צער לאוננים ביום טוב עכ"ל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפרק א (ה' כ"ג)
וכתב הרב המגיד שכך הוא המחוור ושכך העלה הרמב"ן ז"ל (חי' שבת קלט: ד"ה
ואמר). וכתב הר"ן בפרק תולין (שבת נז. ד"ה מת) שכך הוא מנהגן של ישראל להתעסק
בעממין ביום טוב ראשון אע"ג דלא אשתהי:
כתב ה"ר יחיאל הלוי שישראל יכולין
להוליכו וכו'. כ"כ תשב"ץ (סי' תל) בשם רבינו יואל הלוי ובהגהות מימון פרק
א' (אות ע) אחר סברת רבינו תם (תוס' ביצה ו. ד"ה והאידנא) כתבו וכל זה דוקא בעשיית
ארון ותכריכין אבל להלבישו ולהוציאו ולהשימו בקבר כתב ראב"ן (דפוס פראג פג:) דמותר
אפילו ביום טוב ראשון לישראל דומיא דהוצאת קטן למולו ולולב לצאת בו וספר תורה לקרות
בו (עיי' ביצה יב.) דשרי מטעם כיון דאיכא צורך מצוה עד כאן וכ"כ המרדכי בפרק תולין
(סי' תכו):
ומ"ש רבינו וכן כתב אדוני אבי
ז"ל. נראה שכתב שסובר כן הרא"ש מדכתב בפרק קמא דביצה (סי' ה) גבי יום טוב
שני שנהגו באשכנז שהגוי חופר הקבר ועושה ארון ותכריכין וכל דבר שהוא איסור דאורייתא
אבל טלטול והוצאת המת עושה ישראל דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה
שם:) והוא דאיכא צורך מצוה עד כאן ומשמע לרבינו דמההוא טעמא שרי הרא"ש הוצאתו
ביום ראשון. ובתשובה (כלל כג סי' ב) כתב כן בפירוש וז"ל וגם ביום טוב ראשון
ישראל מכתפין בו עד הקבר ומשימין אותו בקבר דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך
ובלבד שיהא לצורך מצוה כגון קטן למולו: וזה לשון הר"ן בפרק קמא דביצה (ג:
ד"ה ודאמרינן) ודאמרינן יתעסקו בו עממין איכא מאן דאמר דדוקא בקבורתו אבל טלטולו
מותר ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך
הותרה נמי שלא לצורך ואיכא מאן דאסר ולישנא דיתעסקו בו עממין הכי משמע דמדלא אמרינן
יקברו אותו עממין משמע דכל עסקיו ע"י עממין דוקא שאין כאן כבודו של מת שנתיר בו
משום כבודו כלל כיון שסופו להתעסק בו עממין. ועוד כתב הרמב"ן (חי' שבת קלט. ד"ה
ואמר) דהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין שאין לומר בו מתוך כיון שאין בו צורך היום
כלל עכ"ל. והרשב"א בתשובה (ח"א סי' כב) כתב כדברי הרמב"ן ז"ל:
ומדברי הרמב"ם בפרק א' (הכ"ג) היה נראה להתיר שכתב המת ביום טוב ראשון יתעסקו
בקבורתו הגוים וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל ועושין לו כל צרכיו וכו' ומדנקט גבי יום
טוב ראשון יתעסקו בקבורתו הגוים משמע דבקבורתו ממש הוא דיתעסקו הגוים אבל בטלטולו והוצאתו
יתעסקו בו ישראל אלא שהרב המגיד כתב שלדעת הרמב"ם ביום טוב ראשון אין ישראל מתעסקין
בו כלל אפילו לטלטלו אלא מה שמותר בשבת: וכתב בכל בו (הל' יו"ט סי' נח יט.) שבנרבונא
נהגו להתיר וגם בתרומת הדשן (ח"א סי' פב) כתוב דסמכינן ארבנו יואל ואשיר"י
דמסיק כוותיה ושרו. אמנם היכא דאין רוצים לקברו בו ביום אלא שרוצים להוציאו מן הבית
לבית הקברות כדי לקברו למחר ומוציאין אותו היום בשביל עגמת נפש או בשביל כהנים אין
נראה דשרי וכ"כ בהדיא באשיר"י פרק קמא דמועד קטן (סי' יג) מפירוש רש"י
(מו"ק ח: ד"ה אין חופרין) דאפילו ביום טוב שני אם אין רוצין לקברו בו ביום
לא שרי לעשות בו שום איסור מלאכה רק טלטול בעלמא ודבר שאין בו טורח: וכתוב עוד בתרומת
הדשן (שם) על מה שכתב המרדכי פרק תולין (סי' תכו) נהגו לקברו על ידי עממין אפילו בו
ביום ומטהרין אותו על ידי עממין מפני שצריך סדין משום כבוד ואתו לידי כיבוס עד כאן,
מצאתי תשובה דישראל מטהרין אותו וכן נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים וכן הדעת נוטה דמה
שכתב המרדכי דצריך סדין מפני כבוד אדרבה יש לחוש טפי לכבוד זה לטהרו על ידי ישראל בידים
או בקש ועל גבי עור דליכא למיחש לסחיטה וכיבוס משנעשה על ידי גוים בסדין דמרדכי גופיה
כתב שם בפרק תולין (הגהות מרדכי סי' תעג) בתשובה ר"ב דאפילו בהוצאה מבית לכרמלית
למת על ידי ישראל ולא ע"י גוים כל שכן אם יגעו בו הגוים הטמאים כזבים לכל דבריהם:
כתב הכל בו (שם) נהגו בנרבונא שישראל נושאין המת אפילו ביום טוב ראשון עד הקבר וכן
רוחצין אותו בלי ככר ותינוק והטעם משום דטלטול בעלמא הוא ולחמם המים לרחיצה ג"כ
מותר שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה יב:) והוא דאיכא צורך יום
טוב או צורך מצוה אבל אחר יציאת נשמה מטלטלין אותו מן המטה לארץ על ידי ככר או תינוק
משום דהוי כמחמה לצל (עיי' שבת מג:) ע"כ וסיים בה באורחת חיים (הל' יו"ט
אות כו) ואפילו בשבת מותר ע"י ככר כיון דליכא אלא איסור טלטול ויש אוסרין טלטול
ע"י ככר אלא מחמה לצל וכן הוצאתו כי אם ע"י עממין וכ"כ הרמב"ן
(תורת האדם עמ' קיא מהד' שוועל) דמאן דמתיר הטלטול וההוצאה טעה בשתיהן וכן פסק הרשב"א
(שם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקכו סעיף א
מת המוטל לקברו, אם הוא ביו"ט
ראשון ((א) לא יתעסקו בו ישראל (ב) א ואפילו יסריח ואי אפשר בעממין, (ג) אבל) ב יתעסקו
בו [ב] עממין אפילו מת בו ביום (ד) (וע"ל סימן ד"ש), * (ה) ואפילו אם יכולין
להשהותו עד למחר שלא יסריח; (ו) וכל זה <א> בעשיית (קבר) וארון (ז) ותכריכין,
(ח) אבל להלבישו (ט) ולחמם לו מים ג לטהרו (י) ד ולהוציאו (יא) ולשומו בקבר, (יב) מותר
על ידי ישראל. הגה: וטוב ליזהר לטהרו (יג) ע"י קש על גב עור או נסר, ולא ע"י
סדינים, (יד) שלא יבא ה לידי סחיטה (תה"ד סימן פ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקכו סעיף א
(א) לא יתעסקו בו ישראל - דאין מצוה
של קבורה דוחה עשה ול"ת דיו"ט. וגם ע"י קראי"ם ואפילו אם נעשה
עובד כוכבים אסור דהא ישראלים הם ומצווים ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול:
(ב) ואפילו יסריח - כגון שמונח מעיו"ט
או שהוא ימות החמה ואפילו היה יו"ט ראשון ע"ש שעד יום א' א"א לקוברו
ובמקום שאין העובדי כוכבים מניחים לעשות מלאכה ביום אידם שע"כ יהא מונח עד יום
ב' אסור גם כן על ידי ישראל:
(ג) אבל יתעסקו בו עממין - ואם חל
יו"ט ראשון בע"ש וביה"ק רחוק מן העיר יותר ממהלך יום ולא יגיעו העכו"ם
שם עד למחר ביום השבת אסור וכדלקמן בס"ג אלא יקברוהו על ידי עכו"ם בעירו
ולאחר שבת יוציאוהו ויוליכוהו לבית הקברות או יניחוהו בארון ויחמרו בחמר ובזפת ע"י
עכו"ם כדי שלא יהא ריחו נודף ולאחר שבת יוציאוהו ויקברוהו:
(ד) וע"ל סימן ש"ד - לענין
עבדים אם מתעסקין על ידיהם:
(ה) ואפילו אם יכולין להשהותו להשהותו
וכו' - עיין בה"ל:
(ו) וכ"ז בעשיית קבר וכו'
- שהם מלאכות גמורות מדאורייתא וה"ה דאסור לחתך בעצמו בגד פשתן בין מה שחותכין
במדה מן החתיכה הגדולה או מה שמחתכין לחתיכות קטנות כדי לתפרם אח"כ יחד כדרך שעושין
בבגד דכל זה הוא בכלל מחתך [חכמת אדם] וכתבו הפוסקים דאפילו יש איזה חפירה בבה"ק
שאפשר להניחו שם עד אחר יו"ט או אפילו קבר גמור רק שאיננו שלו ויצטרך לפנותו מותר
לחפור ביו"ט ע"י עממים שאין זה כבוד למת לטלטל עצמותיו ולפנותו:
(ז) ותכריכים - ומ"מ אם אפשר
ליקח תכריכים מוכנים מאחד והם לפי ערך מדתו בודאי אין עושין אפילו על ידי עממין:
(ח) אבל להלבישו - שאינו אלא טלטול
בעלמא:
(ט) ולחמם וכו' - דאין בכל זה איסור
דאורייתא דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך וה"ה בהוצאה
ואפילו למ"ד דשלא לצורך כלל מדאורייתא אסור בכגון זה דאיכא צורך קצת ומצוה דזילא
ביה מלתא דלתעסקי עכו"ם בטהרתו וכה"ג שרי משום כבוד המת:
(י) ולהוציאו - פי' לקוברו אבל לטלטלו
מן המטה לארץ כמו שנוהגין תיכף לאחר מיתה לא שרי רק ע"י ככר ותינוק וכמו בשבת
דטלטול זה אינו צורך קבורה:
(יא) ולשומו בקבר - אבל לכסותו אח"כ
בעפר לא שרי לכו"ע רק ע"י עממין דמילוי גומא הוי כבונה:
(יב) מותר ע"י ישראל - ומ"מ
ללות חוץ לתחום אסור אף דתחומין גם כן אינן אלא מדרבנן כדלקמן בס"ו ושם יתבאר.
ודע דאף שהמחבר העתיק לסעיף זה בלא פלוגתא יש כמה ראשונים שחולקים בזה ואומרים דלא
התירו חכמים לישראל בזה בשום דבר כיון דסוף סוף צריכין אנו לעכו"ם לעיקר עסק הקבורה
יעשה גם שארי דברים וכן הוא דעת רדב"ז בתשובה וכן נוטה ג"כ דעת הגר"א
בביאורו ומ"מ מי שרוצה לנהוג כדעת השו"ע בודאי אין למחות בידו כי יש כמה
פוסקים העומדים בשיטה זו:
(יג) ע"י קש וכו' - כלומר לטהרו
ע"ג עור או נסר ולא ע"ג בגדים ובמה ירחצו בקש וה"ה בידו אבל לא בסדינין:
(יד) שלא יבא לידי סחיטה - אע"ג
דמשעה ששורה אותו במים יש בו משום כיבוס וכדלעיל בסימן ש"ב ולא הוי ליה לנקוט
חשש דסחיטה שאח"כ י"ל דמסתמא רוחצין המת בסדינים נקיים ולבנים ולהרבה פוסקים
לא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו וכדלעיל בסימן ש"ב ס"ט אבל משום סחיטה יש
כאן ובפרט דלאחר הרחיצה מלוכלך הסדין מזיעת המת וכה"ג ויבא לסחוט אותו והוא כיבוס
גמור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקכו סעיף א
* ואפילו יכולין להשהותו עד למחר
- הרב יש"ש כתב דבמקום שאין מנהג יש להחמיר ולחוש לרבוותא דלא שרי ביו"ט
א' אפילו ע"י עממין אא"כ באישתהי או שיהא צריך לשהות או מחמת חום ונפוח והוא
מדברי או"ז וכתב עוד דלפי סברא זו בתינוק מת אפילו באישתהי נמי אין לקוברו ביום
א' ע"י עממין דבשר ילד אין מתקלקל כ"כ מהר גם אפשר להניחו במרתף קר גם אין
שייך גביה כ"כ שהוא מתבזה בין החיים כמו במת גדול עיי"ש והעתיקו במג"א
וכן בא"ר העתיק ראשית דבריו ופשוט הוא דלדידן דמקילינן במת גדול אפילו בלא אישתהי
א"כ ה"ה במת קטן קוברין אותו ביום א' ע"י עממין ואפילו בלא אישתהי וכן
מבואר שם בלשונו להדיא עיין ביש"ש שם ולדינא בודאי אין לחוש לעיקר דברי היש"ש
בזה אפילו במקום שאין מנהג דהא לדבריו צריך להמתין עד יום ב' ולקוברו ע"י ישראל
וכמסקנת רב אשי דבב' אפילו לא אישתהי ואנן הא קיי"ל אדרבה דאסור להמתין עד יום
ב' כדי לקוברו ע"י ישראל וכדמבואר בסעיף ב' במחבר וכן העתיקו כל האחרונים [ובאמת
ביש"ש נשמט דין זה לגמרי משום דאין לו מקום לפי שיטתו] הרי מבואר דלדידן אדרבה
שבות שיש בו מעשה חמור ולפלא על מג"א שהביאו בזה שוב ראיתי לבית מאיר שהשיג על
יש"ש בזה ורמז להא דס"ב ואפשר כוונתו להא דהקשינו עיי"ש שלשונו מקוצר
בזה ובש"ע הגר"ז השמיט ג"כ להא דיש"ש:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק א הלכה כג
כיצד * המת ביום טוב ראשון יתעסקו
בקבורתו הגוים וביום טוב שני יתעסקו ע בו ישראל, ועושין לו כל צרכיו כגון עשיית המטה
ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכל כיוצא בזה, שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב
ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקכו
ד (א) ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל אפילו ביום טוב שני של ראש השנה ואפילו
לא אשתהי ואפילו למיגז ליה אסא ולעשות לו תכריכין. כבר כתבתי בסמוך דהכי איתא בפרק
קמא דביצה. וכתב הר"ן (שם ד"ה יום, שבת נז. ד"ה מת) מסתברא כיון דכחול
שויוהו רבנן אפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל וכן הסכים הרמב"ן (תורת האדם עמ'
קיג - ד, חי' שבת קלט: ד"ה אמר) שלא כדברי רב אחא משבחא (שאילתות אחרי סי' צד)
שכתב דדוקא היכא דליכא עממין אבל בדוכתא דשכיחי עממין לא שרינא אלא בעממין: וכתב עוד
הר"ן למיגד ליה גלימא למיגד לחתוך כמו גודו אילנא גלימא לתכריך למיגז ליה אסא
לגזוז הדס מן המחובר שהיו מניחין אותו על מטת המת לכבוד וכתב רש"י במסכת מועד
קטן (ח:) דדוקא הני לפי שטרחתן מועט אבל לחצוב לו קבר שטרחתו מרובה לא שרי ולא נהירא
אלא הכי קאמר דאפילו הני דלא מעכבי דהא אפשר בלא אסא ואפשר נמי לכרכו בתכריכין אפ"ה
שרי וכל שכן חפירת הקבר דלא אפשר בלאו הכי וכ"כ הרא"ש (סי' ה) ואפילו למיגד
ליה גלימא ולמיגז ליה אסא וכ"ש לחפור לו קבר ולעשות לו ארון ובפרק קמא דמועד קטן
(סי' יג) כתב ליישב דברי רש"י שלא יחלוק על זה וכ"כ בהגהות אשיר"י
(ביצה שם) שהתיר ריב"א לתלמידיו אפילו החפירה והתחיל בעצמו לחפור וכן נהגו העולם:
והני מילי שרוצים לקברו בו ביום אבל
אם אין רוצים לקברו בו ביום אין עושין לו שום דבר איסור מלאכה ואפילו על ידי גוים אבל
טלטול שרי. כ"כ הרא"ש בפרק קמא דמועד קטן (שם) שלמד מדברי רש"י ז"ל:
וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' פב) דמדלא מסיק רק טלטול הא הוצאה אסורה אפילו לכרמלית
נמי מלאכה דרבנן נקראת ואע"ג דמשמע דלכבסו למת ולגזוז שערו נמי שרי מכל מקום הוצאה
הוא מלאכה טפי דגזיזת שער של מת אינה מלאכה כלל:
ונראה שהכיפה שבונין על הקבר שאין
לבנותה ביום טוב וכו'. משמע מדבריו דבכיפה של בנין דוקא קאמר דאין לבנותה ביום טוב
אבל כיפה של עפר שצוברים העפר על הקבר עד שנעשה כמו תל נראה שמותר לעשותו ביום טוב
שגמר הקבורה הוא זה ומיהו הגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתב דמכיון שאמר טוב למעט
באיסור דאורייתא יש ליזהר אפילו בזה עד כאן לשונו ואיני רואה שום הכרע לדבריו:
ורבנו תם היה מחמיר בדבר שלא לעשות
האידנא כלל על ידי ישראל. סברת ר"ת כתבו התוספות (ו. ד"ה האידנא) והרא"ש
(שם) בפרק קמא דביצה אהא דאיתא התם אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן ופירש רש"י
דחברי היו כופין את ישראל לעשות מלאכתן וביום טוב היו נדחין מהם ע"י שאומרים להם
יום טוב הוא ואם יראו אותם מקברים מתיהם יכופו אותם למלאכה וזה לשון הרא"ש בזמן
הזה אין לאסור מטעם זה כיון דליכא חברי האידנא כמו שאין נזהרים מגילוי לפי שאין נחשים
מצויין וכי האי גוונא לא הוי דבר שבמנין והרי"ף נמי לא כתבו בהלכותיו אבל ר"ת
היה מחמיר בדבר וגם רבינו חננאל פסק (על הגליון שם) כרבינא ומעשה אירע בצרפת ועשו כל
צרכי המת ורכבו עמו עד שהביאוהו לעיר אחרת וקברוהו שמה וכעס עליהם ר"ת (שבת קלט:
תוד"ה יום) משום דאמרינן בפרק תולין (שם.) דשלח להו לבני בשכר מת לא יתעסקו בו
לא יהודים ולא ארמאים לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני לפי שאינם בני תורה ואין
ראיה מהא דאמרינן בסוף פרק רבי ישמעאל (ע"ז נט.) רבי חייא בר אבא איקלע לגבלא
ואסר להו תורמוסין דשלקי גוים ואכלי ישראל לפי שאינם בני תורה ואנו נוהגין להקל בכל
הנאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שולחן מלכים ולא מחמירינן לפי שאין אנו בני תורה.
ועוד היה אומר ר"ת לפי שיש יהודים שמשתדלים לכתוב להם ולעשות כל צרכם ואם יראו
שיתעסקו לעשות מלאכה לצורך המת יכופו אותם לעשות מלאכה לצרכם ונהגו באשכנז שהגוי חופר
הקבר ועושה ארון ותכריכין וכל דבר שהוא איסור דאורייתא אבל טלטול והוצאת המת עושה ישראל
דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך וז"ל תרומת הדשן (שם) כתב אשיר"י
דנהגו באשכנז ביום טוב שני שעושין ע"י הגוים עשיית הקבר והארון והתכריכין כל מלאכות
שהן דאורייתא אבל כל מה שהוא רק איסור דרבנן עושין ע"י ישראל ונראה דהיינו בדאיתא
גוים אבל אי לא אפשר ע"י גוים כגון ביום אידם וכהאי גוונא עושין הכל ע"י
ישראל ונראה דאפילו ביום טוב של ראש השנה יש לעשות כן עכ"ל. והריב"ש כתב
בתשובה (סי' קטז) וכן הטעם האחר שהביא ר"ת משום שעושים מלאכת השרים לכתוב להם
ודמי לחברי הא נמי ליתא דשאני חברי שהיו כופים כל היהודים לעשות מלאכתן אבל מפני יהודים
מועטים הנכנסים מרצונם לעבודת השרים לא נחדל מקבור מתינו עכ"ל:
ומ"ש רבינו ולזה הסכים אדוני
אבי ז"ל. כ"כ בתשובה (כלל כג סי' ב) וז"ל ר"ת אוסר לעשות צרכי
המת ע"י ישראל ביום טוב שני ולא נהגו העולם כמותו וגם ר"י (תוס' רבינו פרץ
ביצה ו. ד"ה והאידנא) פסק להתיר עכ"ל: לחמם מים לרחוץ המת ביום טוב שני פשיטא
דשרי כיון דכחול שויוהו רבנן ואפילו ביום טוב ראשון כתבתי לעיל (ד"ה וכתב הכל
בו) בשם הכל בו דשרי משום מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך:
כתב ר"י (מו"ק ח: תוד"ה
וארון) שלא יעשו הדבר אלא בצנעא וכו' מטעם זה האידנא שיהודים מועטים דרים במקום אחד
וכשיש מת בעיר ידעו כל השכונה הוו כולהו כמו מפורסם. כ"כ הרא"ש והר"ן
בפרק קמא דביצה (שם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקכו סעיף ד
* ז בי"ט שני יתעסקו בו ישראל
אפי' ביום שני של ראש השנה, ואפילו לא אשתהי, (יח) אפי' לחתוך לו הדס מהמחובר (יט)
ולעשות לו תכריכין (כ) וארון (כא) ולחצוב לו קבר ולחמם לו מים לטהרו ולגזוז לו שערו;
(כב) ואם אין באותה העיר מקום קברות לישראל, מוליכין אותו לעיר אחרת שיש בה שכונת קברות,
אפילו חוץ לתחום, (כג) ומשכירין לו ספינה להוליכו ממקום למקום, די"ט שני לגבי
מת, (כד) ח כחול שויוה רבנן; ואפילו אפשר בעממין, יתעסקו בו ישראל; הגה: אבל באשכנז
ובמדינות אלו אין נוהגין כן, (כה) אלא כל היכא דאפשר בעממין עושין הקבר והארון ותכריכין
ע"י עממין, ושאר הדברים עושים ישראלים (כו) ט כמו בי"ט ראשון; אבל אם לא
אפשר בעממין, מותר לעשות הכל ע"י ישראל (מרדכי הל' אבל ותה"ד סימן פ"ב),
(כז) חוץ מן הכיפה שבונים על הקבר שאין בונין אותה ביום טוב. הגה: (כח) <ב> אבל
מותר י לכסותו בעפר כדרכו בחול (ב"י), ודלא כיש מחמירין, כנ"ל. במה דברים
אמורים, כשרוצים לקוברו בו ביום; * (כט) אבל אם אין רוצים לקוברו בו ביום, אין עושים
לו שום דבר איסור מלאכה, אפילו ע"י אינו יהודי, (ל) יא אבל טילטול מותר (ודין
ק"ש ותפלה אם מת לו מת בי"ט ראשון או שני, ע"ל סי' ע"א סעיף ב'
ולקמן סימן תקמ"ח בסעיף ה').
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקכו סעיף ד
(יח) אפילו לחתוך לו הדס - במקומות
שנוהגין להניח הדס על מטת המת ואע"פ שאין זה מעיקרי צרכי הקבורה אלא בשביל כבוד:
(יט) ולעשות לו תכריכין - לחתוך ולתפור
ואע"פ שאפשר לכרוך את המת בסדין שלא בתפירה. ומ"מ אם יכול למצוא תכריכים
מוכנים כמדתו אין לעשות חדשים וכמו שכתבנו לעיל בס"א ואם מטונפים הם מותר לכבסם:
(כ) וארון - אם אין לו נסרים מוכנים
מותר לנסור ביום טוב ועיין בסימן תקמ"ז:
(כא) לחצוב לו קבר - יש שכתבו דמ"מ
כל מה שאפשר למעט בחלול ממעטין וע"כ כתבו דבמקום שיש בני חבורה שרגילין לחפור
ולתפור ולעסוק אין רשאין אחרים זולת בני החברה לעסוק בקבורת המת אם לא שהוא ע"ש
סמוך לחשיכה דאז כל הזריז לסייעו שלא יבאו לידי חילול שבת הרי זה משובח וכמה אחרונים
מקילין בזה משום דיו"ט שני לגבי מת כחול הוא:
(כב) ואם אין באותו עיר וכו' - אבל
אם יש ביה"ק אלא שהוא צוה לפני מותו להוליכו לקברות אבותיו אין לחלל יו"ט
בשביל זה ומאחר שעכ"פ מצוה לקיים דברי המת מלינים אותו עד אחר יו"ט ואח"כ
יוליכוהו למקום אבותיו ואם יש לחוש שיסריח קוברין אותו ביו"ט בעירו:
(כג) ומשכירין לו ספינה וכו' - או
עגלה להוליכו עד מקום הקבורה ומותר גם להוליכו על בהמת ישראל. ודוקא האנשים הקברנים
מותרים ליכנס לספינה אבל אנשים אחרים כדי ללוותו אסורים ויבואר עוד לקמן בסעיף ז':
(כד) כחול שויוה רבנן - ומ"מ
אינו כחול ממש וכל דבר שאסור בחוה"מ אסור ביו"ט שני במכש"כ כגון לחצוב
אבנים לקבר וכן לקצץ עצים מיער כדי לעשות מהם ארון דאסור בחוה"מ וכמבואר בסימן
תקמ"ז וה"ה הכא וגם מבואר שם דלנסור עצים לקרשים לעשות מהן ארון ולקצוץ הדסים
ולתפור תכריכין וכה"ג אינו מותר רק בחצירו של מת וכה"ג כדי שיראו הכל שבשביל
מת הוא עושה ובאדם מפורסם שמת מותר לעשות אפילו בשוק שהכל יודעים שבשבילו הוא ומבואר
שם עוד דבמקומות שאין יהודים הרבה דרים בעיר אפילו באדם דעלמא מותר לעשות כל המלאכות
שלא במקומו של מת דכיון שישראלים מועטים כשמת אחד הכל יודעים ואם מותר לילך חוץ לתחום
להביא משם מת לקוברו או להביא תכריכין וארון למת יתבאר לקמן בסעיף ח':
(כה) אלא כל היכא דאפשר בעממין - ודוקא
שיש עממין לפנינו אבל אם צריך להמתין הרבה שעות עד שיבאו עכו"ם ומתוך כך יבא המת
לידי בזיון לנפוח וכיו"ב א"צ להמתין ויתעסקו בו ישראל:
(כו) כמו ביו"ט ראשון - ומ"מ
כתבו האחרונים דמותר לטהרו בסדין כדרכו ול"ג שמא יבא לסחיטה רק שיזהר שלא יעשה
סחיטה בידים ונ"ל שידקדקו שיהיו הסדינים נקיים דאי לא שרייתו הוא כיבוסו וכדלעיל
בס"ק י"ד. ומותר ללותו חוץ לתחום וכדלקמן בס"ו אע"ג דביו"ט
ראשון אסור דמ"מ לא הוי מלאכה:
(כז) חוץ מן הכיפה וכו' - היינו שהיה
דרכם לבנות בנין וזהו אסור כיון שכבר נקבר למה לנו לחלל יו"ט:
(כח) אבל מותר לכסותו בעפר - היינו
אפילו כמו שנוהגין לצבור עפר על הקבר עד שנעשה כמו תל דגמר קבורה הוא. ומשמע מסתימת
רמ"א דאפילו למנהגנו דמחמרינן במלאכות גמורות לעשות ע"י עכו"ם מ"מ
בזה לא נהגו להחמיר:
(כט) אבל אם אינם רוצים - כגון שמלינים
אותו לכבודו. וה"ה אם היה סמוך לערב ואין שהות לקוברו ועיין לקמן בס"ח דלפעמים
מותר להתחיל לעסוק לצורך המת ביו"ט כדי למהר קבורתו בחול ושם יתבאר:
(ל) אבל טלטול מותר - אפילו ע"י
ישראל ואין בכלל זה הוצאה ואפילו לכרמלית אסור [אחרונים] ומסקנת רוב האחרונים דאפילו
טלטול אינו מותר לצורך החיים כגון לפנותו מן הבית כדי שהכהנים יכנסו לבית או מפני עגמת
נפש אלא א"כ שהוא צורך המת כמו מחמה לצל וכה"ג ואף בזה מחמירים שאינו מותר
רק ע"י ככר ותינוק וע"פ המבואר לעיל סימן שי"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקכו סעיף ד
* ביו"ט שני וכו' עד לחמם לו
מים - אגב שיטפא נקט כל המלאכות ובאמת לחמם מותר ע"י ישראל אף ביום טוב ראשון
וכדלעיל בס"א וכבר העיר בח' רעק"א בזה:
* אבל אם אינם רוצים לקברו בו ביום
- עיין מ"ב והיינו להביא לו ארון ותכריכים וכיו"ב אבל לא להלינו כדי שיקבר
למחר ע"י ישראל דאין זה כבוד למת [א"ר] ומ"מ אם הוא ת"ח יש לעיין
בזה ואינו דומה להני דפסק המחבר בס"ב דאסור דשם הטעם כמו שכתבנו במ"ב ובשער
הציון משא"כ בזה:
רמב"ם הלכות כלאים
פרק א הלכה ג
אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר
לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן
ואם קיימן אינו לוקה, ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים
לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה. +/השגת הראב"ד/ אסור לזרוע
כלאים לנכרי וכו'. א"א ואם אמרו בחוצה לארץ יאמרו בארץ והלא אף המקיים לוקה ואיך
אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו, ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו
בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא.+
בית יוסף יורה דעה סימן
רצו אות סט ד"ה ומ"ש רבינו
סט ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ואם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחוצה
לארץ מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל. כבר כתבתי שהוא בפרק ח דכלאים
(הי"ג) וטעמו מדגרסינן בפרק תולין (שבת קלט.) שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא מהו
שלח להו כשותא בכרמא עירובא ולישלח להו כרבי טרפון דאמר כשות אינו כלאים בכרם וקיימא
לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ לפי שאינם בני תורה רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק
גוי וזרע ליה וליתן ליה לתינוק ישראל אתי למיסרך וליתן ליה לגדול גוי אתי לאיחלופי
בישראל ופסק ז"ל כרב משרשיא:
ומ"ש הרמב"ם אסור לזרוע
כלאים לגוי ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים לכתחלה. בפרק א מהלכות כלאים (ה"ג)
ובארץ ישראל קאמר דאילו בחוצה לארץ הישראל עצמו מותר לזרעם. ומה שתמה עליו רבינו כבר
קדמו הראב"ד בהשגות (שם) והר"ן בפרק תולין (שבת נז. ד"ה גרסי' בגמ')
להקשות עליו כן וכתבו דמדרב משרשיא אין ראיה דטעמיה משום דסבירא ליה דבחוצה לארץ שרי
דכל המיקל בארץ וכו' אלא דכל כמה דאפשר משני כדי שלא ילמדו להקל וכן פירש רש"י
וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב בהלכות כלאים (סי' ג) אסור להניח לגוי שירכיב באילן
של ישראל כדאמרינן בפרק תולין דאפילו כשותא בכרמא אסור להניח לגוי
לזרעו בכרמו משמע שהיה מפרש דטעמא דרב משרשיא כמו שכתבו המפרשים ובכישותא דכרמא דוקא
הוא שהיה מתיר רב משרשיא ולא בשאר זרעים אלא שיש לתמוה דבכשותא מיהא הוה ליה לפסוק דשרי
וי"ל דכיון דלוי אסר לבני בשכר לפי שאינם בני תורה אנן השתא לאו בני תורה אנן
טפי מבני בשכר וכמו שכתבו התוספות (שם ע"ב ד"ה יו"ט) לענין מת ביום
טוב שני:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רצו סעיף סט
כל השיעורים האלו שמרחיקים בין הגפנים
והתבואה או הירק, אינם אלא בא"י או בסוריא. אבל בחו"ל, מותר לזרוע בצד הגפנים
בתוך הכרם, לכתחלה. ולא אסרו בח"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת
יד. ואם אמר לתינוק עובד כוכבים לזרוע לו בח"ל, מותר. אבל לא יאמר לעובד כוכבים
גדול, שלא יתחלף בישראל. ואף על פי שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ, הרי אותו
הירק הזרוע שם אסור באכילה, ואפילו בחוצה לארץ, והוא שיראה אותו לוקט ומוכר, אבל ספיקו
מותר. הגה: וי"א דהואיל ומותר לזרוע ירק בצד הגפנים בח"ל, מותר לאכול אותו
ירק גם כן (הגהות מיימוני פ"י מהלכות מ"א ותה"ד סימן קצ"ד). ואין
לחוש אלא במקום דאיכא למיחש שנזרע ב' מיני ירק או ב' מיני תבואה עם חרצן במפולת יד
(מרדכי פרק קמא דקדושין); ועל כן נהגו להקל במדינות אלו בירקות הנמצאים זרועות בכרמים,
כי לא שכיח שנזרעו באיסור.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שלח
סעיף ו
אמר לעובד כוכבים: חסום פרתי ודוש
בה, (א דאמירה לעובד כוכבים אסור בכל איסורין, כמו בשבת) (טור בשם הרא"ש ורש"י
והמגיד סוף הלכות שכירות); ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת; רבץ לה ארי מבחוץ;
הרביץ בנה מבחוץ; הרי שצמאה ואינו משקה אותה; פרס עור על הדיש כדי שלא תאכל; כל זה
וכיוצא בזה אסור, ב ואינו לוקה.
ש"ך על שולחן ערוך
חושן משפט סימן שלח סעיף ו
(א) דאמירה לעכו"ם אסור כו'
- עמ"ש בא"ע ס"ס ה':
(ב) ואינו לוקה - כ' ב"י ואע"ג
דמלקות אינו נוהג האידנא מ"מ נמשך הטור אחר ל' הרמב"ם ועיין בי"ד סי'
כ"ז בהשמטו' ספרי שפתי כהן דגם יש נפקותא בזמן הזה היכא דאיכ' מלקות והב"ח
כ' דהטור נתכוין לומר דמשלם ד' קבין לפרה וג' לחמור אבל אי הוי לוקה לא הוי לוקה ומשלם
דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעות ודבריו תמוהין דהא בחסימה
אע"ג דלוקה משלם וכדאיתא בש"ס ובכל הפוסקי' וכמ"ש המחבר ס"ד והטור
גופי' וטעמא דמשעת משיכה חייב במזונותיה כו' ועוד נ"ל דבזמן הזה אפי' היא מלקות
ותשלומין כאחד חייב ממון דהא קי"ל דאם לא התרו בו או ששגג חייב בתשלומים וכדלקמן
סי' ש"ן אלמא דגבי חייבי מלקות בעי' דוקא היכא דלוקה ממש א"כ בזמן הזה הוי
כלא התרה בו וכ"מ מדברי מהרש"ל פרק הכונס סי' ו':
שולחן ערוך אבן העזר סימן
ה סעיף יד
טז אסור לומר לעובד כוכבים לסרס
בהמה שלנו. ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה, מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, יז קונסין אותו.
(ואפי' לא הערים, והעובד כוכבים מכירו ומכוין לטובתו). ומוכרן לישראל אחר, ואפי'
לבנו גדול מותר למוכרה, (ז) אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו. הגה: ומותר לתת
בהמה לעובד כוכבים למחצית שכר, אע"פ שהעובד כוכבים בודאי יסרסנו (הגהות מיימוני
פי"ז מהלכות א"ב), דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד (בית יוסף). ומותר
למכור לעובדי כוכבים בהמות ותרנגולים, אע"ג דבודאי העובד כוכבים קונה אותם לסרסם.
יח (ח) ויש אוסרים (תמצא מבואר בת"ה סי' רנ"ד /רצ"ט/). ומיהו אם אין
העובד כוכבים הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו יט לעובד כוכבים אחר לסרס, לכולי עלמא שרי
(ג"ז שם). כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים
(איסור והיתר הארוך סימן נ"ט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש
משום צער בעלי חיים (מהרא"י סי' ק"ס /ק"ה/). ומ"מ העולם נמנעים
דהוי אכזריות.
בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר
סימן ה סעיף יד
טז אסור לומר לכותי - הנה בפ' הפועלי'
מבעיא בש"ס אם אמירה לעכו"ם אסור כשאר איסורים ובעי למפשט מהא דאסור לומ'
לכותי לסרס ודוחה שם דלמא שאני סירוס דבן נח מצווה על הסירוס ובסנהדרין אפליגו אם ב"נ
מצווה על סירוס ופסקו הרמב"ם והרא"ש והרשב"א והגמיי' דאינו מצווה והסמ"ג
והג"א פסקו דמצווה א"כ אמירה לעכו"ם לסרס אסור מ"מ או מטעם אמירה
לעכו"ם אסור אפילו מה שהוא אינו מצווה או י"ל דעכו"ם מצווה על סירוס
ונ"מ אפילו למכור לו אסור כמ"ש בת"ה סי' רצ"ד ויש לחוש הכא והכא
לחומרא ואמירה לכותי אסור בכל איסורים כמ"ש בי"ד סימן רצ"ו ובת"ה
סימן שי"ח וכן אסור למכור לו לסרס:
יז קונסים אותו - אע"ג דבכלאי
בהמה אין קונסים אותו כמ"ש בי"ד סי' רצ"ז הכא ניכר האסור שאני עיין
דרישה, ישראל אחר מותר לאכול אע"ג שהוא בכלל תעבתי לך מ"מ מדאסור לגבוה ש"מ
להדיוט שרי מרדכי פ' ש"ש וישראל שסירס או שסירס העכו"ם בשבילו משמע דאסור
לאכול ממנו כמ"ש בי"ד סי' צ"ט וע"ש סי' ט"ז באותו ואת בנו
אי' פלוגת' שם אם מותר להשוחט:
יח ויש אוסרים - קאי על מכירה לכותי
ומכ"ש דאסור ליתן לו למחצית שכר משום ב"נ מוזהרים על הסירוס וכבר כתבתי רבים
חולקים ע"ז ומ"מ אין להקל וק"ל אם באפשר ליקח ממקום אחר אין איסור משום
לפני עור וכמ"ש בש"ס בנזיר ובי"ד סימן קנ"א מיהו כאן י"ל
דאסור דאפשר שיסרס כולם אלא דבר העומד להקריב לע"א או לאכילה אז אמרינן בודאי
אל יקריב כולם:
יט לעכו"ם אחר - דאז הוי לפני
דלפני ומותר ואפי' אם נתן לשלוחו אין שליחות לעכו"ם שם בת"ה ש"מ אפילו
עכו"ם בעכו"ם אין שליחות ולא כמ"ב סי' צ"ו פסק בפשיטות עכו"ם
לעכו"ם יש שליחות וע' תשו' רש"ך ס"א סי' קי"ד פסק נמי כת"ה:
חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר
סימן ה סעיף יד
(ז) אבל לבנו קטן אינו מוכרה - בטור
מתיר למוכרה לבנו קטן:
(ח) ויש אוסרים - בפ' הפועלים דף צ'
אבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה מאי כי אמרינן אמירה לגוי שבות הנ"מ
לענין איסור שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש ת"ש
דשלחו לאבוה דשמואל הלין תורא דגנבין ארמאי ומגנחין (פי' מסרסין) יתהון מהו שלח להו
הערמה איתעבד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא דשלחו הכי לאבוה דשמואל
סברי להו כרבי חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקעברו אלפני עור לא תתן מכשול וכתב
הרא"ש בשם הראב"ד דהך בעיא דחסימא לא אפשיט' ואזלינן לקולא (פירוש משום דהראב"ד
ס"ל הואיל ורב פפא דהוא בתראי אמר דמשום דבני מערבא כרבי חידקא ס"ל שלחו
ליה הכי ודרבי חידקא הלכתא היא וא"כ ליכא למפשט איסור אמירה לגוי מאיסור לפני
עור זה סברת הראב"ד) הרא"ש פליג על הראב"ד וסבר דהא דרב פפא דחוי' בעלמא
הוא ואיבעיא דחסימה אפשיטא מהא דאבוה דשמואל והטעם משום איסור אמירה לגוי ולית' לדרבי
חידקא ובת"ה סי' רצ"ט מבואר דהיש אוסרין הם הפוסקים כרבי חידקא וכבר פסק
בח"מ סי' של"ח סעיף ו' דבעיא דחסימה אפשיטא ואסור משום אמירה לכותי דלא כרבי
חידקא וכ"כ הב"י כאן דרוב הפוסקים הסכימו דבעיא דחסימא אפשיטא מההיא דאבוה
דשמואל ולדעת הפוסקים כרבי חידקא לא אפשיטא הבעי' וא"כ בחנם הביא הרב מהרמ"א
דעה זו כאן ויש ליישב:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרכא
ג כתב המרדכי (יומא שם) השיב רבינו יעקב בר שמשון אם חל שמיני של מילה
ביום הכפורים אנו נמנעין ואין אנו אומרים ברכת מילה שעל הכוס לפי שאין אומרים שירה
אלא על היין (עי' ברכות לה.) וביום הכפורים אי אפשר להטעימו אפילו לקטן דילמא אתי למיסרך
ודוקא יום הכפורים שיש בו כרת אבל שאר תעניות אין חוששין ומשקין לקטן או לאמו אבל רבינו
תם חולק בדבר דלא מיבעיא דבלא כוס עבדינן ליה דלא עדיפא מברכת המזון דבעינן כוס ועבדינן
נמי בלא כוס אלא אפילו על כוס נמי עבדינן ליה ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך ולא דמי
לזמן דיום הכפורים דהתם שתיית כוס משום יום הכפורים וכן נמי כשותא בכרמא פרק תולין
(שבת קלט.) דאסור דילמא אתי למיסרך דהתם סרוכא משום זריעה דכלאים ואתי למיסרך עכ"ל
וכבר כתבתי זה בסימן תקנ"ט (רפג. ד"ה ויש אומרים) ושם כתבתי שהנכון לברך
בלא כוס כדברי הגאונים ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרכא
סעיף ג
מברכין (יא) על המילה בלא כוס (וי"א
דמברכין בכוס (יב) ג <א> ונותנים לתינוק הנימול, וכן נוהגין).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרכא סעיף ג
(יא) על המילה בלא כוס - ר"ל
דמברכין רק ברכת אשר קידש ידיד מבטן אבל לא הברכה שעל הכוס דהלא צריך לטעום ממנו וא"א
ביוה"כ וליתן לתינוקות לשתות ג"כ אין כדאי דחיישינן דלמא אתי למיסרך עי"ז
לשתות תמיד ביוה"כ. ורשאי למצוץ הדם כדרכו בחול והנוהגים למצוץ ביין לא יזלפו
בפה ולא במוך משום חשש סחיטה רק יזלפו בפה לבד [מטה אפרים]:
(יב) ונותנין לתינוק הנימול - ר"ל
מלבד מה שנותנין בפי התינוק כשאומר בדמיך חיי צריך ליתן לו לשתות קצת מן הכוס דאל"כ
איכא גנאי להכוס [מ"א] ואם מלין אצל היולדת והיולדת חולה בענין שמותרת לאכול יכול
להוציאה וגם יאמר לה שתכוין לצאת בברכתו ותשתה ממנו:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקנט
ז ואם יש תינוק למול מלין אותו אחר הקינות ויש ממתינין עד אחר חצות. שתי
הסברות כתובות במרדכי (דמועד קטן) (תענית סי' תרלה) ונתן טעם לממתינין עד אחר חצות
דקודם חל אבלות עליו ומילה עושין אותה בשמחה (עיי' שבת קל.) דכתיב (תהלים קיט קסב)
שש אנכי על אמרתך וכתב (במרדכי שם סי' תרלז) שבספר החכמה קורא תגר עליהם לומר שמבטלין
הקדמת זריזין ובהגהות אשיר"י (שם) כתב אם יש תינוק למול משהינן ליה עד המנחה בזמן
שאומרים נחמות משום שש אנכי וכו' והעולם נוהגין שלא למול עד אחר חצות אבל אין ממתינין
עד זמן שאומרים נחמות וכתב הרוקח בסימן קי"ג שכן נוהגין בשפיר"א שאין מלין
קודם חצות לפי שקודם חצות חל עדיין האבלות:
ויש אומרים שאין לברך על הכוס אלא
יברך בלא כוס ודעת התוספות שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות ולא חיישינן דילמא אתי
למיסרך. בסוף פרק בכל מערבין (ערובין מ:) אמרינן דביום הכפורים אי אפשר לומר זמן על
הכוס משום דאי אפשר לטעמו משום דכיון דאמר זמן קבליה עליה ליום הכפורים ואסר ליה ולמיתביה
לינוקא לא דילמא אתי למסרך וכתבו התוספות (ד"ה דילמא) אומר רבינו שמואל דוקא גבי
זמן שהוא קבוע חיישינן דילמא אתי למיסרך אבל אם אירע ברית מילה בתשעה באב או ביום הכפורים
דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דילמא אתי למיסרך וכן כתב שם המרדכי (סי' תצג):
וכתב הר"ן בפרק תולין (שבת נז. ד"ה וכתבו) שהרשב"א (חי' ערובין שם ד"ה
אתי) הקשה עליהם מכשותא בכרמא דאמרינן התם (קלט.) דלא ליתביה לינוקא למיזרעיה דדילמא
אתי למסרך ולי אינה קושיא דאי שרינן בכשותא על ידי תינוק ישראל אתי למיעבד הכי בכל
שתא ושתא מה שאין כן במילה בתשעה באב או ביום הכפורים דלא מתרמיא בהו כולי האי ומכל
מקום הגאונים אמרו דלא מברכינן אכסא אלא מייתינן אסא ומברכינן עליה עכ"ל: והמרדכי
כתב במסכת יומא (סי' תשכז) בשם ר"ת (שבת קלט. ד"ה וליתן) דבכוס דמילה לא
חיישינן דילמא אתי למיסרך דלא דמי לזמן דיום הכפורים דהתם שתיית כוס משום יום הכפורים
וכן נמי כשותא בכרמא בפרק תולין דאסור דילמא אתי למיסרך דהתם סרוכה משום זריעה דכלאים
ואתי למסרך. ובמרדכי ישן (מרדכי השלם סי' תשכז עמ' פח) כתב שם דבכי האי ינוקא לא חיישינן
למיסרך וכי חיישינן למיסרך הני מילי בתינוק שגדול קצת ונותן אל לבו כדמשמע בפרק תולין
גבי זרע כשותא בכרמא עד כאן: כתב המרדכי בסוף פרק בכל מערבין (עירובין סי' תצג בגדי
ישע אות ט) פעם אחת אירע חופה בעשרה בטבת והורה רשב"ם (תוס' עירובין י. ד"ה
דילמא) לברך על הכוס וליתביה לינוקא. וכתב הרב דוד אבודרהם (עמ' שנג) שהרמב"ם
כתב בתשובה (פאר הדור סי' סג) כדברי הגאונים (שו"ת הגאונים הקצרות סי' שכט) וכן
דעת בעל העיטור (ח"ב הל' מילה נג:) כמבואר בדברי רבינו בטור יורה דעה סימן (תקנ"ט)
[רס"ה] (קצח.) וגם הרשב"א כתב בתשובה בשם הרי"ף כל תענית שאין היולדת
שותה בו אין מברכין על יין של ברכת המילה ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים והרי"ף
והרמב"ם ז"ל לברך ברכת המילה בלא כוס ובט' באב אסא נמי לא מייתינן מטעמא
דאין מברכין על הבשמים כשחל להיות במוצאי שבת ובשבעה עשר בתמוז ובשלישי בתשרי ובעשרה
בטבת שהיולדת יכולה לשתות מברכין על הכוס ותשתה ממנו היולדת והוא שתשמע הברכה ולא תפסיק
בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנט סעיף ז
אם יש תינוק למול, מלין אותו (כה)
אחר שגומרים הקינות; ויש ממתינין למולו (כו) עד אחר חצות, ומברכים ברכת המילה (כז)
בלא בשמים (כח) (והמנהג כסברא ראשונה). ואם (כט) היולדת מצויה במקום המילה, יברך על
הכוס [ו*] ותשתה ממנו היולדת; והוא שתשמע הברכה ולא תפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית
הכוס; ואם אינה שם, יברך על הכוס ויטעים (ל) ט לתינוקות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקנט סעיף ז
(כה) אחר שגומרים הקינות - דמצוה זו
עושין אותה ישראל בשמחה ולכן אין מלין בשעת קינות והספד:
(כו) עד אחר חצות - דמקודם חל עדיין
אבילות ואינו כדאי וסברא ראשונה ס"ל דאעפ"כ מצוה להקדים דזריזין מקדימין
למצות:
(כז) בלא בשמים - אף שתמיד ג"כ
אין מביאין בשמים למילה מ"מ צריך להשמיענו דכהיום ג"כ אין מביאין ולאפוקי
מדעת הגאונים שסוברין דהיום אין מביאין כוס לברכה אפי' ליתן לתינוק אלא מביאין בשמים
במקום כוס לברכה קמ"ל דלא דבט"ב צריך למעט תענוג בכל מה דאפשר:
(כח) והמנהג כסברא הראשונה - הג"ה
זו צריכה להיות קודם תיבת ומברכין:
(כט) היולדת - עיין לעיל בסימן תקנ"ד
ס"ו ובמ"ב שם:
(ל) לתינוקת - ולא חיישינן דלמא אתי
להתרגל ולשתות אף בגדלותו כיון שאינו דבר קבוע אע"ג דגבי הבדלה כשחל ט"ב
במו"ש חיישינן ואין נותנין לתינוקת וכדלעיל בסימן תקנ"ו היינו משום דלפי
קביעות השנים שלנו ע"כ יבא לפעמים לסוף ג' או ד' שנים פעם אחד במו"ש וחשוב
כמו דבר קבוע משא"כ במילה שאין לה קביעות כלל לא חיישינן לזה:
בשאר איסורים. נסתפקו בגמרא אם אמירה לנכרי שבות נאמר רק באיסורי שבת, שאיסור סקילה
הוא, אבל באיסורי תורה שהם בלאו בלבד, אמירה לנכרי מותרת, ולכן מותר לומר לנכרי חסום
פרתי ודוש בה77, וכן מותר לומר לו לסרס בהמה, להסוברים שבן נח בעצמו מותר
בסירוס בהמה78, או שאין הבדל ביניהם ובכל מקום אסורה אמירה לנכרי79.
ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהספק לא נפשט, וממילא מעמידים על הכלל שספק דרבנן להקל80,
שהרי אפילו בשבת אין אמירה לנכרי אסורה אלא מדרבנן81, ויש סוברים שהספק
נפשט לחומרא82. יש סוברים שאין הספק - או האיסור, להסוברים שנפשט לחומרא
- אלא כשאומר לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי, שהישראל נהנה מן האיסור, אבל אם אמר
לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך, מותר, כשם שמותר לומר לו אכול נבלה83.
ויש אומרים שגם באופן זה הוא האיסור84, ואינו דומה לאכילת נבלה, שגם הישראל
בעצמו מותר לו לתת נבלה לתוך פיו של נכרי, אבל כאן אותו דבר שאומר לנכרי לעשות, אסור
לו לישראל [עמוד מה טור 1] לעשות בעצמו85. ומכל מקום מותר לומר לו חסום
פרתך ודוש בה תבואה שלך86.
במקום מצוה, מותרת אמירה לנכרי בשאר
איסורים87.
במלאכת יום טוב וחול המועד לדברי הכל
אסורה אמירה לנכרי88, ששבת ויום טוב הם כדבר אחד, וכשגזרו על אמירה לנכרי
בשבת היה גם יו"ט בכלל89, אבל התירו ביו"ט אמירה לנכרי לצורך
מת, אפילו במלאכה גמורה90.
יש אומרים שמותר לומר לנכרי לזרוע
לו כלאי-זרעים* בארץ ישראל91, ויש שהסבירו: לפי שכיון שאין האיסור אלא בארץ
ישראל אין זה חובת הגוף ואמירה לנכרי מותרת בו92. ויש אוסרים, שהספק של
אמירה לנכרי בשאר איסורים נפשט לחומרא93, ויש אומרים שאף המתירים לא התירו
אלא לומר לו שיזרע בשדה של נכרי ולצורך נכרי94, או בשדה של נכרי אפילו לצורך
ישראל95. ובשביעית יש אומרים שאמירה לנכרי אסורה מן התורה, שהמצוה היא שהארץ
תשבות, כמו שכתוב96: ושבתה הארץ97.
אמירה לנכרי בשאר איסורים אינה אסורה
אלא באיסורי תורה, אבל לא באיסורים דרבנן, ולכן מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה בערב פסח
אחר חצות98. ויש אוסרים לעשות מלאכה בערב פסח על ידי נכרי99,
אם משום שסוברים שאף באיסור דרבנן אסורה אמירה לנכרי בשאר איסורים, ואם משום שערב פסח
אף הוא בכלל מועד, ודומה בזה לשבת ויו"ט וחול המועד שגם במלאכה דרבנן אמירה לנכרי
שבות100.
אסור לומר לנכרי להטיל מום בבכור בזמן
הזה, [עמוד מה טור 2] אף על פי שבזמן הזה אין איסור הטלת מום אלא מדרבנן101,
שמשום חומרא של קדשים גזרו יותר, ועוד שגם גרם הטלת מום אסור בבכור102.
אנציקלופדיה תלמודית הערות
כרך ב, אמירה לנכרי שבות [עמוד מב טור 1]
77. ע"ע חסימה.
78. ע"ע סירוס.
79. ב"מ צ א.
80. ע"ע ספק דרבנן.
81. רא"ש ב"מ פ"ז סי'
ו בשם הראב"ד. ועי' בהשגות הראב"ד כלאים פ"א ה"ג שהוא מן האוסרים.
82. רמב"ם איסו"ב פט"ז
הי"ג ושכירות פי"ג ה"ג ועי"ש במ"מ; הרא"ש שם; טוש"ע
חו"מ שלח ו, ואהע"ז סו"ס ה.
83. תוס' שם.
84. רש"י שם.
[עמוד מה טור 1] 85. ר"י בתוס'
שם, ועי"ש בשמ"ק; ש"ך יו"ד סי' רצז ס"ק ד ובאור הגר"א
שם.
86. הר"ן שם; שו"ע הרב ח"ה,
הלכות שאלה ושכירות וחסימה.
87. תוס' ר"ה כד ב, ועי"ש
ברש"ש.
88. מו"ק יב א.
89. תוס' ב"מ שם, ולפי שיטת המכילתא
מ"לא יעשה בהם" - עי' לעיל: המקורות והטעמים - הרי כל עיקר פסוק זה נאמר
ביום טוב.
90. טוש"ע או"ח סי' תקכו,
ע"פ ביצה ו א.
91. רמב"ם כלאים פ"א ה"ג,
לפי' הטור יו"ד סי' רצו והב"ח שם שר"ל בשדה ישראל.
92. ט"ז סי' רצז ס"ק א.
93. הראב"ד בהשגות שם; טור שם.
וע"ע כלאי זרעים שאוסרים גם מטעם שהוא כמקיים כלאים.
94. כ"מ שם בשם הרי"ק, ועי'
ט"ז שם.
95. ביאור הגר"א שם ס"ק
ז.
96. ויקרא כה ב.
97. מהרש"ל ב"מ שם. וע"ע
שביעית.
98. רוקח סי' שי; שו"ע או"ח
תסח א שכן המנהג, ועי"ש בפר"ח ובבאור הגר"א ס"ק ד ובשו"ת
בית אפרים חיו"ד סי' סב.
99. מרדכי פסחים פ"ד סי' תרז;
שו"ע שם בשם יש מי שאוסר.
100. עי"ש בהגר"א.
[עמוד מה טור 2] 101. ע"ע מטיל
מום בקדשים.
102. עי' רא"ש בשם הראב"ד
בב"מ שם, ועי' אחיעזר חיו"ד סי' לג. וע"ע הנ"ל שי"א שהטלת
מום בזה"ז אסור מה"ת, ולדעתם ודאי שאמל"נ אסור.
ביום הכפורים ובתשעה באב נחלקו ראשונים
כיצד לנהוג: יש אומרים שמברכים על הכוס ומניחים אותו
עד הערב ואז שותים אותו180, ויש אומרים שאין לעשות כן, שמא ישפך הכוס ונמצא
שבירך ברכה לבטלה, ועוד שאין להפסיק כל כך בין הברכה להשתייה, וכשישתה בערב צריך ברכה
אחרת, ונמצא שהברכה הראשונה היתה לבטלה181, וגם להתינוקות לא יתנו לשתות,
שמא יתרגלו לשתות בתענית כשיגדלו182, ולכן יברך בלי כוס כלל, והרי זה דומה
למקום שאין בו יין, שמברך בלי כוס183. ויש אומרים שכיון שאין אומרים שירה
אלא על היין, ולשתות אי אפשר, לא יברך כלל184. [טור רנח] ויש אומרים שיברך
על הכוס ויתן לתינוקות לשתות185, ואין חוששים שמא יתרגלו לכשיגדלו, כיון
שאינו אלא דרך עראי ומקרה186. ויש סוברים שיתנו להתינוק הנימול, שבקטן כזה
לא שייך החשש שיתרגל187. בשאר תעניות, שהיולדת אינה צריכה להתענות בהן188,
מברכים על הכוס והיולדת שותה ממנו189. ויש אומרים שבשאר תעניות מותר לתת
לקטנים, אפילו להאוסרים ליתן להם ביום הכפורים ובתשעה באב, שבשאר תעניות אין חוששים
שמא יתרגלו190.
הנוהגים לברך על ההדס191,
בתשעה באב אין מביאים הדס, כשם שאין מברכים על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב192,
שהריח הוא תענוג193.
אנציקלופדיה תלמודית הערות
כרך ד, ברית מילה [טור רמו]
180. העיטור שם בשם רבוותא קמאי; כלבו
וטור ואבודרהם שם בשמם; רוקח סי' קיג.
181. עיטור וכלבו ואבודרהם שם; האשכול
הוצ' רצ"א ח"ב עמוד 129 בשם רי"צ.
182. תשו' הרמב"ם כפי שהובאה
באבודרהם שם, ועי' תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' עט ובהערות שם; האשכול שם בשם
הגרי"צ.
183. שם וטוש"ע שם ד וב"י
ושו"ע או"ח תרכא ג ביוהכ"פ.
184. מרדכי יומא סי' תשכז בשם ר"י
בר שמשון.
[טור רנח] 185. תוס' ערובין מ ב ד"ה
דילמא; מרדכי יומא שם בשם ר"ת; טור או"ח סי' תקנט בשמם והמחבר בשו"ע
שם ז בתשעה באב; רמ"א בשו"ע יו"ד רסה ד בשם י"א: וכן נוהגים מלבד
ביוה"כ.
186. תוס' שם ומרדכי שם ועוד.
187. מרדכי הארוך יומא שם בשם ראבי"ה
וראב"ן, עי' ב"ח יו"ד שם; רמ"א בשו"ע יו"ד שם ותרכא
ג ביוהכ"פ.
188. ע"ע יולדת וע' תענית.
189. שו"ע שם.
190. בעל העיטור שם וטור שם בשמו,
ועי"ש בב"ח.
191. עי' לעיל.
192. ע"ע תשעה באב.
193. שו"ע שם. ועי' ש"ך
ס"ק יב שדחה הראיה ממוצאי שבת.