רי"ף שבת דף נז:
גמ' שבת דף קלט:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 40:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 28:30 דקות
1)כילה שיש בה רצועות, מותר להתעטף בה ולצאת
לרשות הרבים
2)היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת
כהלכתה, חייב
4)מערים ותולה אותם ליתן בה רמונים,
ואחר כך נותן בה שמרים
5)אם היה היין יוצא דרך הנקב, אסור
לסתמו ואפילו ליתן בו שום דרך הערמה
6)אסור ליכנס בספינה אם יודע
שהעכו"ם מוליך הספינה
7)אם נתן בה שמרים מערב שבת, מותר
ליתן עליהם מים כדי שיחזרו צלולים לזוב
8)יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן
במשמרת
9)כשמסננין היין בסודר צריך ליזהר שלא
יעשה גומא לקבל היין
10)יזהר שלא יגביה הכפיפה משולי הכלי
טפח, משום שינוי
11)בגד ששוטחין ע"פ החבית לכסות,
לא ישטחנו על פני כולו
12)כלי שמערין בו יין מהחבית, לא יתן
בפיו קשין וקסמין בחזקה
13)מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד
שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות
14)מסננת שנתן בה חרדל לסננו, מותר
ליתן בה ביצה
1)
כילה שיש בה רצועות, מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה כ
מותר להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מלל
אע"פ שהן חוטין ארוכין ואע"פ שאינן נוי הטלית מפני שהן בטלים לגבי הטלית
ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו, לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב
מפני שאותן החוטין ז חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית, * אבל
טלית המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה, שאין הציצית הגמורה משאוי אלא
הרי היא מנויי הבגד ומטכסיסיו כמו האימרא וכיוצא בה, ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת
כהלכתה משאוי היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
לט (א) כילה שיש בה רצועות וכו'. בריש פרק תולין (קלט:) מימרא דרבי אבין בר
רב הונא:
ומה שכתב הילכך מותר לצאת ברצועות
התלויות באבנט. כן כתבו שם התוספות (ד"ה ציצית) והרא"ש (סי' ד):
ומה שכתב אבל אם הם של משי חשיבי וכו'.
כן כתב שם הרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ה' (נתיב י"ב עד ע"ד) אבל
בספר התרומה (סו"ס רנד) ובמרדכי פרק חבית (סי' תמג) נסתפקו בהם משום דאי בעי ילבש
אנפלאות ברגליו ויהיה צריך לרצועות וגם הם ראויות לקשור בהם אחד מראשי המכנסים התלויים
למטה להגביהם מן הארץ כמו שהוא מנהג. וסמ"ג (שם, כא ע"א) התיר להדיא וכתבוהו
הגהות פרק י"ט (דפוס קושטא ה"כ):
לט (ב) כתוב בספר המצות כל דבר שנפסק מן הבגד וכו'. בסמ"ג (שם, כא ע"א)
וסמ"ק (סי' רפב עמ' דש) והתרומה (סי' רנד, צח ע"ב) ובמרדכי פרק חבית (סי'
תמג) ובהגהות פרק י"ט (אות ז בתרא) למדו כן מהא דאמרינן שמותר לצאת בכילה או טלית
שיש בה חוטין ורצועות משום דבטלי אגב הטלית ואם היא מצוייצת שלא כהלכתה אסור משום דחשיבי
ולא בטלי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף לט
(קמו) כילה (פי' יריעה כעין אהל) שיש
בה רצועות שמותחין אותה בהם, מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים ואין הרצועות חשובות
כמשאוי שמבוטלות אגבה; הילכך מותר לצאת ברצועות (קמז) התלויות באבנט אע"פ שאין
המנעלים קשורים בהם, דלא חשיבי ובטלי אגב האבנט. אבל אם הם (קמח) של משי, חשיבי ולא
בטלי ואסור (קמט) אם אין המנעלים קשורים בהם. וה"ה לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו
אחד מחובר, כגון לולאות, ואינו חשוב, מותר לצאת בו. ואם חשוב הוא, (קנ) אסור לצאת בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לט
(קמו) כילה - הוא כעין טלית שראוי
להתעטף בה ויש בה רצועות תלויות בה וע"י הרצועות מותחין אותה באהל ולא אמרינן
הך רצועות לאו צורך עיטוף הוא שאין הרצועות עשויות אלא לנטותה באהל והויין משאוי בשעה
שמתעטף בה:
(קמז) התלויות באבנט אע"פ וכו'
- שדרכן היה לקשור ראש הרצועה האחת במנעלים ולמתוח אותן למעלה וראש השני היה קושר באבנטו
ופעמים שהולך בלא מנעלים כגון ביוה"כ או מפני רוב החום ונשאר הרצועה תלויה באבנט:
(קמח) של משי - היינו הרצועות ואבנט
שתלוי בשפתו כמו חוטין מוזהבים לא שייך כלל לדין זה דנוי דחגורה הוא ושרי:
(קמט) אם אין וכו' - דאם היו קשורים
בהם הוו בכלל תשמיש לבגד ומותר בכל גווני:
(קנ) אסור לצאת בו - שכיון שאין
משמשת כלום לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד הרי הוא משוי ואינו בטל לגבי הבגד כיון שהוא חשוב
ועיין בח"א בכלל נ"ו ובנ"א שם שכתב דלפי מה שכתב המחבר בסל"ח דחוטי
ציצית חשיבי אע"ג דהן חוטין בעלמא מפני דדעתו להשלים עליהן ה"ה גבי לולאות
אימתי מותר לצאת בהן כשאינו חשוב דוקא בשאין דעתו להשלים מצד השני וע"כ כתב דצריך
אדם ליזהר כשנפסק לו רצועה מרצועות בגדיו שקושר בו שתי הצדדים ומצד אחד נשאר הרצועה
וכן זוג קרסים שנפסק קרס אחד אפילו שהן משיחה או חוט ברזל בעלמא ואין חשוב כלל אצלו
הרצועה והקרס מ"מ אסור לצאת באותו בגד כיון שדעתו להשלים ולתקן צד שנפסק וזה ישאר
במקומו וא"כ הוא חשוב אצלו ואינו בטל לבגד ואך אם אין דעתו להשלים עליהם אז כיון
שאין חשוב בטל לבגד ומותר לצאת בו:
2)
היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
לח ומה שכתב מידי דהוה אטלית שאינה מצוייצת וכו'. גם זה שם אמר רב הונא
אמר רב היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ומפרש טעמא משום דציצית לגבי
טלית חשיבי ולא בטלי ופירש רש"י חייב חטאת. ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מחייב
דהא לבושיה הוא אלא הציציות הויין לו משוי הואיל ואינם כמצוה אינם צריכין לו ומן הבגד
ממש לא הוו דלחשביה כותיה: חשיבי. משום דשל תכלת הן ולא בטלי והוו בה משוי. ולפי זה
לדידן דלית לן תכלת לא חשיבי ובטלי אבל התוספות (שם) כתבו בשם רבינו חננאל (בגליון
שם) חשיבי ולא בטלי לפי שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ט
(ה"כ) היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו
ודעתו עליהם עד שישלים ויעשו ציצית ולפי זה אפילו לדידן דלית לן תכלת חשיבי ולא בטלי
והילכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת אפילו בזמן הזה חייב חטאת:
ומה שכתב הילכך מותר לצאת בטלית שלנו
וכו'. נתבאר יפה בהלכות ציצית סימן י"ג (ד"ה ארבע) ושם (ד"ה גרסינן)
נתבאר כשנפסל הציצית בכרמלית אם צריך לפשטו מיד אם לאו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף לח
[יח*] היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת
(קמב) כהלכתה, (קמג) חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו * (קמד) ודעתו עליהם עד
שישלים ויעשהו ציצית. ואם היא מצוייצת כהלכתה, (קמה) אע"פ שאין בה תכלת, מותר
לצאת בשבת (וע"ל סי' י"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לח
(קמב) כהלכתה - עיין לעיל בסימן י"ג
ס"א במ"ב שם מבואר כל פרטי הדין הזה:
(קמג) חייב - לא בשביל הטלית דאע"ג
דאינו מקיים עשה דציצית מ"מ אינו חייב בשביל זה מחמת שבת דהא מלבושיה הוא אלא
בשביל הוצאת החוטין:
(קמד) ודעתו עליהם - ר"ל הלכך
לא בטלי אגב הטלית כמו דבטלי הרצועות לגבי כילה לקמן בסל"ט:
(קמה) אע"פ שאין בה תכלת - דקי"ל
תכלת אין מעכב את הלבן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לח
* ודעתו עליהם עד שישלים - זהו
דעת הראשונים דמפרשי מה שאמר בגמרא הני חשיבי היינו משום דדעתו להשלים ועוד יש הרבה
ראשונים דמפרשי הני חשיבי משום דהן חוטין של מצוה א"נ של תכלת כפירש"י ונ"מ
בזה לכמה ענינים עיין בנ"א כלל נ"ו ואכ"מ להאריך:
3)
ארבע ציציות מעכבין זה את זה
שולחן ערוך אורח חיים
סימן יג סעיף א
ארבע ציציות מעכבין (א) זה את זה,
שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה (ב) לרשות הרבים בשבת (ג)
[א] <א> חייב חטאת (ועיין לקמן סימן ש"ח סעיף ל"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן יג סעיף א
(א) זה את זה - שכולם הם מצוה אחת
ואם נחסר לו אפילו ציצית אחת הוי כלא הטיל בה כלל וביטל לגמרי העשה דציצית:
(ב) לר"ה - ולכרמלית אסור מדרבנן
וה"ה לכל שאר פסולים כגון שהיה הבגד סתום רובו או שהיו הציצית עשויין שלא במקומן
למעלה מג' אצבעות או למטה מקשר אגודל וכל כה"ג או שהיה ארבע כנפות קטן משעור הכתוב
בסימן ט"ז ע"ש בכל אלו אסור לצאת בהן אפי' לכרמלית מדרבנן ובגד שפתוח חציו
בצימצום עיין לעיל בסימן י' במ"ב ס"ק כ"ז:
(ג) חייב חטאת - דהוי משוי מחמת
הציצית הנותרים ואינם בטלים לגבי בגד דחוטי ציצית חשיבי הם ולא בטילי. ואפילו אם אותם
הציצית ג"כ פסולים הם מ"מ כל שנמצא בהם איזו חוטין כשרים דעתו עליהם וחשיבי
ולא בטילי אם לא שנפסקו כל חוטי הארבע ציצית ולא נשאר בהם כדי עניבה דאז בטלים הם להבגד
ע"כ אם נודע לו דבר זה בשבת כשהוא הולך בר"ה אין צריך לפשוט טליתו:
4)
מערים ותולה אותם ליתן בה רמונים, ואחר כך נותן בה שמרים
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ג הלכה יז
אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני
שנראה כבורר, אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו, ואם היתה המשמרת תלויה
מותר ליתן לה יין ביום טוב, אבל לא יתלה ס בתחלה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ומערים
ותולה את המשמרת לתלות בה רמונים ותולה בה רמונים ואחר כך נותן לתוכה שמרים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקי סעיף ד
(טז) ח אין תולין המשמרת בי"ט
לסנן בה שמרים, אבל אם היתה תלויה ועומדת * מותר ליתן בה שמרים (יז) ט לסננן; (יח)
ומערים ותולה אותם (יט) י ליתן בה רמונים, ואחר כך נותן בה שמרים. הגה: ושאר דיני
סינון, (כ) בי"ט כמו בשבת כדאיתא סי' שי"ט (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקי סעיף ד
(טז) אין תולין - היינו שמותח פי המשמרת
ע"ג כלי בעיגול ונעשה כאוהל על חלל הכלי ומשו"ה אסרו דהוי כעובדא דחול:
(יז) לסננן - ומיירי באופן שאם היה
עושהו מאתמול לא היה טוב כ"כ דאל"ה אסור משום בורר וכמו גבי חרדל לעיל בס"ג
וכתב הפמ"ג דע"י שינוי מותר בכל גווני:
(יח) ומערים ותולה וכו' - פי' אף
אם לא היתה תלויה מבע"י יכול להערים ולתלותה ליתן בה מתחלה רמונים:
(יט) ליתן וכו' - ונותן בה רמונים
מתחלה אבל כשאינו נותן בה רמונים מוכחא מילתא שעושה משום שמרים ואסור:
(כ) ביו"ט כמו בשבת - רמז בזה
מה שמבואר לעיל שם בס"י דאסור לסנן מים בסודר משום ליבון וע"ש במ"ב
וה"ה כאן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקי סעיף ד
* מותר ליתן בה שמרים לסננן - אף דהוי
מלאכה גמורה דבשבת חייב חטאת ע"ז כדאיתא בש"ס ביו"ט מותר משום דהוי
אוכל נפש ואף דלעיל אסור בורר ע"י נפה וכברה התם משום דע"י כלים אלו דרך
לעשות לימים הרבה והוי כעין קצירה וטחינה אבל כאן אף שהוא על ידי כלי דרך לעשותה לפי
שעה:
5)
אם היה היין יוצא דרך הנקב, אסור לסתמו ואפילו ליתן בו שום
דרך הערמה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה ג
וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום
כל נקב, לפיכך אסור לסתום נקב החבית ואפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון
שיסתום בקיסם או בצרור קטן, אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר,
ומותר * להערים בדבר זה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיד
יא אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב וכו'. בסוף פרק חבית (קמו.) תנן לא יקבנה
מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ופירש רש"י ויש כאן משום
ממחק. ובגמרא (שם:) מישחא רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי לא
גזרינן ופירש רש"י מישחא שמן עבה וכתבו הרי"ף (סא:) והרא"ש (סי' ח)
והלכתא כרב. ואע"ג דאיתא בגמרא אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת
לן משמיה דרב מישחא שרי לא חשו ליה הרי"ף והרא"ש משום דלישנא דסתם תלמודא
דאמר דרב אסר עדיף טפי: ומשמע מהכא דלא אסרינן אלא בשעוה וכיוצא בו שהוא דבר המתמרח
וכן בשמן עב אע"פ שאין מירוחו ניכר כל כך מכל מקום אסור כיון דשייך ביה מירוח
קצת דאתי לאיחלופי בשעוה אבל בשאר כל הדברים מותר לסתום החבית וההיא דשקל ברא דתומא
ומנח בברזא דדנא (שבת קלט:) שהביא רבינו בסמוך דמשמע דלא שרי אלא במידי דבר מאכל הוא
ועל ידי הערמה ודוקא לצורבא מרבנן נראה מדברי רש"י (שם ד"ה ומנח בברזא)
דההיא כשהיין יוצא דרך הנקב דמחזי כמתקן וההיא דשעוה ומישחא בשאין היין יוצא דרך הנקב
ומשום הכי בשאר דברים מותר לסתום חוץ מבדבר המתמרח וכן נראה מדברי רבינו: אבל הרמב"ם
בפרק כ"ג (ה"ג) כתב וזה לשונו וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל
נקב לפיכך אסור לסתום נקב החבית ואפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון
שיסתום בקיסם או בצרור קטן אבל אם הניח שום אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר
ואחר כך (הי"א) כתב הממרח רטייה בשבת חייב משום מוחק את העור לפיכך אין סותמין
נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפילו בשומן אין סותמין את הנקב גזירה משום שעוה וכתב
על זה הרב המגיד (שם) ואם תשאל והלא כבר נתבאר למעלה שאסור לסתום כל נקב אפילו בקיסם
או בצרור וא"כ למה אנו צריכין בשמן לגזירת שעוה ובשעוה עצמה לגזירת מירוח תשובתך
אין סתימה זו כסתימה של מעלה שהסתימה של מעלה היא שנכנסת תוך הנקב ובעובי הכלי וסתימה
זו היא על פני הכלי ומגבו ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח עכ"ל.
ואפשר דסבירא ליה להרמב"ם דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם
סתמו בשעוה אסור משום ממרח גם כן והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח
אבל אין הכי נמי דאסור משום דהוי כבונה: [בדק הבית] ונראה שאין כל הדברים הללו אמורים
אלא בסותם בדבר שאין דרך לסתום בו אבל לסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום בין שהיין יוצא
בין שאינו יוצא מותר [עד כאן]:
חבית שניקב והיין יוצא ממנו אסור ליתן
בו בד של שום לסתמו ואם הוא מערים ואומר שנותנו שם להצניעו וכו'. בפרק תולין (קלט:)
אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר
לאצנועי קא מכוינא ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם קא מכוינא
אמר ליה הערמה קאמרת הערמה מדרבנן היא [ו]צורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ופירש רש"י
הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא היא אלא באיסורא דרבנן דאי נמי עביד ממש בלא הערמה אדרבנן
הוא דעבר הילכך כיון דצורבא מרבנן הוא לא אחמור עליה דהוא לא אתי למיעבד לכתחלה להדיא
בלא הערמה לעבור שם לפני הכל עכ"ל ומשמע דאברא דתומא דאנח בברזא דחביתא נמי קאמר
דלא שרי אלא דוקא לצורבא מרבנן אבל הרמב"ם בפרק כ"ג (ה"ג) כתב סתם דמותר
להערים להניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם ולא חילק בין צורבא מרבנן לשאר אינשי.
וכתב הרב המגיד שאולי הוא סובר שלא אמרו דוקא צורבא מרבנן אלא למיעבר להך גיסא דוקא
אבל לאתנוחי ברא דתומא בברזא לכולי עלמא נמי שרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיד סעיף יא
אסור ליתן (מה) שעוה או שמן עב בנקב
החבית לסתמו מפני שהוא (מו) ממרח, (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה ענין א' הוא),
אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח, (<י> הואיל ואין היין יוצא אז) (ב"י),
(מז) מותר. ואם היה טו היין יוצא דרך הנקב, (מח) אסור לסתמו ואפילו ליתן בו שום
דרך הערמה (מט) לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם. (נ) ואם הוא טז ת"ח, מותר לו
להערים בכך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף יא
(מה) שעוה או שמן עב - אע"ג דאין
מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה ודוקא שמן עב כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי.
והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאל"כ בלאו הכי אסור משום מוקצה דלאו
כלי הוא וכשהכינו לכך מותר לטלטלו ולא גזרינן שמא ידבקנו לכותל או לד"א דאף אם
ידבק אינו אלא מדרבנן שמא ידבק בעת המירוח. שומן וחלב דינו כשעוה:
(מו) ממרח - וכיון דהוא משום חשש מירוח
אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה וגם אין חילוק
בזה בין ת"ח לע"ה [אחרונים]:
(מז) מותר - היינו אפילו להכניסו
תוך הנקב דהואיל ואין היין יוצא אפילו בלי תיקון לא מחזי כמתקן והאחרונים כתבו דהעיקר
כדעת הרמב"ם שחולק ע"ז וס"ל דאפילו אם אין היין יוצא דרך שם ג"כ
אסור ליתן שום דבר בתוך הנקב לסתמו משום דהוי כעין בונה אלא דע"ג הנקב מלמעלה
דלית ביה משום בנין אינו אסור כ"א בדבר שמתמרח:
(מח) אסור לסתמו - מדרבנן מפני
דמחזי כמתקן ודוקא כשסותמו בדבר שאין דרך לסתום בו כמו בצרור קטן או בקיסם אבל מותר
לכ"ע לסתום בעץ כגון בברזא כמו שהוא דרך תמיד לסתום בו:
(מט) לומר שאינו מכוין - כיון דבאמת
מכוין הוא לסתמו:
(נ) ואם הוא ת"ח - דכיון שהוא
ת"ח אין לחוש בו שאם נתירנו ע"י הערמה יבוא לעבור על איסור דרבנן זה אפילו
בלי הערמה וכתב המ"א דאף דקי"ל דהאידנא אין לנו דין ת"ח מ"מ לענין
זה אין להחמיר ע"ש ויש שחולקין עליו:
6)
אסור ליכנס בספינה אם יודע שהעכו"ם מוליך הספינה
טור אורח חיים סימן שלט
אסור ליכנס בספינה אם יודע שהעכו"ם
מוליך הספינה שנראה כשט ואם הוא מערים שנראה כנכנס בה לישן או לטייל ויודע שהעכו"ם
מוליך הספינה אסור לאינש דעלמא וצורבא מרבנן שרי:
7)
אם נתן בה שמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים כדי שיחזרו צלולים לזוב
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף ט
* (לא) משמרת, * אפילו תלויה מע"ש,
(לב) אסור * ליתן בה שמרים. אבל אם נתן בה שמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים כדי
שיחזרו (לג) צלולים לזוב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ט
(לא) משמרת - כלי שמסננין בה השמרים
והיין יורד זך וצלול:
(לב) אסור ליתן וכו' - וחיוב חטאת
נמי יש בזה משום בורר שנברר האוכל מהפסולת עי"ז או משום מרקד עי"ש בגמרא:
(לג) צלולים - ר"ל שיהיו השמרים
צלולים והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו והטעם שאין בנתינת מים משום
בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם. מותר ליתן בשבת מים ע"ג
שמרים שנשארו בחבית וקולטין המים טעם היין ומוציאין אותן בשבת ושותין אותו [אחרונים]:
8)
יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה יד
המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין
במשמרת שלהן חייב, והוא שישמר כגרוגרת, * אבל י מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין
בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר, ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו,
ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל, חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד
בין בכלי, וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין
לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יז
זורה ובורר מאבות מלאכות הן לפיכך
אף על פי שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו, כשהוא מנפח מנפח בידו אחת בכל כחו, אבל
לא בקנון ולא בתמחוי גזרה שמא ינפה בנפה ובכברה שהוא חייב, והמשמר שמרים תולדת בורר
או מרקד הוא, לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין בסודרין או בכפיפה
מצרית, לא יעשה גומה בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לשמר במשמרת, וכן אסור
לתלות את המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא ס יבא לשמר, וכן המחבץ תולדת בורר הוא, לפיכך
אע"פ שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו.
טור אורח חיים סימן שיט
אין שורין כרשינין פירוש שמציף מים עליהן בכלי כדי
להסיר הפסולת ולא שפין אותו ביד כדי להסיר הפסולת דהו"ל כבורר אבל נותנן בכברה
אע"פ שפעמים נופל הפסולת דרך נקבי הכברה: משמרת שמסננים בה שמרים אפילו תלויה
מע"ש אסור ליתן בה שמרים לסננו משום בורר אבל אם נתן בה שמרים מע"ש יכול
ליתן עליהם מים כדי שיחזרו צלולין ויין או מים שהן צלולין יכול לסננן במשמרת ואין כאן
משום בורר כיון שהן צלולין אבל עכורין לא ובשעת הגיתות שדרך לשתות היין עכור קצת יכול
ליתנו עם שמרים במסננת לסננו ואין בו משום בורר ומשום ליבון נמי ליכא דמשמרת עשויה
לכך ואינו חושש לליבונו אבל בסודר שחושש לליבונו אסור משום ליבון ובשאר משקין חוץ ממים
דלא יעשה בו ליבון שרי וכשמסננין היין בסודר צריך ליזהר שלא יעשה בו גומא לקבל היין
אלא ישפוך עליו והוא ישקע מעצמו וכן מותר לסננו בכפיפה ובלבד שלא יגביה הכפיפה משולי
הכלי טפח משום אהל אבל אסור ליתן קסמין על פי הכלי ולסננו עליהם דדמי למשמרת והרמב"ם
ז"ל לא התיר אפי' בכפיפה וסודר אלא יין שאין בו שמרים ומים צלולים אבל לסננן במשמרת
אפי' צלולים או בכפיפה וסודר מים עכורין ויין שיש בו שמרים אסור וא"נ כן מדברי
א"א הרא"ש ז"ל אלא כדפרי' מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ולא חשיב כבורר
ובלבד שיכוין שמיד שיפסוק הקילוח ומתחילין הניצוצות לטפטף שיפסוק שאם לא יפסוק חשוב
כבורר מה שבורר הניצוצות מתוך השמרים מסננת שנתן בה חרדל לסננו מותר ליתן בה ביצה אע"פ
שהחלמון יורד למטה עם החרדל והחלבון נשאר למעלה עם הפסולת לא חשיב כבורר שהחלבון והחלמון
שניהם אוכלין הם ואין נותנין אותה לתוכו אלא לתקן מראה החרדל הלכך לא חשיב כבורר אוכל
מתוך הפסולת:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
י - יב ויין או מים שהן צלולין יכול לסננן במשמרת ואין כאן משום בורר וכו'.
שם אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורים
לא מיתיבי רבן שמעון בן גמליאל אומר טורד אדם חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת
בשבת ואינו חושש תרגמה זעירי בין הגיתות שנו. ופירש רש"י טורד. מערב: בין הגיתות
שנו. שכל היינות עכורין ושותין אותם בשמריהם הילכך אין כאן תיקון דבלאו הכי משתתי.
והרמב"ם בפרק שמיני (הי"ד) כתב שהטעם מפני שכל זמן שהוא תוסס עדיין לא נפרשו
השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא. וכתב הר"ן (נז: ד"ה גמ')
שכך מטין דברי הרי"ף: ושנינו שם במשנה מסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית ובגמרא
שם מסננין את היין בסודרין אמר רב שימי בר חייא ובלבד שלא יעשה גומא. ובכפיפה מצרית
אמר רב חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח. ופירש רש"י מסננין
את היין. מפני הקמחין: שלא יעשה גומא. מן הסודר בפי הכלי כעובדא דחול אי נמי אתי לידי
סחיטה: שלא יגביה. הכפיפה מקרקעית כלי התחתון טפח כמדת אהל. והר"ן (שם ד"ה
ובלבד) כתב בשם רבינו יונה דמשום שינוי והיכר קאמר שלא יגביה כפיפה ולא משום אהל דאי
משום אהל קאמר אפילו במסנן בסודרין נימא הכי אלא ודאי משום שינוי הוא והתם כיון דאיכא
שינויא אחרינא דלא עביד גומא שפיר דמי. וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"ב (הל' לג):
ולכאורה משמע דהא דאמר זעירי נותן אדם יין צלול וכו' לתוך המשמרת וכן הא דתניא טורד
אדם חבית של יין וכו' ונותן לתוך המשמרת בשבת לתוך המשמרת ממש העשויה לכך שרי וא"כ
כי תנן מסננין את היין בסודרין וכו' בשאינו צלול היא שאם היה צלול אפילו במשמרת היה
מותר. וכן כתב הרב המגיד בפרק שמיני (הי"ד) בשם הרשב"א (שם ד"ה ומסננין)
אלא שכתב שצריך לומר גם כן דבאין בו שמרים כלל היא. כלומר דאם יש בו שמרים אפילו בסודרין
וכפיפה היה אסור דהוי בורר ממש אלא בעכור מיתוקמא. וכן דעת הר"ן (שם ד"ה
מתני') שכתב מסננין את היין בסודרין וכו' ומיירי ביין עכור ומיהו משתתי הכי דאי ביין
צלול אפילו במשמרת שרי כדאיתא בגמרא ואי ביין עכור דלא משתתי הכי אפילו בסודרין וכפיפה
מצרית אסור דמכל מקום בורר הוי אלא כדאמרן. וכתב עוד (שם ד"ה ונמצא) ונמצא פסקן
של דברים דיין שהוא צלול דרובייהו דאינשי לא קפדי ביה כלל מותר לתת אותו אפילו לתוך
המשמרת כדי שיהיה צלול ביותר אבל יין שהוא עכור קצת ואפשר דמשתתי הכי ומיהו רובייהו
דאינשי לא שתו ליה הכי בסודרין וכפיפה שרי דאיכא שינוי ובלבד שלא יעשה גומא ושלא יגביה
מקרקעיתו של כלי טפח אבל לתוך המשמרת דליכא שינוי אסור ויין שהוא עכור לגמרי ולא משתתי
הכי כלל אפילו בסודרין וכפיפה אסור עכ"ל. וכן נראה מדברי רש"י שכתב מסננין
את היין בסודרין מפני הקמחין. כלומר דאי בצלול אפילו לתוך המשמרת נמי שרי ואי ביש בו
שמרים אפילו בסודרין נמי לא הילכך על כרחך ביש בו קמחין היא ומשום הכי אסור במשמרת
ומותר בסודרין. וזהו דעת רבינו להתיר יין צלול ומים צלולין וכן חבית עם שמריה בשעת
הגיתות לתוך המשמרת עצמה ובסודרין אפילו אינן צלולין שרי אלא שנראה מדבריו שאפילו יש
בהם שמרים נמי שרי בסודרין וכפיפה שהרי כתב והרמב"ם לא התיר וכו' או בכפיפה וסודר
מים עכורין ויין שיש בו שמרים אסור ואינו נראה כן מדברי הרא"ש אלא כדפרישית. אלמא
דלדידיה ביש בו שמרים נמי שרי בסודרין ומיהו אפשר דכל שהוא עכור קצת יש בו שמרים קרי
ליה אבל אם יש בו שמרים כל כך דלא משתתי הכי כלל מודה דאפילו בסודרין וכפיפה נמי אסור
וכדברי המפרשים. אבל הרמב"ם כתב בפרק שמיני (הי"ד) מסננין יין שאין בו שמרים
או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר וכן יין מגיתו כל זמן שהוא
תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין. משמע דסבירא ליה דמשמרת כיון דמצי אתי בה
לידי חיוב חטאת אפילו מים ויין צלולין נמי לא ויין או מים שאינן צלולין אפילו בסודרין
אסור גזירה אטו משמרת ומשמרת דזעירי ודרבן שמעון בן גמליאל לאו משמרת ממש קאמרי אלא
מותר לשמרו קאמרי דנתינה בסודרין ובכפיפה קרו משמרת וזעירי מתניתין אתי לפרושי דמסננין
בסודרין דקתני היינו דוקא בצלולין. ולא ידעתי למה העלים עיניו הרב המגיד במקום הזה:
ומה שכתב רבינו ואינו נראה כן מדברי
הרא"ש אלא כדפרישית. אע"ג שהרא"ש (סי' ו) לא ביאר דבריו אלא כתב סתם
כלשון המשנה והגמרא סמך רבינו לומר שנראה מדבריו דלא סבירא ליה כהרמב"ם מדלא פירש
דמשמרת דזעירי ודרבן שמעון בן גמליאל לאו משמרת ממש היא אלא נתינה בסודרין וכפיפה דוקא:
ומ"ש ומשום ליבון נמי ליכא דמשמרת
עשויה לכך וכו'. דבר פשוט דאמאי דאמר ברישא דמסננין מים צלולין קאי דאי אבין הגיתות
דסמיך ליה מאי איריא משמרת הא אפילו בסודרין נמי שרי דלא שייך ליבון אלא במים כדבסמוך:
ומה שכתב דאסור לסנן מים בסודר משום
ליבון. הוא כדברי רשב"ם שכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קכ. ד"ה נותן) וכתב
עוד כן רבינו בסימן של"ד (קט:) גבי טלית שאחז בה האור. וכבר כתבתי בסימן ש"ב
(נה: דיבור ראשון) שיש חולקין ואומרים דלא אמרינן בגד שרייתו זהו כיבוסו אלא בשיש בו
טינוף דוקא אבל אם אין בו טינוף אין אסור לשרותו משום כיבוס אלא גזירה שמא יסחוט. וכתבו
הגהות בפרק ח' (אות י) בשם סמ"ג (לאוין סה יב ע"ד) דלא גזרינן שמא יסחוט
אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בכך אבל סחיטת שאר משקין אינו אסור אלא משום דש ולא חיישינן
שמא יסחוט כי אין רגילות לסוחטו והוא מדברי התוספות בסוף פרק שמנה שרצים (קיא. ד"ה
האי) ובסוף סימן ש"ך (פט. ד"ה חבית) אכתוב סברת החולקים על זה בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף י
י יין <ו> או מים שהם צלולים,
(לד) מותר לסננן במשמרת. הגה: ואע"פ שיש בו * (לה) קסמין דקין, * הואיל וראוין
לשתות בלאו הכי (סמ"ג). אבל בסודר, מים (לו) אסור * (לז) יא משום ליבון, (לח)
<ז> ויין ושאר משקין, (לט) מותר. <ח> ואם הם עכורים, בין מים בין יין,
(מ) אסור לסננם. (מא) יב <ט> ולהרמב"ם, במשמרת אסור ואפילו מים ויין צלולים;
* ואפילו בסודרים לא התירו אלא בצלולין אבל (מב) לא בעכורים. * (מג) <י> ויין
מגתו, כל זמן שהוא תוסס (פי' שנראה כרותח), טורף חבית בשמריה ונותן (מד) לתוך הסודר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף י
(לד) מותר - כיון דבלאו הסינון ג"כ
הם צלולים וראוים לשתות לכן אין בזה משום בורר וצלולים מקרי כל שראוי לשתות כך בלי
סינון לרוב בני אדם ויש מחמירין דדוקא כשכולם יכולים לשתות כך ואין מסננן אלא כדי שיהיו
צלולין ביותר. וכן משקה שקדים הכתושין מע"ש מותר לסנן בשבת הואיל דיכולים לשתותו
כך בלי סינון [אחרונים]:
(לה) קסמין דקין - איתא בסמ"ג קצת קסמין והכונה דאלו היו הרבה אין ראוי לשתות
כך לרוב בני אדם בלי סינון וה"ה אם יש בהיין קצת קמחין שראויין לשתות כך לרוב
בני אדם ג"כ שרי לסנן אפילו במשמרת:
(לו) אסור - לסנן אפי' מים צלולין
לגמרי ומיירי בשאינו עומד מוכן לכך דאל"ה דינו כמשמרת:
(לז) משום ליבון - דשרייתו זהו
כיבוסו כ"כ הב"י בביאור דברי הטור והמג"א והגר"א מסקי דלא אמרינן
בזה שרייתו זהו כיבוסו כיון שאין עליו לכלוך וכדלעיל בסימן ש"ב ס"ט ועיקר
טעם האיסור הוא משום דיכול לבוא לידי ליבון דהיינו ע"י סחיטה משא"כ במשמרת
שעשויה לכך לא יבוא לסחטו וה"ה בסודר אם היה עומד מוכן לכך וכנ"ל:
(לח) ויין - מדעת הט"ז לקמן בסוף סימן ש"כ משמע דסובר דדוקא
ביין אדום אבל ביין לבן אסור לסנן כמו מים אבל הא"ר חולק עליו ע"ש:
(לט) מותר - דלא שייך בהו שמא יסחוט
שאין הבגד מתכבס ומתלבן על ידם ואפילו את"ל דגם על ידם מתלבן קצת מ"מ לא
חיישינן לסחיטה דאינו חושש לסחטם דאינו יכול לנקותו מריחו וחזותו ולצורך משקה הבלוע
בו ג"כ אין דרך לסחטם:
(מ) אסור לסננם - משום בורר בין
במשמרת ובין בסודרים ומיירי בעכורים לגמרי דלא משתתי הכי כלל דאלו בעכור קצת ואפשר
דמשתתי הכי אך רובא דאינשי קפדי שלא לשתותו בלי סינון אין איסור רק במשמרת אבל בסודרין
דאין דרך לסנן בו מותר לסנן יין ושאר משקים:
(מא) ולהרמב"ם במשמרת וכו' -
וטעמו נראה משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ולדינא הלכה כדעה א' [א"ז]:
(מב) לא בעכורים - היינו אף בעכורים קצת דאלו בעכורים לגמרי הלא אף
לדעה הראשונה אסור וכנ"ל ובזה טוב לחוש לדברי הרמב"ם:
(מג) ויין מגתו וכו' - פי' שאז כל
היינות עכורין ושותין אותן בשמריהן ואין כאן תיקון דבלא"ה משתתי וע"כ אפילו
כשהוא טורפה ונעשה עכור כצלול דמי:
(מד) לתוך הסודר - זהו לדעת הרמב"ם
ולדעה הראשונה אפי' במשמרת שרי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף י
* קיסמין דקין - עיין במ"ב שכתב
וה"ה אם יש בו קמחין כ"כ המ"א בסק"י בשם התניא וכתב ע"ז וכ"כ
רש"י והנה המעיין בב"י יראה דסובר דמפני הקמחין אינו מותר כ"א בסודרין
ולא במשמרת ולפ"ז דברי המ"א מוקשה מאד דמשמע מניה דמותר אפילו במשמרת ומפני
זה התו"ש והגאון רע"א ועוד אחרונים כתבו שט"ס הוא במ"א וצריך לציין
לקמן על הא דמותר בסודרים [ויש כמה אחרונים שהעתיקו דברי המ"א כאשר כתוב לפנינו]
אבל באמת דבר זה מוקשה מצד הסברא מאי גריעא קמחין מקסמין דקין וכי היכי דקסמין דקין
שרי במשמרת ה"נ צריך להיות בקמחין ועיינתי בתניא ומוכח כדברי המ"א שסובר
דיין שיש בו קמחין מותר אף במשמרת וכן מצאתי בכלבו ומה שכתב המ"א וכ"כ רש"י
היינו דהוא מפרש דלדברי רש"י קאי המשנה בצלולין והא דנקט המשנה סודרין לרבותא
דאף בסודרין אין בו משום סחיטה ואח"כ מצאתי בחידושי הר"ן הנדפס מחדש שמפרש
כן בהדיא את דברי רש"י. ואפשר דלפי מה שהעתקתי במ"ב קצת קמחין כו"ע
מודים בזה דלא גריעא מקסמין דקין ואיך שהוא נוכל לסמוך על דעת הני תלתא רבוותא הנ"ל
דמתירין אף בקמחין:
* הואיל וראוין וכו' - ומי שהוא איסטניס
וא"א למישתי הכי היכא שיש בו קסמין וכדומה אפשר אף דרובא דאינשי לא קפדי כלל לא
אמרינן בטלה דעתו ולדידיה אסור דהוה בורר [פמ"ג]:
* משום ליבון - אבל במשמרת משמע דלא
שייך בו ליבון ועיין במ"א וביאור הגר"א שהאריכו בטעם הדבר ועיין במ"ב
שסתמתי להקל כדעת השו"ע ואף דמהמ"א משמע דלדעת הסוברין דאף באין בו לכלוך
אמרינן שרייתו זהו כיבוסו יהיה אסור לסנן מים אף במשמרת וכבר כתבנו לעיל בסימן ש"ב
ס"ט בבה"ל דיש לחוש לדעה זו מ"מ בזה הקלנו משום מימרא דזעירא דמיקל
בהדיא במים צלולין לסננם וכל הפוסקים העתיקוהו וע"כ צ"ל כמו שהסביר התו"ש
דאף לדעה זו מותר לסנן מים צלולים במשמרת כיון שהוא עשוי לכך עי"ש הטעם ולהמ"א
ע"כ מימרא דזעירא פליגא על מאי דקיי"ל שרייתו זהו כיבוסו עיין בחידושי רע"א
שם והוא דוחק גדול:
* ואפילו בסודרין כו' בצלולין - משמע
דסובר דבצלולין אפילו מים מותר בסודרין וטעמו כתב הגר"א דס"ל דלא אמרינן
שרייתו זהו כיבוסו היכא דאינו מתכוין לכביסה והא דלא חיישינן שמא יסחוט דמיירי בסודרין
המיוחדין לכך [כן כתב בסוף סימן ש"ב עי"ש] וכ"כ הרע"ב על המשנה
דמסננין את היין בסודרין דמיירי בסודרין המיוחדין לכך ומשמע דאם אינן מיוחדין אף יין
אסורין אך לדינא משמע דעת הרבה פוסקים וכמעט כולם דביין אפילו בסודרין שאינן מיוחדין
לא חיישינן שמא יסחוט וע"כ לא חשש השו"ע לשיטתו ופסק סתמא דבסודרין מותר
והיינו אפילו באינן מיוחדין וכדמוכח בב"י:
* ויין מגתו כל זמן שהוא תוסס - עיין
במ"ב והוא מפירש"י והרמב"ם מפרש טעם דבית הגתות הוא מפני שאז עדיין
לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין גוף אחד הוא ע"כ לא שייך שם ברירה אפילו
אם יסננו וע"כ התירו בסודר. כתב הט"ז דה"ה חומץ אף שהוא עב ועכור דרך
בני אדם לשתותו בלי סינון וע"כ דינו כיין מגתו ומותר לסננו אבל אם הוא עב הרבה
שאין ראוי לשתותו כלל אסור לסננו אפילו בסודר משום בורר. וזהו בסתם חומץ אבל חומץ שהתליע
[וניכרים בו התולעים נגד השמש] אסור לסננו אפילו בחול [כ"כ בחכמת אדם סימן ל"ח]:
9)
כשמסננין היין בסודר צריך ליזהר שלא יעשה גומא לקבל היין
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף יא
כשמסננין היין (מה) בסודר צריך ליזהר
שלא יעשה גומא (בסודר) לקבל היין, (מו) <יא> משום [טו] שינוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף יא
(מה) בסודר - ר"ל משקה עכור קצת
אבל כשמסננין בו יין צלול דמותר לסנן במשמרת אף בסודר אין צריך שום שינוי:
(מו) משום שינוי - שלא יעשה כעובדין
דחול:
10)
יזהר שלא יגביה הכפיפה משולי הכלי טפח, משום שינוי
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה לג
בגד שמכסה בו פי החבית לא יכסה בו
את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה הוא א מקצת פיה, המסנן בכפיפה מצרית לא יגביה קרקעית
הכפיפה מן הכלי טפח כדי שלא יעשה אהל עראי בשבת.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף יב
(מז) כ"מ שמותר לסנן יין בסודר,
מותר לסננו (מח) בכפיפה מצרית (פי' קופה שעושין מן הגומא וממיני ערבה), * ויזהר שלא
יגביה * הכפיפה משולי הכלי טפח, (מט) יג משום שינוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף יב
(מז) כל מקום וכו' - בא לרבות לדעה
הראשונה דאפי' יין שהוא עכור קצת דאסור לסננו במשמרת וכנ"ל אפ"ה מותר לסננו
בכפיפה מצרית שאינה עשויה לשמר בה בימות החול וכן מים בין צלולים בין עכורים במקצת
מותר לסנן על ידה:
(מח) בכפיפה מצרית - ואותו כלי העשוי
כנפה שמסננין בה דינו כמשמרת הואיל ומיוחד לכך ואין לסנן בה אלא יין צלול ומים צלולים
וכנ"ל בריש סעיף יו"ד:
(מט) משום שינוי - שלא יהיה כעובדין
דחול ולפ"ז מים ויין צלולין דגם במשמרת מותר וכנ"ל ממילא מותר להגביה הכפיפה
טפח ויותר ועיין בבה"ל שביארנו דהרבה ראשונים סוברין דהטעם שצריך שלא יהיה הכפיפה
גבוה טפח הוא משום חשש אהל דשיעורו בטפח ולפ"ז גם כשמסנן יין ומים צלולים דינא
הכי. ודע דענין עשיית אהל לא שייך בזה אלא כשמכסה בהכפיפה כל חלל הכלי שתחתיה אבל אם
אוחזה בידו אחת על הכלי שלא ע"פ כולה ושופך בידו השניה מותר אפי' ביותר מטפח וגם
לטעם השו"ע דס"ל משום שינוי אפשר דגם זה שינוי מקרי ובפרט אם היה צלול דאין
צריך זה השינוי כלל לטעם הראשון וכמו שכתבנו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף יב
* ויזהר שלא יגביה וכו' - לטעם השו"ע
דמסיים משום שינוי אפילו אם הגביה מע"ש ג"כ אסור לשמר אבל לרש"י ויתר
הפוסקים שנכתוב לקמיה דהטעם הוא משום אהל אם התקין זה מע"ש מותר לשמר בשבת:
* הכפיפה משולי הכלי וכו' משום שינוי
- טעם זה כתב הר"ן בשם רבינו יונה ודלא כרש"י דס"ל משום אהל ובאמת קשה
מאד לדחות טעם זה דהרבה ראשונים כתבו ג"כ הכי הלא המה הר"ח [שזכינו מקרוב
לאורו] והרמב"ם והטור והמאירי. ולענין סודר דעת הר"ן והביאו המ"א דשם
לא בעינן שיהיה פחות מטפח משולי הכלי שתחתיה דדי בהשינוי שזהיר בו שלא יעשה בו גומא
קודם הסינון ומשום חשש אהל אין בזה דאין הכלי שתחתיה רחב הרבה וכשיטתו לעיל בסוף סימן
שט"ו סכ"א והט"ז חולק עליו וס"ל דגם בסודר צריך שלא יגביהנו משולי
הכלי שתחתיה טפח משום חשש אהל או שלא יכסה בהסודר על פני כל הכלי דאז אין בזה משום
חשש אהל לכו"ע ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סימן שט"ו:
11)
בגד ששוטחין ע"פ החבית לכסות, לא ישטחנו על פני כולו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה לג
בגד שמכסה בו פי החבית לא יכסה בו
את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה הוא א מקצת פיה, המסנן בכפיפה מצרית לא יגביה קרקעית
הכפיפה מן הכלי טפח כדי שלא יעשה אהל עראי בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שטו
יג בגד ששוטחין על פי חבית לכסותו וכו'. גם זה בפרק תולין (קלט:) אמר רבא
האי פרונקא אפלגיה דכובא שרי אכוליה כובא אסיר. ופירש רש"י אפלגא דכובא שרי דלאו
אהל הוא אכוליה כובא אסיר משום אהל. וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ב (הלכה לג).
וכתבו הר"ן (נז: ד"ה פרוונקא) והרב המגיד בשם הרשב"א (שם ד"ה הא
דאמר רבא) דלפי זה נצטרך לפרש דכשאין הכובא מלאה עסקינן שאם כן אין כאן אהל. אלא בשחסר
טפח עסקינן דהוי אהל והראב"ד פירש דמשום משמר (קלח.) נגעו בה ואכולה כובא אסור
משום דמיחזי כמשמרת שכן דרכו בחול ואפלגא דכובא שרי דלאו היינו אורחיה וכתב הרב המגיד
שכן הכריע הרשב"א שאין בכיסוי כלים משום אהל ולא מיתסר אכוליה כובא אלא משום דמיחזי
כמשמרת וכדעת הראב"ד: ובפרק המביא כדי יין (לב:) אהא דאמר רב יהודה האי מדורתא
מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכו' כתבו התוספות (ד"ה מלמטה) דכל
הנך אינם אסורין אלא היכא שמתקן האהל במחיצות אבל אם עשה האהל בלא מחיצות שרי ומשום
הכי שרי (לו:) להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת שהמחיצות היו עשויות מתחלה אך תימה דאמרינן
בשבת האי פרונקא אכולה כובא אסיר והתם המחיצות היו עשויות כבר ויש לומר דשאני התם הואיל
ורחב הכובא יותר מדאי נעשה כאהל וכן כתב הר"ן בשמם בפרק תולין (שם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטו סעיף יג
* בגד ששוטחין * (מח) <יא> ע"פ
החבית לכסות, לא ישטחנו על פני כולו, כא משום [כא] אהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה; וה"מ
כשהכובא, (פי' כלי), (מט) חסרה טפח; אבל אם אינה חסרה טפח, מותר דאין כאן אהל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף יג
(מח) ע"פ החבית וכו' משום אהל
- ואע"ג דשרי להחזיר הקדירה ע"ג כירה ולא חיישינן משום אהל הואיל והמחיצות
כבר עשויות [ובאהל כזה שאין כונתו לאהל אלא שממילא נעשה אינו אסור אלא אם יעשה מחיצות
ג"כ וכנ"ל בס"ג במ"ב] יש לומר הואיל והכובא רחבה יותר מדאי נעשה
כאהל [מ"א בשם תוס' ור"ן] ולפ"ז מה שכתב בשו"ע חבית היינו נמי
ברחבה הרבה וכתב המ"א בסק"ו דה"ה בתיבה רחבה שיש עליה כיסוי אם אינו
קבוע בצירים אסור להניח עליה בשבת ותיבה שאינה רחבה כ"כ מותר לכסותה ואין בזה
משום חשש אהל הואיל והמחיצות כבר עשויות. והיכא שמטלטלה ממקום זה להעמידה במקום אחר
ושם מכסה אותה אסור בכל גווני דהוי ע"י העמדתו כאלו עושה המחיצה עם הכיסוי ביחד
ולכן צריך ליזהר בסעודות גדולות שמניחי שלחנות על חביות צריכין ליזהר שיהפוך צד החבית
הפתוח לצד הקרקע ועל צד הסתום יניח השלחן [ח"א]. עוד כתב דטי"ש קעסטי"ל
שנשמט כולה מן השלחן אם יש טפח בעומק חללה אסור להחזירה שעושה אהל וכן מטה שקורין
[שלאף באנק] שיש לו כסוי ואינה מחוברת בצירים אין להחזיר עליה הכיסוי דיש בזה משום
עשיית אהל מ"מ אין למחות בהנוהגין להקל בכל זה דיש להם על מי שיסמוכו [הם דעת
הראב"ד והרשב"א שאביא לקמן בסקמ"ט וגם דעת הב"ח עי"ש] ועיין
בבה"ל:
(מט) חסרה טפח - כלומר שאינה מלאה
דא"כ אין כאן אהל אלא בשחסרה שיש מהכיסוי עד מה שבתוך הכובא טפח משו"ה מקרי
אהל. ודעת הראב"ד והרשב"א דבכל גווני אין בכיסוי כלים משום אהל והא דאסרו
בגמרא לכסות על כל הכובא [גיגית] מפני שנראה כמשמר ר"ל כאלו מסנן מן הפסולת ונכון
להחמיר כדעת השו"ע שהיא דעת הרבה ראשונים וע"כ חבית גדולה של מים אין לכסותה
כולה בשבת כשאינה מלאה כולה והנוהגין להקל בזה אין למחות בידם שיש להם על מי לסמוך
וכנ"ל בסוף ס"ק מ"ח:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטו סעיף יג
* בגד וכו' - עיין לקמן בסימן ש"כ
במ"ב סקמ"ב דבגד שאינו עשוי לכך יש לחוש שמא יבוא עי"ז לידי סחיטה ואפילו
אם אינו מכסה כולה אסור אלא מיירי הכא בבגד העשוי לכסות בו שאינו מקפיד עליו אם נשרה
בהמשקה שבתוך החבית והכי איתא בגמרא מ"ח ע"א ודלא כט"ז שכתב דמיירי
הכא בבגד שאינו מיוחד לכך וכבר הקשה עליו בזה בספר נתיב חיים ע"ש:
* ע"פ החבית וכו' - עיין במ"ב
סוף ס"ק מ"ח מה שכתבנו בשם הח"א לענין מטה שקורין [שלא"פ באנ"ק]
ולענ"ד אפשר עוד לומר דאף שבעת שהרחיבה אחר שפירק הדף מעליה היא בכלל כובא שאסרו
חז"ל לכסותה כולה מצד שהיא רחבה יותר מדאי ונעשית כאהל מ"מ כיון שבעת שהוא
מכסה אותה בהכיסוי למעלה כבר חיבר לפרקיה ונתקצרה ברחבה תו הוי בכלל סתם מטה שמשמע
מהתוספות ביצה ל"ב דהיכא דמחיצותיה עשויות מכבר ועומדות על מקומן תו אין בכיסויה
משום חשש אהל:
12)
כלי שמערין בו יין מהחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
יג ומה שכתב אבל אסור ליתן קסמין על פי הכלי ולסננו עליהם דדמי למשמרת וכו'.
שם (קלט:) אמר רב פפא לא ליהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא משום דמיחזי כמשמרת.
ופירש רש"י כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה שאין
לך מסננת גדולה מזו. וכתב הר"ן (נז: ד"ה לא) דאע"ג דלאו משמרת ממש היא
שהרי עוברים בה שמרים כיון דאיכא קסמין וטינופת דמעכב בהו ולא עברי דמי למשמרת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף יג
כלי שמערין (פי' שמריקין) בו יין מהחבית,
(נ) לא יתן בפיו קשין וקסמין * (נא) בחזקה, (נב) יד שאין לך מסננת גדולה מזה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף יג
(נ) לא יתן וכו' - ר"ל אפי' מע"ש
כדי לסנן דרך בו בשבת ומיירי השו"ע ביין עכור קצת דאם הוא יין צלול ומסננו
רק מפני קסמין דקין שבו אף במשמרת ממש מותר וכנ"ל בסעיף יו"ד:
(נא) בחזקה - דדרך הוא לתחוב פיו בחוזק
כדי שיעכבו הקסמין והטינופות מלעבור וע"כ הוא כעין משמרת:
(נב) שאין לך - בגמרא איתא דמחזי כמשמרת
ופי' הר"ן דלאו משמרת ממש היא שהרי עוברין בה שמרים אלא כיון דאיתא קסמין וטינופת
דלא עברי בהו דמי למשמרת עכ"ל ומש"כ השו"ע שאין לך היינו לענין דמעכב
היטב עכ"פ הקסמין והטינופות מלעבור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף יג
* בחזקה - מדברי הראב"ד המובא
בר"ן משמע דאם אינו מהדק בחוזק ויוכלו קצת קסמין וקשין לעבור דרך שם לא אסרו בזה
דלא מיחזי כמשמרת ולכן קאמר הגמרא לא נהדק איניש וכו' ובטור סתם הדברים ולא הזכיר דדוקא
בחוזק:
13)
מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח
ומתחילים לירד נצוצות קטנות
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
יד מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ולא חשיב כבורר ובלבד שיכוין שמיד שיפסוק
וכו'. גם זה שם דבי רב פפא שפו שיכרא ממנא למנא אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא הא איכא
ניצוצות לבי רב פפא ניצוצות לא חשיבי. ופירש רש"י שפו שיכרא. כל לשון שפוי בנחת
הוא והפסולת נשאר בשולי הכלי: והא איכא ניצוצות. קטנות הנשופות באחרונה מתוך הפסולת
והנהו מוכחן דבורר הוא: ניצוצות בי רב פפא לא חשיבי. שחנוני ומטיל שכר היה הילכך אינו
מקפיד לניצוצות כל כך וכשמגיע לניצוצות משליך הן ופסולתן לחוץ ותחילת שפייתן כשאין
הפסולת ניכר לאו בורר הוא: כתב הרוקח בהלכות יום טוב (סי' רצח) להגביה חבית יין על
שום דבר להוציא היין היטב מותר. עד כאן. ודבר פשוט הוא דהוא הדין בשבת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף יד
מותר לערות בנחת מכלי לחבירו ובלבד
שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק
ויניחם עם השמרים; שאם לא יעשה כן, הני (נג) ניצוצות (נד) טו מוכחי (נה) שהוא בורר.
מותר להגביה החבית על איזה דבר (נו) כדי שיקלח ממנו היין היטב (רוקח הל' יו"ט
וב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף יד
(נג) ניצוצות - ר"ל טיפות קטנות
המטפטפות כשנפסק הקילוח:
(נד) מוכחי וכו' - ר"ל דמוכח
שהוא בוררם מתוך הפסולת שבשולי הכלי אבל תחלת שפייתן כשעדיין אין הפסולת ניכר לאו בורר
הוא:
(נה) שהוא בורר - ומיירי שרוצה
לשתות לאחר זמן דאם בדעתו לשתותו לאלתר הלא קי"ל דאוכל מתוך פסולת כשבוררם שלא
ע"י כלי מותר אם בדעתו לאכול מיד וכאן אף שמערה מכלי לכלי מ"מ עיקר הברירה
נעשה על ידי ידיו ואם נתן קיסמין בפי הכלי שמערה בתוכו כדי שיסתנן היטב בזה אפילו לאלתר
אסור אם אינו מפסיק כשמתחילין הניצוצות לירד משם דחשיב כבורר ע"י כלי. ואסור לשפוך
השומן מן הרוטב ואפי' אם לא יסירם בכף אלא ישפוך בהכלי עצמה דהוה כבורר ביד ולא בכלי
וכנ"ל מ"מ אסור דהשומן מקרי פסולת לגבי הרוטב אם אינו רוצה לאכול השומן לאלתר
ופסולת מתוך האוכל אסור אף אם רוצה לאכול האוכל לאלתר כמש"כ בריש הסימן ואם שפך
ביחד עם השומן גם מקצת מן הרוטב שרי [אחרונים]:
(נו) כדי שיקלח וכו' - ואע"פ
שעי"ז יורד יין גם מתוך השמרים אינו חשוב כבורר כ"ז שאין הניצוצות מתחילין
לירד מן השמרים כמו שנתבאר:
14)
מסננת שנתן בה חרדל לסננו, מותר ליתן בה ביצה
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה יד
המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין
במשמרת שלהן חייב, והוא שישמר כגרוגרת, * אבל י מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין
בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר, ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו,
ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל, חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד
בין בכלי, וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין
לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו.
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ג הלכה יז
אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני
שנראה כבורר, אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו, ואם היתה המשמרת תלויה
מותר ליתן לה יין ביום טוב, אבל לא יתלה ס בתחלה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ומערים
ותולה את המשמרת לתלות בה רמונים ותולה בה רמונים ואחר כך נותן לתוכה שמרים.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
טו מסננת שנתן בה חרדל לסננו מותר ליתן בה ביצה אף על פי שהחלמון יורד למטה
עם החרדל וכו'. משנה שם (קלט:) נותנין ביצה במסננת של חרדל ובגמרא שם (ריש קמ.) לפי
שאין עושין אותה אלא לגוון. ודברי רבינו בה כפירוש רש"י והר"ן (נז: במשנה).
והרמב"ם בפירוש המשנה פירשו בענין אחר וכך הם דבריו בפרק שמיני (הי"ד):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף טו
מסננת (נז) שנתן בה חרדל לסננו, מותר
ליתן בה ביצה אע"פ <יב> שהחלמון יורד למטה עם החרדל והחלבון (נח) טז נשאר
למעלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף טו
(נז) שנתן בה וכו' - היינו מע"ש
דבשבת אסור לסנן חרדל ע"י מסננת משום דהפסולת שבחרדל נשאר למעלה ומיחזי כבורר
כיון שאינו אוכלן וכמבואר לקמן בסימן תק"י ס"ג דאפילו ביו"ט אסור לברור:
(נח) נשאר למעלה - ר"ל ואינו
עומד לאכילה אעפ"כ לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת דאף החלמון שהוא מסנן אינו
בשביל אכילה רק כדי ליפות מראה החרדל [טור] ואם הוא מסנן כדי לאכול החלמון אסור דשני
מיני אוכלין מקרי ושייך ע"ז שם ברירה ויש מקילין בזה ונכון להחמיר וע"כ יש
ליזהר מלברור החלמון מן החלבון ע"י איזה כלי כדי לטרוף אותו ולשפוך לתוך הקאווע
כמו שנוהגין במקום חלב [ובענין שאין בו משום מבשל עיין לעיל בסוף סימן שי"ח] דאסור
משום חשש בורר אבל מותר ליקח החלמון בידו דהוי בורר אוכל לאלתר וביד דמותר וה"ה
דמותר ע"י עירוי מקליפה לקליפה דזה ג"כ מקרי כבורר בידו וכנ"ל בסקמ"ד: