רי"ף שבת דף נח.
גמ' שבת דף קמ.-קמ:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 43:40 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17:40 דקות
1)חרדל שלשו מע"ש, למחר יכול
לערבו הן ביד הן בכלי
2)שחלים שדכו מערב שבת, למחר נותן יין
וחומץ ולא יטרוף, אלא מערב.
3)מותר לעשות יינומלין, שהוא יין ישן
דבש ופלפלין
4)אין שורין את החלתית לא בפושרין ולא
בצוננין
5)אין שורין את הכרשינין, דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי
להסיר הפסולת
6)אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ
לארץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס
7)חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים
אותו בידים לרככו
8)חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה
לייבשו יכול לשמטו מעל הקנה; אבל לא ליקח
הקנה מתוכו
9)חבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה,
אפילו הם גדולים הרבה, מותר לטלטלן.
10)עץ שתולין בו דגים, אע"פ שהוא מאוס, מותר לטלטלו
1)
חרדל שלשו מע"ש, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה יד
המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין
במשמרת שלהן חייב, והוא שישמר כגרוגרת, * אבל י מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין
בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר, ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו,
ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל, חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין
ביד בין בכלי, וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין,
שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא
בו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יב
חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין
ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ל ולא יטרוף אלא מערב, שחלים שטרפן מערב שבת למחר נותן
לתוכו שמן וחומץ ותבלין ולא יטרוף אלא מערב, מ שום שריסקו מערב שבת למחר נותנו לתוך
הגריסין ולא ישחוק אלא מערב.
טור אורח חיים סימן שכא
חרדל שלשו בע"ש למחר יכול לערבו
בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכח אלא מערבו מעט מעט: שחליים שדכן
מע"ש למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף אלא מערב וכן שום שדכו מע"ש למחר נותן
לתוכו פול וגריסין ולא יטרוף אלא מערב ובעה"ת כתב כל מה דשרי לערב משקה בחרדל
דוקא שנתנו מבע"י אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום שכתשו מבע"י וא"א
הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה: מותר לעשות אנומלין שהוא יין ישן ודבש ופלפלין
מפני שהוא לשתייה ואין עושין אלונתית שהוא יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון שהוא לרפואה
אין שורין החלתית לא בפושרין ולא בצוננין שדרך לשרותו ולשתותו לרפואה אבל נותנו לתוך
החומץ ומטבל בו פתו היה שרוי מאתמול מותר לשרותו בשבת ואם שתה ממנו יום ה' ויום ו'
וצריך לשתות גם בשבת מותר שכן הוא דרך רפואתו לשתותו ג' ימים זה אחר זה הלכך מותר לשרותו
בצונן וליתנו לחמין מפני שיש בו סכנה אם לא ישתה ממנו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
טו - טז חרדל שלשו בערב שבת וכו' ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף וכו' שחליים
שדכן וכו' וכן שום שדכו וכו' עד אלא מערב. הכל מסקנא דבגמרא בפרק תולין (קמ.) וכתבוהו
הרי"ף (נח.) והרא"ש (סי' ז) שם והרמב"ם בפרק כ"ב (הי"ב):
ומ"ש רבינו בשם בעל התרומה (סי'
רכ). כן כתב המרדכי בפרק הנזכר (סי' תלג) וכן דעת סמ"ג (לאוין סה יג:) וסמ"ק
(סי' רפב ע' רפה) וטעמם מדאמרינן בירושלמי (פ"ז ה"ב) האי מאן דשחיק תומא
וכו' כד יהיב משקה [חייב] משום לש והביאוהו ההגהות בפרק כ"ב (אות מ) וזה לשונו
כתב רא"מ (יראים השלם סי' רעד קלד.) דאין יודע חילוק בין שום וחרדל ושחליים והירושלמי
פליג אתלמודא דידן אמנם בספר המצות (שם) כתב דלא פליג וההוא דחרדל ושחליים איירי שנתן
המשקים מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת בכולהו יין או מים משום לש עכ"ל וגם רבינו
ירוחם בחלק ח' (עז ע"ג) הזכיר סברא זו וכתוב בתרומת הדשן סימן נ"ג שטעמם
משום דקיימא לן כרבי לגבי רבי יוסי ב"ר יהודה דסבר נתינת מים או שאר משקין זהו
גיבולן ולכך כי יהיב משקה מבעוד יום כבר מגובל הוא בחול ומאי דערב תו בשבת אין קפידא
רק שלא יטרוף אבל אי יהיב משקה בשבת אנתינת משקה הוא דמיחייב ולא מהני מידי אי ממחו
אחר כך דרך שינוי אבל הרי"ף (סז:) ואשיר"י (סי' ג) פסקו בפרק בתרא דשבת כרבי
יוסי ב"ר יהודה דנתינת משקה לא חשיב גיבול ושרי לתת משקה בתחלה בשבת ולערבו אחר
כך בדרך שינוי כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו וכהאי גוונא כתב בהדיא באור זרוע (סי'
סא) דשום ושלשן וחרוסת שכתשן מבעוד יום ולא נתן בהם יין נותן בהם חומץ או יין בשבת
ומערבן באצבעו ובפרק המביא (ביצה לב:) אמרינן קיטמא שרי ופירשו הרי"ף (שם יח.)
ורש"י (שם ד"ה וקיטמא שרי) והרמב"ם (יו"ט פ"ג ה"י) דאפר
מותר לגבלו משום דלאו בר גיבול הוא אבל התוספות פרק קמא דשבת (יח. ד"ה אבל) הוכיחו
בהוכחה גמורה דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זהו גיבולו והשתא
נראה דכל מיני טיבולים ושלשן שרגילין לעשות על ידי גיבול משקין אפילו הם דברים שאינם
בני גיבול לפי ספר התרומה והמצות בשם ר"י וכמו שהוכיחו התוספות אי לא יהיב משקה
מבעוד יום אסור לתת בהם בשבת ונראה דאפילו אם נתן בהם מעט משקה כמו שרגילין לתת מעט
טיפין דלא מהני מידי דנתינת משקה מבעוד יום מהני משום דחשיב מגובל בחול והדבר ידוע
דבמעט טיפין לא חשיב מגובל. ונראה למצוא היתר לכולי עלמא אפילו אי לא יהיב כלל משקה
מבעוד יום כגון שיעשה הבלילה רכה כדאיתא בפרק בתרא דשבת (קנו.) גבי שתיתא וקאמר נמי
התם דצריך אליבא דרבי לעשות שינוי שיתן המאכל תחלה בכלי ואחר כך המשקה וזה היה שינוי
לדידהו ונראה דאף לדידן אף על גב דבחול אין לנו מנהג קבוע איזה מהם ליתן תחלה מכל מקום
סגי לן בהאי שינוי ונראה דבלילה עבה הואיל וחשובה לישה גמורה אין חילוק בין נותן המשקה
תחלה או אחריו למאן דאמר דנתינת משקה זהו גיבולו ועוד דנראה אפילו בבלילה רכה צריך
אחר כך לערב בכלי עצמו או באצבעו דאליבא דמאן דאמר דנתינת מים לא חשיב גיבול אם כן
לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל ובעינן שינוי
בגיבול עכ"ל. ומדבריו למדנו דלהרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ב
שכתבו הא דחרדל ושחליים ושום דפרק תולין סתם מה שהתירו בין ביד בין בכלי לאו למימרא
דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא דשרי ואין זה במשמע דבריהם אלא בכף נמי
שרי לערב והוא שלא יטרוף בכח: ומה שכתב המרדכי שם (סי' תלג) ואומר ר"י דתלמודא
דידן דפסיק ממחו בין ביד בין בכלי היינו בשנתן מים מערב שבת ואם לא נתן משקין מבעוד
יום מערב באצבעו אבל לא בכלי כגון כף עכ"ל קשה דכיון דס"ל כמו הירושלמי דאמר
כד יהיב משקה חייב משום לש אם לא נתן משקין מבעוד יום ונתן משחשכה הא עביד איסורא ואפילו
לערב הוה ליה למיסר וצ"ע: וזה לשון שבלי הלקט (סי' פט) כתב רבי יאשיה דוקא שום
ושחליים התרנו בריסוק ושחיקה מערב שבת ליתן לתוכו יין או חומץ וגריסין אבל בחרדל לא
סגי ליה ריסוק לחוד אלא בעינן שילושהו מבערב שלישתו היא חשובה ואסור ליתן בחרדל המרוסק
מים או חומץ בשבת ובעל התרומה כתב חרדל שלשו ושום שריסקו שמותר לערב היינו כשנתן המשקה
מבעוד יום אבל בשבת אסור ליתן וכו' כדאיתא בירושלמי הדין דשחיק תומין חייב משום דש
ההוא דיהיב משקין חייב משום לש ובעל היראים כתב ולא סמכינן אירושלמי שהרי נראה כחולק
על תלמוד שלנו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף טו
חרדל שלשו מע"ש, למחר * (נח)
יכול לערבו הן ביד הן בכלי <יב> ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו (נט) בכך, אלא
מערבו מעט מעט.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף טו
(נח) יכול לערבו - במים או ביין
ואפילו אם לא נתערב מים בהחרדל קודם השבת ונילוש החרדל רק מתמצית לחותה אפ"ה שרי
עכשיו לערב בה המשקה דע"י הנתינה לא חשיב לישה לדעה זו עד שיגבלה והא דהתיר לערב
בין ביד בין בכלי אין גיבול בזה משום דדרך הגיבול בחרדל וכן בשחלים ושום הוא ע"י
טריפה דהיינו שמערב בכח וכאן הוא מערב בנחת וזהו שסיים מערב מעט מעט:
(נט) בכך - צ"ל בכח:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף טו
* יכול לערבו - עיין במ"ב שכתב
אפילו אם לא נתערבו וכו' כ"כ הא"ר ופמ"ג לדעה זו וכן הוא פשוט בפירוש
השו"ע דאם נתערב מבעוד יום היינו היש אומרים שבסעיף ט"ז ועיין בב"י
באורך דמוכח כן בפשיטות ומשמע דאפילו לעשות בשבת בלילה עבה התירו ג"כ באופן זה
שאין טורף בכח ובאמת צע"ג בזה האיך התירו חז"ל עצם הגיבול דהוא איסור דאורייתא
ע"י השינוי המועט הזה דהיינו שאינו טורף בכח וגם מרמב"ם פכ"ב משמע דאם
יטרוף לא הוי כ"א איסור דרבנן שחשבהו שם בההוא פרקא דמיירי מעניני השבותין [ואולי
דזהו כונת הטור והמחבר שכתבו אלא מערבו מעט מעט והוא כעין מה שהתירו בקמח קלי על יד
על יד אבל מן הב"י ויתר הפוסקים לא משמע כן גם בגמרא לא נזכר דזהו דוקא על יד
על יד] ואם נאמר שהוא דבר שאינו בר גיבול יהיה יותר קשה לשיטת הרבה מהראשונים והרא"ש
גופא בפ"ד דביצה סובר כן דבמידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו והכא כתב
הטור דהרא"ש הסכים לדעה ראשונה דאפילו לא נתן בו משקה מבעוד יום ג"כ מותר
ליתן בו בשבת גם יקשה מאד הא בגמרא איתא חרדל שלשו ואיך יתהוה לישה בלא משקה ומה שתירץ
הפמ"ג דאיירי שנילושה מתמצית לחותה הוא דוחק גדול. ולולא דמסתפינא הו"א כפשוטו
דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד יום וכן במה שאמר שחלים ששחקן מיירי ג"כ שנילוש מבעוד
יום ומה שממחו עתה בשבת אין עושה מעשה לישה כלל דהא כבר נילוש ואין מיפה בהמיחוי להלישה
אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל עושה את החרדל רכה מאד שיהא ראוי לשתיה ואין דבר
זה מקרי לישה אלא כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא דדמי ללישה. וכ"ז שכתבנו מוכח
דזהו שיטת הרמב"ם דז"ל בפ"ח הלכה י"ד חרדל שלשו מע"ש למחר
ממחה ושותה בין ביד בין בכלי ומשמע דכל עשייתו בשבת הוא רק לעשותו רכה שיהא ראוי לשתיה
ולכך אין זה בכלל לישה כלל ואף דגם בשתיתא שהיא רכה צריך שינוי ליתן האוכל תחלה התם
שאני דמערב קמח במים ולכן אף שהיא רכה דמי ללישה מדרבנן וצריך שינוי אבל בזה הוא להיפוך
ע"י המיחוי במים הוא מפריד את החלקים שנדבקו ע"י הלישה ולכך אין איסור בזה
כלל אם לא כשהוא טורף בכח דמי קצת ללישה ולכן כתבה הרמב"ם בפרק כ"ב בין השבותין
והנה קצת מדברי רמוזים במה שהביא בב"י בשם ספר שבולי הלקט בשם רבינו יאשיה ע"ש.
היוצא מדברינו שלפי דעת הרמב"ם אפילו נתן מים מבעוד יום כ"ז שלא לש אין יכול
ללוש אח"כ בשבת וחמיר דעתו מדעת הי"א שהובא בסט"ז:
2)
שחלים שדכו מערב שבת, למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף, אלא
מערב.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יב
חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין
ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ל ולא יטרוף אלא מערב, שחלים שטרפן מערב שבת למחר נותן
לתוכו שמן וחומץ ותבלין ולא יטרוף אלא מערב, מ שום שריסקו מערב שבת למחר נותנו לתוך
הגריסין ולא ישחוק אלא מערב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף טז
שחלים (פי' שחלים בערבי תכא לשא"ר
ובלע"ז קרישין) שדכו מערב שבת, למחר (ס) נותן יין וחומץ ולא יטרוף, אלא מערב.
וכן כ שום שדכו מע"ש, (סא) למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף, אלא מערב. הגה:
* (סב) כא וי"א דלא יערב בכף, (סג) אלא ביד (אור זרוע ומרדכי סוף פרק תולין).
(סד) ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה כב בחרדל * (סה) דוקא שנתנו מבעוד יום, * <יג>
אבל בשבת כג אסור לתת משקה בחרדל או בשום, הכתושים, (סו) משום לש. הגה: ואם נותן האוכל
תחלה ואח"כ החומץ או היין ומערבו באצבעו, שרי כד דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל.
(סז) וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי; (סח) ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ
תחלה ואח"כ האוכל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף טז
(ס) נותן יין וכו' ולא יטרוף - ג"כ
ר"ל בכח והטעם הכל כנ"ל וכן לענין שום וברמב"ם כתוב שום שריסקו וכו'
ולא ישחוק ומיירי במחוסר דיכה או שאוסר שחיקתו מפני תערובות הגריסין ועיין סעיף י"ט
ובמש"כ שם:
(סא) למחר נותן פול וכו' - וברמב"ם
איתא נותן לתוך פול וגריסין ע"ש. ואם הם חמים עיין לעיל בסימן שי"ח ס"י
וי"ט ובמ"ב שם:
(סב) וי"א וכו' - קאי גם על סעיף
ט"ו ודוקא כשנותן המשקה בשבת אבל אם נתן המשקה מע"ש מותר לערב בכף מעט מעט
אף לדעה זו:
(סג) אלא ביד - או שינענע הכלי עצמו
[א"ר]:
(סד) וי"א דהא דשרי וכו' - קאי
גם על שחלים ושום וקמח קלי הנזכר לעיל בסי"ד והטעם דס"ל דנתינת המשקה גופא
זהו בכלל גיבול ומשו"ה דוקא כשנותנו מבעוד יום ומפני שעי"ז הוי כבר כמגובל
ע"כ מותר לגבל בשבת וגם להוסיף עוד משקה בשבת ולערב אך שיעשה בשינוי דהיינו בקלי
שיגבל מעט מעט ובאלו הדברים שלא יטרוף בכח או שיערב ביד לדעת ההג"ה וכנ"ל:
(סה) דוקא שנתנו - ואם נתן קצת משקה
מע"ש מותר להוסיף בשבת לכו"ע אבל במעט טיפין לא דלא חשיב כמגובל עי"ז:
(סו) משום לש - ודוקא בלילה עבה אבל
בלילה רכה לא שייך בזה לישה ומ"מ צריך שיעשה השינוי המבואר בהג"ה דהיינו
שיתן האוכל תחלה ואח"כ המשקה וכן כתבו האחרונים דההג"ה מיירי דוקא בבלילה
רכה ולזה סיים כמו בשתיתא דשם התירו דוקא ברכה וכנ"ל ובכל זה אין חילוק בין לאותה
סעודה או לסעודה אחרת [מ"א]:
(סז) וכן נוהגין וכו' - היינו בחרדל
ושום וה"ה בשאר מיני טיבול כשעושין אותן דק דק ומערבין אותן ביחד:
(סח) ומקום שדרכו וכו' - וע"כ
אם שכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ
ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ויאחוז בכלי עצמו וינענע אותו ובירק הנקרא
שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק אבל מה שחותכין צנון וקשואין
שקורין אוגערקע"ס דק דק ושופכין חומץ או שאר דבר לח לתוכן ומערבין אותן ביחד צריכין
ליזהר שלא לערב בכף בכח או ינענע בכלי עצמו וטוב להחמיר ג"כ שיתן החומץ ואח"כ
המאכל. וכשחל פסח בשבת ושכח מבעוד יום ליתן המשקה לתוך החרוסת לדעה קמייתא מותר ליתן
המשקה בשבת ולא יטרוף בכף אלא באצבע ולדעת הי"א גם זה אסור אם לא שיעשה אותה ג"כ
רכה. אסור לטרוף ביצים בקערה מפני מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה ואם היו
טרופות מע"ש אפשר דיש להקל ליתנם לתוך בארש"ט בכלי שני לגוון ואם היה הבארש"ט
מחומץ הרבה יש להחמיר גם בזה משום בשול:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף טז
* וי"א דלא יערב וכו' - עיין
במ"ב מה שכ' ודוקא כשנתן המשקה בשבת וכו' הוא מדברי המ"א בשם המרדכי ובביאור
הגר"א כתב שט"ס הוא במרדכי וצ"ל אם נתן וכו' ור"ל דדוקא אם נתן
מע"ש מותר ביד אבל אם לא נתן המשקה בע"ש גם ביד אסור דהא כל דברי המרדכי
קאי אליבא דמאן דס"ל נתינת מים זהו גיבולו ע"ש ולדידיה בודאי אפילו ביד אסור
מפני נתינת המים שמתחלה ומפני זה הגיה הגר"א במרדכי דצ"ל אם נתן המשקה וכו'
ומ"מ לא רציתי לנטות מדברי המ"א שבב"י וד"מ הארוך משמע ג"כ
כהמ"א ובאמת קושיא זו כבר הקשה בב"י על המרדכי ונשאר בצ"ע והיא קושיא
חמורה מאד ועיין בדמשק אליעזר שנתקשה מאד אף לפי הגהת הגר"א. והנה על האור זרוע
שהביא ג"כ הלשון הזה הכתוב במרדכי אין תימה כלל דהוא ס"ל שם בעצמו דנתינת
מים לא זהו גיבולו ע"כ מותר ליתן המשקה בשבת אך על המרדכי קשה ואולי יש לומר דצ"ל
במרדכי ובאור זרוע כתב אם לא וכו' ובזה יהיה ניחא קושית הב"י אבל מ"מ דברי
המ"א עדיין אינו מתורץ היטב דבודאי לשיטת הא"ז ה"ה אם נתן המים מבעוד
יום ג"כ אסור בשבת לטרוף בכף והאי דנקט אם לא נתן לרבותא דאפילו בזה מותר לערב
בו מים ויין בשבת כשמערב באצבעו:
* דוקא שנתנו - עיין במ"ב מש"כ
בזה והוא מדברי הט"ז וכ"כ הא"ר ואף שהמ"א כתב דאם נתן בו קצת משקה
מבעוד יום לא חשיב כמגובל עי"ז כונתו מעט מן המעט שכן מורה לשון התה"ד עי"ש
ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא בין המ"א ובין הט"ז ועיין באה"ט והנלענ"ד
כתבתי:
* אבל בשבת אסור וכו' - ובדיעבד אין
לאסור כי הרבה פוסקים מקילין כסברא הראשונה [א"ר] ומשמע בפשיטות דאם עשה לישה
גמורה בשבת בלי שינוי אסור אפילו דיעבד וכן משמע משמע בסימן שי"ח ס"א ע"ש:
3)
מותר לעשות יינומלין, שהוא יין ישן דבש ופלפלין
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יב
חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין
ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ל ולא יטרוף אלא מערב, שחלים שטרפן מערב שבת למחר נותן
לתוכו שמן וחומץ ותבלין ולא יטרוף אלא מערב, מ שום שריסקו מערב שבת למחר נותנו לתוך
הגריסין ולא ישחוק אלא מערב.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
יז מותר לעשות אנומלין וכו'. משנה בפרק תולין (קלט:) ובסוף סימן שי"ט
(ד"ה כתב הרמב"ם) כתבתי אם מותר לסנן את היינומלין ואם יש ליזהר מעשיית יינומלין:
ואין עושין אלונתית וכו'. ברייתא שם
(קמ.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף יז
מותר לעשות (סט) כה יינומלין, שהוא
יין ישן דבש ופלפלין, מפני שהוא לשתיה; ואין עושין אלונתית, שהוא יין ישן ומים צלולים
ושמן אפרסמון, * (ע) שהוא לרפואה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף יז
(סט) יינומלי"ן - היינו לערבן
ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותיקון גדול
הוא זה וכמו לעיל בחרדל בסט"ו דאסור לטרוף. כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך
חומץ לעשות טיבול וכן לעשות ביצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי
[הוא מי מלח המבואר לעיל בס"ב] והמ"א משיג עליו ומצדד להקל בזה וכ"ז
במרובה אבל במעט שרי אפי' למהרי"ל וכמבואר לעיל בס"ב:
(ע) שהוא לרפואה - וכל דבר שהוא משום
רפואה אסרו חז"ל לעשות גזירה משום שחיקת סממנים ולכן אפי' היה עשוי מע"ש
אסור לשתותו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף יז
* שהוא לרפואה - ר"ל שאינו מאכל
בריאים שהוא עשוי רק לצנן לאדם מחום בית המרחץ [גמרא ק"מ ע"ש]:
4)
אין שורין את החלתית לא בפושרין ולא בצוננין
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ז
אין שורין את החלתית בין בפושרין בין
בצונן אבל שורה אותו בתוך החומץ, ואם שתהו ביום חמישי וששי הרי זה שורה בשבת בצונן
ומניחו בחמה עד שיחם ושותה, כדי שלא יחלה אם פסק מלשתות.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
יח אין שורין את החלתית וכו'. משנה שם אין שורין את החלתית בפושרין ובגמרא
בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי מהו לשרות את החלתית בצונן א"ל אסור א"ל והא
אנן תנן אין שורין את החלתית בפושרין הא בצונן מותר אמר ליה מתניתין יחידאה היא דתניא
אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן רבי יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר ופירש
רש"י מתניתין רבי יוסי היא אבל לרבנן אפילו בצונן אסור:
ואם שתה יום ה' ויום ו' וכו'. פשוט
שם בגמרא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף יח
אין שורין את החלתית לא בפושרין ולא
בצוננין, * שדרך (עא) לשרותו לרפואה; אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו * פתו. היה שרוי
כו מאתמול, מותר (עב) לשרותו /לשתותו/ בשבת. ואם שתה ממנו יום חמישי ויום ששי וצריך
לשתות גם בשבת, (עג) מותר, שכך הוא דרך רפואתו לשתותו (עד) שבעה ימים זה אחר זה, הילכך
מותר לשרותו בצונן כז וליתן (עה) בחמה, מפני שהוא סכנה אם לא ישתה ממנו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף יח
(עא) לשרותו לרפואה - ששותין מי השריה
ליוקרא דלבא [גמרא]:
(עב) לשרותו - צ"ל לשתותו והטעם
דזהו מאכל קצת בריאים ולא מנכר מילתא שהוא לרפואה [עו"ש] ואם הוא במקום שאין מנהג
בריאים כלל בזה משמע מהרמב"ם דאסור [א"ר]:
(עג) מותר - ר"ל אפי' לשרותו
וכדלקמיה:
(עד) שבעה ימים - צ"ל שלשה כדאיתא
בגמרא [הגר"א וש"א]:
(עה) בחמה - ואי ליכא חמה אפי' באור
שרי מפני הסכנה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף יח
* שדרך לשרותו לרפואה - בגמרא איתא
הטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ונ"מ דאפילו אם הוא מתכוין בשרייתו לשתיה בעלמא
אסור מטעם זה:
* פתו - ואין כאן היכר שהוא לרפואה
שכל השנה אדם נוהג בטבול [מאירי] ומשמע מזה דאפילו הוא מתכוין לרפואה ג"כ שרי:
5)
אין שורין את הכרשינין,
דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
ח אין שורין כרשינין וכו'. משנה בפרק תולין (קמ.) אין שורין את הכרשינין
ולא שפין אותן אבל נותן הוא לתוך הכברה או לתוך הכלכלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף ח
(כח) ט <ה> אין שורין את (כט)
הכרשינין (פי' הערוך ויצ"ה בלע"ז), דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר
הפסולת, ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת * דהוה ליה כבורר, אבל נותנן בכברה *
(ל) אע"פ שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ח
(כח) אין שורין וכו' - ה"ה
אם יש פסולת ואוכל מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיציף
למעלה כגון תבן [מ"א]:
(כט) הכרשינין - הוא מאכל בהמה וה"ה
תפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם:
(ל) אע"פ שנופל וכו' - כיון שאינו
מתכוין לכך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ח
* דהו"ל כבורר - ולשון רש"י
בזה דהו"ל בורר ועיין בפמ"ג שמסתפק אם יש בזה חיוב חטאת ולענ"ד יש להביא
ממה דאיתא ביצה י"ג ע"ב וב"ה אומרים בורר כדרכו וכו' ר"ג אומר
אף מדיח ושולה עי"ש בגמרא דהוא ממש כעניננו והנה מדקאמרי ב"ה בורר כדרכו
וכו' מוכח דהתירו ביו"ט מלאכת ברירה גמורה ולא אסרו בנפה וכברה אלא משום דמחזי
כמאן דעביד הרבה לצורך חול וכמו שכתבו הראשונים ומדר"ג הוסיף ואמר אף מדיח ע"כ
דגם זה מלאכה גמורה הוא מדאורייתא וכן בירושלמי שם בביצה משמע כדברינו:
* אע"פ שנופל וכו' - כן הוא לשון
הר"ן ע"ש ולשון רש"י בזה אע"פ דלפעמים נופל וכו' ומשמע דס"ל
דאל"ה אסור משום דהוי פסיק רישא:
6)
אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ אבל נוטל בכברה ונותן
לתוך האבוס
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה לב
המרקד מאבות מלאכות, לפיכך אין כוברין
את התבן בכברה ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה בשביל שירד המוץ מפני שהוא כמרקד,
אבל נוטל התבן בכברה ומוליך לאבוס אע"פ שירד המוץ בשעת הולכה שהרי אינו מתכוין
לכך.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
א אין כוברין את התבן בכברה וכו'. משנה בפרק תולין (שבת קמ.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף א
(א) אין כוברין (ב) התבן בכברה שיפול
המוץ לארץ, ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ; אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס
אע"פ שהמוץ (ג) נופל מאליו, מותר כיון שאינו מכוין.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף א
(א) אין כוברין - מפני שהוא כמרקד:
(ב) התבן - הוא מה שמחתכין הקש במוריגין
ועושין כל זנב השבולת תבן ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין
אותו כדי שיפול המוץ ואשמועינן דאפילו זה אסור בשבת וכ"ש דאין לרקד התבואה מפסולת
שלהן דזה הוא מרקד ממש וחייב:
(ג) נופל מאליו - דרך נקבי הכברה:
7)
חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יז
טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואינו
מכסכסו מבחוץ גזירה שמא יכבס, ומותר לגרדו * בצפורן ואינו חושש שמא ילבנו, המכסכס את
הסודר אסור מפני שהוא מלבנו אבל החלוק מותר מפני שאין כוונתו אלא לרככו. +/השגת הראב"ד/
המכסכס את הסודר אסור. א"א טעה בזה דבין סודר בין חלוק מותר וכן פסק הרב ז"ל
(הרי"ף, עי' מ"מ).+
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
ה חלוק לאחר כביסה וכו'. גם זה שם (קמ.) בעיא דאיפשיטא ולפי גרסת הרא"ש
(סי' ט) וגרסתנו בגמרא סודר אסור וכמו שכתב רבינו וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב
(הי"ז) אבל כתבו הר"ן (נח. ד"ה וגרסי') והרב המגיד שהראב"ד (בהשגות
שם) והרמב"ן (קמ. ד"ה הכא) גורסים בענין אחר ומפרשים לפי גרסתם דסודר נמי
שרי וכתבו שכן דעת הרי"ף אך יד הרב המגיד היתה עם הרמב"ם גם לפי גרסתם: ושבלי
הלקט (סי' קט) כתב וז"ל אלו הכובעים דקים של פשתן אסור לכסכס אותם בידיו מעט משום
דלליבונו הוא צריך כך כתב ה"ר יאשיה והוא הדין לחלוק ומכנסים וכל בגדי פשתן דכיבוסן
זהו ליבונן עכ"ל ונראה לי שטעמו משום שהוא גורס דסודר אסור ומפרש דכל בגד פשתן
בכלל סודר וכתניתא דשרי התם היינו בגד שאינו של פשתן ונכון להחמיר כיון דדבר שאין בו
צורך כל כך הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב סעיף ה
חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים
אותו בידים לרככו, (כב) מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו. * (כג) אבל סודר
אסור, (כד) מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן. הגה: (כה) וכובעים * ח ושאר כלי פשתן
* דינן כסודר (ב"י בשם ש"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ה
(כב) מותר וכו' - אבל אסור לגלגל ע"י
כלי כמנהג וכן אסור לעשות קמטים בדברים המכובסים ע"י כלים העשויים לכך:
(כג) אבל סודר אסור - בין לשפשף מבפנים
בין לשפשף מבחוץ:
(כד) מפני וכו' - כי הוא מקפיד על
ליבונו וזיהורו של סודר יותר מכתונת דשם אמרינן דאינו מכוין אלא לרככו [רש"י]
ונראה דאם מתכוין בחלוק לצחצחו אסור כמו בסודר:
(כה) וכובעים - היינו של פשתן והטעם
שהחמירו בכלי פשתן מפני שהם קשים אחר רחיצתן וריכוכן זהו ליבונן ומ"מ בחלוק מותר
אפילו בשל פשתן מפני שהוא מלבוש תחתון ואינו נראה מבחוץ מסתמא הוא מתכוין לרככו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ה
* אבל סודר אסור - כן הוא לפי גירסת
רש"י והרמב"ם עיין בב"י ונראה סייעתא לגירסא זו מהא דמו"ק יו"ד
ע"ב דרבא שרי לכסכוסי קרמא וכפי מה שביארו הרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט
הלכה י"ד עי"ש:
* ושאר כלי פשתן וכו' - עיין מ"א
שכתב דמנהג העולם לכסכסן בידים ועיין בא"ר שתמה על מנהג זה שהוא שלא כדין ע"ש
ונראה דאין שומעין להמנהג כ"א בחלוק וכמו שכתבנו הטעם בפנים [ודלא כש"ל שמחמיר
גם בזה כדאיתא בב"י] אבל לא בשאר כלי פשתן וראיה מלקמן סימן תקמ"א ס"ג
דלא התירו זה כ"א בחוה"מ [והוא מימרא דרבא מו"ק יו"ד ע"ב]
ומשמע דבשבת ויו"ט אסור מדינא ואולי כונת המ"א לחלק בין בגדים לשאר כלי פשתן:
* דינן כסודר - הנה אף דבשבולי הלקט
המובא בב"י משמע דסודר גופא אינו אסור כ"א בשל פשתן מ"מ מסתימת השו"ע
משמע דאינו מחלק בזה וגם הרמ"א לא בא להוסיף אלא להחמיר בשאר כלי פשתן ולא להקל
בסודר שאינו של פשתן וגם מהרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט הי"ד הנ"ל
משמע דאפילו בכל הבגדים אינו מותר לרכך כ"א בחוה"מ ולא בשבת ויו"ט:
8)
חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה לייבשו יכול לשמטו מעל הקנה; אבל לא ליקח הקנה מתוכו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה יח
האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת
הרי היא כמקצת הקרויה ומותר למלאות בה ואם לאו אין ממלאין בה, בגד שעל הקנה שומטו מעל
הקנה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
טז חלוק שכיבסו אותו ותחבו בו קנה וכו'. מימרא דרב חסדא בפרק תולין (קמ.):
ומ"ש ואם תחבו בו כלי וכו'. גם
זה שם (ע"ב):
כירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה וכו'.
פלוגתא דאמוראי בריש פרק תולין (קלח:) ופסקו הפוסקים (רמב"ם פכ"ו ה"ו)
כרב דאמר אפילו אחת אסור שמא יתקע ופירש רש"י ירכותיה פטפוטים שלה כעין רגלים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף טז
חלוק שכבסו אותו (סג) ותחבו בו קנה
לייבשו (סד) יכול לשמטו מעל הקנה; (סה) אבל לא ליקח הקנה מתוכו, אסור לפי שאינו כלי.
ואם תחבו בו (סו) כלי, מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו (סז) לאיסור. כירה שנשמטה אפילו (סח) אחת מירכותיה, לב <יד> אסור לטלטלה. הגה:
(סט) וכן ספסל ארוך שנשמט א' מרגליה, כ"ש שתים, * דאסור (ע) לטלטלה ולהניחה על
ספסל אחרת ולישב עליה אפילו נשברה מבע"י (תרומת הדשן סי' ע"א), (עא) לג אא"כ
ישב עליה כך פעם אחת קודם השבת (ב"י ס"ס שי"ג). * (עב) <טו> גם
לד אסור להכניס הרגל לשם משום בנין (ב"י שם).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף טז
(סג) ותחבו בו קנה - היינו מע"ש
וגם מיירי שנתייבש קצת מבע"י דאם היה טופח ע"מ להטפיח בבין השמשות אסור לטלטל
החלוק כל השבת דמיגו דאתקצאי לביה"ש וכדלעיל בסי' ש"א סמ"ו בהג"ה
איתקצאי לכולי יומא:
(סד) יכול לשמטו וכו' - לכאורה הלא
מטלטל עי"ז גם הקנה ובסי"ד מוכח דהיה אסור לשמוט המנעל מפני דמטלטל עי"ז
הדפוס אי לאו דדפוס היה כלי וקנה לאו כלי הוא י"ל דהכא מיירי שיכול לשמוט הכתונת
בלי טלטול הקנה עמו [א"ר]:
(סה) אבל ליקח וכו' - ואף שכבר נשתמש
בו מבע"י עדיין לא נעשה כלי בכך דלא היה דרכם ליחודי קנים להכי [ר"ן]
ולפ"ז לדידן דדרך ליחד קנים לתלות עליהן שרי בהכי [אחרונים]:
(סו) כלי - כגון קנה המיוחד לאיזה
תשמיש:
(סז) לאיסור - דהלא הוא צריך למקומו
של הכלי דהיינו החלוק:
9)
חבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה, אפילו הם גדולים הרבה,
מותר לטלטלן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף כח
(קיז) חבילי עצים וקש (קיח) נג
<יט> שהתקינן למאכל בהמה, אפילו הם גדולים הרבה, מותר לטלטלן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כח
(קיז) חבילי עצים - היינו שהם רכים
דחזו למאכל בהמה:
(קיח) שהתקינן - היינו שהזמינן אבל
בלא הזמנה אפילו הם חבילות קטנות אסור לטלטלן וטעמא דסתמא עומדין להסקה ולכך אף שחזו
למאכל בהמה אסור. כתב המ"א קש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה ועיין בתוספות
שבת דזה תלוי במנהג המקומות ולפ"ז במקומות שחבילי תבן סתמן עומדין לבנין לכסות
הגגות הם מוקצה וצריך הזמנה:
10)
עץ שתולין בו דגים,
אע"פ שהוא מאוס, מותר לטלטלו
בית יוסף אורח חיים סימן
שי
א עץ שתולין בו בשר או דגים מותר לטלטלו וכו'. בפרק תולין (קמ:) אמר רב
חייא בר אשי אמר רב האי תלא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסור וכתבו הרי"ף (נח.)
והרא"ש (סי' ט) דכיון דסני ריחיה אסוחי אסח דעתיה מיניה והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס
ומשום הכי אסור לטלטלה רב לטעמיה דסבירא ליה כרבי יהודה אבל לרבי שמעון מוקצה מחמת
מיאוס לית ליה והלכתא כוותיה ופירש הרא"ש תלא דבשרא עץ שתולין בו בשר אבל הרמב"ם
כתב בפרק כ"ו (הי"ט) עלים שריחם רע ומאוסים ואין הבהמה אוכלתן אסור לטלטלן
לפיכך תלי של דגים אסור לטלטלו ושל בשר מותר וזה כדברי רב וכתב הרב המגיד ופירשו בהלכות
תלא דבשרא העץ שתולין בו הבשר מטלטלין אותו דתורת כלי עליו דרגילות הוא [להצניעו] דכוורי
לא אלא כל שנשתמש בו זורקו לבין העצים עד כאן ונראה מדבריו שנוסחת ההלכות שבידו מוחלפת
מנוסחא שבידינו. ורש"י פירש תליא דבשרא. בשר מליח התלוי ליבשו: שרי. דנאכל חי
באומצא: דכוורא. אין נאכלין חיין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי
סעיף א
(א) עץ שתולין בו דגים, * אע"פ
שהוא מאוס, מותר לטלטלו <א> דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כרבי שמעון, דשרי.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שי
סעיף א
(א) עץ וכו' - עץ זה הוי כלי כיון
שמיוחד לתלות דגים אלא משום דמאיס דריחו רע הוי לר' יהודא מוקצה מחמת מיאוס ואנן קי"ל
כר"ש דשרי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף א
* אע"פ שהוא מאוס מותר לטלטלו
- עיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא לצורך גופו או מקומו או אפילו מחמה לצל ועיין מה
שכתבנו לעיל בסי' רע"ט בבה"ל בד"ה נר שלא הדליקו: