רי"ף שבת דף נח:
גמ' שבת דףקמ:- קמא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 46:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 20:20 דקות
1)אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם
2)נוטלים מאכל מלפני חמור ונותנים לפני שור
3)טלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור,
מותר
4)מכבש, של בעל הבית מתירין אותו
ליטול ממנו בגדים לצורך השבת
5)טיט שעל רגלו, מקנחו בכותל אבל לא בקרקע
7)לא ישב אדם בראש המבוי וחפץ בידו
8)מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד,
והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה.
9)הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו
יפה כשעולה מהנהר
10)אסור להדק מוכין בפי פך שיש משקין,
משום סחיטה.
1)
אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יט
אין גורפין מאכל מלפני הפטם בין באבוס
של כלי בין י באבוס של קרקע, ואין מסלקין לצדדין מפני הרעי גזירה שמא ישוה גומות, ונוטלין
מלפני החמור ונותנין לפני השור, אבל אין נוטלין מלפני השור ונותנין לפני החמור מפני
שהמאכל שלפני השור מטונף ברירו ואין ראוי למאכל בהמה אחרת, וכן עלים שריחם רע ומאוסין
ואין הבהמה אוכלתן אסור לטלטלן, לפיכך תלאי של דגים אסור לטלטלו ושל בשר מותר וכן כל
כיוצא בזה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
טו אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם וכו'. משנה שם גורפין מלפני הפטם ומסלקין
לצדדין מפני הרעי דברי רבי דוסא וחכמים אוסרין. ופירש רש"י שור שמפטמים אותו גורפים
אבוס שלפניו בשבת לתת לתוכו התבן והשעורים ולא יתערב בהם עפרורית ויקוץ במאכלו. ומסלקין.
התבן שלפניו לצדדין שהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי. ומפרש בגמרא דחכמים אתרוייהו פליגי
וידוע דהלכה כחכמים ואיתא תו בגמרא אמר רב חסדא מחלוקת באבוס של כלי אבל באבוס של קרקע
דברי הכל אסור ומאחר דקיימא לן כחכמים אפילו באבוס של כלי אסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף טו
אסור (לט) לגרוף האבוס לפני שור של
פטם, אפי' אבוס של כלי, גזירה אטו של קרקע (מ) דאתי לאשווי גומות; ואסור גם כן (מא)
ט לסלק התבן מלפניו לצדדין.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף טו
(לט) לגרוף האבוס - שגורפין אותו שלא
יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנין לפניו ויקוץ במאכלו:
(מ) דאתי לאשווי גומות - היינו דשם
רגילות הוא שמכוין לאשויי כדי שלא יפלו השעורים בהגומות [תוספות] ולכן גזרינן גריפה
אפילו באבוס שבכלי אבל מותר לגרוף תיבה בשבת מן הפסולת הנמצא בה דלא שייך לגזור:
(מא) לסלק התבן וכו' - דכשהוא רב רוצה
לסלקו כדי שלא ידרסנו השור ברעי ואסור משום דבודאי יש בו מה שנמאס כבר במדרס רגליו
ולא חזי לטלטול:
2)
נוטלים מאכל מלפני חמור ונותנים לפני שור
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
יד נוטלין המאכל מלפני החמור ונותנין לפני שור. משנה בסוף פרק תולין (קמ:)
ומפרש בגמרא דטעמא דנמאס המאכל לפני השור משום דאית ליה רירי מה שאין כן בחמור. וכתוב
בספר התרומה (סי' רנד ד"ה אמנם בה"ג) ובסמ"ג (לאוין סה כ ע"ד)
דצריך לדקדק אם מותר לתת מספוא שנשאר לזו לפני זו שאינה מינה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף יד
נוטלים מאכל מלפני חמור (לו) ונותנים
לפני שור, אבל אין נוטלים מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור (לז)
<ז> ואינו ראוי עוד לחמור. הגה: ח ויש מחמירין ג"כ בשאר מיני בהמות ליקח
מלפני א' (לח) וליתן לפני אחרת שאינה מינה (מרדכי פ' תולין וסמ"ג וסה"ת).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף יד
(לו) ונותנים לפני שור - שאין השור
קץ במאכל הנשאר מן החמור שאין מטיל ריר:
(לז) ואינו ראוי עוד לחמור - רק
ע"י הדחק ומטרח בחנם ודוקא לחמור שאינו מינו הוא קץ במאכלו מפני הריר אבל לפני
שור אחר שהוא מינו אינו קץ מפני הריר ומותר לכו"ע:
(לח) וליתן לפני אחרת - דשמא ימצא
ריר בהאוכל ויקוץ בו ויהיה הטרחא בחנם. וכתבו האחרונים דאין למחות ביד הנוהגין היתר
דיש להם על מי לסמוך אם לא במינים הידועים שמאכלם נמאס ברירין היוצאין מפיהם וקץ בהם
המין האחר שהוא נותן לפניו:
3)
טלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור, מותר
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה כב
הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל
מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה מותר לטלטלו, וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן
מנענעו בידו שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום, המכניס קופה של עפר בביתו אם ייחד
לה קרן זוית מערב שבת מטלטלו בשבת ועושה בו כל צרכיו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיא
ח טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר. בפרק כירה (מג:) אהא דאמרינן גבי
מת דטלטול מן הצד שמיה טלטול הקשו התוספות (ד"ה דכ"ע) והרי"ף (כ:) והרא"ש
(סי' יט) מכמה דוכתי דאשכחן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ותירצו דתרי גווני טלטול מן
הצד נינהו דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו
לטלטל אותו דבר המותר אלא אם כן יטלטל עמו דבר האסור בכהאי גוונא שרי אבל כשעיקר טלטולו
בשביל דבר האסור אף על פי שמטלטל אותו מן הצד כי הכא שהוא צריך לטלטל המת מחמת עצמו
שלא יסריח בחמה אסור וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ה (הי"ד) וכן כתב הרב המגיד
בשם המפרשים. וכתב הרא"ש שה"ר יונה הקשה על זה מדין קש שעל המטה שמנענעו
בגופו (קמא.) והרי שם דלקש שהוא מוקצה הוא צריך לטלטל ושרינן ליה לטלטלה בגופו משום
דהוי טלטול מן הצד כדאיתא בגמרא וכתב הרא"ש דלא קשיא דהתם אף טלטול אין כאן שהרי
אינו מטלטלו בידו אלא בגופו כלאחר יד הילכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך מדמה
ליה לטלטול מן הצד שהוא צורך לדבר המותר והר"ן (כ: ד"ה וקשיא לן) תירץ דהתם
נמי אינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שצריך למטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש
ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי, ורבינו כתב וטלטול בגופו אפילו
לצורך דבר האסור מותר וכדברי הרא"ש:
הילכך מעות ששכח על הכר נוער את הכר
והן נופלות. כבר נתבאר בסימן ש"ט (סח:):
וכן צנון שטמן בארץ וכו'. בפרק במה
טומנין (נ:) אמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור ופירש רש"י
סליקוסתא עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנו לפני
שרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו ואי מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה
והדר דצה שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו
מזיז עפר ואותבינן עליה מדתניא הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים
אינו חושש לא משום כלאים וכו' וניטלים בשבת ופירש רש"י (ד"ה הטומן לפת) הא
דנקט מקצת עליו מגולים משום שבת נקט לה ולא משום מידי אחרינא דאי אין מקצת עליו מגולים
אין לו במה לאוחזה אלא אם כן מזיז העפר בידים: וכתב הרב המגיד בפרק כ"ה (הט"ו)
דלא שרי על ידי שיתחוב בו כוש או כרכר כמו בפירות הטמונים בתבן דבסמוך משום דכיון שהגומא
מכוסה אם תוחב בהם כוש או כרכר מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם משום גומא וגרסינן
בפרק תולין (קמא.) אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסיר ופירש רש"י
צנון שטומנין בקרקע להתקיים כשבא לחלצו מלמעלה למטה שרי אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה
מלמטה וחולצה מראשה העבה תחלה ועוקצה נמשך אחריה מותר לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואין
מזיז הקרקע כשהוא שומטה אבל אם חולצה מלמטה למעלה שתחתונה נתון למעלה וראשה שהוא עב
נתון למטה והוא שומטה מסופה לראשה אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא חולצה מזיז העפר
ומטלטלו ואף על גב דטלטול מן הצד הוא שמיה טלטול ואסור ודחינן מימרא דרב נחמן מדתנן
הקש שעל המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו שמע מינה טלטול מן הצד לא שמיה טלטול
שמע מינה, ובריש פרק כל הכלים (קכג.) אמרינן דהדר ביה רב נחמן מההיא וכתבו שם התוספות
(ד"ה האי פוגלא) ואם תאמר האי פוגלא היכי דמי אי במניח מאי טעמא שרי מלמטה למעלה
הא אפילו ניעור אסור כל שכן טלטול מן הצד ואי בשכח מאי טעמא דמאן דאסר אפילו טלטול
גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר במעות שעל הכר בצריך למקומו (קמב:) וי"ל דמניח
על מנת ליטלה איירי אף על גב דכשכח דמי משום דאין מניח לכל השבת מכל מקום לא היה לו
להניח בענין שיצטרך טלטול מן הצד ע"כ, ולמדנו מדבריהם דאפילו לדידן דקיימא לן
טלטול מן הצד לצורך דבר היתר מותר היינו דוקא בשוכח או במניח על מנת ליטול בשבת אבל
מניח ליטול אחר השבת מלמטה למעלה אסור במכל שכן דניעור: וכתבו התוספות והר"ן
(כג: ד"ה והוי יודע) בפרק כירה דבשלא השרישו עסקינן דאי השרישו אינן ניטלין בשבת
דהוי עוקר דבר מגידולו ונראה מדברי התוספות שם שאף על פי שניתוספו מחמת לחות הקרקע
שרי שאנו רואים שומים ובצלים מיתוספים בחלון ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין לזריעה חושש
משום כולן ע"כ:
וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור
מותר. כבר נתבאר בסמוך ודין קש שעל המטה משנה בסוף פרק תולין (קמא.) ופירש רש"י
דסתם קש מוקצה להסקה כלומר שאם היה מיוחד למאכל בהמה מותר לטלטלו:
ומ"ש ואם הניח עליו מבעוד יום
כר או כסת וכו'. שם במשנה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא סעיף ח
טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר.
הלכך צנון שטמן בארץ (כה) כא ומקצת עליו מגולים (כו) ולא השריש (כז) וגם כב לא נתכוין
לזריעה, נוטלו (כח) אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואע"פ שהוסיף מחמת לחות
הקרקע, מותר. הגה: (כט) ואפי' הניחו שם מבע"י <ז> להיות שם כל השבת, כג
דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו). (ל) <ח> וטלטול בגופו אפי' לצורך
דבר האסור, מותר; כד הילכך קש שעל המטה, (לא) <ט> דסתמו מוקצה להסקה, (לב) כה
מנענעו בגופו; ואם הניח עליו מבע"י כר או כסת, מנענעו אפילו בידו (לג) שהרי הכינו
מבע"י לשכב עליו; ((לד) וכן אם חשב לשכב עליו). (ר"ן ס"פ במה טומנין).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ח
(כה) ומקצת עליו מגולים - דאי לא
היו העלין מגולין כלל הרי בע"כ מזיז עפר בידים ואסור ואפילו אם ירצה לתחוב מחט
או כוש דרך העפר בצנון וליטלו וכמו בס"ט ג"כ אסור דנראה כעושה גומא [מ"מ]
ויש מקילין ע"י תחיבת מחט וכוש:
(כו) ולא השריש - דאי השריש אפילו
אם היה גם גוף הצנון מגולין מלמעלה ג"כ אסור להזיזן ממקומן משום תולש:
(כז) וגם לא וכו' - דאם היה נתכוין
לזריעה אף שלא השריש אסור כיון שמתחלה היה רוצה בהשרשתן וטמונין בקרקע כדרך הזריעה
ועיין במ"א שהקשה ע"ז מהא דקי"ל בגמרא [והובא לעיל בסימן ש"י ס"ב]
דחטין שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו דמותר ללקטן ולאכלן ומ"מ אין לזוז מפסק המחבר
דכן נמצא בכמה ראשונים [הרוקח והרמב"ן בחידושיו והמאירי] וההיא דלעיל תירץ המאירי
דמיירי כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר:
(כח) אע"פ שבנטילתו וכו' - ר"ל
דמ"מ רק טלטול מן הצד הוא וכונתו הוא בשביל לקיחת הצנון דהוא דבר המותר. כתבו
האחרונים דההיתר דלקיחת הצנון מהארץ מיירי כשטמונין בשדה דאי בבית אסור שמא יבא להשוות
אח"כ הגומות שבקרקע הבית שנעשה עי"ז [ואך אם הם טמונין בחול ועפר שמונחין
בקרן זוית והכניסן לעשות בו צרכיו מותר להוציאן ואפילו לא היה מגולה כלל מלמעלה וכמו
שנתבאר לעיל בסימן ש"ח סל"ח וע"ז רמז בהג"ה בס"ט] וכעין זה
איתא בגמרא ג"כ גבי עמודים של אורג שהיו תקועין בקרקע הבית שאסור לטלטלן ממקומן
שמא יבא להשוות הגומות אח"כ:
(כט) ואפי' הניחו וכו' - ר"ל
דאף דבעלמא אם הניח דבר מוקצה על איזה כלי ע"ד שישאר שם כל השבת לכו"ע נעשה
הכלי גופא ג"כ מוקצה מטעם בסיס לדבר האסור וכנ"ל בסימן ש"ט ס"ד
מ"מ הכא לא נעשה הצנון בסיס להעפר שעל גבו מטעם דאין באכלין וכו' ור"ל
דבאוכלין אלו לא שייך בסיס דהלא לא היתה כונתו בהטמנה שיהא האוכל משמש להעפר אלא אדרבה
שיהא העפר משמש להאוכל וה"ה לענין פירות הטמונין בתבן דלקמיה אפי' היה דעתו שישארו
שם כל השבת ג"כ לא נעשו הפירות בסיס להתבן שעל גבן מטעם הנ"ל:
(ל) וטלטול בגופו - פירוש שאינו נוגע
בידו כ"א בגופו או בשאר אבריו מקילינן בו יותר משאר טלטול מן הצד וע"כ מותר
אפילו לצורך דבר האסור:
(לא) דסתמו וכו' - היינו במקומות שמסיקין
בקש אבל במקומותינו סתמא עומד למאכל בהמה או לשכיבה ומותר לנענעו אפילו ביד. ודע
דהשו"ע מיירי שהקש לא הונח על המטה לשם שכיבה דאי הונח במבע"י לשם שכיבה
תו נסתלק ממנו שם מוקצה בכל מקום:
(לב) מנענעו בגופו - כדי שיהא צף ורך
לשכב עליו:
(לג) שהרי הכינו וכו' - היינו אפילו
אם לא חשב בהדיא לשכב עליו חשבינן ע"י מעשה זו כאלו חשב ואם חשב בהדיא מהני אפילו
בלא כר וכסת וכמו שכתב הרמ"א:
(לד) וכן אם חשב - פי' אפילו הניחו
להקש על המטה בסתמא ואח"כ חישב עליו:
4)
מכבש, של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים לצורך השבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יב
מנעל שעל גבי האמום ו שומטין אותו
בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה
מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן
לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו
מקפיד עליהם.
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
ד מכבש והוא כלי שכובשין בו הבגדים וכו'. משנה סוף פרק תולין (קמא.):
ומה שכתב אבל אם היה מותר וכו'. שם
במשנה רבי יהודה אומר אם היה מותר מערב שבת מתיר את כליו ושומטן ומשמע לרבינו דתנא
קמא לא פליג אהא דרבי יהודה דכיון שהוא מותר מערב שבת לא מחזי כסתירה וכן כתב רבינו
ירוחם בחלק י"ג (נתיב י"ב, פד ע"א) דכיון שהוא מותר מערב שבת לא מחזי
כסתירה אבל הרמב"ם בפירוש המשנה כתב ואין הלכה כרבי יהודה נראה דסבירא ליה דרבי
יהודה לאיפלוגי אתנא קמא אתי ולא קיימא לן כותיה וכן נראה מדבריו פרק כ"ו מהלכות
שבת (הי"ב) שהשמיט סברת רבי יהודה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב סעיף ד
מכבש (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר
הכביסה, והם שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם), של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו
בגדים (כ) לצורך השבת; ז ושל אומן, אסור מפני שהוא תחוב (כא) בחזקה והתרתו דומה לסתירה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ד
(כ) לצורך השבת - אבל שלא לצורך
שבת לא וה"ה דאין כובשין בו בגדים שהוא צורך חול:
(כא) בחזקה - ואם היה מותר המכבש קצת
מע"ש י"א דאעפ"כ אסור להתיר כולו ולשמוט כליו משם ויש מקילין אבל אם
היה מותר כולו לכו"ע מותר לשמוט כליו משם [חדושי רע"א]:
5)
טיט שעל רגלו, מקנחו
בכותל אבל לא בקרקע
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ב
כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש,
לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת גזירה שמא ישוה גומות, המפנה את האוצר בשבת מפני
שהוא צריך לו לדבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש לא יגמור את כל האוצר
שמא יבוא להשוות גומות, א טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע שמא
יבא להשוות גומות, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות, ומותר לדרוס הרוק שעל
גבי קרקע והולך לפי תומו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
ו טיט שעל רגלו יכול לקנחו וכו'. גם זה שם (קמא.) פלוגתא דאמוראי וכתב
הרי"ף (נח:) דאיכא מאן דאמר הלכה כמאן דאמר בין בכותל בין בקרקע אסור ולא שרי
אלא בקורה ובעל הלכות (בה"ג הלכות שבת, כא ע"א) פסק כרבא דאמר בכותל מותר
בקרקע אסור דילמא אתי לאשוויי גומות וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"א (ה"ב)
לפסוק כרבא אבל הרא"ש (סי' יג) פסק כרב פפא דאמר אחד זה ואחד זה מותר משום דבתרא
הוא. וכתב הגאון מההר"י אבוהב ז"ל ונראה שאם זה הטיט על נעלו דאינו יכול
לקנחו דהא אמרינן לקמן (קמא:) אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ואולי אין זה גרידה
וצריך עיון עכ"ל ולי נראה דלא דמי דההיא דאין מגרדין טעמא משום דכשגורר המנעל
בגבי הסכין או בצפורן הוא ממחק אבל בקינוח בכותל או בקורה או בקרקע אינו ממחק ואפילו
ימחק לית לן בה דלאו פסיק רישיה הוא ובהדיא אמרינן בפרק כל הכלים (קכד:) דרבא אתווס
מסאניה טינא ואתא שמעיה שקל חספא ומכפר ליה וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג דבין
בכותל בין בקרקע מותר וכתב שהוא הדין שיכול לקנחו במעט חרס הראוי לטלטלו שיש בו כדי
לסתום פי שום כלי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב סעיף ו
טיט שעל רגלו, (* (כו) ט <ג>
או על מנעליו), (ב"י ור' ירוחם חי"ג) מקנחו בכותל אבל לא בקרקע, דלמא י אתי
לאשוויי גומות. ויש מי שאוסר (כז) יא <ד> אף בכותל. הגה: ויש מי יב שמתיר (כח)
בשניהם, (הרא"ש). וה"ה דמותר להסירו (כט) יג במעט (חרס (ל) <ה> הראוי
לטלטל), (רבי ירוחם חי"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ו
(כו) או על מנעליו - ולא דמי למה
דאיתא בס"ח אין מגרדין מנעל בין חדש בין ישן והיינו אפילו יש טיט על גביו וכונתו
להסיר הטיט וכמו שכתבנו שם דשם לא אסרינן אלא בגב סכין שע"י הגרירה ממחק העור
משא"כ בקינוח בכותל או בקורה אין הכרח שיהיה מוחק עי"ז [ב"י] וכתב הט"ז
ולפ"ז הא דיש בחצר שלפני פתחי בתי כנסיות על הקרקע ברזל אחד והוא חד למעלה ושם
מקנחין המנעלים קודם שיכנס בבהכ"נ אסור לעשות כן בשבת דזה דומה לגב הסכין ואסור
לכו"ע וכו' עי"ש. והמ"א מחמיר אפילו היה הברזל עב ורחב בראשו ולא היה
לו חוד דלא גרע מגב הסכין אלא יקנח בכותל או בקורה או בחידודי המדרגות אך אם הוא מקנח
בנחת אין להחמיר בכ"ז דלא שייך בזה החשש דממחק העור ובפרט אם הטיט לח בודאי אין
להחמיר:
(כז) אף בכותל - של אבנים משום דמחזי
כמוסיף על הבנין ומחזקו ולדידיה אין מקנחין אלא בקורה או ע"ג אבן וה"ה
דשרי בכותל של עץ:
(כח) בשניהם - דלמוסיף על הבנין לא
חיישינן משום דבנין חקלאה הוא [בנין גרוע של בעלי הכפרים] ולשמא יקנח במקום הגומא וישוונה
ג"כ לא חיישינן. ומ"מ אפילו לדידהו צריך ליזהר כשמקנח בקרקע שלא יקנח במקום
גומא שעי"ז ישוונה. ולענין הלכה הט"ז כתב דבמידי דרבנן יש לסמוך על המקילין
דמותר בשניהם ויש מן האחרונים שסוברין דנכון להחמיר לאסור בשניהם ונראה דבכותל בודאי
יש לסמוך להתיר כדעת המחבר שכן דעת רוב הראשונים:
(כט) במעט חרס - ובזה לכו"ע שרי:
(ל) הראוי לטלטול - עיין לקמן סימן
ש"ח ס"ז איזה חרס ראוי לטלטל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ו
* או על מנעליו - עיין מ"ב וכן
דעת הש"ג והט"ז. והנה הב"ח אוסר בזה משום חשש ממחק כבסעיף ח' ועיין
בא"ר שתמה הלא במרדכי איתא בהדיא דה"ה על מנעליו. והנה במאירי איתא כהב"ח
דמחלק בין טיט יבש ללח דביבש בעי לגרור היטב ושייך ממחק אבל בלח דאינו רק קינוח בעלמא
אינו ממחק להעור ובאופן זה מותר לקנח בכל גווני. והנה לדינא בטיט לח בודאי אין לחוש
לחומרת הב"ח כיון דגם המאירי מסכים להתיר בזה וגם יש דעת הכל בו המובא בב"י
דמתיר בלח אפילו בגרירה בגב סכין וכ"ש בזה. ואפילו בטיט יבש הרוצה להקל כדעת הב"י
וסייעתו דבקינוח בכותל לא שייך חשש ממחק בודאי אין למחות בידו אך לכתחלה נכון ליזהר
בטיט יבש מטעם אחר והוא הי"א שבסעיף ז' דיש בו חשש טוחן וכן כתב הפמ"ג וכתב
שבטיט שעל רגלו יש להקל לקנח בכותל אפילו בטיט יבש משום צערא דגופא. וה"ה דמותר
לרחוץ טיט היבש שע"ג רגלו יחף במים ולא הוי כגיבול דכלאחר יד הוא ובמקום צערא
לא גזרו:
6)
טיט שעל בגדו משפשפו
מבפנים
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יז
טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואינו
מכסכסו מבחוץ גזירה שמא יכבס, ומותר לגרדו * בצפורן ואינו חושש שמא ילבנו, המכסכס את
הסודר אסור מפני שהוא מלבנו אבל החלוק מותר מפני שאין כוונתו אלא לרככו. +/השגת הראב"ד/
המכסכס את הסודר אסור. א"א טעה בזה דבין סודר בין חלוק מותר וכן פסק הרב ז"ל
(הרי"ף, עי' מ"מ).+
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
ז טיט שעל בגדו מכסכסו בפנים וכו'. שם (קמא.) מימרא דרב כהנא ופירש רש"י
מכסכסו. משפשפו: מבפנים. דלא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן ומלבן ממש לא הוי דאין נותן
שם מים. וכתוב בשבלי הלקט (סי' קט) פירש רבינו תם דאשל פשתן קאי דמחזי כמלבן אבל של
צמר או של משי מותר:
ומה שכתב מגררו בצפורן או בסכין. ברייתא
שם טיט שע"ג מנעלו מגררו בגב הסכין ושעל בגדו מגררו בצפורן ומשמע לרבינו דלאו
דוקא בצפורן דהוא הדין בסכין דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט שאין דרך לגרר הבגד אלא בצפורן
וכן כתב הרא"ש (סי' יד) וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (שם, פד ע"ד)
ולפי זה אפשר דאפילו בחודה של סכין נמי שרי דצפורן מעשה חודה של סכין קא עביד והרי"ף
(נח:) והרמב"ם בפרק כ"ב (הי"ז) לא הזכירו אלא צפורן כלישנא דברייתא:
ומה שכתב והרב רבי פרץ הביא תוספתא
והני מילי לח וכו'. סברא זו כתובה בסמ"ק (סי' רפב בהגהות אות טו) ובהגהות פרק
כ"ב (דפוס קושטא הי"ז):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב סעיף ז
* טיט (לא) שעל בגדו (לב) משפשפו
מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ (לג) דדמי למלבן (לד) ומגררו יד
בצפורן. ויש מפרשים דה"מ לח, (לה) אבל טו יבש אסור * (לו) טז <ו> דהוי טוחן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ז
(לא) שעל בגדו וכו' - ואין חילוק בכל
זה בין משי לפשתן וצמר:
(לב) משפשפו מבפנים - היינו שאוחז
הבגד בפנים נגד מקום הטיט ומשפשף זה בזה עד שנופל הטיט ואף דלעיל בס"ה אסר
בסודר לשפשפו ולא מחלקינן בין מבפנים למבחוץ התם הוא מכוין לצחצחו משא"כ כאן שאין
כונתו אלא להסיר הטיט [הגר"א]:
(לג) דדמי למלבן - שמתיפה הבגד
עי"ז ומלבן ממש לא הוי דאין נותן עליו מים:
(לד) ומגררו בצפורן - מבחוץ דזה לא
נחשב ליבון וה"ה דמותר לגררו בגב סכין ואפשר דאפילו בחודו [ב"י]:
(לה) אבל יבש - בין לגרר בין לכסכס
אפילו מבפנים:
(לו) דהוי טוחן - אע"ג דהוי מלאכה
שאינה צריכה לגופה עכ"פ איסורא מיהא איכא לכו"ע וע"י א"י מותר.
כתב הט"ז נ"ל דוקא ביש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז נופלים פרורי
הטיט זה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרר שם לבטל המראה אין זה דומה
לטוחן ומטעם זה יש להתיר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל
לגרר בצפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות עכ"ל הט"ז ולענ"ד יש לעיין
בזה טובא דנהי דמשום טוחן ליכא הרי עכ"פ מכוין בזה ליפות הבגד ולצחצחו שלא ישאר
עליו שום רושם לכלוך והוי כמלבן ועיין בביאור הלכה שהארכנו בזה ודע עוד דפשוט דאפילו
לדעת הט"ז אינו מותר רק לגרר בצפורן או לכסכסו מבפנים אבל לכסכס מבחוץ אסור בכל
גווני:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ז
* טיט שעל בגדו - עיין במ"ב שכתבנו
דאין חילוק וכו' כן הכריע הב"ח וגם המ"א מדסתם השו"ע ולא הזכיר דעת
הש"ל בשם ר"ת שהובא בב"י ולא דמי לדלעיל בס"ה בהג"ה דהכא
שמלוכלך בטיט בכל דבר חשיב תיקון א"נ י"ל משום דשם הוא לחומרא חשש לדעתו
ואף דא"ר מפקפק על דברי המ"א בביאור הגר"א מוכח דלפי מה שאנו פוסקין
לעיל בס"ה דסודר אסור לכסכסו ממילא אסור בעניננו בכל גווני:
* דהוי טוחן - עיין במ"ב מש"כ
בשם הט"ז שהתיר לגרר כדי להסיר המראה לבד ולענ"ד דין זה לא ברירא כלל דנהי
דמשום טוחן בודאי ליכא הרי עכ"פ בזה הגירוד הוא מכוין ליפות הבגד שלא יהיה עליו
רושם הלכלוך ובודאי לא גרע זה מכסכוסי סודרא המבואר לעיל בס"ה דאסור מפני שמכוין
לצחצחו והוי כמלבן וה"נ בעניננו והגמרא שהתיר לגרר בציפורן היינו להעביר הטיט
משא"כ בזה שאין טיט וכונתו רק לצחצח הבגד וליפותו שלא ישאר עליו שום רושם כלל
הוא דומה ממש לס"ה הנ"ל וכן מוכח בביאור הגר"א שכתב דמה שהתירו בעניננו
לכסכס מבפנים הוא משום שיש עליו טיט ובודאי כונתו משום טיט משא"כ למעלה בס"ה
לענין כסכוסי סודרא שאין טיט ובודאי כונתו לצחצחו ע"ש וא"כ לענין דינו של
הט"ז שאין טיט וכונתו רק לצחצח הבגד בודאי דאסור ויותר מזה דאפילו לשיטת שארי
פוסקים המבואר בב"י דס"ל דאפילו בסודרא מותר לכסכס שם טעמייהו דס"ל
שמתכוין רק לרככו ולא לצחצחו וכמבואר בדבריהם משא"כ בעניננו שמתכוין ליפות הבגד
לכו"ע אסור. ונראה עוד דלדעת רש"י דמחייב חטאת במנער הטלית מן האבק שעליו
גם בזה יש חיוב חטאת כיון שהוא מכוין לצחצחה ובזה נראה דאפילו אם איננה שחורה וחדשה
ושם שאני שהאבק בעלמא איננו מקלקל מראיתה כ"א בשחורה וכמו שכתב רש"י שם וגם
דוקא בחדתי דבאופן אחר אין דרך בני אדם להקפיד משא"כ בעניננו דדרך בני אדם להקפיד
בכל גווני כשיש עליו רושם לכלוך מטיט וצואה ממילא זה שמעביר הרושם ומצחצחו הוי בכלל
מלבן:
7)
לא ישב אדם בראש המבוי וחפץ בידו
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה יז
נפרץ ש בו פרצה מצדו כלפי ראשו אם
נשאר עומד בראשו פס רוחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהיה הפרצה יתר על עשר, ואם לא
נשאר פס ארבעה אסור אלא א"כ היתה הפרצה פחות משלשה שכל פחות משלשה כלבוד הוא.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסה
ה ומ"ש רבינו ואף על גב דמותר להשתמש תחת הקורה וכו'. בסוף פרק תולין
(קמא.) ובביצה (ל.) אמר רבא לא ליתוב אינש אפומא דלחייא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי
לאתוייה וכתב הרא"ש (שבת פ"כ סי' יג) אבל על פתח חצר הפתוח לרשות הרבים או
לכרמלית נראה דמותר דמינכר מילתא ולא אתי לאתויי. וכן נראה מדברי רש"י (שבת ד"ה
אפומא, ביצה ד"ה ואתי לאתויי):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסה סעיף ה
(כח) אע"פ שמותר להשתמש (כט)
תחת הקורה, יא לא ישב אדם בראש המבוי וחפץ בידו, שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים
ויביאנו אליו כיון שאין היכר בינו לרשות הרבים; אבל על פתח החצר, מותר, בין פתוח לרשות
הרבים בין פתוח לכרמלית, שיש בו היכרא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסה סעיף ה
(כח) אע"פ שמותר להשתמש וכו'
- ר"ל דדוקא על צד המקרה וההזדמן מותר לטלטל שם חפציו לעת הצורך אבל לא ישב
שם בקביעות וחפץ בידו וכו' [מאמר מרדכי]:
(כט) תחת הקורה - וה"ה שלא ישב
אצל הלחי [גמרא] ואפשר דכשיש בו צורת הפתח שרי דמקרי הכירא ומיהו בצוה"פ שלנו
שגבוה מאוד בודאי אסור דלית הכירא ואפילו אם המבוי פתוח לכרמלית דהוא רק חששא במלתא
דרבנן ג"כ אסור דשכיחא לאיתשולי [מ"א ומא"מ]:
8)
מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של
סכין ובקערה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כ
הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן
לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד צ הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן, לפיכך
אסור לבריא להתרפאות בשבת גזרה שמא ישחוק סממנין.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
ז (א) מותר לדוך פלפלין בשבת בקתא של סכין וכו'. בפרק תולין (קמא.) אמר רב
יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרי תרי אסור רבא אמר כיון דקא משני
אפילו טובא נמי וכתבו הרי"ף (נח:) והרא"ש (סי' יב) דאיכא דמוקי לה בשבת ואיכא
דמוקי לה ביום טוב ומסתברא כמאן דמוקי לה בשבת וכן דעת התוספות (ד"ה הני) וגם
הרא"ש (סי' כא) והר"ן (ו: ד"ה ומדמסקינן) כתבו בפרק קמא דיום טוב דמשם
תשובה על רש"י ורבינו חננאל (גליון שבת קמא.) והשאילתות (פר' אמור שאילתא קז)
שכתבו דהא דרב יהודה ורבא ביום טוב הוא וליתא אלא בשבת קאי וכן דעת הרמב"ם שכתב
דין זה בפרק כ"א מהלכות שבת (ה"כ) וכתב הרב המגיד שכן כתבו הרמב"ן
(חי' שם) והרשב"א (חי' שם) ז"ל וכן כתב סמ"ק (סי' רפב ע' רפד) אלא שכתב
שנכון להחמיר מפני מראית העין ומשמע דהלכה כרבא דבתרא הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם
בפרק כ"א (שם) וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ח' (ני"ב עז ע"ג) וכך הם דברי
רבינו. והא דשרי למידק פלפלי בקתא דסכינא דוקא בקערה אבל לא במכתשת כן כתב הרמב"ם
בפרק כ"א (שם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף ז
(כג) מותר לדוך פלפלין, (כד) אפילו
הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין (כה) ט <ז> ובקערה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף ז
(כג) מותר וכו' - ואם הוא שוחק
פלפלין ושאר תבלין במכתשת כדרכו ואפי' גרגר אחד יש בו איסור דאורייתא משום טוחן:
(כד) אפילו הרבה יחד - ודוקא מה שצריך
לו לאותה שבת:
(כה) ובקערה - פי' אבל לא ידוך בקתא
של סכינא במכתשת אף דשינה במה שדך בקתא של סכינא מ"מ במכתשת מיחזי כעובדא דחול
וה"ה דדך בקתא ע"ג שלחן או בשולי כלי ע"ג שלחן דהוי תרי שינויי אבל
בבוכנא המיוחדת לכתישה אפי' ע"ג שלחן או בתוך הקערה אסור. כתב הט"ז בסימן
זה אין לשום הפלפלין תוך הבגד ולכתוש בסכין עליו דהוא מוליד ריחא אמנם בסימן תקי"א
אות חי"ת בט"ז משמע דחזר מזה והסכים למהרש"ל דשרי משום דאינו מכוין
לזה עי"ש. כתבו האחרונים דדוקא בקתא דסכינא הוא דהתירו לדוך הפלפלין אבל לחתוך
אותם בסכין דק דק אסור וכמו בירק לקמן בסעיף י"ב וה"ה לכל תבלין:
9)
הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה כב
המעביר קוץ כדי שלא יזוקו בו רבים,
אם היה ברה"ר מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ואם היה בכרמלית מוליכו כדרכו אפילו
מאה אמה, וכן מת שהסריח ונתבזה יתר מדאי ולא יכלו שכנים לעמוד מוציאין אותו מרה"י
לכרמלית, היורד לרחוץ בים כשהוא עולה מנגב עצמו שמא יעביר מים שעליו ארבע אמות בכרמלית.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכו
ז הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה וכו'. מימרא דרבי יהודה בסוף פרק תולין
(קמא.) וכתב הרא"ש על זה (סי' יג) לפי שהעולה מן הרחיצה יש ריבוי מים על גופו,
ולא דקדקו במהלך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו עכ"ל ונראה דלפי שהם
מועטים לא גזרו עליהם אפילו ברשות הרבים. ובסימן של"ט (קיג:) יתבאר דין השטה במים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף ז
(כא) הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו
יפה (כב) כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה
מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו; אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו,
(כג) <ב> לא הקפידו בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ז
(כא) הרוחץ בנהר וכו' - כתבו הפוסקים
דנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה דמצוי לבוא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים עיין
במ"א ולענין טבילה עיין לקמיה מיהו ידיו ורגליו מותר לרחוץ בנהר כשמנגב קודם שילך
ד"א [א"ר]:
(כב) כשעולה וכו' - ר"ל תיכף
כשעולה סמוך לנהר ינגב נפשיה ולא ילך כלל בהמים שעליו דלמא ישכח וילך בהם ד"א
וא"כ משמע מזה דמלבושיו שפושטן קודם שיורד לנהר צריך שיניחם סמוך לנהר ועכ"פ
המטפחת שמטפח גופו בו כדי שלא ילך בהמים שעליו ועיין בפמ"ג דה"ה בנהר גופא
כשעולה ממקום עמוק וחצי גופו הוא חוץ למים צריך ליזהר שלא ילך כך ד"א שהנהר הוא
כרמלית ונמצא שנושא ד"א בכרמלית ולפ"ז כשיורד לטבול בנהר ובתחלתו המים נמוכין
סמוך לקרקע צריך ליזהר שלא ילך ד"א רחוק משפתו שבחזרתו ישא המים עליו ד"א:
(כג) לא הקפידו בו - ר"ל לפי
שהם מועטים ואין מצוי בהם שיעור הוצאת המים שיתחייב בהן לא גזרו בזה שהוא שלא כדרך
הוצאה ועיין בביאור הגר"א דלפירוש התוספות משמע דאפילו ריבוי המים נבלע בלבושו
ג"כ מותר לילך בהן ועיין בט"ז הטעם:
10)
אסור להדק מוכין בפי פך שיש משקין, משום סחיטה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה טו
המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות
חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא
בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא
יסחוט, ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט. +/השגת
הראב"ד/ ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא יסחוט. א"א הצרפתים
(עי' רש"י שבת קמג ד"ה אין מקנחים) מפרשים כן וקשיא לי כי יש לו בית אחיזה
מאי הוי, אי אפשר לקנוח בלא סחיטה, ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוה ליה כצלוחית
מלאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסחטו.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שכ
טז ואסור להדק מוכין וכו'. בסוף פרק תולין (קמא.) אמר רבא לא ליהדוק אינש
אודרא בפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ופירש רש"י אודרא מוכין שסותמין בהן פי
הפך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ סעיף טז
אסור * (מד) להדק מוכין בפי פך שיש
משקין, יח משום סחיטה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף טז
(מד) להדק - ומיירי כשהם לחין מן
המשקין שבתוך הכלי ואפילו הם עשויין לכך נמי אסור משום דבהידוק המוכין [כל דבר רך כגון
צמר גפן ומטלית וכיוצא בהן] בתוך פי הפך בא לידי סחיטה שהיא תולדת ליבון וכנ"ל
ואפילו להסוברים דבשאר משקין חוץ ממים אין בו משום מלבן מ"מ אסור שיוצא המשקה
הבלוע בו ונופל לתוך הפך והוי בכלל דישה כמו סוחט זיתים וענבים ואף שאינו מתכוין לזה
מ"מ פסיק רישא הוא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף טז
* להדק מוכין - עיין מ"ב דמיירי
שהם לחין כן משמע במ"א וכן מצאתי בפיר"ח שבידינו ולפ"ז לכאורה דאפילו
אם אין בפי הפך כלום נמי אסור ומ"ש השו"ע שיש בו משקין משום דסתמא דמילתא
אז המוכין כבר נתלחלחו עי"ז ואה"נ דאם הם יבשין עדיין מותר כנ"ל:
11)
אסור לצדד חבית על הארץ
בית יוסף אורח חיים סימן
שלז
ד אסור לצדד חבית וכו'. מימרא דרבא בסוף פרק תולין (קמא.). אם מותר לשחוק
בתפוחים או באגוזים יתבאר בסימן שאחר זה (קיב: ד"ה אין שוחקין):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלז סעיף ד
ז אסור (יח) לצדד (יט) חבית על הארץ,
(כ) דכיון שהיא כבידה יבא להשוות גומות ודאי והוי פסיק רישיה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלז סעיף ד
(יח) לצדד - היינו שהוא מצדדה עד שתעמוד
בקרקע יפה ע"י הצידוד:
(יט) חבית על הארץ - היינו חבית
מלאה וכן לא יכריע החבית וישפוך ממנה אלא מגביה מן הארץ ושופך שאל"כ יחפור מן
הארץ בודאי. ואף שמקלקל הוא וגם מלאכה שא"צ לגופה היא וגם חופר כלאחר יד הוא אעפ"כ
אסור מד"ס:
(כ) דכיון וכו' והוי פ"ר - ר"ל
דע"י הצידוד גופא נעשה הקרקע חלקה בלא גומות אבל מתוס' שם משמע דלא הוי פ"ר
אלא דאסור מטעם שמא ישכח ויבוא להשוות גומות במתכוין כדי שיהא נוח לו הצידוד. והנה
אם מותר לצדדה ע"ג קרקע מרוצפת התו"ש כתב דמותר אפילו לדעת השו"ע דס"ל
דהוי פ"ר לא גזרו בזה במרוצפת ע"ש והפמ"ג בריש הסימן מצדד להחמיר וע"ש
במ"ז אות ג' מש"כ עוד בזה. ודע דכל הסימן הזה לאו דוקא לענין שבת דה"ה
לענין יו"ט [מביצה כ"ב ע"ב] ויש שנכשלין בזה: