רי"ף שבת דף נט.
גמ' שבת דף קמא.-קמב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 33:35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:40
דקות
1)אין מגרדין מנעל, בין חדש בין ישן
2)לא יסוך רגלו בשמן והוא בתוך המנעל
או הסנדל
3)לא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול
5)לא יהיה קרוע עד שאינו יכול לילך
בו.
6)מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו
7)מנעל חדש מותר לשמטו מעל הדפוס
9)כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם
פירות רטובים
10)כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן,
מותר לטלטלה שהרי נעשה כדופנה
11)מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או
עם החולין
1)
אין מגרדין מנעל, בין חדש בין ישן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יח
מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה
מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור, ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים חדשים אבל סכין
אותם ומקנחין את הישנים, פ כר או כסת שהיה עליהן צואה או טנוף מקנחו צ בסמרטוט, ואם
היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. +/השגת הראב"ד/ ואין מגרדין לא מנעלים
ולא סנדלים. א"א גם בזה טעה, אבל סכין אותן ומקנחים את הרגלים, מי שנתלכלכה ידו
בטיט.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
ח אין מגררין לא מנעל חדש וכו'. גם זה בסוף פרק תולין (שם) אמר רבי אלעזר
מגרדין מנעל חדש אמר ליה ההוא סבא סמי דידך מקמי הא דתני רבי חייא אין מגרדין לא מנעל
חדש ולא מנעל ישן ומשמע דאפילו יש עליו טיט אסור לגרדו ומפני כך השמיטו הרי"ף
והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ב ורבינו ההיא ברייתא שכתבתי בסמוך טיט שע"ג
מנעלו מגרדו בגב הסכין. וכתוב בכלבו (סי' לא, לב ע"ד) דהני מילי בטיט יבש לפי
שהמנעל מיתקן בגרירתו אבל טיט לח מגררין לפי שאין בו תיקון בכך עד כאן לשונו. ולפי
דברי ה"ר פרץ דאסור לגרר טיט יבש מעל הבגד וכי קתני טיט שעל בגדו מגררו בצפורן
בטיט לח הוא אם כן רישא דתני טיט שע"ג מנעלו מגררו בגב הסכין בלח נמי היא ואפילו
הכי אידחיא מקמי הא דתני רבי חייא אין מגררו סתמא ואפילו טיט לח במשמע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב סעיף ח
* (לז) אין מגרדין ((לח) יז בסכין
או בצפורן) מנעל, בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ח
(לז) אין מגרדין - אפילו היה עליו
טיט וכונתו להסיר הטיט דפסיק רישא הוא:
(לח) בסכין - היינו אפילו בגב הסכין
וע"כ נכון ליזהר שיעשה הברזל שלפני בהכ"נ שמקנחין בו המנעלים עב ורחב ולא
חד ועיין לעיל בס"ק כ"ו. ולקנח בכותל שרי וכנ"ל בסעיף ו':
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ח
* אין מגרדין - עיין בב"י שהביא
דעת הכל בו שכתב דדוקא בטיט היבש לפי שמתקנו בגרירתו אבל טיט לח מגררין שאין בו תיקון
בכך. וכתב עליו הב"י דלפי דברי ר"פ והוא הי"א המובא לעיל בשו"ע
בס"ז ע"כ איירי הברייתא דס"ל דמגרדין בטיט לח ואפ"ה השמיטוה הרי"ף
והפוסקים ש"מ דבכל גווני אין מגרדין עכ"ל עי"ש. והנה כל דבריו לשיטת
ר"פ אבל כל עיקר דינו של ר"פ לא ברירא כ"כ ולא הביאוה בשו"ע רק
בשם י"א ולשארי פוסקים אפשר דס"ל ג"כ כהכלבו. וראיתי בב"ח שהשיג
על הכל בו וכתב ותימה גדולה הלא רש"י פי' דטעם הברייתא משום דהוי ממחק ולפ"ז
בודאי אפילו בטיט לח אסור שקולף העור והוי ממחק ואיך הוא מפרש דלא כפי' רש"י ולהתיר
מה שאסור לפי' רש"י ולכל הפוסקים עכ"ל. ובחנם הרעיש עליו דמרמב"ם משמע
נמי שאינו מפרש טעם האיסור משום ממחק שכלל אותו בפכ"א בדיני כיבוס וליבון שמתקן
את הבגד והעור ולא בדיני ממחק [ולדבריהם אתי שפיר מה שכלל הברייתא טיט שע"ג מנעלו
וע"ג בגדו בחדא מחתא] ואפילו לרש"י ויתר הפוסקים שהעתיקו הטעם דממחק נוכל
לומר ג"כ דטעם זה לא שייך כ"א בטיט יבש דבעי לגרר בחוזק ויבוא לידי קילוף
העור משא"כ בלח ואח"כ מצאתי בעז"ה במאירי כדברינו שכתב דביבש שצריך
גרירה וכיפור לא מהני ליה אין גוררין במנעל חדש וכ"ש במנעל ישן שהוא קולפו מתחלה
ונמצא ממחק עי"ש הרי אף דהמאירי ס"ל ג"כ הטעם כפירש"י אפ"ה
לדינא ס"ל ג"כ כהכלבו ויש לסמוך על דבריהם היכא דיש עוד צד להיתר כגון בקינוח
בנחת או בכותל אפילו לדעת המחמירין:
2)
לא יסוך רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או הסנדל
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה י
מעבד מאבות מלאכות הוא, והמרכך עור
בשמן כדרך שהעבדנים עושים הרי זה מעבד וחייב, לפיכך לא יסוך אדם רגלו בשמן והיא בתוך
המנעל או בתוך הסנדל החדשים, אבל סך הוא את רגלו שמן ולובש מנעלו או סנדלו אע"פ
שהן חדשים, וסך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש, במה דברים אמורים
כשהיה השמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד אבל אם היה בבשרו שמן הרבה כדי שירכך העור הרי
זה אסור מפני שהוא כמעבדו, והכל בחדשים אבל בישנים מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכז
ד לא יסוך רגלו בשמן והוא בתוך המנעל וכו'. עד סוף הסימן בסוף פרק תולין
(קמא:) וכתב הרמב"ם בפרק כ"ג (ה"י) והכל בחדשים אבל בישנים מותר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכז סעיף ד
(יב) לא יסוך רגלו בשמן והוא בתוך
המנעל או הסנדל (יג) (החדשים) (מיימוני פרק כ"ג), מפני ב שהעור מתרכך ודמי לעיבוד;
(יד) אבל סך רגלו ומניחו במנעל, וסך כל גופו ומתעגל ע"ג העור, (טו) והוא שלא יהא
בשמן הנישוף בגופו שיעור כדי לעבדו, אפילו יש בו כדי לצחצחו, מותר והוא שלא יכוין
(טז) אפילו לצחצחו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכז סעיף ד
(יב) לא יסוך וכו' - דהנה עיבוד
העור הוא אחד מאבות מלאכות ועיבוד הוא אם מולח את העור או שמעבדו בשאר דברים שדרך לעבדו
וכן אם דורס העור ברגלו עד שיתקשה או שמרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהרצענין
עושין חייב דהוא תולדת מעבד וכן אם מרכך העור בשמן ג"כ מענין עיבוד הוא וחייב
ולכן צריך ליזהר מטעם זה שלא למשוח מנעל חדש בשמן [ובח"א כתב דחיובא נמי יש בזה]
ויש אוסרין גם במנעל ישן ובפרט בזמן הזה דנפישי עמי הארץ ויבואו להקל גם בחדשים בודאי
יש להחמיר בכל גווני [ח"א] וכ"ש אם כונתו במשיחת השמן כדי שיהיה המנעל שחור
נראה דיש לאסור לכו"ע משום חשש צביעה ועתה נחזור לעניננו דמשום איסור עיבוד אסרו
ג"כ לאדם שיסבב ע"י פעולתו שיתרכך העור ולכן אסור לסוך רגלו וכו':
(יג) החדשים - דבישנים תו אין בו
משום חשש עיבוד:
(יד) אבל סך וכו' - כיון דבעת הסיכה לא נגע השמן בהעור:
(טו) והוא שלא יהא וכו' - דאם יש בהשמן
שיעור כדי לעבדו אסור אף דאינו מכוין לזה [גמרא]:
(טז) אפילו לצחצחו - דאי מכוין בגלגולו
על גבי העור או בסך רגלו ומניחו במנעל כדי לצחצח העור ע"י השמן אסור גזירה אטו
היכא שמתכוין לעבדו [רש"י] וכ"ש היכא שמושח המנעל בשמן אפילו אם השמן מועט
ומכוין רק כדי לצחצחו דאסור. ולצחצח המנעלים ע"י המרוח שחור [שקורין וויקסין]
כתב בספר תפארת ישראל דאם עשה אפילו ע"י א"י אסור עד לערב בכדי שיעשו. ודע
דלענין חיוב חטאת בעיבוד וכן לענין הפשטת העור דהוא ג"כ מלאכה דאורייתא הוא אם
יש בו שיעור כדי לעשות קמיע ולענין איסורא אפילו בכל שהוא. המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף
[דוכסוסטוס הוא חלק העור של צד הבשר וקלף הוא החלק של צד השער] ה"ז תולדת מפשיט
[רמב"ם]:
3)
לא יצא קטן במנעל
גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה טו
מי שיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחידי
ברגלו הבריאה, א ואם אין ברגלו מכה לא יצא בסנדל יחיד, ולא יצא קטן במנעל גדול אבל
יוצא הוא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל רפוי ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד
יום, ואין ב הקיטע יוצא בקב שלו, אנקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת מפני שאינן מדרכי
המלבוש ואם יצאו פטורין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף ז
* (טז) כל היוצא בדבר שאינו תכשיט
(יז) [א*] ואינו דרך מלבוש (יח) והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, (יט) ט חייב.
וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול, (כ) אסור לצאת בו ואם יצא, פטור. ואשה לא
תצא בתכשיטים (כא) שדרכה לשלפם (פי' להסירם מעליה) ולהראותם. הגה: ועיין לקמן סימן
ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית, הלכך לא יצא איש (כב) לא י בסייף
ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) (כג) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם
יצא חייב חטאת, (כד) ולא בשריון ולא יא בקסדא (פי' כובע של ברזל) ולא במגפים (פי' אנפלאות
של ברזל), ואם יצא (כה) פטור שהם דרך מלבוש. (כו) ולא יצא בתפילין, יב מפני (כז) שצריך
להסירם כשיכנס לבית הכסא. ולא יצא (כח) קטן במנעל גדול דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל
יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא יג במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא מחייכי עליה
ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא * (כט) <ד> באותו שאין בו מכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ז
(כח) קטן במנעל גדול - היינו אדם שהוא קטן במנעל
שהוא גדול לו:
(כט) באותו שאין בו מכה - הטעם משום
דתו לא מחייכי עליה דידעי שאי אפשר לו לנעול המנעל בהרגל שבה המכה דמכתו מוכחת עליו
ועיין בבה"ל:
4)
לא תצא במנעל הקרוע למעלה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה טו
מי שיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחידי
ברגלו הבריאה, א ואם אין ברגלו מכה לא יצא בסנדל יחיד, ולא יצא קטן במנעל גדול אבל
יוצא הוא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל רפוי ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד
יום, ואין ב הקיטע יוצא בקב שלו, אנקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת מפני שאינן מדרכי
המלבוש ואם יצאו פטורין.
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
יג לא תצא במנעל הקרוע וכו'. ברייתא בסוף פרק תולין (קמא:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף יג
לא תצא במנעל הקרוע למעלה, דמחכו עלה
ואתיא לאתויי. ולא במנעל חדש, (לב) שמא לא יבא למדתה אא"כ נסתה ללכת בו (לג) מאתמול
שהוא למדתה. (לד) אבל איש מותר, שאין מקפיד כ"כ. הגה: (לה) ובשאר מלבושים אין
לחוש, אפילו באשה (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף יג
(לב) שמא לא יבוא וכו' - ושלפא ליה
ואתיא לאתויי:
(לג) מאתמול - אפילו רק שעה אחת
[גמרא]:
(לד) אבל איש מותר - אתרוייהו קאי
[ב"ח בסימן ש"א וש"פ]:
(לה) ובשאר מלבושים וכו' - דליכא למיחש
בהן דילמא שלפא אותן וכמו שכתבנו לעיל בסק"ג:
5)
לא יהיה קרוע עד שאינו יכול לילך בו.
רמב"ם הלכות יבום
וחליצה פרק ד הלכה יט
חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור או שהיתה
קרקעיתו עור ולחייו של שיער, או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או שלא היה המנעל
שלו, או שהיה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו או נפרם שחופה רוב הרגל
או נפחת שמקבל רוב הרגל, חליצתה כשרה.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
קסט סעיף כא
יהא עשוי לצורת רגל ימנית, וינעלו
ברגלו הימנית; ויהיה למדת רגלו, שלא יהא גדול עד שאין ראוי לילך בו, ולא יהיה קטן עד
שאינו מכסה רוב הרגל. ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול לילך בו.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
קסט סעיף כב
חלצה בסנדל של עץ או של שעם יח שאינם
מחופים עור, או ברגל שמאל, או שהיה מנעל גדול עד שאינו יכול לילך בו, או קטן שאינו
מכסה רוב רגלו, או קרוע שאינו יכול לילך בו, או בסנדל יט שאין לו עקב, או כ
באנפליא של בגד, חליצתו פסולה. (כא היה של עץ ומחופה עור, או שבגד פשתן תפור בפנים,
או שחלץ במנעל של שמאל בימין, כשרה) (טור).
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן קסט סעיף כב
יח שאינם מחופים עור - כבר כתבתי ה"ה
של מוק אם אין מחופה עור פסול וכ"כ בדרישה וב"ח אלא בד"מ לא משמע כן
אבל עיקר כמ"ש וכ"כ רי"ו מוק פסול:
6)
מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
ט - י מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו וכו'. מסקנא דגמרא בזבחים פרק
דם חטאת (צד:) גבי מנעל של עור שכשוך מותר כיבוס אסור וכתבוהו הרי"ף והרא"ש
בסוף פרק תולין (רי"ף נט., רא"ש סי' יד) ופירש רש"י כיבוס אסור לשפשף
צדו זה על צדו זה כדרך המכבסים בגדים:
ומה שכתב ובגד שיש עליו לכלוך אסור
אפילו לשכשכו וכו'. משנה בפרק נוטל (קמב:) היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה על של
עור נותנין עליה מים עד שתכלה. פירוש היתה על הכר. לשלשת פירוש דבר מיאוס כגון רוק
או צואה. מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא
כיבוסו. היתה לשלשת זו על כר של עור וכו' דלאו בר כיבוס הוא. נותן עליה מים עד שתכלה
ומיהו כיבוס לא הואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכים
ומיהו שרייתן לא זהו כיבוסן וכן מפורש בזבחים פרק דם חטאת (צד:) עכ"ל רש"י:
וכתבו הגהות בפרק כ"ב (דפוס קושטא הי"ח) בשם סמ"ק למחות בנשים שלא לשפוך
מים על בגדיהן שטנפו התינוקות דכיבוס גמור הוא דשרייתו זהו כיבוסו והיינו שרייה כשמעביר
עליו מים אך טוב ליקח סמרטוט ולחוף על מקום הטנוף בקל ולא בדוחק פן יסחוט כן נראה לרבינו
פרץ עכ"ל. וריב"א כתב שאם נתזו מי רגלים על בגדיו בטופח על מנת להטפיח שאינו
יכול לברך ולהתפלל שמותר לתת עליהם מים כדי לבטלם כיון שאינו מכוין כי אם לטהרם ולא
לצחצוח וכיבוס וראיה מנדה שמערמת וטובלת בבגדיה (ביצה יח.) אבל אם צואה על בגדיו אסור
דאז מכוין לצחצח כדי להעביר הלכלוך עכ"ל: והתוספות בסוף פרק שמנה שרצים (קיא:
דיבור ראשון) כתבו וא"ת דאמרינן ביומא (עז:) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו
במים וכו' ובפרק שני דביצה נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ואמאי שרי נימא שרייתו
זהו כיבוסו ויש לומר דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טנוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו דבהכי
מיירי בפרק דם חטאת ומצא ר"י מוגה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו בדבר
שאינו כי אם לכלוך כמו סיפוג באלונתית וקינוח ידים במפה והני שהולכים במים עם הבגדים
הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו
מים דשרייתו זהו כיבוסו ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר רבינו תם לקנח (ידיו) [ידיה]
בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך. וכל דברים אלו כתב הרא"ש בריש
יומא (פ"ח סי' ד) והמרדכי בפרק אלו קשרים (סי' שפט) וסמ"ג (לאוין סה, יב
ע"ד) וסמ"ק (שם עמ' רפג) והגהות בפרק כ"ב (אות פ) ואף על פי שהתוספות
כתבו שם דאין נראה לר"י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך ודרך רחיצה וליבון הוא זה
הקינוח וכתבוהו סמ"ג (שם) והגהות (שם) לא הביאו רבינו לפי שמאחר שלא הזכירו הרא"ש
אלמא כרבינו תם סבירא ליה. ומיהו תמיהא לי היאך אפשר שבקינוח ידים במקום המי רגלים
יתבטלו דהא בעינן רביעית מים לבטלם והייתי סבור לפרש דרבינו תם מתיר ליטול ידיה על
מקום המי רגלים ובזה הם מתבטלים ועוד התיר לקנח ידיה באותו מקום להעבירם כיון שאינו
אלא דרך לכלוך ואף על פי שהתוספות לא הזכירו שהתיר רבינו תם ליטול ידיה אפשר שלא חשו
להזכיר רק הקינוח שחולק בו ר"י אבל ליטול ידיה על אותו מקום אפשר דאפילו ר"י
מתיר כיון שהוא דרך לכלוך דמים שנטל בהם ידיו שופכים נינהו ואין דרך לכבס בשופכין:
וכן כתוב בכלבו (שם, כו ע"ד) וז"ל ורבינו תם הורה למניקות שאם התינוקות לכלכו
בגדיהן שמותרות ליטול ידיהן עליו ולקנח במפה מקום הלכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה
אלא דרך לכלוך שאין מעביר המי רגלים לבדם אלא מעביר המים אחרים עמהם. וז"ל הגהות
מרדכי פרק אלו דברים (ברכות סי' רו) והא דאמרינן בפרק דם חטאת שרייתו זהו כיבוסו זהו
דוקא שיש עליו מעט טנוף אבל כשהבגד כולו מלוכלך או כולו לבן אין זה כיבוס וליבון אלא
לכלוך ושרי וכן התיר רבינו תם לאשה שהטיל בנה צואה על בגדה בשבת בבית הכנסת ליטול ידיה
ולקנח בשבת מקום הטינוף עכ"ל. אלא שמלשון הפוסקים הנזכרים שלא הזכירו נטילת ידיה
משמע דלא קאי שריותא דרבינו תם אלא אקינוח ולא אנטילת ידים ולכן נ"ל דאפילו לרבינו
תם אסור ליטול ידיה על אותו מקום דמים הנוטפים מידיו אף על גב דשופכים נינהו מכל מקום
כיון שאין בהם שום לכלוך חזו לכיבוס ואסור ולא התיר רבינו תם אלא לקנח ידיה וכגון שהמי
רגלים מועטים כמו שדרך התינוקות להטיל מים בתוך בגדי עטיפותיהם ואין נוזל מהמי רגלים
לבגד האם כי אם טיפות דבר מועט דסגי ליה לבטלו בקינוח ידיה במקום ההוא: ודע דבפרק כל
כתבי (קכ.) אהא דאמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד
אחר כתבו התוספות (ד"ה נותן מים) פירש רשב"ם לאו דוקא על הטלית דהא קיימא
לן דבגד שרייתו זהו כיבוסו ולעיל בסוף פרק שמנה שרצים פירשתי עכ"ל והיינו מה שכתבתי
בסמוך דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו וכתבו הרא"ש
בריש יומא (שם) וביאר דאפילו הושחר הבגד מחמת לבישה או תשמיש כיון שאין עליו טינוף
לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ולפי זה הא דאמרינן בטלית שאחז בה האור נותנין עליה מים
אפילו על הטלית ממש שרי ודלא כרשב"ם אבל רבינו כתב בסימן של"ד (קט:) טלית
שאחז בה האור יכול ליתן עליו משקין כגון יין שאינו דרך כיבוס אך לא מים משום כיבוס
ובסימן שי"ט (פו:) כתב ויין או מים שהם צלולין יכול לסננן במשמרת ואין כאן משום
בורר ומשום ליבון נמי ליכא דמשמרת עשויה לכך ואינו חושש לליבונה אבל בסודר שחושש לליבונו
אסור משום ליבון ובשאר משקין חוץ ממים דלא שייך בהו ליבון שרי אלמא דסבירא ליה דאף
על פי שאין בבגד שום טנוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו וכדברי רשב"ם וכן כתבו הגהות
בפרק כ"ב (אות צ) בשם רא"ם (יראים סי' רעד, קלה:) ובשם בה"ג (שבת פכ"ד,
כב ע"ג): ונראה שטעמו של רבינו משום דכשכתבו התוספות ומצא ר"י מוגה בספר
הישר דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כי אם לכלוך בטל ליה תירוצא קמא ואפילו
בדבר שאין בו טנוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו כל שאינו דרך לכלוך וראיה לדבר שהתוספות
בפרק דם חטאת (זבחים צד. ד"ה מקנחה) ובפרק ב' דביצה (יח. ד"ה מערמת) לא כתבו
אלא תירוץ זה לבד ולהיות זה דעת רבינו לא כתב ברמזים דיומא (שם) דבגד שאין בו טינוף
לא אמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו אלא שקשה דכיון שדברי הרא"ש מקצר באותו ספר ה"ל
לכתוב דבריו אף על פי שהוא לא יסבור כן. אבל סמ"ג (שם) וסמ"ק (שם בהגהות
אות יא) והתרומה (סי' רמד, צג ע"ב) פסקו כתירוץ זה דכל שאין בו טינוף לא אמרינן
שרייתו זהו כיבוסו. ומיהו כתבו דאף על פי שאין בו טינוף אסור לשרותו במים דילמא אתי
לידי סחיטה כדאמרינן בפרק אלו קשרים (קיג:) גבי פגע באמת המים לעבור זמנין דמתווסן
מאניה ואתי לידי סחיטה:
ראיתי כתוב בשם הר"מ מרוטנבור"ק
דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו וכו'. חילוק בין בגד צמר לבגד פשתן לא ראיתיו אך מה שכתב
והיה מפקפק לנגב הידים כן כתוב בהגהות פרק כ"ב (שם) ובמרדכי פרק אלו קשרים שהר"מ
היה נוהג לנגב ידיו בכח זו בזו ומסיר המים מעליו כפי יכלתו ואחר כך מקנחם במפה או בבגד
משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו עכ"ל. וכן כתוב בשבלי הלקט (סי' קט) בשם ספר היראים
(סי' רעד, קלו.) וכבר נתבאר בסמוך בשם התוספות והרא"ש שמותר לקנח ידיו במפה לפי
שהוא דרך לכלוך וכן כתבו עוד התוספות בפרק דם חטאת ובפרק ב' דביצה וכן כתוב בספר התרומה
(שם) וכן התיר סמ"ג (שם) ונתן טעם משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב
סעיף ט
* (לט) מותר ליתן מים ע"ג מנעל
(מ) לשכשכו; * אבל לכבסו, דהיינו (מא) שמשפשף צדו * זה על זה, * (מב) אסור. אבל בגד
* שיש עליו (מג) לכלוך, אסור יח אפילו (מד) לשכשכו, (מה) דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט
בקל ולא בדוחק, פן יסחוט. הגה: ובגד * שאין עליו לכלוך, מותר (מו) לתת עליו מים מועטים
(מז) יט ולא מרובים, שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש
פ"ק דיומא). (מח) כ ויש אוסרים בכל ענין (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי'
שי"ט ותוספות פרק כל כתבי והגהות פ' כ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ט
(לט) מותר וכו' - הנה כדי לבאר את
דברי אלו השני סעיפים צריך להקדים הקדמה קטנה וזו היא. א) המלבן הוא מאבות מלאכות ולבון
שייך בין בצמר ובין בפשתן ובכל שאר מינים שדרכן להתלבן ולבון מקרי בכל דבר שדרך הצמר
והפשתן להתלבן עי"ז [ומה שנוהגין שמניח חתיכת פשתן לאחר אריגתו בחמה וזורק עליו
מים כדי שתתלבן גם זה הוא בכלל מלבן] ושיעורו בחוט שהוא ארוך ד' טפחים. ב) המכבס בגדים
הוי תולדת מלבן וחייב וכן הסוחטן שהסחיטה ג"כ מצרכי כיבוס היא וה"ה דכיבוס
שייך בעורות הרכין וי"א אף בקשין אך יש חילוק בין עורות לבגד דבעורות לא מקרי
כבוס עד שיהיה כיבוס גמור ובבגדים קיי"ל דשרייתן במים זו היא כיבוסן וחייב משום
מכבס ל"ש בבגדים לבנים ולא שנא צבועים [אחרונים]. ג) והנה בהא דקי"ל דשרייתן
היא כיבוסן יש דעות בפוסקים י"א דדוקא כשיש איזה דבר לכלוך על הבגד דהשרייה מעביר
הלכלוך אבל אם אין שם לכלוך ואפילו הושחר מחמת לבישה לא מקרי כבוס ע"י שרייה לבד
אם לא שמכבסן ממש או שסוחט את מימיהן ומ"מ אסור לשרותן מדרבנן גזירה שמא יבוא
לסחיטה וי"א דאפילו אין עליהם לכלוך כלל אמרינן דשרייתן היא כיבוסן אך כ"ז
דוקא אם הוא דרך כבוס אבל אם הוא דרך לכלוך כגון שנטל ידיו במים ומקנחן במפה ואפילו
אם היו המים טפוחים הרבה על ידיו וע"י קינוחו הוטפח המפה אפ"ה לא שייך בזה
שרייתו היא כיבוסו דדרך לכלוך הוא ויש מחמירין עוד שאם היו המים מרובין אפילו כשהוא
דרך לכלוך אמרינן שרייתו היא כיבוסו וע"כ הם סוברים דכשנוטל ידיו ורוצה לנגבן
במפה יראה לנער ידיו עד שלא ישאר עליהם רק מעט מים ואז מותר ועתה נבוא לבאר את הסעיפים:
(מ) לשכשכו - ר"ל כשיש על מנעל
איזה דבר לכלוך נותן עליו מים עד שיכלה הלכלוך וזה נקרא שכשוך:
(מא) שמשפשף וכו' - כדרך המכבסים.
והנה מלשון זה משמע דסתם כיבוס במנעל אפילו איסורא ליכא ועיין בביאור הלכה שביארנו
דמשמע מדעת הרבה פוסקים דאיסורא איכא אפילו בכיבוס בעלמא ואינו מותר רק בשכשוך בלבד
אך בכלי עץ לכו"ע אין בו שום חשש כיבוס ועיין מה שכתבנו לקמיה בס"ק נ"א:
(מב) אסור - וחיובא נמי איכא דכיבוס
שייך אף בעורות:
(מג) לכלוך - אפילו רוק בעלמא:
(מד) לשכשכו - פי' שאסור ליתן עליו
מים כלל ואפילו מועטים:
(מה) דזהו כיבוסו - ר"ל בגד שרייתו
זהו כיבוסו והוי בכלל מלבן וחייב משא"כ מנעל אף דשייך בו כיבוס מ"מ שרייתן
אין זה כיבוסן אא"כ מכבס ממש וכנ"ל:
(מו) לתת עליו מים - דשריה לא הוי
כיבוס אלא כשיש עליו לכלוך ומ"מ אסור במרובים משום חשש דשמא יסחוט. ודע דאם מכוין
בנתינת המים לכבסו אפילו במים מועטין אסור [כן מוכח בהדיא בספר התרומה וכן משמע ג"כ
בסמ"ג אח"כ מצאתי שכ"כ בא"ר בסימן ש"א ס"ק ע"ז]:
(מז) ולא מרובים - ואם הוא דבר שאין
מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם המים לא גזרינן שמא יסחוט בזה כמ"ש סימן ש"א
סמ"ו:
(מח) ויש אוסרין - ס"ל דמה דאמרינן
שרייתן זהו כיבוסן הוא אפילו בבגד שאין עליו לכלוך ולכן אפילו במועטין אסור משום כיבוס
ומ"מ אם נתינת מים על הבגד הוא דרך לכלוך שרי כמ"ש בסעיף יו"ד בהג"ה
ויש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ט
* מותר - עיין מ"ב שכתבנו דמה
שנוהגין שמניחין חתיכת פשתן בחמה וכו' גם זה הוא בכלל מלבן כ"כ בספר תפארת ישראל
והנה לכאורה יש סתירה לזה ממה דאיתא במשנה שבת קמ"ו מי שנשרו כליו במים שוטחן
בחמה אבל לא כנגד העם ואפילו האוסרין שם לא אסרו אלא משום מראית העין ולא אסרו משום
דמתלבן עי"ז ואף דאינו מתכוין שיתלבן רק שיתנגב מ"מ פסיק רישא הוא ודוחק
לומר דהמשנה איירי דוקא בכלים שאינן של פשתן דהמשנה סתמא קאמר והיה אפשר לומר דלא הוי
ליבון עי"ז אלא בכלי פשתן חדשים שדרך ללבנו באופן זה אבל בבגדים ישנים אף שהן
של פשתן אין דרך ליבון באופן זה כ"א ע"י כביסה וסחיטה אבל לפ"ז א"כ
אפילו כשהוא מנגבן סמוך לאש לא יהא בו משום ליבון כ"א בחדשים דבאופן זה מיירי
אונין של פשתן משיתלבנו [הנזכר בשבת י"ז ע"ב במשנה עיין שם ברש"י] ובמרדכי
ס"פ תולין [והובאו דבריו לעיל בסימן ש"א סמ"ו ע"ש] משמע דאף בישנים
כשהוא מנגבן סמוך לאש יש בו משום ליבון ג"כ דאינו מחלק שם כלל בין ישנים לחדשים
וצע"ק מ"מ בעיקר הענין נראה דהדין עם התפארת ישראל כיון דהוא עשוי להתלבן
ע"י פעולה זו וע"כ צריך לתרץ המשנה כמו שכתבנו. ודע עוד דאיתא בירושלמי פרק
כלל גדול על המשנה המלבן רב כהן בשם רבנן דקיסרין אמיינטון חייב משום מלבן וע"ש
בק"ע שלא פירש בו כלום והאיר ה' עיני ומצאתי בערוך ערך אמיינטון וז"ל במדרש
שה"ש בפסקא נפת תטופנה צא ולמד מן אמיינטון הזה שאינו מתגהץ אלא באור פירוש בלשון
יוני ורומי מין אבן הנטוית ונארגת לבגד ובהיותה מלוכלכת מגהצין אותה באור עכ"ל
הערוך והשתא מה נכונים דברי הירושלמי דאשמועינן רב כהן דמה שמגהצים אותה באור הוא בכלל
ליבון כיון דדרך ליבונה בהכי וכמו שאר דברים שמיטהרים ומתכבסים ע"י מים כן זה
ע"י האש. והנה מן הירושלמי הזה ג"כ סייעתא לדברי תפארת ישראל הנ"ל:
* אבל לכבסו דהיינו שמשפשף - דין זה
דכיבוס במנעל לא הוי כ"א ע"י שפשוף הוא ממה שאמר רבא בזבחים [דף צ"ד]
כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס והא דאמר רב חייא בר אשי הוי קאימנא קמיה דרב
ושכשכי ליה מסאני שכשוך אין כסכוס לא [כן נראה עיקר הגרסא בזה כמובא בשאלתות דהא קאי
על דברי רבא דאינו אסור אלא בכסכוס] וכו' עי"ש ופי' רש"י כסכוס היינו שמשפשף
צדו על צדו כדרך המכבסין והובא בב"י וכן סתם כאן בשו"ע. וצ"ע דמהרי"ף
והרא"ש והרמב"ם משמע דכיבוס בלא שפשוף ג"כ אסור דהרי"ף בפרק תולין
לא הביא כלל מימרא דרבא כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס והעתיק סתמא אידך מימרא
דרבא הנזכר שם בסוף הסוגיא דכיבוס במנעל אסור וכן הרא"ש ומשמע דכל כיבוס אסור
אף בלא שפשוף. וכן הרמב"ם בפכ"א לא הזכיר כלל שלא יהא כ"א בכסכוס כ"א
סתם וכתב דמנעל אסור לכבסו. אמנם דבריהם צריך ביאור דהא מסוגיא דזבחים לכאורה משמע
בהדיא דכיבוס בלא כסכוס לאו כלום הוא ולא מצינו שחזר רבא מזה. והנלע"ד בזה דהנה
דעת הרמב"ם מלבד זה צריך ביאור דהנה בסוגיא דזבחים שם משמע דבעור קשה אי בר כיבוס
הוא תלוי במחלוקת רבנן ואחרים והרמב"ם פסק שם בהלכות מעשה הקרבנות כרבנן דקשין
לאו בר כיבוס הוא ובעי גרידא בדם חטאת וכאן בהלכות שבת סתם דבריו ומשמע דאין חילוק
בין רכין וקשין וכבר עמד בזה הלח"מ ועוד משמע בהדיא מדבריו דאף בקשין יש בו איסור
כיבוס דכתב מנעל וסנדל וסנדל קשה הוא כפי' רש"י בריש פרק מצות חליצה וא"כ
הרמב"ם סותר לדברי עצמו ע"כ נראה לי ביאור הדברים הוא כך דהנה הרמב"ם
הביא דין זה דכיבוס במנעל אסור בפכ"א בין השבותים ומשמע דסובר דהוא איסור דרבנן
ומפרש דמימרא דרבא כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס לפי המסקנא היינו לענין כיבוס
דאורייתא כמו בדם חטאת שם אבל מדרבנן אסור אף בלא כסכוס ויצא לו זה מהא דמביא הגמרא
שם בסוף הסוגיא דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת אמר ליה רב פפא והא אמר רב חייא בר אשי
זמנין סגיאין הוי קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאני במיא שכשוך אין כיבוס לא [כן הוא
בגרסתנו וכן הוא ברי"ף ורא"ש וכן משמע מפשטיות הסוגיא] הדר אוקי רבא אמורא
עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו שכשוך מותר כיבוס אסור ומלשון
זה משמע דסתם כיבוס אסור אף בלא כסכוס וגם רבא דס"ד להתיר לכתחלה ע"כ היינו
בלא כסכוס דבכסכוס אין סברא להתיר דסתם מנעל הוא בין רך ובין קשה וכמו שנבאר להלן וברך
בודאי אין סברא להתיר כסכוס לכו"ע ורבא היה אזיל לטעמיה דאמר לעיל דכבוס בלא כסכוס
לאו כלום הוא וסבר דמותר לגמרי וכמו דאמר שם מעיקרא שכשוך אין כסכוס לא ומשמע דאינו
אסור אלא בכסכוס ואמר לו ר"פ דהא חזינן דרב לא התיר כ"א שכשוך בעלמא שאינו
נוגע ידיו כלל לכבס וכדאיתא במשנה נותן עליו מים עד שתכלה אבל כבוס בידים משמע דאסור
עכ"פ מדרבנן אף בלא כסכוס ע"ז השיב רבא דברים שאמרתי טעות הן בידי ואינו
מותר כ"א שכשוך בעלמא אבל כבוס אסור עכ"פ מדרבנן ולפ"ז אתי שפיר דהרי"ף
הביא מימרא זו לבד ולא הביא המימרא לענין כסכוס דאיסור דרבנן יש אף בלא כסכוס וכידוע
דאינו חושש הרי"ף להביא החיובים וכן לא הביא לחלק בין עור רך וקשה דלענין איסור
דרבנן אין חילוק וכמו דמשמע מדברי רבא ור"פ דלא חלקו בזה וגם דאל"ה הוי ליה
לרבא לאוקים מימרא דידיה בקשין ולא לומר טעות הן בידי ולכן כתב הרמב"ם ג"כ
דאפילו סנדל שהוא קשה שכשוך מותר וכבוס אסור מדרבנן וכן הרא"ש והטור סתמו וכתבו
דכבוס אסור ומשמע סתם כבוס אפילו בלי שפשוף וכן לא חלקו בין רך וקשה והיינו כדברינו
דאיסור דרבנן יש אפילו בקשה ואף דהגמרא בס"ד היה סבור דאפילו כסכוס מותר בקשין
לרבנן דאחרים כדאמר שם מעיקרא אי בקשין כאחרים ומשמע דלרבנן מותר בקשין אפילו כסכוס
היינו לפי הס"ד דרבא דלית איסורא דרבנן כלל לענין שבת והיה מדמה לגמרי לענין כבוס
דדם חטאת וממילא היכא דלית בו כיבוס מדאורייתא כגון כבוס בלא כסכוס ברכין או אפילו
כסכוס בקשין לרבנן לית ביה איסורא כלל לענין שבת אבל לפי המסקנא דהוכיח ליה ר"פ
דכבוס בלא כסכוס אף דלא שמיה כבוס מדאורייתא אסור עכ"פ מדרבנן תו אין לחלק בין
קשין ורכין ולעולם אסור מדרבנן ונוכל לומר דכל זה נכלל במה שהשיב רבא דברים שאמרתי
לפניכם טעות הן בידי וכו' שקאי על כל הסוגיא הנ"ל [הג"ה ואי לאו דמסתפינא
הוי אמינא מלתא חדתי דלפי המסקנא חזר רבא גם ממה דאמר בריש הסוגיא דכיבוס בלי כסכוס
בעור לית בו איסורא דאורייתא דלפי מה שחידש לו ר"פ שכשוך אין כבוס לא יש בכבוס
איסור דאורייתא ג"כ וגם ע"ז אמר דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי דבכבוס בלבד
יש איסור דאורייתא ג"כ דלא הותר כ"א שכשוך לבד משא"כ בבגד דאפילו בשכשוך
בעלמא יש איסורא דאורייתא דשרייתו זהו כבוסו ומה שכלל הרמב"ם דין דכבוס בעור בפכ"א
דמיירי בעניני שבותין משום שרצה לכלול גם סנדל שהוא קשה ובו לית ביה איסור כיבוס דאורייתא
לפי מה שפסק בהלכות מעשה קרבנות והשמיענו דעכ"פ איסור דרבנן יש בזה וראייתו דאל"ה
היה לו לרבא לתרץ דאיהו איירי בקשין] ובדברינו מיושב היטב דברי הכלבו מה שכתב בענין
זה ועיין בנשמת אדם בכלל כ"ב אות ד' שנשאר עליו בצ"ע ולפי דברינו ניחא בפשיטות.
ודע דכל זה לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור אבל דעת רש"י והר"ן
בפרק נוטל דף קמ"ב ע"ב ד"ה נותן משמע דבקשין אפילו איסור דרבנן ליכא
ומ"מ למעשה נראה שאין להקל אפילו בקשין כי כל הראשונים הנ"ל סתמו לאיסור
ולא חלקו בזה ועוד דדעת השאלתות בפרשת מצורע סימן קפ"ח דיש איסור כביסה מה"ת
בקשין כמו ברכין כי הוא פוסק כאחרים:
* זה על זה - עיין לעיל בבה"ל
שכתבנו דמשמע מדעת הרבה פוסקים דאיסור דרבנן יש אף בלא שפשוף ואפילו לענין איסור דאורייתא
דבעינן כסכוס דהיינו שפשוף וכמה שכתב המחבר שמשפשף זה על זה והעתיק זאת מפי' רש"י
בזבחים שמפרש כן הא דכסכוס דאיתא שם נראה לומר דאף אם אינו משפשף זה על זה רק שחופף
היטב במים את מקום הלכלוך ומדיחו שיהא נקי ג"כ בכלל שפשוף הוא והראיה דבגמרא משמע
שם דבעור קשה ג"כ יש בו כסכוס וכמו שמבואר שם לדעת אחרים ובקשה לא שייך לשפשף
צדו על צדו ובשאלתות פרשת מצורע משמע בהדיא דהכסכוס הוא בקשה ע"י שפשוף והדחה
היטב כמו שכתבנו ואין צריך צדו זה על זה דוקא [והנה בספר העמק שאלה הביא הגירסא בכת"י
ושרי למחפייהו ושרי למדכינהו ונ"ל פשוט דפירוש של למדכינהו היינו לטהר אותם ע"י
מים והוא לשון תרגום כידוע ומתחלה ג"כ הגירסא ואדיך מידך והוא ג"כ מלשון
טהרה] וממילא ה"ה ברכין לכו"ע ג"כ זהו בכלל שפשוף. והנה הרבה מדברינו
ממה שכתבנו בענין זה ובמאמר הקודם ד"ה אבל מצאתי בעז"ה בספר העמק שאלה וגם
הוא הסכים דלהרבה ראשונים אסור כבוס אף בלי שפשוף:
* אסור - עיין במ"ב דחיובא נמי
איכא כדמוכח זבחים צ"ד והנה הרמב"ם פסק בפ"ט הלכה י"א וז"ל
הסוחט הבגד עד שיוציא את המים שבו ה"ז חייב שהסחיטה מצרכי כיבוס היא וכו' ואין
סחיטה בשער וה"ה בעור שאין חייבין על סחיטתו עכ"ל ועיין במ"מ דמקורו
הוא משבת קכ"ח ומשמע דהוא מפרש קושיית הגמרא דהוא משום איסור כיבוס ועל עור לא
ציין שום מקור וראיתי בנשמת אדם שתמה על הרמב"ם כיון דסחיטה הוא תולדה דכיבוס
וכיבוס הלא שייך בעור כדמוכח בגמרא הנ"ל מנ"ל להרמב"ם דאין חייבין על
סחיטתו ונ"ל דיצא לו להרמב"ם זה ממה דאמרו רבה ורב יוסף בסוגיא הנ"ל
אין סחיטה בשער והטעם מפני שהוא קשה והרי כיבוס שייך אף בשק העשוי משער וכדאיתא במשנה
זבחים צ"ג ע"ב דאחד הבגד ואחד השק טעונין כיבוס ואפילו אותן הסוברין דעור
קשה לאו בר כיבוס הוא אפ"ה בשק מודו כדאיתא בברייתא צ"ד שם [וידוע דשם שק
כולל אף דבר העשוי משער השוורים והעזים וכדאיתא בתוספות שבת כ"ז ע"א ד"ה
ונוצה וברמב"ם פ"א מהלכות כלים הלכה י"ב] וע"כ משום דשער לא מקרי
דבר קשה לד"ה ושייך בו כיבוס ומ"מ לענין סחיטה אמרינן דלא שייך בהו וכנ"ל
בגמרא וע"כ הטעם דסחיטה לא שייך אלא בדבר שהוא רך ביותר וממילא ה"ה בעור
הרך אף דשייך בו כיבוס אין שייך בו סחיטה וכן מוכח מהרמב"ם דזהו טעמו מדכלל לתרוייהו
בחדא מחתא וגם בדברי הרמב"ם ניחא מה שאמרה המשנה דבעור הרך נותנין עליו מים עד
שתכלה ולא גזרו משום שמא יסחוט וע"כ משום דסחיטה לא שייך בה מדאורייתא ובבגד דאסור
ליתן עליו מים דקאמר שם הגמרא משום דשרייתו זהו כיבוסו יכול היה לתרץ משום חששא דסחיטה
אלא האמת אמר דחיובא נמי יש בזה ובהכי מסולק קושיית הנ"א שם עי"ש. היוצא
מדברינו דשם כיבוס שייך מן התורה אפילו בשער ובעור כדמוכח בזבחים הנ"ל אבל סחיטה
לא שייך בתרוייהו מדאורייתא לדעת הרמב"ם כ"א מדרבנן וכן סתם השו"ע לקמן
בסימן תקכ"ו ס"א בהג"ה דבעור ליכא סחיטה. אך קשה לי אסוגיא דשבת נ'
ע"ב דמשמע שם דהיה מותר לכו"ע לחוף השערות בשבת בנתר וחול אם לא מטעם חשש
השרת השער ומסתמא הדבר הזה מעורב עם מים ואמאי לא אסרו מטעם כיבוס וע"כ דס"ל
להגמרא לחלק בין שער תלוש לשער מחובר דבשער מחובר על גוף האדם לא שייך בו שם כביסה
וא"כ מאי קמקשה הגמרא בדף קכ"ח ותיפוק ליה משום סחיטה הא סחיטה משום כיבוס
הוא לדעת הרמב"ם וכיון דאין כיבוס אין סחיטה ואולי דזהו גופא מה דמשני הגמרא אין
סחיטה בשער והיינו משום דהוא מחובר לגוף האשה אבל לשון הרמב"ם שהעתיק דין זה ממנו
כדמשמע במ"מ דוחק גדול לאוקמי דוקא באופן זה וצ"ע:
* שיש עליו לכלוך - הנה מפשטא דלישנא
משמע דסובר כדעה הראשונה המובא ברמ"א דבדבר שאין בו לכלוך לא אמרינן ביה שרייתו
זהו כיבוסו וכן ביארו המ"א אולם בספר תו"ש וכן בביאור הגר"א משמע דהמחבר
ג"כ ס"ל לנפשיה כדעת היש אוסרין [דכן מוכח לקמן בסימן של"ד סכ"ד
דכתב שם ודברי סברא שנית נראים והטעם הוא כמו שכתב בב"י שם דהוא שיטת רשב"ם
דס"ל דאפילו דאפילו בדבר שאין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כבוסו והא דכתב לקמיה
בסעיף יו"ד טוב לנגבו ומשמע דמדינא אין צריך היינו משום דהוא דרך לכלוך דאפילו
דעת הי"א מודה להקל בזה] והא דנקט יש עליו לכלוך לישנא דמתניתין נקט ומשום סיפא
דמקנחו. והנה לדינא עיין בביאור הגר"א שכתב דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין
לכביסה ובא"ר משמע ג"כ שדעת רוב ראשונים כהדעה הראשונה ומ"מ כיון שיש
כמה ראשונים שמחמירין בזה וכן הוא דעת הטור בסימן שי"ט ובסימן של"ד לפי מה
שביארו הב"י בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה וכן משמע באליהו זוטא ועוד אחרונים:
* שאין - אבל כשיש עליו לכלוך אפילו
דרך לכלוך כגון לנגב ידים שם אסור לדעה זו כיון שיש עליו לכלוך מכבר כ"כ הפמ"ג
וכן משמע בעולת תמיד ומ"מ לענ"ד לא ברירא הדבר כ"כ די"ל דדרך לכלוך
לכו"ע שרי ועיין:
7)
מנעל חדש מותר לשמטו מעל הדפוס
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יב
מנעל שעל גבי האמום ו שומטין אותו
בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה
מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן
לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו
מקפיד עליהם.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
יד מנעל חדש מותר לשמטו מעל הדפוס וכו'. פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בסוף
פרק תולין (קמא:) והלכה כרבנן דשרו ואמרינן בגמרא דאף על גב דדפוס מלאכתו לאיסור מותר
לטלטלו לצורך מקומו דהיינו מנעל שהדפוס נתון לתוכו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף יד
* (נו) מנעל חדש מותר לשמטו מעל
הדפוס, אע"פ שמלאכתו לאיסור, (נז) <יג> כיון דשם כלי עליו כז מותר לטלטלו
לצורך מקומו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יד
(נו) מנעל חדש - נקט חדש לרבותא
אף שהוא מהודק על הדפוס שפיר ואינו יכול לשמטו מעליו אא"כ מטלטל גם הדפוס בידים
אפ"ה שרי דאף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור שעל ידו מתקנים המנעלים מ"מ הלא צריך
למקומו דהיינו המנעל שהדפוס מונח בו וכ"ש כשהמנעל ישן שהוא רפוי ויכול לשמוט המנעל
מעליו בלי טלטול הדפוס בידים דשרי:
(נז) כיון דשם כלי וכו' - לפי טעם
זה ה"ה דמותר לשמוט הדפוס מתוך המנעל בין שהוא תקוע בו בחוזק ובין ברפוי והא"ר
מפקפק ברפוי דלמה יטלטל הדפוס טוב יותר שישמיט המנעל מעליו אחרי שהוא רפוי ולא יטלטלו
בידים ובמקום שקשה להשמיט המנעל בודאי אין להחמיר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יד
* מנעל חדש וכו' - עיין בגמרא דהטעם
דמותר המנעל בטלטול משום שיש שם כלי עליו כיון שנגמר אף שעדיין לא הוסר מעל הדפוס וכרבנן
דר"א ולפי מה שמבואר לעיל בסימן ש"ג סי"ג דאשה אסורה לצאת במנעל חדש
בשבת כשלא נסתה ללכת בו מאתמול ואפילו בבית יש מחמירין בזה ע"ש בסי"ח אפשר
דצריך ליזהר ג"כ שלא תשמטנו מעל הדפוס אחרי שאסורה לצאת בו אם לא שצריכה להמנעל
להשתמש בו לאיזה דבר אחר דלא גרע עכ"פ משאר כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך
גופו:
8)
נוטל אדם את בנו והאבן בידו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה טז
נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו
והאבן בידו אבל לא דינר שאם יפול הדינר יטלנו האב בידו, כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב
שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן, היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות
אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו
בעפר ובמקום הפסד לא גזרו. +/השגת הראב"ד/ שאם ינערו הפירות יטנפו בארץ ובמקום
הפסד לא גזרו. א"א אני לא מצאתי כן בגמרא (שבת קמב) שאפילו בפירות המטונפין חזר
והקשה ולינערינהו נעורי וחזר ותירץ בשהיתה האבן דופן לכלכלה ואפילו בפירות שאינן מטונפות
אבל אם לא היתה האבן דופן לכלכלה אפילו פירות המטונפין אפשר לנער אותן בתוך הכלכלה
עצמה עד שתהיה עליונה וינערנה לחוץ ולא יצטרך לטלטל את האבן עם הכלכלה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שט
א נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו וכו'. ריש פרק נוטל (קמא:) נוטל
אדם את בנו והאבן בידו ופירש רש"י בחצר ולא אמרינן דמטלטל לאבן ואוקמוה בגמרא
(שם) בתינוק שיש לו געגועין על אביו ופירש רש"י שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו
טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי ופריך אי הכי מאי איריא אבן אפילו דינר נמי אלמה אמר
רבא לא שנו אלא אבן אבל דינר אסור ומשני אבן אי נפלה לא אתי אבוה לאיתויי דינר אי נפיל
אתי אבוה לאיתויי. ופירש רש"י אתי לאתויי וטעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו
בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דילמא נפלה ואתי לאתויי וכיון דלאו סכנת נפש
היא לא שרו בה טלטול: וכתב הר"ן (נט. ד"ה גמ') אבל הרמב"ן (קמא: ד"ה
א"ה) חולק בדבר דמי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ושלא יעמוד בקרוב לו
ארבע אמות הא ודאי לא והאוחז בידו נמי לאו מידי עביד ביה אלא הכי קאמרינן דאי שרינן
ליה טלטול איסור דהיינו כי נקיט ליה תינוק כמאן דנקיט ליה אבוה בידיה דמי אף הוא מתוך
שהוא חס על אותו דינר אתי למיעבד טלטול בידים אבל כי לא שרינן ליה מידי ליכא למיגזר
כלל עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שט סעיף א
נוטל אדם את בנו (א) והאבן בידו, ולא
חשיב מטלטל לאבן; והוא שיש לו (ב) געגועין (פי' שיש לו עצבון כשאינו עם אביו) עליו,
שאם לא יטלנו, א יחלה; (ג) אבל אם אין לו געגועין עליו, לא. ואפי' כשיש לו געגועין
עליו, לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו, ואפי' לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו,
אסור דחיישינן דילמא נפיל (ד) ואתי אבוה לאתויי. * וי"א שלא אסרו אלא ב כשהוא
נושא התינוק (ה) עם דינר בידו; אבל לאחוז התינוק בידו, אע"פ שדינר ביד התינוק,
אין בכך כלום.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שט סעיף א
(א) והאבן בידו - ומיירי שהוא בחצר
דאין בה אלא משום איסור טלטול ולכך לא אסרו בזה משום צערא דתינוק כדלקמן אבל בר"ה
ודאי אסור משום איסור הוצאה דכשנושא את התינוק הוי כאלו נושא את האבן בידו [גמרא]:
(ב) געגועין עליו וכו' - ולכך לא אסרו
טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש ס"ג דצריך
לנער האבן מהכלכלה י"ל שיצעק התינוק ויבכה. ואם נפל האבן מיד התינוק אסור להגביה
וליתנו לו דזהו טלטול בידים אלא יוריד התינוק מעל כתפו ויגביה התינוק את האבן ויחזור
ויטלנו:
(ג) אבל אם אין וכו' - דמה שמטלטל
להתינוק עם המוקצה הוי כאלו הוא עצמו מטלטל להמוקצה ואסור:
(ד) ואתי אבוה לאתויי - ר"ל ונמצא
מטלטל המוקצה בידים וזה לא התירו אפילו במקום שנוגע לחשש חולי הבן כיון דלא הוי חשש
סכנת נפש:
(ה) עם דינר בידו - ר"ל דאז יוכלו
לטעות ולומר דכשם שהתירו בשביל התינוק לישאנו כשהדינר בידו אף שממילא מתטלטל גם הדינר
כך מותר לישא את הדינר עצמו בידו אחר שנפל וליתנו ליד התינוק:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שט סעיף א
* וי"א שלא אסרו וכו' - בב"ח
כתב דנקטינן לחומרא כסברא הראשונה אבל בא"ר כתב דיש לסמוך על דעה זו משום סכנת
חולי וגם דרמב"ן בתראה הוא והר"ן הביאו:
9)
כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם פירות רטובים
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה טז
נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו
והאבן בידו אבל לא דינר שאם יפול הדינר יטלנו האב בידו, כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב
שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן, היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות
אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו
בעפר ובמקום הפסד לא גזרו. +/השגת הראב"ד/ שאם ינערו הפירות יטנפו בארץ ובמקום
הפסד לא גזרו. א"א אני לא מצאתי כן בגמרא (שבת קמב) שאפילו בפירות המטונפין חזר
והקשה ולינערינהו נעורי וחזר ותירץ בשהיתה האבן דופן לכלכלה ואפילו בפירות שאינן מטונפות
אבל אם לא היתה האבן דופן לכלכלה אפילו פירות המטונפין אפשר לנער אותן בתוך הכלכלה
עצמה עד שתהיה עליונה וינערנה לחוץ ולא יצטרך לטלטל את האבן עם הכלכלה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שט
ג כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה. אמתניתין דנוטל אדם את בנו והאבן בידו
וכלכלה והאבן בתוכה שכתבתי בסמוך כי פריך בגמרא (קמב.) ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר
האסור משני רבי יוחנן בכלכלה מלאה פירות עסקינן ופריך ונישדינהו לפירי ונישדי לאבן
ונינקטינהו ומשני בפירות המיטנפים ופירש רש"י בפירות המיטנפים פירות מבושלים ורכים
מאד כגון תאנים תותים וענבים שאם ישליכם לארץ יטנפו והדר פריך ולינערינהו נעורי ופירש
רש"י ולינערינהו נעורי. עד שיסתלקו הפירות מן האבן לתוך הכלכלה לצדדין וישליך
האבן לבדה בנעירתה אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקינן וכו' ולפי
זה לא שרינן לטלטולי כלכלה עם אבן שבתוכה אלא דוקא כשהיא פחותה וכו' אבל אם היא שלמה
אף על פי שיש בתוכה פירות המיטנפים אין מטלטלין אותה עם האבן שבתוכה וכן נראה מדברי
הר"ן (נט. ד"ה ומוקמינן) אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"ה (הט"ז)
שאם יש בה פירות המיטנפים מטלטלין אותה עם האבן שבתוכה דבמקום הפסד לא גזרו. וכתב הרב
המגיד שעל כרחך לומר שאין בגירסתו ולינערינהו נעורי ורב חייא בר אשי בשם רב עושה אוקימתא
אחריתא ושתיהן אמת וה"ג רב חייא בר אשי בשם רב אמר, וזהו שלא הזכירו בהא דרב אלא
עכ"ל ומדבריו נראה שגם הוא לא היה גורס אלא ודברי רבינו כדברי הרמב"ם והרי"ף
השמיט כל זה וכתב הר"ן (שם) שלא ידע למה, וגם הרא"ש השמיטו ונראה לי דאפשר
דהוו גרסי כגירסא דידן דאידחיא לה אוקימתא דרבי יוחנן וקמה לה אוקימתא דרב דאמר בכלכלה
פחותה עסקינן דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה וזה לא הוצרכו לכותבו דמדין האבן שבקירויה
(קכה.) שמעינן לה: ודע שבפירוש המשנה (פכ"א מ"א) כתב הרמב"ם דבעינן
שיהו בכלכלה פירות המיטנפים ושתהיה הכלכלה פחותה והאבן בנקב לסתמו ולפי זה נראה שהיה
מפרש דאוקימתא דרב על מאי דאוקי בפירות המיטנפים היא הא לאו הכי אסור לטלטלה ואי אפשר
לומר כן דמאחר שהאבן סותמת הנקב הרי היא כדופן הכלכלה ואפילו אין בה פירות כלל מותר
לטלטלה כדין אבן שבקירויה וכבר חזר בו בחיבורו וכתב בפרק כ"ה (שם) כלכלה שהיתה
נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן: ומשמע בגמרא דהא דבעינן
שיהו פירות המיטנפים ואם הם פירות שאינם מיטנפים אסור לטלטל הכלכלה דוקא כשהוא צריך
לפירות או לכלכלה דאז כשינערנה במקומה יוכל ליטול הפירות או הכלכלה אבל אם צריך למקום
הכלכלה מטלטלה כמות שהיא וכדין אבן שעל פי החבית שבסמוך: ומשמע לי דאפילו במניח האבן
מדעת שרי לטלטלה מפני שנעשית בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וכמו שיתבאר בסימן ש"י
(סט: ד"ה הלכך) וכן נראה מדברי התוספות בסוף פרק כירה (מז. ד"ה הנח) גבי
מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים וכן כתב שם רש"י בהדיא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שט סעיף ג
כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם
פירות רטובים, כגון: תאנים וענבים, ד יטול אותה (ט) כמו שהיא; שאם ינער הפירות מתוכה,
יפסדו. (י) אבל אם הם פירות שאינם נפסדים, (יא) ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה
עמהם. וה"מ כשא"צ אלא לפירות או לכלכלה; אבל אם היה צריך (יב) למקום הכלכלה,
מטלטלה כמות שהיא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שט סעיף ג
(ט) כמות שהיא - אף שיש אבן בתוכה
דנעשית הכלכלה בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר חשוב יותר ובטל האיסור לגבה והוי כאלו אינו
בסיס רק להיתר ואע"ג דממילא מיטלטל גם האבן שרי לטלטל הכלכלה ולהגיע למקום שירצה
ואין צריך ללקט הפירות מתוך הסל בידו פן יפלו לארץ אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים
תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה:
(י) אבל אם הם וכו' - כיון שיוכל באיזה
עצה לתקן שלא יטלטל האבן לא הקילו בזה אף שהוא בסיס לאיסור ולהיתר וכן אם יכול לנער
האבן לבד מתוך הכלכלה ולהשליכו ג"כ מחוייב בזה וכמבואר לקמן בסימן ש"י ס"ח
בהג"ה:
(יא) ינערם וינער וכו' - ר"ל
ואח"כ יחזור ויניחם לתוך הכלכלה אם רוצה להגיעם לשלחן ואך יזהר שלא יתפזרו אחת
הנה ואחת הנה דאל"ה אסור ללקט אותם ולהניחם אח"כ בתוך הכלכלה משום עובדא
דחול וכמבואר לקמן בסוף סימן של"ה [תו"ש]:
(יב) למקום הכלכלה - דאז א"א
לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול ליטלנו כמות שהיא עם האבן ולטלטלה עד
מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנו כמות שהיא:
10)
כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן, מותר לטלטלה שהרי נעשה כדופנה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה טז
נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו
והאבן בידו אבל לא דינר שאם יפול הדינר יטלנו האב בידו, כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב
שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן, היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות
אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו
בעפר ובמקום הפסד לא גזרו. +/השגת הראב"ד/ שאם ינערו הפירות יטנפו בארץ ובמקום
הפסד לא גזרו. א"א אני לא מצאתי כן בגמרא (שבת קמב) שאפילו בפירות המטונפין חזר
והקשה ולינערינהו נעורי וחזר ותירץ בשהיתה האבן דופן לכלכלה ואפילו בפירות שאינן מטונפות
אבל אם לא היתה האבן דופן לכלכלה אפילו פירות המטונפין אפשר לנער אותן בתוך הכלכלה
עצמה עד שתהיה עליונה וינערנה לחוץ ולא יצטרך לטלטל את האבן עם הכלכלה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שט
ב כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מותר לטלטלה וכו'. שם נוטל אדם את בנו
והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה ובגמרא (קמב.) ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור ואוקמה
רב חייא בר אשי אמר רב בכלכלה פחותה דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה ופירש רש"י פחותה
שנפחת דופנה או שוליה:
וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכבידה
וכו'. משנה בפרק כל הכלים (קכה.) האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה
ואם לאו אין ממלאין בה. ופירש רש"י קירויה. דלעת יבישה: אם ממלאין בה ואינה נופלת.
שקשורה יפה לפי הקירויה שויא כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל הקירויה
דשויא בסיס לאבן. ואמרינן בגמרא (שם:) כיון דהדקה שויא דופן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שט סעיף ב
כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן, מותר
לטלטלה שהרי (ו) ג נעשה כדופנה; (ז) וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכבידה למלאת בה מים,
אם הוא קשור יפה שאינו נופל מותר למלאת בה שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל אגבה; (ח)
ואם לאו, אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שט סעיף ב
(ו) נעשה כדופנה - ומיירי שהדקה יפה
להכלכלה או שקשר אבל בלא"ה לא נעשה כדופנה:
(ז) וכן דלעת - היינו דלעת יבשה וחלולה
שממלאין בה מים ורק מפני שהיא קלה וצפה ע"פ המים תולין בה אבן כדי להכבידה:
(ח) וא"ל אסור - שהדלעת עצמה
מוקצה שנעשית בסיס לדבר האסור:
11)
מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה כ
מטלטל ישראל התרומה אף על פי שאינה
ראויה לו, ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין אם היו שניהם בכלי אחד, במה
דברים אמורים בשהיתה הטהורה למטה והיו פירות המתטנפין בקרקע שאם ינער אותן יפסדו, אבל
אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח הטמאה, ואם
היה צריך למקום הכלי בין שהטהורה למעלה בין שהיתה למטה מטלטל הכל כאחד.