רי"ף שבת דף נט:
גמ' שבת דף קמב.-קמג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 57:35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 26:55
דקות
1)שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על
הכר, מטה חבית על צדה והאבן נופלת
2)לא התירו לטלטל ע"י ככר או
תינוק אלא במת בלבד
3)יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור
מחמה לצל ע"י ככר או תינוק
4)עצמות שראויים לכלבים, מותר להעבירם מעל השלחן
5)ספוג, אין מקנחין בו אא"כ יש
בו בית אחיזה
6)אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין
בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות.
7)גרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם
לבהמה מותר לטלטלן
8)עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא
ממאיס ביה
1)
שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על הכר, מטה חבית על צדה
והאבן נופלת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה יז
חבית ששכח אבן על פיה מטה על צדה והיא
נופלת, היתה בין החביות והאבן עליה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה שם והאבן נופלת, וכן
השוכח מעות על הכר וצרך לכר נוער את הכר והן נופלות, ואם צרך למקום הכר נוטל את הכר
והמעות עליו, אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר או הניח האבן על פי החבית הרי אלו
אסורין לטלטלן ואפילו ניטלו המעות והאבן שהרי נעשו בסיס לדבר האסור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שט
ד שכח אבן על פי החבית או מעות על גבי הכר וכו'. משנה בפרק נוטל (שם קמב:)
האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה מעות שעל הכר נוער את הכר והם נופלים
ובגמרא (שם) לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור כלומר אסור להטות החבית
ולנער הכר שאף הם מוקצים ובסוף פרק במה טומנין (נא.) גבי טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר
שאינו ניטל אם היה מקצתו מגולה נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר כתב רש"י
אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה ואם תאמר יפנה סביביה הואיל ודבר
הניטל הוא ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי כדתנן האבן שעל פי החבית מטה
על צדה והיא נופלת הא אוקימנא התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה
מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו והקשו התוספות (נא. ד"ה או) עליו
מדתנן (שם מט.) טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוער את הכיסוי והן
נופלות ועל כן אומר רבינו תם דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת משמע בהדיא מדברי
רש"י דכל שהניח על דעת שישארו שם בכניסת השבת אף על פי שדעתו ליטלו בשבת מיקרי
מניח דהא הטמנה על דעת ליטלה בשבת עבידא לה ואפילו הכי קרי לה מניח ומה שהקשו עליו
מדתנן נוער את הכיסוי נראה לי שהוא ז"ל נזהר מזה שכתב (מט. ד"ה) נוטל כיסוי
של קדרה שיש תורת כלי עליה ואף על גב שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להם שאין
עשוי אלא לכסות קדרה עכ"ל כלומר דגיזין הללו לא להניחם על כיסוי הקדרה נתכוין
אלא להטמין הקדרה הילכך ליכא למימר בהו נעשה בסיס לדבר האסור כדשייך למימר במניח אבן
על פי חבית ומעות על הכר ומכל מקום דעת בעל התרומה (סי' רנד) כדברי רבינו תם (ספר הישר
סי' רמד) וכן כתבו הגהות בפרק כ"ה (ד"ק הי"ז) בשם ספר המצות גדול (לאוין
סה, כ ע"ד): וכתוב בכתבי מה"ר ישראל (תרומת הדשן ח"ב) סימן קצ"ג
דלא מיקרי מניח אלא כשמניח בערב שבת אבל אם הניח קודם לכן שרי משום דבערב שבת נעשה
שוכח ודקדק כן מדברי הרמב"ם שכתב בפרק כ"ה (הי"ז) אבל הניח מעות על
הכר בערב שבת אסור ואין נראה לי משם ראיה דאיכא למימר דכל קמי שבתא ערב שבת קרי ליה
אלא שהביא עוד ראיה ממאי דפירש רש"י (קמב:) לא שנו אלא בשוכח ששכח האבן עליו בין
השמשות ולא מדעת וזו ראיה טובה אלא שלפי זה אפילו בהניח בערב שבת כל ששכח בין השמשות
הוה ליה למישרי: וכתוב עוד שם שהיה מי שעלה על דעתו להביא ראיה מדברי רש"י (שם
ד"ה בשוכח) לומר דלא נעשה שום דבר בסיס אלא אם כן הניח על דבר מוקצה בשביל שיהא
מתיישב עליו בטוב אבל מה שמניחים בדרך אקראי כמו שרגילין לשים בתיבה חפצים אלו על אלו
מפני שאין לו ריוח לא חשיב מניח והוא ז"ל דחה דבריו: וכתב הרמב"ם בפרק כ"ה
(הי"ז) אפילו ניטלו המעות והאבן אסור לטלטלן ופשוט הוא דמגו דאתקצאי לבין השמשות
אתקצאי לכולי יומא וכמו שיתבאר בסימן שאחר זה ומינה שאם לא היו שם בין השמשות אלא בשבת
הונחו שם אם ניטלו משם בשבת חזר להיתרו כמו שיתבאר בסימן ש"י דאין מוקצה לחצי
שבת וכן כתב הכל בו (סי' לא, לב ע"ג):
ואם החבית בין החביות וכו'. גם זה
שם במשנה דהאבן שעל פי החבית. ודבר פשוט הוא דהא נמי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר
האסור ואפילו להטותה אסור כדבסמוך:
ה וכל זה מיירי בצריך לגוף החבית וכו' אבל אם צריך למקום החבית וכו' יכול
לטלטלה עם האבן שעליה לפנות מקומה. שם אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך
מקומו מטלטלן ועודן עליו וכן תני רבי חייא בר רב. ופירש רש"י לא שנו. שמנערה ואינו
מטלטלה בעודן עליה: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הילכך בניעור סגי: אבל צריך למקומו.
של כר מטלטלו עם המעות למקום אחר. וגם זה פשוט דלא קאי אלא אשוכח ולא אמניח אלא שראיתי
לרבינו ירוחם שכתב בחלק י"ג (ני"ב פג ע"ד) וזה לשונו מטה שיש עליה מעות
כל בין השמשות אסור לטלטלה פירוש ודוקא במניח דנעשה בסיס לדבר האסור אבל שוכח מנער
המטה והמעות נופלים והא דאמרינן דאסור לטלטלה דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מותר
עכ"ל נראה מדבריו דלצורך מקומו אפילו במניח שרי לטלטל להדיא ועוד דהרי פירש רש"י
לא שנו שמנערה וכו' משמע בהדיא דאשוכח קאי דביה אמרינן מנערה דאילו מניח אסור הוא לנער
וצריך לומר דאשוכח קאי והכי קאמר והא דאמרינן דבשוכח מנער ואינו מטלטל להדיא דוקא לצורך
גופו דסגי ליה בניעור אבל לצורך מקומו דלא סגי ליה בניעור מותר לטלטלה להדיא: כתב רבינו
ירוחם בחלק י"ג (שם) מעות שעל הכר אם חושש שמא יגנבו כתבו המפרשים דאסור לטלטל
הכר בעודן עליו: וכתב עוד שם (פה.) מעות בתוך הכיס ושכח מערב שבת מתיר כיסו ומניחו
ליפול ואפילו יש בתוכו כתבי הקודש וכן אם הם בכנף חלוקו מתיר ונופלים לארץ כן כתב רמ"ה
לא יאמר לגוי להצניע מעותיו כי כל האסור לעשותו אסור לאומרו לגוי: כתוב בתרומת הדשן
(סי' סט) שהשוכח מעות במתג המטרון דשרי לטלטלו ולהניחו על הראש כיון שאין המעות על
עיקר הכלי והביא ראיה לדבר ומכאן יש ללמוד לשוכח מעות בכיס שעושין בצידי המלבוש שנקרא
פאלדיקיר"א אם אינה תפורה לארכה במלבוש אלא שפיה לבד תפור בחור שבמלבוש והיא כולה
תלויה דשרי לטלטל המלבוש אך ללבשו נראה שאסור שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים וכעין שכתבו
המפרשים במפתח התלוי לו בחגורו כמו שכתבתי בסימן ש"א (נ: ד"ה ומ"ש שהר"מ):
מצאתי כתוב (בסוף תשו' מהר"י ווייל) בשם ספר אגודה בפרק קמא דביצה (סי' ה) בצריך
למקומו אגב זה מטלטלו לכסות הביצה מכאן מתירין לאדם ששכח כיסו עליו בערב שבת והוא בביתו
יכול לילך בחדרו במקום המוצנע ויתירנו שם עם חגורו אבל אם הוא בשוק או ברחוב שאין שם
עירוב לא יביאנו בביתו אך יתיר חגורו במקום שנזכר שם ואם הם בשפת חלוקו יתיר ויניחנו
ליפול ויכול לומר לנכרי לשמרם ואם יביאם לא יחוש: כתוב בתשב"ץ (קטן סי' נא) אם
יש לאדם כיס בקוטא שלו מתוקן כמו שעושים בצרפת הן מעור הן מבגד או אפילו מן הקוטא עצמה
אסור ללבשה בשבת עכ"ל ואפשר דבשוכח בתוכה מעות הוא וכמו שכתבתי בסמוך אי נמי אפשר
דאפילו באין בתוכה מעות מיירי ועל פי דעת רבינו תם (מד: בסוף ד"ה הא) במטה שיחדה
למעות שיתבאר בסימן ש"י (סט: ד"ה הלכך): דין נר ששכחו או הניחו על גבי טבלא
כתב רבינו בסימן רע"ז (לו:) והוא שוה לדין מעות שעל הכר ואבן שעל פי החבית:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שט סעיף ד
(יג) שכח אבן ע"פ חבית, או
מעות על הכר, מטה חבית (יד) על צדה והאבן נופלת, ה ומנער הכר (טו) והמעות נופלים; ואם
היתה החבית בין החביות, (טז) בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה, * (יז) יכול להגביה
כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה. * ואם הניחם עליה מדעתו, (יח)
ו ע"ד שישארו שם (יט) <א> בכניסת השבת, (כ) אסור להטות ולנער. (כא) ז וי"א
דאפילו הניחם שם ע"ד שישארו שם (כב) בכניסת השבת * כדי שיטלם בשבת, מותר להטות
ולנער בשבת; ולא אסרו אלא במניחם ע"ד שישארו שם כל השבת. הגה: (כג) <ב>
ואז אפילו נטל האיסור משם, אסור לטלטל הכלי דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת,
אסור כל השבת כולה; (כד) וכן בכל מוקצה. וכן לקמן סימן ש"י. אם אדם הניח (כה)
דבר מוקצה על של חבירו, (כו) לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר של חבירו
(כז) ח שלא מדעתו (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שט סעיף ד
(יג) שכח אבן וכו' - דבמניח בכונה
ע"פ החבית הרי החבית גופא מוקצה ואסור להטותה דנעשית בסיס להאבן וכדלקמיה:
(יד) על צדה - ומיירי בשצריך ליקח
מהיין שבתוכה וכן בכר כשצריך לשכב עליו ולכן התירו לטלטל המוקצה באופן זה שאינו מטלטלו
להדיא רק ע"י ניעור אבל אם אינו צריך להם כלל רק שחושש משום פסידת המוקצה גופא
שלא יגנבום אפילו ניעור אסור כ"כ מ"א בשם רי"ו ואם מטה החבית והכר בגופו
ולא בידו מותר אפילו באופן זה:
(טו) והמעות נופלים - ויכול לטלטל
אח"כ הכר כיון שנסתלק ממנו המוקצה. ומ"מ מותר ללמוד בשבת על השלחן אפי' בעוד
שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך לנענע עם למודו מ"מ לא
הוי פסיק רישא [מהרי"ל]:
(טז) בענין שאינו יכול וכו' - שחושש
שלא יפול על החבית וישברם:
(יז) יכול להגביהה וכו' - דהרי הוא
רק טלטול מן הצד כיון שאינו מטלטל המוקצה להדיא רק עם ההיתר וכונתו ג"כ בשביל
שהוא צריך לההיתר וכנ"ל ודבר זה שרי כדלקמן בשי"א ס"ח ואפ"ה ברישא
כשהיה אפשר לו בניעור צריך ניעור דוקא:
(יח) ע"ד שישארו וכו' - אבל אם
הניחם בכונה בחול ולא היה דעתו בפירוש שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח
[כתבי מהרא"י] ודעת הב"י דאפילו הניחם בע"ש כל שלא היה דעתו בפירוש
שישאר שם בכניסת שבת ובביה"ש שכחו לסלק גם זה הוא בכלל שכח. והנה בעיקר דין בסיס
מסיק במ"א דלא מקרי בסיס אא"כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתיישב עליו בטוב
אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו
ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח ומותר לטלטל
חפץ המותר אחר שניערו המוקצה מעליו [ומ"מ התיבה גופא לכו"ע הוי בסיס לדבר
איסור אם המוקצה חשוב יותר ואסור לטלטלה דהא עכ"פ דעתו היה שיהיה מונח המוקצה
בתיבה. ח"א] ולפ"ז מה שנוהגין בשבת להסיר המפה העליונה מעל השלחן אחר שמסיר
הא"י המנורה מעליה כדין עושין לפי שא"צ שתהא המנורה דוקא על המפה אלא על
השלחן ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שא"א לו לפנות מקום להמנורה בגוף השלחן עצמו
או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום ולפיכך לא נעשית המפה בסיס להמנורה שעליה שתאסר בטלטול
[ובמפה התחתונה א"צ לכל זה דהלא בזמננו הדרך להניח עליה הלחם ביה"ש ונעשית
בסיס לזה דהוא חשוב יותר] ויש מחמירין בכל זה ובמקום הצורך נראה דיש להקל דכמה אחרונים
סוברין כוותיה דהמ"א. קינה של תרנגולת ויש שם ביצה שיש בה אפרוח שאותה ביצה אסורה
בטלטול אף שלא ידע מבע"י שיהיה שם הביצה מ"מ כיון שדרך הוא בכך הוי כמניח
ולא הוי כשוכח ונעשה הקינה בסיס להביצה וכן בכל מקום כיוצא בזה בדבר שדרכו להיות המוקצה
עליו בודאי הוי כמניח:
(יט) בכניסת השבת - היינו כל זמן בין
השמשות:
(כ) אסור להטות ולנער - דנעשה החבית
והכר בסיס [היינו כן ומקום מושב תרגום לכנו לבסיסיה] להמוקצה שעליהם והם גופא מוקצה:
(כא) וי"א דאפילו וכו' - ס"ל
דלא נעשה בסיס כלל כיון שחשב לסלק מעליו המוקצה אח"כ. ובמקום פסידא יש לסמוך על
דעה זו [אחרונים]. ודע דאפילו לדעה זו מסתברא דדוקא כשחשב בהדיא לסלק אח"כ המוקצה
בשבת [ע"י ניעור או ע"י א"י] או דבר שדרכו בכך לסלק המוקצה אח"כ
אבל אם חשב בסתמא שיהיה מונח עליו המוקצה בשבת לכו"ע נעשה בסיס אף דלא חשב בהדיא
שיהיה מונח עליו כל השבת:
(כב) בכניסת השבת - וה"ה אפילו
אם חשב שיהיה מונח עליו כל היום עד איזה זמן קודם שקיעת החמה ואח"כ לסלקם ג"כ
לא מקרי בסיס לדידהו ואם נמלך אח"כ לסלק המוקצה מקודם מותר לנער דכיון דאינו על
כל יום השבת לא חל שם בסיס כלל אבל אם חשב לסלק בין השמשות הוי כמי שחשב על כל היום
דביה"ש ספק לילה [פמ"ג]:
(כג) ואז אפילו ניטל וכו' - זה קאי
גם אדעה ראשונה דאפילו לא הניחו אלא לכניסת שבת וניטל אח"כ מ"מ אסור הכלי
כל השבת:
(כד) וכן בכל מוקצה - כגון גרוגרות
וצמוקים שנתייבשו בשבת ונעשו ראוים לאכילה אפ"ה הוו מוקצה לכל השבת כיון דאתקצאי
לביה"ש:
(כה) דבר מוקצה וכו' - ואפילו אם הדבר
מוקצה הוא ג"כ של חבירו:
(כו) לא אמרינן וכו' - היינו דמותר
לטלטל הכלי כשצריך לה אחר שינער המוקצה ממנה:
(כז) שלא מדעתו - אך אם עשה כן לטובת
חבירו ומן הסתם ניחא ליה בזה כגון שנטל ראובן כלי והעמידו מבע"י תחת הנר בבית
שמעון כדי שיפול הנר לתוכו ולא תהיה דליקה ונפל הנר לתוכו קודם ביה"ש והיה בתוכו
עד אחר ביה"ש נעשית הכלי בסיס להנר ואסור לטלטלה כל השבת אף לאחר שנסתלק הנר כ"כ
הרבה אחרונים ובדה"ח מצדד דאם היה בדעתו לסלק אח"כ המוקצה בשבת נוכל לצרף
בזה דעת הי"א הנ"ל דבזה לא מקרי בסיס כלל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שט סעיף ד
* יכול להגביהה כמו שהיא וכו' - ואם
מותר לישא אותה עם האבן עד מקום שהוא רוצה לפנותה או רק לסלקה מבין החביות עיין בחידושי
רע"א:
* ואם הניחם וכו' - דע דאיתא בראשונים
וכן הסכימו הרבה אחרונים דאפילו יש בתוך החבית יין לא אמרינן דנעשה החבית בסיס לאיסור
ולהיתר וכתבו הטעם משום דפי החבית מלמעלה לא נעשה בסיס כ"א להאבן שמונח עליה:
* כדי שיטלם בשבת - עיין בחידושי רע"א
שמביא מדברי התוספות דמ"מ לא הוי כשוכח גמור דשם בצריך למקום החבית והכר מותר
אפילו להגביה ממש עם דבר המוקצה וכדאיתא בס"ד משא"כ בזה אינו מותר בכל גווני
רק הניעור בלבד וע"ש שמאריך בזה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שט סעיף ה
(כח) הא דלא שרי אלא להטות ולנער,
דוקא בצריך לגוף החבית והכר; אבל אם צריך למקום החבית והכר (כט) ולא הספיק לו הטייה
והניעור, ט יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנות מקומם. (וכן הוא לקמן סי' ש"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שט סעיף ה
(כח) הא דלא שרי וכו' - אשוכח קאי
דבמניח הרי החבית גופא נעשית בסיס ומוקצה הוא:
(כט) ולא הספיק לו וכו' - דצריך שיהיה
לו אותו המקום פנוי לגמרי:
2)
לא התירו לטלטל ע"י ככר או תינוק אלא במת בלבד
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה כא
כ מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או
תינוק ל ומטלטלו, וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו,
ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום שמא יבא לכבות מ מפני שהוא
בהול על מתו שלא ישרף, ולא התירו לטלטל בככר או תינוק נ אלא למת בלבד מפני שאדם בהול
על מתו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא סעיף ה
אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח
עליו, מותר לטלטלו מן הצד דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך (יז) דבר המותר הוא
לא התירו לטלטל ע"י ככר או תינוק <ה> אלא במת בלבד, (יח) אבל לא בשאר דברים
האסורים לטלטל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ה
(יז) דבר המותר הוא - ר"ל שאין
כונתו בטלטולו בשביל המת גופא שהוא אסור בטלטול אלא בשביל המקום או הדבר שהוא מונח
עליו שהוא מותר בטלטול:
(יח) אבל לא וכו' - עיין לעיל סימן
ש"ח ס"ה ובמ"ב שם סקכ"ו:
3)
יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל ע"י ככר או תינוק
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
ה כתב הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ח) דכלי שמלאכתו לאיסור יש לו היתר
אפילו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק וזהו ששנינו (שבת קכג:) במדוכה אם יש עליה שום
מטלטלין אותה ואף על גב דלא אמרו (קמב:) ככר או תינוק אלא למת התם במוקצה מחמת גופו
כאבנים וכיוצא בהם דהוו דומיא דמת אי נמי בארנקי מלאה מעות דבטל לגבי מעות דהוו כמו
אבנים אבל מדוכה כיון שיש עליה תורת כלי שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה כך נראה לראב"ן
ויש מי שמתרץ מדוכה היינו טעמא דשרי לטלטלה אגב שום שעליה מפני שהמדוכה לשום כקדרה
לתבשיל שהוא תשמיש לשום מבעוד יום הילכך שרי לטלטלה אפילו מחמה לצל והכל בו (סי' לא,
לב ע"ג) כתב שדעת בעל ההשלמה (שבת קכג.) לאסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח
סעיף ה
<ד> יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו
לאיסור אפי' מחמה לצל (כו) ע"י יג ככר או תינוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שח
סעיף ה
(כו) ע"י ככר או תינוק - לאו
דוקא ככר הוא הדין אם נתן שאר חפץ המותר בתוכה והנה דעה זו היא דעת הרא"ש אבל
הרבה מהראשונים חולקין ע"ז וס"ל דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו
על ידיהם וכדלקמן בסימן שי"א ס"א אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי וכן
הכריעו הרבה אחרונים וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה אבל
אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכה ששוחקין בה או שמונח בקדירה קצת מהתבשיל לכו"ע
מותר לטלטל הכלי אגב המאכל:
4)
עצמות שראויים לכלבים,
מותר להעבירם מעל השלחן
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
כז (א) עצמות שראויים לכלבים וכו'. בסוף פרק נוטל (קמג.) תנן בית שמאי אומרים
מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה. ופירש
רש"י מעבירין. בידים מעל השולחן: עצמות. קשים שאינן ראויין לכלב: וקליפין. של
אגוזים דלית להו [לב"ש] מוקצה: מסלק את הטבלא. שיש תורת כלי עליה אבל לא יטלטל
הקליפים בידים כרבי יהודה. ובגמרא אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה
ובית הלל כרבי שמעון ופירש רש"י אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא
מוחלפת השיטה ובית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון. וכתבו התוספות (ד"ה)
עצמות וקליפין לא כפירוש הקונטרס שפירש אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא
אמרינן בגמרא דכרבי שמעון סבירא ליה ורבי שמעון בעי לכל הפחות ראויין למאכל בהמה וכן
כתבו הרי"ף (נט:) והרא"ש (סי' ב) והר"ן (שם ד"ה מתני') וכן כתב
הרמב"ם בפרק כ"ו (הט"ז):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף כז
(קי) עצמות שראויים לכלבים, וקליפים
שראוים למאכל בהמה, (קיא) ופרורים שאין בהם (קיב) כזית מט מותר להעבירם מעל השלחן;
אבל אם (קיג) אין הקליפים (קיד) ראוים למאכל בהמה, אסור לטלטלם אלא * (קטו) נ <יח>
מנער את הטבלא והם נופלים. (קטז) ואם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם
הקליפים שאינם מאכל בהמה, נא שהם בטלים אגב הפת; ואם היה צריך למקום השלחן, אפילו אין
עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, נב מותר להגביה ולטלטלם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כז
(קי) עצמות וכו' - אפילו אם נתפרקו
מן הבשר בשבת דמבעוד יום לא היה מוכן לכלבים אפ"ה שרי וכ"ש אם נתפרקו מבע"י:
(קיא) ופרורין וכו' - היינו שמפני
קטנותן סתמא עומדין רק למאכל בהמה ועופות:
(קיב) כזית - עיין לעיל סימן ק"פ
ס"ד ובמש"כ שם:
(קיג) אין הקליפים וכו' - כגון קליפי
אגוזים וביצים וכל כה"ג:
(קיד) ראוים וכו' - וה"ה בעצמות
שהם קשים שאינם ראויים אפילו לכלבים בין אם נתפרקו בשבת או מבעוד יום אבל כ"ז
הוא דוקא אם נתפרקו לגמרי לאפוקי אם נשתייר מקצת בשר על עצמות מותר לטלטל אותם אגב
הבשר:
(קטו) מנער את הטבלא - הוא דף המונח
על השלחן כדי לשום עליו הלחם וה"ה מפה הפרוסה וטעם ההיתר הוא כיון דלא מטלטלו
בידים. וה"ה אם מעבירם ע"י דבר אחר כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן
המפה דמותר אם הוא צריך להשתמש במקום שמונח שם העצמות והקליפין דזה מקרי טלטול מן הצד
ושרי אם הוא לצורך דבר המותר וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח. ואם נתקבצו הרבה יחד
ומאוס עליו להניחן כך על השלחן מותר להעבירן בידים דהוו ליה לדידיה כגרף של רעי [כן
משמע בגמרא ע"ש]:
(קטז) ואם יש פת - ואפשר שאפילו לכתחלה
מותר להניח פת כדי להגביה הטבלא אם קשה ליה הניעור עיין במ"א ופמ"ג:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כז
* מנער את הטבלא - עיין לקמן בסימן
של"ז במ"א דמן הארץ מותר לכבד בכנף של אווז. ודע דבמשנה איתא מסלק את הטבלא
כולה ומנערה ואיתא במלחמות דהיינו שמטלטלה עם הקליפין שעליה עד מקום התנור ומנערה שם
ומשו"ע משמע וכן מסמ"ג המובא בב"י דאסור להגביה הטבלא אלא לנערה במקומה
והדבר הזה תלוי בשני תירוצים המובא ברשב"א בחידושיו ע"ש:
5)
ספוג, אין מקנחין בו אא"כ יש בו בית אחיזה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה טו
המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות
חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא
בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא
יסחוט, ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט. +/השגת
הראב"ד/ ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא יסחוט. א"א הצרפתים
(עי' רש"י שבת קמג ד"ה אין מקנחים) מפרשים כן וקשיא לי כי יש לו בית אחיזה
מאי הוי, אי אפשר לקנוח בלא סחיטה, ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוה ליה כצלוחית
מלאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסחטו.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שכ
יז ספוג אין מקנחין בו וכו'. משנה סוף פרק נוטל (קמג.) ופירש רש"י
אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו וכתב הרב המגיד בפרק כ"ב (שם) בהשגות
קשיא לי וכי יש לו אחיזה מאי הוי אי אפשר לקינוח בלא סחיטה ואני אומר כיון שיש לו בית
אחיזה הוה ליה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ סעיף יז
* (מה) ספוג, (מו) אין מקנחין בו
(מז) אא"כ יש בו בית אחיזה, יט גזירה (מח) שמא יסחוט.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף יז
(מה) ספוג - הוא כמין צמר נעשה לחוף
הים או כפירוש הערוך וכדלקמיה ובטבעו ששואב המים והמשקין לתוכו:
(מו) אין מקנחין בו - את הטבלא ואת
הקערה:
(מז) אלא א"כ וכו' - רש"י
והרמב"ם פירשו דכשיש לו עור בית אחיזה שיאחזנו בו אפשר לקנח בלי סחיטה אבל הראב"ד
כתב דאעפ"כ א"א לו לקנח בלי סחיטה אלא דמ"מ שרי דכיון שיש לו בית אחיזה
הו"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים:
(מח) שמא יסחוט - כתב בביאור הגר"א
שט"ס הוא וצ"ל משום סחיטה דהא אמרינן בגמרא דפסיק רישא הוא משום דאי אפשר
שלא יסחוט כשאוחזו באצבעותיו בלי עור בית אחיזה וכ"כ המג"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף יז
* ספוג וכו' - ואם הוא ספוג יבש עיין
בא"ר ובס' תו"ש שמצדדין להחמיר משום דלא פלוג וברש"י קמ"ג ד"ה
נוטל לכאורה לא משמע כן וצ"ע לדינא:
6)
אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה
לעניות.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה יא
גמרו מ מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין
את המקום שאכלו בו ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית
שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפ
ג - ד וקודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וכו' עד סוף הסימן.
בפרק אלו דברים (נא: נב:) נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה ואיפסיקא הלכתא בגמרא כמו
שכתב רבינו וכתב ה"ר יונה (לח: ד"ה מתני') שמה שאין אנו נוהגים עכשיו לעשות
כן מפני שבימיהם שהיו נוהגים לסלק השולחן קודם ברכה והיו נוטלים ידיהם במקום שהיה השולחן
עומד הוא דאיכא למיחש שמא יפלו המים על הפירורים אבל עכשיו שאין אנו נוהגים לסלק השולחן
ואנו נוטלים הידים חוץ לשולחן במקום שאין שם פירורים ליכא למיחש למידי וכתבו שם התוספות
(נב: ד"ה פירורים) דאע"ג דמותר לאבד ביד פירורין שאין בהם כזית מכל מקום
קשה לעניותא כדאמרינן בפרק כל הבשר (קה:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפ סעיף ד
אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין
בהם כזית, מכל מקום (י) ג קשה [ג] לעניות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפ סעיף ד
(י) קשה לעניות - ודוקא לדרוס עליהם
דהוא בזוי גדול אבל כשמשליכן למים אפילו כשנאבדין עי"ז אין חשש כיון שהוא פחות
מכזית ויש מחמירין כשיש הרבה פירורין ויצטרפו לכזית:
7)
גרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה טז
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף
המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל
לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות
מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין ט והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן,
ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא
מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל
אסור לטלטלו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
ל גרעיני תמרה מותר לטלטלן ומכל מקום אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו וכו'.
בסוף פרק נוטל (קמג.) גרעיני דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימייהו
ודפרסייתא אסור שמואל מטלטל להו אגב ריפתא רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא וכתב הרי"ף
(נט:) פירוש ארמייתא הם רכים ונאכלים עם התמרה עצמה דפרסייתא הם קשים ואינם נאכלים
עם התמרים. פירוש אחר תמרי ארמייתא קשין הם ובהמה אוכלתן עם הגרעינין ולפיכך מטלטלין
אותן ותמרי פרסייתא רכין הן ואין הבהמה אוכלת אותם ולפיכך אין מטלטלין אותן ומסתברא
דהני מילי במקום שמאכילין את התמרים לבהמות אבל במקום שאין מאכילין התמרים לבהמות אלו
ואלו אסור לטלטלן: וכתב הרא"ש (סי' ב) והך סוגיא כרבי יהודה ואנן קיימא לן כרבי
שמעון דלית ליה מוקצה ושרי לטלטולינהו ומה שכתבה הרי"ף אף על גב דקיימא לן כרבי
שמעון לאשמועינן דאדם חשוב מיבעי ליה לאחמורי אנפשיה כאביי ורבא דלעיל (קמב:) וכן שמואל
סבירא ליה כרבי שמעון בפרק בתרא (קנו:) ואפילו הכי הוה מחמיר אנפשיה עכ"ל וכן
כתב בתשובה (כלל כב סי' ח) בשם רבינו תם דמחמיר על עצמו היה דעל כרחך הוו חזו לבהמה
דאי לא חזו כאבן חשיבי וכי מטלטלין אבן אגב פת ואף על פי שלא אמרו (שבת ל: קמב:) ככר
או תינוק אלא למת בלבד התם במוקצה מחמת גופו כאבנים וכיוצא בהם דהוו דומיא דמת אבל
הני גרעינין כיון דחזו למאכל בהמה בטלין אגב הפת ואף על גב דחזו למאכל בהמה באתריה
דשמואל לא היו הבהמות אוכלין אותם שאם היו אוכלין אותם לא היה צריך לכך דהא שמואל כרבי
שמעון סבירא ליה דלית ליה מוקצה וכן כתבו התוספות (שם קמג. ד"ה שמואל) דשמואל
היה מחמיר על עצמו וכן כתב הר"ן (נט: ד"ה פרסייתא) בשם ה"ר יונה והרא"ה
אבל בשם הרמב"ן (קמג. ד"ה הא) כתב דהני גרעינין להסקה הם עומדים וכי אמרו
בפרק במה מדליקין (כט.) דאליבא דרבי שמעון דלית ליה נולד שרי לטלטלינהו הני מילי ביום
טוב דחזי להסקה דכיון שראויים ועומדים הם לכך למישדינהו לחיותא נמי שרי אבל בשבת דלא
חזו להסקה מוקצין הם דהא לא מייחדי אלא להסקה ואף על גב דחזו קצת למאכל בהמה כיון דהשתא
מיהא סתמן להסקה ובשבת להסקה לא חזו אסור לטלטלן וכן נראה דעת הרי"ף (נא.) שכתבן
בהלכות עכ"ל ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ז"ל (פכ"א סי' א): והרמב"ם
כתב בפרק כ"ו (הט"ז) כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן
ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן ומה שכתב וזורקן לאחוריו
הוא מדאמרינן בגמרא שם (קמג.) רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של רעי ופירש רש"י
צוברן לפניו כשאוכל התמרים עד שנמאסות בעיניו ונוטלין אותן [מפניו] כגרף של רעי ונותנן
לבהמה אמר ליה רב אשי לאמימר וכי עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת רב ששת זריק להו בלישניה
רב פפא זריק להו אחורי המטה: גרסינן בפרק ב' דביצה (כא:) אמר ליה אביי לרב יוסף לרבי
יוסי דאמר לכם (שמות יב טז) ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביום טוב אמר
ליה הואיל וחזו להסקה תינח ביום טוב בשבת מאי איכא למימר מטלטלין להו אגב ריפתא פירוש
סופלי גרעיני תמרה וכתבו התוספות (ד"ה עושה) תימה דאמרינן בשבת (קמב:) לא התירו
ככר או תינוק אלא למת בלבד ויש לומר דבדבר שיכול לעשותו מבעוד יום הוא דאמרינן הכי
אבל הני סופלי לא היה יכול לעשותם מערב יום טוב אבל הרא"ש (סי' טו) כתב מטלטלין
להו אגב ריפתא פירש ריב"א כשאוכל הפרי זורק הגרעינין בפיו לתוך הסל שהלחם בו אבל
להניח לחם עלייהו כדי לטלטל אסור דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד עכ"ל, וכתב
עוד דהני סופלי לא חזו לחיותא אלא על ידי שום תיקון אלא שלפעמים אוכלים אותם על ידי
הדחק שאם היו ראויים להביא למאכל בהמה היה מותר לטלטלם בלא ריפתא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף ל
* גרעיני תמרים, (קכב) במקום שמאכילים
אותם לבהמה מותר לטלטלן; נה ואדם חשוב (קכג) צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן (קכד)
אלא דרך שינוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ל
(קכב) במקום וכו' - אבל מקום שאין
דרך להאכילם לבהמה אסור לטלטלם אע"ג דחזו לבהמה:
(קכג) צריך להחמיר וכו' - הטעם משום
דיש מקומות שאין מאכילין אותם אפילו לבהמה וגם דלא חזו לבהמה רק ע"י הדחק ע"כ
אדם חשוב צריך להחמיר:
(קכד) אלא דרך שינוי - כגון לזורקן
בלשונו או לטלטלן אגב פת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף ל
* גרעיני תמרים וכו' - ולענין גרעיני
שאר פירות אפשר דמודה השו"ע למה שמשמע ברמב"ם דסגי שיהיה עכ"פ ראוי
למאכל בהמה דז"ל בפכ"ו כל הקליפין והגרעינין הראוין למאכל בהמה מטלטלין אותן
ושאינן ראוין אוכל את האוכל וזורקן לאחריו ואסור לטלטלן וגרעינין של תמרים שאני משום
דאינן נאכלין אף לבהמה כ"א ע"י הדחק כמ"ש בלבוש ולפיכך החמיר בזה שיהא
דרך אותו המקום להאכיל לבהמה אף דהרמב"ם כלל כל הגרעינים בחדא מחתא. וגרעיני תפוחים
ואגסים בלא"ה אפשר דיש להקל דהם ראוין אף לאכילת אדם ולפעמים אוכלים אותן ביחד
עיין ברי"ף לענין תמרי ארמייתא וכ"ש גרעיני הפירות [שקורין פלוימען] שיש
בתוכן אוכל בודאי מותר לטלטל לד"ה אף שאין בדעתו לאכלן:
8)
עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה ט
אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין
כוס מלא על הפת, ואין כ סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות ולא
את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים וענבים ותאנים מפני שהן נמאסין, ומותר למשוך
את היין בצינורות בבתי חתנים וזורקין לפניהם ל קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות
הגשמים מפני שנמאסין, ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר
אוכלין ומשקין דרך בזוי ובעיטה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעא סעיף א
עושה אדם (א) צרכיו (ב) בפת והני מילי
דלא ממאיס ביה, (ג) אבל מידי דממאיס ביה, * (ד) לא; * הילכך אין מניחין עליו בשר חי,
ואין מעבירין עליו (ה) כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה * (ו) אם היא (ז) מלאה דבר שאם
יפול על הפת ימאס, ואין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג <א> אפילו נטילה
(ח) שאינה צורך אכילה, (ט) א <ב> ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים; וכשם שאין
זורקין את הפת, כך אין זורקין אוכלין (י) הנמאסים ע"י זריקה; אבל מידי דלא ממאיס,
(יא) כגון אגוזים ורימונים וחבושים, שרי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעא סעיף א
(א) צרכיו - ר"ל צורך תשמישיו
וכמו שיתבאר לקמיה:
(ב) בפת - וכ"ש בשאר אוכלין:
(ג) אבל מידי דמימאס וכו' - ואפילו
בשאר אוכלין ג"כ אסור:
(ד) לא - ואם עושה לרפואה שרי אפילו
מימאס ביה וכדלקמן בסימן שכ"ח ס"כ ואפילו בלא רפואה אם הוא דבר שהוא צורך
האדם ודרך העולם לעשות בהאוכל צורך זה ג"כ שרי ומטעם זה מזלפין הקרקע ביין וסכין
הגוף ביין ושמן כמבואר בגמרא בכמה דוכתי. אסור לפצוע זיתים ליטול ידיו במים היוצאים
מהם [שחזקים הם ומעבירים את הזוהמא] מפני שהזיתים נמאסים עי"ז ואיכא הפסד אוכלין
[גמרא]:
(ה) כוס מלא - שקרוב הדבר שישפך עליו
וימאס:
(ו) אם היא וכו' - וג"כ מטעם
הנ"ל וכ"ש אם הקערה בתחתיתו אינו נקי וימאס הפת עי"ז:
(ז) מלאה וכו' - אבל כשאינה מלאה שרי
לסמוך אף דמשתמש בפת דעושה אדם כל צרכיו בפת וכנ"ל וה"ה דמותר לכסות בו כלי
[טור]:
(ח) שאינה צורך אכילה - דאלו בנטילה
לאכילה בלא"ה אסור לכמה פוסקים [עיין בסימן ק"ס סי"ב] דאין נטילה אלא
במים אלא אף בזה שאינה צורך אכילה אסור משום בזיון היין וה"ה בשאר משקין אסור.
ובשעת הדחק עיין לעיל בסי' ק"ס סוף סי"ב ובבה"ל שם:
(ט) ואין זורקין הפת - ומבואר בב"י
וש"פ דפת חשיבא טפי משאר אוכלין ובדידיה אסור אפילו אם לא נמאס ע"י זריקה
כגון שזורקו ע"ג מקום נקי דזלזול הוא לפת:
(י) הנמאסים ע"י זריקה - כגון
תאנים וכדומה שנתבשלו כל צרכן שהם רכים ומתמעכים ע"י זריקה ונמאסים:
(יא) כגון אגוזים וכו' - שהם קשים
ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף
ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום
דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא
סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם
הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל
אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת: