רי"ף שבת דף ס.
גמ' שבת דף קמג.-קמד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 48:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:15
דקות
1)חבית שנשברה, מצילין ממנה מזון שלש
סעודות
2)נתפזרו לו פירות בחצר, אחד הנה ואחר
הנה, מלקט מעט מעט ואוכל
5)זיתים וענבים שנתרסקו מע"ש, משקים היוצאים מהם מותרין
1)
חבית שנשברה, מצילין ממנה מזון שלש סעודות
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה טז
נשברה ס לו חבית בשבת מציל ממנה מה
שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו ובלבד שלא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא
עושה בחול שמא יבוא לידי סחיטה, וכיצד מציל ממנה מביא כלי ומניח תחתיה, ולא יביא כלי
אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים, נזדמנו לו אורחים מביא
כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרפו לראשון, ולא יקלוט ואחר כך יזמין אלא יזמין ואח"כ
יקלוט, ואם ע הערים בדבר זה מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלה
א (א) חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות וכו'. ריש פרק חבית (קמג:)
חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג
ובגמרא (שם) תנא ובלבד שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
ופירש רש"י מצילין מזון שלש סעודות. ואפילו בכלים הרבה דאילו בחד מנא אמרינן בפרק
כל כתבי (קכ.) דכמה דבעי מציל: והצילו לכם. כל אחד מזון שלש סעודות: ובלבד שלא יספוג.
שלא ישים הספוג בכלי במקום היין לחזור ולהטיפו גזירה שמא יסחוט. והתוספות (ד"ה
חבית) כתבו דאפילו אם יש לו עור בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור כדאמר בגמרא שלא יעשה
כדרך שהוא עושה בחול וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ב (הט"ז) ובלבד שלא יספוג
ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבוא לידי סחיטה. ורבינו לא כתב
כאן שאומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי שסמך על מה שכתב בסימן שקודם זה (קח.) בענין
הדליקה: וכתב הר"ן בפרק כל כתבי (מד: ד"ה מתני' מצילין) אמתניתין דמצילין
סל מלא ככרות בשם ה"ר ישעיה מטראני דהנך אחרים שאומר להם בואו והצילו לכם מצילין
הם אפילו בכלים הרבה דבבעל הבית הוא דחיישינן דמתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה
אתי לאתויי דרך רשות הרבים אבל במי שזוכה מן ההפקר שאינו ממונו ליכא למיחש להכי וכבר
כתבתי בזה בסימן של"ד (קח. ד"ה כתב הר"ן):
א (ב) כתבו התוספות בפרק כל כתבי (קיז: ד"ה הא דתניא) בשם רבינו תם דדוקא
נשברה לו חבית אבל נסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא כלים לקלוט ולצרף דאינו בהול כל
כך להביא כלים דרך רשות הרבים כמו נשברה וכתבוהו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ב
(אות ס): כתב ה"ר ישראל (תרומת הדשן ח"ב) סימן קצ"ו דהא דאסרינן בחבית
שנשברה להציל ממנה בכלים הרבה דוקא מחצר לחצר אבל בבית אחר שעירב עמו שרי וכמו שכתב
בעל התרומה (סי' רמה עה. ד"ה פסק שנינו) בענין דליקה וכבר הזכיר רבינו דעת בעל
התרומה בסימן שקודם זה (קח:) וכתב שאין נראה לו כן וכתבתי שם (ד"ה כתב בעל התרומה)
שגם הרמב"ן (קטו. ד"ה מתני' כל) חלוק בדבר: כתב עוד ה"ר ישראל שם שאם
נשברה החבית ונשפך היין לארץ מותר לשאוב כל מה שירצה בכובות קטנות ובתוך עריבות דכי
האי גוונא דלאו עובדא דחול בודאי שרי דכיון שנשפך לארץ לגמרי במה יהא בהול ואם תאמר
דבהול הוא שלא יבלע בקרקע מאן לימא לן דהך בהול הוא כמו נשברה דילמא כמו נסדקה הוא
וקשה לי על דבריו דבפרק כל כתבי (קיז:) פריך גבי דליקה מדתניא נשברה לו חבית בראש גגו
והקשו התוספות (שם ד"ה הא דתניא) אמאי לא פריך מדתנן חבית שנשברה וכו' ור"י
תירץ דהתם מיירי בשנשפך מן היין לארץ דחיישינן שמא יספוג ושמא יפרש מה"ר ישראל
דהיינו לומר דהוה מצי למידחי דהתם מיירי בשנשפך מן היין לארץ דחיישינן שמא יספוג אבל
לפום קושטא דמילתא בשנשפך לארץ שרי כיון דליכא למיחש למידי. ומיהו פשט דברי התוספות
לא משמע הכי דאדרבה בנשפך לארץ פשוט לאיסור יותר מכשלא נשפך ועוד דאם כן הוי ליה לה"ר
ישראל להביא דברי ר"י ולפרשם כן ומדלא הביאם יש לחוש שנעלמו ממנו לכך נ"ל
שאין לסמוך על תשובה זו אלא בין נשפך בין לא נשפך אסור להציל יותר ממזון שלש סעודות
וכפשט דברי ר"י:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלה סעיף א
(א) חבית שנשברה, מצילין ממנה
(ב) א <א> מזון שלש סעודות אפי' בכלים הרבה, דאלו בכלי אחד אפי' מחזיק מאה סעודות
מציל. (ג) ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם; ובלבד שלא יספוג, דהיינו שלא ישים הספוג
במקום היין לחזור ולהטיפו, גזירה שמא יסחוט. ואפילו אם יש לו בית אחיזה, דליכ' חשש
סחיטה, אסור, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; (ד) ולא יטפח בשמן להכניס ידו ולקנחה בשפת
הכלי. הגה: וי"א דוקא חבית שנשברה, שבהול ואם יציל חיישינן שיתקננו, אבל אם נסדק
ועביד טיף טיף, שאינו בהול כל כך, מותר להציל בכלים (ה) לקלוט ולצרף (הגהות מרדכי ותוס'
פ' כ"ב והגהות מיימוני פכ"ד). וי"א דכל זה לא מיירי אלא (ו) להציל מחצר
לחצר, אבל לבית אחר שעירב עמו (ז) <ב> מצילין בכל ענין, כמו שנתבאר לעיל גבי
דליקה (פסקי מהרא"י סי' קצ"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלה סעיף א
(א) חבית שנשברה - ואין חילוק בין
שנשברה ולא נשפך עדיין לגמרי על הארץ ובין שנשפך כבר על הארץ [ב"י] שבכל זה חששו
חכמים שאם נבוא להתיר להציל בכלים הרבה יותר מג' סעודות מתוך שהוא בהול לחזר אחר כלים
הרבה יביאם ג"כ דרך ר"ה או שיבוא לתקן החבית שנשברה ויש שסוברין דכשנשפך
מהחבית לגמרי על הארץ אז לא שייך שהוא בהול להציל כיון שכבר נעשה [תרומת הדשן] ואפשר
שיש להקל כן בזמנינו שאין מצוי אצלנו ר"ה ועיין שם בתרומת הדשן שאינו מתיר כ"א
לשאוב ולשפוך כל מה דבעי כ"א לתוך כוסות קטנות דכה"ג לאו עובדא דחול שאין
דרך כן בחול וכשמשנה מעובדא דחול לא חיישינן שיבוא לידי מלאכה דאורייתא:
(ב) מזון ג' סעודות - היינו קודם
אכילת ערבית כמ"ש ריש סימן של"ד ע"ש ועיין בתוספת שבת שכתב דהיכי דהיין
מצוי ודרך לשתותו בכל היום ומכש"כ שאר משקין שאינו ביוקר כ"כ ושותין כל היום
יכול להציל טפי שאין קבע לשתיה:
(ג) ואומר לאחרים וכו' - היינו ג"כ
מזון ג' סעודות וכדלעיל בסי' של"ד ס"ט:
(ד) ולא יטפח בשמן - היינו ג"כ
מטעם זה:
(ה) לקלוט ולצרף - דין זה שייך לקמן
אסעיף ב' כשנשברה בראש הגג ונקטיה הכא דבא לאשמועינן דיכול להציל בכלים והיינו אפי'
בכלים הרבה:
(ו) להציל מחצר לחצר - היינו אפי'
לחצר אחר שעירב עמו ומשום דכיון שאינו מקורה דמיא קצת לר"ה וגזרו שאם נתיר בכלים
הרבה מתוך שהוא בהול ישכח שהוא שבת ויביאם דרך ר"ה:
(ז) מצילין בכל ענין - הט"ז מפקפק
בזה דגם גבי דליקה אין דין זה מוסכם והא"ר מיישבו אך לענין להוציא לחצר שלו שאינה
צריכה לעירוב כלל גם הט"ז מצדד דיש להקל להציל בכל ענין:
2)
נתפזרו לו פירות בחצר, אחד הנה ואחר הנה, מלקט מעט מעט ואוכל
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יא
המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב
משום מעמר, לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא
לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם
בידו בתוך הקופה ויבא לידי ח עימור, וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלה סעיף ה
נתפזרו לו פירות בחצר, * (יז) אחד
הנה ואחר הנה, מלקט מעט מעט ואוכל ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה; ואם נפלו במקום
אחד, נותן אפילו לתוך הסל, אלא אם כן נפלו לתוך צרורות ועפרורית שבחצר (יח) שאז מלקט
אחד אחד ואוכל, ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה (וע"ל פי' שי"ט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלה סעיף ה
(יז) אחד הנה וכו' - דזה הוי כעובדא
דחול כשמקבצן ונותנן לתוך הסל משא"כ כשנפלו במקום אחד אך כשמלקטן מתוך צרורות
ועפרוריות מחזי תמיד כעובדא דחול כשנותנן בסל ואסור והיינו אפי' אם בדעתו לאכול לאלתר
דאל"ה תיפוק ליה דאסור משום בורר וכדלעיל בסימן שי"ט:
(יח) שאז וכו' ואוכל - עיין בבאור
הגר"א דהאי ואוכל בדוקא הוא וע"כ אפי' לתוך חיקו וכסותו ג"כ אסור ליתנם
והאי דמסיים לתוך סל וקופה אורחא דמילתא נקט:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלה סעיף ה
* אחד הנה ואחד הנה מלקט מעט מעט ואוכל
- הנה לפי מה שהביא בב"י בשם התוספות והרא"ש האי ואוכל לאו דוקא הוא דה"ה
דמותר ליתנם לתוך חיקו וכסותו ולא אסור אלא לתוך סל וקופה דזה מחזי כעובדא דחול אבל
מביאור הגר"א משמע דלפי שארי הרבה ראשונים אין להקל בזה ואין לומר דהגר"א
קאי רק בנתערב בצרורות דז"א דהלא הביא דגירסת כל הראשונים בברייתא הוא ואוכל ולא
כהתו' והרא"ש וממילא לפירוש הר"י דמפרש להברייתא בנתפזר אחת הנה ג"כ
אין להקל ואפשר שהב"י ג"כ חזר מדבריו מדהעתיק בשו"ע תיבת ואוכל ואמנם
בסיפא לענין נתערב בצרורות או בעפר בודאי אין להקל ללקטם לתוך חיקו וכסותו וכ"כ
בפמ"ג דיש בזה איסור משום בורר אך לפי דבריו אם ירצה ללקטם כדי לאכול לאלתר מסתברא
שיהא מותר לפי דברי הב"י דהאי ואוכל לאו דוקא הוא אבל לפי דברי הגר"א נראה
דאין להקל בכל גווני:
3)
תותים ורמונים, אסור לסחטן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יב
מפרק חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים
חייב משום מפרק, לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים
וענבים שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים, אבל שאר פירות כגון ט פרישין ותפוחים ועוזרדין
מותר לסוחטן בשבת מפני שאינן בני סחיטה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכ
א (ב), ו (א) תותים ורימונים אסור לסחטן וכו'. בריש פרק חבית (קמג:) תנן אין
סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין ואם יצאו מעצמן אסורין רבי יהודה אומר אם לאוכלין
היוצא מהם מותר ואם למשקין היוצא מהם אסור. ופירש רש"י אין סוחטין את הפירות.
דהוה ליה מפרק תולדה דדישה: ואם יצאו מעצמן אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחלה: רבי יהודה
אומר אם לאוכלין. הם מכונסין אותם פירות: היוצא מהם מותר. דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא
למיגזר שמא יסחוט. ובגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים
וענבים מאי טעמא כיון דלסחיטה נינהו יהיב דעתיה ופירש רש"י מודה רבי יהודה דאף
על גב דהכניסן לאוכלין היוצא מהם אסור דכיון דרובן לסחיטה קיימי כי אתי לידי משקה יהיב
דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי ועולא אמר רב חלוק היה רבי יהודה אף בזיתים וענבים ורבי
יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות ואין הלכה כרבי יהודה בזיתים וענבים אמר רבה
אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים ומודים חכמים לרבי
יהודה בשאר פירות אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבא אלא במאי פליגי אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא
בתותים ורימונים פליגי דתניא זיתים שמשך מהן שמן וכו' אשכחת (קמד.) רבי יהודה דמודה
לרבנן בזיתים וענבים רבנן דמודו לרבי יהודה בשאר פירות מנא לן דתניא סוחטין בפגעין
ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברימונים ושל בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברימונים. ופירש
רש"י סוחטין בפגעין. וכו' דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש: אבל לא ברימונים.
דאורחייהו בהכי: ושל בית מנשיא. היו רגילין לסחוט רימונים בחול אלמא דאיכא דסחיט להו
הילכך בשבת אסור. אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם וכתב הרי"ף (ס.) נמצא
עכשיו הכלל הראוי מכל אלו הדברים שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצאו מעצמן
אסורין בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל והתותים והרימונים אסור לסוחטן בשבת לדברי
הכל ואם יצאו מעצמן אם לאוכלין היוצא מהם מותר ואם למשקין היוצא מהם אסור כרבי יהודה
ושאר פירות כגון פגעין ופרישין סוחטין אותם בשבת לדברי הכל עכ"ל וכן כתב הרא"ש
(סי' ב) וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ב) וכן כתוב בסמ"ג (לאוין
סה יב ע"ג) אבל סמ"ק (סי' רפב עמ' רפב) כתב וזה לשונו זיתים וענבים אין סוחטין
אותם ואם יצאו מעצמם אסורין ושאר פירות סוחטין אותן לכתחלה ותותים ורימונים אין סוחטין
אותם וכו' ותו מסקינן התם (קמה.) כבשים ושלקות שסחטן לגופן מותר וכו' למימיהן פטור
אבל אסור עכ"ל סמ"ק ועל זה כתב בהגהות סמ"ק (שם אות י) למימיהן פטור
אבל אסור אף על גב דהמים אינם יוצאין מגופן אפילו הכי אסור לכתחלה כל שכן סוחט פירות
דהמים היוצאין מגופן הוא דאסור לסחטן להוציא מימיהם ואם כן הא דשרי בפנים בשאר פירות
חוץ מזיתים וענבים ותותים ורימונים דוקא למתק קאמר ואפילו הכי זיתים וענבים תותים ורימונים
אפילו למתק [אסור] גזרה אטו למשקין עכ"ל וגם רבינו ירוחם כתב בחלק ח' (ני"ב
עז ע"ד) דשום פרי אין מותר לסחוט לדעת רש"י ולמדו כן מדאיתא בגמרא אהא דאמר
רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא ופירש רש"י
דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רימונים לסחיטה ואסיקנא דהיינו טעמא כדרב חסדא דאמר רב
חסדא תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו
אלא מאי אית לך למימר כיון דאחשבינהו הוה להו משקה ה"נ כיון דאחשבינהו הוה להו
משקה ופירש רש"י אלא היינו טעמא. דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין: כרב חסדא. דאף
על גב דלעלמא לא חשיב כיון דחשביה איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא
דסוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן
[הואיל] דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הילכך בשבת אסור אפילו למתק הואיל
ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק
אתי למיעבד לשם משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש
[להכי] דאין אדם עושה אותו משקה, וכן כתבו התוספות (קמד: ד"ה ה"נ) וזה לשונם
ה"נ כיון דאחשביה הוו להו משקה תחלה סלקא דעתך דסוחטין בפגעין וכו' היינו סחיטה
ממש אבל השתא אי אפשר לומר דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה אלא סוחטין
דקתני היינו בליצי"ר בלע"ז למתק הפרי כדפירש בקונדריס עכ"ל. וא"ת
ולדברי הפוסקים שכתבו סתם דשאר פירות מותר לסחטן ומשמע דאפילו להוציא מימיהם נמי שרי
היאך יתרצו הא דאוקימנא להאי דאסור כדרב חסדא דאם כן כל אדם שסוחט שום פרי למימיו אף
על פי שאין דרך לסוחטו כיון דאחשביה הוי להו משקה ואסור וי"ל דלא ס"ל דטעמא
דרב חסדא משום דכיון דאחשביה הוי להו משקה אלא כדאמר רב פפא דטעמא משום דהוי דבר שאין
עושין ממנו מקוה לכתחלה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי
מראה ופירש רש"י רב פפא אמר טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם
לאו משקה נינהו והא דמיפסל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה וכו' וכיון דלמאי דאמר
רב פפא לא צריכינן לאפוקי לישנא דסוחטין מפשטיה הכי נקטינן. ונ"ל דגם לרש"י
ותוספות יש לומר כן דמה דפירשו דסוחטין לאו להוציא מימיהן קאמר אלא למתק הפרי היינו
למאי דסלקא דעתך דטעמא דרב חסדא משום דכיון דאחשביה ה"ל משקה אבל למאי דאסיק רב
פפא כיון דמצינן לפרושי סוחטין כפשטיה הכי נקטינן ואם תאמר אכתי תיקשי מנשיא בן מנחם
הוי רובא דעלמא ואפשר לומר דשל בית מנשיא לאו דוקא דאינשי טובא נמי הוו סחטי להו בחול
אלא דנקט חד מינייהו וחשיבותא דרבים הויא חשיבותא אף על גב דלאו רובא דעלמא נינהו כדאמרינן
שם בגמרא גבי שכן בערביא מקיימין קוצים מידי איריא ערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל
אדם: ומשמע לי דתותים ורימונים לאו דוקא אלא הוא הדין לכל פרי שדרך לסחטו למימיו שאסור
לסחטו בשבת וכן נראה ממה שכתב הרא"ש (כלל כב סי' ב) וזה לשונו וששאלת על סחיטת
לימוני"ש נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש
לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת עכ"ל. משמע שאם היה דרך לסוחטו לצורך
משקה היה אסור כמו תותים ורימונים ועל כרחך צריך לומר כן שהרי בימי התלמוד היו עושין
יין מתפוחים כדאיתא בסוף פרק אין מעמידין (ע"ז מ:) ואם כן ודאי חמירי מרימונים
דלא היו עושין יין מהם מדהוו אמרי דמנשיא בן מנחם בטלה דעתו אצל כל אדם ואפילו הכי
לא הזכירו תפוחים אלא ודאי כדאמרן דתותים ורימונים לאו דוקא ולא עוד אלא אפילו אם רובא
דעלמא אין נוהגין לסחוט אותו פרי למימיו אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו
אסור לסחטו כדאשכחן ברימונים שלא היו נוהגים לסחטן ואפילו הכי אסרו משום דבית מנשיא
ואפילו מאן דאקשי ומנשיא הוי רובא דעלמא לא אקשי הכי אלא משום דכיון דיחידאה הוא בטלה
דעתו אבל אם היה מנהג מקום אחד לסחטן הוה ניחא ליה דניחוש להם וכדחיישינן למנהג ערביא
גבי מקיים קוצים בכרם. מיהו הני מילי כשדרך בני המקום ההוא לסחטו לשתות מימיו להסיר
הצמא או לתענוג אבל אם אין דרכם לסחטו למימיו אלא לרפואה נראה לי דלא מיתסר משום הכי
דאם לא כן פרישין דתניא דסוחטין ופירש רש"י שהם קודוניו"ש וכן לימוני"ש
שהתיר הרא"ש וכן רימונים למאן דאקשי ומנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא מי לא סחטי
להו הרופאים לעשות ממימיהם משקין אלא ודאי כל שאין סוחטין אותו אלא לרפואה אינו בכלל
תותים ורימונים דדוחק לומר שבימיהם לא היו סוחטין אותם הרופאים כלל. ויש לתמוה שבמצרים
נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג ואין נמנעין מפני
כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים ולא ראינו מי שמיחה בידם ולא ראינו מי שפקפק בדבר ואפשר
דלא מיתסר אלא כשותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר אי נמי דלא מיתסר אלא כשסוחטין
מימיו לבד ואחר כך מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר שרי ולסחטן
לתוך התבשיל בלאו הני טעמי שרי כדבעינן למימר לקמן סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה:
וכתוב בשבלי הלקט (סי' צ) כתב הרב רבי יאשיה כל שדרכו בסחיטה כגון תפוחים שמוציאים
מהם יין וכן לימונים חדשים שסוחטין אותם למימיהם אסורים דדמו לרימונים והרב רבי יהודה
ב"ר בנימין כתב נראה דמותר לסחוט הלימוני דלא דמו לשום ובוסר ומלילות דהני דרכן
בכך והוו דומיא דזיתים וענבים שהרי רגילים לסחוט הבוסר לצורך הקיץ וגם השום דרכו בכך
כדאמרינן (עדיות פ"ב מ"ו) שום שריסקו מערב שבת וכו' אבל הלימוני דומים לפגעין
ופרישין דאין דרכן בכך ומותר לסחטן בקערה אף על פי שאין בה אוכל ועתיד לערב שם אוכל
דכולי עלמא ידעי דלמתק אוכלא עביד ולא לצורך משקה אבל אם היה אוכל בקערה וסוחטן עליו
ליכא מאן דפליג דודאי שרי עכ"ל. ולפי דברי ההגהות (מיימוניות) שכתבו בפרק כ"א
(אות י) בשם ר' אליעזר ממיץ (יראים השלם סי' רעד קלג.) שאסור למוץ בפיו ענבים וכיוצא
בהם דאלמא מוצץ בפה מיקרי סוחט אסור למצוץ קנה הסוקר בשבת שהרי דרך לסחטן למימיהם לעשות
מהם הסוקר וגם כשמוצצים אותם הם נסחטים לתוך הפה ולא גרעי מתותים ורימונים מיהו לפי
מה שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט דסחיטה לתוך הפה לאו סחיטה היא פשיטא דשרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ סעיף א
זיתים וענבים, (א) אסור לסחטן ((ב)
ע"ל סי' רנ"ב ס"ה); ואם יצאו מעצמן, (ג) אסורים אפילו לא היו עומדים
(ד) אלא לאכילה. ותותים ורמונים, (ה) אסור לסחטן; ואם יצאו מעצמן, אם עומדים (ו) לאכילה,
מותר; ואם עומדים למשקים, אסור. <א> ושאר כל הפירות, * (ז) מותר לסחטן. הגה:
* (ח) א ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, * (ט) דינו
כתותים ורמונים; אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש (ב"י). וכל זה דוקא
לסחוט אסור, <ב> אבל (י) ב מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן (יא) ג וכ"ש
בשאר דברים (ב"י בשם ש"ל). ד ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים (יב) וכיוצא בהם
(הגה"מ פכ"א).
מגן אברהם על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף א
א ובמקום כו' - לכאורה צ"ע דהרב"י
כתב ואם נודע לנו שבשום מקום סוחטין פרי א' אסור לסחטן כדאשכחן ברימונים שאסורים לסחטן
משום דבי מנשיא שהיו רבים וכדחיישינן למנהג ערביים גבי מקיים קוצים בכרם עכ"ל,
א"כ משמע דאם במקום אחד נהגו לסחטו אסור בכל העולם לסחטו ולמה כתב רמ"א ובמקום
כו' משמע דבאותו מקום אסור דבשאר מקומות שרי, אבל נ"ל דמשה אמת ותורתו אמת ודברי
הרב"י תמוהין דהא שקלא וטריא בגמרא אליבא דר"א ואנן קי"ל כחכמים כמ"ש
בי"ד סי' רצ"ו סי"ד דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן ובשאר
מקומות שרי א"כ ה"נ הדין כן ובשבת דף צ"ב אמרינן אחד מאנשי הוצל שהוציא
משוי על ראשו פטור אע"פ שאנשי עירו עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם וכ"פ סי'
שפ"ו ס"ו גבי בשר וכתבו התו' ול"ד לקוצים בערבי' דהתם אם הי' לכל העולם
רוב גמלים כמו בערבי' היו מקיימין קוצים וכן אם היה לכ"ע רמונים הרבה כמו לבית
מנשי' היו סוחטין ולכן אי הוי בית מנשיא אתרא הוי חשיבי עכ"ל ומ"מ בגמ' איתא
בהדיא שבית מנשיא לא היה מקום אלא חד גברא וא"כ למה אסור לסחוט רמונים ודוחק לומר
שהמקשן והתרצן יהיו מחולקים במציאות כמ"ש הרב"י וז"ל הרמב"ם פכ"א
אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזתים וענבים ושאר פירות
מותר לסחטן לפי שאינן בני סחיטה עכ"ל וכ"כ הרי"ף וגם הביא הא דר"ח
א"כ צ"ל דר"ח ה"ק כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן והוא אחשבינהו
ג"כ הו"ל משקה תדע דאל"כ למה קאמר בברייתא ושל בית מנשיא כו' אלא ע"כ
טעמא דאחשבינהו לחוד לא מהני אם לא שמקצת ב"א סוחטין אותו ג"כ ואפי' אינן
עיר שלימה ודוקא בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה
אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ולכן בשאר פירות שרי וא"כ הני אגסי"א שקורין
בערני"ס בל"א אסור לסחטן מפני שמדינת אשכנז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה
לכל העולם הרבה היו ג"כ סוחטין והר"ש כתב ריש כלאים בשם הירוש' שאם במקום
א' נהגו לקיים זונין ודרך להוליכן ממקום למקום אסור לקיימן בכל העולם ע"ש וא"כ
ה"ה כאן והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ"ש
ס"ז וכ"כ הסמ"ק וכן נוהגין העולם עכ"ל ובודאי היכא דנהוג נהוג
ומ"מ נ"ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש
ב"י בשם ש"ל ורא"ש עמ"ש ס"ה עס"ו:
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף א
(א) אסור לסחטן - והסוחטן חייב משום
מפרק דהוא תולדה דדש:
(ב) וע"ל סי' רנ"ב - דשם
נתבאר לענין טעינת הקורה מבעוד יום על זיתים וענבים וע"ש מה שכתבנו במ"ב
ס"ק מ"ב:
(ג) אסורים - גזירה שמא יבוא לסחטו
לכתחלה:
(ד) אלא לאכילה - דהיינו שקבצם לאכילה
והטעם דכיון דרובן לסחיטה קיימא ניחא ליה בהמשקה שזבו ושמא ימלך עליהן לסחיטה:
(ה) אסור לסחטן - אף שסתמייהו עומדין
לאכילה הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזיתים וענבים אסרוה רבנן אטו זיתים וענבים:
(ו) לאכילה וכו' - דלא ניחא ליה במה
שזבו וליכא למגזר שמא יסחוט ואם לא נתכוין בעת קבוצו לא לאכילה ולא למשקה רק סתמא
אסור דכעומדין למשקה דמי כ"ז שלא קבצן לאכילה:
(ז) מותר לסחטן - משום דעומדין
לאכילה וליכא דבעי להו למשקין אין שם משקה על היוצא מהן והוי כמפריד אוכל מאוכל ואף
דהוא חשב עליהן בסחיטתו למשקה בטלה דעתו אצל כל אדם:
(ח) ובמקום שנהגו וכו' - משמע דבאותו
מקום אסור ובשאר מקומות שרי אך אם דרך להוליך המשקה של הפירות ממקום למקום אסור בכל
העולם וכ"ז הוא לדעת הרמ"א אבל המ"א האריך בענין זה ומסקנתו דאם נודע
לנו שבאיזה מקום נהגו לסחטו למשקה ואפי' הנוהגים בזה הוא רק מקצת בני אדם מחמת שיש
להם פירות הרבה ולא עיר שלמה אסור מחמת זה לסחוט בכל מקום וכן כתבו כמה אחרונים.
עוד כתב המ"א דדוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותם
אבל בלא"ה אמרינן דבטלה דעתם ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה והני אגסים שקורין
בערנע"ס בלשון אשכנז אסור לסחטן מפני שבמדינות אשכנז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם
היה לכל העולם הרבה היו ג"כ סוחטין אבל הפירות שאין הדרך כלל לסחטן בשום מקום
מותר לסחטן אפילו למשקה וכנ"ל ודעת הב"ח שאסור לסחוט שום פרי אלא אם כונתו
רק למתק הפרי אבל למימיו אסור וכתב שכן המנהג ועיין בבה"ל שביארנו דמדינא אין
להחמיר בזה אם לא במקום שנהגו להחמיר אין להקל וכן דעת המ"א וכמה אחרונים ואפילו
במקום שנהגו להחמיר בשאר פירות היינו דוקא כשסוחטו לשם משקה אבל כשסוחטו בקערה לטבל
בו המאכל שרי דלא מקרי משקה בזה ובזיתים וענבים אסור אף באופן זה:
(ט) דינו כתותים ורמונים - ותפוחים
כהיום ג"כ דינו כתותים ורמונים דיש מקומות שנהגו לסחוט מהם הרבה אך אם התפוח מבושל
וסוחט שיצא ממנו שרי דהא סוחט כל האוכל ממנו:
(י) מותר למצוץ וכו' - מטעם דאין
דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואע"ג דאסור לינוק מהבהמה אפילו
בפיו כמו שמוכח לקמן סימן שכ"ח סל"ג התם יניקה מן הבהמה אינו שינוי גמור
[דדרך כל בע"ח לינוק] אבל הכא דאין דרך סחיטה כלל באופן זה לא גזרו:
(יא) וכ"ש בשאר דברים - כגון
שנתן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותם דבלא"ה אין בסחיטתן משום חיוב חטאת דהם כמו
כבשים ושלקות לקמן בס"ז וכן מותר לדעה זו למצוץ תותים ורמונים בפיו או קני צוקער:
(יב) וכיוצא בהם - היינו אפילו
שאר דברים המבוארים למעלה וטעם דעה זו דס"ל דלא גריע דבר זה מיונק מן הבהמה דגם
שם הוא שינוי ואעפ"כ אסרו חכמים ועיין בא"ר שכתב דבזיתים וענבים שסחיטתן
מדאורייתא הנכון להחמיר מלמצוץ אפילו בפיו כסברא ראשונה ובשארי דברים אין להחמיר ומסתברא
דאפילו בזיתים וענבים אין להחמיר רק כשהוא דרך יניקה לבד דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם
לתוך פיו אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ לכו"ע דרך מאכל
הוא וכן משמע מפמ"ג:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף א
* מותר לסחטן - עיין במ"ב שכתב
דאפילו כשסחטן לשם משקה ואף שהט"ז הסכים לשיטת רש"י דדוקא אם סחטן סתמא ונוכל
לומר דכונתו כדי למתק הפרי ולא לשם משקה ופירש שכן הוא דעת כל הפוסקים שהובאו בב"י
המתירין לסחטן באמת דעת השו"ע אינו כן מדהתיר בס"ו לסחוט לימוני"ס וכבר
הקשה כן הפמ"ג וגם המעיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א יראה
להדיא דדעת הרי"ף והגאונים המתירין לסחטן הוא אפילו כשסחטן לשם משקה וכפשטיה דגמרא
וממילא גם הסמ"ג והסמ"ק והרא"ש והטור שהעתיקו כלשון הרי"ף ג"כ
כוונתם הכי וע"ש בחידושי הרמב"ן והרשב"א שהסכימו כן להלכה וכתבו שכן
הוא ג"כ דעת רבינו יונה [והקושיא שנזכרה בדברי רש"י והתוספות דלפי מה דאמר
הגמרא כיון דאחשבינהו הו"ל משקה א"כ אפילו בשאר פירות נמי כבר תירצו בחידושיהם
הנ"ל וז"ל הרמב"ן בחידושיו תרדין שסחטן וכו' אלא מאי אית לך למימר וכו'
פירש"י וז"ל והכי מפרש ר"נ וכו' ולא מחוור וכו' והיינו דאמרינן אלא
כדר"ח כלומר ה"ט דחיישינן לבית מנשיא בר מנחם מפני שזה נהג כמנהגו ואחשבינהו
וכדר"ח דאמר תרדין שסחטן פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו
דרובא דעלמא לא סחטי להו אלא כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו וזה נהג כמנהג אותו מיעוט
וסחטן למשקין וחשבן הו"ל משקין ואלו בשאר פירות שאין שום אדם סוחטן למשקין אע"פ
שזה סחטן בטלה דעתו אצל כל אדם ונכון הוא וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל עכ"ל
וכן כתבו ג"כ הרשב"א והריטב"א וכ"ז נעלם מעיני הב"י והב"ח
שדחקו עצמן ליישב קושית רש"י לשיטת המתירין והמ"א בסק"א כוון מדעת עצמו
לסברא זו והקושיא שהביא הב"ח מהגהות סמ"ק יש ליישב בפשיטות וכמו שנכתוב לקמיה]
וגם בכלבו משמע דמותר בשאר פירות אפילו לסחטן לשם משקה וגם רבינו ירוחם אע"ג שכתב
בעצמו בתחלה שתי הדעות מ"מ להלכה משמע דסובר כדעת המתירין מדפסק בעצמו לבסוף שמותר
לסחוט לימוני"ס ולא נשאר לנו דעת המחמירין רק רש"י ותוס' והגהות סמ"ק.
היוצא מכל אלה דכיון דדעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והטור ורבינו
יונה והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והכלבו כולם תפסו להתיר בשארי פירות
אפילו בשסחטן לשם משקה אין לנו לחוש לדעת המחמירין מצד הדין דיחידאי הם לגבייהו וגם
דאפשר דלפי תירוצא דרב פפא גם רש"י ותוספות מודים וכמו שכתבו הפוסקים אם לא במקום
שנהגו להחמיר כשיטת רש"י וסייעתו אין להקל בזה וכמ"ש המ"א בסוף סק"א:
* ובמקום שנהגו וכו' - עיין במ"ב
שכתבנו בשם המ"א דדוקא בענין שאם היה לכל העולם וכו' אבל בלא"ה אמרינן דבטלה
דעתם והיינו אפילו בזה המקום גופא לפי מה שסובר כהתוספות וכן משמע במחה"ש אכן
עיקר דינא דהמ"א אינו ברור דאפשר דלפי המסקנא דאחשבינהו תו לא צריכינן לכ"ז
גם להתוספות שוב מצאתי במחצית השקל שהקשה זה ואף שיישבו קצת מ"מ אין מוכרח כלל
לדינא ובפרט שכל מקורו של המ"א הוא מדברי התוספות והמעיין בחידושי הרשב"א
והריטב"א על הא דערביא אתרא מוכח דלא ס"ל כדברי התוספות ולבד כ"ז מדברי
הרמב"ם שכתב דטעמא דתותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים
משמע דמטעם זה בלחוד יש לאסור בכל מקום והיינו כיון שהוא חשבן וסחטן לשם משקה ועכ"פ
בזה המקום שנהגו לסחוט בודאי אין להקל בכל גווני וכן משמע מסתימת הרמ"א כנלע"ד:
* דינו כתותים ורמונים - ולענין תפוחים
משמע מב"י דג"כ דינו כרמונים משום דיש מקומות שסוחטין אותם למשקה אבל מביאור
הגר"א משמע דס"ל דתפוחים דמי לשאר פירות [אך דבריו שם קצת מקושי הבנה דהראיה
שמביא הב"י לדבריו מע"ג דף מ' דאיתא שם דרבי חש במעיו והביאו לו יין תפוחים
של א"י של ע' שנה ושתה ונתרפא עוד איתא שם בא"י אחד שהיו לו ג' מאות גרבי
יין של יין תפוחים דאלמא דמנהגן היה לסחוט תפוחים הרבה ונקט רמונים וכ"ש תפוחים
ע"ש בב"י אותה ראיה גופא הביא הגר"א להיפך שהביא ראיה דלרפואה לא נקרא
משקה מדלא הזכירו תפוחים [לאיסור סחיטה] אע"פ שהיה בימיהם יין תפוחים לרפואה כמ"ש
בע"ג עכ"ל משמע דס"ל דזה היין היה נעשה רק לרפואה ומנ"ל לומר כן
דכי משום שהוא טוב לרפואה ההכרח לומר שעשה רק לרפואה דדוחק גדול הוא דג' מאות גרבי
יין יהיו נעשים רק לרפואה וצ"ע] וכן הט"ז בסק"ה ס"ל דדמי לשאר
פירות וטעמו משום דבמדינתנו אין נשמע שיהיו עושין יין תפוחים [וכונתו דאין נשמע כלל
בזמנינו שיהו עושין יין תפוחים בשום מקום דאלו היו עושין במדינה אחרת הרי מבואר בב"י
דמשום זה אסור בכל העולם והט"ז נסתייע לדבריו מן הב"י ע"ש וכן מצדד
במאמר מרדכי בפירוש דברי הט"ז ועיין בפמ"ג] אבל הח"א כתב דכהיום שהמנהג
בארץ אשכנז למלאות מהם חביות לאלפים למשקה ואלו היו בשאר מדינות תפוחים לרוב כמו התם
היו ג"כ עושין מהן משקה ולכן אסור לסחטן עכ"ד וכן נראה דאין להקל בזה בזמנינו
כיון שהמנהג לסחטן וכמו שהחמיר המ"א לענין אגסים וגם הט"ז היה מודה אם היה
רואה כן בזמנו:
4)
מותר לסחוט לימוני"ש
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ סעיף ו
<ה> מותר * (כב) לסחוט ח
לימוני"ש.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ו
(כב) לסחוט לימוני"ש - ובלשוננו
ציטרי"ן והיינו אפילו למשקין ואף שדרך לסחטן בחול כיון שאין דרך כלל לסחטן לצורך
משקה אלא לטבל בו אוכל הוי כשאר פירות וכנ"ל בס"א. ואפילו אם הדרך לסחטן
בחול לתוך מים שנתנו בהם צוקע"ר לשתות לתענוג מ"מ נוהגין העולם להקל לעשות
זה בשבת ואפשר משום דלא מיתסר אלא כשדרך לשתות מי סחיטת הפרי גם בלא תערובות משקה אחר
א"נ דלא מיתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואח"כ מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט
מימיו לתוך משקה אחר ליתן בו טעם שרי [ב"י וט"ז]. ולפ"ז בזמן הזה שידוע
שממלאין חבית למאות לשתות עם פאנ"ש באיזה מקומות צ"ע גדול אם מותר לסחטן
בשבת לתוך משקה דאפשר דדמי לתותים ורמונים כיון דדרך לסחטן בכלים בפני עצמם וע"כ
צריך ליזהר שיסחוט מקודם על הצוקער בפ"ע דהוי כמשקה הבא לאוכל. וכן לסחטו לתבשיל
ועל גבי האוכל פשיטא דשרי וכנ"ל בס"ד. ודע דהשו"ע דמתיר לסחוט לימוני"ש
היינו קודם שנכבשו אבל אם כבושים במלח וש"ד דינם ככבשים ושלקות וכדלקמיה [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ו
* לסחוט לימוני"ש - עיין במ"ב
מה שכתבנו דהוא אפילו למשקין דהנה מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש שהובא בב"י
וז"ל וששאלתם על סחיטת לימוני"ש נראה דהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין
דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת עכ"ל
וע"כ ר"ל כיון שאין המנהג לסחטן למימיהן לכך מי שירצה לסחטן למימיהן מותר
כדין שאר פירות דבודאי לא הוצרך הרא"ש להתיר לסחטן לתוך אוכל דהרי אפילו אשכול
של ענבים מותר לסחטו לתוך אוכל וכ"ש לימוני"ש דהוי כשאר פירות עכ"ל
ספר מטה יהודה וכן משמע ממ"א ושארי אחרונים דכונת השו"ע הוא אפילו למשקין.
ודע דמה שכתבנו בסוף דברינו דמותר לסחטו לתבשיל ועל גבי האוכל היינו דבזה אין צריך
לחוש לחומרת הר"ח שכתבנו גבי אשכול של ענבים דלתירוץ הראשון של הב"י שהבאתי
במ"ב בכל גווני אין להחמיר לענין לימוני"ש:
5)
זיתים וענבים שנתרסקו
מע"ש, משקים היוצאים מהם מותרין
בית יוסף אורח חיים סימן
רנב
וטוענין בקורות בית הבד וכו'. משנה שם (יח.) ושוין
אלו ואלו שטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת ובגמרא (יט.) מאן תנא דכל מידי דאתי
ממילא שפיר דמי א"ר יוסי בר חנינא רבי ישמעאל היא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן
מבעוד יום כלומר ליקח משקה הזב מהם לטבל בו ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך ורבי עקיבא
אומר לא יגמור ורבי אלעזר אמר רבי אליעזר היא דתנן חלות דבש שרסקן מערב שבת וכו' ורבי
אלעזר מ"ט לא אמר כרבי יוסי בר חנינא אמר לך לאו איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה
אמר רבי יוחנן במחוסרין דיכה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי במחוסרים שחיקה והני דמתניתין
כמחוסרין דיכה דמו הורה רבי חנינא כרבי ישמעאל. ופירש רש"י יגמור. לאחר שרסקן
וצברן בכובד יניחם בכלים ויצאו מעצמם ומותר לכתחלה: לא יגמור. אסור להניחן תחת כובדן
מבעוד יום כדי לגמור משתחשך: במחוסרין דיכה כולי עלמא לא פליגי. דאסירי דטעינתן היא
גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת: שחיקה. יותר מדיכה. והתוספות (ד"ה רבי) הקשו על פירוש
זה וכתבו דלר"י נראה דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו שאסורין
גזירה שמא יסחוט דהכא אפילו יסחוט ליכא איסורא דאורייתא ועי"ל דיגמור בידים משתחשך
דלא דמי למתניתין דלא שרו בית הלל אלא טעינת קורה אבל בידים לא דהכא כשאין מחוסרין
דיכה כדאמרינן בסמוך וכפירוש זה פירש הר"ן (ח. דיבור ראשון) לדעת הרי"ף וז"ל
השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום האי שרסקן כולל ריסוק ודיכה דג' מלאכות יש בדברים
הנדוכים להוציא מהם משקין ריסוק ודיכה ושחיקה ומתניתין מיירי בשלא עשה בהם מבעוד יום
אלא ריסוק שהקורה והעגולים מבעוד יום אינם אלא מרסקים אבל הכא מיירי שרסקם בידים שפיר
עד שהם מרוסקים ונדוכים ואינם מחוסרים אלא שחיקה וקתני רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך
כלומר יגמור אפילו בידים ומינה ילפינן דלר' ישמעאל במחוסרים דיכה נמי אי סחיט להו לא
מחייב חטאת דאם איתא דמחייב בהו חטאת לא ה"ל לר' ישמעאל למשרי כשאין מחוסרים אלא
שחיקה וה"ל למגזר אטו מחוסרין דיכה ומדלא גזר שמע מינה דבמחוסרים דיכה נמי דומיא
דמתניתין אי סחיט לה בידים ליכא חיוב חטאת וכן פירש הרב המגיד בפרק ג' (ה"ב) דברי
הרמב"ם: ודעת רבינו בפירוש יגמור מסכמת עמהם שכך כתב בסימן שכ"א (צא.) שום
ובוסר ומלילות שרסקן מערב שבת אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת ואם אין מחוסרין
אלא שחיקה מותר לגמור בשבת אבל בפירושא דמתניתין דטוענין אין דעתו שוה עמהם דלדידהו
מתניתין במחוסרין דיכה היא ומשום הכי לא שרי בידים ומיהו ע"י טעינת קורה שרו כיון
שהם מרוסקין דמשעה שנתן הקורה עליהם נתרסקו ולדידיה מתניתין בשרסקן תחלה ואחר כך טען
קורה עליהם דהשתא על ידי טעינת קורה הויא לה דיכה ואפילו לגמור בידים נמי שרי אבל אם
לא נתרסקו קודם טעינה דהשתא לא עלתה להם טעינה אלא לרסק ועדיין הם מחוסרין דיכה משקין
היוצאין אסורין: והרי"ף (ח.) פסקה לדרבי יוסי בר חנינא וכתב גם לדרבה בר בר חנה
וכתב הר"ן (שם) שהקשו עליו דמשמע בגמרא דהא דרבה בר בר חנה פליגא אדרבי יוסי בר
חנינא והיאך פסקן לשתיהן והוא ז"ל תירץ דשפיר אתיא דרבה בר בר חנה כדרבי יוסי
בר חנינא דלרבה בר בר חנה כשהם מרוסקים ונדוכים ואינם מחוסרים אלא שחיקה יגמור בידים
לרבי ישמעאל ומינה נשמע דכשהם מחוסרים דיכה ושחיקה מאחר שהם מרוסקין כגוונא דמתניתין
דשרו על ידי טעינה וכן פירש הרב המגיד בפרק ג' (שם) דברי הרמב"ם. והרא"ש
(סי' לט) גם הוא כתב כדברי הריא"ף וכדי ליישב מה שהקשו על הרי"ף כתב וצריך
לומר שרבי יוסי בר חנינא סבר דמתניתין לא חשיב כמחוסרין דיכה. וסובר רבינו שדעתו לומר
דמתניתין כשנתרסקו קודם טעינה היא דהשתא על ידי טעינה הויא לה דיכה ואפילו בידים שרי
כרבי ישמעאל דאמר יגמור אבל אם לא נתרסקו קודם טעינה משקין היוצאין מהם אסורין אף על
פי שיוצאין מעצמם וכן דעת רבינו ירוחם בח"א (ני"ב סה.) דמתניתין דטוענין
בשנתרסקו קודם טעינה היא ומשמע דלא חשיבי מרוסקין אלא כשנסחטו הזיתים ונדרסו הענבים
דוקא: ומיהו אם אינו רוצה לשתות בשבת ממשקין היוצאין לא נתברר בדברי רבינו אם מותר
לטעון קורה עליהם מבעוד יום ולכאורה משמע דשרי אף על פי שלא נתרסקו מאחר דקיימא לן
כבית הלל דלית להו שביתת כלים אבל מדברי רבינו ירוחם בח"א (שם) נראה שכל שלא נטחנו
הזיתים ונדרכו הענבים אסור לטעון עליהם קורה מבעוד יום גזירה שמא יסחוט בשבת וצ"ל
לפי דעתו דבטעינת קורה לא חשיבי מרוסקים ואי הוה סחיט להו בידים בשבת הוה חייב חטאת
הילכך גזרינן בהו שמא יסחוט ומיהו כבר נתברר דלדעת הרי"ף והרמב"ם שרי והכי
נקיטינן:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכ
ב ואם נתרסקו יפה מערב שבת מותרין המשקין היוצאין מהם. נתבאר בסימן רנ"ב
(יא:):
כתב בעל התרומה (סי' רכג) גיגית מלאה
ענבים שבועטין בה במקלות וכו'. כן כתוב בספר מצות גדול (לאוין סה יג.) וסמ"ק
(סי' רפב עמ' רפד) וכן כתב המרדכי סוף פרק קמא דשבת (סי' רנט) דשרינן יין היוצא בשבת
על ידי שמתבטל ביין שיצא מערב שבת ולא דמי לדבר שיש לו מתירין שיכול להמתין עד לאחר
השבת ואפילו באלף לא בטיל (ביצה ג:) דהני מילי כשהאיסור בעין מתחלה ואחר כך נתערב בהיתר
אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ
סעיף ב
זיתים וענבים * (יג) שנתרסקו מע"ש,
* משקים היוצאים מהם מותרין; ואפי' אם לא נתרסקו מע"ש, אם יש יין בגיגית שהענבים
בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית, מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא מהענבים
(יד) ה <ג> מתבטל ביין שבגיגית.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ב
(יג) שנתרסקו מע"ש - דכיון שנתרסקו
יזוב המשקה מאליו ושוב אין בזה חיוב חטאת אפילו אם יסחוט בידים ולכן לא גזרו על משקין
היוצאין:
(יד) מתבטל - ואע"ג דלאחר שבת
יהיה לו היתר וקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ה"מ באיסור שהיה
ניכר תחלה בעין ואח"כ נתערב משא"כ בזה כל מעט ומעט שיוצא נתערב תיכף ונתבטל
בששים ביין ההיתר שהיה בו מכבר ואין חל עליו שם איסור ולפ"ז אם הענבים מונחין
בפני עצמן והיין זב מהם במדרון ויורד לתוך יין שהיה שם כבר מע"ש אסור כל היין
להסתפק ממנו משום דבר שיש לו מתירין שהרי מקודם שנתערב היה בעין וניכר [ספר התרומה
בסימן רכ"ג]. כתבו האחרונים דמותר לתת ענבים בשבת בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם
כמו בשלג בסעיף טי"ת וכן מותר לשרות צמוקים וכיוצא בהם במים לעשות שתיה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ב
* שנתרסקו - בטור כתב שנתרסקו יפה
וכונתו דבעינן שיהיה נדוך היטב וכמו שכתב בעצמו לעיל בסימן רנ"ב והמחבר בכונה
השמיט תיבת יפה דאזיל לשיטתו שם דס"ל דאפילו במחוסר דיכה מותר המשקין היוצאין
וכמו שכתב הגר"א והמא"מ שם [ובחנם התפלא הב"ח על השו"ע] ומפני
זה השמיט ג"כ בשו"ע מה שהביא הטור בשם בה"ת לענין גיגית שבועטין אותה
במקלות דבעה"ת כתב שם זה לשיטתו דאוסר בריסוק לבד כ"ז שמחוסר דיכה ע"ש
בדבריו משא"כ להמחבר. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל בסימן רנ"ב בבה"ל
בשם הא"ר דאין להתיר בריסוק לבד כ"ז שמחוסר דיכה וכשיטת הטור וסה"ת:
* משקין היוצאין מהן מותרין - וכ"ש
חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן דמותרין [גמרא]:
6)
שרה בו סמנים או אוכלין ונשתנו מראיו, לא נפסל . אבל אם
נפל לתוכו יין או מוהל ושינו מראיו מכמות שהיה,
נפסל
רמב"ם הלכות מקוואות
פרק ז הלכה א
אין המקוה נפסל לא בשינוי הטעם ולא
בשינוי הריח אלא בשינוי מראה בלבד, וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה
בשינוי מראה, כיצד היין או החלב והדם וכיוצא בהן ממי כל הפירות אינן פוסלין את המקוה
בג' לוגין שלא אמרו אלא מים שאובין, ופוסלין בשינוי מראה אפילו מקוה שיש בו מאה סאה
ונפל לו לוג יין או מי פירות ושינה את מראיו פסול, וכן מקוה שיש בו כ' סאה מים כשרים
או פחות מזה ונפל לתוכו סאה יין או מי פירות ולא שינו את מראיו הרי אלו כשירים כשהיו,
ואין הסאה שנפלה עולה למדת המקוה, ואם נוסף על הכ' כ' אחרים מים כשירים הרי זה מקוה
כשר.
רמב"ם הלכות מקוואות
פרק ז הלכה ט
מקוה שנפל יין או מוהל או שאר מי פירות
ושינו את מראיו ונפסל כיצד תקנתו ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיו למראה מים, ואם
היה במקוה מ' סאה מים כשרים ממלא ושואב לתוכן עד שיחזרו מראיו למראה מים, נפל לתוכו
יין או מוהל וכיוצא בה ונשתנה מראה מקצתו, אם אין בה מראה מים שלא נשתנה כדי מ' סאה
ה"ז לא יטבול בו, והטובל במקום שנשתנה לא עלתה לו טבילה, אפילו חבית של יין שנשברה
בים הגדול ומראה אותו מקום כמראה של יין הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה. +/השגת
הראב"ד/ לא עלתה לו טבילה. א"א בתוספתא הטובל בין במקום היין בין במקום המים
כאילו לא טבל ובשאין בו מראה מים מ' סאה קאמר אבל אם יש בו מ' סאה מראה מים טובל במקום
המים.+
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רא סעיף כה
מי צבע יש להם דין מים לפסול את המקוה
החסר בג' לוגין, אע"פ שמשונים מראיהן ממראה המים. אבל המקוה השלם, אעפ"י
שנפלו בו מי צבע ושינו מראיו, סד לא נפסל. וכן אם הדיח בו כלים ונשתנו מראיו, או ששרה
בו סמנים או אוכלין ונשתנו מראיו, לא נפסל (ראב"ד ורשב"א). סה (יט) אבל אם
נפל לתוכו יין או מוהל (פי' המים היוצאים מהזיתים בתחילת טעינת הזיתים ויש בהן צחצוחי
שמן) ושינו מראיו סו מכמות שהיה, נפסל. כיצד יעשה, אם הוא חסר ימתין לו עד שירדו גשמים
ויתמלא ויחזרו מראיו למראה מים; ואם יש בו מ' סאה שאינו נפסל עוד בשאיבה, ימלא בכתף
ויתן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה המים.
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רא סעיף כה
(יט) אבל אם נפל לתוכו יין - [עבה"ט
ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד לאחר שהאריך שם כי יש קצת פקפוק על המרבים להטיל
מים שאובין חמים לתוך המקוה לחממו הרבה כתב וז"ל ולבד זה יש לחוש בזה כי לפעמים
מחמת רוב הרתיחות שמרתיחין המים תמיד בכל יום משתנים מראית המים מחמת העשן והאור ודומין
למי חלב ויש בזה חשש שינוי מראה ומבואר בסוטה ד' ט"ו ע"ב כו' ומה שהקשו תוס'
שם מהא דמי צבע אין פוסלין בשינוי מראה נראה לתרץ דהתם המים עצמן לא נשתנו כלל רק המי
צבע שנפל לתוכן גרמו לשנות וצבעא לית ביה ממשא אבל נתאכמו ע"י האור המים של המקוה
עצמם נשתנו ע"י האור וזה ענין מצוי מאד עכ"ל ולענ"ד הוא חומרא גדולה
ולא שמענו זאת מעולם ומש"ס דסוטה שם אין הכרח כי בפשט לשון הגמרא שם מה מים שלא
נשתנו אין הכוונה כלל דאם נשתנו ה"ה פסולים אלא דסתם מים לא נשתנו דוגמת מה שאמר
ג"כ במס' ע"א ל"ז ע"ב מה מים שלא נשתנו אף אוכל כו' והתם ודאי
לאו לענין איסור והיתר קאמר ודברי התוס' שם אפשר לישבם וגם אין להביא ראיה מזה מהתוספתא
הביא הר"ש פ"א דפרה והמג"א סי' ק"ס סק"ב מחמת עשן או ד"א
פסולים ע"ש דהתם דוקא במי חטאת איתמר דהוא חמור יותר דנפסל אפילו מעיין ואפילו
נשתנו מחמת מקומם אבל הכא במקוה הרי אינו נפסל בשינוי מראה אלא אם נפל לתוכו יין כו'
והטעם דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה כדאיתא בשבת
דף קמ"ד ע"ב וכתב הראב"ד הובא בב"י ובתוי"ט פ"ז משנה
ג' דמקואות משום דמיתחזי כמקוה של שאר משקים ומקוה מים כתיב וזה לא שייך בנשתנו ע"י
האור ודמי לדלקמן סכ"ז דאם לא נפל לו דבר ונשתנה מחמת עצמו כשר ויש לעיין בכל
זה]: