שבת דף ו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 36:10
דקות.
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 34:25 דקות.
1)לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין
או חבית של מים
2)אין נותנין צמר ליורה אלא א"כ
היתה עקורה מעל האש שמא יחתה בגחלים
3)תבשיל חי שלא בשל כלל או שבשל כל
צרכו ומצטמק ורע לו מותר לשהותו על גבי האש
4)תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה
אותו בשבת אם בשר גדי
5)אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי
האש
1)
לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין או חבית של מים
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה יב
לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין או
חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה וישהה אותן, שאלו וכל כיוצא בהן אף
על פי שלא בשלו כל עיקר כתבשיל שלא בשל כל צרכו הן מפני שאינן צריכים בישול הרבה
ודעתו עליהן לאכלן לאלתר, ולפיכך אסור לשהותן בתנור, ואם עבר ושהה אסורין עד מוצאי
שבת וימתין בכדי שיעשו.
רא"ש מסכת
שבת פרק א סימן לד
לד [דף יח ע"ב] ת"ר
לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנתן למוצאי
שבת אסורין בכדי שיעשו מ"ט גזירה שמא יחתה בגחלים כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית
של מים ויניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו
גזירה שמא יחתה כי עססיות ותורמסין צריכים בשול רב ולא יספיק להם להתבשל עד מוצאי שבת
אם לא יחתה בהם וחבית של מים שמא תתקרר סמוך לחשיכה במוצאי שבת ויחתה בגחלים כדי שיאפה
לאלתר משתחשך אי (אמרת) [הכי] מוגמר וגפרית מ"ט לא גזרינן התם לא מחתי דאי מחתי
סליק בהו קוטרא ואונין של פשתן נמי לא גזרינן כיון דקשי להו זיקא לא מגלי להו צמר ליורה
נמי לא גזרינן ביורה עקורה וטוחה דליכא למיחש לא לאחתויי ולא למיגס בה אבל עקורה ולא
טוחה חיישינן דילמא מגיס בה ופרש"י וה"ל מבשל אע"פ שעקורה מן העור בעודה
רותחת המגיס בה הוא מבשל וכ"ש שאסור להכניס כף בקדרה בעודה על הכירה:
טור אורח חיים סימן
רנד
אף על פי שבשר חי מותר לשהותו
ה"מ בקדרה שאינה ממהרת להתבשל והסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה אבל
בצלי שאצל האש אפילו חי אסור להניחו סמוך לחשכה שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי
בעוד לילה ולא מסיח דעתיה מיניה ואתי לחתויי ואם הוא בתנור טוח בטיט מותר אפילו בשר
עז שאין הרוח קשה לו ולא חיישינן שמא יפתח ויחתה כיון שהוא טוח בטיט וגדי שהרוח קשה
לו אפילו אינו טוח מותר דלא חיישינן שמא יפתח ויחתה כיון שהרוח קשה לו וכגון שהוא מנותח
לאיברים שאז הרוח קשה לו אבל אם הוא שלם או עז אפילו מנותח לאיברים שאין הרוח קשה להם
אם אין התנור טוח בטיט אסור. אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל
בן דרוסאי ואין נותנין פת בתנור ולא חררה על גבי גחלים סמוך לחשכה אלא כדי שיקרמו פניה
הדבוקין בתנור או פניה שכנגד האש ואם נתן אותה סמוך לחשכה ולא קרמו פניה אם במזיד אסור
עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות ואומר לאחרים
בואו ורדו לכם לכל אחד מזון ג' סעודות וכשהוא מרדה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכיוצא
בו שלא יעשה כדרך שעושה בחול ואם נתנו בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדותה קודם שיאפה
כדי שלא יבא ידי איסור סקילה: לא תמלא אשה קדרה מעססיות ותורמסין ותתן לתוך התנור ערב
שבת סמוך לחשכה מפני שאלו צריכין בישול רב ולא יספיק להם כל הלילה להתבשל וחיישינן
שמא תחתה למהר בשולם ולא ימלא נחתום חבית של מים סמוך לחשכה ויניח בתוך התנור שמא יתקרר
סמוך לחשכה במ"ש ויחתה כדי שיתחמם לאלתר לכשתחשך ואם עשו כן אסורין למ"ש
עד כדי שיעשו:
בית יוסף אורח חיים סימן רנד
ח - ט לא תמלא אשה קדרה מעססיות
ותורמוסין וכו'. בפרק קמא דשבת (יח:) ת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין
ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם נתנה למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו כיוצא
בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן
למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו ומפרש בגמרא טעמא גזירה שמא יחתה בגחלים ופירש
רש"י עססיות ותורמוסין צריכין בישול יותר. וכן כתבו הרא"ש (סי' לד)
והר"ן (ו: ד"ה ת"ר): וטעם חבית של מים שכתב רבינו הוא מדברי
התוספות (יח: ד"ה לא ימלא) והרא"ש שם אבל הרמב"ם כתב בפ"ג
(הי"ב) דעססיות ותורמוסין ומים אינם צריכין בישול הרבה ודעתו עליהם לאכלם
לאלתר ומפני כך אף על פי שלא נתבשלו כל עיקר כתבשיל שלא בישל כל צרכו שאסור לשהותו
בתנור הן ומשמע דתנור לאו דוקא דה"ה לכירה וכופח אלא אם כן גרף וקטם ועל פי
מה שנתבאר בסימן רנ"ג (יג.) וכן כתב שם הרב המגיד. ומדקתני סתם אסורין למוצאי
שבת בכדי שיעשו משמע דאפילו בשוגג נמי אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו וכדאסיקנא
בפרק כירה (לח.) משרבו משהים במזיד ואומרים שכחים אנו גזרו אף על השוכח, וכבר
כתבתי זה בסימן רנ"ג (יד. ד"ה כל):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנד סעיף ח
לא ימלא אדם קדירה * (מה) עססיות (פי'
מיני קטניות הגדלות בא"י ולא בבבל) ותורמוסין ויתן (מו) כד לתוך התנור
ערב שבת סמוך לחשיכה, [ב*] מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם
לאכלם לאלתר, ומפני כך אע"פ שלא נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל
להתבשל ולא נתבשל כל צרכו שאסור להשהותו; וה"ה לכירה וכופח. הגה: (מז) כה
כשאינן גרופים וקטומים ואפשר לחתות (ב"י ומגילה פ"ג), ואם עשה כן, אפילו
בשוגג, אסורים למו"ש (מח) עד כדי שיעשו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ח
(מה) עססיות ותורמוסין - וה"ה
לשאר מיני קטניות וירקות ודברים רכים שכולם אינם דומים לבשר דקי"ל לעיל בריש
סימן רנ"ג דמותר ליתנו סמוך לחשיכה כשהוא חי לפי שבודאי לא יתבשל לסעודת
הלילה ולסעודת מחר יתבשל אפילו בלא חיתוי אבל אלו קלים להתבשל וחיישינן שמא יחתה
בגחלים לצורך סעודת הלילה:
(מו) לתוך התנור - היינו אפילו הוא
גרוף וקטום כמ"ש בסימן רנ"ג ס"א מיהו תנורי דידן דמיא לכירה דשרי
גרוף וקטום ואם הוא טוח בטיט שרי בכל ענין כפמ"ש הרמ"א בס"א
בהג"ה:
(מז) כשאינן גרופים - אכירה לבד קאי
ונקט לשון רבים אכירות דעלמא דאלו כופח הלא מבואר ברנ"ג דכשהסיקוהו בעצים לא
מהני גריפה וקטימה:
(מח) עד כדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממה
שעבר על איסור דרבנן [תו"ש] ועיין לעיל בסימן רנ"ג ס"א בהג"ה
דאם נתבשל מבעו"י כמאכל בן דרוסאי די:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנד סעיף ט
כיוצא בו לא ימלא חבית (מט) כו של מים
ויתן (נ) לתוך התנור (נא) ע"ש עם חשיכה; ואם עשה כן, אסורים למוצאי שבת בכדי
שיעשו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ט
(מט) של מים - אע"ג דמים ראויין
לשתות חיים והיה ראוי להיות דינם כפירות הנאכלים חיים לעיל בס"ד מ"מ
אינם טובים כ"כ כפירות ומהני להם החימום הרבה ויש בהם גזירת חיתוי:
(נ) לתוך התנור - ובתנור שלנו כשהוא
גרוף וקטום או כשהוא טוח בטיט שרי וכנ"ל:
(נא) ע"ש עם חשיכה - אא"כ
יש שהות שיתחממו קודם בה"ש אף שלא יתחממו כל צרכן וכן אסור ליתן מים לתוך
הקדרות שבתנורים ע"ש עם חשיכה אע"ג דמתכוין רק שלא יפקע הקדירה מהחום
שבתנור ולמאי יחתה מ"מ הא הדרך הוא שמדיח בהם הכלים וחיישינן שמא יחתה בהתנור
כדי שיתחממו המים ולכך צריך לזהר ליתנן שיתחממו במקצת מבע"י:
2)
אין נותנין צמר ליורה אלא א"כ היתה עקורה מעל האש
שמא יחתה בגחלים
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה יז
הא למדת שכל דבר שאנו אוסרין בענין זה
אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת אלא גזירה שמא יחתה בגחלים, לפיכך אין נותנין צמר
ליורה אלא א"כ היתה עקורה מעל האש שמא יחתה בגחלים, והוא שיהיה פיה טוח בטיט
שמא יגיס בה משחשיכה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנב סעיף א
מותר להתחיל במלאכה בע"ש סמוך
לחשיכה, אע"פ שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרה מאליה בשבת, כגון: (א)
לשרות דיו וסממנים במים והם נשרים כל השבת, ולתת אונין (פי' אגודות) (ב) של פשתן א
לתנור כדי שיתלבנו, ולתת (ג) צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט, שאם היא
על האש (ד) אסור [א] שמא יחתה (פי' יגלה ויעור הגחלים במחתה), ואפי' אינה
על האש אם אינה טוחה בטיט, אסור, (ה) שמא יגיס בה בכף. <א> והמגיס בקדרה,
אפי' אינה על האש, (ו) חייב ב משום מבשל; ומותר לפרוס (ז) מצודות חיה ועופות ודגים
והם נצודים בשבת; ומותר * למכור לא"י ולהטעינו סמוך לחשיכה (ח) <ב>
ובלבד שיצא מפתח ביתו * (ט) מבעוד יום. הגה: ויש מתירין שיוציא הא"י בשבת
(י) <ג> אם ג יחד לו הא"י מקום מבעוד יום בבית ישראל, (יא) ד ויש ה
להחמיר (מרדכי פ"ק דשבת) וע"ל סי' שכ"ה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנב סעיף א
(ד) אסור שמא יחתה - היינו אפילו יש זמן שיקלוט
עין הצבע מבעוד יום אפ"ה אסור שמא יחתה כדי לקלוט היטב:
(ה) שמא וכו' והמגיס וכו' - הנה אף
דהמחבר השוה הגסה ביורה להגסה בקדירה אינו שוה לגמרי דבקדירה אם היא מבושלת כל
צרכו תו לית ביה איסורא ואלו ביורה אסור בכל גוונא להגיס בה כמבואר לקמן בסימן
שי"ח סי"ח וע"כ אסור לתת צמר ליורה רותחת סמוך לחשיכה כשאינה טוחה
אף שיש שהות לקלוט הצבע מבע"י שמא יגיס משחשיכה:
(ו) חייב משום מבשל - דע"י הגסה
בקדירה רותחת מתקרב הבישול במהרה:
3)
תבשיל חי שלא בשל כלל או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו
מותר לשהותו על גבי האש
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה ח
תבשיל חי שלא בשל כלל או שבשל כל צרכו
ומצטמק ורע לו מותר לשהותו על גבי האש בין בכירה וכופח בין בתנור, וכן תבשיל שבשל
ולא בשל כל צרכו או בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין
השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על האש אע"פ שלא גרף ולא כסה, מפני
שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנג
סעיף א
כירה שהיא עשויה כקדירה (א) ושופתין
על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות, (ב) אם הוסקה בגפת (ג) שהוא פסולת
של זיתים (ד) או בעצים, אסור * (ה) ליתן עליה * תבשיל (ו) מבעוד יום * להשהותו עליה,
(ז) אא"כ נתבשל כל צרכו * והוא א (ח) מצטמק (פי' הולך וחסר) ורע לו, דליכא למיחש
שמא יחתה, (ט) או ב שהיה חי (י) <א> שלא נתבשל (יא) כלל דכיון שהוא חי * מסיח
דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל
כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן (יב) שמא יחתה ואסור להשהותו
עליה אא"כ גרף דהיינו (יג) שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם דהיינו (יד) ג שכסה
הגחלים באפר למעט חומם; ואם נתן בה ד <ב> חתיכה חיה, מותר כאילו היתה כולה חיה
<ג> דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה. ואפילו אינה גרופה (פי' שמשך הגחלים מהתנור)
וקטומה (פי' שכסה הגחלים באפר), * (טו) מותר ה לסמוך לה (טז) קדירה (יז) בסמוך חוצה
לה; ואם הוסקה בקש או בגבבא, * (יח) מותר לשהות
עליה * (יט) אפילו אינה לא גרופה ולא קטומה. הגה: שתי כירות המתאימות זו אצל זו ודופן
של חרס ביניהם, האחת גרופה וקטומה והשניה אינה גרופה וקטומה, ו <ד> מותר לשהות
על הגרופה וקטומה * (כ) אע"פ שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה (גמ' פרק כירה).
(כא) ז <ה> ותנור, אפילו אם הוסק בקש וגבבא, אסור אפילו לסמוך לו, (כב) ח אפי'
אם הוא גרוף וקטום. הגה: כ"ז (כג) ט שהיד סולדת בו (הגהות מרדכי). (כד) וכ"ש
שאסור לשהות בתוכו או על גבו. <ו> וכופח, (כה) שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, אם
הוסק בקש או גבבא (כו) דינו ככירה; בגפת או בעצים, (כז) דינו כתנור. ((כח) י והתנורים
שלנו דינם ככירה). (ר"ן ר"פ כירה וכל בו וכן משמע מפירש"י). (כט)
<ז> ואם שכח ושהה, אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו, מותר (ל) אפי' הוא מצטמק ויפה
לו; ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו, (לא) יא אסור (לב) עד מוצאי שבת;
ואם עבר ושהה אסור בשניהם. הגה: * עד בכדי שיעשו (הגה"א ורמב"ם). * <ח>
ואם (לג) יב החזירה א"י בשבת, * (לד) יג דינו כשכח ושהה (הג"א); * (לה)
<ט> ואם יד החזירו ישראל, דינו כעבר ושהה (הגהות מרדכי), (לו) ואם מצטמק ורע
לו, מותר שהרי לא נהנה מן האיסור (ב"י וע"ל ריש סי' רנ"ז). (לז) טו
וי"א שכל שנתבשל (לח) טז כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל
כל צרכו), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו ע"ג כירה. הגה: (לט)
או אפילו (מ) ע"ג תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיימוני פ"ג וריש פ'
כירה וב"י), אפי' הוסק בגפת ועצים אפי' אינה גרופה וקטומה; ולא הוזכרה גרופה
וקטומה והוסק בקש וגבבא * אלא כשהתחיל להתבשל (מא) ולא הגיע למאכל בן דרוסאי; וכן לענין
אם נטל הקדירה מעליה (מב) ובא להחזירה עליה בשבת; ואם שכח ושהה תבשיל שהתחיל להתבשל
(מג) ולא הגיע למאכל ב"ד =בן דרוסאי=, (מד) אסור. ואצ"ל אם עבר ושהה. הגה:
* ונהגו להקל כסברא האחרונה. וכל זה בענין שהה, שהקדירה יושבת * (מה) על כסא של ברזל
או ע"ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים; אבל (מו) הטמנה ע"ג גחלים, לד"ה אסור.
הגה: וי"א דאפי' אם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש, (מז) כל זמן (מח) שהיא יז
מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, (מט) ושרי; וכן המנהג, * רק שנזהרים לנתקן קצת קודם השבת
מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם; ואם לא נתקן מן האש ונמצאו ע"ג האש בשבת,
(נ) יש להסירו משם ע"י א"י; ואם ליכא א"י, (נא) יח מותר לישראל להסירו
משם. ויזהר שיקחנו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען קצת, דבר שאין מתכוין
הוא ושרי (מרדכי ר"פ כירה והגמי"י פ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנג סעיף א
(א) ושופתין על פיה - גם בתוכה יש
מקום להעמיד הקדרה ומותר להשהות במצטמק ורע לו אלא משום דרוצה להשמיענו איסור
במצטמק ויפה לו אפי' על פיה:
(ב) אם הוסקה וכו' - משום דכל הני
עבדי גחלים וחיישינן שמא יחתה בהם:
(ג) שהיא פסולת של זיתים - וי"א
דה"ה פסולת של שומשמין דגם הם בכלל גפת הנזכר במשנה וכדלקמן בסימן רנ"ז
ס"ג לענין הטמנה:
(ד) או בעצים - וה"ה פחמין וגללי
בהמה גסה:
(ה) ליתן עליה - וה"ה אם היה
נתון צריך לסלק כשהגיע זמן חשיכה אם לא נתבשלה כל צרכה או שמצטמק ויפה לו:
(ו) מבעוד יום - היינו ליתנו קודם
שקיעת החמה להשהותו עליה לצורך הלילה:
(ז) אא"כ נתבשל וכו' - היינו
דכיון שכבר נתבשלה לגמרי עד שאם תתבשל יותר תצטמק לרעה לא חיישינן לחיתוי ומותר
ליתנה אז לכתחלה:
(ח) מצטמק ורע לו - פי' כל דבר שאדם
עצב כשיבש ונתכווץ מחמת רוב הבשול וכן ביפה לו היינו שהוא שמח מזה:
(ט) או שהיה חי - ודוקא בשר חי
שא"א להתבשל לצורך סעודת הלילה אבל ירק ושארי דברים שהם קלי הבישול לא מהני
מה שהוא חי וכן מה שכתב לקמיה חתיכה חיה היינו ג"כ בשר:
(לז) וי"א שכל וכו' - ס"ל
דכיון שנתבשל שראוי לאכול ע"י הדחק תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי
לאכילה למה יחתה בחנם ולכך שרי אפילו באינה גרופה וקטומה ואין צריך לזה אלא
כשעדיין לא הגיע למאב"ד או כשבא להחזירה בשבת דמחזי כמבשל אם אינה גרופה:
(לח) כמאכל בן דרוסאי - י"א חצי
בישול וי"א שליש בישול והשו"ע לקמן בסימן רנ"ד ס"ב סתם חצי
בישול ובמקום הדחק אפשר דיש להקל:
(לט) או אפילו וכו' - דלא מפלגינן בין
תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה שאינה גרופה משום חשש חיתוי אסרינן בתנור אפילו
בגרוף דמשום חום התנור חשבינן ליה כאינו גרוף וכנ"ל אבל מה שהתירו בכירה
אפילו באינה גרופה דלא אתי לחתות משום דכבר נתבשלה גם בתנור מותר:
(מ) ע"ג התנור - וה"ה בתוך
התנור והכירה:
(מא) ולא הגיע וכו' - דאז חיישינן שמא
יחתה בגחלים אם הוסקה בגפת ועצים וגם איננה גרופה מן הגחלים:
(מב) ובא להחזירה - עיין לקמן
בס"ב:
(מג) ולא הגיע - דבהגיע לדעה זו מותר
אפילו לכתחלה ונראה דלענין דיעבד יש להורות דכמאב"ד הוא שיעור שליש שרבו
העומדים בשיטה זו עיין בא"ר:
(מד) אסור - היינו אפילו לאחרים עד
מו"ש ואם בעינן בזה בכדי שיעשה עיין לעיל בס"ק ל"ב:
(מה) על כסא של ברזל - כעין פטפוט של
שלש רגלים והגחלים מונחים תחתיו:
(מו) הטמנה ע"ג גחלים - הכי
ס"ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעין בגחלים מקרי הטמנה וממילא דאסור אף בנתבשל
כל צרכו ומצטמק ורע לו וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ז:
(מז) כל זמן וכו' - ואפילו אם הקדרה
עומדת בתוך התנור והתנור סתום לאו בכלל הטמנה היא וכדלקמן בסימן רנ"ז סוף
ס"ה ע"ש:
(מח) שהיא מגולה וכו' - היינו שאין
מכסה עליה בבגדים מלמעלה ועיין לקמן ברנ"ז ס"ה:
(מט) ושרי - היינו דהוא רק בכלל שהיה
ושרי בשנתבשל מבעוד יום כמאב"ד לפי מה שנהגו כסברא אחרונה:
(נ) יש להסירו משם וכו' - דקשה לישראל
ליזהר שלא ינענע הגחלים בעת נטילתו את הקדרה:
(נא) מותר לישראל וכו' - ודוקא
כשעומדת הקדרה ע"ג גחלים אבל הגחלים מונחים סביב הקדרה אסור לישראל משום
שע"י נטילתו בודאי יחתה בגחלים ואסור דעי"ז מבעיר התחתונות ומכבה
העליונות ואף שאין מתכוין לזה פסיק רישא הוא ואפילו ע"י א"י יש מחמירין
בזה עיין במ"א וא"ר ומ"מ נראה דלצורך שבת יש לסמוך ע"ד
המקילין ע"י א"י ודין פתיחת התנור וסתימתו ע"י הא"י יתבאר
בסוף סימן נ"ט ע"ש במ"ב:
4)
תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת אם בשר
גדי
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה יג
תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה
אותו בשבת אם בשר גדי ז הוא וכיוצא בו מותר, שאם יחתה בגחלים יתחרר הבשר שאינו
צריך אלא חמימות האש בלבד, ואם בשר עז או בשר שור הוא אסור שמא יחתה בגחלים לבשלו,
ואם טח פי התנור בטיט מותר, שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס הרוח ויתקשה הבשר
ויפסד ויצטנן התנור (ויפסיד הבשר).
רא"ש מסכת שבת פרק
א סימן לה
לה והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים
האי קדרה חייתא שפיר דמי ובשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור והוא דלא בשיל כמאכל בן
דרוסאי דאמר לקמן (דף כ א) כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ
שאינה גרופה ואינה קטומה ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי מ"ט דאסח ליה לדעתיה
דאמר השתא ודאי לא בשיל ולא אתי לאחתויי והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי
ליה האי בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי דברחא ולא שריק אסור אפילו בחייא משום דבצלי מיירי
ויכול לצלות למאכל הלילה וחיישינן שמא יחתה דגדיא ולא שריק דברחא ושריק רב אשי שרי
ורב ירמיה מדפתי אסיר. כתב בעל ה"ג דבצלי איירי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין
בשר בצל וביצה וכן בשלהי פרקין מייתי הא דגדיא גבי משלשלין את הפסח אבל בקדירה לא קשי
ליה זיקא וחיישינן דלמא מגלי ליה. איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי
דברחא ושריק נמי ש"ד דברחא ולא שריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר וקפסקי רבוותא
כי האי לישנא בתרא *ואיכא מאן דפסיק כרב ירמיה מדפתי ואנן נמי כרב ירמיה
מדפתי ס"ל דחזינן סוגיא דשמעתא כוותיה דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשי ליה
זיקא כגדיא דמי ושרי מכלל דאי כברחא אסור ושמעינן מיניה דברחא אסור אי לא שריק אבל
אי שריק שרי ודגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ודווקא דמינתח אבל אי לא מינתח לא
קשי ליה זיקא ואסור:
טור אורח חיים סימן רנד
אף על פי שבשר חי מותר לשהותו ה"מ
בקדרה שאינה ממהרת להתבשל והסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה אבל בצלי שאצל
האש אפילו חי אסור להניחו סמוך לחשכה שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה
ולא מסיח דעתיה מיניה ואתי לחתויי ואם הוא בתנור טוח בטיט מותר אפילו בשר עז שאין הרוח
קשה לו ולא חיישינן שמא יפתח ויחתה כיון שהוא טוח בטיט וגדי שהרוח קשה לו אפילו אינו
טוח מותר דלא חיישינן שמא יפתח ויחתה כיון שהרוח קשה לו וכגון שהוא מנותח לאיברים שאז
הרוח קשה לו אבל אם הוא שלם או עז אפילו מנותח לאיברים שאין הרוח קשה להם אם אין התנור
טוח בטיט אסור. אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי
ואין נותנין פת בתנור ולא חררה על גבי גחלים סמוך לחשכה אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקין
בתנור או פניה שכנגד האש ואם נתן אותה סמוך לחשכה ולא קרמו פניה אם במזיד אסור עד מוצאי
שבת בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו ורדו
לכם לכל אחד מזון ג' סעודות וכשהוא מרדה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכיוצא בו שלא יעשה
כדרך שעושה בחול ואם נתנו בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדותה קודם שיאפה כדי שלא יבא
ידי איסור סקילה: לא תמלא אשה קדרה מעססיות ותורמסין ותתן לתוך התנור ערב שבת סמוך
לחשכה מפני שאלו צריכין בישול רב ולא יספיק להם כל הלילה להתבשל וחיישינן שמא תחתה
למהר בשולם ולא ימלא נחתום חבית של מים סמוך לחשכה ויניח בתוך התנור שמא יתקרר סמוך
לחשכה במ"ש ויחתה כדי שיתחמם לאלתר לכשתחשך ואם עשו כן אסורין למ"ש עד כדי
שיעשו:
בית יוסף אורח חיים סימן רנד
א אע"פ שבשר חי מותר לשהותו הני
מילי בקדרה שאינה ממהרת להתבשל וכו'. בסוף פרק קמא דשבת (יח:) והשתא דאמר מר כל
מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה האי בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי דברחא ולא שריק
אסיר דגדיא ולא שריק דברחא ושריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר איכא דאמרי דגדיא
בין שריק בין לא שריק שפיר דמי דברחא ושריק נמי שפיר דמי כי פליגי דברחא ולא שריק
רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר ולרב אשי דשרי והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא
כדי שיצולו מבעוד יום התם בבשרא אגומרי. וכתבו הרי"ף (ו:) והרא"ש (סי'
לה) וקא פסקי רבוואתא כי האי לישנא בתרא וכרב אשי ואיכא מאן דפסק כרב ירמיה מדפתי
דאסר ואנן נמי כרב ירמיה סבירא לן דחזינן סוגיא דשמעתין כוותיה, וכן כתבו התוספות
(שם ד"ה התם), הילכך שריק אפילו ברחא שרי לא שריק ברחא אסיר גדיא שרי, וכן
פסק הרמב"ם בפ"ג (הי"ג). ובסמ"ג (ל"ת סה יד.) וסמ"ק
(סי' רפב ע' רפז) והתרומה (סי' רכד) פסקו כרב אשי, וכן כתב הר"ן (ו:
סוד"ה נמצא) בשם הרז"ה (שם ד"ה ומאי): וכתבו התוספות (שם ד"ה
האי) והרא"ש (שם) והר"ן (שם) בשם בה"ג (הלכות שבת יז סוע"ג)
דבצלי איירי כדמשמע בגמרא ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפילו אם הוא חי דכיון דמיירי
בצלי שהוא מתבשל מהרה ראוי לאכלה בלילה ואתי לחתויי, וכן כתב הרב המגיד בפ"ג
(הי"ג), ומשמע דבגדיא אפילו לא שריק וברחא שריק כיון דליכא למיחש לחיתוי שרי
בין חי גמור בין בהתחיל להתבשל אף על פי שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכן נראה מדברי
סמ"ג (שם) וסמ"ק (שם) והתרומה (שם). ופירש רש"י גדיא. קשי ליה
זיקא: שריק. פי התנור בטיט סביב הכיסוי אינו מוכן לחתות: ברחא. איל גדול לא קשי
ליה זיקא ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסוייו לחתות: בבשרא אגומרי. שאינו בתנור
דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות עכ"ל. ומשמע דהוא הדין אם הבשר תוך
התנור סמוך לגחלים ואין פי התנור מכוסה כלל חשיב מנח אגומרי ואפילו בגדיא אסור,
דעד כאן לא שרי בלא שריק אלא בשפי התנור מכוסה מיהא דלא מגלי ליה משום דקשה ליה
זיקא, וכן כתוב בהדיא בהגהות אשיר"י (סי' לה) וכך הם דברי רבינו: אבל
הרמב"ם כתב בפ"ג (הי"ג) וז"ל אם בשר גדי הוא וכיוצא בו מותר
שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד ואם בשר עז או בשר שור
הוא אסור שמא יחתה בגחלים לבשלו ואם טח פי התנור בטיט מותר שאם בא לפתוח התנור
ולחתות תכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד ויצטנן התנור ויפסד הבשר עכ"ל ואחר [כך]
(הט"ז) כתב אין צולין בשר בצל וביצה על גבי האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום,
ולפי זה ללישנא בתרא דקיימא לן כוותיה מאי דאמרינן דכל מידי דקשי ליה זיקא [וכו']
לא קאי אלא אברחא ושריק דוקא משום דכיון דשריק נפיש הבליה וכי פתח ליה נשיב ביה
זיקא ומצטנן התנור ותו לא בשיל שפיר אבל בגדיא בלאו האי טעמא שרי משום שאם יחתה
בגחלים יתחרך הבשר ומהאי טעמא שרי אפילו לא שריק. ולפי זה אפילו אין פי התנור
מכוסה כלל או שהוא חוץ לתנור סמוך לגחלים שרי בגדיא דהא ודאי לא אתי לחתויי כיון
שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר. ומשמע לפי זה דלא מיקרי מנח אגומרי אלא בשהבשר עצמו
מונח על גוף האש, ומשמע דאפילו בשר גדיא אסור להניחו על גבי האש שהרי כתב סתם אין
צולין בשר בצל וביצה על גבי האש וכתב הרב המגיד שדין זה הוא בכל בשר צלי, שאף על
פי שבבשר גדי ליכא למיחש שמא יחתה הכא כיון שהניח על גבי גחלים אם כן אינו חושש
אלא שיצלה מהרה ואף על פי שיתחרך הילכך חיישינן שמא יחתה, מיהו כשנצלה כמאכל בן
דרוסאי לא חיישינן תו דילמא אתי לחתויי אפילו אם הוא בשר שור שמאחר שהוא ראוי
לאכילה למה יחתה להפסידו. אבל סמ"ג (שם) וסמ"ק (שם) והתרומה (שם) כתבו
וז"ל ומוקי לה בבשרא אגומרי פירוש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה
והוא כדברי רש"י שאסר במונח סמוך לגחלים, אלא דכשהבשר תוך התנור ואין פי
התנור מכוסה נראה שהם מתירים מדלא אסרו אלא חוץ לתנור, מיהו אפשר דכל שפי התנור
מגולה חוץ לתנור מיקרי:
ומ"ש רבינו וכגון שהוא מנותח
לאברים וכו'. גם זה שם (כ.) אמתניתין דמשלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה מאי טעמא
משום דבני חבורה זריזים הם הא לאו הכי לא והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק
שפיר דמי התם מנתח הכא לא מנתח ופירש רש"י התם מנתח. ואם פותח פי התנור עייל
ביה זיקא וקשה ליה: הכא לא מנתח. ואי מגלה ליה לא קשה ליה זיקא. ולהרמב"ם הכי
קאמר התם מנתח ואינו צריך אלא חמימות האש ואם יחתה בגחלים יתחרך הבשר הכא לא מנתח
וצריך בישול ואם יחתה בגחלים לא יתחרך הבשר ומשום הכי חיישינן. וכתוב בסמ"ג
(שם) וסמ"ק (שם) והתרומה (שם) והמרדכי (סי' רנא) והגהות מיימון פ"ג (אות
ז) דעוף שלם דינו כגדי שלם וכן נראה מדברי הרז"ה (ו: ד"ה ומאי) שכתב הר"ן
(שם סוד"ה נמצא): גרסינן בגמרא (יח:) אמר רבינא האי קרא חייא שפיר דמי כיון
דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי ורבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סח.) הזכירו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנד
סעיף א
* (א) אע"פ שבשר חי מותר להשהותו,
ה"מ בקדרה, * (ב) אבל בצלי (ג) א שאצל האש (ד) אסור להניחו סמוך לחשיכה, (ה) ב
שממהר להתבשל ואתי לחתויי. וה"מ (ו) בבשר שור או עז, (ז) <א> אבל בשר גדי)
ועוף (ח) שהם מנותחים לאברים, (ט) מותר דלא חיישינן לחיתוי, (י) שאם יחתה בגחלים יתחרך
(פי' יצא מגדר הצלי ונכנס בגדר הנשרף) הבשר, שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם הוא
בתנור, וטח פיו בטיט, בין גדי ועוף שלמים בין בשר שור או עז, מותר דלא חיישינן לחיתוי
שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס הרוח ויצטנן התנור (יא) ג ויתקשה הבשר ויפסיד. הגה:
(יב) ואין חילוק בזה בין אם הוא חי לגמרי או ד שנתבשל (יג) קצת (ב"י) וכל זמן
שחלל הגוף שלם, אע"פ שאין עליו ראשו וכרעיו, מקרי שלם (הגהות מרדכי). ויש מחמירין
וסוברין דבתנור טוח בטיט, (יד) ה הכל שרי; * (טו) וע"ג האש ו שהוא מגולה, * הכל
אסור; ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט, אז יש לחלק בין גדי ועוף לשאר בשר, כדרך
שנתבאר, והכי נהוג כסברא זו. (טור והג"א וב"י בשם רש"י וסמ"ג וסמ"ק
וסה"ת).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף א
(א) אע"פ וכו' - עיין בביאור
הלכה שהבאנו סוגית הגמרא בקיצור לבאר דברי המחבר והרב באלו השתי סעיפים. מותר
להשהותו - היינו שמותר ליתן לכתחלה להשהותו ע"ג כירה ותנור אפילו אם אינם
גרופים וקטומים דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנו עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא
חיתוי וכנ"ל בריש סימן רנ"ג:
(ב) אבל בצלי - אפילו אם צולה את הצלי
בתנור והתנור מכוסה אך שאינו טוח בטיט חיישינן שיגלה הכיסוי ויחתה שם בגחלים:
(ג) שאצל האש - לאפוקי צלי קדר דינו כבקדרה
ומותר להשהותו בחי גם מיעט המחבר בזה אם נותנו ע"ג האש ממש דשם אפילו בבשר
גדי אסור וכדלקמן בס"ב ע"ש הטעם:
(ד) אסור להניחו - אם לא שיש שהות
מבעוד יום להיות נצלה כ"כ שיהיה מצטמק ורע לו והוא לדעה ראשונה המבואר
ברס"י רנ"ג ולדעה שניה שם סגי אם נצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי:
(ה) שממהר להתבשל - כתבו האחרונים
בסימן רנ"ג דמיני קטניות וירקות ושאר דברים רכים אפילו בקדירה ממהרין להתבשל
וע"כ אפילו בחי חיישינן בהן שמא יחתה ועיין לקמן בס"ח ובה"ל שם:
(ו) בבשר שור וכו' - שהוא בשר קשה
וצריך בשול ביותר וחיישינן לחתויי:
(ז) אבל בשר גדי - היינו גדי הרך:
(ח) שהם מנותחים - אבל אם אינו מנותח
צריך בשול כשור ועז ואם יחתה בגחלים לא יתחרך הבשר וחיישינן לחתויי:
(ט) מותר - בין אם הוא חי לגמרי או
שנתבשל קצת וכדלקמן בהג"ה:
(י) שאם יחתה וכו' - לפי טעם זה אין
חילוק בין אם צולהו בתנור שפיו מכוסה או צולהו מגולה אצל האש דהכל שרי אבל יש
מחמירין דלקמיה בהג"ה סוברין דאינו מותר בגדי ועוף כ"א כשצולהו בתנור
שפיו מכוסה ורק שאינו טוח בטיט ואז אמרינן בגדי ועוף דקשה ליה זיקא ולא יפתח פי
התנור אבל כשצולהו מגולה אצל האש גם בגדי ועוף חיישינן לחתויי:
(יא) ויתקשה הבשר - ואם הוא בקדרה לא
מהני כשהוא טוח בטיט לדעה זו דהא לא יתקשה ועיין לקמיה בהג"ה דמסיק דהמנהג
להקל בזה דס"ל כיון שאינו מוכן לחתות שהרי סתום הוא בטיט לא יבוא לחתות:
(יב) ואין חלוק וכו' - קאי אכל גווני
היתר וגווני איסור המבוארים בסעיף זה. ודע דכ"ז דוקא בעניננו דמיירי לענין
צלי אבל לענין קדירה או צלי קדר דג"כ דינו כקדרה יש חילוק בין חי לנתבשלו קצת
דבחי מקילינן ליתנו סמוך לחשיכה בין בשר שור בין בשר גדי ועוף ובנתבשל קצת אסור
אפילו בשר גדי ועוף שמא יחתה דלא שייך בו ההיתר שיחרך ע"י החיתוי כיון דבקדירה
הוא וצריך בישול רב. ומה נקרא מבושל קצת מבואר לעיל בריש סימן רנ"ג דעה
קמייתא ס"ל שם עד שיתבשל כל צרכו וכשיתבשל יותר יהיה מצטמק ורע לו והי"א
שם ס"ל דמכיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי נקרא בישול גמור ומותר ליתנו ע"ג
כירה ותנור שאין גרוף וקטום:
(יג) קצת - דאלו יכול להצלות מבעוד
יום צלי הראוי אפילו בשר שור מותר והנה לעיל בריש סימן רנ"ג מבואר שתי דעות
מהו נקרא בשול הראוי וה"ה בעניננו לענין צלי וכמו שכתבנו למעלה בסק"ד:
(יד) הכל שרי - ר"ל אפילו בקדירה
ונתבשל קצת דלא חיישינן שיפתחנו ויחתה כיון שהוא סתום בטיט ואינו מוכן לחתות וחולק
בזה אדעת המחבר שמחמיר בזה וכמו שכתבנו בסקי"א והא דנקט הרמ"א בלישניה
ויש מחמירין אע"ג דלענין זה הוא קולא משום דבצלי דאנן קיימינן ביה הוא חומרא
וכדלקמיה:
(טו) וע"ג האש וכו' - אין
ר"ל על גבי הגחלים ממש דבזה אפילו להמחבר הכל אסור וכמו שמבואר לקמן
בס"ב אלא ר"ל אצל האש ובא לאפוקי בזה מדעת המחבר דלא חילק בבשר גדי
שמותר בין אם צולהו בתנור שפיו מכוסה ובין אם צולהו בגלוי אצל האש אבל לדעתו אין
היתר בגדי כ"א כשצולהו בתנור שפיו מכוסה וכמו שבארתי הטעם לעיל בסק"י:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף א
* אע"פ וכו' - כדי שיתבאר לך
היטב דברי המחבר והרבבאלו השתי סעיפים אקדים דברי התו"ש שהעתיק דברי הגמרא
והפוסקים בקצרה. גרסינן בש"ס י"ח ע"ב והשתא דאמרת כל מידי דקשיא
ליה זיקא לא מגליא ליה דגדיא בין שריק [שטח פי התנור בטיט סביב] ובין לא שריק שפיר
דמי דברחא והיינו עז ושריק נמי שפיר דמי דברחא ולא שריק רב ירמיה אסר ור"א
שרי וכתבו הפוסקים דקי"ל כר"י וקפריך הגמרא ולר"א דשרי והתנן אין
צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וקמשני התם בבשרא אגומרי ע"כ
[וכתבו המפרשים דר"י נמי מודה לתירוץ זה לפי המסקנא] וכתבו התוס' והרא"ש
דבצלי איירי ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפילו חי [אף דבקדרה חייתא מותר ליתן לכתחלה
סמוך לחשכה] משום דבצלי בלא קדרה מתבשל מהרה שיהיה ראוי לאכילה בלילה ושמא יחתה.
והנה לדעת הרמב"ם והמחבר עיקר הטעם דשרי בגדי בין שריק ובין לא שריק משום
שאינו צריך רק לחמימות מעט לכך לא חיישינן שמא יחתה שאם יחתה יתחרך ולכך אפילו הוא
חוץ לתנור סמוך לגחלים ליכא למיחש שמא יחתה מטעם זה מיהו היינו דוקא אם הוא סמוך
לגחלים אבל אם הוא מונח על הגחלים ממש אף בגדי אסור דכיון שהוא מונח על הגחלים ממש
בודאי אינו חושש על מה שיתחרך כי חפץ הוא שיצלה מהרה באיזה אופן שיהיה אך בשמונח
על הגחלים ממש ונצלה מבע"י כמב"ד שרי גם לדעה ראשונה דבריש סי'
רנ"ג דס"ל דגבי תבשיל לא מהני כמב"ד כמו שנתבאר שם אבל בצלי המונח
על הגחלים ודאי שרי כשהוא כמב"ד דבכה"ג ודאי לא יחתה אחר מב"ד
שחושש לפסידא דצלי שלא יתחרך כיון שכבר נצלה כמב"ד. ובבשר שור ועז ס"ל
לרמב"ם והמחבר דשרי כשהוא טוח בטיט והוא בתוך התנור מטעם דודאי לא יפתח התנור
לחתויי דאם יפתח התנור תכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד ולכן אם הצלי מונח בקדרה כגון
צלי קדר דאז אינה מתקשה אם הוא חי לגמרי שרי כמ"ש רסי' רנ"ג אבל אם
נתבשל קצת אסור אפילו הוא צלי קדר כיון דאינו מתקשה יש לחוש פן יפתח התנור ויחתה.
ולפ"ז הא דמשני התם בבשרא אגומרי היינו כגון שמונח על הגחלים ממש כמ"ש
ס"ב דבכה"ג אין חושש לחירוך רק שיצלה מהרה ולכך לא שרי אלא בכמב"ד
דוקא וכשהגיע למב"ד שרי לכ"ע אף לדעת הרמב"ם והמחבר ברסי'
רנ"ג וכמ"ש. כל זה הוא לדעת המחבר כאן אבל לדעת הרא"ש והטור שהביא
הרב בהג"ה עיקר טעמא דשרי בגדי משום דקשיא ליה זיקא ולא מגלי כיסוי של התנור
ובזה שרי אף כשפי התנור מכוסה ואינו טוח בטיט אבל בברחא לא שרי אלא דוקא כשהוא טוח
בטיט סביב הכיסוי בכה"ג הוא דליכא למיחש לחיתוי דלא טרח כולי האי לסתור הטיחה
שסביב פי התנור ומה"ט שרי אפילו הוא בקדרה ואינהו מפרשי דהא דמשני התם בבשרא
אגומרי היינו שהתנור אינו מכוסה כלל אלא הוא פתוח לגמרי ולהכי אסור אפילו בגדי
מיהו כשהוא כמב"ד אז שרי גם לדעה ראשונה דברסי' רנ"ג ואפילו אינה מונחת
על הגחלים אלא סמוך לגחלים דבצלי שהוא כמב"ד ליכא למיחש שמא יחתה ובזה נתבארו
כלל דברי המחבר והרב עכ"ל תו"ש:
* אבל בצלי וכו' - עיין במ"ב
שכתבנו אפילו התנור סתום. ודע דכ"ז הוא לדעת הש"ע שפסק כשיטת הרי"ף
והרמב"ם והרא"ש שפסקו כר' ירמיה בגמרא דברחא ולא שריק אסור אבל יש עוד
הרבה ראשונים [ר"ה גאון ור"ח ורז"ה ורשב"א וסה"ת ומרדכי]
פסקו כרב אשי בל"ב דברחא ולא שריק שרי וע"כ כתב הב"ח דבדיעבד אם
עבר או שכח ושהה בתנור מכוסה אף שאינו טוח בטיט מותר מאחר דיש מתירין לכתחלה
וה"ה כל כיוצא בזה [ב"ח ומ"א סקי"א וא"ר] ונראה
דה"ה לקמן שמסיים הרמ"א והכי נהוג כסברא זו והיינו דע"ג האש שהוא
מגולה אסור אף בגדי ועוף היינו ג"כ רק לכתחלה אבל דיעבד יש להקל בגדי ועוף
אצל האש אף שהוא מגולה לגמרי כיון שהמחבר מתיר לכתחלה כשיטת הרמב"ם:
* וע"ג האש שהוא מגולה - ואפילו
הוא בתנור כל שאינו מכוסה הוא כמו שצולהו בגלוי אצל האש דלא שייך קשיא ליה זיקא
דבלא"ה הוא פתוח [מ"א והגר"א בבאור הרמ"א]:
* הכל אסור - ר"ל אפי' בשר גדי
והיינו עד שיצלו מבע"י כמאכל בן דרוסאי לדעת זו [ט"ז ומ"א
והגר"א] ואפילו בבשר שור סגי בזה השעור ובין כשצולה אצל האש [היינו בסמוך לו]
או ע"ג האש הכל שוה לדעתם אבל לדעת הרמב"ם והוא דעת המחבר בס"א וב'
ע"ג האש ממש [ל"ד על גבי הגחלים ממש ה"ה בצדי הגחלים כל שנוגע בם
פמ"ג] שוה בשר גדי ושור לשעור מאכל בן דרוסאי כמבואר בס"ב ושלא ע"ג
האש ממש כ"א אצל האש בגלוי [וה"ה בתנור שפיו מכוסה ואינו טוח דהכל שוה
לדעתם] בבשר שור אסור עד שיתבשל כל צרכו כמ"ש במ"ב סק"ד ובבשר גדי
מותר לגמרי וכנ"ל בס"א ולהכי לא הזכיר הרמ"א בפירוש דלדעה זו יש
קולא בנצלה מבע"י כמאב"ד דמותר אפילו בבשר שור דלא צריך לזה דכבר כתב
הרמ"א לעיל ברנ"ג סוף ס"א דאפילו בקדרה נהגו להקל דסגי בכדי
מאב"ד [הגר"א וש"א ליישב קושית הט"ז]:
5)
אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה טז
אין צולין בשר ח ובצל וביצה על גבי
האש ט אלא כדי שיצולו י מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה, ואם נשארו אחר כן על האש
בשבת עד שיצולו הרבה מותר מפני שהן כמצטמק ורע לו שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש
הם, ומפני זה מניחין מוגמר תחת הכלים עם חשיכה שאם יחתה בגחלים ישרף המוגמר ויעשן
הכלים.
רמב"ם הלכות שבת פרק ט הלכה ה
הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו
כגרוגרת אפי' בשנים ושלשה מקומות חייב, לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול
חייב, נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור, עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדיו, שכח
והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבוא לידי מלאכה. +/השגת הראב"ד/
אבל נתבשל כולו חצי בישול. א"א חצי בישול פי' כמאכל בן דרוסאי.+
בית יוסף אורח חיים סימן רנד
ב אין צולין בשר בצל וביצה וכו'. משנה
שם (יט:) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ובגמרא (כ.) וכמה
א"ר אלעזר אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי. ואף על פי שכבר כתב
רבינו בסמוך דצלי שאצל האש אפילו חי אסור להניחו סמוך לחשיכה כתב הא דאין צולין
לאשמועינן דבכדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי שרי. וכתב הר"ן (ו: ד"ה והאי)
דלדברי הרי"ף (טז:) שאוסר לשהות אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום לא
תיקשי מהא דשריא מתניתין בכדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי דהכא במאי עסקינן
כשהן עצמם מונחים על האש דכיון שהגיעו למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרוך אותם,
וכן כתב הרמב"ם בפ"ג (הט"ז) אין צולין בשר בצל וביצה על גבי האש
אלא כדי שיצולו מבעוד יום [וכו' ואם נשארו אח"כ על האש וכו' מותר מפני שהן
כמצטמק ורע לו שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם], וכן כתב שם הרב המגיד, ולפי
זה אם אינם מונחים על האש אסור להניחם אלא אם כן נצלו כל כך שהם מצטמקין ורע להם.
אבל לדעת רש"י (לז: ד"ה ורב ששת) וסייעתו דשרו להשהות כשנתבשל כמאכל בן
דרוסאי מבעוד יום מיירי מתניתין אפילו כשאינם מונחים על האש אלא סמוך לאש והיא גופה
קמ"ל דכל שנצלו כמאכל בן דרוסאי שרי לשהויי כדין קדרה דכל שנתבשלה כמאכל בן
דרוסאי שרי לשהויי: והוי יודע שאם לא נצלה אלא מצד אחד כמאכל בן דרוסאי אמרינן
בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נז.) דלאו כלום הוא וכתבו הרמב"ם בפ"ט
(ה"ה) לענין חיוב חטאת ומשמע דהוא הדין לענין דין זה דמאי שנא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנד סעיף ב
* אין צולין (טז) בצל וביצה או בשר
(יז) ז ע"ג גחלים, אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי
שהוא ח חצי בישולו. (יח) ט אפי' הוא בשר גדי, דכיון שהניח ע"ג גחלים אינו
חושש אלא שיצלה מהרה ואע"פ שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה; * אבל כשנצלה
כמאכל ב"ד =בן דרוסאי=, לא חיישינן דלמא אתי לחתויי, אפילו אם הוא בשר שור,
שמאחר שהוא ראוי לאכילה י למה יחתה להפסידו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ב
(טז) בצל וביצה - וה"ה שארי
דברים שאין נאכלין חיין וכדלקמיה:
(יז) ע"ג גחלים - היינו שנוגעין
בהגחלים ולאחר הצליה ימתין עד שיכבו הגחלים ואז יטלם. והנה הטעם דחיישינן בזה שמא
יחתה אפילו בבשר גדי הוא כמו שמפרש אח"כ דכיון שהניחו וכו' אבל אם יצלה בסמוך
להגחלים כבר נתבאר בס"א דעת המחבר דבבשר גדי ועוף שהוא רך לא חיישינן כלל
לחיתויי שעי"ז יתחרך הבשר ומותר ליתנו בסמוך לחשיכה אפילו אם לא יהיה נצלה
מבע"י כמאכל ב"ד וה"ה בצל וביצה ובבשר שור ועז שהוא קשה בעינן שיהא
נצלה כל צרכו מבע"י דוקא דאל"ה חיישינן לחיתוי כי לא יפסד ע"י
החיתוי כיון שהוא אינו מונח ע"ג הגחלים ודעת הרמ"א כהפוסקים דאין חילוק
בין ע"ג הגחלים או בסמוך להן בין בבשר שור או בשר גדי ועוף השיעור שיצלה
מבע"י כמאכל בן דרוסאי ואם הוא טוח בטיט שרי לדידיה בכל גווני ליתנו סמוך
לחשיכה דלא חיישינן שיסתור הטיח ויחתה וכבר כתב בס"א דנהגו כסברא זו:
(יח) אפילו הוא בשר גדי - דהיינו
אפילו הוא מנותח דמקילינן לעיל בס"א הכא ע"ג גחלים שאני וכדמפרש והולך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ב
* אין צולין וכו' - עיין במ"ב
שכתבנו דלענין סמוך לגחלים שוה להמחבר בצל וביצה לבשר גדי והוא פשוט דהלא טעם של
בשר גדי הוא שממהר להתבשל בצלי שאין צריך חיתוי וממילא החיתוי יקלקלהו וכ"ש
בשאר דבר חוץ לבשר שהוא יותר ממהר להתבשל טפי מגדי [וראיה דלענין קדרה חייתא הלא
אף בגדי שרי דמסיח דעתו ממנה שלא יתבשל בערב ולענין שארי דברים חוץ מבשר לא מהני
חייתא כמו שכתב המ"א בסק"ד] שהחיתוי יקלקלהו:
* אבל כשנצלה וכו' - ואפילו האוסרין
בריש סימן רנ"ג לענין בשול וסבירא להו דבעינן שיהא מבושל כ"צ הכא לענין
צלי לכ"ע סגי בכדי מאכל ב"ד: