רי"ף שבת דף ס:
גמ' שבת דף קמד:-קמה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 55:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 22:50 דקות
1)מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש
בה תבשיל
3)בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב
אותה לאכול החלב ביו"ט
4)השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין
שחלה היום, מותר
בית יוסף אורח חיים סימן
שכ
ד הא דאמר רב סוחט אדם אשכול של ענבים וכו'. גם זה שם (קמד:) אמר רב יהודה
אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אמר רב חסדא מדברי
רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ופירש רש"י לתוך הקדרה.
של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו אלא
כמפריד אוכל מאוכל: אבל לא לתוך הקערה. דזימנין דלמשקה קאי ואף על גב דבקערה לא שתי
אינש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור עכ"ל וכן כתב הרי"ף (ס.) פירוש הקדרה יש
בה אוכל הלכך הוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי והקערה אין בה אוכל ולפיכך הוה ליה
משקה ואסור וכתב עוד (הרי"ף שם) דאיכא מאן דאמר דהאי מימרא דסוחט אדם אשכול ביום
טוב איתמר ולא בשבת דהא תנן אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין וכו' ואוקימנא בזיתים
וענבים דבין למשקין בין לאוכלין היוצא מהם אסור וזה דעת בעל הלכות פסוקות ואיכא מאן
דאמר דהאי מימרא בשבת איתמר ומוקי למתניתין בסוחט לתוך הקערה דהוו להו משקין אבל לתוך
הקדרה סוחט כשמואל ודוקיא דדייק מיניה רב חסדא בלחוד הוא דהויא ביום טוב וכן הדעת נוטה
ורב חננאל כך היה דעתו אלא שאמר שדברי שמואל ורב חסדא דדייק מינייהו לאו הלכה אינון
משום דס"ל דרבי יוחנן פליג עלייהו מדאמר הסוחט כבשים ושלקות למימיהן כסוחט זיתים
וענבים וחייב חטאת ולא מפליג בין קדרה לקערה והרי"ף (שם ע"ב) דחה דבריו והכריע
דלא פליג רבי יוחנן עלייהו בהא הילכך הכי נקטינן וכן נראה שהוא דעת התוספות (קמה. ד"ה
ורבי יוחנן) וכן כתב הרמב"ם בפרק ח' (ה"י) וכן נראה שהוא דעת הרא"ש
שהעתיק בפסקיו (סי' ג) דברי הרי"ף ולא חלק עליהם אלא שבתשובה (כלל כב סי' א) כתב
פלוגתא דרבוותא היא ומי יכניס ראשו בין ההרים והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל: ולענין
הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והתוספות מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן כל שכן במקום
שגם הרא"ש סובר כן משורת הדין. וכתב הר"ן (ס: דבור ראשון) דטעמא דבשבת מותר
לסחוט אשכול ואסור לחלוב עז משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה מה שאין כן בעז דלא חזיא
בשבת כלומר וה"ל בורר אוכל מתוך פסולת וכן כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק ח' (ד"ק
ה"י) בשם סמ"ק (סי' רפב עמ' רפב) וכתב הכל בו (סי' לא כו.) וזה לשונו והראב"ד
נמי כתב דהא דאשכול מיירי בין בשבת בין ביום טוב מיהו דוקא באשכול העומד לאכילה אבל
למשקה אסור ובעל ההשלמה כתב דהא דאשכול מיירי בין לאכילה בין למשקה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ סעיף ד
מותר לסחוט אשכול ענבים * לתוך קדירה
שיש בה תבשיל (יז) כדי לתקן האוכל, * דהוה ליה משקה * הבא לאוכל וכאוכל דמי; (יח) אבל
אם אין בה תבשיל * אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ד
(יז) כדי לתקן האוכל - כי השם מפרק
בזיתים וענבים אינו כ"א בשצריך לסחיטת הפרי למשקה שאז חשוב פריקה שמפרק המשקה
מן האוכל משא"כ בזה אין זה דרך פריקתו דהוי כמפריד אוכל מאוכל ועיין לקמיה בס"ז
בהג"ה דר"ח אוסר בזה אך רוב הפוסקים חולקים עליו ולכך סתם השו"ע להקל
מצד הדין ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה כמ"ש בתשו' הרא"ש:
(יח) אבל אם אין בה - ואפילו דעתו
ליתנו אח"כ לתבשיל ג"כ אסור דבעינן שיסחטנו לתוך התבשיל ועיין בדרישה שכתב דחיובא נמי יש בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ד
* לתוך קדרה וכו' - וה"ה תוך
קערה ואף דמדברי רש"י משמע דבקערה אף שיש בה תבשיל ג"כ אסור משום דלא מוכחא
מילתא דזימנין למשקין קבעי לה [כן הוא ביאורו של רש"י וכ"כ בספר מטה יהודה
וכן מצאתי במאירי ודלא כאיזה אחרונים שלא הבינו דברי רש"י כן] מדברי כל הפוסקים
הראשונים והם הבה"ג והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק
והטור ורבינו ירוחם והמאירי משמע דאין שום חילוק בין קדרה לשאר כלי אם יש בה תבשיל
והא דחילק הגמרא בין קדרה לקערה הוא משום דסתם קדרה יש בה תבשיל וסתם קערה אין בה תבשיל:
* דהו"ל משקה וכו' - מדסתם המחבר
דבריו משמע דס"ל לעיקר כדעת בעל ההשלמה שהובא בב"י דאפילו באשכול העומד למשקה
ג"כ מותר וכן פסק במאירי:
* הבא לאוכל - אבל לתוך כלי שיש בה
משקה אסור וחיובא נמי יש בזה כ"כ הא"ר וש"א ופשוט:
* אסור - וחיובא נמי יש בזה [רמב"ם]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה י
הסוחט את הפירות להוציא מימיהן חייב
משום מפרק, ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת, ואין חייבים מן התורה אלא על
דריכת זיתים וענבים בלבד, ומותר ו לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל, שמשקה הבא לאוכל
אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל, אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב,
והחולב ז לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב ח לתוך הכלי.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יג
כבשין ושלקות שסחטן, אם לרכך גופן
מותר ואם להוציא מימיהן י אסור, ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא לתוך
כ הקערה או לתוך ל הכוס, השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, אם מחוסרין דיכה אסור
לו לגמור דיכתן בשבת, ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת, לפיכך מותר
לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכ
ז ומ"ש רבינו וכן הסוחט כבשין ושלקות וכו'. גם זה שם (קמה.) כבשים
שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר
ושמואל אמר אחד זה ואחד זה לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור רבי יוחנן אמר אחד כבשים
ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. ופירש רש"י לגופן. אם לאכול הכבשין
סוחטן ממשקה הצף עליהם והנבלע בהן: מותר. לכתחלה דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא
צריך: פטור. שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשין שלא גדל בתוכן: אבל אסור.
אטו זיתים וענבים: שלקות. אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל. וכתב הרי"ף
(שם) שרבינו חננאל (בגליון קמה.) פסק כרבי יוחנן דאמר למימיהן חייב חטאת בין לתוך הקערה
בין לתוך הקדרה אבל הוא ז"ל פסק דלית הלכתא כרבי יוחנן לענין חיוב חטאת דה"ל
רב ושמואל בחדא שיטתא וה"ל רבי יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים ומיהו
איסורא איכא כדאמר שמואל דקאי רבי יוחנן כוותיה לענין איסור דהא ליכא בינייהו פלוגתא
אלא לענין חיוב חטאת וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ג) וכן נראה שהוא
דעת הרא"ש (שם) שהעתיק דברי הרי"ף ולא חלק עליו וממה שכתבתי בסמוך יתבאר
לך דלא מיתסר לסחוט למימיהן אלא בסוחט לתוך הקערה כלומר שאין בה אוכל אבל לסחוט לתוך
האוכל מותר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי לדעת הרי"ף וסייעתו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ סעיף ז
לסחוט ט כבשים (פי' פירות ומיני ירקות
המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו) (כג) ושלקות, (כד) אם לגופם, שא"צ למים ואינו
סוחטן (כה) אלא לתקנם לאכילה, אפי' סוחט (כו) לתוך קערה שאין בה אוכל, מותר. ואם צריך
למימיהן, מותר לסחוט (כז) לתוך קדירה (כח) י שיש בה אוכל, אבל אם אין בה יא אוכל,
(כט) אסור. * (ל) <ו> ולר"ח, כל שהוא צריך למימיהן, חייב חטאת אפילו סחט
לקדירה שיש בה אוכל. (ולדבריו, הסוחט אשכול לקדירה * נמי אסור) (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ז
(כג) ושלקות - היינו ירק וכיוצא ששלקן
קודם השבת ונשארו מימיהן בהן:
(כד) אם לגופן - ר"ל שסוחטן ממשקה
הצף עליהן והנבלע בהן כדי לתקן גופם לאכילה לבד וא"צ למימיהן כמו שדרך לסחוט הירק
שקורין שאלאטי"ן לאחר ששרו אותן במים לכן איננו בכלל מפרק כלל ואף דסוחט לתוך
הקערה ואין המשקה הולך לאיבוד מ"מ כיון שאינו מכוין בשביל המשקה איננו בכלל מלאכה
ובזיתים וענבים אסור בכל גווני משום דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן:
(כה) אלא וכו' - וה"ה דמותר לכתחלה
לסחוט לאקשי"ן משומן הנבלע בהן אם הוא עושה משום שאין יכול לאכלן משום שומן הרבה
שבהן כ"כ בדרישה ובח"א מיקל מטעם אחר דשומן שמפרישו הוי ג"כ אוכל והוי
כמפריד אוכל מאוכל:
(כו) לתוך קערה וכו' - ודוקא לצורך
שבת אבל אסור לסחוט בכל גווני לצורך מו"ש [גמרא]:
(כז) לתוך קדרה וכו' - דלא גרע מאשכול
דמותר וכנ"ל בס"ד:
(כח) שיש בה אוכל - וה"ה לתוך
המורייס דהוי מאכל אבל לתוך המשקין אסור:
(כט) אסור - ואע"ג דשאר פירות
מותר לסחוט אפי' למימיהן וכנ"ל בס"א שאני התם שאין שם משקה על מי פירות והוי
כמפריד אוכל מאוכל משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם שנבלע ושייך בו שם סחיטה
ומ"מ חיוב חטאת ליכא לדעה זו דס"ל דבר תורה אינו חייב אלא על סחיטת זיתים
וענבים בלבד וכמ"ש בריש הסימן:
(ל) ולר"ח וכו' - הנה הר"ח
בשני דברים פליג על דעה הראשונה דס"ל דאם צריך למימיהן חייב אפי' בכבשים ושלקות
דכל היכא שצריך למימיהן לעולם חייב אפילו כשסוחט לתוך האוכל ואף דכל הפוסקים פליגי
ע"ז דס"ל דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכנ"ל בס"ד והלכה כדבריהם
ולכך הזכיר המחבר דעתם בסתמא מ"מ הביא ג"כ דעת ר"ח להורות דטוב להחמיר
כדבריו והמחמיר תבא עליו ברכה וכמ"ש בתשובת הרא"ש שהובא בב"י:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ז
* ולר"ח וכו' - עיין במ"ב
שכתבנו דכל הפוסקים פליגי על הר"ח והיינו בדין השני לענין משקה הבא לאוכל אבל
בדין הראשון שלו דפוסק דבכבשים ושלקות יש חיוב חטאת כשסחטן למימיהן יש הרבה ראשונים
דס"ל כוותיה היינו הרשב"א והרוקח ואו"ז ויראים להרא"מ וטעמם דפסקו
כר"י דקי"ל כותיה נגד רב ושמואל דסובר דכבשים ושלקות כשסחטן למימיהן חייב
וטעם הרי"ף וסייעתו מבואר בהרי"ף. ודע עוד דאפילו לשיטת הר"ח דסובר
כר"י מ"מ מודה דשאר פירות מותר לסחוט למימיו לכתחלה וכנ"ל בס"א
[ולהכי לא הזכיר המחבר כלל בס"א דעה זו לענין שאר פירות אפילו לחומרא בעלמא] שכן
איתא בר"ח שבידינו בהדיא דסוחטין לכתחלה בפגעין ופרישן וע"כ טעמו משום דס"ל
דכבשים ושלקות דרך לסחטן משא"כ בשאר פירות או משום דהבלוע בכבשים שם משקה עליו
מקודם וכמ"ש במ"ב והנה בהגהות סמ"ק הוכיח מהא דכבשים ושלקות דאף בסחיטת
פירות אסור למימיהן ובאמת מפירוש ר"ח מוכח איפכא וע"כ הטעם כמו שכתבנו וכבר
ביארנו לעיל בבה"ל באריכות עי"ש:
* נמי אסור - האי לשון נמי לאו דוקא
דכ"ש באשכול של ענבים וזיתים לקדרה דחייב לר"ח דעיקר סחיטה הוא בזיתים וענבים
אלא משום דהשו"ע סתם לעיל בס"ד ולכך הזכיר הרמ"א דגם שם יש פלוגתא
[ט"ז]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה י
הסוחט את הפירות להוציא מימיהן חייב
משום מפרק, ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת, ואין חייבים מן התורה אלא על
דריכת זיתים וענבים בלבד, ומותר ו לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל, שמשקה הבא לאוכל
אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל, אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב,
והחולב ז לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב ח לתוך הכלי.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקה
א קדירה שיש בה אוכלין מותר לחלוב הבהמה ביום טוב לתוכה וכו'. בפרק חבית
(שבת קמד:) אמר רב יהודה אומר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך
הקערה וכתב הרי"ף (ס. סא.) פירוש הקדירה יש בה אוכל הילכך הוה ליה משקה הבא לאוכל
וכאוכל דמי והקערה אין בה אוכל ולפיכך אסור ואיתא עלה בגמרא אמר רב חסדא מדברי רבינו
נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. וכתב הרי"ף דאיכא מאן דאמר
דהאי מימרא דשמואל לא מיתוקמא אלא ביום טוב ולא בשבת ואיכא מאן דאמר דהאי מימרא דשמואל
בשבת היא ודיוקא דדייק מינה רב חסדא בלחוד הוא דהויא ביום טוב וכן הדעת נוטה ורבינו
חננאל (בגליון קמה.) כך היתה דעתו אלא שאמר שדברי שמואל ורב חסדא לאו הלכה אינון ואנן
עיינינן בדברי רבינו חננאל ואשכחנא בהו פירכא דלעולם הלכה כשמואל לענין סוחט אדם אשכול
של ענבים לתוך הקדירה הילכך הלכה נמי כרב חסדא דקא יליף מיניה דחולב אדם עז ביום טוב
לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה והכי חזינן לרב האי גאון כדפסיקנא ולית בה ספיקא והא
דאמרינן בפרק חרש (יבמות קיד.) שאסור לינק מן הבהמה ביום טוב אלא במקום צער יונק מן
הבהמה חמור הוא מן החולב לתוך הקדירה ואע"פ שהוא מפרק כלאחר יד שהיונק בפיו כסוחט
משקה הוא והחולב לתוך הקדרה כמברר אוכל הוא ולפיכך מותר ע"כ: והא דשרי לינק משום
צער נתבאר בסימן שכ"ח (קב:) דאפילו אם הוא מצטער מחמת רעבון מותר ביום טוב: וכתב
הר"ן (ס. ד"ה אמר) דהיינו טעמא דשרי לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדירה בשבת
ואסור לחלוב עז לתוך הקדירה משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה מה שאין כן בעז דלא חזיא
בשבת ואי שרית לחלוב לתוך הקדירה נהי דהאי חלב כיון דבא לאוכל כאוכל דמי מכל מקום הוה
ליה כבורר אוכל מתוך פסולת הילכך דוקא ביום טוב דעז גופיה חזיא לאכילה אבל שבת דלא
חזיא לאכילה לא ובפרק קמא דביצה (א. ד"ה ואיכא) כתב דהא דאמר רב חסדא חולב אדם
עז לתוך הקדירה בעז העומדת לאכילה דוקא עסקינן דה"ל אוכלא דאפרת הא אם אינה עומדת
לאכילה לא וכדאמרינן התם בגמרא (ב.) אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמא דבית שמאי
מוקצה הוא ואע"פ שבפרק חבית כתב (ס. ד"ה ואחרים) בשם הרמב"ן (חי' שם
ד"ה הא דאמר) שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחייה בידים ולא עבר
עליו אפילו בשוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה ומש"ה שרי האי חלב שנחלב לתוך
הקדירה שאע"פ שהעז היתה מוקצה מכל מקום האי חלב שנחלב נסתלקה ממנו תורת מוקצה
ולא נעשה איסור בדבר ובכהאי גוונא ליכא למיחש ביה משום מוקצה ע"כ כבר כתב בפרק
קמא דביצה שאותו דרך שכתב שם דבעז העומדת לאכילה עסקינן הוא עיקר וכן כתבו סמ"ג
(לאוין סה יב ע"ד) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רפב) בהלכות שבת דבעז העומדת לאכילה
עסקינן: וכן כתוב בהגהות אשירי בריש ביצה (סי' א) חלב שנחלב ביום טוב אפילו ממילא אסור
ביום טוב לא שנא נחלב לתוך הקדירה ולא שנא לתוך הקערה משום נולד וכן אם נחלב בשבת הסמוך
ליום טוב אסור ביום טוב משום הכנה וההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה מיירי בבהמה שלא
הקצוה לחלבה ועומדת לאכילה דאי בעי שחיט לה ולא חשיב נולד ואפילו הכי לתוך הקערה אסור
משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה: והכל בו (סי' נח כ ע"ד) כתב יש שהחמירו בדבר
זה אם העז עומדת לחלבה שמאחר שהעז מוקצה חלבה ג"כ מוקצה וי"א דאפילו עומדת
לחלבה אין חלבה מוקצה אם אינו עומד לגבן ולייבש הגבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת
לגדל ביצים ולגדל אפרוחים וכן דעת הרז"ה ז"ל (ביצה א.) ע"כ: כתוב בהגהות
אשירי בסוף פרק קמא דביצה (סוס"י כה) אם חולב גוי וישראל רואהו והביאו לישראל
דורון ביום טוב ראשון בשני ימים טובים של גליות מותר לערב כביצה ע"כ נראה מדבריו
דבו ביום אסור אבל הרשב"א כתב בתשובה (ח"ה סי' רכו) מה שאמרת בגוי החולב
ביום טוב שחל להיות אחר השבת בפני ישראל אפשר שהוא מותר לאכילה כדין אמרת והחלב אינו
מוקצה שהרי מוכן הוא שאפילו ישראל אפשר שהוא מותר לחלוב אותו לתוך הקדירה שיש בה אוכל
ע"כ ולטעמיה אזיל שכתב בפרק חבית (שם ד"ה הא דדיק) שכדברי הרמב"ן הוא
הנכון: ולענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כדברי המתירים: כתב סמ"ג בהלכות
שבת (שם) חולב אדם עז לתוך הקדרה ולא לתוך הקערה ואם יש בקערה פרורין שפיר דמי דדוקא
ביום טוב ועז העומדת לאכילה שיכול לשחטה ביום טוב אבל סמ"ק כתב בהלכות שבת (שם)
חולב אדם עז ביום טוב לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ואי אית בקערה בישולא שפיר דמי
ויש שסומכין לעשות כן כשמשימין פירורין בקערה לחלוב עליו ביום טוב אבל אין רוח חכמים
נוחה הימנו אך אם הגוי עשה כן מותר הישראל לאכול החלב אחרי שראהו ישראל אבל לשתותו
אסור: והגהות מימון בפרק ח' מהלכות שבת (דפו' קושטא ה"י) כתבו דברי סמ"ג
ודברי סמ"ק וכתב דברי סמ"ק כלשון הזה אי אית בקערה בישולא שפיר דמי לחלוב
לתוכה ביום טוב אבל אי אית בה פירורין ודאי שרי שהחלב נכנס בתוכו ונעשה אוכל והוי משקה
הבא לאוכל אך מכל מקום אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל על חתיכת פת שאין החלב מתערב עמו
זה אסר רבינו יחיאל אך אם גוי עושה כן וישראל רואהו מותר לישראל לאכלו אבל לשתותו אסור
עכ"ל: כתב הריב"ש בתשובה (סי' קכא) פירש לתוך הקדירה שהוא מותר כשיש בה אוכל
משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי זהו כשבא לאוכל לתקנו שאז נראה דלא בעי ליה למשקה וכך
הם דברי רש"י אבל החולב כל צאנו למשקין לא הותר מפני פרוסה אחת שנתן בכלי: אם
מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת נתבאר בסימן ש"ה (ס. ד"ה וכן): אם מותר
להעמיד חלב או לעשות גבינה ביום טוב יתבאר בסימן תק"י בס"ד (רמד. ד"ה
אין עושין): כתב סמ"ג בהלכות שבת (שם) ה"ר יוסף התיר לדוך שומין ביום טוב
ולקחת הבוסר ולדוך ולסחוט משקין של הבוסר על השומין הנדוכין משום דהוי משקה הבא לאוכל
כסחיטת אשכול הבא לקערה ולא הודה לו ר' יעקב (שבת קמד: תוד"ה חולב) דדוקא נקט
אשכול של ענבים שענבים ראויים לאכילה אבל בוסר אינו ראוי לאכילה כי אותן שאוכלין בטלה
דעתן והוי כבורר אוכל מתוך פסולת ע"כ וסמ"ק (שם) לא הביא אלא דברי ר"ת
דאסר וכבר נתבאר זה בסימן ש"ך (פח: ד"ה וכתוב) ושם נתבאר אם מותר לסחוט לימונ"יש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקה
סעיף א
בהמה * שהיא (א) א <א> עומדת
[א] לאכילה ורוצה לחלוב אותה (ב) לאכול החלב, (ג) אם לקדירה ב שאין בה אוכלין, אסור.
ואם יש בה אוכלין, (ד) מותר, <ב> וכגון (ה) שבא החלב לתקנו, (ו) או שיש בה פרורין
והחלב נבלע בהם; אבל החולב (ז) כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי. הגה: (ח) ואינו
יהודי החולב בהמה ביום טוב, (ט) וישראל רואהו, (י) ג <ג> יש להקל (רשב"א
בתשובה) (יא) אך נהגו בו איסור, ואין לשנות. מיהו <ד> ביום טוב של גליות (יב)
מותר ביום טוב שני (הגהות אשירי ריש ביצה); ואם מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו
בשבת, ע"ל סימן ש"ה סעיף כ'. וע"ל סימן תק"י סעיף ה' אם מותר להעמיד
חלב ולעשות גבינה ביום טוב.
משנה ברורה סימן תקה
אקדים לזה הסימן הקדמה קצרה. והיא.
אסור לחלוב בהמה שעומדת לחליבה או לגדל ולדות ביו"ט אפילו דעתו לאכול מיד משום
מפרק דהוא תולדה דדש דכיון שאינה עומדת לאכילה יש עליה שם פסולת ודומה לדש שמפריד התבואה
מקשין שלה ובזה אין חילוק בין אם חולב אותה לתוך כלי שיש בה אוכלין או לתוך כלי ריק
אבל אם היא עומדת לאכילה דהיינו לשחטה אין עליה שם פסולת ואין דומה לדש דכולה אוכל
היא וע"כ אם חולב לתוך קדרה שיש בה אוכלין שרי דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי והוי
כמפריד אוכל מאוכל אבל אם חולב לתוך כלי ריק גם בזה אסור החלב משום נולד דמעיקרא אוכל
והשתא משקה ודעת הגר"א דגם בזה עיקר האיסור משום מפרק כיון דנעשה משקה זו היא
דעת השו"ע ויש מן הראשונים שסוברין דאפילו בהמה העומדת לחלבה מותר לחלוב אותה
לתוך הקדרה שיש בה אוכלין ויתבאר לקמיה:
(א) עומדת לאכילה - אבל בהמה שעומדת
לגדל ולדות או לחליבה אסור לחלוב אפילו לתוך אוכלין וכנ"ל ואף החלב שנטף מדדיה
ממילא אסור משום נולד:
(ב) לאכול החלב - ר"ל בו ביום
דלצורך מחר בכל גווני אסור:
(ג) אם לקדרה וכו' - היינו אף דדעתו
ליתן אח"כ החלב לתוך אוכל מ"מ כיון דהשתא אין בהקדרה אוכל יש על החלב שם
משקה וממילא יש עליה שם נולד דמעיקרא כשהיתה בדדי בהמה היה על החלב שם אוכל ככל הבהמה
שהיתה עומדת לאכילה והשתא משקה:
(ד) מותר - דבזה לא הוי על החלב
שם נולד דיש עליה שם אוכל כיון דבאה לאוכל ומעיקרא ג"כ אוכל כיון דהבהמה עומדת
לאכילה. ודע דיש מן הראשונים שמקילין אפילו בבהמה העומדת לחליבה או לגדל ולדות ונראה
דבמקום מניעת שמחת יו"ט שאין לו מה יאכל כ"א מאכלי חלב יש לסמוך ע"ז
להקל [ח"א] ויותר טוב אם אפשר לו לעשות החליבה לאוכלין ע"י עכו"ם:
(ה) שבא החלב לתקנו - שיש בקדרה
כ"כ אוכלין כפי צורך החלב לתיקונו או עכ"פ שרוב החלב יהיה נצרך להאוכל ועי"ז
שרי אף מיעוט החלב הנשאר שאינו צריך להתבשיל:
(ו) או שיש בה פירורין וכו' - היינו
נמי שעכ"פ רוב החלב נבלע בהפירורין:
(ז) כל צאנו וכו' - מילתא דפשיטא נקט
והעיקר דאין ניתר החלב ע"י מעט לחם שנותן בתחתית הכלי כל כמה דאין רוב חלב נבלע
בו ויש למחות בהמון שעוברין ע"ז [אחרונים]:
(ח) וא"י החולב בהמה וכו' -
היינו בעומדת לאכילה או שחולב בהמה שלו דלית ביה משום מוקצה [וכדלעיל בסימן ש"י]
ואפילו בעומדת לחליבה כעומדת לאכילה דמי:
(ט) וישראל רואהו - דאם אין רואהו
אסור לישראל לעולם לשתותם כדאיתא ביו"ד סימן קט"ו ס"א:
(י) יש להקל - היינו אפילו אם חלבו
לקדרה ריקנית דלא מקרי נולד מפני שהישראל עצמו היה מותר לחלוב אותה לקדרה שיש בה אוכלין
וע"כ בכלל מוכן הוא [מ"א וש"א] ובבית מאיר כתב דאף לדעה זו אין להקל
כ"א בחולב לתוך אוכלין ולא בא לחדש לדעה זו כ"א דבנכרי החולב בהמה שלו מותר
אפילו בעומדת לחליבה דאין מוקצה בשל עכו"ם וכנ"ל:
(יא) אך נהגו בו איסור - היינו דבקדרה
ריקנית אסור אף לעכו"ם החולב אבל אם הוא חולב לתוך אוכלין מבהמה שלו אף אם היא
עומדת לחליבה שרי וכנ"ל בסק"ח וכן ישראל מותר לחלוב מבהמת עכו"ם אפי'
עומדת לחליבה לתוך אוכלין דאין מוקצה בשל עכו"ם וכנ"ל:
(יב) מותר ביו"ט שני - ר"ל
אפילו נחלב לתוך קדרה ריקנית ובהמה העומדת לחליבה שאחד מהם ודאי חול אכן אם נחלב בשבת
אפילו לתוך אוכלין ומבהמה העומדת לאכילה אסור ביו"ט ראשון שחל אחריו ביום א' משום
הכנה אבל ביום ב' שרי אבל ביו"ט של ר"ה חשוב שני הימים כיום אחד וכל היכא
דאסור ביום א' אסור ביום ב'. ונכרי שמסיח לפי תומו שאותו החלב נחלב ביו"ט א' של
גליות נאמן ומותר ביום שני. ודין סחיטת בוסר הוא כמו בשבת דנקטינן דאסור לסוחטו אפילו
לתוך האוכלין וכנ"ל בסימן ש"כ ס"ה וע"ש בבה"ל ד"ה לאכול
דהכרענו שם דאפילו ע"מ לאכול לאלתר אסור:
ביאור הלכה סימן תקה
* שהיא עומדת לאכילה - עיין מ"ב
מש"כ דבמקום מניעת שמחת יו"ט יש לסמוך להקל אף מבהמה העומדת לחליבה ועיין
בשעה"צ מש"כ בזה ועוד דלדעת הרמב"ם בחולב לאוכלין אף בשבת הוא רק מדרבנן
משום דאין דרך פריקה בכך ומלבד כל זה עצם דין איסור חליבה ביו"ט אף שלא לתוך אוכלין
אם הוא לצורך אותו היום לכמה פוסקים אין בו איסור דאורייתא משום דאוכל נפש הוא ולא
מיבעי להרמב"ם דדישה עצמה ביו"ט ג"כ אינו מן התורה ואפילו לשיטת הרמב"ן
והרשב"א דס"ל דהוא מן התורה מ"מ בחולב ליו"ט ס"ל להרמב"ן
בחידושיו דהוא מדרבנן דהוא מדברים שמלאכתו ליומו דהתירה התורה באוכל נפש דאם יחליב
מעיו"ט יתקלקל וכמו אפיה ובישול ודבריו מבוארין בסוגיא דשבת דף צ"ה דמבואר
שם דלר"א בהזיד ביו"ט לוקה ומפרש הרמב"ן דלא קאי אחולב ומחבץ ומגבן
אלא אמכבד ומרבץ ורודה חלות דבש לחודא וכן הביא הריב"ש בשמו וכן בשם תוספי הרא"ש
בשם ר"ח דס"ל ג"כ דהוא מדרבנן (ורק להריב"ש בעצמו נראה דלא ברירא
ליה דבר זה עי"ש) וכן מבואר בתשובה לרב האי גאון וכן בתוספות בשבת שם בד"ה
הרודה בסופו ותימא לר"י וכו' מבואר דס"ל גם כן דכולהו מדרבנן הוא אלא דעדיין
צריך ביאור דסוגיא מפורשת היא ביבמות קי"ד דמותר לגונח לינק חלב ביו"ט משום
דיו"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן הרי מבואר דלחלוב כדרכו איסור לאו הוא אכן מצאתי
ברמב"ן במלחמות בפרק חבית שהעיר מזה לדברי הגאונים וכתב דהם יפרשו דאיסור לאו
היינו על כלל מלאכות יו"ט האסורות ולא על מלאכה זו עצמה אבל רש"י פירש שם
כפשטיה ומשמע דס"ל דחולב כדרכו הוא דאורייתא משום מפרק וכן בעבודת הקודש להרשב"א
(והביאו הגר"א בסימן תצ"ה) מבואר דהוא דאורייתא (ודלא כמו שכתב בחידושיו)
ומ"מ כיון דעיקר האיסור לכמה פוסקים הוא דרבנן אין בידינו למחות ביד המקילין בחולב
לאוכלין אף מבהמה חולבת במקום מניעת שמחת יו"ט ומ"מ אם אפשר זה ע"י
עכו"ם בודאי טוב יותר:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
ב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא וכו'. בפרק קמא דחולין (טו:) אמר רבי יצחק
בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מאי טעמא האי
ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס אמר רב פפא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד
יום מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר
לבריא באומצא מאי טעמא כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא
שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. ופירש רש"י השוחט לחולה.
שנחלה ביום השבת: אסור. לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאף על גב דאיסור שבת ליכא דפיקוח
נפש דוחה שבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת
דהא עדיין לא היה חולה: המבשל. בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובישלה היום לחולה שנחלה היום
מותר לבריא: מאי טעמא האי. בשר הוה חזי בין השמשות להאי בריא לכוס חי הילכך אין כאן
איסור מוקצה ואיסור שבת אין כאן דהא לחולה בישלה: והאי. שוחט לא היה בין השמשות ראוי
לכוס איכא איסור מוקצה אף על גב דאיסור שבת ליכא: פעמים שהשוחט. לחולה מותר לבריא לכוס
כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת: והמבשל. לחולה
שנחלה היום אסור לבריא: כגון שקצץ דלעת. מן המחובר ובישלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת
היתה בין השמשות: הלכתא השוחט לחולה בשבת. לחולה מבעוד יום: אדעתא דחולה קא שחיט. וליכא
למיגזר שמא ירבה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למישחט כולה: והרי"ף
בפרק כירה (יז.) ובפרק קמא דחולין (ד.) כתב הא דאמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת
מותר לבריא באומצא וכו' והשמיט הא דאמר רבי יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור
לבריא וכו' וכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' כ) דטעמא משום דלאו הלכתא היא דמיירי
בחולה שחלה היום ואסר ליה משום מוקצה ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת
איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים (מה.) וכיוצא בהם ומוקצה
מחמת חסרון כיס (קנז.) כמו שפסק הרי"ף בפרק קמא דשבת (ח.). וגם הרמב"ם בפרק
ב' (ה"ט) כתב סתם השוחט לחולה בשבת מותר [לבריא] לאכול ממנו בשר חי וכו' וכתב
על זה הראב"ד והוא שיהיה לו חולה מבעוד יום. וכתב הרב המגיד דלדידן דקיימא לן
כרבי שמעון אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחאו בידים אבל אם לא דחאו בידים
מותר ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה לא דחאה הוא בידים: אבל הר"ן
(סוף יז.) כתב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מיהו דוקא בחולה שחלה מבעוד יום
אבל חלה בשבת אסור לבריא משום דההוא מידי דשחיט בשבת הוה ליה מוקצה מערב שבת והכי מוכח
בהאי שמעתא בפרק קמא דחולין והרי"ף סתם הדברים ולא פירש כל צרכו עכ"ל. ומשמע
לי דהר"ן סבר דרב דימי לא פליג אדרבי יצחק בר אדא ואדרב פפא אלא במאי דשרו מבשל
לחולה שנחלה היום בשר שהיתה שחוטה מאתמול דלדידיה אפילו הכי אסור גזירה שמא ירבה בשבילו
אבל בשוחט לדברי הכל אי חלה מבעוד יום שרי ואי חלה בו ביום אסור משום מוקצה וכן פירש
רש"י (שם ד"ה פעמים שהשוחט). ולדעת הרא"ש והרב המגיד נראה דגם אשוחט
פליג רב דימי ואמר דבכל גוונא מותר ואפילו חלה היום. ואם נפשך לומר דגם לדידהו לא פליג
רב דימי אלא במבשל אבל בשוחט גם לרב דימי לא שרי אלא בחלה מבעוד יום דוקא וכדברי רש"י
איכא למימר דסבירא להו דמשום דסתמא קאמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא נקטה הרי"ף
למימריה כי היכי דלישתמע דאפילו בחלה היום שרי משום דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה
מוקצה אלא בשדחאו בידים: ויש לדקדק בדברי הר"ן היאך לא הרגיש במה שכתבו הרא"ש
והרב המגיד דכיון דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה אלא בנר שהדליקו בו באותו שבת
אי נמי גרוגרות וצמוקים כדאמרינן בפרק כירה ופירש רש"י (ריש מה:) גרוגרות וצמוקים
דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית
בה משום מוקצה ויש לומר דמדמי לה למחובר דאף על גב דלא דחייה בידים אסור כדאמרינן בפרק
אין צדין (ביצה כד:) גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור ופירש רש"י
(ד"ה אם יש) דאסור משום מוקצה ואפילו לרבי שמעון משום דכל שלא לקטן מבערב אסח
דעתיה מינייהו ודמו לגרוגרות וצמוקים והכא נמי כיון דלא שחטה מבערב אסח דעתיה מינה.
ולדעתו ז"ל שכתב שם (יג. ד"ה אמר רב פפא) על דברי רש"י וזה לשונו וכתב
הרז"ה (המאור הקטן ד"ה והא) שלא היה צריך לכל זה כי ברור הוא דמודה רבי שמעון
בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו כגון כוס וקערה ועששית (שבת מד.) וזהו טעמו בבכור
(ביצה כו:) שאם עבר וביקרו אינו מבוקר דכיון דסבירא ליה אין רואין מומין ביום טוב מוקצה
הוא מחמת קדושתו ואיסורו ודבריו נראין לי עיקר אף על פי שחלק הרמב"ן ז"ל
(מלחמות שם יג. ד"ה ועוד) עליהם עכ"ל הדבר ברור דבלא טעמא דרש"י שפיר
קאמר דאיכא בבהמה שנשחטה לחולה שחלה היום משום מוקצה: והרשב"א כתב בפרק קמא דחולין
(טו. ד"ה עד כאן) ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור
מודה הוא בשוחט שאסור ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (ביצה כז:) חלוק היה רבי שמעון
בבעלי חיים שמתו הכא מודה דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות
בהמתו דמיתה שכיחא אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת ורבינו
נטריה רחמנא כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים
כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן
מחמת גדלן בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מיניה ביומיה. עד כאן לשונו: ואם תאמר לדברי הרא"ש
והרב המגיד ורבו של הרשב"א מאי שנא בהמה ממחובר דכי היכי דבגוי שהביא דורון אמרינן
דמדהוה ליה ללקטם מבעוד יום ולא לקטם אסח דעתיה מינייהו והוה ליה מוקצה הכי נמי הוה
לן למימר בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה. והיה נ"ל
דלדידהו לא הוי טעמא דגוי שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וכתירוצא
קמא דתוספות דריש ביצה (ג. ד"ה גזירה) ואפילו אם תמצי לומר דמשום מוקצה מיתסר
איכא למימר דההיא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה וקיימא לן כוותיה לגבי יום טוב לדעת הרי"ף
(ביצה כב.) והרמב"ם (יו"ט פ"א הי"ז) אבל בשבת דקיימא לן כרבי שמעון
לא מיתסר משום מוקצה אלא משום שמא יעלה ויתלוש. אבל הרא"ש כתב (פ"ג דביצה
סי' ב) גבי גוי שהביא דורון דאפילו לרבי שמעון הוי מוקצה כיון דלא לקטינהו מאתמול.
ואפשר לומר דהרא"ש סבירא ליה דבמחובר דוקא שייך לומר מדלא לקטינהו אקצינהו לפי
שכל אדם יכול ללקוט בידיו מה שאין כן בבהמה שצריכה לישחט על ידי מומחה ובסכין בדוק
וגם יש טורח בשחיטתה ואפשר שהיה בדעתו לשחטה אלא שלא נזדמן לו מומחה או סכין בדוק או
שלא יכול ליפנות מעסקיו כדי לשחטה וכיון שאין מניעתו מלשחוט מוכיח שהקצה אותה לא אמרינן
בה מדלא שחטה אקצה. ועוד יש לומר דסבירא ליה דהלכה כמאן דאמר בפרק כירה (מה:) ובפרק
אין צדין (כז:) חלוק היה רבי שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה
נינהו ואם כן כשנשחטו בשבת בהיתר לחולה אפילו שחלה היום שרו. וצריך לומר לפי זה דכל
שאינו מוקצה לענין טלטול אינו מוקצה לענין אכילה ומיהו לא משמע הכי ממה שכתב הרא"ש
בפרק אין צדין (סי' ז) גבי אין מוקצה לחצי שבת: ומה שכתב רבינו שמותר לאכלו חי ובלא
מליחה כן כתבו התוספות (ד"ה ונסבין) והרא"ש (סי' יט) בפרק קמא דחולין (יד.)
גבי ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא וכן כתב שם הר"ן (ד. ד"ה גמ') אהא
דהשוחט לחולה בשבת: כתוב בארחות חיים (הלכות שבת סי' שמח) הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו
לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה ואפילו חלה מבעוד יום שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה
שהוא גדל והולך כן כתב הרא"ה ז"ל עכ"ל: והא דאמרינן דמבשל לחולה בשבת
אסור שמא ירבה בשבילו כתב הרשב"א (חולין טו: ד"ה המבשל) פירש רבינו הרב ז"ל
גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו ומשום הכי גזרינן שמא יעשה
כך לפי שיבוא לידי איסור סקילה בכך אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה
על האש דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא אלא דרבנן בלבד. בסימן של"א
(סוף קו.) אכתוב דברי הר"ן בפרק ב' דביצה (ט: ד"ה ומיהא) על המרבה בשבת יותר
מהשיעור הצריך אם אסור מדאורייתא או מדרבנן: כבר כתבתי בתחלת הסימן (ד"ה ומה שכתב
רבינו אין צריך) דלכולי עלמא מבשל לחולה בשבת מותר לבריא במוצאי שבת לאלתר ולא בעינן
בכדי שיעשו: כתב האגור (סי' תקג) בשם תשובת הרשב"א שהמבשל בשבת לחולה שיש בו סכנה
אסור לחולה אחר שאין בו סכנה כיון שאפשר על ידי גוי. ואני מצאתי התשובה ההיא (ח"א
סימן תתיד) וכתוב בה דטעמא משום דאיכא למיחש דלפעמים לא ימצא לעשות על ידי גוי ועבד
ושפחה שאינן של ישראל ויבוא זה להרבות בשבילו: וכתבו התוספות בפרק קמא דגיטין (ח: ד"ה
אע"ג) דשמא דוקא לצורך מילה שרי להרבות כדאמרינן התם (עירובין סח.) נחים ליה אגב
אימיה אבל לצורך דבר אחר אפילו על ידי גוי אסור להרבות וכן נראה מדברי הר"ן שאכתוב
בסמוך: כתב הר"ן בפרק אין מעמידין (ע"ז ט. ד"ה כי) גבי הא (פסחים כה.)
דכי אתא רבין אמר בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים שגוי שבישל
לחולה בשבת מותר לבריא במוצאי שבת דליכא משום בישולי גוים כלל דלא שייך הכא חתנות וכתב
שאין לסברא זו ראיה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח
סעיף ב
השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול
<ב> בין (ח) ד שחלה היום, (ט) מותר הבריא לאכול ממנו (י) ה חי (בשבת); אבל המבשל, (או עשה שאר מלאכה), לחולה, (יא) אסור (בשבת) לבריא או לחולה
(יב) שאין בו סכנה, דחיישינן (יג) ו שמא ירבה בשבילו. הגה: ז ואפי' בישל ע"י אינו
יהודי, (יד) אסור [ה] בשבת. (תוספות פ"ק דגיטין ור"ן פ' אין מעמידין). ואם
קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפי' היה חולה (טו) מבע"י, אסור לבריא בשבת ח
משום (טז) שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה (ב"י בשם א"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ב
(ח) שחלה היום - ולא אמרינן דהבהמה
היא מוקצה מחמת איסור דאיתקצאי בבה"ש מחמת איסור שחיטה שבאותו פעם לא היה חולה
עדיין שיהיה דעתו עליה לשחטה דהא אנן קיי"ל כר' שמעון דלית לו מוקצה אלא היכי
דדחיה בידים כגון נר שהדליקו עליו באותו שבת דדחיה בידים שלא להשתמש בו באותה שבת כיון
שהדליק בו אבל גבי בהמה לא דחיה בידים ועיין עוד בב"י:
(ט) מותר הבריא וכו' - הטעם כיון דעיקר
השחיטה לצורך החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא שייך בזה שמא ירבה בשבילו:
(י) חי בשבת - ובלא מליחה דאסור למלוח
בשבת והדחה בעי משום דם בעין משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש:
(יא) אסור בשבת - אבל במו"ש מותר
מיד ולא בעינן לזה בכדי שיעשה. וטעימה אם התבשיל יפה בשביל החולה מותר גם בשבת:
(יב) שאין בו סכנה - דגם הוא כבריא
לענין זה שאסור מן התורה לבשל עבורו ע"י ישראל וחיישינן שאם נתירו לאכול מזה שמא
ירבו בשבילו:
(יג) שמא ירבה בשבילו - ליתן בשר לתוך
הקדרה וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו הוא מרבה בפעם אחת קודם שיתן הקדירה
על האש וי"א דהוי דרבנן כיון שהוא בפעם אחת עיין ב"י [מ"א ועיין בספרי
אהבת חסד בפ"ז שביררנו ראיה מהגמרא דהעיקר כדעה הראשונה]:
(יד) אסור בשבת - לבריא ליהנות ממנו
אבל במו"ש מותר מיד וטעמו דכיון דהא"י בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו
וגם לא גזרו בזה משום בישולי א"י [הגר"א]:
(טו) מבעוד יום - ר"ל והיה בדעתו
מבע"י לקצוץ הפרי בשבת אפ"ה אסור מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר כיוצא
בזה שהוא גדל והולך בשבת אבל פרי שנגמר בשולו ושוב אין גדל והולך מועלת בו הכנה אע"פ
שהוא מחובר אבל חולה שנחלה היום אסור בכל גווני ליהנות לבריא משום מוקצה דמחובר:
(טז) שגדל והולך - עיין במ"א
שמקשה דליבטל הגידולים בעיקר שהוא הרוב של היתר ויהא מותר לבריא כשנחלה מבע"י
ובביאור הגר"א מצדד ג"כ כן להלכה:
שו"ת משפטי עוזיאל
כרך א - או"ח סימן י
(להלכות שבת או"ח סי' ש"ה)
שאלה: לרגל דבר הבהמות שפרצה בארצנו
בשנה זו: ובהיות שמחלה זו היא מחלה מתדבקת ממקום למקום על ידי כניסתם של בני אדם מכפרים
שנפוצה בהם מחלה זו למושב אחר, אסרה הממשלה כניסתם של תושבי הכפרים הערביים שבהם נגעה
מחלה זו למושבות ישראל, ולכן נטלה האפשרות לחלוב הבהמות בשבת על ידי אינו יהודי, ואם
נשאיר הפרות טעונות חלב עד מוצאי שבת עלולות להסתכן ולהפסיק את חלבן, ועל ידי כך יהרס
לגמרי משק החלב שבמושבות ישראל שהוא מקור פרנסה למאות בעלי משק חלב ופועליהם המרובים.
ולכן נפשנו בשאלתנו למצוא דרך היתר לחלוב הפרות בשבת עד אשר יהיה אפשר לחלוב שוב על
ידי לא - יהודי ע"מ להשתמש בו אחר השבת, או אם מותר לחלוב על מנת להשליכה לאיבוד.
וזאת תשובתי בעזרת החונן לאדם דעת:
אולם אין היתר זה אמור אלא בתנאים
אלה:
א) שהחליבה תעשה על ידי כלי ולא בידים,
איברא שהתוס' כתבו דבמקום צערא דגופא מותר לאשה לחלוב בידה ולהוציא חלב שבדדיה אבל
מסתברא שזהו רק באשה לפי שאינה מוציאה חלבה אלא להקל צערה, אבל בחלב בהמה שיש בה גם
הנאת החלב הויא מלאכה הצריכה לגופה אעפ"י שהחליבה גופא היא מדרבנן לא התירו במקום
צער דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכלל גדול למדנו הרמב"ן שכל מלאכה שהיא
נעשית בשנוי, כגון גונח, וכן בהמה שנפלה לאמת המים, לא התירו אלא לתת כרים תחתיה: אבל
אסור להעלותה בידים אפילו אם תמות אם לא יעלנה (טו"ז סי' של"ו ס"ק י"א)
וגם באשה פסק מרן: לא תיקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותינק את בנה (סי'
שכ"ח) ולא התירו אלא שתהיה שותה ומניקתו. וכן בצנור שעלו בו קשקשים לא לא התירו
אלא למעכן ברגל משום דמתקן כלאחר יד הוא הא למדת שאין שבות ניתר אלא על ידי שנוי, ולכן
אין להתיר חליבה בשבת בידים אלא על ידי כלי לוחץ על הדדים ומוציא חלבם ובדרך זו יש
להתיר אפילו לר"ת דאסר החליבה משום ממחק: ובמפרק על ידי כלי, שהיא מפרק כלאחר
יד ובמקום צער דבהמה מותר גם לדעת הרמב"ם ודעימיה וכמו שכן פסק בגונח שמותר לינק
(ה' שבת פ' כ"א ה' י"ד) והוא הדין לצער בע"ח.
ב) התנאי השני: שתעשה החליבה בצנעה:
וכמ"ש בדין צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה.
ג) התנאי השלישי: שלא יהיה אפשר לעשותו
על ידי לא יהודי שאף לדעת הר"ן דמקום צער הגוף מותר לישראל להתיר השבות אפילו
במקום דאיכא גוי: אבל במקום צער בע"ח אין להתיר ע"י ישראל במקום שאפשר להקל
צער בע"ח זה ע"י לא יהודי.
ד) והתנאי הרביעי: שהחליבה תעשה קמעה
קמעה במדה הדרושה להקל צער הבהמה וקלקול דדיה ולא לחלוב בבת אחת. שהרי יסוד צדדי ההיתר
הוא משום צער בע"ח והפסד ממון, וזה יתוקן על ידי חליבה מקצתית להקל החלב ממילא
להקל צערה.
כל זה אני אומר לא להלכה ולא למעשה
אלא הצעה למשא ומתן לברורה ולבונה של הלכה זו עד אשר יסכימו עמי רבותינו הגאונים שבארצנו.
ת"א ת"ו, תמוז תרפ"ו
שו"ת שרידי אש חלק
א סימן לה עמוד עח
חליבה בשבת שלא על ידי נכרים
ב"ה, ועש"ק חיי שרה תרצ"ו
לכבוד הרה"ג מהר"ש האנאווער
שליט"א רב בווירצבורג יצ"ו
ע"ד שאלתו באנשי הכפרים. שאין
הנכרים רוצים לעשות מלאכה בשבילם, אם מותר להם לחלוב בעצמם, וכבודו כתב שיש בזה טעם
להתיר משום צער בעלי חיים וגם משום סכנת נפשות של הישראלים, שהנכרים יאמרו שהיהודים
אינם חוששים לצער בעלי חיים או שהם מאבדים אוכלים וכו' - לפי"ד אין בזה משום סכנה,
שהרי אפשר לישראלים לומר לעכו"ם שיחלבו ויקחו את החלב לעצמם, וזאת ודאי יעשו העכו"ם,
וא"כ אין בזה משום סכ"נ, אלא משום הפסד ממונם של ישראל (ועיין או"ח
סי' של"ו סעיף ט'). וכבר נשאל בדומה לזה בשו"ת מהר"ש ח"ד סי' ע"ב
ואסר, עי"ש.
אולם זה מקרוב הופיע ספר משפטי עוזיאל
להרב הראשי הספרדי מתל - אביב והוא מראה פנים להיתר באופן שיחלוב לתוך קדירה שיש בה
חלב נקפה או גבינה דהוי כחולב לתוך האוכל, וגם שיחלוב בכלי ולא ביד, וגם שיחלוב קמעא
קמעא. עי"ש שהביא כן גם משו"ת אבן יקרה, שכתב ג"כ להתיר.
וידוע כי בארץ ישראל לא רצו הרבנים
להתיר, והרב עוזיאל הי' יחיד בהוראתו הנ"ל. והנה בא"י יש סניף להיתר מטעם
מצות ישוב ארץ ישראל, משא"כ באשכנז. ולאידך גיסא יש כאן משום פיקוח פרנסה למשפחות
עבריות, שאין להן מקור אחר לפרנסה.
ולכן איני רוצה להורות בזה לא איסור
ולא היתר ומי שדעתו יפה יבוא ויורה.
ועצתי, שגם כת"ר בל יתיר את החליבה,
אלא יספר להם דברים כהויתם, כי יש רבנים מתירים באופנים הנ"ל ורובם אוסרים והוא
בעצמו אינו יכול להכריע הלכה כמאן וישתמט מהם, והנח להם לישראל מוטב שיהי' שוגגים וכו',
כי במקום שיש שאלת פרנסה אי אפשר להעמיד את הדין על תלו ולכוף את העם שיתנהגו עפ"י
המחמירים.
ידידו מברכו בברכת שבתא טבא
יחיאל יעקב וויינבערג