רי"ף שבת דף סא.
גמ' שבת דף קמה.-קמה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 72:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 31:35 דקות
1)גונח, מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום
צערא לא גזרו רבנן
2)צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים
4)אשה שהלך בעלה למדינת הים, והעידו
עליו שמת אפילו עד מפי עד
5)עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל
שלא לדעת נאמן
6)זיתים וענבים שנתרסקו מע"ש,
משקים היוצאים מהם מותרין
7)דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת
8)נהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי
9)יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם
בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול.
1)
גונח, מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יד
המולל מלילות מולל בשנוי כדי שלא יראה
כדש, היונק בפיו פטור, ואם היה גונח מותר לו לינק מ בפיו מפני שהוא מפרק כלאחר יד
ומשום צערו לא גזרו ואף על פי שאין שם סכנה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
לג גונח מכאב לב וכו'. בפרק אף על פי (כתובות ס.) תניא רבי מרינוס אומר
גונח יונק חלב בשבת והביאו הרי"ף בפרק חבית (סא.) וכתב על זה ואי קשיא לך דגרסינן
בפרק חרש (יבמות קיד.) אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב ואמרינן
היכי דמי אי דאיכא סכנה וכו' דשמעת מינה דגונח אף על גב דאית ליה צערא אסור ליה לינק
מבהמה בשבת ההיא לא קשיא מידי דההיא מימרא אליבא דאבא שאול היא ולית הלכתא כוותיה דהא
פסק רב יוסף (שם בפרק אע"פ ס.) הלכה כרבי מרינוס דאפילו בשבת במקום צערא לא גזרו
ביה רבנן. והרא"ש (סי' ד) אחר שכתב דברי הרי"ף כתב ויש מפרשים דההיא דפרק
חרש בצער של רעב היא כלומר ומשום הכי לא שרי אלא ביום טוב ולא בשבת וההיא דפרק אף על
פי בצער של חולי שאין בו סכנה היא ומשום הכי שרי אפילו בשבת וכן כתבו התוספות בפרק
חרש (ד"ה שבת) בשם רבינו תם וכן כתב סמ"ג (לאוין סה יב ע"ד) וכך הם
דברי רבינו והרא"ש בתשובה הסכים לדברי הרי"ף ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף לג
(קו) גונח, מותר לינק חלב מהבהמה,
(קז) דבמקום צערא לא גזרו רבנן. (קח) לט וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב, (קט)
מ אסור לינק מהבהמה (קי) בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף לג
(קו) גונח - מכאב לבו שרפואתו לינק
חלב רותח מהבהמה:
(קז) דבמקום צערא וכו' - היינו דאף
דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא משום מפרק דהוא תולדה דדש וכמו שכתבנו בריש סימן שכ"א
מ"מ בזה שהוא ע"י יניקה דהוא רק כלאחר יד לא הוי רק איסור מדרבנן והתירו
בזה ואף דקי"ל דבכל חולי שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה הכא שאני דרפואה שלו
הוא לינק בעצמו [ר"ן]:
( קח) וי"א שאם וכו' - האי לשון
י"א אין מדוקדק דמשמע דלסברא ראשונה מותר בשבת אפילו משום צער רעב ובאמת לא הזכירו
דבר זה כלל ואפשר דלדידהו אפילו ביו"ט אסור בזה אלא דין בפ"ע הוא דיש פוסקים
שמחלקים בין שבת ליו"ט לענין צער רעב וכתב הב"ח וא"ר דהלכה כהיש אומרים:
(קט) אסור לינק - דדוקא משום צער חולי
התירו אבל לא בזה דהוא עכ"פ מפרק כלאחר יד:
(קי) בשבת - אבל ביו"ט מותר
אם אין לו א"י לחלוב על ידו. ואם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו גם ביו"ט
אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סימן תק"ה:
2)
צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים
בית יוסף אורח חיים סימן
שלו
ט צינור שעלו בו קשקשים וכו'. בפרק אף על פי (כתובות ס.) וכתבוהו הרא"ש
בפרק חבית (סי' ד) תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכם ברגלו בשבת
בצנעא ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו רבנן אמר רב יוסף
הלכה כנחום איש גליא. ופירש רש"י צינור. המקלח מים מן הגג: קשקשים. קשים ועשבים
שסותמים ומעכבים את קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית: כלאחר יד. על
ידי שינוי ברגלו. וכתבו התוספות (ד"ה ממעכן) [והא דאמר] (שבת סד: וש"נ) כל
מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו דוקא באיסור מלאכה
דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם (שבת קמו:) שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל
הכא לא יראה אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרו רבנן לאסור בחדרי חדרים. וקרוב
לזה כתב הר"ן בפרק חבית (סא. ד"ה ממעכן) וכתב עוד ואפשר דלאו דוקא בצנעא
דאי לא אפשר בצנעא אפילו בפרהסיא נמי שרי מיהו כל היכא דמצי למיעבד בצנעא טפי מעלי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלו סעיף ט
צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים
(מו) ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, (מז)
<ט> ממעכן ברגלו * בצנעה, דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו,
במקום פסידא לא גזרו רבנן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ט
(מו) ועשבים - תלושין [פמ"ג]:
(מז) ממעכן - פי' דורסן ומשפילן ברגליו
וכתב המאירי פרק חבית דלהסירם הנה והנה אסור אפילו ברגלו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ט
* בצינעא - עיין בב"י שהביא
בשם הר"ן שכתב דאפשר דאפילו בפרהסיא שרי אלא דלכתחלה כל היכי דמצי למעבד בצינעא
טפי מעלי ועיין בא"ר שנשאר בצ"ע בזה ונ"ל שגם שארי הראשונים
לא ס"ל כן מדהקשו כולם מהא דא"ר כל מקום שאסרו מפני מ"ע אפי' בחדרי
חדרים אסור ואי דבזה מותר מדינא אפילו בפרהסיא אין ענין לקושיתם:
3)
זיתים וענבים, אסור לסחטן
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה י
הסוחט את הפירות להוציא מימיהן חייב
משום מפרק, ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת, ואין חייבים מן התורה אלא על
דריכת זיתים וענבים בלבד, ומותר ו לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל, שמשקה הבא לאוכל
אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל, אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב,
והחולב ז לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב ח לתוך הכלי.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יב
מפרק חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים
חייב משום מפרק, לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים
וענבים שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים, אבל שאר פירות כגון ט פרישין ותפוחים ועוזרדין
מותר לסוחטן בשבת מפני שאינן בני סחיטה.
4)
אשה שהלך בעלה למדינת הים, והעידו עליו שמת אפילו עד מפי
עד
רמב"ם הלכות גירושין
פרק יב הלכה טו
מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה
למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם,
חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה
ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא
או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות,
אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין נאמנין לומר מת פלוני
ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
יז סעיף ג
אשה שהלך בעלה למדינת הים, והעידו
עליו שמת, י אפילו עד אחד, (ט) אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב, מותרת. יא ואפילו
עד מפי עד, או אשה מפי אשה, או עבד או שפחה או קרוב, כשרים לעדות זו. ופסולי עדות, אם פסולים מדרבנן, כשרים לעדות זו. יב אבל פסולי עדות
דאורייתא, פסולים. ואם מסיחים לפי תומם, כשרים. וכן עובד כוכבים או ישראל מומר לעבודת
כוכבים ולכל התורה כלה, אם הוא מסיח לפי תומו, נאמן. הגה: לא בא עד בדרכים הנזכרים,
רק יוצא קול הברה בעיר, שמת, אין משיאין את אשתו (ת"ה סי' רכ"ב ובתשובת הרמב"ן
סי' פ').
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן יז סעיף ג
י אפילו ע"א - והא דע"א
נאמן כאן ובעלמ' קי"ל ע"א אינו נאמן נגד החזקה כמ"ש בי"ד סימן
קכ"ז וכאן היא בחזקת אשת איש משום דכאן הקילו חז"ל משום תקנת עגונה ובר"פ
האשה רבה אית' הטעם דחז"ל סמכו דהי' דייקא שפיר משום החומרא שהחמירו עליה בסופה,
ובר"פ האשה שלום אית' הטעם משום דהיא מילת' דעביד' לגלויי ועיין מהרי"ק שורש
ל"ב ומ"ש אפילו העד עבד אע"ג סתם עבד פסול לעדות מדאוריית' מחמת עבירה
צ"ל דאיירי כאן בידוע שהוא כשר כמ"ש בי"ד סימן א' וכ"כ ב"ח
ועיין בנ"י:
יא ואפילו עד מפי עד - וכן לחומר'
מהני עד מפי עד שהוא חי כ"כ בתשובת מהרשד"ם סימן נ"ט, אשת אליה הנביא
או אשת ריב"ל מותרת דלא נקרא א"א אלא אשת מלאך ונ"מ אם יזכה איש כמותו
מהרי"ל והביא בד"מ:
יב אבל פסולי עדות כו' - היינו פסולי
מחמת עבירה:
5)
עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת נאמן
רמב"ם הלכות בכורות
פרק ב הלכה טו
עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא
לדעת נאמן, אפילו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו וישחט עליו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שיד סעיף ה
עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא
לדעת, נאמן. אפילו אשה נאמנת לומר: בפני נפל מום זה מאליו, וישחט עליו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה טז
זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו
מהן משקין מעצמן נ מותרין, וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת משקין היוצאין מהן בשבת מותרין,
שאין כאן מקום לגזרה שכבר ריסקן מבערב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנב סעיף ה
ומותר (לה) לפתוח מים לגנה והם נמשכים
והולכים בכל השבת; (לו) ולהניח (לז) קילור (סם של רפואה שנותנין על העין) עבה על העין
אע"פ (לח) שאסור להניחו בשבת; (לט) ולתת מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים מאליהם כל
השבת (מ) ואפילו מוגמר מונח בכלי, טז דאין אדם מצווה על שביתת כלים; ולתת שעורים בגיגית
(מא) לשרותן; (מב) יז וטוענין בקורת בית הבד יח והגת מבעוד יום על זיתים וענבים,
(מג) <ו> והשמן והיין היוצא מהם * מותר (וע"ל סימן ש"ב סעיף ג');
(מד) וכן * יט בוסר (מה) ומלילות שריסקן מבעוד יום מותרים המשקים היוצאים מהם; ומותר
(מו) לתת חטים לתוך רחיים (מז) של מים, סמוך לחשיכה. הגה: <ז> ולא חיישינן *
להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים (מח) ובכל מקום
שיש לחוש כ להשמעת קול (טור ותוספות והרא"ש פ"ק דשבת, וסמ"ג וסמ"ק
וסה"ת והגה"מ פ"ו ותשובת מהרי"ו סימן ק"ל ואגור) והכי נהוג
לכתחלה, מיהו (מט) כא במקום פסידא כב יש להקל כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ"ד.
ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר מערב שבת, אע"פ שמשמיע קול להודיע
השעות בשבת, (נ) כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (טור, ועיין לקמן סימן של"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנב סעיף ה
(מב) וטוענין וכו' - ואפילו לא נתרסקו מקודם מותר
לטעון כיון שמתחיל הפעולה קודם שתשקע החמה וכנ"ל אך לענין שמן ויין היוצא מהן
כתב המ"א דאין מותר רק אם הוא טוען בעוד היום גדול שיוכל להתרסק קודם שבת ע"י
טעינת הקורה וא"כ אפילו סחיט להו אח"כ בידים בשבת ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין
היוצא מהן מותר דאין מקום לגזור משום סחיטה אבל אם יטעון סמוך לשקיעה ממש דלא יתרסקו
קודם השבת ע"י הקורות אסור המשקין היוצא מהן גזירה שמא יסחוט:
(מג) והשמן והיין היוצא וכו' - פי'
אף מה שיוצא בשבת ולא גזרינן שמא יסחוט כמו שגזרו במשקין שזבו מזיתים וענבים שלא נתרסקו
וכדלקמן בסימן ש"כ ס"א דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט ע"כ גזרו אפילו בזבו
מעצמן אבל הכא שכבר נדרסו ע"י הטעינה ובלא"ה זב מעצמו אלא שיוצא טפי ע"י
הסחיטה בידים בזה אין איסור אלא מדרבנן ע"כ בזב מעצמו בשבת שרי לגמרי וזה הטעם
הוא ג"כ בבוסר ומלילות שריסקן ועיין בבה"ל דאין להתיר כ"א בשדכן ג"כ
קודם השבת ודיכה הוא יותר מריסוק:
6)
זיתים וענבים שנתרסקו מע"ש, משקים היוצאים מהם מותרין
בית יוסף אורח חיים סימן
שכ
ב ואם נתרסקו יפה מערב שבת מותרין המשקין היוצאין מהם. נתבאר בסימן רנ"ב
(יא:):
כתב בעל התרומה (סי' רכג) גיגית מלאה
ענבים שבועטין בה במקלות וכו'. כן כתוב בספר מצות גדול (לאוין סה יג.) וסמ"ק
(סי' רפב עמ' רפד) וכן כתב המרדכי סוף פרק קמא דשבת (סי' רנט) דשרינן יין היוצא בשבת
על ידי שמתבטל ביין שיצא מערב שבת ולא דמי לדבר שיש לו מתירין שיכול להמתין עד לאחר
השבת ואפילו באלף לא בטיל (ביצה ג:) דהני מילי כשהאיסור בעין מתחלה ואחר כך נתערב בהיתר
אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ סעיף ב
זיתים וענבים * (יג) שנתרסקו מע"ש,
* משקים היוצאים מהם מותרין; ואפי' אם לא נתרסקו מע"ש, אם יש יין בגיגית שהענבים
בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית, מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא מהענבים
(יד) ה <ג> מתבטל ביין שבגיגית.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ב
(יג) שנתרסקו מע"ש - דכיון שנתרסקו
יזוב המשקה מאליו ושוב אין בזה חיוב חטאת אפילו אם יסחוט בידים ולכן לא גזרו על משקין
היוצאין:
(יד) מתבטל - ואע"ג דלאחר
שבת יהיה לו היתר וקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ה"מ באיסור
שהיה ניכר תחלה בעין ואח"כ נתערב משא"כ בזה כל מעט ומעט שיוצא נתערב תיכף
ונתבטל בששים ביין ההיתר שהיה בו מכבר ואין חל עליו שם איסור ולפ"ז אם הענבים
מונחין בפני עצמן והיין זב מהם במדרון ויורד לתוך יין שהיה שם כבר מע"ש אסור כל
היין להסתפק ממנו משום דבר שיש לו מתירין שהרי מקודם שנתערב היה בעין וניכר [ספר התרומה
בסימן רכ"ג]. כתבו האחרונים דמותר לתת ענבים בשבת בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם
כמו בשלג בסעיף טי"ת וכן מותר לשרות צמוקים וכיוצא בהם במים לעשות שתיה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ב
* שנתרסקו - בטור כתב שנתרסקו יפה
וכונתו דבעינן שיהיה נדוך היטב וכמו שכתב בעצמו לעיל בסימן רנ"ב והמחבר בכונה
השמיט תיבת יפה דאזיל לשיטתו שם דס"ל דאפילו במחוסר דיכה מותר המשקין היוצאין
וכמו שכתב הגר"א והמא"מ שם [ובחנם התפלא הב"ח על השו"ע] ומפני
זה השמיט ג"כ בשו"ע מה שהביא הטור בשם בה"ת לענין גיגית שבועטין אותה
במקלות דבעה"ת כתב שם זה לשיטתו דאוסר בריסוק לבד כ"ז שמחוסר דיכה ע"ש
בדבריו משא"כ להמחבר. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל בסימן רנ"ב בבה"ל
בשם הא"ר דאין להתיר בריסוק לבד כ"ז שמחוסר דיכה וכשיטת הטור וסה"ת:
* משקין היוצאין מהן מותרין - וכ"ש
חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן דמותרין [גמרא]:
7)
דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ח
דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין
מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת, ודבר שהוא צונן מעיקרו
ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אם לא היתה הדחתו גמר מלאכתו אבל אין שורין
אותו בחמין.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
ד (א), טו (א) אפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משום בישול אם נצטנן כבר וכו'.
בפרק כירה אהא דתנו רבנן (מ:) מביא אדם קיתון של מים ומניח כנגד המדורה כתב הרא"ש
(סי' י - יא) תימה מאי שנא הכא דשרינן להשים קיתון של מים אצל המדורה בשביל שתפוג צינתו
ואי לאו משום דמבשל בשבת הוה שרי אפילו יד סולדת בו ולעיל (לח:) אסרינן להשים על גבי
כירה אפילו גרופה וקטומה אף על פי שהתבשיל נתבשל מערב שבת ולית ביה משום בישול כדאמרינן
(לט. קמה:) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ויש לומר דיש לחלק בין להשים
על גבי כירה למדורה דחזרה על גבי כירה אסור אבל אצל המדורה שרי משום דדמי לסומך (לז.)
ואף על פי שאין דבר מפסיק כיון שהצריכו חכמים להרחיק מן המדורה איכא היכרא ולא אתי
לחתויי. ולמאי דפרישית דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל לא תקשה הא דאמרינן בפרק במה מדליקין
(סוף לד.) דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל גזירה שמא ירתיח. התם לאו משום בישול אלא
משום שמא יחתה. ורש"י פירש לעיל (שם ד"ה משחשכה) גזירה שמא ירתיח קדרה שנצטננה
כשירצה להטמינה וירתיחנה בתחלה באור נמצא מבשל בשבת ופריך אי הכי בין השמשות נגזור
דהא שבות מעליא הוא דהא איכא גזירת איסור דאורייתא וכן בפרק קמא (יח:) דפריך גבי יורה
עקורה והלא מגיס ופירש רש"י ובמבשל הוי בישול. מדבריו למדנו שאף בתבשיל שנתבשל
ונצטנן שייך ביה בישול כיון שיש בו משקה והא דאמרינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין
אותו בחמין בשבת היינו דבר יבש כגון תרנגולתא דרבי אבא בפרק חבית (קמה:) ונראה לי להביא
ראיה לדבריו מדתניא בפרק המביא כדי יין (ביצה לד.) אחד מביא האור ואחד מביא העצים וכו'
כולם חייבים אף על פי שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל המגיס בה נמי חייב משום
מבשל אלמא יש בישול אחר בישול ואף על פי שלא נצטננה. ואיכא למידחי דעד שלא נתבשל כמאכל
בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפשר דאין בישול אחר בישול.
ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שהגיע למאכל בן דרוסאי
אם נצטנן והרתיחו חייב כדפירש רש"י גבי שמא ירתיח והא דפריך בפרק קמא והלא מגיס
אפילו ביורה רותחת איכא למימר סמנין לצבוע בהם צריך בישול לעולם אי נמי לאו משום בישול
פריך אלא משום צובע כשהוא מגיס מכניס הסממנין בצמר: ונראה דלמאי דמסיק דוקא בנצטנן
והרתיחו חייב הא אם היה רותח לא כיון שכבר הגיע למאכל בן דרוסאי. ולפי זה הוה ליה לרבינו
לפסוק כדמסיק הרא"ש דמשהגיע למאכל בן דרוסאי אם נצטנן והרתיחו חייב וכמו שכתב
ברמזים (קיצור פסקי הרא"ש שם סי' יא) והוא כתב כאן דאפילו בעודו רותח שייך בו
בישול. ואפשר שאף על פי שברמזים כתב מסקנת הרא"ש היינו לפי שבאותו הספר לא בא
לכתוב סברת עצמו אלא לסדר דברי הרא"ש בקצרה אבל בספר זה שבא לפסוק הלכה למעשה
לא רצה לסמוך על סברת הרא"ש שאין לה ראיה דברייתא דפרק המביא כדי יין סתמא קתני
כולם חייבים ולא חילקה בין הגיע למאכל בן דרוסאי ללא הגיע וגם מאי דשני אמאי דפריך
בפרק קמא דשבת והלא מגיס שינויי דחיקי נינהו ולכן לא סמך עליהם אלא דאפילו בהגיע למאכל
בן דרוסאי שייך ביה בישול אפילו רותח כפשטא דברייתא דהמביא כדי יין ופירכא דהלא מגיס.
וכיון דאפילו בהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול אפילו בעודו רותח אם כן כשכתב רש"י
גזירה שמא ירתיח קדרה שנצטננה ונמצא מבשל בשבת צריך לומר דבנתבשלה כל צרכה לגמרי היא
ומשום הכי לא הוה מיחייב משום מבשל אלא אם כן נצטננה דאם לא נתבשלה כל צרכה לגמרי מאי
איריא נצטננה אפילו עודה רותחת נמי חייב משום מבשל. ובלאו הכי נמי משמע דבקדרה שנתבשלה
כל צרכה לגמרי היא דסתם קדרה כשמטמינים אותה בדבר שאינו מוסיף הבל כבר נתבשלה כל צרכה
ואפילו הכי מחייב רש"י אם נצטננה והרתיחה. ואין לומר דרבינו פסק כסברת הרא"ש
דעד כאן לא קאמר הרא"ש שיש חילוק בין הגיע למאכל בן דרוסאי ללא הגיע אלא לענין
חיוב חטאת אבל איסורא מיהא איכא אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי. דאי אית ביה משום
בישול חיובא נמי איכא ואי לית ביה משום בישול אמאי מיתסר ועוד שהרא"ש כתב בסברתו
ואחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אם נצטנן והרתיחו חייב כדפירש רש"י גבי שמא ירתיח
הרי שלא חילק בין נתבשל כל צרכו ללא נתבשל כל שהגיע למאכל בן דרוסאי ומנא ליה לרבינו
לחלק ביניהם הילכך כמו שכתבתי בתחלה עיקר. ומשמע לי שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח:
והא דאמרינן דתבשיל שנתבשל כל צרכו ונצטנן יש בו משום בישול אם יש בו רוטב כתבו סמ"ק
(סי' רפב עמ' רפח) וזה לשונו ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול לאחר
שנצטנן אם חוזר ומרתיחו כדאמרינן בפרק במה מדליקין שמא ירתיח וכדפירש שם בקונדריס.
עד כאן. ומשמע דאפילו בנתבשל כל צרכו אסר דסתם קדרות כשמטמינין אותם בדבר שאינו מוסיף
הבל כבר נתבשלו כל צרכן. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב סט ע"ג) וזה לשונו
כי כל דבר שנצטנן אפילו מבושל כל צרכו ויש בו רוטב ומצטמק ויפה לו יש בו משום בישול
ולפיכך אין מניחין אותו כל כך סמוך למדורה במקום שהיד סולדת בו אלא ברחוק שלא תהא היד
סולדת בו. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (שם סוף ע"א) בשם ה"ר יונה וזה לשונו
וכל זה שאמרנו שמחזירין דוקא שהגיע למאכל בן דרוסאי ואפילו הגיע אם שהה בעודה בידו
עד שנצטנן התבשיל אסור להחזירה אם יש בה רוטב דכל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא
צונן כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק הוי מבשל גמור. עד כאן. ולמדנו מדבריו דאם מצטמק
ורע לו אף על פי שיש בו מרק אין בו משום בישול ושרי ליתנו אצל המדורה אפילו במקום שהיד
סולדת בו. וכתב עוד רבינו ירוחם (שם) ומכל מקום מוכח מהגמרא שאם לא נצטנן אפילו שינה
מרתיחתו קצת מותר להחזירה. עד כאן לשונו: אבל הרמב"ם כתב בפרק ט' (ה"ג) המבשל
על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. עד כאן לשונו. וכתב
הרב המגיד שכתב כן מדתנן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת שאם היה בו
משום בישול אפילו בחמי האור היה חייב אלא ודאי לית ביה משום בישול ומשום הכי שרי לשרותו
בחמין ומיהו על האור ממש מיתסר מדרבנן וזה נלמד מדין חזרת מצטמק ורע לו. ומשמע מדברי
הרמב"ם דכשלא נתבשל כל צרכו אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי
נמי מיחייב. והרב המגיד כתב שדעת הרשב"א (יח: סוד"ה צמר, לט. ד"ה גמרא)
וקצת מפרשים שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בישול דבר תורה. ונראה
דלפי דבריהם כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשרותו בחמין בשבת כיון שכשמבשלו על האור
ליכא חיובא אבל לדעת הרמב"ם כל שלא נתבשל כל צרכו אם שורה אותו בחמין בשבת חייב
חטאת כמבשל באור עצמה כמו שכתבתי למעלה. ומכל מקום לא חילקו בין תבשיל שיש בו מרק ליבש.
וגם בפרק כ"ב (ה"ד) כתב הרב המגיד בשם הרשב"א (מ: ד"ה מביא) דלדברי
הכל תבשיל שנתבשל מערב שבת ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו
והוא שלא יתן על גבי המדורה או על גבי כירה. עד כאן לשונו. ולא חילק בין יש בו מרק
לאין בו אלמא בכל גוונא שרי לתתו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת ואם כן מתניתין דכל
שבא בחמין מלפני השבת אפילו ביש בה מרק נמי היא. וכן נראה דעת הר"ן שכתב בפרק
כירה (יט. ד"ה תנו רבנן מביא) גבי הא דאסרינן להניח קיתון של מים כנגד המדורה
במקום שהיד סולדת מיהו הני מילי בדבר שלא נתבשל אבל צונן שנתבשל מותר להניחו אפילו
בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו שאין דרך בישול בכך וראיה לדבר
מדתנן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת כלומר אפילו בכלי ראשון אף על
פי שתולדת האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על גבי האש ממש ומיהו דוקא בכלי ראשון
או כנגד המדורה אבל על גבי האש ממש אסור דהא אסיקנא לעיל (ר"ן טז: ד"ה ותו)
דאפילו תבשיל המצטמק ורע לו אסור להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. עד כאן לשונו.
הרי שסתם דבריו להתיר לתת כנגד המדורה במקום שהיד סולדת צונן שנתבשל ולא חילק בין יש
בו מרק ליבש אלמא דבכל גוונא סבירא ליה דשרי. ומיהו לתתו כנגד המדורה במקום שאין היד
סולדת פשיטא דלכולי עלמא שרי ואפילו יש בו מרק ונצטנן וכמו שיבוא בדברי רבינו לקמן
(פה.) מותר ליתן קיתון של מים או של שמן כנגד האש וכו'. ואם יש בו שומן והוא נימוח
מחום האש גם כן יבוא משפטו בדברי רבינו בסוף סימן זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף ד
<ג> תבשיל שנתבשל כל צרכו,
* (כב) יא יש בו משום (כג) בישול * (כד) אם יב נצטנן. הגה: יג <ד> וי"א
דוקא אם מצטמק (כה) ויפה לו (רבינו ירוחם ח"ג); ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו
נתבשל (כו) כמאכל ב"ד =בן דרוסאי=, * שייך בו בישול * (כז) אפילו בעודו רותח;
(כח) וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו (כט) מרק, (ל) אבל דבר (לא)
שנתבשל כבר, (לב) והוא יבש, (לג) יד מותר לשרותו בחמין בשבת. ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל
מלפני השבת, אין שורין (לד) אותו בחמין בשבת אבל (לה) טו מדיחים אותו בחמין בשבת,
* (לו) <ה> חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא * קולייס האספנין שאינם צריכים בישול
אלא מעט * (לז) והדחתן * היא גמר מלאכתן. הגה: * (לח) וה"ה טז כל דבר קשה שאינו
ראוי לאכול כלל בלא שרייה, (לט) דאסור לשרותו בשבת, * דהוי גמר מלאכה. (הגהות מרדכי).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ד
(כב) יש בו וכו' - וכל דינים האסורין
משום בשול אפילו ליתן על הכירה להתנור קודם היסק אסור כמ"ש סימן רנ"ג:
(כג) בישול - וע"כ אסור מן התורה
להניח התבשיל הזה בשבת במקום חם שהיד סולדת בו ולערב אותו בתבשיל רותח בכלי שני יש
להקל [אחרונים]:
(כד) אם נצטנן - היינו שאין היד
סולדת בו אף שהוא קצת חם עדיין אבל אם היד סולדת בו אף שנצטנן מרתיחתו לא שייך בו בישול
עוד דבכלל רותח הוא ואין בישול אחר בישול [ודוקא לענין להחזירו לתנור כשהוא גרוף מן
הגחלים או שהם עמומין אבל לתנור כשאינו גרוף וכ"ש על האש ממש אסור להחזיר לכו"ע
אפילו רותח גמור וכדלעיל ברנ"ג] וכ"ז הוא דעת המחבר אבל הרמ"א לקמן
בסט"ו בהג"ה כתב דכל זמן שלא נצטנן לגמרי נהגו להקל דאין בו משום בישול וע"ש:
(כה) ויפה לו - אבל אם מצטמק ורע
לו מותר להניח סמוך למדורה אפילו במקום שהיס"ב ועיין בב"ח שפסק כסברא הראשונה
דאין חילוק בזה וכן משמע בביאור הגר"א:
(כו) כמאכל ב"ד - וה"ה
יותר עד שיגמר בישולו שייך בו בישול מן התורה:
(כז) אפילו בעודו רותח - ופשוט דאפילו
ע"י א"י אסור לגמור הבישול ונראה דבדיעבד אין לאסור התבשיל דיש לסמוך על
הפוסקים שסוברים דכיון שנתבשל כמאכל ב"ד שוב אין בזה משום בישול:
(כח) והני מילי וכו' - ר"ל הא
דאמרן דבנצטנן שייך בישול בכל גוונא:
(כט) מרק - דבדבר לח כיון שאזיל חמימותו
ונצטנן בטל ממנו שם בישולו הראשון:
(ל) אבל דבר וכו' - היינו בנתבשל כל
צרכו:
(לא) שנתבשל כבר - דוקא שנתבשל
אבל אם לא נתבשל אלא נשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב אסור לשרותו בחמין שהיס"ב
בשבת דאע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כ"ז שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי
ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין ויש מקילין בדבר ודעת הפמ"ג
דהמקילין מיירי בדבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו אף בכלי ראשון שהוסר מן האש אבל דבר
שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון לכו"ע אסור וטוב להחמיר בכל גוונא ע"ש
וכ"ז לענין לשרותו בכלי ראשון אבל לשרותו בכ"ש אף שהיס"ב יש להקל בכל
גוונא כיון שבע"ש נשרה בחמין שהיס"ב:
(לב) והוא יבש - ר"ל שהריקו המרק ממנו:
(לג) מותר לשרותו - אפילו בכלי
ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול אבל לא יתנו לכ"ר
שעומד על גבי האש:
(לד) אותו בחמין - שהיד סולדת בהן
ואפילו אם לא יניחו שם עד שיהיה נימוח ואפילו בכלי שני נמי אסור לשרות דמיחזי כמבשל
ולא דמי לתבלין בסעיף ט' דלא אסר אלא בכלי ראשון דתבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי
כמבשל:
(לה) מדיחין אותו - והיינו שמערה עליו מכ"ש דמכ"ר אסור לערות עליו דעירוי
ככ"ר ומבשל כדי קליפה כמו שכתוב סעיף יו"ד וה"ה דשרי לערות מכ"ש
ע"ג דבר לח צונן דה"ל כהדחה בעלמא [אחרונים]:
(לו) חוץ מן המליח הישן - דג מלוח
של שנה שעברה וקולייס האיספנין הוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין
וע"כ אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואיתא בגמרא דאם הדיחן בחמין
חייב חטאת והנה כמה אחרונים כתבו דטבע של אלו הדברים שאין יכולין לאכלו כ"ז
שלא הודח בחמין וע"כ הדחה שלהן חשיבא בישול דמשוי לה אוכל וה"ה שאר דבר מלוח
כיוצא בזה שאין יכולין לאכול כלל בלי הדחה אבל דברים שיכולין לאכלן ע"י הדחת מים
צוננים אין איסור להדיחן בחמין מכלי שני ולפ"ז דג מלוח שבמקומנו שנקרא הערינ"ג
שיכולין לאכול ע"י הדחת צוננים ולפעמים אף בלי הדחה מותר להדיחו אף במים חמין
ומהט"ז משמע דיש ליזהר שלא להדיחו בחמין וכן כתב בספר שלחן עצי שטים ובח"א
וכן נכון לנהוג למעשה ועיין בה"ל:
(לז) והדחתן וכו' - ר"ל בחמין
אבל בצונן מותר להדיחו ואף לשרותו ואפילו בדבר שע"י שריה בצונן נעשה ראוי לאכילה
שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת כמ"ש בסימן שכ"ד:
(לח) וה"ה כל דבר קשה - ר"ל
דבר שהוא ראוי לאכול חי בלא בישול אך שהוא יבש וקשה מאד עד שאינו ראוי לאכול כלל מחמת
זה בלא שריה בחמין דאסור לשרותו ולכאורה למה צריך הרמ"א לסיים דהוי גמר מלאכה
תיפוק ליה דכל דבר יבש שלא נתבשל מבעוד יום אסור לשרותו בחמין בשבת וכנ"ל י"ל
דרוצה להשמיענו דבזה שהוא גמר מלאכתו יש איסור בשריה מדאורייתא כמו בהדחת מליח הישן
ועיין בה"ל:
(לט) דאסור לשרותו - אפילו בכלי שני
וה"ה אם הוא דבר שיהיה נעשה ראוי לאכילה ע"י הדחת חמין בעלמא גם ההדחה אסור
וכנ"ל לענין דג מליח. ועתה נבאר דין בישול עלי הטיי"א השייך בכמה ענינים
לסעיף זה. הנה טיי"א בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור
סקילה ובשוגג חיוב חטאת וע"כ יש ליזהר בו מאד ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין
לעצמן בקולות שאין בהם ממש וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י.
הנה לערות מכלי ראשון על עלי הטיי"א יש בזה בודאי חשש אב מלאכה דקי"ל דעירוי
מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף יו"ד וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או
בתוך הקאכלין עד שיהיה היד סולדת בו בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז
ואפילו אם ירצה ליתן את עלי הטיי"א לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה כדי שיהיה
על המים שם כלי שני ג"כ אסור כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת
אין שורין בשבת אפילו בכ"ש וכ"ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי
הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא
אפילו באופן זה וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם מע"ש רותחין מכלי ראשון
כדי שעי"ז יהיה נקרא הטיי"א מבושל במקצת דעירוי מבשל כדי קליפה ויהפך בעת
העירוי את הטיי"א היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [ויותר טוב שיהיה
מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל] ואח"כ יריק את העסענס לכלי אחר כדי שישארו
עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון
כיון שכבר נתבשלו מע"ש כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול
אפילו אם נצטנן [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי
זה גופא וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח] דאם ישאר
בו משקה העסענ"ס הרי קיי"ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן אם לא שמי העסענס
הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר וכן הדין לענין קאוו"י
יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן
והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח].
ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי הטיי"א והקאוו"י אם נתן עליהם מאתמול מים
מכ"ר אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את הטיי"א והקאוו"י בתנור או בקאכלין
אחר ששפך עליהם מים דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי
קליפה ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי. והנה אופן זה שבארנו אף שאין למחות
ביד הנוהגים בו מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה דהיינו שיתקן העסענס מע"ש
לגמרי שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס
הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כ"ש וה"ה שמותר
לתת לתוך הכוס הזה שהוא כ"ש חלב שנצטנן אבל אסור לערות עליהם מכ"ר וכדלעיל
בס"ד וכשהעסענס שלו אינו צונן הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ד
* יש בו משום בישול וכו' - הנה דין
זה אף דסתם המחבר מ"מ יש בזה פלוגתא דרבוותא דדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן
דשוב אין בו משום בישול אפילו נצטנן לגמרי אך דהמחבר סתם להחמיר כדעת רש"י ורבינו
יונה והרא"ש והטור ועיין בסימן רנ"ג בביאור הגר"א שלא הכריע בין השיטות
וכ"ז לענין להעמידו נגד המדורה אבל להעמידו על האש ממש או לתנור שאינו גרוף לכו"ע
אסור עכ"פ מדרבנן אפילו רותח ממש:
* אם נצטנן - עיין במ"ב דהיינו
שאין היד סולדת בו ואם הורק לכלי שני אף אם היה עדיין יד סולדת בו יש לומר דדינו כמו
נצטנן ויש בו עתה משום בישול [מפמ"ג]:
* שייך בו בישול - ואף דהיה יכול לאכול
ע"י הדחק מתחלה את התבשיל וחייב על שיעור כמאב"ד משום מבשל וכמו שכתב הרמב"ם
בפ"ט הלכה ה' מ"מ המסייע לגמור כל צרכי בישולו גם הוא בשם מבשל יקרא מן התורה
ולפ"ז אם נטל בשבת הקדרה מן הכירה וספק לו אם כבר נתבשל כ"צ אסור לו להחזירו
אף שהוא עודו בידו והכירה גרופה כל שיש חום בכירה שיוכל להתבשל יותר ע"י עמידתו
שם:
* אפילו בעודו רותח - כן הוא דעת הרמב"ם
וטור [וכן משמע בתוספות ל"ט ד"ה כל ע"ש אך בתוספות ריש פרק כירה ד"ה
חמין ותבשיל משמע דכל שנתבשל כמאב"ד מותר להחזיר]. והנה לפלא היה בעיני מתחלה
על פסק המחבר שסתם כדעת הרמב"ם דהלא הרבה ראשונים חולקין ע"ז והם הרמב"ן
בחידושיו ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש והר"ן והמאירי כולם פוסקין דמכיון
שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו משום בישול ומותר להחזיר בשבת לתנור גרוף מן הגחלים
אף שהוא חם ויכול לגמור הבישול עי"ז אמנם מצאתי אח"כ דגם דעת הרמב"ם
לאו דעת יחידאה היא דהרבה מן הראשונים שסוברין כמותו והוא האור זרוע הגדול מצדד ג"כ
כן ע"ש במלאכת אופה וגם מביא שם כן בסוף דבריו בשם פירוש הריב"א ועוד מצאתי
חבל ראשונים דקיימי בחדא שיטתא דעד שנגמר בישולו כל צרכו יש בו משום בשול והוא ספר
התרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ שכתבו שיזהר שלא יוסיף כיסוי משתחשך על
הקדרה שלא נגמר בישולה כל צרכה מפני שממהר בישולה עי"ז והעתיקם הטוש"ע לעיל
בסימן רנ"ז סעיף ד' וע"כ דסבירא להו דיש בזה איסור דאורייתא דאם אין בו איסור
דאורייתא יהא מותר לגמרי וכמו שכתב בב"י בסימן זה וכן משמע מפירוש הגר"א
שכתב שם הטעם מהא דמגיס אלמא דס"ל דיש בזה איסור דאורייתא [אך ק"ק על הרא"ש
בפרק במה טומנין בתחלתו שהעתיק ג"כ הדין שלא יוסיף כיסוי אף דהוא בעצמו ס"ל
דחזרה מותר בשנתבשל כמאב"ד ויש ליישב דדבריו אינם רק לענין כירות אבל לא לענין
קדרה גופא אבל על יתר הפוסקים הנ"ל לא נוכל ליישב זה דהם כתבו בהדיא על הקדרה
ע"ש] וכן לדעת רש"י ע"כ דס"ל ג"כ דיש בזה משום בישול עיין
ברא"ש פרק כירה סימן יו"ד ובק"נ שם. היוצא מדברינו דהרמב"ם ורש"י
והתרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ ואור זרוע והריב"א והטור כולם סוברים
דיש בזה משום בישול וע"כ אין לזוז למעשה מפסק השו"ע ובפרט דהוא דאורייתא
ומ"מ נראה דבדיעבד אם החזיר הישראל הקדירה במקום חם דהיינו לתנור גרוף [דאל"ה
אסור משום חזרה לכו"ע וכנ"ל בסימן רנ"ג] אין לאסור התבשיל בדיעבד וכמו
שכתב הפמ"ג בס"ק יו"ד דכל שיש ספק פלוגתא אי הוי בישול אין לאסור בזה
בדיעבד:
* חוץ וכו' - עיין מ"ב מש"כ
בשם הט"ז ואף דיש לומר דכונת הט"ז לאסור בחמין הוא דוקא אם מלוח הרבה שאינו
יכול לאכול בלי הדחה בחמין מדסמכיה לענין מליח הישן שאינו נאכל בלי הדחה בחמין כמבואר
בדברי רש"י מ"מ אין להקל דמסוף דבריו דמסתייע להא מילתא מהא דטונינא שהובא
בב"י שמותר להדיחו בצונן ושם הלא ראוי לאכול אף בלא הדחת חמין כמבואר שם ואפ"ה
אינו מותר אלא בצונן לפי הבנת הב"י בדברי הפרדס [ועיין במחה"ש דכן מפרש הט"ז]
ובאמת קשה מאד להקל לענין דג מלוח שבמקומנו [שנקרא הערינ"ג] אחד דלפעמים הוא משל
שנה שעברה ואולי הוא בכלל מליח הישן שנזכר במשנה ואפילו אם ידוע שהוא של שנה זו הלא
ידוע שהוא דג שהיה נקרא בלשונם טונינא כמו שכתב בספר שלחן עצי שטים [עי"ש שכתב
שזה היה בהעלם דעת הט"ז] וא"כ אף אם נפרש דעת הפרדס בטונינא להקל להדיחו
אף בחמין וכמו שביארו הא"ר בשם הפרישה והתו"ש וקולייס האיספנין שאסרו במשנה
להדיחו בחמין מין דג אחר הוא מ"מ להלכה אין בנו כח להכריע כן דהרבה ראשונים מפרשין
דקולייס הוא טונינא ראשון לכל הערוך בערך אספנין בשם י"א ורש"י בפרק כירה
[דף ל"ט] והר"ן שם וכן בחידושיו כולם כתבו בהדיא דהוא טונינא [ואף דרש"י
בעצמו בפרק חבית כתב דהוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין משמע דבלא
הדחה בחמין לא היה נאכל וא"כ אין זה טונינא דהלא על טרית שאמרו חז"ל שנאכל
חי מחמת מלחו כתב רש"י בברכות דף מ"ד דהוא טונינא ע"כ אנו מוכרחין לומר
דרש"י גופא ספוקי מספקא ליה בזה כי היא מחלוקת ישנה וכשתי דעות המובא בערוך] והרמב"ם
בפ"ו דמסכת מכשירין פירש בזה פירוש אחר עי"ש א"כ משמע מזה דהוא מחלוקת
קדומה בין הראשונים בפירוש קולייס ומי יוכל להכריע ולהתיר בענין חיוב חטאת ומה שהקשה
הפרדס דהלא טונינא ראוי לאכול אף בלי הדחה בחמין ואמאי נחייב אהדחה משום בישול יש לתרץ
דהוא כמו שאר דברים שנאכלין כמות שהן חיין ואפ"ה חייב בבישולן וכמו שנכתוב לקמן
והטעם דמשתבחין יותר ע"י הבישול ובזה נמי קים להו לחז"ל דבהדחה מועטת בחמין
נגמר בישולן ונשתבחו לאכילה כמו בבישול גמור וחייב חטאת וע"כ יש ליזהר בזה מאד
שלא להדיחו בחמין ואפילו בעירוי מכלי שני:
* וקולייס האיספנין וכו' - ולאו דוקא
אלו דה"ה לכל כיוצא בזה דבר דק ורך ביותר [רמב"ם פ"ט]:
* והדחתן וכו' - עיין במ"ב שבצונן
מותר כן משמע בב"י וכ"כ בא"ר בשם הפרישה ובתו"ש ובספר מעשה רוקח
ושארי אחרונים וראיתי בפמ"ג שרוצה לחדש דבר דמשום שאינו יכול לאכול כלל בלי הדחה
חיובו הוא משום מכה בפטיש ומשום זה מקשה על הב"י והפרדס דאמאי מותר בצונן ונשאר
בקושיא והנה בלבוש ג"כ ראיתי שכתב לענין שריית דבר קשה דחיובו הוא משום מכה בפטיש
אבל באמת לא נהירא דבר זה כלל וכבר תפש עליו בא"ר דברש"י ורמב"ם מבואר
להדיא דחיובו הוא משום בישול ור"ל שאמאי לא חייבוהו שם משום מכה בפטיש א"ו
דבאלו הענינים לא שייך מכה בפטיש וממילא דבצונן דלא שייך בו משום בישול מותר וכדברי
הרמב"ם ורש"י מוכח להדיא בדף ל"ט ע"א בגמרא דאמר שם רב יוסף גלגל
הביצה חייב חטאת וע"ז אמר מר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא כל שבא וכו' חוץ מקולייס
האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן אלמא דבזה חיובא נמי משום מבשל וממילא דוקא בחמין
וכן איתא להדיא בספר יראים לרא"מ והרי"ו והאור זרוע והכל בו והמאירי והר"ן
שמכולם משמע להדיא דחיובא דוקא בחמין ומשום מבשל וגם לדעתם של הלבוש ופמ"ג דכל
דבר שנגמר תיקונו לאכילה ע"י איזה פעולה אף אם לא נוכל לחייבו משום מבשל נחייבנו
משום מכה בפטיש א"כ אמאי אמר שם בגמרא דביצה שצלה אותה בחול ובאבק דרכים הוא רק
איסור דרבנן דאינו תולדת האור נחייבנו משום מכה בפטיש ועוד אמאי אמר שם בדף קנ"ה
והובא לקמן בסימן שכ"ד שוויי אוכלא משוינן נחייב אותו משום מכה בפטיש כיון שהוא
השוה דבר זה לאוכל א"ו דבענינים אלו של אוכל לא שייך שם מכה בפטיש והנה הפמ"ג
תולה עצמו בספר הפרדס ואומר שזה הוא דעתו דדבר שאינו יכול לאכול בלי הדחה חיובו הוא
משום מכה בפטיש ואיך שהוא הלא הפרדס בעצמו כותב דבצונן מותר וגם יש בזה אריכות דברים
בביאור דברי הפרדס ואכ"מ אח"כ מצאתי בספר נשמת אדם שגם הוא רוצה לצדד דדבר
שאין יכול לאכול בלי הדחה דחיובו הוא משום מכה בפטיש והקשה בעצמו מה שהקשיתי מדף ל"ט
דאמר שם אף אנן נמי תנינא וכנ"ל ודחה דבעינן מליח הישן וקולייס האיספנין היה יכול
לאכול מתחלה ע"י הדחק לכך לא נוכל לחייב אח"כ משום מכה בפטיש אבל ז"א
דגם מליח הישן מתחלה אינו נאכל כלל וע"י הדחה הוא נאכל ע"י הדחק כדאיתא בחידושי
הר"ן וכ"כ בא"ז דמליח הישן מתחלה אינו נאכל כלל וא"כ כי היכי דשם
חיובו הוא רק משום מבשל ולא משום מכה בפטיש ה"ה לכל דבר שאינו יכול לאכול מחמת
מלחו או לשריית דבר קשה שחיובו הוא ג"כ משום מבשל ולא משום מכה בפטיש וממילא דוקא
בחמין וכן משמע בביאור הגר"א שטעם אחד הוא לשניהן ע"ש. היוצא מדברינו דענין
מכה בפטיש בדבר אוכל הוא דבר חדש שלא נמצא בפוסקים ואדרבה יש כמה סתירות לזה וכמו שכתבנו
למעלה וע"כ אין להחמיר בהדחת צונן בשום גוונא כנלענ"ד בעז"ה:
* היא גמר מלאכתן - לכאורה נראה שגם
בזה הוא דוקא כשהיד סולדת בו דדומיא דמדיחין דרישא דבודאי מותר אפילו בחמין שהיד סולדת
בהן וע"ז קאמר שם במשנה חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן
משמע דאיירי באופן אחד והט"ז וש"א לא הזכירו היתר רק צונן וצריך טעם למה
וצ"ע למעשה:
* וה"ה כל דבר קשה - עיין במ"ב
שהקשה למה צריך לסיים דהוי גמר מלאכה עיי"ש א"נ יש לומר דהגהת מרדכי סובר
כדעת המרדכי שפירש בסימן ש"ב דהאי מדיחין הוי אפילו בכלי ראשון ולהכי אסור בו
שרייה דבכלי שני אפילו שרייה שרי ולהכי קאמר דבדבר קשה שהשריה מרככו שיהא ראוי לאכול
אסור השריה בו בכל גוונא ואין נ"מ בין אלו השני תירוצים רק בביאור דבריו ומביאור
הגר"א משמע יותר כפירוש הראשון:
* דהוי גמר מלאכה - עיין מ"ב
מש"כ אודות בישול הטיי"א ועיין בסה"ד שכתבנו שיתן העסענ"ס הצונן
לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו החמין לתוכה ועיין בס' בית מאיר שכתב דמ"מ אין למחות
ביד אחרים שנותנים העסענ"ס הצונן מקודם ואח"כ מערה מכ"ר אף שהוא יד
סולדת בו כיון שהוא מבושל מיהו כל בעל נפש יחוש לעצמו שלא לערות מכלי ראשון כ"ז
שהיד סולדת בו ע"ש ולכן יעצנו שיתן החמין מקודם:
8)
נהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף טו
(צב) דבר שנתבשל (צג) כ"צ * והוא
יבש שאין בו מרק, לח מותר להניחו (צד) כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו. הגה:
(צה) ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא (צו) רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר. (צז) ויש
מקילין לומר דכל שאין נותנו (צח) ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, לט אפילו
[לה] נצטנן, מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה (צט) אם לא נצטנן לגמרי, וכמו
שכתבתי לעיל סי' רנ"ג.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף טו
(צב) דבר שנתבשל וכו' - הטעם דכיון
שכבר נתבשל שוב אין בזה משום חשש בישול ומיהו על האש ממש אסור מדרבנן מפני שנראה כמבשל
אבל בזה שמעמידו כנגד המדורה שאין דרך בני אדם ברוב פעמים לבשל כך אפי' איסור דרבנן
ליכא [הרשב"א] ועיין מה שכתבנו לקמיה בשם הרא"ש שסובר דסמוך למדורה ג"כ
אסור אלא צריך להרחיק קצת:
(צג) כל צרכו והוא יבש - דאי לא הוי
כל צרכו אפי' אם היה דבר יבש והוא רותח יש בו עוד משום בישול כנ"ל בס"ד וממילא
אסור להעמידו במקום שהיס"ב ואי הוי דבר לח אפי' בכל צרכו יש בו עוד משום בישול
אם נצטנן לפי מה שפסק המחבר בריש ס"ד:
(צד) כנגד המדורה - נקט נגד המדורה
ולא אצל המדורה להורות שצריך להרחיק קצת מן המדורה ולכן לא חיישינן שיבוא לחתות באש
דכיון שהצריכו חכמים להרחיק קצת אית ליה הכירא ולא אתי לחתויי [הרא"ש]. וראיתי
איזה אחרונים שכתבו דמיירי שהיה עשוי מדורה בפני עצמה אבל כשמדורת עצים הוא בתוך התנור
אסור להכניס שם קדירה אפי' אם מרחיק קצת מן המדורה כיון שהוא מקום שהיד סולדת בו ולא
גרע ממה שמבואר בסימן רנ"ג דאסור להכניס קדרה לכירה כשאינה גרופה דהוא אפי' אם
אינו מעמידו סמוך להאש. אך אם אינו מעמיד את הקדרה על קרקעית התנור כ"א על איזה
כלי המפסיק אז יש להקל וכנ"ל בסימן רנ"ג ס"ג:
(צה) ואפי' נצטנן כבר - לפרש דברי
המחבר בא דמיירי בנצטנן ולהכי לא התיר אלא ביבש:
(צו) רותח - היינו שהיס"ב:
(צז) ויש מקילין לומר - פליג אמחבר
דס"ל דדוקא כשהוא יבש אבל בדבר לח שנצטנן יש בישול אחר בישול ודעה זו ס"ל
דאין בישול אחר בישול בכל גווני ואפי' נצטנן לגמרי:
(צח) על גבי האש וכו' - דאם נותן ע"ג
ממש אף שאין בו איסור דאורייתא לדידהו עכ"פ אסור מדרבנן מפני שנראה כמבשל וגם
דאתי לחתות בגחלים:
(צט) אם לא וכו' - אף דלדעת המחבר
כיון שנצטנן מעט מחמימותו ואין היס"ב שוב יש בו משום בישול וכמו שכתבנו לעיל בס"ד
המנהג להקל בזה דסומכין בזה איש מקילין כ"ז שלא נצטנן לגמרי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף טו
* והוא יבש וכו' כנגד המדורה - צ"ע
הא לעיל בס"ה מביא דעת הרא"ם וע"ש במ"א דלדעתו ה"ה דיש צלי
אחר בישול ואיך מתיר הכא בסתם [מס' בית מאיר על או"ח וכן הקשה בספר מאמר מרדכי
ע"ש שנדחק ליישב]:
9)
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה
יש בו משום בישול
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
ה וכתב ה"ר אליעזר ממיץ אף על גב שאין בישול אחר בישול וכו'. זה לשון
סמ"ג (לאוין סה יד:) פסק ה"ר אליעזר ממיץ (יראים סי' רעד קלד:) אף על פי
שאין בישול אחר בישול כדתנן בפרק חבית כל שבא בחמין וכו' פירוש בחמין בכלי ראשון שנתבשל
כל צרכו מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מא.) יוצאין
בפסח במצות רקיק שרוי אבל לא במבושל אחר אפייה אף על גב שלא נימוח שהבישול שאחר כן
מבטל האפייה הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אפילו בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת
בו גם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם
עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת. עד כאן לשונו. ומכלי שני שכתב הרב דומה
שתופס עיקר דיש דברים שמתבשלים אף בכלי שני כדאמרינן (מב:) דמלח בכלי שני נמי בשלא
ואין אנו בקיאין בדברים הקלין להתבשל וראוי להחמיר בכולן. עד כאן לשון סמ"ג. ואף
על פי שלא הזכיר רא"ם (יבש ביבש) [בדבר יבש] אלא סתם כתב שאין בישול אחר בישול
כתבו רבינו. להיות כן הדין לדעתו כמו שכתב קודם לכן בסמוך דהא דאין בישול אחר בישול
דוקא בדבר יבש אבל בתבשיל שיש בו מרק יש בישול אחר בישול וגם כי סמ"ק (סי' רפב
עמ' רפח) כתב על דברי רא"ם דלדברי הכל יש בישול אחר בישול בדבר לח וצלול כמו שכתבתי
בסמוך (סוף פב.). וסמ"ק כתב בדברי רא"ם שאסור ליתן פת בתוך כלי ראשון בעודו
רותח ורבינו כתב דאפילו בכלי שני אסור כמו שכתוב בסמ"ג וכן כתוב גם במרדכי פרק
כירה (סי' שב): ודברי רא"ם וסמ"ג כתובים גם כן בהגהות (מיימוניות דפוס קושטנטינא
ריש) פרק ט' ושם מבואר שלא אסר רא"ם ליתן פת לתוך כלי שני מן הדין. שכתבו דאיכא
תרי לישני במלח לחד לישנא אפילו בכלי ראשון לא בשלה ולאידך לישנא אפילו בכלי שני בשלה
וראשון עיקר והמחמיר שלא לתת בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו תבא עליו ברכה מכל מקום
חזינן דיש דברים המתבשלים בכלי שני ואין אנו בקיאין ברכין וקשין לכך צריך ליזהר בפת.
עד כאן לשונו. ובזה נתבטל מה שתמה רבינו למה אסרו בכלי שני וגם מה שכתב ואינו נראה
לאסרו בכלי שני. שטעמו הוא משום דבמלח קיימא לן כלישנא דשרי. ומתוך דברי ההגהות נלמוד
דגם רא"ם מודה בכך ואפילו הכי יליף מינה שפיר דיש דברים רכים שמתבשלים אף בכלי
שני וכיון שאין אנו בקיאין בהם צריך ליזהר: והמרדכי בפרק כירה כתב דברי רא"ם וראייתו
מדאמר רבי יוסי יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל וכתב עליו מיהו ראבי"ה (סי'
קצז) כתב דלאו מילתא היא דבפרק כיצד מברכין (ברכות לח:) מייתי לה ומסיק דעד כאן לא
קאמר רבי יוסי אלא לגבי מצה דבעינן טעם מצה וליכא. והתוספות כתבו בפרק כל שעה (פסחים
מא.) אבל לא במבושל. פירש רש"י דבישול מבטל ליה מתורת לחם ולפירושו מיירי בבלילתו
רכה דבלילתו עבה לא נפיק מתורת לחם כדפרישית לעיל (שם לז: ד"ה דכולי). הרי דאפילו
במצה לית להו שבישול יבטל את האפייה: וההיא דאותביה ראבי"ה ממסקנא דפרק כיצד מברכין
היא קושיא חזקה שהרי היא ממאי דאמרינן גבי שלקות מאי מברכין עלייהו דשמואל אמר מברכין
עליהן שהכל נהיה בדברו ורבי יוחנן אמר בורא פרי האדמה ואמרינן דפליגי במחלוקת שנויה
דתניא יוצאין ברקיק שרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק
שרוי אבל לא במבושל אף על פי שלא נימוח ואסיקנא ולא היא דכולי עלמא שלקות מברכין עליהן
בורא פרי האדמה ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא
אפילו רבי יוסי מודה וכן פסקו כל הפוסקים דמברכין עליהם בורא פרי האדמה וגבי רקיק מבושל
קיימא לן (לקמן סי' תסא) כרבי יוסי ואם כן על כרחך לומר דסברי דלא דמו לרקיק המבושל
דשאני התם דבעינן טעם מצה וליכא: וסמ"ק כתב ג"כ דברי רא"ם והביא ראיה
שיש בישול אחר צלייה מדאמרינן בסוף פרק כל שעה (מא.) צלאו לקרבן פסח ואח"כ בישלו
חייב לפי שהבישול מבטל את הצלייה. וכתב אח"כ ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש
בישול אחר בישול לאחר שנצטנן אם חוזר ומרתיח והשתא יש שלשה חילוקים בדבר לח וצלול לדברי
הכל יש בישול אחר בישול ובדבר יבש אם ראשון ושני הכל דרך אפייה וצלייה לכאורה לדברי
הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה וסברא הוא דגם ה"ר אליעזר מודה
בזה אבל כשהראשון דרך אפייה או צלייה והשני בבישול בתוך מים אוסר ה"ר אליעזר דיש
בישול אחר אפייה וצלייה דומיא דההיא דרקיק מבושל. ולפיכך מותר להניח צלי סמוך לאש כדי
לחמם אפילו היד סולדת בו ויש רוצים לומר דגם בזה אסר ה"ר אליעזר ואינו נראה דלפי
הראיה שהוא מביא מרקיק ופסח אינו כי אם דוקא היכא שבישל בסוף במים או ביין. עד כאן
לשונו. וזהו שכתב רבינו בסמוך בשם ה"ר פרץ. ודע דכי היכי דאותביה ראבי"ה
ממסקנא דפרק כיצד מברכין לדחויי דאין בישול מבטל האפייה ושאני התם דבעינן טעם מצה וליכא
איכא לדחויי נמי דטעמא דצלאו ואח"כ בישלו חייב לאו משום דבישול מבטל את הצלייה
אלא משום דאמר קרא (שמות יב ט) ובשל מבושל מכל מקום וכדאמר התם (פסחים מא.) עולא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף ה
* יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה,
(מ) <ו> אם בשלו אח"כ במשקה יש בו (מא) יז משום [יד] בישול, (מב) ואסור
ליתן פת יח <ז> אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש (מג) יט מתירין. הגה: בכלי
שני; ויש מקילין (מד) כ אפילו בכלי ראשון; (מה) <ח> ונהגו ליזהר (מו) לכתחלה
שלא ליתן פת (מז) אפילו בכלי שני (מח) כל זמן שהיד סולדת בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ה
(מ) אם בשלו אח"כ במשקה - ר"ל
שנתנו בקדרה כשמתבשלת עם רוטב דאם נותנו במשקים צוננים תיפוק ליה דיש בו משום בישול
עבור המשקים:
(מא) משום בישול - דאע"ג דאין
בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי ואפילו עדיין רותח מחמת הצליה
[אחרונים] וה"ה דלשיטה זו יש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש
בלי רוטב [מ"א] ולאו דוקא אצל האש דה"ה בכל מקום שיוכל להצלות מחום התנור
ולכן צריך ליזהר שלא להחזיר בשר מבושל בלי רוטב לתוך התנור במקום החום שהיד סולדת בו
ואפילו אם יעמידנו ע"ג קדרה המפסקת אבל לכו"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה
מותר ליתנו אצל האש אפילו אם נצטנן ובלבד שלא יקרבנו ביותר כדי שלא יבוא לחתות וגם
לא יעמידנו על קרקעית התנור אלא ע"י הפסק כלי ריקנית תחתיה כדי שלא יהיה נראה
כמבשל ועיין לעיל בסימן רנ"ג ס"ה וה"ה באפיה כה"ג דאין אפיה אחר
אפיה:
(מב) ואסור ליתן פת וכו' - הוסיף
בזה דין אחר והטעם דסבירא ליה לדעה זו דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני מפני שהם
רכים ואין אנו בקיאים וע"כ הוסיף לאסור ליתן פת האפוי דהוא רכיך אפילו בכלי שני
וה"ה דלדעה זו יש להחמיר נמי בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני ועיין לקמן בס"ט
אודות תבלין:
(מג) מתירין בכלי שני - ס"ל דאין
כלי שני מבשל בשום דבר:
(מד) אפילו בכלי ראשון - ס"ל
דאין שייך שם בישול אחר אפיה או צליה וה"ה להיפך:
(מה) ונהגו ליזהר וכו' - פי' שאין
נותנים לחם במרק של הטשאלינ"ט בקערה שהיא כלי שני וכ"ש שיזהר שלא לערות עליהם
מכלי ראשון ואותם שחותכים הבצלים ונותנין לתוך המרק בקערה לא ישימו רק אחר שלא תהיה
היד סולדת בהמרק דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים שצריך
ליזהר כי אין אנו בקיאין במידי דמקרי רכיך וכנ"ל וכ"ש לפי מה שנוהגין
ליתן הבצלים לתוך התבשיל שהוא דבר גוש בודאי יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברים דדבר
גוש שמונח בכלי שני דינו ככ"ר. ואפילו אם ימתין עד שיהיה המרק שבקערה אין היד
סולדת בו מ"מ יזהר שלא ישפוך אח"כ על שיורי בצלים שנשאר בקערה מן המרק שבקדרה
אם היד סולדת בהן דעירוי מבשל כדי קליפה כדקי"ל בסעיף י' ויש בזה חשש דאורייתא.
וכן מה שנוהגין איזה אנשים כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכת פת בכלי ולערות עליהם
המרק של הרגלים מכ"ר לא יפה הם עושין דאפילו אם לא יתן הפת בתחלה עד שיערה המרק
תחלה בכלי כדי שיעשה כ"ש הלא כתב רמ"א דיש ליזהר בזה אלא אם רוצה ליתן פת
ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה כדי שתהיה הקערה
כלי שלישי וכ"ש אם רוצה ליתן בצלים ושומים לתוך החמין האלו בודאי יזהר מאד לעשות
כן דאם יערה עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בהן יש בזה חשש אב מלאכה וכנ"ל:
(מו) לכתחלה וכו' - ובדיעבד אפילו
בכ"ר אין לאסור דיש לסמוך איש מקילין:
(מז) אפילו בכ"ש - ובכלי שלישי
מצדד הפמ"ג בסקל"ה להקל עי"ש:
(מח) כ"ז שהיד סולדת בו - עיין
בח"א שכתב דהיכא שהיד נכוית בו לכו"ע מבשל אפילו בכלי שני:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ה
* יש מי שאומר וכו' משום בישול - עיין
מ"ב דה"ה דיש צלי אחר בישול ועיין בפמ"ג שהביא מפסחים מ"א דלא
נתבטל שם בישול הראשון והוליד מזה דמותר לשרותו בחמין בשבת [ר"ל אם עשה צלי אחר
בישול בע"ש] כשאר דבר מבושל ונראה דה"ה לדידיה בבישול אחר צלי דמותר בשבת
להניחו בלי רוטב בתנור אף שיצלה דלא נתבטל שם צלי ראשון ממנו דהא רבינו אליעזר ממיץ
משוה אותם להדדי אך לענ"ד אין דין הפמ"ג מוכרח דנהי דמוכח שם דלא נתבטל שם
הראשון הרי שם השני בודאי קיים ושפיר יש לומר דמקרי עתה בשול אחר צלי. אך זה נלענ"ד
בבשלו ואח"כ צלאו בע"ש דמותר להניחו בתנור בשבת דפעולה אחרונה נקבע בו יותר
ומקרי צלי אחר צלי: