רי"ף שבת דף סא:
גמ' שבת דף קמה:- קמו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 48:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 14:30
דקות
1)חבית, שנשברה ודיבק שבריה בזפת,
יכול לשברה
2)מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו
לפתח מכוין
3)אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב
החבית לסתמו מפני שהוא ממרח
4)חותלות , אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר
וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין
1)
חבית, שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה
בית יוסף אורח חיים סימן
שיד
א (א) אין בנין וסתירה בכלים וכו'. הכי אמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכב:) ובפרק
בכל מערבין (עירובין לה.):
ומה שכתב והני מילי שאינו בנין ממש
וכו'. בפרק בכל מערבין (לד:) תנן נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ובגמרא
ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא בבנין של
מגדל עסקינן וכתב על זה הרא"ש (סי' ה) וזה לשונו משמע דסלקא דעתיה מעיקרא דאיירי
במגדל של עץ שהוא כלי ותימה מאי קשיא ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר והלא מותר
לשבר כלי בשבת לאכול מה שבתוכו כדתנן בפרק חבית (קמו.) שובר אדם את החבית לאכול ממנה
גרוגרות ויש לומר דבפרק המביא כדי יין (ביצה לג:) מוקי לה במוסתקי ופירש רש"י
שברי כלים המדובקים יחד על ידי זפת דמחמת גריעותו לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי.
ואע"ג דהתם לא מוקי לה במוסתקי אלא לרבי אליעזר מיהו גם לרבנן איכא לאוקומי הכי
דרבנן לא פליגי עליה דרבי אליעזר אלא משום דאיהו סבירא ליה וכו' הילכך בתיקון כלי דשייך
ביה בנין מודו רבנן דאסור לשבר החבית לאכול ממנה גרוגרות אי לאו דאיירי במוסתקי דבנין
גמור וסתירה גמורה שייכא שפיר בכלים כדאמרינן בריש הבונה (קב:) מאן דעייל שופתא בקופינא
דמרא חייב משום בונה ולא כמו שפירש רש"י בפרק כלל גדול (עד: ד"ה ואי חייטיה)
גבי מאן דעביד חביתא (דתנורא) [ותנורא] וחלתא דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים.
והא דאמרינן בכל דוכתא אין בנין בכלים היינו דוקא כעין החזרת מנורה של חוליות דפרק
כירה (מו.) ופרק ב' דיום טוב (כב.) אבל כשעושה כל הכלי או תיקון גמור מיקרי שפיר בנין
עכ"ל וכן כתב ג"כ בפרק חבית (סי' ו) והוא מדברי התוספות בפרק בכל מערבין
(לד: ד"ה ואמאי) ובפרק חבית (קמו. ד"ה שובר) ובפרק כלל גדול (עד: ד"ה
חביתא): והר"ן בפרק חבית (סא: ד"ה מתני' שובר) תירץ בענין אחר דלא שרינן
שבירת חבית אלא בכלי קטן כגון חבית דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא ומשום
הכי פרכינן בעירובין אנתנו במגדל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא משום דבמגדל
גדול עסקינן דהוי כאוהל ושייך ביה בנין וסתירה הא במגדל קטן לא שייך ביה בנין וסתירה
ושרי וכן פירש רש"י בעירובין (לה. ד"ה ומתני') וכן מוכחת סוגיא דהתם עכ"ל
וגם תירוץ זה הזכירו התוספות בפרק בכל מערבין (לד: ד"ה ואמאי) אלא שנראה שלא סמכו
עליו משום ההיא דמאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה אע"ג דכלי קטן הוא.
ולהר"ן שסמך על תירוץ זה איכא לתרוצי דכי אמרינן אין בנין וסתירה בכלים הני מילי
בכלי שנתפרק ואין צריך אומן בחזרתו אבל עושה כלי מתחלתו אי נמי כלי שנתפרק וצריך אומן
בחזרתו כל שהחזירו לא מיקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי ומיחייב משום בונה וכן כתב
הוא ז"ל בריש פרק הבונה (לז. ד"ה ומקשו) ובריש פרק כל הכלים (מז. ד"ה
ת"ר דלת) וכן כתב הרב המגיד בפרק י' (הי"ג): ואף על פי שכתבו התוספות (עירובין
לד: ד"ה ואמאי) ומיהו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ג) קאמר הדא דתימא במגדל
של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות משמע דבלא מוסתקי נמי
שרי בכלי עץ לא סמך הרא"ש עליו ורבינו סתם דבריו כהרא"ש: ובפרק חבית (קמו.)
אמתניתין דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות פירש רש"י משום דאין במקלקל משום
איסור שבת וכתב עליו הר"ן (סא: ד"ה מתני' שובר) ולא נהירא דנהי דכל המקלקלים
פטורים (שבת קה:) איסורא מיהא איכא (שם ג.) אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור
אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו דוקא בכלי קטן אבל בכלי גדול לא כיון דשייך
ביה בנין וסתירה: וכתוב בתרומת הדשן סימן ס"ה בשם אור זרוע (ח"ב סי' עח אות
יב יח.) דהא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות איירי בחבית שאינה מחזקת ארבעים סאה
דהוי כלי ואין סתירה בכלים. ואפשר דלהר"ן נמי לא מיקרי כלי גדול אלא אם כן הוא
מחזיק ארבעים סאה:
ומה שכתב רבינו ובלבד שלא יתכוין לנוקבה
נקב יפה וכו'. פרק חבית (שם) במשנה שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא
יתכוין לעשות לה כלי ופירש רש"י שלא יתכוין לעשות לה כלי לנוקבה יפה בפה נאה:
ומה שכתב אבל אם היא שלמה אסור אפילו
לשוברה. כלומר אין צריך לומר שאסור לנוקבה יפה בפה נאה דמתקן מנא אלא אפילו לשוברה
בענין שאינו עושה כלי אסור וטעמו משום דכל שהכלי שלם שאינו מדובק במוסתקי שייך ביה
בנין וסתירה כמו שנתבאר:
ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש
ואפילו יש בה נקב חדש ובא להרחיבו אסור. גם זה שם תנו רבנן אין נוקבין נקב חדש בשבת
ואם בא להוסיף מוסיף ויש אומרים אין מוסיפין. דרש רב עמרם (שם:) משום רבי יוחנן הלכה
כיש אומרים: וכתב המרדכי (סי' תמ) ול"נ דהא מיירי כשמתכוין להוסיף אבל אם היה
סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמרינן
בסוף פרק במה טומנין (נ:) בהני סכיני דביני אורבי וכתב בתרומת הדשן סימן ס"ד דנראה
דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול דלאו פסיק רישיה הוא שיוסיף
בנקב מדמייתי עלה ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה וכו' וההיא על כרחך איירי דלאו
פסיק רישיה הוא שירחיב הגומא. ולפי מה שכתבתי סוף סימן זה (עו. סוד"ה חבית) אפילו
לא הוציאוהו והכניסוהו בחול נמי שרי ועיין שם: תניא בתוספתא דביצה פרק ג' (ה"ט)
קורע אדם את העור שעל פי חבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק עכ"ל
ונראה לי דזינוק היינו מרזב והוא מלשון יזנק מן הבשן (דברים לג כב) וטעמא דאסור משום
דהוי כעושה כלי וכמו שיתבאר בסוף סימן זה (עה:) שאסור ליתן עלה של הדס בנקב במקום מרזב
אם אין לו אלא אחד:
א (ב), יב כתוב בתרומת הדשן סימן ס"ד שנשאל על סכין התחוב בכותל של עץ
מבעוד יום או תקעו בספסל או בדף שאינם מחוברים אי שרי להוציא הסכין בשבת או לאו והשיב
יראה דהיכא דתקוע הוא בכותל שהוא מחובר יש לחוש לאסור להוציאו משום דאם הוא תקוע מעט
בחוזק כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והוה ליה קודח כל שהוא דחייב משום בונה
(שבת קב:) ואין להביא ראיה להתיר מדכתב המרדכי בפרק חבית (סי' תמ) שאם היה סכין תקוע
בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף דכיון דחבית כלי הוא ואין בנין
וסתירה בכלים להכי אין בו משום קודח אפילו אי הוי אי אפשר שלא יוסיף בנקב אמנם נראה
דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף
בנקב מדמייתי עלה ראיה מסוף פרק במה טומנין (נ:) מסכינא דביני אורבי פירוש סכין הנעוץ
בין שורות לבנים שבבנין וההיא על כרחך איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומא. ובסוף
דבריו העלה דכיון דכבר נהגו העולם לאסור להוציא סכין התקוע בכותל ואשכחנא ביה טעמא
כדפרישית יש לנו לקיים המנהג אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש כספסל וכהאי גוונא לא ידעינן
כלל טעם וסברא לאסור והמחמיר בדבר מפריז הוא על מדותיו עכ"ל. וכתב עוד דבסכינא
דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפילו אי לא דצה ושלפה דהתם אינו אלא שמפריש
אורבי מהדדי שאינם גוף אחד ולא שייך ביה קודח: והאי סכינא דביני אורבי הכי איתא בגמרא
אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור מר זוטרא ואיתימא
רב אשי אמר בגורדייתא דקני שפיר דמי ופירש רש"י קנים הדקרנים שיוצאין הרבה בגזע
אחד ותכופים זה בזה שפיר דמי לנעוץ בתוכם סכין לשמרו ואין חוששין שמא יגרור הקליפה
וחייב משום מוחק. ולכאורה דבתלושין מיירי אבל התוספות (שם ד"ה גורדיתא) כתבו דבמחוברין
נמי שרי והוא שהם למטה משלשה דליכא איסור משתמש במחובר למטה משלשה (שבת קכה:). אמר
ליה רב מרדכי לרבא מתיב רב קטינא (כלאים פרק א מ"ט) הטומן לפת וצנונות תחת הגפן
אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלים
בשבת תיובתא ופירש רש"י מתיב רב קטינא תיובתא להנך רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה
אסיר וכן העלו הרי"ף (סוף כג.) והרא"ש (סי' יא) דאפילו לא דצה ושלפה שרי
ואם כן מה שכתב המרדכי בפרק חבית אם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר שהרי אינו מתכוין
להוסיף כדאמרינן בסוף פרק במה טומנין אמר שמואל הני סכיני דביני אורבי דצה ושלפה והדר
דצה שרי לאו למימרא דכשמואל נקטינן דהא איתותב אלא מסופא דמילתא דאסיקנא דאפילו לא
דצה ושלפה שרי הוא דמייתי ולא חש לסיומי מילתא דמפורש בהדיא דשמואל איתותב ולא קיימא
לן כוותיה ואם כן בסכין התקוע בחבית אפילו לא דצה ושלפה שרי אלא שמדברי בעל תרומת הדשן
נראה דכשמואל נקטינן דלא שרי אלא דוקא בדצה ושלפה ואפשר שהוא מפרש דלא מתיב רב קטינא
אלא לרב הונא דאמר לעיל מיניה (שם) האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר
ופירש רש"י עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו.
דהטומן לפת וצנונות להאי דמיא טפי דבתרווייהו איכא למיחש שמזיז עפר אבל סכינא דביני
אורבי איכא למיחש ביה נמי משום מרחיב גומא דהוי בונה: ועם כל זה איני יורד לסוף דעת
בעל תרומת הדשן שבתחלה כתב דנראה דלא שרי סכין התקוע בחבית אלא בשתקעוהו והוציאוהו
כבר בחול הא לאו הכי לא ובסוף התשובה כתב שאם תקוע הסכין בדבר תלוש אין טעם לאסור ומשמע
דאפילו לא דצה ושלפה שרי דאי בדצה ושלפה אפילו במידי דמחובר נמי שרי ואם כן חבית דתלוש
היא אמאי לא אלא אם כן דצה ושלפה ושמא דוקא בחבית המחזקת ארבעים סאה קאמר שדינה כקרקע
אבל אין זה במשמעות לשונו שכתב אפילו בחבית גדולה שמחזקת יותר מארבעים סאה משמע דבכל
חבית מיירי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיד
סעיף א
אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ,
(א) שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: * (ב) א שאינה מחזקת (ג) ב ארבעים סאה (ת"ה
סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה ג בזפת, (ד) יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא
יכוין (ה) לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה (ו) <א> מתקן מנא;
אבל אם היא שלמה, * (ז) אסור לשברה אפי' בענין (ח) שאינו עושה כלי. ואפי' נקב בעלמא
אסור לנקוב בה מחדש, ואפי' יש בה נקב חדש, (ט) <ב> אם להרחיבו, אסור. הגה: (י) ד ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית). ואם היה סכין (יא) תקוע
מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף. הגה: ה ודוקא שהוציאו
ג"כ פעם אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור דהוי פסיק רישא (יב)
דעושה נקב ופתח לחבית (תה"ד סי' ס"ד). כלי שנתרועעה, אם מותר ליטול ממנו
חרס, ע"ל סי' ש"ח סמ"ד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף א
(א) שאינו בנין ממש - אבל בנין גמור
וסתירה גמורה שייך גם בכלים ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה
אבל אם היתה שלמה הוי סתירה גמורה ואסור אפילו בכלי קטן וכתבו האחרונים לקמן בס"ט
דהני חביות קטנות של מרקחת אסור להסיר החשוקים [שקורין רייפין] כדי ליקח מה שבתוכה
ולא דמי לחבית שמדובקת שבריה בזפת דהתם דרכה מתחלה לעשות כן והוי ככלי שלמה אך ע"י
א"י בודאי יש להתיר וכדלקמיה בס"ז ובקשור ע"י חבלים אפילו ע"י
ישראל יש להתיר:
(ב) שאינה מחזקת - דאלו היא מחזקת
מ' סאה הו"ל כאהל ואית ביה משום בנין וסתירה אפילו בנין וסתירה כל דהו:
(ג) ארבעים סאה - היינו אמה על אמה
ברום ג' אמות עם עובי הדפנות בלא עובי הלבזבזים [הוא כמו זר סובב אצל שפתה] והרגלים
[מ"א בשם הרמב"ם]:
(ד) יכול לשברה - עיין בפמ"ג
שמצדד דהיתר השבירה הוא אפילו שלא במקום שמדובק בזפת:
(ה) לנקבה נקב יפה - וה"ה אם
מתיז ראשה מלמעלה ומכוין ליפות השבירה שתשאר עוד כלי:
(ו) מתקן מנא - עיין בט"ז דמשמע
דאפילו אם הנקב הוא נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור עכ"פ מדרבנן
אפילו בחבית כזו שהיא רעועה ואם הוא נקב גדול שעשוי להכניס ולהוציא יש בו איסור תורה
וכן משמע בביאור הגר"א:
(ז) אסור לשברה וכו' - מטעם סתירה
ואף דבעלמא קי"ל דסותר אינו חייב אלא כשהוא ע"מ לבנות דאל"ה מקלקל הוא
מדרבנן מיהו אסור ובביאור הגר"א הסכים להפוסקים דס"ל דאין סתירה בכלים אפילו
כשעושה שבירה בכלי שלמה אם לא כשעושה אותה כלי ע"י השבירה דאז חייב עכ"פ
לכו"ע משום מכה בפטיש:
(ח) שאינו עושה כלי - ר"ל שאינו
עושה נקב לפתח אלא שוברה ואח"כ כתב רבותא טפי דאפילו נקב בעלמא ר"ל נקב שאינו
יפה לפתח דאית ביה תרתי לטיבותא שאינו שובר החבית וגם שאינו פתח אפ"ה אסורה. כתב
הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים
שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש [הוא שם הכולל לכל גמר מלאכה
שהוא תולדת אב מלאכה זו שהאומן מכה בפטיש על הכלי בשעת גמרה להשוות עקמימותו] לפיכך
גזרו על כל נקב אפילו עשוי להוציא או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו
ועיין במ"א שביאר דאפילו הוא לול שאינו מחובר לקרקע דלית ביה משום בונה על עשיית
הנקב אפ"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת הלול וכתב עוד בפרק יו"ד כל
העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב. העושה נקב כל שהוא בין בעץ
בין במתכות בין בבנין בין בכלים ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב וכל פתח שאין עשוי
להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו עכ"ד. איתא בגמרא דאם תקע מסמר בכותל [לתלות
עליו] חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה [אחרונים]:
(ט) אם להרחיבו אסור - היינו אפילו
אם אין מרחיבו כ"כ שיהיה עשוי להכניס ולהוציא על ידו אפ"ה אסור עכ"פ
מדרבנן [גמרא]:
(י) ובלבד שיתכוין - בא לבאר בזה רק
דעת המחבר דדוקא כשמתכוין להרחיב אבל אם אינו מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישא שיתרחב
ע"י פעולתו שרי וכמו שסיים המחבר בעצמו אח"כ אבל דעת הרמ"א גופא אח"כ
בהג"ה דאפילו אם אינו מכוין להרחיב אסור אם הוא פסיק רישא והיה לו לכתוב זה שם
בשם י"א אך שרצה לסתום כן להלכה ועיין מה שכתבנו שם:
(יא) תקוע - היינו שהיה תקוע בחוזק
וע"י הוצאתו והכנסתו פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון דעיקר איסורו הוא
רק מדרבנן ס"ל דשרי כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו
פעם אחת מבעוד יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי פסיק רישא אבל בלא"ה אסור
דפסיק רישא הוא דאף דהוא פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן וכנ"ל
ס"ל דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ועיין לקמן בסי"ב דבכותל שהוא מחובר
גם המחבר מודה דאסור להוציא הסכין שהיה תקוע בו מערב שבת [וה"ה בחבית שמחזקת ארבעים
סאה דיוצא ג"כ משם כלי דהוי כאהל] דשם במתכוין להרחיב הנקב חייב משום קודח דהוי
תולדה דבונה ולכן אפילו אם אינו מכוין עכ"פ פסיק רישא הוא. והנה לענין עיקר הדין
הסכימו המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן
ומ"מ הכא מצדדים המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין מתכוין
כיון שא"צ להגומא והוי מלאכה שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור היכא שהוא
פסיק רישא כיון שהוא ג"כ מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה הגומא בכותל ע"י
הוצאת הסכין שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א ס"ח גבי צנון ע"ש אלא
שהעולם נהגו בו איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל וגם הט"ז מצדד כן בעיקר הדין
אף בכותל ומ"מ סיים דאין בידו להקל נגד התה"ד והשו"ע והרמ"א שפסקו
כולם בסוף הסימן להחמיר לענין כותל [וכן הוא ג"כ דעת הא"ר כהשו"ע והרמ"א
דאפשר דניחא ליה שיהא הנקב מרווח לחזור ולתחוב בו הסכין ובאופן זה בודאי לכו"ע
אסור] אלא לענין חבית דעיקר איסור הוא רק מדרבנן יש לסמוך היכא שהוא צורך גדול על דעת
המחבר שמתיר להוציא הסכין בשבת כיון שאין מתכוין להוסיף הנקב אפילו היכא שלא הוציאו
מעולם מתחלה:
(יב) דעושה נקב ופתח - ר"ל דאף
דמבואר בסי"ב דהיכא שהסכין היה תחוב בדבר תלוש מותר להוציאו בשבת בכל גווני דלא
שייך שם משום בונה הכא שאני דיש בו משום מתקן פתחא ואף שאין עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ
מדרבנן אסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף א
* שאינה מחזקת וכו' - עיין בבה"ל
דבמחזקת אסור אפילו בחבית רעועה כזה ועיין בא"ר שהביא דדעת הרשב"א דבחבית
רעועה כזה אפילו מחזקת ארבעים סאה אין שייך בה שם סתירה ונראה דיש להקל ע"י א"י
דבלא"ה הוא איסור דרבנן דהרי הוא מקלקל:
* אסור לשברה וכו' - עיין במ"ב
דאף שהוא מקלקל מדרבנן מיהו אסור כן מתבאר מדברי המ"א וש"א. ודע דאף דמדעת
רש"י משמע דבמקלקל היכי שהוא לצורך שבת מותר לכתחלה תוספות ורא"ש ור"ן
פליגי עליה [מ"א] ונ"מ מזה גם לענין שאר מלאכות ואפשר דגם רש"י מודה
בשאר מלאכות ותדע דלענין סתירת מגדל גדול שהוא בכלל אהל מוכח מרש"י עירובין ל"ד
וכן מוכח מהגמרא שם במסקנא דאסור לכו"ע לשברו וליקח ממנו העירוב לאכלו אף שהוא
ג"כ לצורך שבת ואפילו להפוסקים דס"ל דאף כלי שלם מותר לשברו וליקח ממנו האוכל
טעמייהו רק משום דס"ל דאין שייך שם סתירה כלל בכלים אבל לא משום דמקלקל הוא וכן
מוכח מדעת הרמב"ם פ"א מה"ש הלכה ג' וי"ז דמקלקל פטור אבל אסור
בכל המלאכות והיו מכין אותו מ"מ ולא מצינו שום שבות שיהיה מותר ע"י ישראל
משום שהוא לצורך שבת [ומצאתי סברא זו ג"כ באחרונים] וע"כ פשוט דאין להקל
בזה כלל:
2)
מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה ב
נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה
יין ובלבד שיקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי, א שובר אדם את החבית לאכול
ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף
לפני האורחין ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיד סעיף ו
(כג) <ד> מותר להתיז ז [ד]
<ה> ראש החבית (כד) בסייף (כה) דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה; (כו) אבל לנקבה
בצדה, בין של חבית בין של מגופה, אסור אפי' ברומח שעושה נקב גדול; ואינו דומה לפתח
דכיון דהוי מצדה (כז) ודאי לפתח מכוין. <ו> וליקוב המגופה ח למעלה, (כח) מותר,
דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף ו
(כג) מותר להתיז - דאין בנין וסתירה
בכלים ומיירי בחבית גרועה שמדובק שבריה בזפת ולא בשלמה וכמבואר הכל לעיל בס"א
ואם ירצה להתיז רק ראש המגופה לבד אפילו בחבית שלמה שרי דלא מקרי שבירה כיון שאינה
מחוברת לחבית:
(כד) בסייף - דכלי שמלאכתו לאיסור
מותר לטלטל לצורך גופו:
(כה) דלאו לפתח מכוין - אלא להרחיב
מוצא שפתיה שיוכל בקל ליקח מה שבתוכה. ודוקא כשהוא עושה זה מפני האורחים [א"ר
בשם רש"ל] ומותר ג"כ לקרוע העור מע"פ חבית של יין ובלבד שלא יכוון לעשות
זינוק [פי' כעין מרזב] (תוספתא):
(כו) אבל לנקבה בצדה וכו' - דנקב הרי
הוא כעושה פתח לחבית ואפילו נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור מדרבנן
בין במגופה ובין בחבית אלא דיש חילוק ביניהם דלענין מגופה אינו אסור בנקב כזה אלא כשעושה
הנקב מצדה של מגופה אבל כשמנקב למעלה בראש המגופה למשוך משם את היין מותר וכדלקמיה
אבל בחבית אסור בכל מקום שעושה בה נקב ומה שנקט השו"ע בצדה משום מגופה נקט:
(כז) ודאי לפתח מכוין - דאי אינו מכוין
לפתח אלא להרחיב מוצא היין היה לו לפתוח את המגופה אבל כשנוקב במגופה למעלה ע"כ
לאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות שם פתח שלא יפלו עפר וצרורות:
(כח) מותר - אפילו בחבית שלמה שרי
שאין המגופה חיבור לחבית וכנ"ל בסקכ"ג ומסתברא דבזה לכו"ע מותר ואפילו
שלא מפני האורחים:
3)
אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה יא
הממרח רטיה בשבת חייב משום מוחק את
העור, לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ז ואפילו בשומן אין סותמין את
הנקב גזירה משום שעוה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיד
יא אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב וכו'. בסוף פרק חבית (קמו.) תנן לא יקבנה
מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ופירש רש"י ויש כאן משום
ממחק. ובגמרא (שם:) מישחא רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי לא
גזרינן ופירש רש"י מישחא שמן עבה וכתבו הרי"ף (סא:) והרא"ש (סי' ח)
והלכתא כרב. ואע"ג דאיתא בגמרא אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת
לן משמיה דרב מישחא שרי לא חשו ליה הרי"ף והרא"ש משום דלישנא דסתם תלמודא
דאמר דרב אסר עדיף טפי: ומשמע מהכא דלא אסרינן אלא בשעוה וכיוצא בו שהוא דבר המתמרח
וכן בשמן עב אע"פ שאין מירוחו ניכר כל כך מכל מקום אסור כיון דשייך ביה מירוח
קצת דאתי לאיחלופי בשעוה אבל בשאר כל הדברים מותר לסתום החבית וההיא דשקל ברא דתומא
ומנח בברזא דדנא (שבת קלט:) שהביא רבינו בסמוך דמשמע דלא שרי אלא במידי דבר מאכל הוא
ועל ידי הערמה ודוקא לצורבא מרבנן נראה מדברי רש"י (שם ד"ה ומנח בברזא) דההיא
כשהיין יוצא דרך הנקב דמחזי כמתקן וההיא דשעוה ומישחא בשאין היין יוצא דרך הנקב ומשום
הכי בשאר דברים מותר לסתום חוץ מבדבר המתמרח וכן נראה מדברי רבינו: אבל הרמב"ם
בפרק כ"ג (ה"ג) כתב וזה לשונו וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל
נקב לפיכך אסור לסתום נקב החבית ואפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון
שיסתום בקיסם או בצרור קטן אבל אם הניח שום אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר
ואחר כך (הי"א) כתב הממרח רטייה בשבת חייב משום מוחק את העור לפיכך אין סותמין
נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפילו בשומן אין סותמין את הנקב גזירה משום שעוה וכתב
על זה הרב המגיד (שם) ואם תשאל והלא כבר נתבאר למעלה שאסור לסתום כל נקב אפילו בקיסם
או בצרור וא"כ למה אנו צריכין בשמן לגזירת שעוה ובשעוה עצמה לגזירת מירוח תשובתך
אין סתימה זו כסתימה של מעלה שהסתימה של מעלה היא שנכנסת תוך הנקב ובעובי הכלי וסתימה
זו היא על פני הכלי ומגבו ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח עכ"ל. ואפשר
דסבירא ליה להרמב"ם דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו
בשעוה אסור משום ממרח גם כן והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח אבל
אין הכי נמי דאסור משום דהוי כבונה: [בדק הבית] ונראה שאין כל הדברים הללו אמורים אלא
בסותם בדבר שאין דרך לסתום בו אבל לסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום בין שהיין יוצא בין
שאינו יוצא מותר [עד כאן]:
חבית שניקב והיין יוצא ממנו אסור ליתן
בו בד של שום לסתמו ואם הוא מערים ואומר שנותנו שם להצניעו וכו'. בפרק תולין (קלט:)
אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר
לאצנועי קא מכוינא ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם קא מכוינא
אמר ליה הערמה קאמרת הערמה מדרבנן היא [ו]צורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ופירש רש"י
הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא היא אלא באיסורא דרבנן דאי נמי עביד ממש בלא הערמה אדרבנן
הוא דעבר הילכך כיון דצורבא מרבנן הוא לא אחמור עליה דהוא לא אתי למיעבד לכתחלה להדיא
בלא הערמה לעבור שם לפני הכל עכ"ל ומשמע דאברא דתומא דאנח בברזא דחביתא נמי קאמר
דלא שרי אלא דוקא לצורבא מרבנן אבל הרמב"ם בפרק כ"ג (ה"ג) כתב סתם דמותר
להערים להניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם ולא חילק בין צורבא מרבנן לשאר אינשי.
וכתב הרב המגיד שאולי הוא סובר שלא אמרו דוקא צורבא מרבנן אלא למיעבר להך גיסא דוקא
אבל לאתנוחי ברא דתומא בברזא לכולי עלמא נמי שרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיד סעיף יא
אסור ליתן (מה) שעוה או שמן עב בנקב
החבית לסתמו מפני שהוא (מו) ממרח, (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה ענין א' הוא),
אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח, (<י> הואיל ואין היין יוצא אז) (ב"י),
(מז) מותר. ואם היה טו היין יוצא דרך הנקב, (מח) אסור לסתמו ואפילו ליתן בו שום דרך
הערמה (מט) לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם. (נ) ואם הוא טז ת"ח, מותר לו להערים
בכך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף יא
(מה) שעוה או שמן עב - אע"ג דאין
מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה ודוקא שמן עב כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי.
והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאל"כ בלאו הכי אסור משום מוקצה דלאו
כלי הוא וכשהכינו לכך מותר לטלטלו ולא גזרינן שמא ידבקנו לכותל או לד"א דאף אם
ידבק אינו אלא מדרבנן שמא ידבק בעת המירוח. שומן וחלב דינו כשעוה:
(מו) ממרח - וכיון דהוא משום חשש מירוח
אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה וגם אין חילוק
בזה בין ת"ח לע"ה [אחרונים]:
(מז) מותר - היינו אפילו להכניסו תוך
הנקב דהואיל ואין היין יוצא אפילו בלי תיקון לא מחזי כמתקן והאחרונים כתבו דהעיקר כדעת
הרמב"ם שחולק ע"ז וס"ל דאפילו אם אין היין יוצא דרך שם ג"כ אסור
ליתן שום דבר בתוך הנקב לסתמו משום דהוי כעין בונה אלא דע"ג הנקב מלמעלה דלית
ביה משום בנין אינו אסור כ"א בדבר שמתמרח:
(מח) אסור לסתמו - מדרבנן מפני דמחזי
כמתקן ודוקא כשסותמו בדבר שאין דרך לסתום בו כמו בצרור קטן או בקיסם אבל מותר לכ"ע
לסתום בעץ כגון בברזא כמו שהוא דרך תמיד לסתום בו:
(מט) לומר שאינו מכוין - כיון דבאמת
מכוין הוא לסתמו:
(נ) ואם הוא ת"ח - דכיון שהוא
ת"ח אין לחוש בו שאם נתירנו ע"י הערמה יבוא לעבור על איסור דרבנן זה אפילו
בלי הערמה וכתב המ"א דאף דקי"ל דהאידנא אין לנו דין ת"ח מ"מ לענין
זה אין להחמיר ע"ש ויש שחולקין עליו:
4)
חותלות , אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך
אפילו בסכין
בית יוסף אורח חיים סימן
שיד
ח גרסינן בגמרא בפרק חבית (קמו.) תני חדא חותלות של תמרים ושל גרוגרות
מתיר ומפקיע וחותך. ופירש רש"י מתיר. אם הכיסוי קשור בחבל: מפקיע. סותר שרשרות
החבל עכ"ל. וכתב הרמב"ם דין זה (פרק י סוף ה"ג). וזה לשון הכל בו (סי'
לא כו ע"ד) חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקיע כל החבלים ואפילו בסכין ואפילו
גופן של חותלות לפי שכל זה כמו ששובר אגוז או שקדים בשביל האוכל שבהם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיד סעיף ח
* (לח) יב חותלות (פי' מיני כלים)
של תמרים וגרוגרות, (לט) אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו
בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו (מ) יג ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל
שבהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף ח
(לח) חותלות - כלים עשויים מכפות תמרים
כמין סלים ומניחים בתוכן תמרים רעים להתבשל:
(לט) אם הכיסוי וכו' - באמת כל האי
דינא היינו הך דס"ז ונקטיה משום סיפא לאשמועינן דבזה אפילו גופן של חותלות מותר
לשבור כמו שמפרש הטעם:
(מ) ששובר אגוזים - ודוקא הני דלאו
כלים גמורים הן דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכן אבל כלי גמור כבר סתם המחבר בריש
ס"ז לאיסור ומחצלת שתופרים בו פירות מסתפק הפמ"ג אם דמי לחותלות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף ח
* חותלות של תמרים וכו' וסותר שרשרות
החבל - כן הוא לשון הטור והוא פירוש על מה שאמר שם בגמרא מפקיע וכן פירש"י שם
ועיין בחידושי רע"א שנשאר ע"ז בצ"ע מהא דהביא המ"א בסוף סימן שי"ז
בשם הרמב"ם דהפותל חבלים חייב משום קושר והסותר חייב משום מתיר ואף דהוא סותר
שלא ע"מ לבנות יהיה עכ"פ אסור מדרבנן דהוא סותר קשר של קיימא והנה על פירש"י
והטור אין קושיא דהם לא יסברו בזה כהרמב"ם אבל על הרמב"ם קשה דלמה התירו
כאן להפקיע ולענ"ד דהרמב"ם יפרש מה שאמר בגמרא מפקיע היינו דמנתק וקורע וע"כ
מותר דלא עדיף ממה שהתירו לחתוך אפילו בכלי [ואין שייך לאסור מחמת קורע גופא דהוא אסור
מדרבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור דאין שייך שם זה אלא בקריעת הבגד דשייך בו קורע ע"מ
לתפור ולהכי גזרו רבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור משא"כ בזה] וכעין דאיתא בשבת
כ"א מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם היו מדליקין ומהן היו מפקיעין שפירושו שם שהיו
קורעין וכמו שפירש"י שם אבל לסתור גדילת החבל אימא לך דאסור דהוא בכלל מתיר קשר
של קיימא:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה א
העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא
כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה
בפטיש, לפיכך גזרו על כל נקב אפילו היה עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות
נקב שחייבין עליו, ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש ואין מוסיפין בו, אבל פותחין
נקב ישן, והוא שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים שאם היה למטה מן השמרים הרי זה עשוי לחזק
ואסור לפתחו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה טז
המכה בפטיש הכאה אחת חייב, וכל העושה
דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש ס וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי
צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת
בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין
על עשייתו.