רי"ף שבת דף סב.
גמ' שבת דף קמו:, קמז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 48:35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:55
דקות
1)מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחמו,
וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים בשביל שיצנו
2)מי שנשרו כליו במים, לא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין ואפילו בחדרי חדרים, אסור
3)היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו
חייב
4)היוצא במעות הצרורים לו בסדינו, חייב.
5)אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים
בבגדו. הגה: ויש מתירים במקום פסידא
6)היוצא מעוטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן
בידו או על כתפו
7)יוצא אדם בסודר המקופל על כתפיו אעפ"י
שאין נימא כרוכה לו על אצבעו
1) מותר ליתן מים צונן
בשמש כדי שיחמו, וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים בשביל שיצנו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ט
מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם
בתולדות חמה שאינו בא לטעות מחמה לאור, לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחמו,
וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים בשביל שיצנו, ונותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא
שמור.
2) מי שנשרו כליו במים,
לא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין ואפילו בחדרי חדרים, אסור
תלמוד בבלי מסכת עבודה
זרה דף יב עמוד א
ת"ר: עיר שיש בה עבודת כוכבים
- אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת, דברי רבי מאיר; וחכ"א: כל זמן שהדרך
מיוחדת לאותו מקום - אסור, אין הדרך מיוחדת לאותו מקום - מותר. ישב לו קוץ בפני
עבודת כוכבים - לא ישחה ויטלנה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, ואם אינו נראה
- מותר. נתפזרו לו מעותיו בפני עבודת כוכבים - לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה
לעבודת כוכבים, ואם אינו נראה - מותר. מעיין המושך לפני עבודת כוכבים - לא ישחה וישתה,
מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, ואם אינו נראה - מותר. פרצופות המקלחין מים לכרכין
- לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים; כיוצא בו לא יניח פיו
על סילון וישתה, מפני הסכנה. מאי אינו נראה? אילימא דלא מתחזי, והאמר רב יהודה אמר
רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור! אלא אימא: אם אינו
נראה כמשתחוה לעבודת כוכבים - מותר. וצריכא, דאי תנא קוץ, משום דאפשר למיזל קמיה
ומשקליה, אבל מעות דלא אפשר אימא לא; ואי תנא מעות - דממונא, אבל קוץ דצערא אימא לא;
ואי תנא הני תרתי, משום דליכא סכנה, אבל מעיין דאיכא סכנה, דאי לא שתי מיית - אימא
לא, צריכא.
רש"י מסכת עבודה
זרה דף יב עמוד א
כל היכא - דתני שיש בה עבודת כוכבים
משמע שהיום עובדין ליראה שלהם.
אסור ליכנס לתוכה - משום חשד דאמרי
איהו נמי אזיל למפלח.
ישב לו קוץ - נתחב לו קוץ ברגלו.
ואם אינו נראה - מפרש לקמן.
פרצופות המקלחין מים - פרצופות אדם
חלולין ונכנס סילון מים לאחוריהם לתוכן ויוצאין דרך פיהם.
בכרכים - דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה
להכי נקט כרכים.
ע"ג סילון - צינור מחובר בקרקע.
מפני סכנה - שלא יבלע עלוקה שנשו"א
בלע"ז.
אילימא דלא מיתחזי - שאין אדם רואהו.
כל מקום שאסרו חכמים - דבר המותר ואסרוהו
מפני מראית העין שהרואהו חושדו בדבר עבירה.
אפילו בחדרי חדרים אסור - במקום שאין
אדם רואה אסרוהו.
ואם אינו נראה כמשתחוה - שפונה אחריו
או צידו לצד עבודת כוכבים.
למיזל קמיה - עד שיעבור מכנגד עבודת
כוכבים.
אבל מעיין דאיכא סכנה - דאי לא שתי
מיית בצמא.
אנציקלופדיה תלמודית כרך
ט, הלכה כסתם משנה [טור שנג]
ה. סתם במשנה ומחלוקת בברייתא. משנה השנויה בסתם, בלי מחלוקת, ונחלקו בדבר תנאים בברייתא, הלכה כסתם
משנה83. ואמרו בירושלמי שקל וחומר הוא, ומה כששנה רבי במשנה מחלוקת וחזר
ושנה סתם הלכה כסתם, כשאחרים שנו המחלוקת, ולא רבי, לא כל שכן84. ויש מהראשונים
שכתבו שזו מחלוקת אמוראים, ור' יוחנן ותלמידיו הם שסוברים הלכה כסתם, אבל שאר אמוראים
חולקים, לפי שהברייתא נשנית אחר המשנה, שר' חייא ור' אושעיא תלמידי רבי היו, והרי זה
כסתם ואחר כך מחלוקת, שאין הלכה כסתם, שרבי שנה להם הברייתא לבסוף85.
אנציקלופדיה תלמודית הערות
כרך ט, הלכה כסתם משנה [טור שנג]
83. יבמות מב ב; אגרת רש"ג ח"א
פ"ה; הליכות עולם שער ה פ"ג. ועי' תוס' שבת לט ב ד"ה אמר וס' המכריע
עח.
84. ירושלמי יבמות פ"ד הי"א
מן מה הן דשנה רבי כו' וכפי' קה"ע ופ"מ שם.
85. תוס' שבת פא ב ד"ה והאמר;
רשב"א ב"ק קב ב הביאו ר"י קורקוס מע"ש פ"ו ה"ג. ועי'
הערות לקוטי מרדכי לכריתות ימות עולם שער ג אות תס.
86. אגרת רב שרירא גאון (הוצ' לוין
עמ' 54); סדר תנאים ואמוראים סי' כו; רש"י חולין נה ב ד"ה שבלשון ושם עז
א ד"ה דאמר; ראב"ד בהשגות על הרז"ה פסחים רפ"ג; מ"מ נזקי
ממון פ"ו ה"ג; כ"מ מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כ
מי שרחץ במים מסתפג באלונטיתו ומביאה
בידו ואין חוששין שמא יסחוט, וכן מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט,
ואסור לו לשטחן ואפילו בתוך ביתו גזירה שמא יאמר הרואה הרי זה כבס כסותו בשבת ושטחה
ליבשה, ק וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
מה (א) מי שנשרו כליו במים וכו'. משנה סוף פרק חבית (קמו:) מי שנשרו כליו במים
מהלך עמהם ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם כלומר לפי שיחשדוהו
שכבסן בשבת ובגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו
בחדרי חדרים אסור תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא
כנגד העם רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרים. וכתב הרא"ש (סי' ט) שרבינו ניסים גאון
פסק כסתם מתניתין והוא ז"ל דחה דבריו ופסק כמחלוקת דברייתא כיון דקאי רב כוותה
וכן פסק הרי"ף (סב.) וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"כ) וכן דעת סמ"ג
(שם, יד ע"ג). והר"ן בפרק קמא דיום טוב אמתניתין דאין מוליכין את הסולם משובך
לשובך (ביצה ד: ד"ה ומיהו) דחה גם כן דברי רבינו ניסים גאון ויישב כל המקומות
שקשה להם לפסק הרי"ף:
מה (ב) כתב הרשב"א שאלת בגדי פשתן שבאו מן הכביסה ערב שבת ושטחן בגג ויבשו
מבעוד יום אם יכול להשאירם שם למחר אם לא היו נגובין. תשובה לא אסרו אלא כששטחן בשבת
אבל שטחן מערב שבת אפילו מאן דפסק כרב יהודה מודה דאין צריך לסלקן ותדע דהא פלוגתא
דבית שמאי ובית הלל בהולכת סולם משובך לשובך ביום טוב דאוקימנא בפרק קמא דיום טוב
(ט.) כתנאי דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם וכו' והגע עצמך מי איכא מאן דאמר שאם
הוליך הסולם מערב יום טוב שצריך לסלקו כדי שלא יאמרו עכשיו הניחו להטיח גגו ה"נ
לא אמרו אלא כששטחן בשבת עכ"ל: וכתוב בכלבו (שם, כו ע"ג) מי שנשרו כליו בדרך
מהלך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה אבל אינו מנערן מן המים שאם ינערם יהיה חייב
משום סוחט שכן דרך כל בגד בלוע במים כשמנערין אותו המים נסחטין ממנו ודוקא בכלים חדשים
לפי שמקפיד עליהם יותר לפי שמתקצרים במים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף מה
מי שנשרו כליו (קסא) במים, (קסב) הולך
בהם * ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה. (קסג) נה ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין,
שלא יחשדוהו שכבסן בשבת. (קסד) נו <כח> ואפילו * (קסה) בחדרי חדרים, שאין שם
רואים, (קסו) אסור. ולא אסרו אלא לשטחן בשבת, אבל אם שטח מע"ש כלים המכובסים,
(קסז) אינו חייב לסלקן בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף מה
(קסא) במים - בין ע"י מי הגשמים
או שנפל בנהר ונתלחלחו כליו:
(קסב) הולך בהם וכו' - שלא אסרו על
האדם הבגדים שלובש אותן ואפילו אם נשרו כליו לבד הוא לובשן מתחלה ומהלך בהם ומסתבר
דהיינו דוקא אם אין לו בגדים אחרים:
(קסג) ולא ישטחם - עיין מ"א
שמצדד לומר דדוקא כשנשרה במים אבל אם נפלו מים מועטים עליהם מותר לשטחן דליכא למיחש
בזה שיחשדוהו שכבסן אבל הרבה אחרונים סוברים דאין לחלק בזה:
(קסד) ואפילו - ובגדים המלפפים בהם
תינוקות שקורין ווינדלין מותר לשטחן בביתו שיתנגבו ואפילו בחמה בחצר דכיון דיש עליהם
גם צואת הקטן וא"כ מוכח שלא כבסן וליכא חשדא ואפשר אפילו אין עליהם צואה אם לא
נשרה כולן בהמי רגלים דהכל יודעין שדרך התינוקות להשתין ובלבד שלא ישטחן נגד התנור
במקום שהיד סולדת בו וכדלקמיה [ח"א]:
(קסה) בחדרי חדרים - הטעם דלא חלקו
חכמים בתקנתן. כתבו התוספות והרא"ש דוקא במקום שיש חשש שיחשדוהו הרואים שעשה איסור
דאורייתא כגון כאן בכיבוס בזה אסור אפילו בחדרי חדרים משא"כ בדבר שהוא איסור דרבנן
אפילו למה שיסברו הרואים לא החמירו לאסור בזה כ"א בפרהסיא והובא דבר זה במ"א
וט"ז ושארי אחרונים:
(קסו) אסור - ע"כ אלונטית שמביאו
בע"ש כשהוא לח מבית המרחץ ישטחנו לנגבו מבעוד יום ולא ימתין עד אחר שקיעה ועיין
לקמן בסימן שמ"ב דמוכח שם דאם הוא צריך לו למחר לצורך שבת יש להקל לשטחו בבה"ש
אך שיזהר שלא יסחטנו:
(קסז) אינו חייב לסלקן - אפילו הם
שטוחין נגד העם והטעם דעיקר החשד אינו אלא כששוטחן בשבת דאז יש רגלים לחשדו דכבסן היום
דאם כבסן מאתמול היה שוטחן מאתמול כי לא יאמרו שנשרו במים שאין הכל יודעין בזה [לבוש]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף מה
* ואינו חושש וכו' - ויזהר שלא ינערם
מן המים שניעור הוא ג"כ בכלל סחיטה וכדלקמן בסימן ש"ב ס"א:
* בחדרי חדרים - ועיין במ"ב
במש"כ בשם התוספות והרא"ש ודברי התוס' הם בפרק אע"פ דף סמ"ך ד"ה
ממעכן ואף דלאו מילתא דפסיקא הוא דהר"ן בפ"ק דיו"ט תירץ תירוץ אחר על
קושית התוספות וגם מהסוגיא דשבת ס"ה משמע דרב כייל בכל מילי וכמו שכתב המ"א
בעצמו מ"מ נראה דיש לסמוך ע"ז לדינא משום דיש כמה פוסקים [הר"ן גאון
ורז"ה וספר התרומה] דלא ס"ל כלל הא דרב ונהי דבעיקר דינא דרב אין לסמוך עליהם
דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והסמ"ג והר"ן כולם פסקו כוותיה דרב
וכמו שכתב הב"י עכ"פ באיסור דרבנן יש לצרף לזה דעת המקילין הנ"ל שלא
לאסור מפני מראית העין כ"א נגד העם ולא בחצרו:
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה יח
המסתת את ע האבן כל שהוא חייב משום
מכה בפטיש המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה חייב משום
מכה בפטיש, הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב פ משום
מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור, המנער טלית חדשה
שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם
אינו מקפיד מותר. +/השגת הראב"ד/ המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב.
א"א מפרשים אחרים פירשו (עי' תוס' שבת קמז ד"ה המנער ובראשונים שם) מנערו
מן המים שנפלו עליו והוא תולדת מכבס והפי' הזה הוא לפי הענין.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
א המנער טליתו וכו'. בסוף פרק חבית (קמו סוע"ב) אמר רב הונא המנער
טליתו בשבת חייב חטאת ופירש רש"י המנער טליתו מן העפר חייב דזהו ליבונה והתוספות
(קמז. ד"ה המנער) והרא"ש (סי' י) והר"ן (סב. ד"ה גמ') והמרדכי
(סי' תמא) כתבו דלא משמע שיהא שייך ליבון בהכי והסכימו לדברי ר"ח שפירש המנער
טליתו מן הטל שעליו דהיינו כיבוס דומיא דכומתא דרב יוסף דאיתא בגמרא (קמז.) דהוה טלא
עליה ואמר נפיץ שרי אנן לא קפדינן וכן כתב הראב"ד בהשגות וכן נראה מדברי הרשב"א
(שם ד"ה המנער) שכתב הרב המגיד בפרק י' (הי"ח):
ומה שכתב ודוקא בחדתי ואוכמי. שם ופירש
רש"י אוכמי האבק מקלקל מראיתם ולפירוש ר"ח נפרש שניעורם מהטל מיפה אותם ומינכר
כיבוסם:
ומה שכתב והוא שמקפיד עליו וכו'. גם
זה שם ופירש רש"י קפיד עלייהו. ללובשם עד שינערם: כלומר אבל כי לא קפיד עלייהו
דאפילו בלא ניעור לא היה נמנע מללובשם לא חשיב לדידיה כיבוס ושרי לנערם לכתחלה והכי
אמרינן בהדיא בגמרא והרב המגיד (שם) כתב דטעמא משום דלמאן דקפיד הוי פסיק רישיה
ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוין שאינו כיבוס גמור. ומשמע לכאורה דחדתי מיקרו
כל זמן שלא נתכבסו אבל מדברי הרמב"ם בפרק י' (הי"ח) שכתב המנער טלית חדשה
וכו' כדרך שהאומנים עושים חייב חטאת משמע דחדשה היינו שלא נשתמשו בה כל כך אלא עדיין
היא בחדושה כמו בשעה שהאומנין מתקנין אותה. ודברי הרמב"ם בדין זה אכתוב בדין שאחריו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב סעיף א
המנער טלית (א) א חדשה, (ב) שחורה,
* מן הטל שעליה, חייב שהניעור יפה לה כמו כיבוס. * והוא שמקפיד * עליה שלא ללבשו בלא
ניעור. הגה: וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו * (ג) גשמים. ודוקא
בבגד (ד) ב חדש שמקפיד עליו, (כל בו). * י"א (ה) דאסור לנער ג בגד מן האבק שעליו,
אם מקפיד עליו, (ו) וטוב * לחוש לדבריו (רש"י וא"ז). אבל (ז) מותר ד להסיר
הנוצות מן הבגד בשבת (א"ז). * וע"ל סימן של"ז.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף א
(א) חדשה - וחדשה מיקרי אם לא נשתמש
בה עדיין הרבה שעוד נראה בה חידושו:
(ב) שחורה - אבל חיוורי וסומקי
לית לן בה והטעם דבחדשה ושחורה מינכר היפוי ע"י הניעור ומש"כ שמקפיד עליה
הטעם דאז חשיבא הניעור כמו הכיבוס אבל אם אין דרכו להקפיד ולובשו לפעמים בלי ניעור
מותר לנער אף לכתחלה:
(ג) גשמים וכו' - ובזה אין חילוק בין
שחור לשאר צבעונים כמו בטל לעיל דדוקא שם שהוא מועט אין מקפיד לנער אלא באוכמי אבל
בכאן שהמים מרובין הדרך להקפיד לנער בכל הבגדים ויש בזה משום סחיטה:
(ד) חדש שמקפיד עליו - ר"ל דמסתמא
הוא מקפיד עליו לנער לפי שמתקצר ע"י מים. ואפילו אם הבגד ישן צריך ליזהר מלנערו
מן המים בחוזק בענין שיבוא לידי סחיטה באותו הניעור כידוע כשהבגד בלוע ממים הוא נסחט
יפה ע"י הניעור [ש"ג והביאו הא"ר]:ןןן
(ה) דאסור לנער - הוא דעת רש"י וסייעתו דסברי דהא דאמרינן בגמרא אמר
רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת דהיינו כשמנער טליתו מן האבק והעפר שנבלע בו וחייב
משום מלבן ודוקא בחדתי ובאוכמי אבל בעתיקי או בחיוורי וסומקי לית לן בה כמבואר שם וכמו
לעיל לענין טל וכונת הרב נמי דוקא בחדתי ובאוכמי והאי דנקט בלשון איסור לאשמעינן דאם
אינו מקפיד אפילו איסורא לית בה:
(ו) וטוב וכו' - עיין בא"ר
שכתב דמדינא יש איסור בזה כי הרבה ראשונים סוברין כשיטת רש"י ע"ש ומ"מ
נראה דיש לסמוך על דעה ראשונה להקל ע"י א"י ובפרט דאיכא לפעמים משום כבוד
הבריות בזה. וטוב ליזהר כשבא שחרית בשבת לבה"מ להניח כובעו ובגדיו במקום שימור
כדי שלא יפלו לארץ ויעלו אבק עליהם ויבא לחילול שבת:
(ז) מותר להסיר וכו' - שאין זה דומה
לליבון שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו המים והעפר אלא עומדין מלמעלה ולכן מותר אפילו
בחדש ומקפיד עליו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף א
* מן הטל שעליה - כתב בא"ר בשם
אגודה דה"ה שלג ונ"ל דאם עדיין השלג לא נמס כלל מותר דהוא כעין נוצות המבואר
לקמן בהג"ה משום דעומדין מלמעלה ולא נכנסין בתוכו אך יזהר לנער בקל דאף אם היה
נמס קצת ולא מינכר לא יפול כ"א ממשות השלג העומד מלמעלה ועיין מה שכתבנו במ"ב
בשם הש"ג:
* והוא שמקפיד - הטעם דעי"ז מקרי
יפוי בהבגד ואם מנער בשביל אחר והוא מקפיד והאחר אינו מקפיד לכאורה יש להחמיר כיון
דלהמנער הוי יפוי והוא עושה המלאכה ויש לדחות כיון דהבגד אינו מתיפה לבעל הבגד לא חשיבא
מלאכה ואפשר דזה היה המעשה בכומתא דרב יוסף עיי"ש בגמרא קמ"ז ולפיכך היה
אביי מחסם למיתבה ליה ורב יוסף השיב דמותר דאזלינן בתר בעל הבגד וכן אם היה להיפוך
הוא אסור לפי זה וצ"ע:
* עליה - הנה בגמרא קמ"ז איתא
אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ולא
אמרן אלא באוכמי אבל בחיורי וסומקי לית לן בה והוא דקפיד עלייהו עולא איקלע לפומבדיתא
חזא לרבנן דקא מנפצי גלימייהו אמר קא מחללי רבנן שבתא א"ל רב יהודא נפוצו ליה
באפיה אנן לא קפדינן מידי עכ"ל הגמרא והנה מלשון הגמרא דקאמר והוא דקפיד משמע
לכאורה דאפילו בחדתי ואוכמי לא אמרינן מסתמא הוא מקפיד עליהם אלא דוקא בידוע שקפיד
וכן מוכח ממ"א סק"ב שהיה מפרש כן אבל א"כ קשה מאי טעמא דעולא דהיה אומר
בפשיטות על הרבנן דקא מחללי שבתא ובשלמא חדתי ואוכמי ראה עולא אבל מנא ידע דקפדי וגם
דברי רש"י שפירש על הא דאמר אלא באוכמי וז"ל אלא באוכמי שהאבק מקלקל מראיתה
וקפיד עליה עכ"ל מוקשה מאד לפ"ז דלמאי בעינן אוכמי הא איירי בידוע שקפיד
וע"כ אנו צריכין לפרש דהא דקאמר והוא דקפיד היינו למעוטי היכא דלא קפיד אבל בסתמא
אמרינן דבחדתי ואוכמי קפיד הוא מפני שהאבק מקלקל מראיתה ועל כן אתי שפיר מה דהיה אומר
עולא עליהם דקמחללי שבתא דהיה סובר כיון דגלימי אוכמי הוו כדפירש"י מסתמא קפדי
עלייהו וע"ז השיב רב יהודה אנן לא קפדינן ר"ל שאין דרכנו להקפיד ע"ז
דאנו לובשין כמה פעמים בלי ניעור וע"כ מתיר אף באוכמי וכן באביי דהוה קמחסם למיתביה
לרב יוסף עי"ש בגמרא היה ג"כ מטעמיה דעולא ורב יוסף השיב לו אנן לא קפדינן
מידי כמו שהשיב ר"י לעולא ולפ"ז הרוצה לנער טליתו שהיא חדתא ואוכמא אין מותר
אא"כ בידוע לו שאין דרכו להקפיד תמיד ע"ז וכעובדא דרב יהודא ומה שכתב הטור
ואי בציר חד מהני שרי ג"כ יש לכוין כן ובכל זה לא רציתי לסמוך על דקדוקנו הנ"ל
וחפשתי בספרי ראשונים ומצאתי בעז"ה שכן מוכח מדבריהם דמה שאמר בגמרא והוא דקפדי
עלייהו איננו רק למעט היכא דלא קפדי אבל בסתמא כיון דחדתי ואוכמי הוא אסור דז"ל
הרמב"ם פ"י הלכה י"ח המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב
הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת ואם אינו מקפיד מותר עכ"ל ומדלא
התנה ג"כ והוא דקפיד עלייהו כלישנא דגמרא וכמו שכתב בעצמו מתחלה בדין הלוקט יבלת
ש"מ דהוא מפרש דבחדשה ושחורה אמרינן דמסתמא דרכו להקפיד וכן מוכח בסמ"ג בהלכות
שבת שז"ל אמרינן בפרק חבית המנער טליתו בשבת חייב חטאת ואוקמינן בחדתי ואוכמי
דקפיד עלייהו דהוי כמלבן עכ"ל הרי מוכח דמפרש כדברינו [הן אמת שראיתי בחידושי
מהרש"ל שפירש שצ"ל וקפיד עלייהו אבל קשה מאד לשבש כל הראשונים שכתבו כולם
בלשון הזה וכן בספר יראים להרא"מ שממנו נובע כל לשון הסמ"ג בענין הזה כתוב
ג"כ דקפיד עלייהו] ובספר יראים להרא"מ ובשבולי הלקט ובכל בו ובמרדכי סוף
פרק חבית כולם כתבו בהדיא כלשון הסמ"ג ומוכח מזה שפירשו כולם הסוגיא כדברינו דמסתמא
קפיד וכמו שהוכחנו מלשון רש"י והא דקאמר והוא דקפיד היינו למעוטי היכא דלא קפיד
ואפשר עוד לפ"ז דאם ידוע שאפילו בחיוורי וסומקי ג"כ דרכו להקפיד שלא ללבשו
בלי ניעור יהיה אסור גם שם לנער ולא שרי הגמרא אלא במסתמא ובזה אתי שפיר דברי רבינו
חננאל [שיצא כעת לאור סביב הש"ס] להמעיין בו היטב דבלא"ה מוקשים מאד שסותר
את עצמו ע"ש וממילא מוכח מניה ג"כ כדברינו דבחדתי ואוכמי אמרינן דמסתמא דרכו
להקפיד: ודע עוד דמפר"ח שהבאנו למעלה האיר ה' עיני והבנתי את דברי בה"ג דהנה
בבה"ג כתב וז"ל מנער אדם טליתו כדרב יהודה ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו
מותר לקלפו [והובאו דבריו במ"א] ולכאורה מאין יצא לו לבה"ג הדין דזרע פשתן
ולמה סמיך אותו לענין מנער אבל לפיר"ח הנ"ל שהנה המעיין שם יראה שהוא מפרש
מה דאמר בגמרא חזא טלא עליה היינו דבר טינוף [וכה"ג מפרש במאירי ובחידושי הר"ן
שיצא מקרוב לאור] וזהו כולל כל דבר שמיטנף בו הבגד וע"ז השיב לו רב יוסף נפוץ
ושדי משום דאנן לא קפדינן ומזה יאירו דברי בה"ג שמתחלה כתב דמותר לנער טליתו כדרב
יהודה והיינו משום דאנן לא קפדינן ואח"כ רמז בדינו על המעשה דאביי ורב יוסף המוזכר
בגמרא ולפ"ז כל טעם ההיתר בזה הוא ג"כ רק משום דאנן לא קפדינן כמו לענין
ניעור טלית נמצא לפ"ז שאם הוא איש שהוא מקפיד שלא ללבשו כ"ז שלא יקלוף ממנו
הזרע פשתן או התבשיל שנתייבש על בגדיו יהיה איסור גמור אף לדברי בה"ג שלא לקלפו
בשבת ודינו ממש בכל פרטיו כמו לענין ניעור מן הטל דהא הגמרא מסמיך להו להדדי למימרא
דרב הונא ומשמע דדינם אחד וכי היכי דהעתיקו השו"ע והג"ה הדין לענין ניעור
מן הטל והעפר דאסור ואף דרב יהודה ורב יוסף השיבו דאנן לא קפדינן משום דזה תלוי לפי
המקום והזמן דיש שמקפידין ויש שאין מקפידין כן ה"ה בענין זה והאחרונים לא ביארו
בדברי בה"ג כל הצורך. ואין להקשות לפי דברי בה"ג אמאי פסקינן דטיט שע"ג
בגדו מגררו בציפורן מאי עדיף דבר זה מזרע פשתן או תבשיל על כסותו י"ל דאה"נ
דלבה"ג מיירי שלא בחדתי או באינו מקפיד א"נ והוא העיקר דטיט שע"ג בגדו
אף דמגררו בציפורן אין מעביר הכתם לגמרי רק דמגרר עובי הטיט מלמעלה וכ"ש לפי מה
שכתבו דמיירי בטיט לח בודאי הכי הוא לפיכך לא הוי בכלל מלבן ושרי בכל גווני משא"כ
בענין זרע פשתן ותבשיל שנתייבש על בגדיו ס"ל לבה"ג דע"י מה שקולפו עובר
ממילא ג"כ הכתם מאתו ולכן אינו מותר רק באופן שמותר ניעור הטלית והוא שלא בחדתי
או באינו מקפיד:
* גשמים - עיין במ"ב במש"כ
דבזה אין חילוק וכוא כ"כ הרבה אחרונים וגם הגר"א מכללם לפי דעת הכלבו אך
שסיים שבסמ"ג חולק ע"ז ע"ש ונ"ל דאף הסמ"ג מודה למה שהבאנו
במ"ב בשם הש"ג ע"ש:
* י"א דאסור לנער וכו' - משמע
מלשון הרמ"א דלדעה הראשונה דמפרשי הענין בניעור מטל לית בזה אפילו איסורא. וראיתי
בשלטי הגבורים שהקשה על מה שכתב הרא"ש על פירש"י דלא נהירא דעל הניעור מעפר
יהיה שייך בו ליבון והלא הרא"ש בעצמו פסק דלכסכוסי סודרא אסור [וכן פסקו הטוש"ע
לקמן בס"ה] מפני שמכוין לצחצחו והוי כמלבן משמע דכל אולודי חיוורא באיזה ענין
שיהיה אסור והכא פסקו כולם דלא שייך ליבון בעפר ואמאי הא אולודי חיוורא הוא דמכוין
בניעורו לצחצח הבגד שחשך תארו מן העפר שעליו עכ"ל ול"נ דע"כ לא דמי
כלל לכו"ע האי ענינא לכסכוסי סודרא אפילו לשיטת רש"י דאל"ה הלא שם לא
מחלקינן כלל בהבגד וגם אי קפיד או לא ובכל גווני אסור משא"כ בענינא דידן הלא מבואר
בהדיא בגמרא דאי לא קפיד שרי לכתחלה וכן בחיוורי וסומקי וע"כ משום דבעניננו אינו
עושה שום פעולת הצחצוח רק שמנערו מן האבק והעפר שהוטל עליו לכן לא חשבינן זה לצחצוח
רק כשקפיד ע"ז ובדאוכמי דבזה האבק לבד ג"כ מכהה מראיתו משא"כ בכסכוסי
סודרא דעושה הצחצוח בידים להוליד לבנינות על הבגד אסור בכל גווני וא"כ לפ"ז
ניחא אפילו לדעת הרא"ש והטור והמחבר לקמן בס"ה דאינן סותרים אהדדי. היוצא
מכל זה דאפילו לדעת המתירים הוא דוקא באינו עושה שום פעולה כלל כ"א ניעור בעלמא
מן האבק שעליו אבל אם מכסכס ומשפשף את הבגד להסיר ממנו הכתמים כדי ליפותו לכו"ע
יש עכ"פ איסורא בזה דלא גרע מכסכוסי סודרא דלקמן ובכל מיני בגד אסור ועיין
לקמן בבה"ל ד"ה דהוי ומה דמשמע לקמן בסימן של"ז ס"ב בהג"ה
דמותר לכבד בגדים במכבדות שאינן עשויות מקסמים היינו להעביר את הניצוצות או את האבק
כדמוכח בדרכי משה ובאופן דשרי כגון בישן או באינו קפיד אבל לא לשפשף להסיר בזה הכתמים
דזה אסור אפילו ביד כמו בכסכוסי סודרא וכ"ש בכלי כנלענ"ד ברור:
* לחוש לדבריו - היינו אפילו ביד דניעור
היינו ביד וכ"ש ע"י כלי שקורין בארש"ט או מאטאלק"ע [ח"א]
וע"ש עוד שכתב בשם יערת הדבש דלפי שלא ידענו עד כמה נקרא חדש לכן צריך ליזהר בכולם
ושארי אחרונים לא הזכירו דבר זה דאין אנו בקיאין והמחמיר תבוא עליו ברכה והמיקל יש
לו על מה לסמוך וטוב שיעשה ע"י שינוי כלאחר יד אך לכתחלה בודאי נכון ליזהר שלא
לבוא לזה וכמו שכתבנו במ"ב:
* ועיין לקמן סימן של"ז - ר"ל
דאפילו באופן המותר להסיר ממנו האבק כגון בבגד ישן או אינו מקפיד או בענין הסרת הנוצות
שמתיר כאן בכל גווני מ"מ אסור להסירם ע"י מכבדת העשויה מקסמים דקים כדי שלא
ישברו [מאמר מרדכי] וכתב בספר תפארת ישראל דכהיום נהגו לאסור אפילו ע"י מכבדת
העשויה משערות וכ"כ ביערת הדבש ע"ש הטעם ואינו מותר אלא ביד:
3) היוצא בטלית מקופלת
ומונחת על כתיפו חייב
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה יט
היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו
חייב, אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו אע"פ שאין ו נימה קשורה לו באצבעו, וכל סודר
שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו, היתה סכנית קצרה שאינה רחבה קושר שני ראשיה למטה
מכתפים ונמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
כט (א) היוצא בטלית מקופלת. בסוף פרק חבית (שבת קמז.) אמר רבי יוחנן היוצא בטלית
מקופלת מונחת לו על כתפו בשבת חייב חטאת ובתר הכי אמר עולא אסור לעשות מרזב בשבת אמר
רב פפא נקוט האי כללא בידך כל אדעתא דלכנופי אסור כל להתנאות שרי ופירש רש"י בטלית
מקופלת לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש: וכתב
הר"ן (סב. ד"ה היוצא) ולא דמי לההוא עובדא דרבי דלקמן (שם) דטלית מקופלת
היינו כששני צידי טלית שלפניה ושלאחריה מונחים על כתפו אבל בההיא דרבי לא היו מקופלים
אלא הצדדים שלפניו בלבד ולפיכך היה סבור שיהא מותר עד דאהדרוה[ו] ומכאן יש להזהיר לחתנים
שלנו שלא יצאו בטליתותיהן לרשות הרבים כל שצידי הטלית מקופלים על כתפם וכן אסר הרב
רבי יונה עכ"ל: מיהו כל שאינם מקופלים על כתפם אלא משולשלים ברחבם למטה מכתפיהם
שרי דהיינו ההיא דבלנים שכתב רבינו בסמוך וכדאמרינן בגמרא (קמז:) כי מעבריתו מאני דבני
חילא שרביבו בהו למטה מכתפיים ופירש רש"י שלא יהו שוליהם מונחים בכתפיהם אלא משוכים
שיהא נראה לבוש: וז"ל שבלי הלקט (סי' קז) בשם רבינו תם מצאתי היוצא בטלית מקופלת
ומונחת לו על כתפו פירוש שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שוליה על כתפו אבל להתעטף בטליתו
אף על פי שמתקצר קצת מלמטה ומתכסה בו כתפו וגופו מותר וגאון אחר כתב אסור לקפל אדם
טליתו על ראשו ועל כתפיו בשבת בין מפני החמה בין מפני הגשמים אבל לפירוש רבינו חננאל
(בגליון נח.) משמע שאינו אסור אלא כשמסירה כולה מעליו ומקפלה ונושאה על כתפו עד כאן
לשונו: ועל אסור לעשות מרזב פירש רש"י שמסלקים בגדיהם מן הארץ כשהם ארוכים וכופלים
אותם כלפי מעלה ומחזיקין אותם על ידי חוטין והיינו כמין כיס וכמו מרזב אסור משום תקוני
מנא: לכנופי. שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפולו לעולם: להתנאות. לפי שעה. אבל התוספות
(שם ד"ה מהו) והרא"ש (סי' יא) פירשוה לענין איסור הוצאה לפי שאינו דרך מלבוש
וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ה' (נתיב י"ב, עד ע"ד) וכן נראה מדברי הרמב"ם
בפרק י"ט. וכתבו התוספות (שם) דמרזב היינו טלית של ארבע כנפות ולוקח שני צידי
רוחב טליתו של צד ימינו ונותן על כתף השמאלית ואינו פושטו על כתף אלא מקופל ומונח על
כתפו והיינו דקאמר מאי מרזב כיסי בבלייתא שקורין פרונצדרא דכשהוא מונח כמו שפירשתי
יש בו כיסים מרובים וכל כיס נראה כמין מרזב והיינו דקאמר כל אדעתא דלכנופי אסיר כמו
שפירשתי ששני צידי הימין מקובצים ומונחים על כתף השמאלית שיוכל ללכת במהרה ולא יכביד
עליו טליתו אדעתא דלהתנאות שפיר דמי והיינו כשאין צידי טליתו מקובצים אלא צד אחד מונחת
על כתפו אצל צוארו וצד האחר נופל על שכמו עד הזרוע ואין בו שום כיס וכן פירש בערוך
(ערך מרזב אות א). וכיוצא בזה פירש הרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ה': והכלבו
(סי' לא, כט ע"ג) כתב בשם הראב"ד שלא נאסר טלית מקופלת רק בקפלו צד ימין
על צד ימין ושמאל על צד שמאל אבל של שמאל על ימין ושל ימין על שמאל כעין עיטוף שלנו
מותר ולא איקרי אלא להתנאות וכל שכן של חתנים שמשלשלים אותו מצדו האחר עד כאן לשונו:
כט (ב) וכתוב ברוקח (סי' ק) שמותר להתעטף בטליתו תחת המקטורן ולהביאו לבית הכנסת.
ופשוט הוא מדין הבלנים ומדין הלבדים דבסמוך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף כט
היוצא בטלית מקופלת מב על כתפיו,
(קי) דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו <יח> מגביה שוליה על כתפיו, (קיא) חייב חטאת.
אבל אם אינה מקופלת על כתפיו, אלא משולשלת ברחבה (קיב) למטה מכתפיו, שרי שמאחר שהוא
מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אע"פ שמתקצר קצת מלמטה, מותר. (קיג) ועפ"ז
מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא (קיד) להביאו לבהכ"נ.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף כט
(קי) דהיינו שלאחר וכו' - וכ"ש
כשהסירה לגמרי מעל עצמו וקיפלה ונתנה על כתפו דחייב:
(קיא) חייב חטאת - שאין זה דרך מלבוש
והו"ל משוי:
(קיב) למטה מכתפיו - היינו אפילו אם
אינו מכסה בה רוב גופו ויש מחמירין בדבר דבעינן שיהא מכסה בה רוב גופו:
(קיג) ועפ"ז מותר וכו' - כונתו
באופן זה שמתקצר קצת מלמטה דכיון שעכ"פ מעוטף הוא עד למטה מכתפיו ואע"ג שמגביה
שוליו מלמטה שרי דלהתעטף כל גופו בו כמו בבהכ"נ קשה לעשות כן כשהולך בר"ה
אף שילבש גלימא עליו מלמעלה:
(קיד) ולהביאו לבהכ"נ - כאן שייך
הג"ה דסעיף שאחר זה [באר הגולה ועו"ש ולפירוש הגר"א שנכתוב לקמן ההגהה
על מקומה עומדת]:
4) היוצא במעות הצרורים
לו בסדינו, חייב.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
לב ומה שכתב רבינו או במעות הצרורים לו בסדינו. גם זה בסוף פרק חבית (קמז.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף לב
מה היוצא במעות הצרורים לו בסדינו,
(קיט) חייב. הגה: <כב> אבל בבית (קכ) מותר * אם צריך לו, ואפילו אינן צרורים
(קכא) רק שהם מנוקבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לב
(קיט) חייב - דדרך הוצאה היא וה"ה
כשיוצא לחוץ במעות הצרור לו בכיסו התחוב בבגדו אבל בבית או תוך העירוב דלית ביה משום
איסור הוצאה שרי באופן המבואר לקמיה:
(קכ) מותר - להיות לבוש בסדין הזה
אם צריך לו להסדין וי"א דהאי אם צריך לו היינו שירא להניחו שלא יבואו לגזלו אבל
משום צריכות הסדין בעלמא לא הותר לו לטלטל:
(קכא) רק שהם מנוקבים - זהובים אדומים
או מטבעות כסף דאין עלייהו שם מוקצה עי"ז דראוי לתלותו בצואר בתו לתכשיט ועיין
בביאור הגר"א שכתב דזה קאי גם ארישא דהיינו בצרורים בסדינו בעי ג"כ מנוקבים
וטעמו דאי לא היו מנוקבים היה אסור לטלטל גם הסדין דנעשה בסיס להמעות שצרר בתוכו מע"ש:
5) אסור לצאת בשבת
במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו. הגה: ויש מתירים במקום פסידא
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
לג וכתב הרב הגדול מההר"י אבוהב ז"ל בשם אור זרוע שיש מתירים
אם הם תפורים וכן שמעתי בשם חכמי צרפת שמתירים בתפורים ע"כ. והאגור (סי' תקכב)
כתב שהשיב מההר"י מולן (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מ אות א) שיותר נראה
להתיר מלאסור אם הוא נושאם כדי שלא יגזלוהו או אי זו פסידא כי הוי כלאחר יד כי ההיא
דמי שהחשיך (שבת קנג:) והרבה דברים התירו משום פסידא וגם בזמן הזה דלית לן רשות הרבים
דאורייתא ואחר כך נזכרתי ההיא דפורפת על אבן אבל לא על המטבע (שם סה:) דמוכח משם דאסור
להוציא ועיין שם עכ"ל. וכמדומה לי שלא היתה הגמרא לפניו כשהשיב ולפיכך כתב דמוכח
משם שאסור להוציא שנזכר דמפלגינן בין מטבע לאבן ואגוז ונדמה לו דלענין איסור הוצאה
מפלגינן בינייהו ואין הדבר כן דמתניתין הכי איתא בסוף פרק במה אשה יוצאה (סה.) פורפת
על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת ובגמרא (סה:) והא אמרת רישא
פורפת אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופירש רש"י אתאן למטבע דלא[ו] בר טלטול הוא אבל
אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול הרי בהדיא דלא אסרו במטבע אלא משום טלטול ולא משום הוצאה
ואדרבה יש להביא ראיה משם להתיר לצאת במעות תפורים בכסותו דהא כל שפרוף מבעוד יום אפילו
על המטבע שרי לצאת בו כמו בפרוף על האבן או על האגוז אלא שיש לדחות דשאני התם שאינו
מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו הילכך בטיל המטבע לגבי הכסות אבל מעות התפורים
בכסותו שמכוין להוציאם אפשר דאסור דחשיבי ולא בטלי. וכן נראה מתשובת הר"מ שכתב
רבינו בסימן שי"ב (עב.) על ברזא שבפי הטבעת שהיה נראה לו להתיר לצאת בו דלא דמי
למוציא בפיו [ו]במרפקו דפטור אבל אסור דהתם כשפותח פיו ופושט מרפקו המשוי נראה אבל
הכא שבלוע כולו בגוף היה נראה דשרי אמנם איני מתירו כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציא
אף על גב דלא דמיא ממש להאי איכא למימר דפטור אבל אסור כי הני עכ"ל: ומעות התפורים
כיון שעשויים לחזור ולהוציאם ודאי דאסור ואם מוציאם ברשות הרבים אפשר לחוש לו מחטאת
דאיכא למימר שדרך הוצאתם בכך להולכי דרכים. אחר כך באו לידי תשובות מהר"ם (דפוס
פראג סי' צד) וכתוב בהם בלשון הזה ששאלת על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכים כסף או
זהב ותופרים אותו באבנט אם מותר להוליכו בשבת. דע לך שהוא אסור דתנן בפרק המצניע (שבת
צב.) בפונדתו ובחיפת חלוקו פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ושלום מאיר ברבי ברוך
עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף לג
(קכב) אסור לצאת בשבת במעות או בכסף
וזהב התפורים בבגדו. הגה: <כג> ויש מתירים (קכג) מו במקום פסידא שירא שיגזלנו
ממנו אם יניחם בבית וילך מהם (אגור ואיסור והיתר הארוך). וכן נוהגין להקל (קכד) אם
צריך לצאת, אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת, (קכה) לא יצא. במקום שא"צ לו
ויוכל להניחם בבית, (קכו) יש להחמיר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לג
(קכב) אסור לצאת וכו' - ולא בטלי לגבי
בגד כמו שאר דבר התפור בתוך הבגד משום דחשובים ולא בטלי ומ"מ לית בהו חיובא כמו
בצרורין למעלה אלא איסורא משום דלאו דרך הוצאה היא:
(קכג) במקום פסידא - היינו בתפורים
בתוך בגדו מע"ש וטעמם דכיון דלית ביה אלא איסור דרבנן משום דלאו דרך הוצאה היא
וכנ"ל וכ"ש בזמן הזה דלהרבה פוסקים לית לן ר"ה דאורייתא הקילו במקום
פסידא דאדם בהול על ממונו ואם לא נתיר באופן זה יבוא לעבור על איסור תורה דיבוא לחפור
בקרקע ולהטמין וכה"ג וכתבו האחרונים דה"ה אם לא תפרן מבעוד יום יוכל להוציאן
בשבת ע"י שינוי אחר שיהיה שלא כדרך הוצאה דהיינו שיניח המעות בין בגדו לבשרו או
במנעלו ומ"מ לכתחלה טוב יותר לתפור בבגדו מבעוד יום:
(קכד) אם צריך לצאת - כגון שירא שאם
ישב בבית כל היום ירגישו בו שהוא שומר מעותיו ויבואו לגזלו:
(קכה) לא יצא - היינו חוץ לעירוב כשהוא
לבוש בהבגד:
(קכו) יש להחמיר - שלא ללבוש הבגד
דחיישינן שמא יצא בו:
6) היוצא מעוטף בטליתו
וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה יט
היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו
חייב, אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו אע"פ שאין ו נימה קשורה לו באצבעו, וכל סודר
שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו, היתה סכנית קצרה שאינה רחבה קושר שני ראשיה למטה
מכתפים ונמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
לא והרמב"ם כתב בפרק י"ט (הל' יח - יט) וז"ל המתעטף בטליתו
וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא
יתלכלכו אסור ואם קבצן להתנאות בהם כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר היוצא בטלית מקופלת
ומונחת על כתפו חייב ע"כ. ונראה שהוא מפרש לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה
דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת ומפני כך הקדים דין המתעטף בטליתו וכו' לדין היוצא בטלית
מקופלת ורבינו לא נחית לחלק בכך ולפיכך סתם דבריו וכתב דכל לכנופי אסור וכל להתנאות
שרי: ומכל הדברים אתה למד דהני מלבושין דידן מותר לתפוס קצתן בידו ולהגביהן כדי שלא
יתלכלכו שוליו בטיט ואפילו מכוין כדי שלא יעכבוהו מללכת שרי דהא דאסר תלמודא טלית מקופלת
דוקא בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת כעין טליתות של מצוה אי נמי במלבושים דידן
אם אינו לובשן כדרכן להוציא ידיו מתוכן אלא מתעטף בהם ומקפלן ומניחן על כתפו דכהאי
גוונא כי מקפל להו על כתפו או עביד להו כעין מרזב הוי משוי שאין זה דרך מלבוש אבל מלבושין
דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכם אפילו מגביה שוליו לעולם דרך מלבוש הוו. ועוד
דכל כהאי גוונא אפילו בטליתות דידהו שרי דלא אסרו אלא להניח על כתפו דוקא לפי שנראה
כמשוי וזה דבר פשוט ולא כתבתיו אלא לפי שראיתי מפקפקים בדבר וכבר נתבאר שאין להם על
מה שיסמוכו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף לא
היוצא מעוטף בטליתו * <כ> וקיפלה
מכאן ומכאן בידו או על כתפו, אם (קטז) נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא
יתלכלכו, אסור. ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן, מותר. <כא> וה"מ
בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת, (קיז) אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם (קיח)
מד ומוציא ידיו מתוכה מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או
כדי שלא יעכבוהו ללכת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לא
(קטז) נתכוין לקבץ כנפיו וכו' - היינו
שנטל שני הקצוות שלפניו ולאחריו לצד ימין וכן של צד שמאל וקיפלן והגביהן על ידו או
על כתפו ולא דמי לסכ"ט דהתם כל שולי הטלית שלאחריו מקופלת ומונח על כתפו משא"כ
הכא דרק הקצוות מוקפלין ומונחין על כתפיו להכי רק איסורא איכא ולא חיובא וגם תלוי בכונתו:
(קיז) אבל מלבושים דידן - הטעם דאכתי
נשאר עליו עצם הבגד דרך מלבוש ומשמע באחרונים דאעפ"כ אין להקל אלא במגביה קצת
אבל לא להגביה הרבה ולתתם תחת הזרוע דנעשה כמרזב:
(קיח) ומוציא ידיו מתוכה - משמע דכשאינו
מוציא ידיו מתוכן כגון מענטלי"ק של נשים או שול מאנטי"ל של אשכנזים אסור
להגביהם דלאו דרך מלבוש הוא ומ"מ נראה דאין להחמיר אלא להגביה הרבה אבל לא מעט
כדי שלא יתלכלך דעדיין דרך לבישה הוא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לא
* וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו
- עיין במ"ב והגר"א בביאורו נראה שמפרש דברי השו"ע דהוא העתקת לשון
הרמב"ם באופן אחר שכפל שוליה והגביהה ואחזה כך בידו או על כתפו ונעשה כעין מרזב
בפנים ואסרו רבנן להוציא כך כשאינו מכוין להתנאות משום דלאו דרך מלבוש הוא כ"כ:
7) יוצא אדם בסודר
המקופל על כתפיו אעפ"י שאין נימא כרוכה לו על אצבעו
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
ל, לד יוצא אדם בסודר המקופל על כתפו וכו'. גם זה בסוף פרק חבית (קמז.)
ובהדיא איפסיקא שם הלכתא דאף על פי שאין נימא כרוכה לו על אצבעו שרי וכן כתב הרמב"ם
בפרק י"ט (הי"ט) ולא ראיתי חולק בזה אלא רבינו ירוחם שכתב בחלק החמישי (נתיב
י"ב, עד ע"ד) בשם רבינו חננאל (בגליון קמז.) שצריך להיות נימא כרוכה על אצבעו
ושכן נהגו. ואיני יודע טעם לדברי רבינו חננאל אלא אם כן היתה לו גירסא אחרת: וכתב רבינו
ירוחם (שם) ומותר לצאת בסודר מעוטף כעין מעיל ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור. וקשה
לי דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפו משמע דאף על פי שאינו מעוטף שרי ולא דמי לטלית דשאני
סודר שדרך לבישתו בכך וכן משמע מלשון הרמב"ם בפרק י"ט שכתב היוצא בטלית מקופלת
ומונחת על כתפו חייב אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו דמשמע דבגוונא דאסור בטלית שרי בסודר.
ומצאתי בתשובות הרשב"א (ח"ה סי' רכד) וז"ל כתב מר היהודים שבעיר הזאת
שנושאים הטלית תחת הגלימא סביב צוארם ברשות הרבים והא אמר רבי יוחנן היוצא בטלית מקופלת
וכו' חייב. תשובה כל ארץ ספרד נהגו לצאת כן דרך צניעות ואפילו בחצרותם ובתיהם ודרך
מלבוש הוא להם והרי זה כאותה שאמרו שם (קמז.) הרטנין יוצאין בסודר שעל כתפיהם ולא רטנין
בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך וטלית מקופלת שאמר רבי יוחנן פירש
רש"י שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו שאין זה דרך מלבוש עכ"ל.
הרי בהדיא התיר הרשב"א סודר מקופל ומונח על כתפו וחילק בינו לטלית מקופלת כמו
שחלקתי שזה דרך לבישתו בכך וזו אין דרך לבישתו בכך: וכתב הרמב"ם בפרק י"ט
(שם) וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור ונראה שלמד כן מדין הבלנים דבסמוך כמו שאבאר:
הבלנים יכולים להביא סדינים שמסתפגין
דרך רשות הרבים. גם זה שם (קמז:) אמר רבי יוחנן האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני
ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו סבניתא צריך לקשור שני ראשיה למטה מן הכתפים. ונראה שהרמב"ם
מפרש ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו כלומר שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו ומפני כך
כתב בפרק י"ט (הי"ט) וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור וסובר שכל שהיא
רחבה אף על פי שלא כסה ראשו ורובו שרי ומשום הכי שרי לצאת בסודר שעל כתפו. וסבניתא
פירש הרמב"ם בפרק י"ט (שם) שהיא קצרה שאינה רחבה ומשום הכי אסור לצאת בה
אלא אם כן קשר שני ראשיה למטה מכתפים שנמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה. אבל רש"י
פירש סבניתא סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו וכו'. ולפי זה מאי דאמרינן
ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו לומר שצריך לכסות בה ראשו ורובו ואם לאו אסור משום דאינו
דרך מלבוש אלא אם כן קשר שני ראשיו למטה מכתפיו כדאמרינן בסבניתא ומיהו בסודר המקופל
על כתפו שרי שדרך לבישתו בכך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף לד
יוצא אדם מז <כד> בסודר (קכז)
המקופל על כתפיו (קכח) אעפ"י שאין נימא כרוכה לו על אצבעו. * (קכט) ואם אין הסודר
חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אא"כ קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לד
(קכז) המקופל על כתפו - אע"ג
דבטלית אסור במקופל כמ"ש בסכ"ט בסודר שרי דסודר דרך לבישתו כך בחול לקפלו
על כתפיו וכ"ז מיירי במקומות שדרך איזה אנשים לילך כן לפעמים:
(קכח) אע"פ שאין נימא וכו' -
דאיכא למ"ד בגמרא דבעינן דוקא שיהא נימא יוצא מהסודר וכרוכה על אצבעו להחזיקו
שלא יפול מכתפיו אבל לא קי"ל הכי:
(קכט) ואם אין הסודר וכו' - והיינו
שהוא קצר ואין בו שיעור כדי לחפות ראשו ורובו לכך צריך לקשור שני ראשיו למטה מכתפיו
והוי כמו אבנט ושרי אע"פ שקצרה אבל אם יש בהסודר שיעור כדי לחפות ראשו ורובו אז
אף אם מקפלו על כתפיו שרי וכמ"ש בריש הסעיף דמקרי מלבוש ודרך לבישתו בכך ועיין
בבה"ל מה שכתבנו בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לד
* ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו וכו'
- עיין במ"ב ועיין בט"ז שדעתו דלהרמב"ם בכל גווני בעינן שיהא חופה ראשו
ורובו ולענ"ד יש לחלק בדבר והוא בסודר המקופל על כתפיו לא נוכל להחמיר כדעת הט"ז
אחרי דמשמע מכמה ראשונים דמותר [עיין בביאור הגר"א] לפי מה שהיה הדרך אז בזמנם
ובמקומותם ודרך לבישה הוא אבל אם פשטו להתעטף בו גופו אז בעינן שיהא לבוש בו רוב גופו
כמנהג המדינה בהבגד ההוא ואם לאו אינו דרך לבישה וכעין זה פירש גם הט"ז גופא לדעת
רש"י בתחלת דבריו וכלל הרמב"ם בדבריו אלו ב' סוגים דהיינו אם אין בו שיעור
או שהיה בו שיעור ולא חיפה ראשו ורובו ולפ"ז אין סותר זה כלל למה שכתב בתחלת הסעיף
דמותר בסודר המקופל על כתפיו: