רי"ף שבת דף סב:
גמ' שבת דף קמז. ,קמז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 44:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:20
דקות
1)אסור לרחוץ כל גופו, אפי' כל אבר
ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת
3)מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו
4)אם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור
לצאת בו אא"כ קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה.
5)סכין וממשמשין להנאתו ע"י
שינוי, דהיינו שסך וממשמש ביחד
6)אין מתעמלין, היינו שדורס על
הגוף, בכח כדי שייגע ויזיע
7)הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו
ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה
8)מי שרודפים אחריו נחש ועקרב, מותר
לחבר כדי שלא יזיקוהו.
9)נותנין כלי נ על גבי העין להקר והוא
שיהא כלי הניטל בשבת.
10)מעשה שדים, אסור. ויש מי שמתיר
לישאל בהם כ על הגניבה.
11)אין מגרדין בכלי העשוי לכך, אלא אם כן היו ידיו או רגליו
מטונפות בטיט וצואה.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין
דף קא עמוד א
תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים
בשבת, ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין כלי על גב העין בשבת. אמר רבן שמעון
בן גמליאל: במה דברים אמורים - בכלי הניטל, אבל בכלי שאינו ניטל - אסור. ואין שואלין
בדבר שדים בשבת. רבי יוסי אומר: אף בחול אסור. אמר רב הונא: (אין) הלכה כרבי יוסי.
ואף רבי יוסי לא אמרה אלא משום סכנה, כי הא דרב יצחק בר יוסף דאיבלע בארזא, ואתעביד
ליה ניסא פקע ארזא ופלטיה . תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת,
ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד? רבי חמא ברבי חנינא אמר: סך, ואחר
כך ממשמש. רבי יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת. תנו רבנן: שרי שמן ושרי ביצים - מותרין
לשאול בהן, אלא מפני שמכזבין. לוחשין על שמן שבכלי, ואין לוחשין על שמן שביד. לפיכך
סכין משמן שביד, ואין סכין משמן שבכלי.
רש"י מסכת סנהדרין
דף קא עמוד א
וממשמשין במעיים - של חולה בשבת, ואין
בכך משום רפואה, דסיכה איתקש לשתיה.
ולוחשין על נחשים ועל עקרבים בשבת
- בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה.
כלי על העין - שכן דרך ליתן כלי מתכות
על העין כדי לקרר העין, אי נמי: כגון שעושין לאדם שחש בעינו, מקיפים עינו בטבעת.
כלי הניטל - כגון מפתח סכין וטבעת.
בדבר שדים - שכן עושין כשאובדין שום
דבר שואלין במעשה שדים והם מגידים להם, ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפצך (ישעיה נח).
אף בחול אסור - לשאול בשדים, כדמפרש
לקמן משום סכנה.
כי הא דרב יצחק - היה שואל במעשה שדים
וביקש השד להזיקו ונעשה לו נס ובלעו הארז.
סך ואחר כך ממשמש - הוי שנוי, דבחול
דרך למשמש ואחר כך לסוך.
שרי שמן - יש מעשה שדים ששואלין על
ידי שמן וקרי להו שרי שמן, והיינו שרי בוהן, ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקרי להו
שרי ביצים.
אלא שמכזבין - לכך נמנעו מלשאול בהן.
לוחשים על שמן שבכלי - אותן העושין
מעשה שדים דרכן ללחוש על שמן שבכלי, ואין דרכן ללחוש על שמן שביד שאינו מועיל, לפיכך
אדם יכול לסוך על ידו משמן שביד ואין לחוש שמא נעשה בו מעשה שדים ואין בו סכנת השד.
שף - סך שמן בפניו.
צמחין - אבעבועות מלנ"ץ +אבעבועות
של חולי+.
1)
אסור לרחוץ כל גופו, אפי' כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו
מערב שבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כ
מי שרחץ במים מסתפג באלונטיתו ומביאה
בידו ואין חוששין שמא יסחוט, וכן מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט,
ואסור לו לשטחן ואפילו בתוך ביתו גזירה שמא יאמר הרואה הרי זה כבס כסותו בשבת ושטחה
ליבשה, ק וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכו
א אסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ויום טוב וכו'. בפרק כירה (לט:) תניא
לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר רבי שמעון מתיר רבי יהודה
אומר בחמין אסור בצונן מותר אמר רב חסדא מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור ופירש
רש"י בכלי דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם
בשבת ופסקו הרי"ף (יח:) והרא"ש (סי' ו) כרבי יהודה וכן כתב הרמב"ם בפרק
כ"ב (ה"ב). וגרסינן תו בגמרא (מ.) איתמר חמין שהוחמו מערב שבת רב אמר למחר
רוחץ בהם כל גופו אבר אבר ושמואל אמר לא התירו אלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו תניא כוותיה
דשמואל חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר
ופירש רש"י בפרק חבית (קמז: ד"ה דלהשתטף) דמשתטף היינו ששופך על גופו דלאו
דרך רחיצה היא כלומר שדרך רחיצה היא להכניס גופו או אבריו בתוך המים ולרחוץ שם וכן
כתבו סמ"ג (לאוין סה יד. ד"ה האופה) והתרומה (סי' רלב): והוה משמע לי דפניו
ידיו ורגליו לאו דוקא דהוא הדין לשאר אברים דשרי כל שאינו רוחץ כל גופו [אלא] דאהא
דתנו רבנן (מ:) מיחם אדם אלונטית וכו' ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים ויניחנו על בני
מעים פירש רש"י שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין והרי כשנשפכים עליו מים
חמין אינו רוחץ אלא קצת גופו ואפילו הכי אסר ומיהו ממה שכתב הרא"ש בפרק תינוקת
(הל' מקואות סי' לז צז.) ומחממת קיתון של מים להדיח בית הסתרים [ובית הקמטים] כבית
הלל (ביצה כא:) דמתירין להחם חמין ביום טוב לרגליו אבל לא כל גופו ע"כ משמע דפניו
ידיו ורגליו לאו דוקא דאף על גב דהתם יום טוב והכא שבת אין זה מדברים שבין יום טוב
לשבת וגם דברי רש"י יש לפרש דשמא ישפכו על גופו קאמר וכדדייק לישנא דשמא ישפכו
עליו דנקט ולא נקט שמא ישפכו על בני מעיו. ומה שהשוה רבינו יום טוב לשבת יתבאר בהלכות
יום טוב (סי' תקיא רמד: ד"ה ומ"ש לרחוץ) בסייעתא דשמיא:
ומ"ש והני מילי בחמי האור אבל
בחמי טבריה או בצוננין מותר וכו'. שם בפרק כירה (מ.) בתחלה היו רוחצים בחמין שהוחמו
מערב שבת התחילו הבלנין להחם בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו אסרו את החמין והתירו את
הזיעה ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו ואסרו להם את הזיעה והתירו חמי
טבריה ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו אסרו להם חמי טבריה והתירו
להם את הצונן ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת: וכתוב בספר
התרומה (סי' רלג) דבחמי טבריה התירו לרחוץ אפילו כל גופו יחד וכן משמע מדנקט לשון רחיצה
דקתני היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו וסתם רחיצה היא רחיצת כל הגוף
ומשמע נמי שהוא נכנס לתוך המים שזה נקרא רחיצה כדפרישית בסמוך (לעיל ד"ה אסור)
ונראה לי דהוא הדין נמי בצונן שרי להכניס כל גופו לתוך המים במכל שכן מחמי טבריה ואף
על גב דהא דתניא רבי יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר קאי אמאי דתני לא ישתטף אדם,
משום דרבי מאיר אסר אפילו להשתטף נקט לא ישתטף אבל לרבי יהודה אין הכי נמי דלרחוץ נמי
שרי אלא שהמרדכי (סי' שג) כתב על דברי רבי יהודה ושרי בצונן להשתטף פירוש לשפוך על
אבריו אבל רחיצה לא שרי אפילו בצונן ובסמ"ג (לאוין סה יד. ד"ה האופה) לא
התיר בחמי טבריה אלא אם כן הם בקרקע וכן כתוב בספר התרומה (שם) וטעמא דמסתבר הוא דכל
שהוא בכלי לא מינכר בין חמי האור לחמי טבריה:
ומ"ש רבינו ואדוני אבי ז"ל
התירם בכל ענין. לא כתב הרא"ש בהדיא דבכלי נמי שרי אלא דמדסתם (סי' ו) דחמי טבריה
שרו ולא חילק בין קרקע לכלי משמע ליה דבכל גוונא שרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף א
(א) א אסור לרחוץ (ב) ב [א] כל גופו,
אפי' כל אבר ואבר (ג) לבד, אפילו * במים שהוחמו מערב שבת, בין אם הם בכלי בין אם הם
בקרקע; (ד) ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף, אסור; אבל מותר לרחוץ (ה) בהם פניו
ידיו ורגליו. הגה: (ו) ג <א> או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו (ב"י
בשם הרא"ש פרק תינוקת). והני מילי (ז) בחמי האור, (ח) אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ
אפילו כל גופו יחד, ואין צריך לומר (ט) בצוננין. והא דשרי בחמי טבריא, דוקא בקרקע, אבל בכלי, לא, דאתי לאיחלופי בחמי
האור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף א
(א) אסור לרחוץ וכו' - גזירה שמא יבואו
עי"ז להחם בשבת:
(ב) כל גופו - וה"ה רוב גופו
דרובו ככולו:
(ג) לבד - וכ"ש אם רוחץ כדרך
הרחיצה כל הגוף ביחד:
(ד) ואפילו לשפוך וכו' - היינו אפילו
ממים שהוחמו מע"ש ואפילו הם בקרקע:
(ה) בהם - היינו בחמין שהוחמו מע"ש
אבל בחמין שהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לבד:
(ו) או שאר אברים - ואשה שלובשת לבנים
בשבת ויו"ט מותרת לרחוץ במקומות המטונפים בחמין שהוחמו מע"ש ויו"ט רק
שתזהר לרחוץ בידים ולא בבגד כדי שלא תבא לידי סחיטה ויש נשים נוהגות שאין לובשות לבנים
בשבת ויו"ט ובמקום שאין מנהג ידוע יש להתיר [אחרונים]:
(ז) בחמי האור - לפיכך במקום שנוהגין
להחם המקוה צריך ליזהר שלא יהיה רק פושרין דאל"כ אסור לטבול בו [ח"א] ועיין
בקרבן נתנאל פרק במה מדליקין סי' כ"ד ובתשו' נו"ב מ"ת סי' כ"ד:
(ח) אבל בחמי טבריא - וה"ה שארי
מעינות חמין לא גזרו עליהן איסור רחיצה ועיין לקמן בסימן שכ"ח במ"א סקמ"ט
דבמקום שאין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה אסור לרחוץ בהן בשבת וע"ש מה שכתבנו בזה:
(ט) בצוננין - ועיין לקמן במ"ב
סקכ"א שנהגו שלא לרחוץ בנהר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף א
* במים שהוחמו מע"ש - ומצטער
אע"פ שאינו חולי כל הגוף י"ל דמותר לרחוץ [חידושי רע"א]:
2)
י"א דמותר להזיע בחמי טבריא.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכו
ב תנן בפרק חבית (קמז.) הרוחץ במי מערה או במי טבריה ובגמרא (שם) קתני
מי מערה דומיא דמי טבריה מה מי טבריה חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחלה
לא וכתב הרי"ף (סב:) על זה ואי קשיא לך דגרסינן בפרק כירה ראו שאין הדבר עומד
והתירו להם חמי טבריה דמשמע מינה מותר לרחוץ בחמי טבריה לכתחלה לא קשיא דהא דאמרינן
דיעבד אין לכתחלה לא לא איתמר אלא במי מערה משום דמערה היא מטללא כלומר שהיא מקורה
הילכך נפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה ומשום הכי לא שרי לכתחלה וכן כתב הרמב"ם
בפרק כ"ב (ה"ב) וכתב הרב המגיד שכן דעת הגאונים דזיעה אפילו בחמי טבריה אסורה
אבל הר"ן (שם ד"ה גמ' הרוחץ) כתב דלא נהירא דהא משמע בפרק כירה (מ.) דלא
אסרו זיעה אפילו בחמי האור אלא משום לתא דרחיצה ובחמי טבריה דרחיצה שריא היאך נאסור
הזיעה וכן דעת ה"ר יונה והרמב"ן (חי' קמז. ד"ה הא דתנן) וכן כתב הרב
המגיד (שם) בשמם ובשם הרשב"א (חי' שם ד"ה הרוחץ) וכן דעת התוספות (ד"ה
אף) והרא"ש (סי' יב) בפרק חבית דמי מערה דקתני בחמי האור הוא ומשום הכי לכתחלה
אסור אבל בחמי טבריה לכתחלה נמי שרי ולא חילקו בין מקורה לשאינו מקורה: ולענין הלכה
היה נראה דכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכל שכן שגם
הגאונים נלוו עמם אבל הר"ן כתב בתשובה (סי' ד) דכיון דבשל סופרים הוא וקליש איסוריה
דגזירות טובא הוו כדאיתא בפרק כירה כדברי האחרונים ז"ל ראוי להקל ולהורות הלכה
למעשה עכ"ל: כתוב בהגהות מרדכי פרק ג' (עט ע"ד) שטוב להמנע מלרחוץ בחמי טבריה
מדאמרינן בגמרא שלא התירום אלא מפני שראו שאין הדבר עומד ע"כ. ואין טעם בדבר זה
דכיון שעיקר הדבר אינו אלא גזירה בעלמא מאחר שהתירו מאיזה טעם שיהיה כבר הותר ולא שייך
להחמיר בו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף ב
יש אומרים דהא דשרי בחמי טבריא דוקא
כשאין המקום מקורה, (י) אבל אם המקום מקורה, אסור משום דאתי לידי זיעה ואסור. [א*]
וי"א (יא) דמותר להזיע בחמי טבריא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ב
(י) אבל אם המקום - היינו דמשום שהוא
מקורה נפיש הבלא ואתי לידי זיעה ע"י הרחיצה וזיעה אסור כדלקמן בסי"ב:
(יא) דמותר להזיע - דלא אסרו זיעה
אלא במקום שהרחיצה אסורה ולכן מותר הרחיצה אפילו במקום מקורה ויש לסמוך על דעה זו
[מא"ר]:
3)
מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יט
מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס
ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים, אבל לא במפה שמקנחין בה את הידים שלא
יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס את המפה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
מח מסתפג אדם באלונתית וכו'. גם זה משנה שם (קמז.) הרוחץ במי מערה או במי
טבריה מסתפג אפילו בעשר אלונתיות ולא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגים באלונתית
אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאים אותה בידם ובגמרא (שם:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי
יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונתית ומביאה בידו לתוך ביתו והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה
ותנן מסתפג אפילו בעשר אלונתיות ולא יביאם בידו ההיא כבן חכינאי מתני לה. וכיון דיחידאה
היא לית הלכתא כוותיה ופסקו הרי"ף (סב:) והרא"ש (סי' יב) כרבי יוחנן וכן
דעת הרמב"ם בפרק כ"ב (הל' כ): וכתב הר"ן (סב: ד"ה והא) היכי שרי
להסתפג אמאי לא חיישינן דילמא אתי לידי סחיטה כדאמרינן בריש פרק במה טומנין (מח.) גבי
ההוא דפריס דסתודר אפומא דכובא ובפרק אלו קשרים (קיג:) נמי אמרינן זימנין דמתווסן מאניה
ואתי לידי סחיטה יש לומר שכיון שכל הרוחצין מסתפגין אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה
אוסרו ברחיצה ואי אפשר שאין הדבר עומד וכדאיתא בפרק כירה (מ.) עכ"ל:
ומה שכתב רבינו ולא ימסור לבלנים וכו'.
ברייתא שם (קמז:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף מח
(קעג) מסתפג אדם (קעד) באלונטית (פי'
בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) (קעה) ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט. ולא
ימסור לבלנים שהם חשודים על הסחיטה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף מח
(קעג) מסתפג אדם וכו' - משמע ממ"א
דבזה"ז טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו ובביאור הגר"א משמע דסתם אלונטית
הוא דבר שאין מקפיד על מימיו:
(קעד) באלונטית - אפילו כל גופו לאחר
שרחץ את עצמו במים צוננים וכדלקמן בסימן שכ"ו:
(קעה) ומביאה בידו - לתוך ביתו
במקום שיש עירוב ואף דמבואר לעיל בהג"ה דאסור לטלטל דבר השרוי במים שאני הכא כיון
דהתירו הסיפוג ולא חששו לסחיטה משום דא"א בלי סיפוג לכך התירו גם להביא לביתו
כ"כ המ"א ולפ"ז אחר שהביאו לביתו והניחו על מקומו שוב אסור לטלטלו אבל
בא"ר הביא בשם ספר התרומה דסיפוג באלונטית לא מחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על
טלטולו משום שמא יסחוט וכן משמע בביאור הגר"א דמותר לטלטלו:
4)
אם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אא"כ קשר
שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה יט
היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו
חייב, אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו אע"פ שאין ו נימה קשורה לו באצבעו, וכל סודר
שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו, היתה סכנית קצרה שאינה רחבה קושר שני ראשיה למטה
מכתפים ונמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
הבלנים יכולים להביא סדינים שמסתפגין
דרך רשות הרבים. גם זה שם (קמז:) אמר רבי יוחנן האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני
ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו סבניתא צריך לקשור שני ראשיה למטה מן הכתפים. ונראה שהרמב"ם
מפרש ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו כלומר שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו ומפני כך
כתב בפרק י"ט (הי"ט) וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור וסובר שכל שהיא
רחבה אף על פי שלא כסה ראשו ורובו שרי ומשום הכי שרי לצאת בסודר שעל כתפו. וסבניתא
פירש הרמב"ם בפרק י"ט (שם) שהיא קצרה שאינה רחבה ומשום הכי אסור לצאת בה
אלא אם כן קשר שני ראשיה למטה מכתפים שנמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה. אבל רש"י
פירש סבניתא סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו וכו'. ולפי זה מאי דאמרינן
ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו לומר שצריך לכסות בה ראשו ורובו ואם לאו אסור משום דאינו
דרך מלבוש אלא אם כן קשר שני ראשיו למטה מכתפיו כדאמרינן בסבניתא ומיהו בסודר המקופל
על כתפו שרי שדרך לבישתו בכך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף לד
יוצא אדם מז <כד> בסודר (קכז)
המקופל על כתפיו (קכח) אעפ"י שאין נימא כרוכה לו על אצבעו. * (קכט) ואם אין הסודר
חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אא"כ קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לד
(קכז) המקופל על כתפו - אע"ג
דבטלית אסור במקופל כמ"ש בסכ"ט בסודר שרי דסודר דרך לבישתו כך בחול לקפלו
על כתפיו וכ"ז מיירי במקומות שדרך איזה אנשים לילך כן לפעמים:
(קכח) אע"פ שאין נימא וכו' -
דאיכא למ"ד בגמרא דבעינן דוקא שיהא נימא יוצא מהסודר וכרוכה על אצבעו להחזיקו
שלא יפול מכתפיו אבל לא קי"ל הכי:
(קכט) ואם אין הסודר וכו' - והיינו
שהוא קצר ואין בו שיעור כדי לחפות ראשו ורובו לכך צריך לקשור שני ראשיו למטה מכתפיו
והוי כמו אבנט ושרי אע"פ שקצרה אבל אם יש בהסודר שיעור כדי לחפות ראשו ורובו אז
אף אם מקפלו על כתפיו שרי וכמ"ש בריש הסעיף דמקרי מלבוש ודרך לבישתו בכך ועיין
בבה"ל מה שכתבנו בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף לד
* ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו וכו'
- עיין במ"ב ועיין בט"ז שדעתו דלהרמב"ם בכל גווני בעינן שיהא חופה ראשו
ורובו ולענ"ד יש לחלק בדבר והוא בסודר המקופל על כתפיו לא נוכל להחמיר כדעת הט"ז
אחרי דמשמע מכמה ראשונים דמותר [עיין בביאור הגר"א] לפי מה שהיה הדרך אז בזמנם
ובמקומותם ודרך לבישה הוא אבל אם פשטו להתעטף בו גופו אז בעינן שיהא לבוש בו רוב גופו
כמנהג המדינה בהבגד ההוא ואם לאו אינו דרך לבישה וכעין זה פירש גם הט"ז גופא לדעת
רש"י בתחלת דבריו וכלל הרמב"ם בדבריו אלו ב' סוגים דהיינו אם אין בו שיעור
או שהיה בו שיעור ולא חיפה ראשו ורובו ולפ"ז אין סותר זה כלל למה שכתב בתחלת הסעיף
דמותר בסודר המקופל על כתפיו:
5)
סכין וממשמשין להנאתו ע"י שינוי, דהיינו שסך וממשמש
ביחד
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כח
סכין וממשמשין בבני מעים בשבת והוא
שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת, אי זה
הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ד
ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה, וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ
ישראל מפני שמעמלת ומרפאה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכז
ב - ג סכין וממשמשין וכו'. בסוף פרק חבית (קמז.) תנן סכין וממשמשין אבל
לא מתעמלין ולא מתגררין. ופירש רש"י סכין. שמן: וממשמשין. ביד על כל הגוף להנאה:
אבל לא מתעמלין. לשפשף בכח: ולא מתגררין. במגררת דהוי עובדין דחול. ובגמרא (שם:) תנו
רבנן סכין וממשמשין בבני מעים בשבת ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היכי עביד רבי
חמא בר חנינא אמר סך ואחר כך ממשמש רבי יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת ופסקו הפוסקים
כרבי יוחנן:
ומ"ש אבל אם היו ידיו או רגליו
מטונפות וכו'. ברייתא שם בשם רבן שמעון בן גמליאל ופסקו הפוסקים כמותו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכז סעיף ב
(ה) סכין וממשמשין להנאתו (ו) ע"י
שינוי, דהיינו שסך וממשמש ביחד, ולא ימשמש (ז) בכח אלא ברפיון ידים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכז סעיף ב
(ה) סכין וממשמשין - היינו שסכין בשמן
וממשמשין ביד על כל הגוף להנאה:
(ו) ע"י שינוי - מכפי הרגיל לעשות
בחול שאין דרכו אז לסוך ולמשמש ביחד:
(ז) בכח - דהוא עובדין דחול ועיין
לקמן בסימן שכ"ח סמ"ב במש"כ שם בביאור הלכה דלהרמב"ם מותר כל שאינו
מכוין להביא עצמו עי"ז לידי זיעה:
6)
אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, בכח כדי שייגע ויזיע
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כח
סכין וממשמשין בבני מעים בשבת והוא
שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת, אי זה
הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ד
ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה, וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ
ישראל מפני שמעמלת ומרפאה. FG
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
מב כתב הרמב"ם אין מתעמלין בשבת וכו'. כן כתב בפרק כ"א (הכ"ח)
והא דאין מתעמלין הוא משנה בפרק חבית (קמז.) והרמב"ם מפרשה דהיינו שדורסין על
גופו בכח וכו' ורש"י פירש אין מתעמלין לשפשף בכח ואסכין וממשמשין דקתני רישא קאי
וכבר הזכיר כן רבינו בסימן שקודם זה (צט:):
ומ"ש ואסור לדחוק כריסו של תינוק.
גם זה מדברי הרמב"ם שם (הל"א) וכתב הרב המגיד שאפשר שזהו פירוש לאסובי ינוקא
שנחלקו בו רב נחמן ורב ששת בפרק כל הכלים (קכג.) ותמה עליו דהוה ליה למיפסק כרב ששת
דשרי: והא דאסובי ינוקא כתב רבינו בסוף סימן ש"ל (קה.) וכתב בו שני פירושים אחרים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף מב
מו אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף,
(קכט) בכח * (קל) <כח> כדי שייגע ויזיע; (קלא) מז ואסור לדחוק כריסו של תינוק
כדי להוציא הרעי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף מב
(קכט) בכח - ר"ל שפושטין ומקפלין
זרועותיהן לפניהן ולאחריהן ומתחממין ומזיעין [פיר"ח]:
(קל) כדי שייגע ויזיע - והיא בכלל
רפואה ואין להקשות כיון שאין כאן שייכות שחיקת סממנים היה לנו להתיר כמו בסעיף שאח"ז
י"ל דכיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה ג"כ ע"י סממנים חיישינן שיעשה
רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י
שחיקת סממנים כלל לא גזרינן. ודע דלפי מה דפסקינן לעיל בסי"ז דע"י ישראל
אין עושין שבות דרבנן לחולה שאין בו סכנה כ"א ע"י שינוי ה"נ בעניננו
אפילו הגיע לכלל חולה שאין בו סכנה אין עושין ד"ז כ"א ע"י שינוי וכ"ש
אם הוא רק בריא שחושש. והשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהם עייפותן מסתפק
בש"ג אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא אך לפי מה שכתב המ"א בסקמ"ג
דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור גם בזה אין להקל:
(קלא) ואסור לדחוק - שמא יבוא להשקות
לו סממנים המשלשלים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף מב
* כדי שייגע ויזיע - זה הוא מלשון
הרמב"ם בביאורו על אין מתעמלין ורש"י שם פירש דהיינו שמשפשף בכח ומשמע אפילו
אם אינו מזיע והעתיקו הטור ושו"ע לעיל בשכ"ז ס"ב ודברי השו"ע קשה
לפ"ז וע"ז רמז הגר"א לעיל שם עי"ש ולדינא כתב הא"ר דיש לפסוק
בזה כהרמב"ם שכן הסכים הרה"מ ובאמת בפיר"ח שלפנינו ג"כ נמצא כהרמב"ם:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כח
סכין וממשמשין בבני מעים בשבת והוא
שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת, אי זה
הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ד
ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה, וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ
ישראל מפני שמעמלת ומרפאה.
7)
הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו
קודם שיקנחם במפה
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
ראיתי כתוב בשם הר"מ מרוטנבור"ק
דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו וכו'. חילוק בין בגד צמר לבגד פשתן לא ראיתיו אך מה שכתב
והיה מפקפק לנגב הידים כן כתוב בהגהות פרק כ"ב (שם) ובמרדכי פרק אלו קשרים שהר"מ
היה נוהג לנגב ידיו בכח זו בזו ומסיר המים מעליו כפי יכלתו ואחר כך מקנחם במפה או בבגד
משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו עכ"ל. וכן כתוב בשבלי הלקט (סי' קט) בשם ספר היראים
(סי' רעד, קלו.) וכבר נתבאר בסמוך בשם התוספות והרא"ש שמותר לקנח ידיו במפה לפי
שהוא דרך לכלוך וכן כתבו עוד התוספות בפרק דם חטאת ובפרק ב' דביצה וכן כתוב בספר התרומה
(שם) וכן התיר סמ"ג (שם) ונתן טעם משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב
סעיף י
הרוחץ ידיו, (מט) כא טוב (נ) לנגבם
בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה. הגה: ויש שכתבו דאין לחוש
לזה, * דלא אמרי' שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא, דאין זה רק (נא) כב דרך לכלוך,
וכן נוהגין (טור וב"י ואגור). ולכן מותר (נב) לנגב ידיו כג בבגד שהטיל בו תינוק
(נג) כד מי רגלים, (נד) כה [טז] כדי לבטלם שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא. (טור) אבל כו
אסור ליתן (נה) מים ממש על (נו) המי רגלים כדי לבטלם (הגהות מיימוני פכ"ב ותו'
פ' ח' שרצים).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שב
סעיף י
(מט) טוב וכו' - אבל מדינא שרי לשתי
דעות הנ"ל בהג"ה לקנח במפה וכמ"ש בהג"ה:
(נ) לנגבם בכח - הוא כדי לצאת גם דעת
היש מחמירין שכתבנו למעלה בסס"ק ל"ט דס"ל דבכל גווני אמרינן שרייתו
זו היא כיבוסו אף שהוא דרך לכלוך אלא דאם הוא מעט מים סוברין דאין בזה משום חשש כיבוס
אך משום דאין אנו בקיאין איזה מיקרי מעט לכך כתבו דמנהג כשר שינגב ידיו בכח:
(נא) דרך לכלוך - שידיו מלוכלכות ומטנף
בהם את המפה ודוקא במפה וכיוצא בהן שאין דרך להקפיד על המים הטפוחים אבל לנגב בדבר
שדרך להקפיד בחול על מימיו הבלועים בו אסור מטעם שמא יבוא לידי סחיטה וכמש"כ סימן
ש"א סמ"ו כ"כ המ"א ועיין בפמ"ג שהכריע דדוקא במים מרובים
אבל במים מועטים כמו שמצוי ע"י סיפוג הידים לא חיישינן לסחיטה כלל וכ"פ הא"ר
ותו"ש להקל בסיפוג הידים ע"ש טעמייהו אבל אם נשפך מים על השלחן וכיוצא בו
לכו"ע אסור לקנחו בבגד שמקפיד עליו אם הוא מים מרובים שמא יבוא לידי סחיטה:
(נב) לנגב ידיו - שנוטל ידיו במים
ומנגבם בהבגד:
(נג) מי רגלים - אבל כשיש עליו צואה
אסור להעבירו אפילו ע"י ניגוב הידים דאע"פ שהוא דרך לכלוך מ"מ כיבוס
הוא דהבגד היה מלוכלך יותר מקודם ועתה מעבירו משא"כ מי רגלים אין מאיס כ"כ
וגם שם אין מתירין אלא משום דכונתו רק כדי לבטלן ולא לכבס וללבן הבגד:
(נד) כדי לבטלם - ותוכל להתפלל ולברך.
וכגון שהמי רגלים מועטים כמו שדרך התינוק להטיל בבגדיו שמעוטף בו ואין נוזל לבגד האם
כ"א טיפת דבר מועט וסגי ליה לבטלו בקינוח ידים [ב"י] ועיין לעיל בסימן ע"ז
במ"ב סק"ז:
(נה) מים ממש - ואפילו ליטול ידיו
עליהם אף דנעשים שופכים מ"מ כיון שאין בהם לכלוך חזו לכיבוס ואף דאין מכוין לכבס
רק לבטל המי רגלים מ"מ פסיק רישא הוא דשרייתו זהו כיבוסו. ולכן טוב שלא ליקח תינוק
בחיקו בשבת אם לא על כר פן ישתין [ס"ח]. והנה לפי המבואר בסעיפים אלו דבגד שיש
בו לכלוך לכו"ע שרייתו זהו כיבוסו צריך ליזהר שלא לשפוך שום מים לתוך כלי ששרויים
בו בגדים לכבסן אם לא שהמי משרה עולים מכבר למעלה על הבגדים מסתברא דמותר וכ"ש
שיזהר שלא להטיל בגד למים ולכן הרוחץ תינוק לא ישים בגדיו במים ועיין מה שכתבנו בבה"ל:
(נו) המי רגלים - שבבגד אבל שבארץ
מותר [ש"ת]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף י
* דלא אמרינן וכו' - ואפילו אם היה
איזה לכלוך על המטפחת שרי הואיל והניגוב דרך לכלוך הוא [פמ"ג]. והנה לענין רחיצת
תינוק ביו"ט במים חמין שבחול דרך הוא להציע מתחתיו המטפחת [הווינדלע"ן] בעריבה
שרוחצין אותו בה שא"א לרחוץ תינוק קטן בלא זה וביו"ט הלא יש בזה איסור כיבוס
דשורה אותם במים אך א"א לרחוץ בלא זה יש להתיר באופן שיהיו הווינדלע"ן נקיים
מכובסים דלדעה הראשונה אין בהם משום כיבוס ואף לדעת היש אוסרין אף בנקיים אפשר דדרך
לכלוך הוא ואף אם נימא דאין זה דרך לכלוך מ"מ כיון דנקיים הם בודאי אינו רוצה
כלל בכיבוסן וכל כונתו רק כדי להציע תחת התינוק והוי הכיבוס מלאכה שאצל"ג דאינו
אסור לכמה פוסקים אלא מדרבנן ותינוק זה הוי כחולה שאין בו סכנה אם הוא רגיל ברחיצה
דיש להתיר איסור דרבנן בשבילו ומטעם זה אין לאסור משום שמא יסחוט כיון דדיינינן ליה
כחולה ובלבד שיזהר שלא יסחוט. והנה הפמ"ג רצה להתיר בשעת הדחק אף במלוכלכים משום
דהוי מלאכה שאצל"ג דאין כונתו בשביל הכיבוס רק להציע תחת הקטן ולא נהירא דמלוכלכים
ניחא ליה הכיבוס ובחול דעתו שיסחטם אחר רחיצת הקטן וינגבם ויהיו מכובסין א"כ כונתו
בשביל כיבוס ג"כ ואין זה מלאכה שאין צריכה לגופה ומ"מ ע"י א"י
יש להתיר נתינת הווינדלי"ן למים ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שינתן לתוך המים
ע"י א"י אם באפשר כנל"ד. ועיין לעיל מה שכתבנו בסימן ש"א סמ"ה
וסמ"ו אודות ניגובן:
8)
מי שרודפים אחריו נחש ועקרב, מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו.
רמב"ם הלכות עבודת
כוכבים פרק יא הלכה יא
מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על
מקום הנשיכה ואפילו ו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום
הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קעט סעיף ז
מי שרודפים אחריו נחש ועקרב, ט מותר
לחבר כדי שלא יזיקוהו.
9)
נותנין כלי נ על גבי העין להקר והוא שיהא כלי הניטל בשבת.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף מו
נותנין כלי נ על גבי העין (קמד) להקר
והוא שיהא כלי הניטל בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף מו
(קמד) להקר - פי' מי שחש בעינו נותנים
כלי מתכות על העין כדי לקרר וה"ה שמקיפין בטבעת או בכלי את העין כדי שלא יתפשט
הנפח [רש"י] וכתב הח"א וה"ה דמותר לדחוק בסכין חבורה כדי שלא תתפשט:
10)
מעשה שדים, אסור. ויש מי שמתיר לישאל בהם כ על הגניבה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קעט סעיף טז
יט מעשה שדים, אסור. ויש מי שמתיר
לישאל בהם כ על הגניבה. הגה: וכיוצא בזה. (ב"י והגהות מיימוני פי"א מהלכות
גזילה). וע"י השבעה שמשביע אותם ע"י שמות, יש מתירין בכל ענין, (ב"י
בשם ר"י ושם בהגה הנ"ל), מ"מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום,
על כן שומר נפשו ירחק מהם (משלי כב, ה) (ב"י).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קעט סעיף טז
יט מעשה שדים כו' - עיין בב"י
דברי רבינו ירוחם ותשובת הרמב"ן בזה:
כ על הגניבה - וכיוצא בזה מפני שאינו
עושה מעשה, טור ועב"י:
11)
אין מגרדין בכלי
העשוי לכך, אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ל
אין מתגרדין במגרדת ואם היו ידיו מלוכלכות
בצואה או בטיט גורד כדרכו ואינו חושש, סכין ומפרכין לאדם לענגו אבל לא לבהמה, ואם היה
לה צער מותר להסיר צערה בסיכה ופירוך, ה בהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר
בשביל שתתרפא, ואם אחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן ואין חוששין שמא ישחק לה
סמנין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכז סעיף ג
(ח) אין מגרדין (ט) בכלי (י) א העשוי
לכך, אלא אם כן היו ידיו או רגליו (יא) מטונפות בטיט וצואה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכז סעיף ג
(ח) אין מגרדין וכו' - דהוא כעובדין
דחול:
(ט) בכלי - אבל יכול לגרד בידיו על
הבשר אך שיזהר שלא יעשה חבורה:
(י) העשוי לכך - אמרינן בגמרא דאם
היה לו כלי המיוחד לשבת שרי וכתב המ"א דמזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר
המיוחד לשבת דתו לא מחזי כעובדין דחול ועיין לעיל בסוף סימן ש"ג במ"ב דגם
בזה אינו מותר כ"א לתקן בו מעט את השערות להשכיבם אבל לסרוק בו אסור אף בזה שא"א
שלא יתלוש שער:
(יא) מטונפות - דתו לא מחזי ע"י
הגירוד כעובדא דחול: