רי"ף שבת דף סג.
גמ' שבת דף קמז:-קמח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 48:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 8:00 דקות
1)אסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק
וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה.
2)אין עושין אפיקטוזין דהיינו גרמת
קיא אפי' בחול, משום הפסד אוכלים
3)מיישרים אברי הולד שנתפרקו מחמת צער
הלידה.
4)מותר לכרכו בבגדיו שלא יתעקמו
איבריו.
5)אין מתקנין חליות של שדרה של קטן זו
בצד זו מפני שנראה כבונה.
6)עצם שיצא ממקומו, מחזירין אותו.
7)השואל דבר מחבירו לא יאמר לו:
הלויני
9)השואל מחבירו כלי או בהמה סתם, הרי המשאיל
( תובעו) בכל עת שירצה
10)המלוה את חבירו, סתם, יש לו זמן
שלשים יום
1)
אסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא ישרו
כליו ויבא לידי סחיטה.
רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה
כט
אין רוחצין במים שמשלשלין ולא בטיט שטובעין בו
ולא במי משרה הבאושים ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול מפני שכל אלו צער הן
וכתוב +ישעיהו נ"ח+ וקראת לשבת עונג. לפיכך אם לא נשתהה בהם אלא עלה מיד אע"פ
שיש לו חטטין בראשו מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
מו כתב המרדכי בסוף פרק תולין (סי' תלד) שאסור לנגב הבגדים ששרויין במים
סמוך לאש משום מלבן ועוד יש לאסור משום מבשל כמו מאן דשדא סיכתא לאתונא דחייב משום
מבשל (שבת עד:): אם מותר לצאת בברזא התחובה בפי הטבעת ותחובה כולה בגוף כתב רבינו בסימן
שי"ב (עב.): כיצד מדדין את התינוק ברשות הרבים כתב רבינו בסימן ש"ח (סז:):
אין מדדין עגלים וסייחים בכרמלית גם זה שם: בסימן שאחר זה הוזכרו קצת דיני כיבוס ובסימן
זה הוזכרו קצת דיני סחיטה ועוד יבא תשלום דיני סחיטה בסימן ש"כ: כתב רבינו בסימן
שכ"ו (צט.) הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מן הנהר מפני המים שלא ישארו
עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית. וכתב עוד (צט:) אבל ההולך במטר ומטר יורד עליו ועל
לבושו שרי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף
מו
* בגדים (קסח) השרוים במים, (קסט) אסור לנגבם
(קע) נז סמוך לאש. הגה: (קעא) נח ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה, והוא (קעב) שמקפיד
על מימיו (מרדכי פרק חבית). ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא
ישרו כליו ויבא לידי סחיטה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף מו
(קסח) השרויים במים - אפילו שריה מועטת:
(קסט) אסור לנגבם וכו' - אע"ג דאפילו בחמה
אסור וכנ"ל התם משום מראית העין לחוד הוא וקמ"ל הכא דנגד האש יש איסור תורה
משום מבשל ומשום מלבן [דדרך להתלבן ע"י התנור כדאמרינן שבת כ"ז האונין של
פשתן משיתלבנו] וגם דאסור מחמת זה לנגבן אפילו כשהוא לבוש בהם אם הוא עומד נגד החום
במקום שהיד סולדת בהם:
(קע) סמוך לאש - וה"ה דאסור להניחן על התנור
במקום שהיד סולדת בהם והעולם נכשלין בזה בעו"ה שמניחין בחורף בגדים לחים על תנור
חם לנגבן. ובמקום שאין היד סולדת בהם מותר לנגבן והוא שלא יניחם דרך שטיחה דאם שוטחם
כדרכם אסור בכל גווני וכנ"ל בסעיף הקודם:
(קעא) ואסור לטלטלם - ודוקא כשנשרו במים מרובין
אבל כשבא עליהם מים מועטים לא חיישינן שיבוא לידי סחיטה וכדלקמן סימן ש"ב ס"ט
בהג"ה:
(קעב) שמקפיד - היינו שאין רוצה שיהיה בהם מים
אבל המטלניות ששרוים תמיד במים אין לחוש ומותר בטלטול:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף מו
* בגדים השרויים וכו' - סתם בגדים משמע אף בשל
צמר פמ"ג ור"ל דלא תימא דליבון זה הוא דוקא בשל פשתן שדרך להניחן בתנור להתלבן
וכדאיתא במשנה שם ובפרט איסור בישול בודאי שייך בכל הבגדים. ועיין בסימן ש"ב ס"ט
בבה"ל ד"ה מותר:
2)
אין עושין אפיקטוזין דהיינו גרמת קיא אפי' בחול, משום הפסד
אוכלים
רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה
לא
אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א בסם שמא ישחק
סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא
הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו,
וכן מותר ליחנק וללפף את ו הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות ז אנקלי,
שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
לט אין עושין אפיקטויזין וכו'. משנה בפרק חבית (קמז.) אין עושין אפיקטויזין
בשבת ובגמרא (שם:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר תניא
רבי נחמיה אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין ופירש רש"י מפני הפסד אוכלין שבמעיו
ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל וכן כתב בריש פרק כל הכלים (קכג:) אפיקטויזין שותה [משקים]
ומקיא ולא לרפואה אלא להריק את מעיו שיוכל לאכול ולשתות [היום] הרבה וכתבו הרי"ף
(סג.) והרא"ש (סי' טז) דהני מילי היכא דליכא צער אבל היכא דאית ליה צער וכשמקיא
אוכלין שבמעיו מתרפא מותר ונראה לי דהיינו לומר דבמצטער ליכא משום הפסד אוכלין ומכל
מקום בשבת בסם אסור אפילו במצטער דהא אפשר ביד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף
לט
(קכג) אין עושין אפיקטוזין (פי' הערוך אפיק טפי
זון כלומר להוציא עודף המזון) דהיינו גרמת קיא אפי' בחול, משום הפסד אוכלים; ואם מצטער
מרוב מאכל, בחול מותר אפילו בסם; ובשבת, (קכד) אסור בסם ומותר ביד.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף לט
(קכג) אין עושין וכו' - דהיינו כדי שיהא רעב ויחזור
אח"כ לאכול הרבה:
(קכד) אסור בסם - דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת
סממנים:
3)
מיישרים אברי הולד שנתפרקו מחמת צער הלידה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן של
סעיף ט
(לג) יח <ו> מיישרים אברי הולד שנתפרקו
(לד) מחמת צער הלידה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף ט
(לג) מישרים - בידים:
(לד) מחמת צער הלידה - כתב המ"א ודוקא
ביום הלידה אבל אח"כ אסור אבל באמת מהרבה פוסקים משמע דאין חילוק בזה ואפילו לאחר
חודש או ב' חדשים מותר ועיין בבאור הגר"א שכתב שכן ג"כ דעת השו"ע להקל
בזה כמותם וע"כ אין להחמיר בזה ומ"מ אם נתפרקה חוליא של שדרה ממקומה לכו"ע
אסור ליישב בידו חוליות של שדרה אחת על חברתה דמחזי כבונה אם לא ביום הלידה דאז יש
לצדד להקל אף בזה:
4)
מותר לכרכו בבגדיו שלא יתעקמו איבריו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן של סעיף
י
מותר לכרכו בבגדיו * (לה) יט שלא יתעקמו איבריו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף י
(לה) שלא יתעקמו אבריו - וברא"ש פי"ז
משמע דאפילו לכרכו כדי לישר אבריו ג"כ שרי לעולם והטעם בגמרא משום דאורחיה תמיד
בהכי ולא הוי כמתקן ומשמע דאם היה תינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו אבריו אסור
לכרכו בשבת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן של סעיף י
* שלא יתעקמו - כתב הב"ח דבחומרי שדרה שנתפרק
אפי' אין מישבין בידים ממש אלא ע"י ליפוף בגדים נמי אסור ובמאירי פ' כל הכלים
משמע דבליפוף בגדים בכל גוונא שרי:
5)
אין מתקנין חליות של שדרה של קטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה.
רמב"ם הלכות שבת פרק כב הלכה
כו
אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין אותו מפני
שנראה כבונה, ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא
בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואם היה רפוי
מותר להחזירו, ואין מתקנין חליות של שדרה של קטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה.
6)
עצם שיצא ממקומו, מחזירין אותו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
מז ועצם שיצא ממקומו מחזירין אותו. בסוף פרק חבית (קמז.) תנן אין מחזירין
את השבר ובגמרא (שם:) אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר ופירש רש"י דסבירא ליה מחזירין
תנן ומשמע בגמרא (קמח.) דהלכה כשמואל וכן פסקו הרי"ף (סג.) והרא"ש (סי' טז)
ז"ל: אם מותר לעשות מדורה לחולה בשבת כתב רבינו בסימן ש"ל (קד:): כתב הר"ן
בסוף פרק מפנין (נא: ד"ה דבר) אהא דאמרינן (קכט.) דבר שאין בו סכנה אומר לגוי
ועושה דדוקא אומר לגוי אבל על ידי עבד ואפילו ערל לא דאדם מצווה על שביתת עבדו וכבר
כתבתי בסימן ד"ש (נח. ד"ה אדם) דברי האומרים כן ודברי החולקים עליהם: כתב
בהגהות האחרונות דמרדכי (סי' תסז פג.) כתב ראבי"ה (סי' תקלא עמ' 200) אם היה חולה
צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם הגוי ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת עכ"ל ויחם
הגוי דקאמר על כרחך במרתיחו הוא ואי נמי בצריך לו מיד שאם לא כן יניחנו ישראל במקום
שאין היד סולדת ונראה דבחולה שיש בו סכנה הוא דאילו חולה שאין בו סכנה למה נתיר לו
יין שנתנסך וקשה אי ביש בו סכנה למה כתב דמוטב שיתנסך היין משיתחלל השבת דאם כן לא
נשחוט לו ונאמר לגוי לנחור לו ולא נחלל שבת לשחוט לו ובהדיא אמרינן ביומא (פד:) דצרכי
חולה שיש בו סכנה אינם נעשים על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל
ואפשר דבחולה שאין בו סכנה הוא דצרכיו נעשים על ידי גוי וכשיתן ישראל לגוי כלי מלא
יין ויטלנו הגוי ויחממנו חמרא מישרא שרי כל שלא נגע בו ומאי מוטב שיתנסך היין דקאמר
שהוא קרוב להתנסך שאף על פי שישראל עומד על גביו אפשר דנגע ביה כל דהו ולאו אדעתיה
דישראל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף
מז
עצם (קמה) שיצא ממקומו, נא מחזירין אותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף מז
(קמה) שיצא ממקומו וכו' - המ"א חולק ע"ז
וס"ל דדוקא עצם הנשבר מותר להחזירו כדאיתא בגמרא אבל העצם הנשמט ממקומו אסור להחזירו
דאפילו לשפשף הרבה בצונן אסרו כדאיתא בס"ל וכ"ש חזרה והעתיקוהו כמה אחרונים
ומ"מ ע"י א"י נראה שאין להחמיר ובספר שלחן עצי שטים חולק על המ"א
וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי שקורין אוי"ש גילענק"ט חשיב סכנת אבר כמו נשבר
אם לא יחזירנו מיד ושרי להחזיר אפילו ע"י ישראל וכבסעיף י"ז עכ"ל והאי
דלעיל סעיף למ"ד איירי לדעתו בשלא נשמט לגמרי ממקומו ונראה דגם לדעת המ"א
אם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויוכל לבוא לידי סכנת אבר שמותר למשוך ולהחזירו למקומו כדרך
שעושה בחול:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף
ל
(צד) מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו, לא ישפשפנה
הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף ל
(צד) מי שנשמטה וכו' - דהיינו שיצא העצם מפרק שלו
[רש"י] ועיין לקמן בסמ"ז במה שנכתוב שם במ"ב:
7)
השואל דבר מחבירו לא יאמר לו: הלויני
רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה
יב
כותב מאבות מלאכות, לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא
בו בשבת מפני שהוא ככותב, ואסור ללוות ולהלוות גזירה שמא יכתוב, וכן אסור לקנות ולמכור
ולשכור ולהשכיר גזירה שמא יכתוב, לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו לשכור לו
פועלין, אבל לשאול ולהשאיל מותר, שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר
לו הלויני.
בית יוסף אורח חיים סימן
שז
יא השואל דבר מחבירו לא יאמר לו הלויני. ריש פרק שואל אדם (קמח.):
וכתב ה"ר פרץ דבלשון לעז הכל
לשון אחד. ולא ביאר אם מותר אם אסור והר"ן (סג. ד"ה אבל) כתב בשם התוספות
דבלשון לעז שאין חילוק בין הלויני להשאילני צריך שיאמר תן לי וכיוצא בו וכן כתב ספר
מצות גדול (לאוין סה, כב ע"ג): ואם הלואת יום טוב ושבת ניתנה ליתבע כתב רבינו
בסימן תקכ"ה: כתוב בארחות חיים (הלכות שבת אות קפא) דהא דתנן (קמח.) אם אינו מאמינו
מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת כתב הרשב"א (עבוה"ק בית מועד
ש"ב סי' ה) שמניחו אצלו סתם אבל לא יאמר לו הילך טליתי אצלך שזהו כמעשה חול:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף
יא
השואל דבר מחבירו לא יאמר לו: הלויני, דמשמע *
(מב) יד לזמן מרובה (מג) ואיכא למיחש שמא יכתוב; * אלא יאמר לו: השאילני; ובלשון לע"ז
שאין חילוק בין הלויני להשאילני, צריך שיאמר: (מד) <ט> תן לי. הגה: וכשלוה בשבת
ואינו רוצה להאמינו (מה) יניח משכון אצלו; אבל לא יאמר לו: הילך משכון, דהוי כעובדא
דחול (ב"י בשם א"ח). כשם שאין לוין בשבת, (מו) כך טו אין פורעין בשבת (אשיר"י
סי' קט"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שז סעיף יא
(מב) לזמן מרובה - דסתם הלואה ל' יום ויש לחוש
שמא יכתוב המלוה הלואתו לזכרון אבל שאלה דזמנה לאלתר אין חשש שמא יכתוב. ובמקום שנוהגין
שסתם הלואה רשאי לתבוע לאלתר כמו שנוהגין במדינתנו רשאי לומר הלויני [מ"א] ועיין
בבה"ל שאין זה ברור:
(מג) ואיכא למיחש וכו' - כתב הפמ"ג בשם הרשב"א
דבלשון הלואה לא מהני אפילו אם מתנה עמו שמלוהו רק לזמן מועט דלא פלוג רבנן עוד כתב
הפמ"ג דאפילו אם לוה ספרים שהוא דבר מצוה ג"כ לא יאמר לשון הלואה:
(מד) תן לי - ומותר ג"כ לסיים ואחזור ואתן
לך:
(מה) יניח משכון אצלו - ודוקא יין ושמן ודבר שהוא
צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח עליו משכון:
(מו) כך אין פורעין - היינו אפילו אם לוה ממנו
כדי יין ושמן לזמן מרובה אסור לפורעם בשבת דכשם שבהלואה גזרינן שמא יכתוב כך בפרעון
גזרינן שמא ימחוק החוב מן הפנקס והתוספות כתבו דאם אומר בלשון חזרה ולא בלשון פריעה
מותר דאית ליה הכירא ולא אתיא דבר זה לידי מחיקה. וכ"ז דוקא בדבר שהוא מאכל וצורך
שבת אבל בלא"ה אסור בכל לשון [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שז סעיף יא
* לזמן מרובה - עיין במ"א שכתב דבמקום שנוהגין
וכו' כמו שכתבתי במ"ב וק"ק דהא הגמרא מקשה דבשאלה נמי היה לנו לאסור דלא
קפיד המלוה עליה ואתי למכתב ומשני דהכירא הוא במאי דמצרכינן ליה לומר השאילני דוקא
וא"כ הכא לא שייך זה וכמו בלשון לעז שאסרו מטעם זה וכמו שכתב הגר"א:
* אלא יאמר לו השאילני - עיין בפמ"ג שמסתפק
אם אומר לו השאילני לזמן מרובה אם מותר:
8)
הלואת יו"ט נתנה ליתבע בדין
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ד הלכה
כה
הלואת יום טוב תובעין אותה בדין שאם תאמר לא ניתנה
להתבע אינו נותן לו כלום ונמצא נמנע משמחת יום טוב.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקכה
א הלואת יום טוב פליגי בה רבה ורב יוסף וכו'. בריש פרק שואל (שבת קמח:)
ופירש רש"י לא ניתנה ליתבע. בבית דין שאין בית דין נזקקין לה לעולם: ומפרש התם
טעמא דרב יוסף משום דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב וטעמא דרבה משום דאי אמרת לא ניתנה
ליתבע לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יום טוב. ועד כאן לא איפליגו אלא בלא משכון
אבל במשכון הא תנן (שם.) שואל אדם מחבירו וכו' ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה
עמו חשבון לאחר השבת:
ומ"ש רבינו שהרי"ף פסק כרבה.
אינו ברור שהוא כתב (סג.) דאיכא מאן דפסק כרב יוסף משום דרביה דרבא הוא ועוד דהא רב
אויא סבר לה כוותיה דשקיל משכנתא פירוש בשעת הלואה ורבה בר עולא קא מערים אערומי שלא
היה תובעו בפירוש אלא אומר לו הלוני וכשהלוהו אומר לו יש לי אצלך כך וכך ואיכא מאן
דפסק כרבא משום דהוא בתרא וקיי"ל כבתראי עכ"ל. ונראה שלא הכריע כדברי שום
אחד מהם וכן כתבו הר"ן (ד"ה איתמר) והרב המגיד (פ"ד הכ"ה) שהרי"ף
לא הכריע בזה דבר:
ומ"ש שהתוספות (ד"ה רבה)
פסקו כרבה. כ"כ שם הרא"ש (סי' א) בשמם וכן פסק הרמב"ם בפרק ד' (הל'
יו"ט הכ"ה): וכתב הר"ן (שם ד"ה ומכל) דאפילו לדברי מי שפוסק דלא
ניתנה ליתבע אי תפיס מלוה לא מפקינן מיניה כי הא דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה ועוד
דאנן לא ניתנה ליתבע קא אמרינן כלומר בבית דין אבל בין דידיה תובעה ואי תפיס תפיס ולא
עוד אלא דאי אזיל אידך ותפיס מיניה מידי מפקינן מיניה דלוה ויהבינן למלוה דהשתא לאו
הלואת יום טוב מגבינן אלא גזילה דמפקינן ומיהו היכא דלא תפס מלוה זוזי אלא משכון והדר
לוה ותפיס ההוא משכון גופיה לא מפקינן מיניה דהא לא קנייה מלוה לגמרי וכי הדר תפיס
ליה לוה דידיה קא תפיס הילכך אי מפקינן ליה מידי לוה הלואת יום טוב הוא דקא מגבינן:
וכתב עוד ודאמרינן בגמרא (שם:) גבי יום טוב של ראש השנה אם היה החודש מעובר דאמרינן
עלה שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא כתב הרשב"א (חי' שם ד"ה שאני) מכאן
נראה לי ללמוד דכולי עלמא ביום טוב שני דרבנן ניתנה ליתבע ואינה ראיה אצלי דשאני הכא
שנהגו בראשון בטעות אבל לדידן דעבדינן תרי יומי מתקנתא אפשר דאפילו הלואת יום טוב שני
לא ניתנה ליתבע עכ"ל: ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והתוספות מסכימים דהלכה כמאן
דאמר ניתנה ליתבע הכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכה סעיף
א
(א) א הלואת יו"ט (ב) <א> נתנה ליתבע
בדין (וע"ל סימן ש"ז (ג) סעיף י"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקכה סעיף א
(א) הלואת יו"ט - היינו שהקיף לו החנוני מיני
מאכל ומשתה:
(ב) ניתנה ליתבע וכו' - ר"ל שנזקקים לו בב"ד
אחר היו"ט אם מסרב לפרוע (והרבותא הוא משום דאיכא מ"ד בגמרא דס"ל דבדין
אינו יכול לתבוע אלא בינו לבין עצמו דאם יהיה ניתן ליתבע אתי למכתב קמ"ל דלא קי"ל
הכי אלא כאידך מ"ד דאם לא יכול לתבוע לא יתן לו מתחלה וימנע עי"ז משמחת יו"ט):
(ג) סעיף י"א - ר"ל דשם מבואר לענין
שבת דיזהר מלומר לשון הלואה אלא יאמר תן לי וה"ה לענין יו"ט וע"ש בהג"ה
ובמ"ב דכל הדינים שייך גם לכאן וכן מה שפסק השו"ע דהלואת יו"ט ניתנה
ליתבע ה"ה דהלואת שבת ניתנה אח"כ ליתבע:
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק
ט הלכה ה
שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי
שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.
+/השגת הראב"ד/ שחט את הפרה וחילקה וכו'. א"א אשתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי
דהאי מתני' ר"י היא דאמר הקפת החנות הראשונה ראשונה משמט אבל לרבנן כל הקפת החנות
אינה משמטת והא דפרה הקפת החנות היא.+
9)
השואל מחבירו כלי או בהמה סתם, הרי המשאיל ( תובעו) בכל
עת שירצה
בית יוסף חושן משפט סימן
שמא
א השואל מחבירו חפץ סתם כתב רבינו תם שאינו יכול לתבעו בפחות משלשים יום
אבל רש"י כתב שיכול לתבעו מיד וכו'. בפרק קמא דמכות (ג:) תניא (תוספתא ב"מ
פ"י ה"א) המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום וכתב הרא"ש
(סי' ד) רבינו תם (ספר הישר סי' תפג) היה אומר דהוא הדין דסתם שאלה שלשים יום והביא
ראיה מהא דתניא טלית שאולה עד שלשים יום פטורה מן הציצית וכו' ולאו ראיה היא לענין
זה וכו' אלא אורחא דמילתא היא שאין דרך להשאיל יותר משלשים יום ומפני מראית העין חייב
מיהו כל אימת דבעו מיניה תבע ליה וראיה מדאמרינן בפרק שואל (שבת קמח.) השאילני לא אתי
למיכתב הלוני אתא למיכתב ופירש רש"י הלוני משמע לזמן מרובה דקיימא לן במסכת מכות
(שם) סתם הלואה שלשים יום, ובאבל (רבתי (מס' שמחות)) תניא המשאיל חלוק לחבירו לילך
לבית האבל אין רשאי לשאלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו
ימי המשתה משמע הא סתמא אפילו קודם שיצאו ימי הרגל והמשתה נוטלו עכ"ל:
ומ"ש רבינו וכן כתב הרמב"ם
השואל מחבירו כלי או בהמה המשאילו תובעו בכל עת שירצה שאלו לזמן קצוב כיון שמשכו זכה
בו וכו'. בפרק א' מהלכות שאלה (ה"ה) ומסיים בה ואפילו מת השואל הרי היורשים משתמשים
בשאלה עד סוף הזמן ולא חשש רבינו לכתבו לפי שסמך על מה שכתב בסמוך (ס"ה) הניח
להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה. וכתב הרב המגיד השואל מחבירו כלי וכו'
פירוש שלא אמרו פרק קמא דמכות (שם) המלוה את חבירו [סתם] אינו רשאי לתבעו פחות משלשים
יום אלא בהלואה שנתנה להוצאה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן וכן פירש רש"י
בשבת פרק שואל (שם) וכן הכריחו הרמב"ן (שבת קמח. ד"ה א"ל, מכות ג: ד"ה
המלוה) והרשב"א (שבת שם) ותוספתא (ב"מ פ"ח ה"י) הכתובה בסוף הפרק
(ה"י) מוכחת כן ועיקר:
שולחן ערוך חושן משפט סימן שמא סעיף
א
א השואל מחבירו כלי או בהמה סתם, הרי המשאיל
((א) תובעו) בכל עת שירצה. שאלו לזמן קצוב, כיון שמשך וזכה בו, א) [א] אין הבעלים יכולים
להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה; ואפילו מת השואל, הרי היורשים משתמשים בשאלה עד
סוף הזמן.
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט סימן שמא סעיף
א
(א) השואל מחבירו כו' - וכן דעת הרא"ש פ"ק
דמכות וכן כתב הרב המגיד שם שכן הכריחו הרמב"ן והרשב"א כפירוש רש"י
בשבת פ' שואל ושכן עיקר וכ"פ הר"ן שם:
10)
המלוה את חבירו, סתם, יש לו זמן שלשים יום
שולחן ערוך חושן משפט
סימן עג
סעיף א
המלוה את חבירו, סתם, ולא קבע לו זמן,
א במקום שאין להם מנהג, יש לו זמן שלשים יום, ב שאינו יכול לתבעו קודם, בין במלוה בשטר
בין במלוה על פה, בין במשכון בין בלא משכון. ואם התנה שיתבע כל זמן שירצה, יש לו לתובעו אפילו ביומו. ג אבל שאלה,
סתם, זמנה לאלתר, ויכול לתובעו מיד. הגה: ד מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה,
והוא מבקש ממנו שטר, צריך להחזיר לו מעותיו מיד, כי מסתמא לא הלוה לו אלא שיכתוב לו
שטר, ומאחר שאינו רוצה, יחזיר לו מעותיו. (טור בשם הרא"ש).