רי"ף שבת דף סג:
גמ' שבת דף קמח:- קמט:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 48:05 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 21:20 דקות
1)זימן אורחים והכין להם מיני מגדים
וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין
4)אסור לראות במראה של מתכת בשבת..
5)כותל או וילון שיש בו צורות חיות
משונות או דיוקנאות של ב"א
6)אסור להסתכל בנוי עבודת כוכבים
7)המחלק לבני ביתו מנות בשבת, יכול
להטיל גורל
8)המשחק בקוביא אסור, וגזל מדבריהם
הוא.
9)אין מטילין חלשים על המנות, אבל
מטילין חלשים על בשר הקדשים ביום טוב כדי לחבב את המצוה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה יט
ט אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא
יהא כדרך חול ויבא למחוק, מונה אדם פרפרותיו ואת אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב כדי שלא
יקרא י בשטרי הדיוטות, לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה או על הכותל מותר לקרותן
מפני שאינו מתחלף בשטר, ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת כ הדיוקני בשבת, אף
לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש ל אסור גזירה משום ביטול בית המדרש שלא יהיה כל
אחד יושב בביתו וקורא וימנע מבית המדרש.
בית יוסף אורח חיים סימן
שז
יב זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכו'. משנה שם (ע"ב) מונה אדם
את אורחיו ואת פרפראותיו מפיו אבל לא מן הכתב ובגמרא (קמט.) מאי טעמא אבל לא מן הכתב
רב ביבי אמר גזרה שמא ימחוק אביי אמר גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו איכא
בינייהו דכתב אכותל ומדלי למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן וכתבו הרי"ף (סג:) והרא"ש
(סי' א) ולית הלכתא כרב ביבי משום דפליג עליה רבא (שבת יב:) דאמר לא יקרא לאור הנר
אפילו גבוה שתי קומות ואפילו גבוה שתי מרדעות וקיימא לן דהלכתא כוותיה וכן כתב הרמב"ם
פרק עשרים ושלשה (הי"ט):
אבל אם חקק בכותל מותר לקרותו וכו'.
ברייתא שם מונה אדם את אורחיו ואת פרפראותיו כמה בפנים וכמה בחוץ וכמה מנות עתיד להניח
לפניהם מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופנקס ואוקימנא בדחייק מיחק דגודא
בשטרא לא מיחלף אבל כתוב מיכתב אסור בין מדלאי בין מתתאי כן כתבו הרי"ף והרא"ש
(שם). ופירש הר"ן (סג: דבור ראשון) בדחייק מיחק דליכא למיחש למחיקה ולשמא יקרא
בשטרי הדיוטות ליכא למיחש דכותל בשטרא לא מחלף אבל מכתב שעל גבי טבלא ופנקס אפילו חייק
מיחק אסור אף על גב דלמחיקה ליכא למיחש כיון דחייק מיחק איכא למיחש שמא יקרא בשטרי
הדיוטות דטבלא ופנקס בשטרא מחלפי. אבל הרמב"ם בפרק כ"ג (שם) כתב דכל דחייק
מיחק כיון דליכא למיחש למחיקה שרי אפילו בטבלא ופנקס. ודברי רבינו כדעת הרי"ף
והרא"ש. וכתב רבינו ירוחם בחלק ז' (נתיב י"ב, עו ע"א) דהא דשרינן בחקוק
על הכותל דוקא כשהוא שוקע דליכא למיחש שמא ימחוק אבל אם הוא בולט אסור דחיישינן שמא
ימחוק:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שז סעיף יב
טז זימן אורחים והכין להם מיני מגדים
וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם, (מז) אסור [טז] לקרותו בשבת אפילו אם הוא
כתוב ע"ג כותל (מח) גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי
חובות וחשבונות דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור (הרא"ש ור"ן פ' השואל
וטור), אבל אם (מט) <י> חקק בכותל (נ) יז חקיקה שוקעת, מותר; אבל יח בטבלא
ופנקס אפילו אם הוא חקוק, אסור לקרותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף יב
(מז) אסור לקרותו - בגמרא איתא
שני טעמים אחד שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל
צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש וכן במיני
מגדים ג"כ מתנחם לפעמים למעטם ועוד טעם שמא יבוא לקרות גם בשטרי הדיוטות וזה אסור
כדלקמיה בסי"ג. ומה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב לסעודה יש מחמירים דנהי דלשמא
ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא ומטעם שכתבנו מ"מ הלא איכא למיגזר
משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות אך כשהסעודה היא של מצוה יש להקל הקריאה להשמש דהוי בכלל
חפצי שמים דשרי כמ"ש סימן ש"ו ס"ו וכ"ש דמותר לשמש להכריז כרוז
בבהמ"ד מתוך הכתב אמנם בשערי תשובה הביא ליישב המנהג להקל להשמש לקרוא מתוך הכתב
אפילו לסעודת הרשות דעל השמש מעיקרא לא גזרו כדי שלא יטעה ויביא לידי חורבן ותקלה כעובדא
דקמצא ובר קמצא:
(מח) גבוה הרבה - שאינו מגיע לשם למחוק:
(מט) חקק בכותל - דמשום שמא ימחוק
ליכא דחקיקה כיון שהיא שוקעת קשה להמחק ומשום שמא יקרא בשטרי הדיוטות נמי לא גזרינן
דלא מיחלף בשטר [דאף דאם כתב בכותל גבוה אסור משום שמא יקרא התם מכתיבה לכתיבה מיחלף
אבל הכא מחקיקת הכותל לא אתי לאחלופי בכתיבת השטר] אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלים מיחלף
בשטרי הדיוטות:
(נ) חקיקה שוקעת - אבל בולטת אסור
דגזרינן שמא ימחוק ואפילו גבוה הרבה שאינו מגיע לשם למחוק משום לא פלוג וכמ"ש
סימן ער"ה. והפתקאות ששולחין הקונים שכתוב בהן מע"ש סכום היין והשכר שלוקחין
שלא כדין הוא דאסור לקרות בהן בשבת כ"כ בא"ר ונראה דאם כתב בהן רק סימנא
בעלמא שרי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שז
סעיף יג
שטרי הדיוטות, דהיינו (נא) שטרי חובות וחשבונות <יא> ואגרות
של (נב) שאלת שלום, אסור לקרותם; (נג) ואפי' לעיין בהם בלא קריאה, אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף יג
(נא) שטרי חובות וחשבונות - י"א משום ממצוא חפצך וי"א
משום שמא ימחוק:
(נב) שאלת שלום - משום דמיחלף בשטרי הדיוטות:
(נג) ואפילו לעיין בהם - דא"א כשמעיין שלא ישא ויתן בעניני
השטרות [לבוש] ומיירי כשיודע מכבר מה כתיב בה וכדמוכח לקמיה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שו
סעיף ו
(כה) חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון: י (כו) חשבונות של מצוה,
(כז) יא ולפסוק צדקה, (כח) יב ולפקח על עסקי רבים, (כט) ולשדך התינוק ליארס * וללמדו
ספר (ל) יג או אומנות; * ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, (לא) אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום
מעות אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה
או לחזן, דאסור בשבת לפסוק (לב) יד כמה יתן (א"ז); והמנהג להקל, <ב> דהא
מותר (לג) טו לפסוק צדקה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ו
(כה) חפצי שמים וכו' - דכתיב אם תשיב משבת רגלך ממצוא חפצך וגו'
ודרשו חפציך אסורין חפצי שמים מותרין:
(כו) חשבונות - ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה [מ"א]:
(כז) ולפסוק צדקה - לעניים או לבהכ"נ. ולנדב איזה חפץ על בהכ"נ
ג"כ נוהגין העולם להקל ואע"ג דאמרינן אין מעריכין [היינו לומר ערך פלוני
עלי] ואין מקדישין בשבת וכדאיתא לקמן בסימן של"ט היינו דוקא הקדש מזבח או לבדק
הבית אבל הקדשות דידן מותר דאין שם הקדש עליהן אלא חולין הן ומ"מ לכתחלה נכון
ליזהר כשמקדיש איזה חפץ ידוע בשבת כגון ס"ת או עטרה לס"ת שיקדישנו בפיו מע"ש
אפילו בינו לבין עצמו ואז אפילו מביאו בשבת לבהכ"נ אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש
מע"ש. ולפסוק מעות לצדקה ולא חפץ ידוע מותר אפילו לכתחלה בשבת לכו"ע דהטעם
דאסור להקדיש הוא משום דהוי כמקח וממכר שמוציא החפץ מרשותו לרשות אחר וזה אין שייך
במעות וה"ה כשאינו מיחד החפץ בשבת רק שאומר סתם אני מנדר ס"ת אף שיש לו בביתו
מותר לכו"ע דהא עדיין לא יצאה מרשותו שלא ייחד דוקא לזו:
(כח) ולפקח על עסקי רבים - לעיין ולחקור דצרכי רבים הוי כצורך מצוה.
ומותר אפילו לילך לבתי טרטיאות שמתכנסין שם הא"י כדי לפקח בשביל הרבים. וכתבו
הפוסקים דלא הותר אמירה לא"י לעשות מלאכה ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים דרק הפקוח
וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך
רבים [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ה ולעיל בסימן רע"ו
ס"ב בהג"ה:
(כט) ולשדך התינוק - צ"ל התינוקת:
(ל) או אומנות - דהוא נמי עוסק במצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:
(לא) אבל לשכרו וכו' - כנ"ל בס"ג בהג"ה כדעת היש
אוסרים שם:
(לב) כמה יתן - אלא יאמר סתם אמור בעבורי מי שברך:
(לג) לפסוק צדקה - ואפילו החזן עשיר כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל
לפני העמוד הוי צורך מצוה. ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ יש אוסרין ויש מתירין דלא
שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה ובמקום שנהגו היתר אין למחות בידן. וקניית מקומות בבהכ"נ
וכן קניית אתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן שקונין אותם לאכילה או להריח לכו"ע אסור
וכן לקנות שופר או אתרוג ביו"ט מן המוכר אתרוגים אסור [מ"א וש"א] ועיין
לקמן בסימן שכ"ג ס"ד. והנה מקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא
יבוא לכתיבה. וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה
מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה
וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים]
וכתב עוד דלפ"ז מה שנהגו ליתן כלים במתנה לחתן הדורש אינו נכון מיהו מה שמחייבין
קצת ליתן לו דמים אפשר דשרי כיון דבידו לחזור ועיין בא"ר:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יד
אסור לראות במראה של מתכת נ בשבת גזירה
שמא ישיר בה נימין המדולדלין מן השיער ואפילו קבועה בכותל, אבל מראה שאינה של מתכת
מותר לראות בה אפילו אינה קבועה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שב
יג אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת. בריש פרק שואל (קמט.) אין רואין במראה
בשבת ר"מ מתיר במראה הקבועה בכותל ואוקמוה במראה של מתכת וטעמא דתנא קמא דאסר
מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין כלומר שמראה של מתכת שלהם היתה חריפה כאיזמל
להסיר בה נימין המדולדלין ופסקו הרי"ף (סג:) והרא"ש (סי' ב) כתנא קמא ופירשו
דלתנא קמא של מתכת אפילו קבועה בכותל אסורה ושאינה של מתכת שריא אפילו אינה קבועה וכן
דעת הרמב"ם בפרק כ"ב (הי"ד) וכן דעת הרב המגיד והר"ן ז"ל
(סג: ד"ה הלכך) ושלא כדברי האומרים דכי אמרינן הכא במראה של מתכת עסקינן לפרושי
טעמא דגזרה הוא דאמרינן הכי אבל אין הכי נמי דתנא קמא כי היכי דאסר במראה קבועה של
מתכת הכי נמי אסר בכל המראות כולן וכבר סתר הר"ן דבריהם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב סעיף יג
אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת (סא)
שהיא חריפה כאיזמל (פי' כעין סכין קטן חד וחריף), דחיישינן שמא ישיר בה נימין
המדולדלין; ואפילו אם היא (סב) קבוע בכותל. אבל מותר להסתכל במראה * (סג) שאין בה
(סד) חשש זה, אפילו אינה קבועה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף יג
(סא) שהיא חריפה - ר"ל ששפת המראה
חדה ועשויה לשם כך להסיר בה בחול את הנימין המדולדלין מראשו כשרואה שהן מדולדלין ויש
לחוש בשבת שמא ישכח ויעשה כדרכו בחול:
(סב) קבוע בכותל - שלא יוכל להשיר
בה ג"כ אסור דלא חלקו חכמים במראה של מתכות בין קבוע לשאינה קבוע:
(סג) שאין בה וכו' - כגון במראה של
זכוכית כעין שלנו וה"ה במראה של מתכות כשאינה עשויה חריפה והטעם כיון דאינה עשויה
כלל להשיר בה נימין לא גזרו כלל עליה ולא חיישינן שמא כשיראה במראה שהן מדולדלין ילך
אחר מספרים כדי להעבירם דאדהכי והכי מדכר שהוא שבת:
(סד) חשש זה - עיין ביו"ד סימן
קנ"ו באיזה אופן מותר להסתכל במראה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף יג
* שאין בה וכו' - עיין במ"ב שכתבנו
דה"ה במראה של מתכות כשאינה חריפה כן משמע לשון השו"ע והרי"ף דדוקא
כשהיא חריפה דחלה עליה גזירת חכמים ואז אפילו קבעה אח"כ בכותל אסור אבל אם אינה
חריפה היא בכלל שאר מראה דמה לי אם היא של מתכות כיון דאינה עשויה להשיר בה נימין כמין
אחר חשיבא ובזה מדוייק היטב לשון השו"ע שכתב דאין בה חשש זה דכולל בזה אפילו אם
היא של מתכות אם אינה חריפא היא דמיא לשאר מראות וראיתי בא"ר שהביא בשם מי"ט
דבמתכות אפילו אינה חריפא שאינה עשויה להשיר בה נימין ג"כ אסור דבמתכות לא חלקו
חכמים ולענ"ד נראה כמו שכתבתי כפשטא דלישנא דכל הפוסקים והטעם כמו שכתבנו דכיון
שאינה עשויה להשיר בה נימין כמין אחר דמיא וכן מדוייק לשון הגמרא דקאמר ר"נ אמר
רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכות אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין
ומשמע דכשאינה עשויה להשיר בה מותר וגם לדבריו הי"ל לר' מאיר שם בגמרא לאיפלוגי
עליה דרבנן גם בשאינה קבוע אם לא היתה חדה דלדידיה דלא גזר בקבוע אטו אינה קבוע כ"ש
דלא גזר אינה חריפא אטו חריפא. וכ"ז שכתבנו הוא אפילו לדעת הב"ח לעיל בסימן
ער"ה דאוסר בנר קבוע בעששית לקרות לאורה וכ"ש לשארי דעות שמובא שם במ"א
וב"ח להקל בזה וכ"ש בעניננו נראה דאין להחמיר בזה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה יט
ט אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא
יהא כדרך חול ויבא למחוק, מונה אדם פרפרותיו ואת אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב כדי שלא
יקרא י בשטרי הדיוטות, לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה או על הכותל מותר לקרותן
מפני שאינו מתחלף בשטר, ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת כ הדיוקני בשבת, אף
לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש ל אסור גזירה משום ביטול בית המדרש שלא יהיה כל
אחד יושב בביתו וקורא וימנע מבית המדרש.
בית יוסף אורח חיים סימן
שז
טו כתב שתחת הצורה וכו'. ברייתא בפרק שואל (קמט.) כתב המהלך תחת הצורה ותחת
הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ופירש רש"י כגון בני אדם הצרים בכותל חיות משונות
או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין זו צורת פלוני וזו דיוקן
פלוני ונראה דטעמא משום דהוי שטרי הדיוטות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שז סעיף טו
כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות
או דיוקנאות של ב"א של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית וכותבים זו צורת פלוני וזה
דיוקן פלוני, כא אסור לקרות בו (נז) בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף טו
(נז) בשבת - גזירה שמא יקרא בשטרי
הדיוטות:
רמב"ם הלכות עבודת
כוכבים פרק ב הלכה ב
ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה
היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא
נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים,
ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא
אע"פ שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה א ולעשות כמה שהן עושין שנאמר
ואעשה כן גם אני.
בית יוסף יורה דעה סימן
קמב
טו כתב רבינו ירוחם (ני"ז ח"ה קנט.) אסור לשמוע כלי שיר של עבודה
זרה או להסתכל בנוי עבודה זרה כיון שנהנה בראייה כך מוכח בפרק כל שעה (פסחים כו.) מההיא
דא"ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם: גרסינן בפרק שואל
(שבת קמט.) ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ודיוקנאות אסור לקרותן בשבת ודיוקנא עצמה
אסור להסתכל בה אף בחול שנאמר (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים וכתב הרא"ש (שם
סי' ב) ז"ל נראה דבעשויה לעבודה זרה הוא אע"פ שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר
כדמשמע (פסחים קד. ע"ז נ.) מבנן של קדושים דלא הוה מסתכל בצורתא דזוזא מכלל דאחרים
הוו מסתכלי וכן כתבו התוספות (שם ד"ה ודיוקני):
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קמב סעיף טו
לב אסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים
או להסתכל לג בנוי עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה. לד (ומיהו דבר שאין מתכוין,
מותר). (מצא הגה בשם רבי ישעיה האחרון ז"ל ועיין ס"ק ל"ד).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קמב סעיף טו
לב אסור לשמוע כו' - וכן להריח בריח
של אלילים וכדמוכח בפ' כל שעה (דף כ"ה ע"ב) ע"ש ועיין מ"ש בס"ס
ק"ח:
לג בנוי אלילים - פי' באלילים עצמם
שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו' והרא"ש
דמותר:
לד ומיהו דבר שאינו מתכוין מותר -
זהו ש"ס ערוך בפ' כל שעה (דף כ"ה ע"ב) ופסקוה הרי"ף והרא"ש
והר"ן שם והרמב"ם פרק י"ב מהמ"א דין י"ב ולא ידעתי למה כתבו
הרב בשם הגהות ריא"ז ואולי י"ל משום דאפשר לפרש הש"ס בשאר איסורין ולא
בעבודת כוכבים כתבו הרב בשם ריא"ז אבל פשטא דמלתא משמע התם אפילו בעבודת כוכבים
וכן פרש"י שם להדיא ע"ש וכ"כ רבינו ירוחם ני"ז ח"ה, ומבואר
שם בש"ס ופוסקים דאפי' אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס'
והרא"ש ורי"ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו
שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו
הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש"ס ופוסקים דאפילו א"א לו לילך למקום אחר
אסור:
רמב"ם הלכות גניבה
פרק ז הלכה י
בני חבורה המקפידים זה על זה שהחליפו
חלק בחלק או לוה ממנו מאכל והחזיר לו עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום
לוין ופורעין ביום טוב.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה יז
אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת מפני
שהוא כמקח וממכר, ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה מפני
שאין מקפידין.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכב
ו המחלק לבני ביתו מנות בשבת וכו'. בפרק שואל (שבת קמח:) תנן מפיס אדם
עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא.
ופירש רש"י מפיס. לשון פייס מטיל פייס לחלק [ל]מי תגיע כל מנה ומנה: ובלבד שלא
יתכוין וכו'. שיהו המנות שוות ולא תהא אחת גדולה ואחת קטנה לזכות בגדולה הזוכה על פי
הגורל והמתחייב על פי הגורל לקטנה יטלנה: ובגמרא (קמט.) עם בניו ועם בני ביתו אין עם
אחר לא מאי טעמא כדרב יהודה [אמר שמואל] דאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידים
זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לוין ופורעין ביום טוב אי הכי
בניו ובני ביתו נמי בניו ובני ביתו היינו טעמא כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר
רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית אי הכי מנה גדולה [כנגד
מנה קטנה] נמי אין הכי נמי וחסורי מיחסרא והכי קתני מפיס עם בניו ועם בני ביתו [על
השולחן] אפילו מנה גדולה כנגד [מנה] קטנה מאי טעמא כדרב יהודה אמר רב עם בניו אין עם
אחר לא מאי טעמא כדרב יהודה אמר שמואל מנה גדולה כנגד [מנה] קטנה אסור לאחר אף בחול
משום קוביא. ופירש רש"י להלוות. משלו: בניו ובני ביתו. הסמוכים על שלחנו דכיון
דהכל משלו אין כאן רבית: להטעימן טעם רבית. שידעו כמה קשה אלמא כיון דמשלו הוא אין
כאן איסור רבית והילכך גבי משקל ומדה ומנין נמי לאו קפידא הוא אלא להשוותם בלא קנאה:
אי הכי מנה גדולה כנגד מנה קטנה [נמי]. דמוקמינן טעמא לקמן משום קוביא ואפילו בחול
אסור וכיון דהכל משלו אמאי אסור להטעימן טעמא דקוביא בעלמא: מאי טעמא. מותר ולא חייש
לקוביא: כדרב יהודה אמר רב. דלהטעימן בעלמא הוא. עם אחר לא כדרב יהודה אמר שמואל. דכיון
דמקפידין עוברין משום מדה ומשקל ומנין: משום קוביא. דגזל הוא דאסמכתא לא קניא: ומפשטא
דשמעתא משמע דנקטינן דעם בניו ובני ביתו מפיס אפילו מנה גדולה כנגד קטנה דכיון דהכל
שלו ליכא משום מדה וכו' ולא משום קוביא וזו היא דעת הרמב"ם שכתב בפרק כ"ג
(הי"ז) ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדולה כנגד [מנה] קטנה מפני שאין מקפידין
ואף על פי שהרי"ף (סג:) והרא"ש (סי' ג) השמיטו כל זה ולא כתבו אלא עם בניו
ועם בני ביתו אין עם אחר לא מאי טעמא כדאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידים
זה על זה עוברים משום מדה ומשקל ומנין יש לומר דבכלל דברים אלו הם כל דברי הגמרא דמאחר
דיהבינן טעמא דעם אחרים לא משום דסתמן מקפידין זה על זה ממילא משמע דבבניו ובני ביתו
שרי דהא כיון שהכל של בעל הבית אחד לא קפדי אהדדי ומטעם זה נלמוד דלית בהו משום קוביא
כיון שהכל של בעל הבית אחד ואם כן בבניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה שרי ומתניתין
דקתני ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא על כרחך צריך לאוקמה
בגוונא דלא תיקשי להאי פיסקא וכדמוקי לה בגמרא דחסורי מיחסרא והכי קתני וכו' ואף על
פי שזה דוחק לאמרו על לשון הרי"ף והרא"ש מכל מקום כך צריך ליישב לדעת הר"ן
(שם ד"ה פיסקא) שסובר דהרי"ף נמי פוסק כדמשמע מפשטא דשמעתא שכתב עם בניו
ועם בני ביתו אין, מפרשינן בגמרא דהכי קאמר עם בניו ועם בני ביתו אין אפילו מנה גדולה
כנגד מנה קטנה [אף על גב] דדמי לקוביא שרי לפי שהכל של בעל הבית אבל עם אחר אפילו במנות
שוות אסור כיון שמקפידין זה עם זה כדרב יהודה אמר שמואל ומתניתין חסורי מיחסרא והכי
קתני מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ואפילו מנה גדולה כנגד [מנה] קטנה עם
בניו ובני ביתו אין עם אחר לא ואפילו מנות שוות והני מילי ביום טוב אבל בחול כל שהמנות
שוות אפילו עם אחר מותר אבל מנה גדולה כנגד [מנה] קטנה לאחר אפילו בחול אסור מאי טעמא
משום קוביא הכי אמרינן בגמרא ולא נתפרש יפה בהלכות עכ"ל. אבל רבינו משמע ליה דאם
איתא הוה ליה לפרושי בהדיא דמתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני שאין זה דבר שראוי לקצר
בו ועוד שמאחר שהרא"ש שבא אחריו לא הוסיף על דבריו כלל משמע ודאי דסבירא ליה דאפילו
בבניו ובני ביתו אסור מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא כפשטא דמתניתין וכבר הזכיר הרב
המגיד בפרק כ"ג (הי"ז) סברא זו וטעמה וזה לשונו ויש סוברים שכיון שאין הלכה
כרב דאמר מותר להלוות את בניו ואת בני ביתו ברבית כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ
עה.) ולא היא דילמא אתי למיסרך אף ההפסה אסור במנה גדולה כנגד קטנה וכתב עוד ואני אומר
דעד כאן לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית שאסורה מן התורה וחוששין דילמא אתי לסרוכי
אבל קוביא שאינה אסורה אלא מדבריהם בבניו ובני ביתו לא גזרו ותדע לך שכן הוא דהא מתניתין
לית לה פתרי לחלק בהפסה בין בניו ובני ביתו לאחר אלא בכך ואיך נדחה משנתינו מהלכה עכ"ל:
ולי נראה דאפילו אם תמצי לומר דמימרא דרב אידחיא לה גם לענין קוביא משום דילמא אתי
לסרוכי משכחת לה למתניתין פתרי דבבניו ובני ביתו לא שרי להפיס אלא במנות שוות דוקא
ועם אחרים אפילו בשוות לא משום דשמואל דאמר בני חבורה המקפידים זה על זה עוברים משום
מדה ומשקל ומנין ואף על גב דאטעמא דיהבינן משום בני חבורה המקפידים זה על זה אקשינן
אי הכי בניו ובני ביתו היינו משום דהוה סלקא דעתיך דמקשה דבבניו ובני ביתו נמי איכא
למיחש לבני חבורה המקפידים זה על זה ואהדר ליה דבבניו ובני ביתו ליכא קפידא כיון שהכל
שלו וכדרב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אלמא דכיון דהכל שלו ליכא
משום רבית והכי נמי ליכא משום מקפידין זה על זה כיון שהכל שלו וכך הם דברי רש"י
ואף על גב דהא דאמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אידחיא לה בדוכתה כיון דלא
נדחית אלא משום דילמא אתי לסרוכי אלמא דמדינא ליכא איסורא מפני שהכל שלו ואם כן שפיר
מייתי ראיה דכיון שהכל שלו ליכא משום בני חבורה המקפידין זה על זה וכי פריך בתר הכי
אי הכי מנה גדולה כנגד קטנה היינו משום דסלקא דעתיך דסבירא ליה כההיא דרב דאמר מותר
להלוות בניו ובני ביתו ברבית כיון דמייתי מינה ראיה והוה מצי לאהדורי ליה דאף על גב
דלא סבירא ליה כוותיה משום דחיישינן דילמא אתי לסרוכי מכל מקום שפיר מייתי ראיה מיניה
כיון דמדינא ליכא משום רבית כשהכל שלו הוא הדין דליכא משום מקפידים זה על זה וכדפרישית
אלא שהשיב לו לפי מה שעלה על דעתו שהמתרץ היה סובר דקיימא לן כדרב יהודה [אמר רב] דאפילו
הכי מייתבא מתניתין דחסורי מיחסרא והכי קתני. ועוד יש לומר דודאי מתניתין ידע דמייתבא
שפיר לדידן דכל היכא דהכל שלו ליכא משום קפידא אף על גב דלא קיימא לן כרב וכדפרישית
לעיל ולא אקשי ליה אי הכי אפילו מנה גדולה כנגד קטנה נמי אלא לאותבי לרב יהודה ממתניתין
שאף על פי שהכל שלו חייש משום קוביא ואהדר ליה דלרב יהודה צריך לומר מתניתין חסורי
מיחסרא והכי קתני מפיס עם בניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה וכו' אבל לדידן
דלא קיימא לן כוותיה מתניתין במנות שוות דוקא היא דכיון דהכל שלו ליכא קפידא לכולי
עלמא כדפרישית אבל גדולה כנגד קטנה לא משום קוביא שאף על פי שהכל שלו אסור משום דילמא
אתי לסרוכי ועם אחרים מנות שוות נמי לא משום דמקפידין זה על זה, ועוד יש לומר דאין
הכי נמי דבהאי שקלא וטריא סבירא ליה לתלמודא כדרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו
ברבית מיהו כיון דחזינן דאידחיא לה בדוכתה על כן צריכינן לאוקומי מתניתין במנות שוות
דוקא וכדפרישית, ועל פי איזה מדרכים אלו מה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש בכוונה
ובדעת נכונה השמיטוהו ולא שלא במתכוין כדסבר הר"ן: אם מותר לשחוק בשבת בתפוחים
או באגוזים או בכדורים אכתוב בסימן של"ח בסייעתא דשמיא (קיב: ד"ה אין). הא
דאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידים זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום
מנין ומשום לוין ופורעין ביום טוב איתא נמי בסוף פרק איזהו נשך (ב"מ עה.) ופירש
רש"י המקפידים זה על זה. שאין מוחלין על דבר מועט ומקפידים להלוות זה את זה במדה
ובמשקל ובמנין: עוברים. בשבתות ובימים טובים: ומשום לוין ופורעין. דתנן במסכת שבת
(קמח.) ובלבד שלא יאמר לו הלוני והתם מפרש טעמא שמא יכתוב. ודברי התוספות (ב"מ
שם ד"ה בני, וד"ה משום, וע"ג בתוס' שבת קמט ד"ה בני) בזה אכתוב
בסימן תקי"ז (רנא: ד"ה לא) בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכב סעיף ו
המחלק לבני ביתו מנות בשבת, יכול להטיל
גורל לומר: למי שיצא גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו; והוא שיהיו (יט) החלקים שוים,
ואינם עושים אלא כדי להשוותם שלא להטיל קנאה ביניהם, אבל עם אחרים אסור * (כ) ז כיון
שמקפידין * (כא) זה על זה יבואו לידי מדה ומשקל; אבל ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה
(כב) ולהטיל גורל עליהם, אפילו בבני ביתו ובחול, אסור ח משום קוביא. <ד> ויש
אומרים דעם בניו ובני ביתו מותר להטיל גורל אפי' על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני
(כג) ט שאין מקפידים. הגה: ואסור (כד) להטיל [ו] גורל (כה) בשבת, אפילו ע"י
א"י (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכב סעיף ו
(יט) החלקים שוים - דבזה אין שייך
שום איסור של שחיקת קוביא כיון שאין משתכר ע"י הגורל:
(כ) כיון שמקפידין - ולחלק בלי גורל
שרי דמסתמא אמרינן שאין מקפידין אא"כ רוצים להטיל גורל דאז חזינן שמקפידין ואפילו
אם הם שכנים ולא בני חבורה אחת דדרך סתם שכנים להקפיד אלו על אלו מ"מ לא אסרו
רבנן לחלק בלי גורל:
(כא) זה על זה - היינו שלא למחול לחבירו
אף על דבר מועט:
(כב) ולהטיל גורל וכו' - היינו דמי
שיזכה בגורל יטול הגדולה ומי שיתחייב יטול הקטנה הוא בכלל שחיקת קוביא ממש. [קוביא
הוא מה שמשחקין בעצים] וקוביא הוא אבק גזל מדבריהם שאין דעתו להקנותו בקנין גמור ולהכי
אסור אף בחול ואף דבעה"ב עם ב"ב לא שייך גזל כלל שהרי הכל שלו מ"מ אסור
דלמא אתי לסרוכי בקוביא עם אחרים ובאחרים בודאי אסור בחול וכ"ש בשבת דקוביא דמי
למקח וממכר:
(כג) שאין מקפידים - שהרי הוא נותן
להם הכל משלו ולא שייך חשש דמדה ומשקל וגם קוביא אין כאן. ואם בניו חולקים משל עצמם
אסור מנה גדולה נגד מנה קטנה [פמ"ג]:
(כד) להטיל גורל - היינו אם הוא לחלק
איזה דבר ואסור אפילו במקום דאתי לאינצויי אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי שיעלה
לתורה שרי דהא היו מפיסין בשבת במקדש מי שוחט מי זורק [מ"א] ועיין בנזר הקודש
שהביא בשם שבות יעקב ח"ג סי' כ"ד שמשמע שאינו מותר רק להטיל גורל מתוך הספר
כנהוג אבל להטיל גורל ע"י פתקאות שנכתבו מע"ש שם כ"א עליו ומטילין בקלפי
ומוציאין פתקא מי שיעלה לס"ת אסור וכ"כ בספר החיים:
(כה) בשבת - עיין במ"א דאפילו
אם הוא דבר מצוה ולא הוי מצי למעבד מאתמול ג"כ אסור בשבת וביו"ט משמע ממ"א
דשרי באופן זה ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכב סעיף ו
* כיון שמקפידין - עיין מ"ב מש"כ
והוא ממ"א וע"ש שכתב עוד דאי ידעינן בבני חבורה שמקפידין זה על זה אפילו
לחלק בלי גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין וזה אסור כמ"ש
סי' שכ"ג וגם עצם השתתפות באנשים כאלו אין כדאי לכתחלה דמתוך שהם רגילים לשאול
תדיר אחד מחבירו ודאי יבואו לשאול גם בשבת ויו"ט ומתוך הקפדתן אלו על אלו יבואו
לידי מדה ומשקל וממילא סתם שאלה ביו"ט אחד מחבירו אף באופן המותר בשאר בני אדם
באלו בני החבורה המקפידים אין נכון בודאי דיבואו לידי שם מדה ומשקל וזה דוקא בבני חבורה
אבל סתם שכנים שאינם חברים אף שמסתמא הם ג"כ מקפידים מ"מ מותרים לשאול אחד
מחבירו בשבת ויו"ט דמתוך שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי
איסור וזה תוכן דברי המ"א מה שהוציא מתוספות ונראה דאף לחלק בלי גורל לא אסרו
בשכנים מתוך שאין דבר זה מצוי אצלם תמיד לא חששו רבנן שיבוא לידי איסור כן משמע ממסקנת
המ"א ע"ש:
* זה על זה - בתוספתא איתא דמפיס אדם
עם אורחיו וכן האורחים מפיסין זה עם זה מי שיטול חלקו תחלה אבל לא שיטול חלקו וחלק
חבירו והטעם כיון דאין שום נ"מ בממון רק מי שיטול תחלה הוא רק כמי שמטיל מי שיעלה
לקדיש דהקיל המ"א אך קשה למה מסיים התוספתא אבל לא שיטול חלקו וחלק חבירו הו"ל
להשמיענו יותר רבותא דאפילו להשוות החלקים ג"כ אסורים האורחים להפיס גורלות וי"ל
דזה אינו מצוי משום דהבעה"ב משוה החלקים לפניהם:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שע סעיף ב
המשחקים בקוביא כיצד, אלו שמשחקים
בעצים או בצרורות או בעצמות, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח
כך וכך. וכן המשחקים בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ
יותר יקח מחבירו כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור, וגזל מדבריהם הוא.
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ד הלכה כ
כשהן מחלקין * ישקלו במאזנים שאין
משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, אפילו ליתן בו בשר לשמרו מן העכברים אסור אם היו המאזנים
תלויין ק מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים, וטבח אומן אסור לשקול בידו, ואסור לשקול ר בכלי
מלא מים, ואין מטילין חלשים על המנות, אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים ביום טוב כדי
לחבב את המצוה. +/השגת הראב"ד/ ואין מטילין חלשים על המנות. א"א בגמרא
(שבת קמט) מפרש מטילין חלשים על הקדשים של יו"ט ביו"ט אבל לא על המנות של
חול ביו"ט ואפילו דקדשים אבל עם בניו ועם בני ביתו מותר ואפילו מנה גדולה כנגד
מנה קטנה.+
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ד הלכה כ
כשהן מחלקין * ישקלו במאזנים שאין
משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, אפילו ליתן בו בשר לשמרו מן העכברים אסור אם היו המאזנים
תלויין ק מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים, וטבח אומן אסור לשקול בידו, ואסור לשקול ר בכלי
מלא מים, ואין מטילין חלשים על המנות, אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים ביום טוב כדי
לחבב את המצוה. +/השגת הראב"ד/ ואין מטילין חלשים על המנות. א"א בגמרא
(שבת קמט) מפרש מטילין חלשים על הקדשים של יו"ט ביו"ט אבל לא על המנות של
חול ביו"ט ואפילו דקדשים אבל עם בניו ועם בני ביתו מותר ואפילו מנה גדולה כנגד
מנה קטנה.+