רי"ף שבת דף סד.
גמ' שבת דף קנ., קנ:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 41:35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:10 דקות
1)אסור לשכור פועלים ולא לומר לא"י
לשכור לו פועלים בשבת
2)אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת הרי זה מותר
3)מותר לומר לו: לך עמי לכרך פלוני למחר, כיון שהיום יכול לילך
ע"י בורגנין
4)מותר לומר לחבירו: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב
5)חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון:
חשבונות של מצוה
6)לא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום משום דמינכרא מלתא.
7)אם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר: המבדיל ( בין הקודש ובין
החול). בלא ברכה
1) אסור לשכור פועלים ולא לומר לא"י
לשכור לו פועלים בשבת
רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה יב
כותב
מאבות מלאכות, לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב, ואסור ללוות
ולהלוות גזירה שמא יכתוב, וכן אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר גזירה שמא יכתוב, לא
ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו לשכור לו פועלין, אבל לשאול ולהשאיל מותר, שואל
אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני.
בית יוסף אורח חיים סימן שז
ב אסור לשכור לו פועלים ולא לומר לגוי וכו'.
פשוט בפרק שואל (קנ.):
ואסור
לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק השוכר את הפועלים
(ב"מ סי' ו) בשם רב סעדיה שדקדק כן מהגמרא (ב"מ צ.). ואף על פי שהרא"ש
דחה ראייתו מכל מקום בעיקר דינא אפשר דמודה ליה ולזה כתוב דין זה ברמזים (ב"מ
שם) סתם לאיסורא. וגם בנמקי יוסף בפרק הנזכר (ב"מ נג. דבור ראשון) כתב בשם הרשב"א
כדברי רב סעדיה ושהר"ן (חי' ב"מ צ. ד"ה ולענין) דחה ראיה זו כעין שדחאה
הרא"ש והביא ראיה אחרת לאסור מדאיצטריך היתרא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לנכרי
לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו (שבת קנג.) הא בלאו הכי אסור וכן פוסק הר"ן
בהדיא בפרק שואל (סד: ד"ה תנו) גבי מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה וכו' דאמירה
לגוי לא שנא אמר לו עשה מלאכה פלוני למחר לא שנא אמר לו עשה אותה היום וכן כתוב בתשובות
הרשב"א (ח"א סי' תתעה) יהודי שנתן מעות לגוי להשכיר לו פועלים לבנות אסור
וכן פסק הרא"ש בהדיא בפרק קמא דשבת (סי' לו) גבי אין משלחין אגרות ביד גוי (שבת
יט.) וכן כתב המרדכי שם (סי' רמט) וכן כתבו סמ"ג (לאוין סה, יט ע"ג) והתרומה
(סי' רכב) וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' (ה"א) וכתב הרב המגיד שכן דעת המפרשים
ז"ל. וכתב הרמב"ם שם שאף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת
אסור:
ובסמ"ג
(שם) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שא) התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת
שעברה וכו'. וכן כתוב בהגהות בפרק ו' (אות א):
שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ב
*
(ז) אסור לשכור פועלים ולא לומר לא"י (ח) ב לשכור לו פועלים (ט) בשבת, אע"פ
שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לא"י
לעשותו; * ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת, אסור; אבל מותר לומר לו אחר השבת:
למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר, (י) <ב> אע"פ שמבין שמתוך דבריו (יא)
שרצונו שיעשנה בשבת הבאה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ב
(ז)
אסור וכו' - סעיף זה וכן הסעיפים דלקמן מה שאסור הוא משום ממצוא חפצך דהכל בכלל עשיית
חפציו:
(ח)
לשכור לו פועלים - וה"ה כל דבר שאסור לישראל לעשות מצד הדין אסור לומר לא"י
לעשותו אבל בדבר שאינו אלא מנהג וחומרא בעלמא שרי לומר לא"י לעשותו:
(ט)
בשבת - ואפילו אם יאמר לא"י שישכור לו פועלים אחר השבת ג"כ אסור [ח"א]:
(י)
אע"פ שמבין וכו' - ר"ל אפ"ה מותר כיון שאינו אומר לו בפירוש רק דרך
רמז ולא דמי למה שכתב הרמ"א בהג"ה בסכ"ב דאפילו דרך רמז לעשות בשבת
אסור התם כשמרמז לו בשבת גופא ע"ז חמיר טפי:
(יא)
שרצונו שיעשנה וכו' - ומ"מ לא יהנה הישראל מאותה מלאכה עד אחר השבת כדין א"י
שעשה מלאכה לצורך ישראל א"נ מיירי בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו כגון שכבר יש
נר ואש והא"י מוסיף דאל"כ הא אפילו אם הא"י הדליקה מעצמו אסור לישראל
ליהנות ממנו [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ב
*
אסור לשכור פועלים ולא לומר וכו' - היינו אפילו אם לא יקצוב להם סכום השכירות ויגמור
עמהם המקח אלא שידבר הא"י עמהם מענין הפעולה ושאם רוצים להשתכר עצמם ג"ז
אסור [תשובת חו"י סימן מ"ט ע"ש שהביא ראיה לזה מסימן ש"ו ס"ו
דגם זה לא הותר אלא בחפצי שמים ע"ש]:
*
ואפילו לומר וכו' לעשותו בשבת אסור - ואפילו קצץ לא מהני בזה כיון שמיחד לו הפעולה
על השבת וכדלעיל בסימן רמ"ז ובסימן רנ"ב והנה הח"ס בחלק או"ח סימן
סמ"ך מצדד לומר דדוקא לומר לא"י שיעשה בעצמו מלאכה בשבת אסור אף בחול לומר
לו אבל לשכור לו פועלים דזה הוי אמירה דאמירה דהיינו שהישראל אומר לא"י שיאמר
לפועלים לעשות לו מלאכה בשבת אין איסור בזה כשאומר לו בחול [ומיירי במלאכה שא"צ
למחות כשרואה את הא"י עושה מעצמו בשבת וכמו שנצייר בסוף הסעיף במ"ב] והוא
מלתא חדתי ומתשובת הרשב"א המובא בב"י בסעיף זה מוכח להיפוך ע"ש:
2) אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת הרי זה מותר
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ג
במה
דברים אמורים בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור בשבת לעשותו, אבל אם החשיך לעשות דבר
שמותר לעשותו בשבת הרי זה מותר, כיצד אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין או
לשכור פועלין, אבל מחשיך הוא לשמור פירות שהרי מותר לשמור בשבת, ומחשיך להביא בהמה
או פירות תלושין, שהבהמה קורא לה והיא באה אף על פי שהיא חוץ לתחום, ופירות תלושין
אילו היו שם מחיצות היה מותר להביאן בשבת, וכן אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך
למחר שאם היו שם בורגנים היה הולך לשם בשבת וכן כל כיוצא בזה.
בית יוסף אורח חיים סימן שו
א - ב ממצוא חפצך (ישעיה נח יג) דרשו חז"ל
חפציך אסורים. בריש פרק שואל (קנ.):
ומה
שכתב אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון שמעיין נכסיו וכו'. בפרק בכל מערבין (עירובין
לח:) לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל על פתח מדינה כדי
שיכנס למרחץ מיד וכתב המרדכי בסוף פרק מי שהחשיך (שבת סי' תמט) ומינה שמעינן שלא יטייל
אדם בשבת למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בהם:
וכן
אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים. משנה בפרק שואל (קנ.):
אבל
מחשיכין על התחום להביא בהמתו היתה עומדת חוץ לתחום יכול לקרות לה כדי שתבא. ברייתא
שם (קנא.) והתוספות (ד"ה אין) גורסים אין מחשיכין וכתבו וז"ל יש ספרים דגרסי
מחשיכין לפי שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה ובתוספתא (שבת פי"ח ה"ו) גרסינן
אין מחשיכין ויש לומר דאיירי בבהמה שאינה יכולה לבא ברגליה כגון טלה קטן אלא אם כן
ישאוהו בכתף שאפילו יש מחיצות אינו רשאי להביא דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף א
ממצוא
חפצך (ישעיה נח, יג): חפציך אסורים; אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון: * (א) א
שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ;
* וכן (ב) אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים. הגה: * ג וה"ה דאסור [ג] לטייל
למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו. (מרדכי ס"פ מי שהחשיך). אבל מחשיך על התחום
* (ג) <א> להביא בהמתו. (ד) וי"א שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים, כגון
שהוא טלה קטן, אינו רשאי להחשיך (ה) ב דאינו רשאי להביא (ו) דאסור לטלטל בע"ח
שהם מוקצים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף א
(א)
שמעיין נכסיו - ודוקא היכא דמינכרא מילתא כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה
וכיו"ב דמינכר הדבר שעומד שם לעיין בצרכיה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון
שדרך שהמרחצאות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך אבל אם לא
מינכר מלתא הוא בכלל הרהור בעסקיו דמותר:
(ב)
אין מחשיכין וכו' - היינו לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום
הפועלים לשכרם במו"ש והטעם דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אפילו הוא איסור מד"ס
אסור להחשיך בשבילו:
(ג)
להביא בהמתו - דאף שהיא עומדת עתה מחוץ לתחום וא"א להביאה בשבת מ"מ לא מיקרי
זה מחשיך בשביל דבר האסור כיון שאם היו בורגנין [הם סכות השומרים] סמוכים זה לזה בתוך
שבעים אמה וד' טפחים היה מותר להביאה אפילו היה נמשך באופן זה כמה מילין מסוף העיר
משום דכל זה שייך להעיר וכיון שיש לה תקנתא ע"י בורגנין לכך מותר להחשיך אפילו
בלא בורגנין דלא אסור החשכה אלא בשביל דבר שא"א למצוא תקנתא להאיסור:
(ד)
וי"א שאם וכו' - כו"ע מודים בזה ונקט לשון וי"א מפני שכן דרך המחבר
במקום שלא נמצא דין זה מפורש בשאר פוסקים:
(ה)
דאינו רשאי להביא - ר"ל אפילו היו מחיצות שלמות היה אסור עכ"פ משום מוקצה
ונמצא שהוא מחשיך בשביל דבר האסור לעשות בשבת ואסור:
(ו)
דאסור לטלטל - וגם בזה אין איסור משום ממצוא חפצך אלא כשניכר הדבר שמתכוין לצרכיו או
כשמחשיך עבור זה בסוף התחום אבל אם אינו ניכר רק כהולך לטייל שרי אף שדעתו בהילוך זה
למצוא סוס וכדומה [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף א
*
שמעיין נכסיו וכו' או לילך וכו' - היינו אפילו תוך התחום כן הסכימו כל האחרונים. והנה
במ"ב העתקתי דדוקא היכא דמנכרא מילתא והוא מהמ"א ושארי אחרונים שהסכימו כולם
כן ודלא כח"א שהחמיר בזה בכל גווני. והנה ראיתי בנשמת אדם שם שהאריך בזה וכתב
דדין זה של מ"א תליא בפלוגתא דזהו רק להרמב"ן והרשב"א והריטב"א
אבל הרמב"ם והסמ"ג משמע דלא ס"ל כן אלא דלילך ולעיין בנכסיו הוא עשיית
חפציו ממש ואסור בכל גווני ומה שהקשה שם בעירובין [ל"ח ע"ב] מברייתא דלא
יהלך אדם בסוף שדהו וכו' לא הקשה אלא מסיפא שם וע"ז תירץ התם מוכחא מילתא אבל
הא דלילך ולעיין בשדהו לא בעינן שיהא מינכר מילתא דוקא דבכל גווני אסור ובאמת אפילו
אם לו יהי כדבריו בדעת הרמב"ם והסמ"ג הלא הוא מילתא דרבנן ונוכל לסמוך להקל
על כל הני רבוותא הנ"ל דמקילין בהדיא וגם הר"ן בפרק שואל ד"ה לא יטייל
כתב בהדיא ג"כ כמותם וגם ברש"י בעירובין ל"ט ד"ה מוכחא מילתא מוכח
בהדיא דס"ל כפשטות הסוגיא דקושית הגמרא שם הוה קאי על שניהם ועל שניהם תירץ התם
מוכחא מילתא הרי דגם בהולך בסוף שדהו לידע מה היא צריכה לא אסרינן אלא משום דמוכחא
מילתא ודלא כנ"א. [ומה שכתב דמהטוש"ע משמע ג"כ דמחמירין בכל גווני לא
ידעתי ראייתו דהלא דין זה נובע מהא דאיתא בגמרא לא יהלך אדם בסוף שדהו לידע מה היא
צריכה ומשמע שם ברש"י ד"ה מוכח דכשעומד ומסתכל על ענין שדהו הוא בכלל מוכחא
מילתא ומינה דהא שסתם הטוש"ע לאסור לעיין בנכסיו הוא ג"כ באופן כיו"ב
דמסתמא מינכר מלתא וכסתימת לשון הגמרא התם מוכחא מלתא אבל אם באמת אין ניכר כלל מותר]
וגם המעיין בהרמב"ם והסמ"ג שם גופא אין הוכחה דפליגי אכל הני רבוותא הנ"ל
דמקילין בהדיא ולמה לן לעשות פלוגתא ביניהם וע"כ סתמתי כדעת כל האחרונים שהעתיקו
כדברי המ"א:
*
וכן אין מחשיכין וכו' - גמרא ק"נ ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ט במ"א
סקי"ג דכאן אסור אפילו היכא דלא מינכר מילתא שהוא בשביל זה והטעם ע"ש והרבה
אחרונים כתבו דטעם האיסור הוא משום דהחשיכה גופא מסתמא מורה שהוא חושב לעשות דבר שהוא
אסור בשבת:
*
וה"ה דאסור לטייל - אפילו הם עומדים בתוך התחום דדין זה הוציא המרדכי מהא דאסור
לעיין נכסיו בריש הסעיף:
*
להביא בהמתו - היינו שלא תאבד וכדומה אבל אם הוא מביאה כדי לעשות בה מלאכה או ליסע
בה בודאי אסור ואפילו היא עומדת תוך התחום וכדלקמיה בהג"ה:
3) מותר לומר לו: לך עמי לכרך פלוני למחר, כיון שהיום יכול לילך ע"י בורגנין
בית יוסף אורח חיים סימן שז
ח
(א) יכול לומר לחבירו לכרך פלוני
אני הולך למחר. ריש פרק שואל (קנ:) אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך
פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך וכתבו התוספות (ד"ה לכרך) תימא מאי איריא
הוא אפילו לחבירו נמי יכול לומר לך לי לכרך פלוני למחר מהאי טעמא דקאמר וצריך לומר
דלא נקט שמואל דוקא לכרך פלוני אני הולך דהוא הדין אפילו לחבירו יכול לומר לך לי לכרך
פלוני למחר וכן כתבו הרא"ש (סי' ו) והר"ן שם (סד. ד"ה מותר) וכן כתב
הרב המגיד בפרק כ"ד (ה"ג) בשם הרמב"ן (קנ: ד"ה הא) והרשב"א
שם (קנ: ד"ה הא) ופירש רש"י שאם יש בורגנין משבעים לשבעים אמה אפילו בשבת
הולך וכיון דדבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר
וכן נראה מדברי כל הפוסקים (רי"ף סד., רמב"ם שם ה"ג, רא"ש שם).
ורבינו ירוחם כתב בחלק ז' (נתיב י"ב, עו ע"ג) דבר המותר לעשותו בשבת בעצמו
כגון שהם תוך התחום או שיש בורגנין שיוכל לילך שם בשבת מותר. ומשמע מדבריו דדוקא בשיש
בורגנין הוא דשרי הא לאו הכי לא ואי אפשר לומר כן דאם כן מאי קא משמע לן רב יהודה דמותר
לומר למקום פלוני אני הולך למחר כיון דאפילו לילך ממש מותר היום ועוד דבהדיא משמע בגמרא
דבשאין היתר לילך שם בשבת הוא אלא על כרחך בשאין שם בורגנין הוא וכדברי רש"י:
ומ"ש
וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר. פשוט הוא:
אבל
בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום אפילו אם אין בו איסור אלא מדרבנן וכו'. שם אהא דאמר
רב יהודה מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר פריך מדתנן אין מחשיכין על
התחום לשכור פועלים ולהביא פירות בשלמא לשכור פועלים בשבת לא מצי אגר אלא להביא פירות
לימא שאם יש שם מחיצות מביא. וכתב הרא"ש (שם) אלא להביא פירות לימא שאם יש שם
מחיצות מביא כלומר יכול לומר הבא לי פירות למחר כיון שאם יש שם מחיצות מביא כמו שתאמר
שאם יש שם בורגנין הולך ואין חילוק בין אם אמר לחבירו דבר זה אני עושה למחר ובין אומר
עשה לי דבר זה למחר וכיון דמותר באמירתו מותר בחשיכתו. ומשני משכחת לה בפירות המחוברין
ופירש רש"י שאי אפשר לקצצן בשבת על ידי שום תקנה והדר פריך מדתני רבי אושעיא אין
מחשיכין על התחום להביא תבן וקש כלומר דתבן דבר תלוש הוא ואפילו הכי אסור ומשני משכחת
לה בתיבנא סריא ופירש רש"י שאם יש שם מחיצות אינו מביא משום דמוקצה הוא. וכתב
הרא"ש (שם) כל דבר שיש בו צד היתר שיכול לעשותו בשבת יכול לומר אעשה זה למחר וכן
יכול לומר לחבירו עשה לי דבר זה למחר ובלבד שלא יזכיר לו שכירות ודבר שאין לו היתר
לעשות היום אפילו אין בו אלא איסורא דרבנן אסור לומר אעשה דבר זה למחר או לומר לחבירו
עשה לי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ח
(ל)
יכול לומר לחבירו: יא לכרך פלוני <ו> אני הולך למחר, וכן; (לב) וכן כל כיוצא
בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום, יכול לומר לחבירו (לג) שיעשנו למחר, ובלבד שלא יזכיר
לו שכירות; אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן,
כגון: שיש לו (לד) יב חוץ לתחום <ח> פירות מוקצים, כיון שא"א לו להביאם
היום, * אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר; וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר
הלילה (לה) לילך שם להביאם. הגה: * (לו) וכן לא יאמר: אעשה דבר פלוני למחר (הרא"ש
פ' השואל וע"ל ריש הסימן); אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם,
(לז) שאפילו היום היה יכול לשמרם אם הם היו בתוך התחום; ואם לא כוון להחשיך אלא לשמרם,
יכול (לח) אף להביאם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ח
(ל)
יכול לומר וכו' - דהנה מבואר בריש הסימן דדבר שאסור לעשות בשבת אסור לומר שיעשה זאת
למחר וקאמר הכא דאף דבשבת אסור לילך מחוץ לתחום מ"מ מותר לומר לכרך פלוני אני
הולך למחר כיון דעל עצם הליכה אין איסור אלא שמחוסר בורגנין מיהו אסור לומר אני רוכב
למחר או שילך בקרון שקורין בל"א פאהרי"ן כיון דדבורו הוא דבר האסור בעצם
ואין מועיל עצה לזה רק יאמר אני הולך למחר:
(לא)
בורגנין - פי' סוכות של שומרים שעי"ז יוכל לילך בשבת אף כמה מילין אם הם מובלעים
זה לזה בתוך שבעים אמה וד' טפחים כמבואר בסימן שצ"ח:
(לב)
וכן כל כיו"ב וכו' - כגון שיאמר לחבירו שיביא לו למחר מחוץ לתחום פירות שנתלשו
מכבר שאין עליהם איסור מוקצה אף דא"א להביאם היום מטעם איסור תחומין ומשום איסור
רשויות אפ"ה מותר לומר כיון שיש בו צד היתר דאלו היה מחיצות היה יכול להביאם:
(לג)
שיעשנו למחר - ולעשותו היום אסור אפילו לא"י לומר ואפילו בדיעבד אם הביא מחוץ
לתחום אסור להשתמש מהם וכדלקמן בסימן שכ"ה ס"ח:
(לד)
חוץ לתחום פירות מוקצים - כתבו האחרונים דלאו דוקא בסוף התחום אלא ה"ה בתוך התחום
כיון דא"א להביאם משום איסור מוקצה אלא דמשום סיפא נקט הכי דלהחשיך אינו אסור
אלא בסוף התחום וכדלקמן בס"ט:
(לה)
לילך שם להביאם - היינו אלו הפירות שהם מוקצים אבל פירות שאינם מוקצים כיון שמותר לומר
לחבירו שיביאם לו לאחר השבת מותר נמי להחשיך בשבילם [גמרא]:
(לו)
וכן לא יאמר וכו' - קאי על מה שכתב בתחלה דאסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר וקמ"ל
דלא נימא דדוקא כשמדבר עם חבירו ומתיעץ עמו הוא דאסור כיון שיש לו צורך בדבורו אבל
לדבר בינו לבין עצמו שאין לו צורך בכך שרי קמ"ל כיון דהוא דבר האסור לעשות בשבת
אף כשמדבר בינו לבין עצמו מקרי דבור חול ואסור וכנ"ל בריש הסימן:
(לז)
שאפילו היום וכו' - ר"ל נמצא שעצם השמירה הוי מלאכה המותרת בשבת ומחשיך בשביל
דבר המותר ומה שהוא חוץ לתחום הלא היה יכול לילך ע"י בורגנין אם היה לו וכנ"ל:
(לח)
אף להביאם - היינו אפילו אם הם מחוברים וצריך לתלשם מבערב כיון שעיקר כונתו בהחשכה
היה בתחלה רק בשביל השמירה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ח
*
אסור לומר לחבירו שיביאם לו - היינו אם מבאר לו אותם הפירות אבל אם אמר לו סתם להביא
לו פירות למחר שרי אף שידוע לכל שכונתו על פירות המוקצים מ"מ כיון דדבורו משמע
נמי דבר המותר בשבת מקרי רק הרהור ושרי [תוספת שבת]:
*
וכן לא יאמר אעשה וכו' - עיין במ"א סקי"א שרוצה לצדד ולומר דהרבה פוסקים
חולקים על הרא"ש ועיין בא"ר ובמאמר מרדכי שסתרו את דבריו וכן בפמ"ג
מצדד דאין ראיה שהרמב"ן והרשב"א חולקים עליו וכן המחבר בריש הסימן כתב דאסור
לומר דבר פלוני אעשה למחר והוא כדעת הרא"ש ועיין שם בביאור הגר"א דמשמע שהוא
מסכים ג"כ הכי לדינא וכתב דכן מוכח מהגמרא וכעין זה כתב ג"כ הא"ר דאל"ה
תשאר קושית התוספות בשבת ק"נ ע"א ד"ה מה ע"ש:
4) מותר לומר לחבירו: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ד
מותר
לאדם לומר לפועל הנראה א שתעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה
חפצו בשבת, ואסור לרוץ ב ולדלג * בשבת שנאמר מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך
של חול, ויורד אדם לבור ושיח ומערה אפילו הן מאה אמה ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה,
ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת ג כדבורך של חול.
בית יוסף אורח חיים סימן שז
ז מותר לומר לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב.
גם זה שם (קנ.) ופירש רש"י הנראה עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבא אלי לכשתחשך
ושניהם יודעים שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדיא שרי כדמפרש
טעמא לקמן דבור אסור הרהור מותר. וספר מצות גדול (לאוין סה, כב ע"ג) פירש בשם
ר"י (תוס' ע"ז ז. ד"ה הנראה) הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב ובהגהות
חדשות פרק כ"ד (אות א) כתוב פר"י הנראה טוב בעיניך:
ומה
שכתב אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב. כן כתב הרמב"ם בפרק כ"ד (ה"ד)
ופשוט הוא דהיינו דיבור ממש: כתוב ברוקח (סי' קלג) אינו יכול לומר אני חפץ לרכוב למחר
כי איני יכול להשכיר בשבת עכ"ל ונראה לי דבאומר לו כן כדי שיזמין לו סוס לרכוב
עליו מיירי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ז
מותר
לומר * (כח) י לחבירו: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, (כט) אע"פ שמתוך כך
מבין שצריך לו לערב לשוכרו; אבל לא יאמר לו: היה נכון עמי לערב.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ז
(כח)
לחבירו - וה"ה לא"י:
(כט)
אע"פ שמתוך כך וכו' - כיון שאינו מפרש בהדיא רק בדרך רמז לצורך מו"ש הו"ל
רק בכלל הרהור דמבואר לעיל בסימן ש"ו ס"ח דשרי ולא יאמר לו היה נכון עמי
דזהו דבור ממש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ז
*
לחבירו - וה"ה לא"י [א"ר וכן משמע בפמ"ג ונתיב חיים ותמהו על המ"א
בסוף סקי"ב]:
5) חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון: חשבונות
של מצוה
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ה
מותר
לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה
ומודדין ד מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה,
ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של
גוים, לפקח על עסקי רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ה ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו
אומנות, ומבקרין חולין ומנחמים אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ו
ורפואה קרובה לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון
ותכריכין, ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים,
ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך וכו' חפצך
אסורין חפצי שמים מותרין.
בית יוסף אורח חיים סימן שו
ו וחפצי שמים שרי כגון חשבונות של מצוה וכו'.
בפרק שואל (קנ.) ובפרק קמא דכתובות (ה.). וכתב הרב המגיד בפרק כ"ד (ה"ה)
שלא הותר שבות בשביל עסקי רבים לא אמירה לגוי ולא שבות אחר לבד הפקוח והתעסקות בדברים
בלא מלאכה שאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר (ישעיה נח יג) זה לבדו הותר לדבר מצוה או
לצורך רבים עכ"ל: ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן בפרק שואל (סד. ד"ה
פוסקין) דהא תנן (ביצה לו:) אין מקדישין ומצאתי בשם רבינו חננאל שלא אסרו אלא להקדיש
כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדיבורו לגבוה ועדיין אין נוח
לי דהא אין מעריכין (ביצה שם) לאו כלי ידוע הוא ואפילו הכי אסור עכ"ל. ונראה לי
דמעריך דמי שפיר למקח וממכר דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש. והכלבו
כתב בסימן נ"ח (יח ע"ד) בשם גאון אחד דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור
שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה
או שמן למאור וכיוצא בהם מותר לפי שעדיין אין מיחדין שם דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה
למקח וממכר עד כאן וזה כדברי רבינו חננאל שכתבתי בסמוך:
והרב
רבי מאיר מרוטנבורק כתב דוקא לדבר אליו וכו'. גם בספר כלבו (סי' לא, לג ע"ב) כתוב
כן ובהגהות חדשות פרק כ"ד (אות ה) כתוב גם כן שאסר מהר"ם לעשות סכום עם מלמד
תינוקות אבל בהגהות מרדכי כתוב פרק (ה') [ד'] (סי' תנט) דאפילו לקצוץ דמים לדבר מצוה
מותר ומכל מקום משמע מדבריו דכל היכא דאפשר בלא קציצה אינו רשאי לקצוץ וכבר כתבתי
(ד"ה וכתב בהגהות) דהרמב"ן והר"ן והרב המגיד סוברים כדברי הר"מ
ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ו
(כה)
חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון: י (כו) חשבונות של מצוה, (כז) יא ולפסוק צדקה, (כח)
יב ולפקח על עסקי רבים, (כט) ולשדך התינוק ליארס * וללמדו ספר (ל) יג או אומנות; *
ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, (לא) אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. הגה: י"א
דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק
(לב) יד כמה יתן (א"ז); והמנהג להקל, <ב> דהא מותר (לג) טו לפסוק צדקה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ו
(כה)
חפצי שמים וכו' - דכתיב אם תשיב משבת רגלך ממצוא חפצך וגו' ודרשו חפציך אסורין חפצי
שמים מותרין:
(כו)
חשבונות - ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה [מ"א]:
(כז)
ולפסוק צדקה - לעניים או לבהכ"נ. ולנדב איזה חפץ על בהכ"נ ג"כ נוהגין
העולם להקל ואע"ג דאמרינן אין מעריכין [היינו לומר ערך פלוני עלי] ואין מקדישין
בשבת וכדאיתא לקמן בסימן של"ט היינו דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אבל הקדשות דידן
מותר דאין שם הקדש עליהן אלא חולין הן ומ"מ לכתחלה נכון ליזהר כשמקדיש איזה חפץ
ידוע בשבת כגון ס"ת או עטרה לס"ת שיקדישנו בפיו מע"ש אפילו בינו לבין
עצמו ואז אפילו מביאו בשבת לבהכ"נ אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מע"ש. ולפסוק
מעות לצדקה ולא חפץ ידוע מותר אפילו לכתחלה בשבת לכו"ע דהטעם דאסור להקדיש הוא
משום דהוי כמקח וממכר שמוציא החפץ מרשותו לרשות אחר וזה אין שייך במעות וה"ה כשאינו
מיחד החפץ בשבת רק שאומר סתם אני מנדר ס"ת אף שיש לו בביתו מותר לכו"ע דהא
עדיין לא יצאה מרשותו שלא ייחד דוקא לזו:
(כח)
ולפקח על עסקי רבים - לעיין ולחקור דצרכי רבים הוי כצורך מצוה. ומותר אפילו לילך לבתי
טרטיאות שמתכנסין שם הא"י כדי לפקח בשביל הרבים. וכתבו הפוסקים דלא הותר אמירה
לא"י לעשות מלאכה ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים דרק הפקוח וההתעסקות בדברים בלא
מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים [מ"א וש"א]
ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ה ולעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:
(כט)
ולשדך התינוק - צ"ל התינוקת:
(ל)
או אומנות - דהוא נמי עוסק במצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:
(לא)
אבל לשכרו וכו' - כנ"ל בס"ג בהג"ה כדעת היש אוסרים שם:
(לב)
כמה יתן - אלא יאמר סתם אמור בעבורי מי שברך:
(לג)
לפסוק צדקה - ואפילו החזן עשיר כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל לפני העמוד הוי צורך
מצוה. ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ יש אוסרין ויש מתירין דלא שייך מקח וממכר אלא
בחפץ הנקנה ובמקום שנהגו היתר אין למחות בידן. וקניית מקומות בבהכ"נ וכן קניית
אתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן שקונין אותם לאכילה או להריח לכו"ע אסור וכן לקנות
שופר או אתרוג ביו"ט מן המוכר אתרוגים אסור [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן
שכ"ג ס"ד. והנה מקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יבוא לכתיבה.
וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא
לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה וכן אסור
ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים] וכתב
עוד דלפ"ז מה שנהגו ליתן כלים במתנה לחתן הדורש אינו נכון מיהו מה שמחייבין קצת
ליתן לו דמים אפשר דשרי כיון דבידו לחזור ועיין בא"ר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ו
*
וללמדו ספר או אומנות - דע דתנאים איפלגו בזה הענין בגמרא דיש סוברין דצריך האב ללמד
לבנו תורה וגם ללמדו אומנות [וה"ה אם מלמדו שידע לסחור כ"כ בשה"ג] והתנא
ר' נהוראי אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה בלבד שכל אומניות
שבעולם עומדות לו לאדם בעת ילדותו ולעת זקנתו מת מוטל ברעב אבל תורה עומדת לו לאדם
בילדותו ובעת זקנתו כשהוא חלש שנאמר וכו' ומ"מ גם זה שמלמד לבנו אומנות צריך לכו"ע
ללמדו מתחלה וגם בעת שהוא עוסק במלאכתו תורה ויראת שמים דאל"ה ימצא במלאכתו גופא
כמה ענינים מאיסור גזל וגם עוד תקלות רבות ופרצת הדת לגמרי ח"ו ובפרט בימינו שהכל
מתפזרין במקומות הרבה אשר אין עם ישראל שומרי דת התורה מצויין שם אם לא יהיה קבוע בנפשו
מנעוריו ידיעת התורה ושמירת המצות עלול ח"ו שיחלל שבת במלאכות גמורות שיש בהן
חיוב סקילה. ואפילו בלמוד התורה שידוע שהיא מגני [מן היסורים] ומצלי מן החטא אמרו כל
תורה שאין עמה מלאכה [וה"ה איזה עסק ג"כ הוא בכלל מלאכה וכנ"ל בשם שה"ג]
סופה בטלה וגוררת עון כ"ש בלמוד המלאכה בלא תורה בודאי גוררת עונות הרבה וגם פרצת
הדת בכללו ח"ו:
*
ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר וכו' - הנה מזה הלשון משמע דלשכרו סתמא אף בלי הזכרת סכום
אסור ומסוף הדבור משמע להיפך דדוקא בהזכרת סכום אסור ועיין בביאור הגר"א שציין
ע"ז כנ"ל בס"ג בהג"ה וכן בב"י תלי זה בהנ"ל משמע לכאורה
ג"כ דדוקא בהזכרת סכום אסור וצ"ע:
6) לא אסרו להחשיך
אלא בסוף התחום משום דמינכרא מלתא.
בית יוסף אורח חיים סימן שז
ט וכתב הרב המגיד בפרק כ"ד (ה"ב)
בשם התוספות (קנ: ד"ה ואין) שלהביא פירות מחוברים וכיוצא בו לא אסרו אלא במחשיך
על התחום משום דמוכחא מילתא אבל בתוך התחום דלא מינכרא מלתא כגון לגנתו ולחורבתו שבתוך
התחום להחשיך ולתלוש פירות ועשבים מותר ואי קשיא ההיא (עירובין לח:) דלא יהלך אדם בסוף
שדהו וכו' וכן לא יהלך לטייל על פתח מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד יש לומר דהתם
הוא שדה שהיא צריכה לניר ולעבוד מינכרא מילתא וכן מטייל לפתח המדינה שהמרחץ שם מינכרא
מילתא ואתי לידי חשדא ולזה הסכימו הרמב"ן (קנ: ד"ה מת) והרשב"א (שם
ד"ה על) וכן נ"ל מדברי רבינו שכתב עד סוף התחום עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ט
מותר
להחשיך (לט) לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף
התחום (מ) יג משום דמינכרא מלתא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף ט
(לט)
לתלוש פירות וכו' - ומיירי שאינו עומד אצל הגינה דאל"ה הרי מנכר מילתא ע"י
עמידתו שרוצה לעשות בה איזה דבר במו"ש וכדלעיל בסימן ש"ו ס"א עי"ש
במ"ב סק"א:
(מ)
משום דמינכרא מילתא - אבל בתוך התחום לא מינכרא מילתא על מה הוא מחשיך ולא דמי למש"כ
סימן ש"ו ס"א דאסור לעיין בנכסיו כגון לילך בתוך שדהו וכדומה לזה לראות מה
צריך לעשות למחר ואפילו אם היא בתוך התחום אסור שם דהתם מינכרא מילתא בכל גוונא שהוא
מחשב לעשות בה איזה פעולה כגון שהוא סמוך לזמן חרישה או לזמן קצירה או לזמן ניכוש השדה
וכדומה וזה אסור משום ממצוא חפצך ולכן אסרו ג"כ בגמרא לטייל על פתח המדינה כדי
לצאת משחשכה למרחץ הסמוך לה [שהיה מנהגם להעמיד המרחץ אצל שער העיר בסופה] הכל מטעם
זה משא"כ בעניננו לא מינכרא מילתא אלא כשמחשיך בסוף התחום שאז נראה שמחשיך כדי
לעשות אח"כ במו"ש דבר שהיה אסור לעשותו בשבת ומ"מ אינו אסור אלא כשכונתו
באמת לזה אבל אם כונתו להחשיך כדי לילך אח"כ בלילה מותר דעצם ההליכה אינו דבר
איסור כדלעיל בס"ח:
7) אם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר: המבדיל ( בין הקודש ובין החול). בלא ברכה
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ה
אסור
לאדם לאכול או ה לשתות יין משקדש היום עד שיקדש, וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול
ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל, ולשתות המים מותר, שכח או עבר ואכל ושתה
קודם שיקדש או קודם ו שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל.
בית יוסף אורח חיים סימן רצט
י אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל וכו'.
בפרק שואל (שבת קנ.) תנן אבל מחשיך לשמור פירותיו (וכו') ומביא פירות בידו כלומר שתולשם
מן המחובר ובגמרא (שם:) (ו)אע"ג דלא אבדיל והאמר רבי אליעזר בן אנטיגנוס [משום
רבי אליעזר בן יעקב] אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל וכי תימא דאבדיל בתפילה והאמר
רב יהודה [אמר שמואל] המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס אמר ליה רב אבא לרב אשי במערבא
אמרינן הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין ופירש רש"י המבדיל בין קודש לחול.
להיכרא בעלמא ללוות את המלך (עי' פסחים קג.). ועבדינן צורכין. ואחר כך אנו מברכין על
הכוס ברכה גמורה דהבדלה וכל שכן דאי אבדיל בתפלה מותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על
הכוס: וכתב שם הר"ן (סד: דיבור ראשון) שנראה מדברי רש"י שהוא מפרשה בלא שם
שאינו אומר אלא המבדיל בין קודש לחול אבל מדברי הרי"ף (שם סד סוע"א) נראה
שהוא מפרשה בשם והרא"ש בפרק ערבי פסחים (סי' יא) אמאי דאמרי (שם קג:) המבדיל לא
יפחות משלש ולא יוסיף על שבע כתב דאף על גב דאמרי בפרק שואל (קנ:) שאמר רב (אסי) [אשי]
כי הוינן בי רב כהנא אמרי המבדיל בין קודש לחול וסלתין סילתין אפילו הכי נהגו העם לומר
שלשה והא דרב (אסי) [אשי] לאו בהבדלה על הכוס איירי אלא ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל
על הכוס דבעי למימר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול עכ"ל:
ודייק רבינו מדכתב ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס ולא כתב קודם שיבדיל בתפלה
ועל הכוס אלמא כל שלא הבדיל על הכוס אסור במלאכה ואפילו אם הבדיל בתפלה עד שיאמר ברוך
אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכן דעת הרמב"ם (פכ"ט ה"ו)
שאע"פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ויאמר המבדיל בין קודש לחול אך
לא נתבאר בדבריו אם צריך לומר שם ומלכות אם לאו והרב המגיד כתב שהגאונים כתבו שאם התפלל
והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ועיקר
עכ"ל וכן כתבו ההגהות שם (אות ד) וכן דעת רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ'] (ני"ב
קב ע"ד): ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים שאף על פי שהבדיל
בתפלה אסור לעשות מלאכה הכי הוה חזי למינקט אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו וכיון שהבדילו
בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למינקט
כוותייהו לקולא. והיכא שלא הבדיל בתפילה נראה לסמוך על דברי רש"י שאומר המבדיל
בין קודש לחול בלא הזכרת השם כיון דמידי דרבנן הוא וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא:
כתב רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ'] (שם) וכל זה מיירי במלאכה כגון אורג או כותב וכיוצא
בו אבל להדליק נר או להוציא מרשות לרשות אינו צריך כל זה עכ"ל ואיני יודע מנין
לו דהא בגמרא אמר רב (אסי) [אשי] הוה אמרי בין קודש לחול וסלתין סילתין ופירש רש"י
חוטבים עצים ומה מלאכה יש יותר בחטיבת עצים מבהדלקת הנר: כתב הכל בו (סי' מא ב סוע"ב)
נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו שמצינו באגדה (עיין ויקרא רבה פר'
כב סי' ד במדבר רבה פר' יח סי' כב) שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין
על כל בארות ועל כל מעינות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים וישתה אפילו כל גופו מוכה
שחין מיד נרפא ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה
יותר מדאי ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה
ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים
נרפא השחין ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ סוע"א) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו
ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף י
אסור
לעשות (לב) שום מלאכה (לג) קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפלה מותר אע"פ שעדיין לא
הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה (לד) יג אומר: [יא] המבדיל
((לה) בין הקודש ובין החול). (לו) יד בלא ברכה, ועושה מלאכה. הגה: טו וכן נשים (לז)
טז שאינן מבדילין בתפלה יש ללמדן שיאמרו המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו מלאכה (כל
בו). וי"א דכל זה במלאכה גמורה <ט> כגון כותב ואורג, (לח) יז אבל הדלקת
הנר בעלמא או הוצאה מרשות לרשות א"צ לזה (ר"י ני"ב חי"ט), (לט)
ומזה נתפשט המנהג להקל שמדליקים נרות מיד שאמרו הקהל [יד] ברכו, אבל (מ) העיקר כסברא
ראשונה. וי"א לדלות מים בכל מו"ש, כי בארה של מרים סובב כל מו"ש כל
הבארות ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו (כל בו). ולא ראיתי למנהג זה. וע"ל
סימן רס"ג מי שמוסיף מחול על הקודש אם מותר לומר לאחר שהבדיל לעשות לו מלאכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף י
(לב)
שום מלאכה - ואפילו חפצים האסורים מדברי סופרים [א"ר]:
(לג)
קודם שיבדיל - היינו אפילו משתחשך כיון שלא הבדיל עדיין חל במקצת קדושת שבת עליו ואסרו
חז"ל במלאכה:
(לד)
אומר המבדיל - בלבוש איתא אומר ברוך המבדיל בין הקודש ובין החול ומ"מ אינו נקרא
זה ברכה כיון שאין אומר בה שם ומלכות ומה שדי בלשון זה לענין עשיית מלאכה שהוא להכירא
בעלמא ללוות את המלך:
(לה)
בין הקודש וכו' - וא"צ לומר כל הלשון של הבדלה ומ"מ לענין אכילה לא מהני
עד שיבדיל הבדלה גמורה על הכוס וגם בתפלה:
(לו)
בלא ברכה וכו' - וביו"ט שחל במו"ש ורוצה לעשות מלאכת אוכל נפש ולא הבדיל
עדיין בתפלה אומר ברוך המבדיל בין קודש לקודש בלא שם מלכות ומותר במלאכה אבל לענין
טעימה אסור אפילו הבדיל בתפלה שאמר ותודיענו עד שיקדש כדין:
(לז)
שאינן מבדילין וכו' - היינו שרובן לא נהגו להתפלל במוצאי שבת:
(לח)
אבל הדלקת הנר וכו' - הטעם כיון דמדאורייתא בלא הבדלה מותר במלאכה רק תקנת חכמים הוא
שצריך להבדיל מקודם הקילו במלאכה שאין בה טורח:
(לט)
ומזה נתפשט המנהג וכו' - עיין מ"א שמפקפק מאד על מנהג זה וכן בב"י דמנין
לנו לחלק בין מלאכה למלאכה וגם רבינו ירוחם אפשר שלא כוון להקל בזה רק אחר שהבדיל בתפלה
וע"כ מסיק דיש לדרוש ברבים שילמדו בנותיהם לומר המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו
שום מלאכה ומכש"כ אותן שמבערות עצים ואש ומחממות מים דהוי מלאכה שיש בה טורח ולכו"ע
אסור וכ"כ שארי אחרונים:
(מ)
העיקר כסברא הראשונה - ובעל נפש יעשה כמ"ש בדרכי משה בשם אור זרוע וכן איתא בזוהר
(פ' במדבר) שלא להדליק נר עד אחר סדר קדושה אבל חזן הכנסת מותר להדליק נר אחר שהבדיל
בתפלה או אמר ברוך המבדיל בין קודש לחול משום כבוד הצבור שיושבין בחושך וטלטול הנר
שרי לכו"ע [מ"א] ולהביא יין ביו"ט שני אחר שחשכה אף שלא התפלל עדיין
וגם לא קידש אפ"ה שרי דהא אין בזה משום מלאכה רק משום הכנה מיו"ט לחבירו
וכיון שנתקדש היום שרי. מהרי"ל היה מקפל הטלית שלו בכל מוצאי שבת כדי להתעסק במצוה
מיד:
8) צריך להבדיל על הכוס
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ו
מדברי
סופרים ז לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס,
ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אע"פ שלא הבדיל על הכוס,
ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ח ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה יב
ויום
טוב שחל להיות באחד בשבת מתפלל בברכה רביעית בלילה ותודיענו משפטי צדקך ותלמדנו לעשות
חוקי רצונך ותתן לנו יי' אלהינו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל בין קדושת שבת לקדושת
יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת (והבדלת והקדשת את עמך ישראל בקדושתך)
ותתן לנו ה' אלהינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון וכו', ובמוצאי שבת ובמוצאי יום
טוב של כל השנה מבדיל באתה חונן אף על פי שהוא מבדיל על הכוס.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצד סעיף א
*
(א) <א> אומרים הבדלה (ב) א בחונן הדעת, * ואם טעה ולא הבדיל משלים תפלתו (ג)
ב [א] ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על הכוס. * (ד) ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס
* <ב> צריך לחזור ולהבדיל בתפלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצד סעיף א
(א)
אומרים הבדלה וכו' - ואפילו אם נזדמן שהבדיל על הכוס מקודם מ"מ צריך להבדיל בתפלה
ג"כ. ואי עיקר מצות הבדלה היא דאורייתא או דרבנן עיין במה שנכתוב לקמן ריש סימן
רצ"ו:
(ב)
בחונן הדעת - וקבעוה בברכה זו מפני שאסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה. מנהג פשוט לומר אתה
חונן וכו' עד לאנוש בינה ואח"כ אתה חוננתנו וכו' וחננו מאתך וכו' [אחרונים] ואם
התחיל מאתה חוננתנו ואילך יצא. אם שכח להתפלל מתפלל שחרית שתים ואינו מזכיר אתה חוננתנו
לא בראשונה ולא בשניה בד"א כשכבר הבדיל מאתמול על הכוס אבל אם לא הבדיל כלל דיש
עליו עדיין חיוב מצות הבדלה יזכיר אתה חוננתנו בשחרית בתפלה שניה שהיא להשלמה ואח"כ
צריך להבדיל ג"כ על הכוס כדלקמן סימן רצ"ט ס"ו:
(ג)
ואינו חוזר מפני וכו' - היינו דלכתחלה מצוה להבדיל בין בתפלה ובין בכוס והכא בדיעבד
סומך עצמו על מה שיבדיל אח"כ על הכוס ומ"מ אסור לע"ע במלאכה עד שיבדיל
בכוס או שיאמר עכ"פ המבדיל בין קודש לחול וכמ"ש סוף סימן רצ"ט:
(ד)
ואם טעם וכו' - ואע"ג דקי"ל בסימן רצ"ט ס"ה דאם טעה ואכל קודם
הבדלה יכול להבדיל אח"כ מ"מ כאן דטעה גם בתפלה קנסינן ליה וצריך לחזור ולהתפלל
ולהבדיל בתפלה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רצד סעיף א
*
אומרים הבדלה בחונן הדעת - עיין במ"ב מה שכתבנו לענין אם שכח ולא התפלל ערבית
והטעם בזה דהנה המעיין בהרדב"ז יראה דהוא סובר דבכל גווני אינו צריך להזכיר אתה
חוננתנו בשחרית והמ"א סובר דבכל גווני צריך להזכיר והיינו בתפלה שניה שהיא להשלמה
וכמו שפירשו התו"ש והפמ"ג [דלפירוש הגרע"א שהוא בתפלה ראשונה יקשה אמאי
אמרו בגמרא דטעה ולא הבדיל בתפלה אינו חוזר מפני שאומרה אח"כ על הכוס ומשמע דיוצא
בזה ואמאי יאמרנה ג"כ עוד בתפלת שחרית דהא עיקר תקנתא הוא בתפלה וכקושית המ"א
ועוד דאמאי כתב השו"ע בס"ב דאם סובר שאף למחר לא יהיה לו כוס צריך לחזור
ולהתפלל ואמאי הא יוכל לקיים מצות הבדלה בתפלת שחרית דהא עיקר תקנתא בתפלה היה ועדיף
מכוס אלא ע"כ דעיקר הבדלה נתקן בתפלת ערבית ולא בתפלת שחרית ונהי דקודם שהתקינו
להבדיל על הכוס [וכדאיתא בגמרא] ע"כ היה הדין דאם לא הבדיל במוצ"ש בתפלה
או שלא התפלל ערבית כלל היה צריך להבדיל בתפלת שחרית אבל לאחר שנתקן על הכוס אין שייך
שם הבדלה בתפלת שחרית כלל אלא דסברת המ"א דכיון שהוא מתפלל בשחרית תפלה שניה בשביל
ערבית יש לה דין תפלת ערבית וצריך להזכיר בה הבדלה] ועיין בא"ר דנשאר בצ"ע
אם כהרדב"ז או כהמ"א דקושית המ"א שהקשה על הרדב"ז אינה קושיא להמעין
בהרדב"ז גופא וכמו שהעיר כבר הברכי יוסף [והאמת שלא היה לפניו ספר הרדב"ז
כ"א מה שהעתיקו העו"ש בקצרה] וע"כ נראה לענ"ד להכריע כמו שכתבתי
דאם לא הבדיל מאתמול כלל שיש עליו עדיין עצם החיוב וכמו שכתב הרא"ש בפרק מי שמתו
לענין אונן ע"ש היטב יזכיר עתה בתפלה והיינו בתפלה שניה וכמו שהכרחתי מדברי השו"ע
דבתפלה ראשונה אין להזכיר כלל אבל אם כבר הבדיל בלילה על הכוס שכבר יצא בעצם המצוה
אין כדאי להזכיר עתה בתפלה דאולי לא נתקן השלמה לדבר שיכול לצאת בו מצד אחר וכמו שכתב
הרדב"ז:
*
ואם טעה ולא הבדיל וכו' - ה"ה ביו"ט שחל במו"ש אם לא אמר ותודיענו אינו
חוזר מפני שמזכיר אח"כ הבדלה על הכוס של קידוש ואם טעם אז אחר התפלה קודם שאמר
הקידוש של יקנה"ז ג"כ צריך להחזיר לראש התפלה כמו במו"ש דכי משום שאכל
גם קודם קידוש איתגורי איתגור [פמ"ג]:
*
ואם טעם קודם שהבדיל - עיין בא"ר ובחדושי רע"א שהביאו בשם הרשב"א דה"ה
אם עשה מלאכה אז קודם הבדלה [והיינו בשלא אמר המבדיל מתחלה] ובספר קובץ על הרמב"ם
מפקפק בדין זה של הרשב"א למעשה והביאו בפתחי תשובה ע"ש והיינו מפני שהרמב"ם
לא הביא דין זה של הטוש"ע כלל ומשמע דלא מפרש כן את מה שאמר הגמרא דטעה בזו ובזו
כמו שמפרשי הרשב"א והרא"ש ותר"י [וכן מפירוש רש"י משמע דלא מפרש
כן וכן בספר אור זרוע פירש בו פירוש אחר ע"ש דהיינו שטעה בהבדלה גופא] וע"כ
לענין מלאכה עכ"פ אין להחמיר בדיעבד לחזור ולהתפלל מאחר שלא הוזכר בהדיא בתר"י
והרא"ש ויש לסמוך בזה על הרמב"ם:
*
צריך לחזור ולהבדיל בתפלה - אפשר דדוקא אם לא הבדיל עדיין על הכוס ובא לפנינו לשאל
אז הדין דיחזור ויבדיל בתפלה ואח"כ על הכוס אבל אם עבר והבדיל על הכוס אחר שטעם
שוב אין צריך לחזור ולהבדיל בתפלה כיון שמ"מ כבר יצא מצות הבדלה [פמ"ג] ובדה"ח
סתם דאין חילוק בזה: