רי"ף שבת דף סד:

במה דברים אמורים בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור בשבת לעשותו, אבל אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת הרי זה מותר, כיצד אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין או לשכור פועלין, אבל מחשיך הוא לשמור פירות שהרי מותר לשמור בשבת, ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין, שהבהמה קורא לה והיא באה אף על פי שהיא חוץ לתחום, ופירות תלושין אילו היו שם מחיצות היה מותר להביאן בשבת, וכן אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם היו שם בורגנים היה הולך לשם בשבת וכן כל כיוצא בזה.

בית יוסף אורח חיים סימן שו

א - ב ממצוא חפצך (ישעיה נח יג) דרשו חז"ל חפציך אסורים. בריש פרק שואל (קנ.):

ומה שכתב אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון שמעיין נכסיו וכו'. בפרק בכל מערבין (עירובין לח:) לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד וכתב המרדכי בסוף פרק מי שהחשיך (שבת סי' תמט) ומינה שמעינן שלא יטייל אדם בשבת למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בהם:

וכן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים. משנה בפרק שואל (קנ.):

אבל מחשיכין על התחום להביא בהמתו היתה עומדת חוץ לתחום יכול לקרות לה כדי שתבא. ברייתא שם (קנא.) והתוספות (ד"ה אין) גורסים אין מחשיכין וכתבו וז"ל יש ספרים דגרסי מחשיכין לפי שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה ובתוספתא (שבת פי"ח ה"ו) גרסינן אין מחשיכין ויש לומר דאיירי בבהמה שאינה יכולה לבא ברגליה כגון טלה קטן אלא אם כן ישאוהו בכתף שאפילו יש מחיצות אינו רשאי להביא דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים עכ"ל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף א

ממצוא חפצך (ישעיה נח, יג): חפציך אסורים; אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון: * (א) א שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ; * וכן (ב) אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים. הגה: * ג וה"ה דאסור [ג] לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו. (מרדכי ס"פ מי שהחשיך). אבל מחשיך על התחום * (ג) <א> להביא בהמתו. (ד) וי"א שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים, כגון שהוא טלה קטן, אינו רשאי להחשיך (ה) ב דאינו רשאי להביא (ו) דאסור לטלטל בע"ח שהם מוקצים.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף א

(א) שמעיין נכסיו - ודוקא היכא דמינכרא מילתא כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה וכיו"ב דמינכר הדבר שעומד שם לעיין בצרכיה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון שדרך שהמרחצאות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך אבל אם לא מינכר מלתא הוא בכלל הרהור בעסקיו דמותר:

(ב) אין מחשיכין וכו' - היינו לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים לשכרם במו"ש והטעם דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אפילו הוא איסור מד"ס אסור להחשיך בשבילו:

(ג) להביא בהמתו - דאף שהיא עומדת עתה מחוץ לתחום וא"א להביאה בשבת מ"מ לא מיקרי זה מחשיך בשביל דבר האסור כיון שאם היו בורגנין [הם סכות השומרים] סמוכים זה לזה בתוך שבעים אמה וד' טפחים היה מותר להביאה אפילו היה נמשך באופן זה כמה מילין מסוף העיר משום דכל זה שייך להעיר וכיון שיש לה תקנתא ע"י בורגנין לכך מותר להחשיך אפילו בלא בורגנין דלא אסור החשכה אלא בשביל דבר שא"א למצוא תקנתא להאיסור:

(ד) וי"א שאם וכו' - כו"ע מודים בזה ונקט לשון וי"א מפני שכן דרך המחבר במקום שלא נמצא דין זה מפורש בשאר פוסקים:

(ה) דאינו רשאי להביא - ר"ל אפילו היו מחיצות שלמות היה אסור עכ"פ משום מוקצה ונמצא שהוא מחשיך בשביל דבר האסור לעשות בשבת ואסור:

(ו) דאסור לטלטל - וגם בזה אין איסור משום ממצוא חפצך אלא כשניכר הדבר שמתכוין לצרכיו או כשמחשיך עבור זה בסוף התחום אבל אם אינו ניכר רק כהולך לטייל שרי אף שדעתו בהילוך זה למצוא סוס וכדומה [אחרונים]:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף א

* שמעיין נכסיו וכו' או לילך וכו' - היינו אפילו תוך התחום כן הסכימו כל האחרונים. והנה במ"ב העתקתי דדוקא היכא דמנכרא מילתא והוא מהמ"א ושארי אחרונים שהסכימו כולם כן ודלא כח"א שהחמיר בזה בכל גווני. והנה ראיתי בנשמת אדם שם שהאריך בזה וכתב דדין זה של מ"א תליא בפלוגתא דזהו רק להרמב"ן והרשב"א והריטב"א אבל הרמב"ם והסמ"ג משמע דלא ס"ל כן אלא דלילך ולעיין בנכסיו הוא עשיית חפציו ממש ואסור בכל גווני ומה שהקשה שם בעירובין [ל"ח ע"ב] מברייתא דלא יהלך אדם בסוף שדהו וכו' לא הקשה אלא מסיפא שם וע"ז תירץ התם מוכחא מילתא אבל הא דלילך ולעיין בשדהו לא בעינן שיהא מינכר מילתא דוקא דבכל גווני אסור ובאמת אפילו אם לו יהי כדבריו בדעת הרמב"ם והסמ"ג הלא הוא מילתא דרבנן ונוכל לסמוך להקל על כל הני רבוותא הנ"ל דמקילין בהדיא וגם הר"ן בפרק שואל ד"ה לא יטייל כתב בהדיא ג"כ כמותם וגם ברש"י בעירובין ל"ט ד"ה מוכחא מילתא מוכח בהדיא דס"ל כפשטות הסוגיא דקושית הגמרא שם הוה קאי על שניהם ועל שניהם תירץ התם מוכחא מילתא הרי דגם בהולך בסוף שדהו לידע מה היא צריכה לא אסרינן אלא משום דמוכחא מילתא ודלא כנ"א. [ומה שכתב דמהטוש"ע משמע ג"כ דמחמירין בכל גווני לא ידעתי ראייתו דהלא דין זה נובע מהא דאיתא בגמרא לא יהלך אדם בסוף שדהו לידע מה היא צריכה ומשמע שם ברש"י ד"ה מוכח דכשעומד ומסתכל על ענין שדהו הוא בכלל מוכחא מילתא ומינה דהא שסתם הטוש"ע לאסור לעיין בנכסיו הוא ג"כ באופן כיו"ב דמסתמא מינכר מלתא וכסתימת לשון הגמרא התם מוכחא מלתא אבל אם באמת אין ניכר כלל מותר] וגם המעיין בהרמב"ם והסמ"ג שם גופא אין הוכחה דפליגי אכל הני רבוותא הנ"ל דמקילין בהדיא ולמה לן לעשות פלוגתא ביניהם וע"כ סתמתי כדעת כל האחרונים שהעתיקו כדברי המ"א:

* וכן אין מחשיכין וכו' - גמרא ק"נ ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ט במ"א סקי"ג דכאן אסור אפילו היכא דלא מינכר מילתא שהוא בשביל זה והטעם ע"ש והרבה אחרונים כתבו דטעם האיסור הוא משום דהחשיכה גופא מסתמא מורה שהוא חושב לעשות דבר שהוא אסור בשבת:

* וה"ה דאסור לטייל - אפילו הם עומדים בתוך התחום דדין זה הוציא המרדכי מהא דאסור לעיין נכסיו בריש הסעיף:

* להביא בהמתו - היינו שלא תאבד וכדומה אבל אם הוא מביאה כדי לעשות בה מלאכה או ליסע בה בודאי אסור ואפילו היא עומדת תוך התחום וכדלקמיה בהג"ה:

3) היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום, יכול לקרות לה כדי שתבא

שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ב

היתה בהמתו ד עומדת חוץ לתחום, (ז) יכול לקרות לה כדי שתבא.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ב

(ז) יכול וכו' - ולא גזרינן דלמא יצא בעליה חוץ לתחום כדי להכניסה לתוך התחום. ואם אינה שומעת לו לבוא מותר להכניסה ע"י א"י אבל אסור להכניסה ע"י ישראל אפילו ישראל אחר שאין בעליה שאצלו הוא בתוך התחום דקי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים הן לענין תחומין וע"כ כיון שיצאת חוץ לתחום שלה אסור לכל ישראל להזיזה בידים מד"א שלה:

4) השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכרו של שבת

רמב"ם הלכות שבת פרק ו הלכה כה

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו, ואם היה השכיר שכיר שבת או שכיר שנה נותן לו שכרו משלם לפיכך אחריות שבת עליו, ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת אלא אומר לו תן לי שכרי של שנה או של עשרה ימים.

בית יוסף אורח חיים סימן שו

ד השוכר פועלים לשמור לו פרה וכו'. ברייתא בסוף פרק הזהב (ב"מ נח.) השוכר את הפועל לשמור לו פרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו וכתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק שואל (רי"ף סד:, רא"ש סי' ח) וסיימו בה ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת אלא אומר לו תן לי שכרי של עשרה ימים וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק ו' (הכ"ה) וכן כתב ספר מצות גדול (לאוין סה, כא ע"ד). [בדק הבית] כתוב בשבלי הלקט (סי' קיג) שאם אומר לו כך וכך תתן לי בחדש שיבא כך ליום הוי נמי כשכר שבת. ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך [עד כאן]:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ד

(טו) השוכר את הפועל * לשמור זרעים או ד"א (טז) אינו * נותן לו שכר שבת, לפיכך (יז) אין אחריות שבת עליו; (יח) היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע, נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש. (ואם שכרו לחודש * והתנה (יט) לשלם לו כל יום כך וכך, * (כ) ז מקרי שכיר יום) (ר"ן ס"פ אע"פ) (כא) או יאמר לו: תן לי שכר עשרה ימים.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ד

(טו) השוכר את הפועל - מיירי ששכרו לימים שבעד כל יום שישמרנו יתן לו כך וכך והוא שמר גם בשבת וקאמר שא"צ לשלם לו עבור יום השבת ועיין בטור דמוכח שאפילו אם הוא רוצה ליתן לו אסור לו להשכיר ליקח השכר אא"כ הוא נותן לו דרך מתנה [פמ"ג]:

(טז) אינו נותן וכו' - מדרבנן גזירה משום מקח וממכר:

(יז) אין אחריות וכו' - שאם אירע בהן קלקול בשבת אינו חייב לשלם:

(יח) היה שכיר שבת - היינו של כל השבוע ביחד וע"כ נותן לו שכר שבת ור"ל שאפילו אם יחזור הפועל בתוך הזמן אינו מנכה לו שכר השבתות מזמן שעבר הואיל והוא בהבלעה עם שאר הימים [וזהו דקמסיים המחבר שיוכל הפועל לומר תן לי שכר עשרה ימים דמיירי שחוזר הפועל באמצע שבוע שני] וממילא מחויב לשמור גם בשבת ואם אירע הפסד חייב לשלם ונראה דאפילו אם לא אירע בו הפסד אך שלא שמר ביום השבת יכול לנכות לו משכרו מידי דהוי אם לא שמר יום אחר ועיין בבה"ל:

(יט) לשלם לו כל יום וכו' - היינו שהתנה עמו שישלם לו לפי חשבון הימים והלשון הזה מורה שיוכל הבעה"ב לחזור באמצע השבוע ולא יצטרך לשלם לו בעד כל השבוע אלא בעד הימים שעברו ע"כ מיקרי שכיר יום ואסור לו לקבל שכר שבת לבסוף אפילו אם משלם לו עבור כל החודש ביחד ועיין לקמיה בסק"כ וכתב המ"א דכן הדין במשכיר חדר לחבירו לחודש והתנה עם השוכר שישלם לו לפי חשבון הימים ג"כ אסור לו ליקח שכר שבת והטעם כנ"ל וה"ה אותן המלוים ברבית לא"י לשנה או לחודש צריכים ליזהר שלא להתנות עם הלוה בסתמא שישלם לו לפי חשבון הימים שיחזיק המעות ת"י דהלשון הזה מורה שכל אימת שישלם לו ואפילו אם ישלם לו באמצע השבוע יחשב לו הרבית לפי חשבון הימים ולפ"ז נחשב כל יום ויום בפ"ע וא"כ יצטרך לבסוף לנכות לו שכר כל השבתות אלא יתנה עמו שאם ישלם לו באמצע השבוע יפרע לו הרבית מכל השבוע זה כולו או לא יפרע לו כלל הרבית עבור שבוע זה האחרון:

(כ) מקרי שכיר יום - ובספר שבות יעקב חולק וס"ל דמהר"ן אין ראיה לדין זה דבעניננו אף שלפי דבריו יוכל לחזור ולסלקו באמצע השבוע מ"מ מסתמא לא יחזור בו באמצע והוי שכיר חודש ומקרי אח"כ השכר שבת בהבלעה ושרי וגם בספר א"ר מצדד דיש ספק בדין זה ע"ש טעמו:

(כא) או יאמר וכו' - ומה שנוהגים הסוחרים לשכור יהודי בע"ש לשמור העגלות מן הגנבה הדבר קשה איך הסוחר עובר על לפני עור כיון שיודע שודאי יקבל שכר שבת ולכן ראוי שיתנה עם השומר שישמור גם ביום ע"ש ובמו"ש איזה שעות ואז הוי כשכר שבת בהבלעה ושרי [ח"א]:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ד

* לשמור הזרעים - עיין בב"מ נ"ח ע"א דדוקא בשקנו מידו הא לאו הכי אין דין שמירה במחובר לקרקע ואפילו אם היה שכיר שבוע או חודש אינו חייב במחובר לקרקע כשנגנב:

* נותן לו וכו' - עיין מ"ב שכתב דיכול לנכות לו משכרו אם לא שמר בשבת כנ"ל פשוט ואף דבח"א כלל ס' דין ח' משמע דכשינכה לו אם לא ישמור בשבת תו לא מיחשב בהבלעה לא נהירא כלל וראייתו שהביא מכתובות ס"ד ע"ב תוד"ה מחזי אינה ראיה כלל דהתם הלא יכול לחזור מקטטתו באמצע וע"כ בודאי תקנו שיתחשב לכל יום ויום בפ"ע משא"כ בעניננו שהשכירו לחודש שלם וכי משום שינכה לו כשלא ישמור איזה יום יתחשב כשכיר יום ובודאי כן הוא הדין דמי שהוא שכיר חודש או שבוע אם יחסר איזה יום מהפעולה יכול לנכות לו דהא קבל עליו לשמור חודש או שבוע שלם ואעפ"כ מקרי השכר שבת שלו בהבלעה כנ"ל ברור:

* והתנה לשלם לו וכו' - עיין במ"ב דהיינו שהתנה עם הפועל שישלם לו לפי חשבון הימים שהלשון הזה מורה שיהיה יכול לסלקו באמצע וכו' כן מוכח בד"מ להמעיין שם וראיתי בא"ר שכתב דלו נראה דאין יכול לסלקו באמצע השבוע כיון ששכרו לחודש ולא אמר לו אלא לשלם לו בכל יום כו"כ ולא בסוף עכ"ל והנה מזה נראה שחשב שכונת הרמ"א הוא דממה שהבטיח לו לשלם בסוף כל יום ולא בסוף שבוע או חודש כשאר שכירות שאינה משתלמת אלא בסופה מוכח שיכול לסלקו בכל יום ויום וע"כ שכיר יום הוא וע"ז שפיר פליג הא"ר דלמה לן לומר שיוכל לסלקו באמצע וחזר ממה שהשכירו בתחלה לחודש טוב יותר לומר שלא חזר כלל ורק שהתחייב עצמו לשלם לו בסוף כל יום להפועל וכשאר חיובים שהאדם יוכל להמשיך על עצמו וכענין שאמרו מתנה ש"ח להיות כשואל אבל באמת נראה לי פשוט דבאופן זה גם הרמ"א מודה להא"ר וכונת הרמ"א הוא כמו שכתב בד"מ וכמו שהעתקנו במ"ב:

* מקרי שכיר יום - וכ"כ בבד"ה בשם שב"ל וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם לו בעד השבוע כולו אלא בעד הימים שעברו ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת עכ"ל המג"א ומשמע מדבריו דדין זה שבשב"ל הוא הוא דברי הר"ן ומה שהשיג עליו הב"י משום דלא ראה דברי הר"ן ולענ"ד אין צריך כלל לומר כן על מרן הב"י דבאמת דין שבשב"ל דין אחר הוא דז"ל בבד"ה כתבו בשבולי הלקט שאם יאמר כך וכך תתן לי בחודש שיבוא כך ליום הוי נמי כשכר שבת ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך עכ"ל היינו דהשב"ל סובר דמה שסיים שיבוא כך ליום הוי חזרה ממה שאמר מתחלה ששכרו לחודש והב"י סובר דמה שסיים שיבוא כך ליום חשבון בעלמא הוא דקמחשב הפועל כמה ירויח לכל יום וס"ל להב"י דזה דמי למי שאומר תן לי שכרי של עשרה ימים דאף שבזה מרמז על שכר יום השבת ג"כ אפ"ה כיון דלא תבעו בהדיא השכר של כל יום ויום בפ"ע שרי ה"נ בעניננו דבודאי לבסוף כשיתבענו יתבע ממנו עבור כל החודש או השבוע מה איכפת לן דחשב באמצע כמה מגיע לו עבור כל יום ויום וזהו שסיים הב"י וכתב ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך אבל דין של ד"מ שהוכיח מהר"ן דין אחר הוא דז"ל כתב הר"ן ס"פ אע"פ אם שכרו לחודש אם התנה עמו שישלם לו לפי חשבון הימים מקרי שכיר יום והוי שכר שבת שהרי יוכל לחזור באמצע החודש ולכן לא מקרי שכר חודש עכ"ל ולשון זה קאי אשוכר שהוא התנה עם הפועל שישלם לו לפי חשבון הימים ומורה זה שיוכל לסלקו [אבל הפועל א"צ להתנות דבלא"ה הפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום כמ"ש הפוסקים] וס"ל דכיון שיוכל הבעה"ב לסלקו באמצע א"כ הוא לו רק כשכיר יום וגם הב"י אפשר דאין חולק ע"ז אך מ"מ עיקר דינו של ד"מ שהביא לסברתו ראיה מהר"ן אינו מוכרח דהתם י"ל שהתקנה היתה לכתחלה לכל יום ויום בפ"ע וכמו שכתב בספר מאמר מרדכי עי"ש ועיין בתו"ש:

5) אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת; ויש מי שמתיר

בית יוסף אורח חיים סימן שו

ה וכתב המרדכי בסוף פרק אף על פי (כתובות סי' קפט) שפסק (הרבה) [ה"ר ברוך] יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצות להתפלל עכ"ל ואיני מבין דברי ה"ר שמואל דסוף סוף שכר שבת הם נוטלים ואפשר דהכי קאמר שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא העמידו דבריהם ודעת רבינו בסימן תקפ"ה (שא.) כרבינו ברוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שו

סעיף ה

אסור לשכור חזנים (כב) להתפלל בשבת; (כג) ח ויש מי שמתיר. הגה: ואם שכרו (כד) ט [ה] לשנה או לחודש, לכ"ע שרי (ד"ע).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף ה

(כב) להתפלל בשבת - משום שנוטל שכר שבת:

(כג) ויש מי שמתיר - ס"ל דבמקום מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת בזה ומ"מ אינו רואה סימן ברכה ובכ"ז ה"ה לשכור תוקע. ומ"מ אסור לשכור החזן או התוקע בשבת ויו"ט גופא רק מע"ש:

(כד) לשנה וכו' - פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחודש או לשבוע בבת אחת ועיין באחרונים שכתבו שנוהגים להקל לשכור לשבתות לחוד והחושש לדברי האוסרין לא יקצוב בתחלה ומה שלוקח אח"כ י"ל שהוא דרך מתנה ומילדת בודאי מותרת ליקח שכר שבת:

בית יוסף אורח חיים סימן תקפה

ה ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה כי נראה לי שאסור כדתניא השוכר את הפועל וכו'. המרדכי כתב בסוף פרק אף על פי (סי' קפט) אהא דקאמר התם (כתובות סד.) מיחזי כשכר שבת מכאן פסק הרב ר' ברוך יש לי חשש על החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנין שכר לקיים המצות להתפלל עכ"ל ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצות נחלל שבת ויש לומר דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש רש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפילו אי הות מוספא ליכא איסורא אפילו מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר ה"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו (פסחים נ:) דתנו רבנן ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין ומפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הל"ל אין בהן סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וימים טובים להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב שבת שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצות כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצות הוא שרי ושלא כדברי הרב ר' ברוך וה"ר יחיאל כנ"ל:

ומ"ש ואמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין בה בתחלתה מריעין לה בסופה וכו'. בפרק קמא דראש השנה (טז:) פירוש צריכין להתריע בסופה מפני הצרות שיבואו עליהם כדתנן בפרק ב' דתעניות (טו.) שמתריעין על הצרות:

ומ"ש ומפרש בעל הלכות גדולות (הל' ר"ה לח ע"ג) לא דאיקלע בשבתא וכו'. כן כתב שם הר"ן (ג: ד"ה ואמר ר' יצחק) בשמו:

ומ"ש רמז לדבר אין שטן וכו'. הם דברי רבינו שכתב שבנוטריקון שופר נרמז הא דאמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין בסופה דנוטריקון שופר אין שטן ואין פגע רע כשתוקעין שופר משמע הא אם אין תוקעין יש שטן ויש פגע רע והיינו שמריעין בסופה כדקאמר רבי יצחק:

אף על פי שאין שופר מפורש בראש השנה אנו לומדים אותו מיובל וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לג: לד.) תנו רבנן מנין שבשופר תלמוד לומר והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהיו כל תרועות חדש השביעי זה כזה ובסוף הברייתא מייתי לה מדכתיב שביעי ביובל וכתיב שביעי בראש השנה בגזירה שוה ומפרש בגמרא דהכי קאמר אי לאו גזירה שוה הוה מייתינא לה בהיקשא השתא דאתא גזירה שוה היקשא לא צריך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפה סעיף ה

[ז*] הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט, (יט) <ז> אינו רואה מאותו שכר יב סימן ברכה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפה סעיף ה

(יט) אינו רואה וכו' - עיין לעיל בסימן ש"ו ס"ה ובמ"ב שם:

6) י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה.

בית יוסף אורח חיים סימן רסג

יז כתב הר"ן בפרק שואל (סד: ד"ה ומדאמרי') ומדאמרינן הכא (שבת קנא.) שמותר לאדם לומר לחבירו שמור [לי] פירות שבתחומך וכו' כתב הרשב"א (בחי' שם ד"ה אמר רב יהודה) בשם התוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית ולי אין הנדון דומה לראיה דשאני הכא דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ"ל. ואיני מבין דבריו דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה: אם צריך לאכול במקום הנר עיין בסוף סימן רע"ג: כתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתוב בארחות חיים ויש מקומות שנוהגין הנשים בערב שבת להדליק נר קודם שיגיע זמן הדלקה וקורין אותה נר של חול ואחר כך מדליקין נר שבת וצריך לתת טעם למנהגם ואולי נהגו זה מצד מחלוקת שבין רבינו תם ויש אומרים אם מברך להדליק נר של שבת שהנה כשבאים להדליק נר אחרת על הדלוק קודם לכן כבר הן מורות בזה שלכבוד שבת עושות כן וזה נר שבת אמיתי עכ"ל. ולי נראה טעם אחר שהוא כדי שלא יצטרכו לחזר אחר נר להדליק ממנו כשיגיע זמן ההדלקה כי אולי בין כך ובין כך יהיה ספק חשיכה וימנע מלהדליק: מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' נג) ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד כל אחד מברך על מנורה שלו אף על פי שכבר יש אורה מרובה אף על גב דאור זרוע גמגם בזה מכל מקום יש נוהגים כך ובעניותי נראה לי ליישב דכל מה דמיתוסף אורה אית ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רסג סעיף יז

י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה (סד) ל מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו [כב] מלאכה. הגה: ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, (סה) לא <ג> וכ"ש במו"ש. מי שמאחר להתפלל במו"ש או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר (סו) לב התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, (סז) לג ומותר ליהנות ולאכול [כג] ממלאכתו, כן נ"ל.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסג סעיף יז

(סד) מותר לומר - דכיון שלחבירו מותר אין איסור אמירה שייך בזה. וסעיף זה איירי כשיש שהות הרבה עד בה"ש דאם הוא סמוך לבין השמשות בודאי קבלו רוב אנשי העיר שבת והמיעוט נגרר אחריהן בע"כ וכדלעיל בסי"ב ולא שייך דין זה. כשמגיע סמוך לבין השמשות אל ימתינו לומר מזמור שיר ליום השבת [או שאר מאמרים הנוהגים לומר בשביל קבלת שבת] בשביל איזה אנשים העוסקים בביתם בעניניהם ומשהין לבוא לבהכ"נ:

(סה) וכ"ש במו"ש - פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור ואפ"ה שרי וכ"ש במו"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לומר:

(סו) התפלל והבדיל - היינו שהבדיל בתפלה דבזה מותר לעשות מלאכה וכדלקמן בסימן רצ"ט אף שלא הבדיל על הכוס:

(סז) ומותר ליהנות - והלבוש אוסר אלא א"כ בירך והסיח דעתו מהשבת והאחרונים הסכימו עם השו"ע. ואם אמר המבדיל בין קודש לחול באמצע סעודתו לכו"ע שרי כמ"ש בסוף סי' רצ"ט דאפילו הוא בעצמו מותר אז במלאכה אך צ"ע אם יכול אח"כ לומר רצה בברכת המזון כיון שעשהו מתחלה לחול. כתב הפמ"ג במו"ש אין היחיד נגרר אחר הרוב אע"פ שכולם לא התפללו ולא הבדילו יכול הוא להבדיל ולעשות מלאכה משיגיע הזמן:

7) ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים

רמב"ם הלכות שכירות פרק ב הלכה א

שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט שנאמר כסף או כלים וכל בהמה יצאו קרקעות ויצאו העבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו השטרות שאין גופן ממון ויצאו הקדשות שנא' כי יתן איש אל רעהו ויצאו נכסי עכו"ם, מכאן אמרו חכמים העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ש"ח שלהן אינו נשבע, ונושא שכר או שוכר אינו משלם ואם קנו מידו חייב באחריותן.

בית יוסף חושן משפט סימן שא

א (א) כל דין השומרים אינו בעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות בין לענין שבועה וכו' בין לענין תשלומין וכו'. משנה בפרק הזהב (ב"מ נו.) ובפרק שבועת הדיינים (שבועות מב:) אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם ובגמרא יליף להו מקראי. וכתב הרא"ש בפרק הזהב (סכ"א בסופו) נהי דאינו משלם שכרו מיהא מפסיד עד שישבע ששמר כראוי וכן משמע התם בגמרא ופשוט הוא. וכתב הרא"ש בפרק שבועת הדיינים (סכ"ד) הוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבידה דאיתקש לשומר שכר (ב"מ צה.) אלא כיון דתנא פטור שבועה בשומר חנם ופטור תשלומין בשומר שכר הוא הדין בכולם ועוד משום הכי לא תנא שואל משום דלא שייך בהקדש וכן כתב נמוקי יוסף בפרק הזהב (לב: ד"ה ש"ח) בשם האחרונים ז"ל:

בית יוסף חושן משפט סימן שא

א (ב) כתב הרב המגיד בפרק הנזכר (שם) בשם המפרשים שבאלו אפילו משבועה שאינה ברשותו פטורים מן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר עכ"ל. וכן כתב נמוקי יוסף בפרק הזהב (לב: ד"ה ש"ח) ודקדק כן מהגמרא:

שולחן ערוך חושן משפט סימן שא סעיף א

ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים, אינם לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות ולא בנכסי עובדי כוכבים א ולא בהקדשות של מזבח או של בדק הבית. שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר או שוכר או שואל אינם משלמים, ב (א) א) ומכל מקום שומר שכר מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי. וכן פטורים אף מפשיעה (ג והכי קיי"ל). [א] ויש מחייבים בפשיעה. וכל אלו, חוץ מן ההקדשות, פטורים אפילו משבועה שאינם ברשותו. הגה: ועיין לעיל סימן ס"ו סעיף ל"ט. [ב] ד ב) שומר שמסר לשומר בדברים אלו, חייב, דגרע מפשיעה (הרא"ש כלל ל"ט סימן ב'). ויש חולקין (מהרי"ק שורש ו' ועיין בר' ירוחם נ"ל ח"ב). השואל בית ונשרף, פטור לשלם, דה"ל קרקעות (מרדכי פ' הדיינים ושם בתוספות).

ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט סימן שא סעיף א

(א) ולא בהקדשות הן של מזבח - עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' ל' ובסי' ק"ג וק"ח:

(ב) ומ"מ ש"ש כו' - עיין בתשו' רא"ן ששון סי' ע"ג:

(ג) והכי קי"ל - ואני הוכחתי לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"ב /קכ"ו/ דהעיקר כהרמב"ם דבפשיע' חייב:

(ד) שומר שמסר לשומר בדברים אלו חייב כו' - וכ"כ בד"מ וז"ל כ' הרא"ש בתשו' כלל ל"ט סי' ב' אע"ג דדברים אלו פטורים אפי' מפשיעה אפ"ה בשומר שמסר לשומר חייב דהוי כאלו השליכו לנהר וזה דלא כתשוב' מהרי"ק שורש ו' שפטר בהקדשות שומר שמסר לשומר וע"ש עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהרא"ש בתשובה שם מיירי להדיא שנתנו לשני לגמרי ולא בתורת שמירה ע"ש אבל בשומר שמסר לשומר לא פליג אמהרי"ק ולא מסתבר כלל לומר דגרע מפשיעה וכ"כ הרא"ש גופיה בפרק המפקיד דשומר שמסר לשומר אפילו פשיעה לא הוי וכן מוכח לעיל סי' רצ"א סכ"ו דפסקו כל הפוסקים והט"ו דאם מביא השומר הראשון עדים שנאנס אצל השומר השני או שראה שנאנס אצלו ויכול לישבע על זה פטור וכן מוכח בש"ס פרק המפקיד דף ל"ו ע"ב גבי הא דמשני רבא התם לדידי דאמינא אנת מהימנת לי בשבועה ליכא לאותב' כלל ופסקו כל הפוסקים כרבא ואי הוי פשיעה הא ה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב וגם מהרי"ק שם לא כ' דהוי פשיעה אלא למ"ד דיכול לו' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר (ואפ"ה פטר מהרי"ק התם מטעם דכאן פטור אפי' פשע ע"ש) אבל למאי דקי"ל דטעמא הוא משום דא"ל האיך לא מהימן לי בשבועה משמע שם במהרי"ק דאפי' פשיעה לא הוי וכ"כ הרא"ש פ' המפקיד שם דלמ"ד אין רצוני כו' הוי פשיעה ולדידן אפי' פשיעה לא הוי ע"ש והוא ברור:

8) כל אלו, אם קנו מידם להתחייב באחריותם, חייבים

שולחן ערוך חושן משפט סימן שא סעיף ד

(ב) כל אלו, ז [ד] ד) אם קנו מידם (ג) [ה] ה) להתחייב באחריותם, חייבים.

ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט סימן שא סעיף ד

(ז) אם קנו מידם כו' - הר"ן כ' בכתובות ר"פ הנושא דלדעת הרמב"ם דלעיל ריש סי' מ' ה"ה באומר אתם עדי או חייב עצמו בשטר ע"ש ולפע"ד דדוקא התם שמתחייב עצמו מיד בלי ספק מה שא"כ הכא שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד דמי לערב שכתב הר"ן גופא שם דדמי לאסמכתא ול"מ אתם עדי רק קנין וכן מדוקדק בלשון הרמב"ם שם שכ' המתחייב עצמו בממון ולא בתנאי כו' כן נ"ל ודוק כ' הסמ"ע אבל בלא קנין אינו מחייב בדבורו אע"פ דמתנה ש"ח להיות כשואל ומתחייב בדבור בעלמא כו' דשאני התם שהוא בכלל השומרים כו' כן כתב המ"מ כו' ליתא כן במ"מ רק בנ"י ע' ב"י וכן כתוב בתוס' פרק הזהב דף נ"ח ע"א ד"ה אמר ר' יוחנן כו' ול"נ הטעם דמתנה להיות כשואל והוי כאלו אמר הריני שואל דומה להריני כאלו התקבלתי משא"כ הכא דשואל גופא פטור דאין כאן דין שומרים כלל ודוק: