שבת דף ז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 55:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 43:50 דקות
2)לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי
לעשותן אף ע"פ שפסק עמו, אלא בכדי שיצא בהן מביתו קודם שחשיכה
3)נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך
לבער
5)הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת
אם קצץ עמו שכר הולכה מותר
רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א סימן
כג
כג [דף כא ע"ב] גמ' תניא ר'
שמעון בן גמליאל אומר לא ישכיר אדם מרחצו לעובד כוכבים מפני שנקראת על שמו ועובד
כוכבים זה עושה בו מלאכה בשבתות וי"ט. אבל שדהו לעובד כוכבים מאי. שרי דאמר
אריסותיה קעבד. מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעבד. אריסות למרחץ לא עבדי אינשי. רבינו
תם ז"ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות שיהו בונין בשבת משום
דאמר אריסותיה קעבד גבי שדה אע"פ שמשביחו ביו"ט ובשבת כ"ש גבי בית
דלא שייך שם שבח כלל. ואע"ג דפליג ר"ש בן אלעזר על רבן שמעון בן גמליאל
ולית ליה אריסותיה קעביד. מ"מ הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דסתם לן תנא דמתני'
כוותיה. דדוקא מרחץ אסור אבל שדה מותר. ועוד הביא ראיה מדשרו ב"ה (שבת דף יז
ב) ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס עובד כוכבים ע"ש חשיכה. וכ"ת דוקא היכא
דלא מיפרסמא מילתא אבל במיפרסמא מילתא אסור. הא ליתא דהא ברייתא דאין נותנין חטים
לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום הוי בעי לאוקומי אפילו כבית הלל
ומסיק התם דכבית שמאי אתיא אבל לבית הלל שרי אע"ג דמיפרסמא מילתא. ואמר נמי
בפרק קמא דשבת (דף יט א) גבי ספינה ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי
רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו צריך לפסוק. ואין נ"ל דמה שהביא ראייה מעורות
וכלים אין ראיה דשאני התם שהוא בצינעא בביתו של עובד כוכבים. וכה"ג מחלק
במועד קטן (דף יא ב) גבי אבל דתני התם היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית
אחרים יעשו. ומריחים של מים אין ראייה לקבלנות דהתם המלאכה נעשית ממילא והישראל
מותר לתת חיטים לריחים מבעוד יום. ומהך דשמעתין דאמר אריסותיה קעביד בשדה אין
ראייה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות. אבל רוב בנין בתים
ע"י שכיר יום הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו. וראייה מירושלמי בפרק קמא
דשבת דתניא אומני' עובדי כוכבים שהיו עושין לישראל בתוך ביתו אסור. בתוך בתיהן
מותר. אמר ר' שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקבלנות אבל בשכר אסור. במה דברים
אמורים בתלוש מן הקרקע. אבל במחובר לקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר.
מהו בין כך ובין כך. אמר רבי אילא בין בתלוש ובין במחובר ובלבד בקבולת. אמר ר'
שמעון בן ביסנא בשם רב אחא בשבת ואבל הלכה כר' שמעון בן אלעזר. וכיון שפוסק בתלמוד
ירושלמי כר' שמעון בן אלעזר ולא מצינו בתלמוד שלנו שחולק עליו מנין לנו להתיר.
הלכך כל קבולת במחובר כבנין בית אסור. ואפי' בתלוש לצורך מחובר. כגון אם סיתת
העובד כוכבים האבנים בביתו בשבת אסור. וכן מוכח בירושלמי דקאמר בתוך ביתו מותר
ארשב"א בד"א בקבולת אבל בשכר אסור. בד"א בתלוש פירוש בהא אמר
דקבולת בבית העובד כוכבים מותר. אבל במחובר לקרקע אסור. והיכי משכחת מחובר לקרקע
בביתו של עובד כוכבים. אלא ודאי בתלוש לצורך מחובר קאמר. וכן שמעתי שזקינו של אבא
מורי בנו לו בית בקבלנות וסתתו האומנין האבנים (בביתו) +בבית+ בשבת ולא רצה לשקען
בבנין. וכן מוכח במועד קטן (דף יב א) דאמר מקבלי קבולת בתוך התחום אסור. חוץ לתחום
מותר. ואמרו עליו על ר"ת ז"ל כשבנה את ביתו לא סמך על הוראתו ונהג בו
איסור:
טור אורח חיים סימן רמד
ישראל ששכר עכו"ם לבנות לו בית
בקבלנות היה מתיר ר"ת שיבנו לו בשבת ורבי' יצחק אסרו ואפילו סיתת העכו"ם
האבנים בביתו בשבת אסור לישראל לשקען בבנין וה"מ בתוך התחום אבל אם הוא חוץ
לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של בית שבונה מותר וכ"כ הרמב"ם
ז"ל אם שכרו לשנה או לשנים שיכתוב לו או יארוג לו בגד מותר כאילו קצץ עמו
שיכתוב לו ספר או יארוג לו בגד אבל היתה המלאכה בגלוי כגון שפסק עמו שיבנה לו
כותלו אסור וה"מ בכותל שבתוך התחום שאין הכל יודעין שפסק עמו ויאמרו שעושה
מלאכת ישראל אבל אם היה חוץ לתחום שאין שם ישראל שיראה שעושין המלאכה בשבת מותר:
בית יוסף אורח חיים סימן רמד
א (א) ישראל ששכר לו גויים לבנות לו
בית בקבלנות היה מתיר רבינו תם (ספר הישר שו"ת סי' ו). התוספות (כא: ד"ה
אריסא) והרא"ש (סי' כג) כתבו בספ"ק דעבודה זרה שלמד כן מאריסות שדה שחלק
הישראל משביח במלאכה ואפילו הכי שרי כל שכן קבלנות שאין שבח לישראל כלל במה שממהר
לבנות לו בשבת וכן כתבו עוד התוספות בפ"ק דשבת (יז: ד"ה אין נותנין)
אמתניתין דאין נותנין עורות לעבדן והם ז"ל דחו ראיותיו והעלו דלא דמי לאריסות
דשדה דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע אבל בבנין בית רגילות
לשכור מידי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירי יום נינהו ודומה כמי
שישראל מצוה לעשות לו מלאכה בשבת וראיה מירושלמי וגם מתלמודא דידן פרק מי שהפך
(מועד קטן יב.) וכמו שאכתוב בסמוך. וכתבו שם (בע"ז) התוספות והרא"ש
והמרדכי (ע"ז סי' תתו, שבת סי' תיא) שרבינו תם לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו,
ונראה לי דמשום הכי לא כתב רבינו רבינו תם מתיר ור"י אוסר אלא כתב היה מתיר
רבינו תם כלומר מתחלה היה מתיר רבינו תם אבל אחר כך כשבא מעשה לידו לא התיר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמד סעיף א
פוסק (פירוש מתנה) עם האינו יהודי על
המלאכה, (א) וקוצץ דמים, והאינו יהודי א עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת,
(ב) מותר; בד"א, * (ג) בצנעה, (ד) ב שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת
של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת, אסור שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו
יודע שקצץ, ג ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות מלאכה בשבת; (ה) לפיכך הפוסק עם
הא"י <א> לבנות לו (ו) ד [ג] חצירו או כותלו, * <ב> או (ז) ה
לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה (ח) במדינה או בתוך (ט) התחום, אסור לו (י) להניחה
לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק; הגה: <ג> ואפי' (יא)
אם דר בין העובדי כוכבים, יש לחוש ו לאורחים הבאים שם, או ז [ה] לבני ביתו שיחשדו
אותו (ב"י בשם תשובת אשכנזים); ואם היתה המלאכה ח חוץ לתחום, (יב) וגם אין
עיר אחרת בתוך תחומו של מקום, שעושים בו מלאכה, (יג) מותר. ואינו יהודי שהכניס צאן
של ישראל לדיר שדהו (ע"ל סימן תקל"ז סעיף י"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמד סעיף א
(א) וקוצץ דמים - היינו קבלנות שמתנה
עמו שיעשה לו איזה מלאכה בשכר דבר קצוב ואם עושה לו בטובת הנאה עיין לקמן בסימן רמ"ז
ס"ד ובסימן רנ"ב ס"ב:
(ב) מותר - דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה
קעביד למהר להשלים מלאכתו דלישראל אין קפידא בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר דאם
קובע לו מלאכתו בשבת אסור כדלקמן סימן רמ"ז ס"א:
(ג) בצינעה - היינו שהיא מלאכת צינעה
לפי שאין הכל מכירין שהיא של ישראל וכמו שמפרש אבל אה"נ דאפילו אם הוא עושה
אותה בפרהסיא שרי כיון דהמלאכה עצמה אין ידוע שהיא של ישראל:
(ד) שאין מכירים הכל - ואפילו אם קצת
יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ואף על גב דמבואר לקמן בהג"ה דיש לחוש לאורחים
ובני ביתו שיחשדו אותו שם שהיא מלאכת מחובר וסתם מחובר שם בעליו נקרא עליו החמירו
בו ביותר:
(ה) לפיכך וכו' - ר"ל דסתם מחובר
הוי כאלו ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל:
(ו) חצירו או כותלו - ואפילו אם הוא
עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אסור דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו
ויחשדוהו ששכירו הוא לימים [מ"א וש"א]:
(ז) לקצור לו שדהו - ואע"ג דדרך
שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סימן רמ"ג ס"א
מ"מ אסור דשאני התם דכשיחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהאינו יהודי חולק בפירות אבל
הכא שיראו בעת הקציר שאין האינו יהודי נוטל בריוח ידעו למפרע דלאו אריס היה
ויחשדוהו ששכיר יום היה דשכיח לשכור פועלים לימים למלאכה. ואפילו אם מנהג העיר
לשכור בקיבולת דעת הט"ז להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת
ויו"ט וכ"ש בבנין בית דאכתי יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות ויש
שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת [וקיבולת הוא דוקא כשכל המלאכה הוא
בקיבולת לאפוקי אם רק האדריכל לבדו הוא קבלן ושאר המסייעים דרך לשכרם לפעמים ליום
ואפילו אם הוא שכרם הכל בקבלנות ג"כ אסור] ועיין בבה"ל שביארנו דבשדה יש
לסמוך על דבריהם במקום הפסד אבל בבית צ"ע אם יש להקל בזה דהוא נגד דעת כמה פוסקים
ועיין בשע"ת בשם נו"ב סי' י"ב:
(ח) במדינה - היינו בתוך העיר שקרוי
מדינה לפעמים:
(ט) התחום - שרגילין אנשי העיר לפעמים
לילך לשם:
(י) להניחה - איתא בס"ח סימן
שמ"ח מעשה באדם אחד ששכר אינו יהודי לבנות ביתו בקבלנות והיה האינו יהודי
בונה בשבת והיו מתרעמים עליו ולא חשש לכך ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא
לו ולא לזרעו:
(יא) אם דר וכו' - ר"ל שהוא דר
מחוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו אפ"ה אסור דיש לחוש לאורחים
דמקלעי לגביה ויחשדוהו ומה דמקילין לקמיה מבחוץ לתחום היינו כשרק המלאכה היא שם
אבל הוא בעצמו דר בעיר:
(יב) וגם אין עיר אחרת - וה"ה
כשדר שם איזה יהודי בתוך התחום של מלאכה ג"כ אסור ויצוה להאינו יהודי קודם
שבת שלא יעשה בשבת:
(יג) מותר - דתו ליכא משום מראית העין
ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח. והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור
אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא
בכלל מלאכת מחובר ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת
וכתב המ"א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים
השיגו על טעמו ודעתם דאין נ"מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב
לבסוף דבמקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע"ש טעמו דיש ח"ה בדבר
וכדלקמיה. והנה אפילו אם נאמר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ הסכים המ"א שאין
להתיר לבנות בהכ"נ בשבת בקבלנות כי בזמנינו שאין האומות שכנינו מניחים לשום
אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם איכא ח"ה אם נניח אנחנו לעשות ביום שבת
ויו"ט ומ"מ כתבו כמה אחרונים דאם יש חשש ח"ו שיתבטל הבנין
בהכ"נ לגמרי מותר להניח לאינו יהודי לבנותו כשהוא בקבלנות ובלבד שיהיה מפורסם
לכל שהוא בקבלנות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמד סעיף א
* בצינעה - עיין במ"ב ועיין
ביאור הגר"א שציין ע"ז ירושלמי הנ"ל דבתלוש בביתו של א"י דוקא
ולכאורה משמע מיניה דהוא מחמיר אם עושה אותה בפרהסיא אף שהיא מלאכת תלוש שאין ידוע
שהוא של ישראל אבל לישנא דשו"ע שכתב שאין הכל מכירים וכו' אבל אם היתה ידועה
וכו' משמע דהעיקר תלוי אם המלאכה מפורסמת שהיא של הישראל וכ"כ הגר"א
בעצמו בביאורו על דברי הג"ה שבסעיף ב' ע"ש והא דאיתא בירושלמי בבית
א"י מותר היינו משום דכל כה"ג מסתמא לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל ואפי'
אם היא מלאכת פרהסיא שרי ואה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בר"ה שרי אם
אינו מנכר לסתם ב"א שהיא של ישראל כמו שכתב ב"י שם בשם רבינו ירוחם
[ואפשר עוד דבא הירושלמי שם לאפוקי אם הוא בבית ישראל] ונראה דכונת הגר"א
ג"כ הכי אלא שחסר תיבת וכו' אחר תיבת בצינעה ור"ל על מה דכתב בשו"ע
שאין הכל מכירים וציין המקור לזה מדמצריך הירושלמי בביתו של א"י והיינו משום
דהתם לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל וכן מדמתיר במחובר בעיר אחרת והיינו הכל מטעם
זה וה"ה כל כה"ג:
* או לקצור לו שדהו - עיין במ"ב
מש"כ בשם הט"ז דאפילו אם דרך אנשי העיר לשכור פועלים בקבלנות ג"כ
אסור דיחשדוהו בשכירי יום שג"ז הוא רגילות [ועיין בפמ"ג דלדבריו אפילו
מנהג רוב העיר הוא בקבלנות ג"כ אסור כיון דרגילים בשכירי יום ג"כ
ולענ"ד יש להשיב דז"ל הרא"ש פ"ק דע"ג בסופו ר"ת
ז"ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות וכו' וע"ז השיג
הרא"ש ואמר דמהך דשמעתין דאמר אריסותיה קעביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי
שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכיר יום הלכך
הרואה אומר שכירי יום נינהו עכ"ל. ומשמע מזה דאם רוב העיר דרכן בקבלנות אפילו
בבתים אין להחמיר וידוע שדברי התוס' שהעתיק הט"ז בדבריו הם דברי ר"י
שהשיג על ר"ת וכן דברי הרא"ש זה הוא ג"כ דברי ר"י כמו שרמז
עליהם הרא"ש בפ"ב דמו"ק סימן ל"ד ע"ש]. והנה בתוספות
ישנים בשבת י"ח ע"א מוכח ג"כ כהט"ז דאפילו רגילות בקיבולת
ג"כ אסור כיון דרגילות ג"כ בשכירי יום ועיין בפמ"ג שכתב דלטעם הר"ן
דאסרינן אפילו בקיבולת דשדה משום דמיחזי לאינשי כשכיר יום היינו אפילו ידעו שקבלן
הוא לדידהו אין חילוק כל שאין הא"י נוטל בריוח ויבאו להתיר אף שכירי יום ממש
לפ"ז אפילו נתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקיבולת ג"כ אסור [וחמיר יותר
לשיטתו מלשיטת התוס' הנ"ל] אבל לטעם השו"ע שכ' אינו יודע שקצץ ואומר
שפלוני שכר הא"י לעשות לו מלאכה בשבת משמע דהיכא שנתפרסם שזה האיש שכר
בקבלנות או שמנהג אותו המקום לשכור הפועלים בקבלנות שרי והוא מצדד שם להקל בזה
ולענ"ד יש לעיין הרבה בזה דשיטת הר"ן הנ"ל לאו יחידאה הוא בזה דיש
עוד הרבה פוסקים דס"ל כוותיה לדינא והוא הר"מ בתוס' ע"ג כ"א
ע"ב ד"ה אריסא בסוף הדיבור ע"ש שדעתו דעיקר הטעם דמפלגינן בין
אריסות לקיבולת לא כמו שכתבו התוס' מתחלה בשם ר"י משום דבבנין בית רגילות
לשכור מדי יום ביום וכו' אלא משום שאריסות יש לו חלק בגוף הפירות ודמי לשותף
משא"כ קיבולת שנוטל מעות בשכרו ור"ל דע"כ הוא כשכירו של ישראל
ולפ"ז בודאי אפילו היכא שהוא מפורסם שהוא בקיבולת ג"כ אסור וכן במאור
פ"ב דמו"ק ובהגהת סמ"ק והובא ג"כ בכל בו וגם בהג"א
פ"ק דשבת ובסה"ת אות קמ"ה [דשם כתב דעת עצמו ובאות רכ"א העתיק
דברי ר"י] משמע מכולם דהעיקר תלוי אם יש לו לא"י חלק בגוף הדבר
ולפ"ז אם יהיה הדרך בעיר רק בקיבולת בלבד ג"כ אסור כשיטת הר"ן
הנ"ל [ולדידהו ניחא מה דסתם הגמרא בפ"ב דמו"ק ואמר מקבלי קיבולת
בתוך התחום אסור ולא חילק בדבר] אכן מלשון הרמב"ם שהובא בשו"ע שכתב הטעם
שהרואה את הא"י וכו' אינו יודע שקצץ ואומר וכו' משמע דאם מנהג רוב העיר
בקבלנות יש להתיר אפילו בבית וכמו שהוכחתי לעיל בריש סימן רמ"ג בביאור הלכה
מן הרמב"ם גופא דבעינן רובא בחידושי רע"א הביא שגם בתשובת מהר"י
הלוי הסכים ג"כ לאיסור אך דעתו בעצמו שם להתיר היכא שמנהג המקום הוא לשכור
בקבלנות והנה בקיבולת דשדה אם נתפרסם שזה האיש דרכו בקבלנות או שמנהג המקום כן לא
נוכל למחות ביד המקילין שבלא"ה יש כמה ראשונים שס"ל דבשדה מותר קיבולת
משום דיתלו באריסות ונהי דאנן קי"ל להחמיר בזה כסתימת השו"ע כאידך
רבוותא מ"מ באופן זה נראה דיש לצרף דעתם להקל באמנם בקיבולת דבית שדעת
ר"ת להקל יחידאה הוא בזה וגם הוא בעצמו חזר בזה כמו שכתב רבינו ירוחם יש
לעיין אם יש להקל אפילו בנתפרסם וכנ"ל. אח"כ מצאתי בנ"א כלל ג' שגם
דעתו להחמיר בזה וע"כ צ"ע למעשה והנה מה שכ' במ"ב דקיבולת נקרא אם
כל הבנין הוא רק בקבלנות אבל לא כשהאדריכל בלבד הוא קבלן ושאר שכירים שתחתיו הם
לפעמים שכירי יום כ"כ האחרונים ונ"ל דכונה הוא דאותו בעה"ב דרכו
לשכור לפעמים בעצמו את השכירים שתחתיו לשכירי יום ולכך לא נקרא תו שם קבלנות על
הבנין אבל אם הדרך הוא תמיד שאין בעה"ב יודע כלל מכל עסק רק שהוא שוכר
האדריכל והאדריכל בעצמו דרכו לשכור לפעמים שכירי יום תחתיו תו הוי זה ג"כ
בכלל קבלנות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמז
סעיף ד
(אם) הא"י מוליך הכתב בחנם, אפי'
נתנה לו בערב שבת, מותר, (טו) ז שהרי האינו יהודי מאליו הוא עושה זה ואינו אלא
להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו, והוה ליה כאילו קצץ. הגה: <ג>
ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם, אסור, (טז) וטוב להחמיר. אבל במקום שהאינו
יהודי מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם, ודאי דעתו על הטובה שיקבל ממנו, ושרי
(ב"י).
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמג
סעיף א
(א) לא ישכיר אדם מרחץ שלו (ב) לכותי,
(ג) א מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, (ד) דסתם מרחץ לאו
לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי
שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה (ה)
בשליחותו של ישראל; אבל (ו) ב שדה, מותר, * שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואע"פ
שיודעים שהוא של ישראל, אומרים: הכותי לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד; (ז) ותנור,
דינו כמרחץ; (ח) ורחיים, דינם כשדה. הגה: (ט) ואע"פ שלא לקחה הכותי (י)
<א> רק לשליש או לרביע, ויש לישראל הנאה במה שהכותי עובד בשבת, שרי, דכותי
אדעתא דנפשיה עובד (ב"י בשם מיימוני פ"ז וב"י סימן רמ"ה בשם
סה"ת).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמג סעיף א
(א) לא ישכיר - דע ששלושה חילוקים יש
אחד הוא אריסות ששוכר לא"י שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות
יחלוקו. הב' הוא שכירות שא"י נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור
שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. הב' חילוקים אלו מותרים בשדה לגמרי ובמרחץ רק מדינא
דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אלא שחכמים אסרו אלו הב' חלוקים במרחץ משום מראית
העין מפני דנקראת על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות
דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור
פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה
ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום וע"כ אם מנהג
רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בס"ב חזר להיות המרחץ כשדה
הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה הג' אסור. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא
משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם זהו
עיקרי הדינים שבסימן זה בקצרה. מרחץ שלו - בין שבנהו בעצמו או אפילו קנה וישב בה
ונקרא שמו עליו:
(ב) לא"י - וכ"ש לישראל
מומר דעובר נמי משום לפני עור לא תתן מכשול וטעם זה שייך אף בשדה ובכל דבר:
(ג) מפני שנקרא - פירוש דמדינא שרי
להשכירו לא"י לשנה או לחודש שיתן לו כך וכך בין יסיק בו הא"י בין לא
יסיקנו וכל הריוח יהיה לא"י דאיסור שכר שבת ליכא דהא מושכרת היא לו לשנה
ואיסור דאמירה לא"י בודאי לא שייך בשכירות דלנפשיה הוא עושה ואפילו אם יש לו
לא"י רק חלק בריוח המרחץ גם כן אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד כמש"כ בסוף
הסעיף אלא שאסור בכל זה מפני מראית העין שנקראת על שמו של ישראל ויאמרו הבריות
דשכיר יום הוא ושלוחו הוא ודוקא כשמשכירו לשנה או לחודש אבל להשכירה לא"י
לימים שיתן לו הא"י כל יום ויום שיסיקנו כך וכך אף דגם זה אדעתיה דנפשיה עביד
מ"מ מדינא אסור דהוי כשכר שבת ועיין לקמן בסימן רמ"ד דדבר האסור מפני
מראית עין אינו אסור אלא בתוך התחום של ישוב ישראל:
(ד) דסתם מרחץ - פי' דכתב להלן דשדה
מותר להשכירו מטעם זה שיתלו באריסות וע"ז קאמר דבמרחץ ליכא האי טעמא להתיר
דאין דרך ליתנו באריסות ולא יתלו ג"כ שהשכירו כפי האמת דלא שכיח:
(ה) בשליחותו של ישראל - וזהו איסור
גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא"י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא
יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע"י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה
בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג"כ צריך למחות בידו:
(ו) שדה מותר - להשכירה לא"י
בדבר קצוב דאף דנקראת נמי על שמו כמו מרחץ דכל מחובר סתמא שם בעליו עליו ולהשכיר
נמי לא שכיח כל כך מ"מ מותר דלא יחשדוהו בשכיר יום כדמפרש שכן דרך וכו'
ולפיכך יתלו באריסות ואריסות שרי דאדעתיה דנפשיה עביד כדלקמיה בהגה"ה:
(ז) ותנור - להשכיר תנורו לאפות בו
דינו כמרחץ דתנור נמי אין דרך להשכירו וליתנו באריסות כמו מרחץ ויחשדו דשכיר יום
הוא אצלו:
(ח) ורחיים וכו' - משום דדרכו ליתנו
באריסות כמו שדה ולפיכך להשכירו נמי מותר וכדלעיל. ועיין בר"ן דמשמע דאם אין
דרך אנשי אותו המקום ליתן רחיים באריסות דינו כמו מרחץ לאיסור דבאמת תלוי בכל אלו
הדברים לפי מנהג המדינה בין להקל בין להחמיר וכדלקמיה בס"ב:
(ט) ואע"פ וכו' - אשדה וריחיים
קאי דהמחבר מיירי בשכירות והוא מוסיף דאף אריסות מותר והמחבר ג"כ ס"ל כן
דמטעם זה התיר בשכירות כנ"ל אלא שהוא ביאר בהדיא:
(י) רק לשליש וכו' - ודוקא בזה שנותן
לאינו יהודי חלק בתבואה אבל אם שכר האינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל
התבואה מהשדה אף דמדינא בזה ג"כ שרי דהאינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד דאף אם
לא יזבל ויחרוש ויקצור השדה בשבת יכול לעשות בחול וממהר בשביל עצמו מ"מ אסור
דיבאו לחשדו בשכיר יום ולא יתלו באריסות כשיראו לבסוף שאין לו שום חלק בפירות הארץ
וכדלקמן בריש סימן רמ"ד ודע דבמרחץ כה"ג דהיינו ששוכר אינו יהודי לעבוד בו
כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות מדינא אסור וה"ה בריחיים באופן זה
דהא דשרינן מתחלה מדינא היינו דוקא בשדה וכדומה דהמלאכה קצובה ואפשר להשלימה בכל
עת דאין ריוח לישראל במה שעושה האינו יהודי בשבת דאם לא יעשה היום יעשנה ביום אחר
אז אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד אבל במרחץ וריחיים דהמלאכה אינה קצובה וכל יום ריוח
לעצמו דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל אותו היום א"כ עיקר המלאכה בשביל
ישראל הוא ומדינא אסור כמו שכיר יום דאף דמקבל שכר לא אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד
הואיל ונהנה הישראל ממלאכת שבת [ואפילו להט"ז לקמן בסימן רמ"ד סק"ה
דמתיר להרמב"ם נראה דאסור ג"כ בזה מדינא דרגילות להקפיד על האינו יהודי
כשמבטל איזה יום]. וכיון דמדינא אסור אפילו נתפרסם ששכרו לשנה וגם הוא חוץ לתחום
דאין בו משום מראית העין ג"כ אסור ואין היתר כ"א היכא דיש לאינו יהודי
קצת חלק בריוח השבתות דאז אמרינן דאדעתיה דנפשיה עביד ומותר בריחיים וגם במרחץ
במקום שנתפרסם הדבר וכבסעיף ב' וכ"ש שמותר היכא שמוכרו לו לגמרי בכל
ע"ש:
רמב"ם הלכות שבת פרק ו הלכה יט
לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי
לעשותן אף ע"פ שפסק עמו, אלא בכדי שיצא בהן מביתו קודם שחשיכה, וכן לא ימכור
אדם חפציו לגוי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ימשכננו ולא יתן לו במתנה אלא בכדי שיצא
באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת, שכל ר זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נתן
לו וכשיצא הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לגוי או משכנו או פסק
עמו או מכר לו בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן רמו
א, ב (א) תנו רבנן לא ישכיר אדם כליו
לגוי בערב שבת וכו'. בפ"ק דשבת (יט.) והרי"ף השמיטה וכתבו הרא"ש
(סי' לו) והר"ן (ז. ד"ה גרסינן) שטעמו משום דסבירא ליה דהאי ברייתא אתיא
כבית שמאי דאמרי אדם מצווה על שביתת כליו אבל לדידן דקיימא לן כבית הלל דאין אדם
מצווה על שביתת כליו אפילו בערב שבת מותר וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ו
(הט"ז) מותר להשאיל ולהשכיר כלים לגוי ואע"פ שהוא עושה בהם מלאכה בשבת
מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים אבל דעת התוספות (ד"ה לא ישכיר)
והרא"ש והר"ן והרז"ה (ז.) דככולי עלמא אתיא וכן כתבו סמ"ג
(לאוין סה יט ע"ב) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שא) וספר התרומה (סי' רכא) והגהות
מרדכי פ"ק דשבת (סי' תנב) וכתבו ז"ל דטעמא דאיסורא לפי שנראה כנוטל שכר
שבת אבל ברביעי ובחמישי מותר ודוקא בהבלעה כגון שמשכיר לו לשנה או לחודש הא שכירות
יום אפילו ברביעי ובחמישי אסור וכדתניא ס"פ הזהב (בבא מציעא נח.) גבי השוכר
את הפועל לשמור פרה או תינוק ואף על גב דהוי בהבלעה אסור בערב שבת מפני מראית העין
דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה ואף על גב דלישראל מותר
בהבלעה דשבת או חודש לגוי אסור ונזכר כל זה גם בדברי הרא"ש ואחר כך כתב
וה"ר יונה פירש דאי איירי בכלים שאין עושה בהם מלאכה לא מסתבר למיסר בגוי טפי
מבישראל דמה שייך מראית העין טפי בגוי מבישראל ופירש דמיירי בכלים שעושים בהם
מלאכה כגון ריחיים ומחרישה ושאר כלי אומנות משום דמיחזי דמלאכה שעושה הגוי בהם
בשבת כשלוחו של ישראל ואף על גב דשרו בית הלל (שבת יז:) עורות לעבדן עם חשכה דגוי
לנפשיה קא עביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם דאין ריוח לישראל במה שהגוי עושה בשבת
אבל בשכירות כלים ידוע הוא ואפילו בהבלעה אם ישכירם לו חוץ משבתות לא יתן לו כל
שכירותו הילכך כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הגוי מיחזי במלאכה
שהגוי עושה בהם בשבת כשלוחו של ישראל עכ"ל וכן נראה מדברי רש"י שכתב לא
ישכיר אדם כלים לעשות בהם מלאכה. בערב שבת, שנראה שמשכירו לו לצורך השבת: ואין
חילוק בין פירוש התוספות והר"ן לפירוש רבינו יונה אלא דלדברי התוספות
והר"ן שטעם האיסור בערב שבת הוא משום דמיחזי כנוטל שכר שבת אפילו בכלים שאין
עושין בהם מלאכה כגון חלוק וטלית אסור וכן כתבו בהדיא התוספות והר"ן ולדברי
רבינו יונה כלים שאין עושים בהם מלאכה מותר להשכירם אפילו בערב שבת אבל במה שכתבו
דאפילו ברביעי ובחמישי לא שרי ליטול שכר שבת אלא בהבלעה לא פליג עלייהו דהא
מברייתא דהשוכר את הפועל ילפי לה והיכי לפלוג עלה וכן כתב רבינו ירוחם בחי"ב
(ני"ב פב ע"ג) דלדעת רבינו יונה נמי לא שרי אלא בהבלעה והוצרכתי לכתוב
זה לפי שכתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל ולשון המחבר אינו מתוקן שכתב ומיהו
פירש רבינו יונה שנראה שאין בכאן אלא פירוש (אחר) [אחד] והם שני סברות כמו שכתב
בפסקים עכ"ל, נראה שעלה על דעת הגאון ז"ל שרבינו יונה חולק על כל דברי
התוספות גם על מה שכתבו דמיירי בהבלעה וליתא כדפרישית ואם כן לשון המחבר מתוקן
ומדוקדק הוא שהרי לא כתב בתחלת דבריו שטעם האיסור הוא מפני מראית העין כדברי
התוספות משום דלא סבירא ליה כוותייהו אלא סתם וכתב דמיירי בהבלעה דוקא שזה אפילו
לה"ר יונה איתיה ואחר כך כתב ומיהו ה"ר יונה פירש דהא דאסור [וכו'] דוקא
בכלים שעושים בהם מלאכה וכו' ונמצא לפי זה שלא הזכיר רבינו אלא סברת רבינו יונה
לבד. וכפי מה שכתב הרב המגיד בפ"ו (הט"ז) דעת הראב"ד בהשגות כדעת
רבינו יונה: ומכל מקום לדברי הכל נראה שכל שהשכירו ברביעי ובחמישי אפילו כלי
שעושין בו מלאכה שרי ליקח שכר שבת בהבלעה ואצ"ל שמותר להשאילו ברביעי ובחמישי
דאפילו בערב שבת שרי כמו שכתב רבינו בסמוך ומעתה אל תטעה במה שכתוב בהגהות מרדכי
פ"ק דשבת (סי' תנב) וז"ל והרוקח (סימן מא) פסק אפילו השאילו לאמצע השבוע
צריך ליקחנו בערב שבת עד כאן, דההוא פסקא אתי כבית שמאי דסבירא להו אדם מצווה על
שביתת כליו אבל אנן קיימא לן כבית הלל דאמרי אין אדם מצווה על שביתת כליו. וכן מה
שכתב הרוקח בסימן ד"ש אם יש ליהודי ספינה אינו יכול להשכירה לגוי להוליכה
במים בשבת או ביום טוב והוא הדין לעגלה שאינו יכול להשכיר גוי להוליך ממונו בשבת
או ביום טוב ואם יעשה כן מחלל שבת (אינו) [ויום טוב] הוא עכ"ל, על כרחין כבית
שמאי אתי דאילו לבית הלל הא אמרי דאין אדם מצווה על שביתת כליו: ולענין הלכה כיון
דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
ודוקא להשכיר אבל להשאיל כתב
סמ"ג (שם) שמותר. וכן כתוב בסמ"ק (שם) וספר התרומה (שם) והגהות
בפ"ו (אות פ) והוא מדברי התוספות בפ"ק דשבת (יט ע"א ד"ה לא
ישכיר) וכן כתוב שם במרדכי (סי' רמג) וכתוב בהגהות פ"ו (שם, עיי"ש)
שמותר להשאיל כליו לגוי על מנת שהגוי ישאיל לו כלי אחר לאחר השבת כלומר שאף על פי
שאינו משאילו חנם כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך כדי שתשאילני כלי
שלך שרי:
ב (ב) ומכל מקום בשבת אסור להשאילם
לו. כן כתוב בסמ"ג (לאוין סה יט ע"ב) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שא)
והתרומה (סי' רכא) ובמרדכי פ"ק דשבת (סי' רמג) וטעמא מפורש בסמ"ג
והתרומה שהוא לפי שהרואה סבור שישראל צוה לגוי להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים ולא
ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו וכדתניא בפ"ק דשבת (יח:) בית שמאי אומרים לא
ימכור אדם חפצו לגוי ולא ישאילנו וכו' ורבי עקיבא אומר לבית הלל כדי שיצא הגוי
מבעוד יום מפתח ביתו של ישראל שהשאילו וכן כתב הרמב"ם בפ"ו (הי"ט):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמו
סעיף א
(א) <א> מותר להשאיל א ולהשכיר
כליו לאינו יהודי, ואע"פ שהוא עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על
שביתת כלים; וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה, * כגון מחרישה (ב) וכיוצא בה, אסור
להשכיר לאינו יהודי ב בע"ש; וביום הה' מותר להשכיר לו, ובלבד שלא יטול שכר
שבת אלא (ג) ג בהבלעה, כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע; (ד) ד <ב> ולהשאיל לו,
מותר אפילו בערב שבת. הגה: * וכן עיקר כסברא האחרונה; * ומותר להשאיל לו בערב שבת
(טור וסמ"ק ותוס' פ"ק דשבת) אע"ג שמתנה שהאינו יהודי יחזור וישאיל
לו, * (ה) ולא אמרינן בכי האי גוונא דהוי כשכירות (הגהות מיימוני פ"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמו סעיף א
(א) מותר להשאיל וכו' - הוא דעת
הרי"ף והרמב"ם וס"ל דהא דתניא לא ישכיר כליו לא"י בע"ש
ובד' וה' מותר הוא מטעם שביתת כלים דאסור ואתיא כב"ש דס"ל אדם מצווה על
שביתת כליו כמו על שביתת בהמתו אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה
עליו וממילא מותר להשאיל ולהשכיר כליו אפילו בע"ש ואפילו כלים שעושין בהם
מלאכה ומ"מ גם הם ס"ל דכל הכלים אין היתר להשכיר רק בהבלעה אבל לא על
שבת לחוד אפילו אם משכירם בתחלת השבוע דזה הוי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי
הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרב רבינו יונה דהך
ברייתא לא אסרה משום שביתת כלים אלא ככו"ע אתיא והטעם דכשמוסר בע"ש את
הכלים שעושין מלאכה בהן והא"י יעשה בהן מיד בשבת נראה כמו שעושה מלאכתו
בשליחותו של ישראל וזה אסור דאמירה לא"י שבות ואע"ג דבסימן רנ"ב
ס"ב איתא דשרי ליתן עורות לעבדן עם חשיכה דא"י אדעתיה דנפשיה קעביד כיון
דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שהא"י עושה בשבת אבל בשכירות כלים
ידוע הוא שאם יתנה עם הא"י שישבות בהכלים בשבת לא יתן לו שכירות כ"כ
הילכך כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הא"י בסתמא ועושה בהן
מלאכה בשבת מחזי כשלוחו של ישראל לזה משא"כ כשמוסר לו בד' וה' מותר דלא
מיתחזי כולי האי כשלוחו:
(ב) וכיוצא בה - כגון ריחיים וכל כלי
אומנות [הרא"ש] ועיין בפמ"ג דה"ה כלים שאין עושין בעצמן מלאכה
כגון גיגית שהשכר נעשה בה או קדרה שמבשלין בה וכל כה"ג כיון שעכ"פ
הא"י עושה בהן מלאכה מחזי כשלוחו של ישראל ולא בא הרר"י למעוטי אלא
כשמשכיר לו חלוק וטלית וכה"ג איזה כלי שאין עומד לעשות בה מלאכה דמותר להשכיר
לו אפילו בע"ש:
(ג) בהבלעה - אבל ליטול שכר שבת לחוד
אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה או שמשכיר לו חדר לדור בו אסור לכו"ע וכמו
שיתבאר לקמן בסימן ש"ו ס"ד:
(ד) ולהשאיל לו וכו' - דכיון שאין
ריוח לישראל במלאכת הא"י לא יאמרו שלוחו הוא לזה וע"כ מותר להשאיל לו
אפילו ליום השבת לחוד אפילו כלים שיעשה הא"י מלאכה בהן:
(ה) ולא אמרינן וכו' - היינו
שאע"פ שאינו משאילו חנם כ"א בשכר שישאילנו אח"כ מ"מ כיון דלא
הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך כדי שתשאילני כלי כלך שרי [ב"י] ועיין
בה"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמו סעיף ב
אסור להשאיל (ו) שום כלי לא"י
בשבת, (ז) ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה, כל שאין שהות להוציאו ה מפתח ביתו
של המשאיל (ח) קודם חשיכה, <ג> מפני שהרואה סבור שישראל (ט) ו צוהו להוציאו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמו סעיף ב
(ו) שום כלי - היינו אפילו כלים שאין
עושין בהן מלאכה ואסור אפילו לדעה ראשונה:
(ז) ואפילו בע"ש אם הוא וכו' -
ואסור אז אפילו למכור לו או ליתן לו במתנה וכמו שמבואר לקמן בסימן רנ"ב
ס"א וע"ש במ"ב מש"כ בזה:
(ח) קודם חשיכה - היינו קודם שתשקע
החמה (מגיד משנה):
(ט) צוהו להוציאו - לחוץ לר"ה
ואפילו לדידן דלית לן ר"ה גמורה אסור דאמירה לא"י שבות הוא אפילו במילי
דרבנן וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה והא"י ג"כ דר שם
שרי להשאילו כלים שאין עושין מלאכה בהן ולמכור לו ולהשכירו אסור אף בזה שלא יאמרו
שמכר והשכיר לו בשבת ואם הוא כלים שעושין בהן מלאכה אפילו להשאילו אסור אא"כ
יוציאם מפתח ביתו קודם השבת שלא יאמרו בשליחותו של ישראל עושה מלאכה בשבת:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה
יא
כיצד ביעור חמץ כ שורפו או פורר וזורה
לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך
זורקו לים, וחמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יתר הרי הוא
כמבוער וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית. נתנו לנכרי קודם שעה ששית
אינו צריך לבער, ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות ל בפחמין שלו בתוך
הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנייה הרי זה לא יסיק בו
תנור וכירים ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם אפה או בשל אותה הפת ואותו התבשיל אסור
בהנייה, וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנייה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א
חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד,
(א) א [א] אסור בהנאה, (* (ב) אפי' חמצו של א"י אסור ליהנות ממנו) (טור סימן
ת"ן וריב"ש סימן י"ח /ת'/), ואסרוהו חכמים (ג) <א> ב שתי
שעות קודם דהיינו מתחלת שעה חמישית, ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למוכרו
לא"י, אפילו (ד) הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו קודם פסח; ויכול להאכילו לבהמה
חיה ועוף, (ה) ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו,
ומתחלת שעה ששית ולמעלה, * (ו) <ב> אסרוהו גם בהנאה. הגה: ובשנת העיבור
שהיום ארוך, אלו הארבע שעות (ז) לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ (ח) עד ג שליש היום
(רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו), * (ט) <ג> וי"א עד
ב' שעות קודם חצות (תה"ד סימן קכ"א).
משנה ברורה סימן תמג ס"ק ד
(ד) הרבה ביחד - אפילו דבר שנקרא שם
בעליו עליו כגון שמכר אוצר של יין שרף לא גזרינן שיחשדוהו שמכר לו הישראל בפסח
כשיראו שהעכו"ם מחזיק בהן בפסח כיון שמכר לו עכ"פ בשעה המותרת למכור
[אחרונים דלא כב"ח]:
רמב"ם הלכות שבת פרק ו הלכה כא
גוי שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית
ישראל מותר, ואפילו אמר לו הניחן בזוית זו הרי זה מותר, ומזמנין את הגוי בשבת
ונותנין לפניו מזונות ת לאוכלן, ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו מפני שאין שביתתו
עלינו, וכן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו.
רא"ש מסכת ביצה פרק ב סימן יד
יד בעו מיניה מר"ה הנהו בני באגי
דשדו עלייהו קמחא דבני חילא מהו למיפינהו ביום טוב. אמר להו חזינא אי כי יהבי
ריפתא לינוקא לא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי. ואי קפדי אסיר. וליתא להא
דר"ה אלא בין כך ובין כך אסור. [דף כא ע"ב] דאמר רבי יהושע בן לוי
מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. מרימר
ומר זוטרא כי מקלע להו נכרי ביומא טבא אמרו ליה אי ניחא לך במאי דטריחא לן מוטב
ואי לאו טירחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן. ואם נשלח שליח נכרי לישראל ביום טוב
מותר להאכילו ביום טוב וכן נוהגין באשכנז שיש להן עבדים ושפחות נכרים. דלא אסר
ריב"ל אלא לזמן את הנכרי שהוא חפץ ביקרו ומרבה לו מנות וחייש שמא יבשל קדירה
לבדה שלא היה מבשל בה אם לא בשביל הנכרי דאי לא הרבה בשביל הנכרי אלא בקדירה שהוא
מבשל בה ליכא חשש איסור זה והא ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל:
טור אורח חיים סימן שכה
מותר לזמן עכו"ם בשבת אע"פ
שבי"ט אסור ומותר ליתן לו מזונות בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו ודוקא
שהעכו"ם בחצר אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע הוא שיוציאו או ליתן לו
שאר חפצים שדרכן להוציאן אסור אפילו אם עומד בפנים או אפי' אם החפצים של
העכו"ם שהרואה שנותן לו אינו יודע שהחפצים של העכו"ם: פת של עכו"ם
שנאפה בשב' ר"ת אוסר אותו דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דבין השמשות לא
היה ראוי ובספר התרומות כתב פנים לאיסור ולהיתר וא"א ז"ל כתב ול"נ להתיר
דאפי' היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוי מוקצה כיון דגמרו בידי אדם והטחינה
והאפייה אינה אוסרת כיון דבשביל עכו"ם היא:
בית יוסף אורח חיים סימן שכה
א מותר לזמן גוי בשבת וכו'. בפרק ב'
דיום טוב (כא:) סברי הכי אמוראי טובא ואף על גב דרב אחא אמר התם דאפילו בשבת אסור
הוה ליה יחיד לגבי רבים וכן פסקו שם הרי"ף (י:) והרא"ש (סי' יד) וכן פסק
הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שבת (הכ"א):
ומה שכתב ומותר ליתן לו מזונות בחצר
וכו'. ברייתא בפרק קמא דשבת (יט.) וכתב הרמב"ם בפרק ו' (שם) ונותנין מזונות
לפניו לאכלן ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו וכתב הרב המגיד שכתב לאכלן לפי שבמפרש
להוציא אסור וכן אמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ח) וכן פירשו ז"ל וכן
כתבו הגהות (מיימוניות דפוס קושטא) דכן מוכח לישנא דברייתא וכתב עוד [הרב המגיד]
בשם המפרשים שההיתר כדי לאכלן הוא מפני שאנו חושבין אותו כמזונותיו עלינו כיון
שאנו מצווין לפרנסו מפני דרכי שלום (גיטין סא.) ואינו דומה לחזיר שאסור ליתן לו
מזונות כמבואר בסימן שכ"ד (צה. ד"ה מהלקטין) וכן כתבו התוספות (ד"ה
נותנין) והר"ן (ז. ד"ה תנו רבנן) בפרק קמא דשבת וכתב הר"ן עוד
והראב"ד מחמיר בדבר לאסור כל היכא דמצי לאישתמוטי והא דקיימא לן (ביצה כא:)
מזמנין את הגוי בשבת לאו דספינן ליה אנן אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה אי נמי
דספינן לדידן ואכיל איהו בהדן:
ודוקא שהגוי בחצר אבל אם עומד בחוץ
ופשט ידו לפנים וכו'. כן כתבו התוספות (ג. ד"ה בבא) והרא"ש (סי' א)
והר"ן (א. ד"ה ומקשו הכא היאך) בריש שבת דאסור משום דנראה כנותן לו על
מנת להוציא:
ומ"ש או ליתן לו שאר חפצים וכו'.
כן כתבו התוספות (יט. ד"ה נותנין) והרא"ש (סי' לו) והר"ן (ז.
ד"ה תנו רבנן) והמרדכי (סי' רנג) שם אהא דנותנין מזונות לפני הגוי בחצר דדוקא
מזונות אבל שאר חפצים אסור כלומר דמזונות שדרך לאכלן בבית לא מיחזי כנותן על מנת
להוציא אבל שאר חפצים מיחזי כנותן לו על מנת להוציא:
ומ"ש או אפילו אם החפצים של הגוי
וכו'. בריש שבת (ב.) אמתניתין דפשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית
או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור ואמרינן בגמרא (ג.) דבעל הבית פטור
ומותר והקשו התוספות (ד"ה בבא) והרא"ש (סי' א) והר"ן (א. ד"ה
ומקשו הכא היאך) דאפילו אם העני גוי איסורא דרבנן מיהא איכא כיון דנראה כנותן לו
על מנת להוציא ותירצו דלעולם בגוי ומיירי כגון שהחפץ של גוי שאפילו מוציא ומכניס
כל היום כולו אין כאן איסור כלל אפילו נראה כנותן לו על מנת להוציא וכתב אחר כך
הרא"ש ובאשכנז ראיתי מורים לאיסור אף בחפץ של גוי וכן מסתבר כיון שאסור הוא
מפני מראית העין כי הרואה סבור שנותן לו על מנת להוציא אין לחלק כי הרואה אינו
מכיר של מי החפץ עכ"ל: כתוב במרדכי פרק קמא דשבת (סי' רנג) שפסק ריב"א
דדוקא מזונות שיתכן לאכלם בחצר אבל דברים אחרים העשויים להוליכם ממקום למקום אסור
וכמו שכתבתי בסמוך בשם המפרשים וכתב ומדבריו דקדק רבינו יואל דאסור לישראל להחזיר
משכונות של גוי בשבת אפילו ייחד לו מקום מבעוד יום: וכתב עוד (סי' רנב) וזה לשונו
כתוב באור זרוע (ח"ב סי' נג) כשי"ד בניסן חל להיות בשבת יש מפרשים שאסור
ליתן לגוי מותר החמץ שיוליכנו לחוץ ויש מפרשים דלהשים לפניו והוא יקח מותר ונראה
דלדידן דלית לן רשות הרבים דאורייתא מותר ליתן להם אפילו ביד ואפילו ידוע שיוליך
חוץ וכבר היה מעשה ברגנשפור"ק ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי ושלחו לו על פי
רופאי העיר ותוספות כתבו דאסור ליתן ליד גוי דהוי ליה עקירה וכן לתת לו משכונו אם
לא יטלנו דרך מלבוש עד כאן לשונו נראה לכאורה דאור זרוע בכל גוונא שרי לדידן ליתן
לגוי על מנת להוציא והתוספות חולקים עליו ודייק הכי מדכתבו דאסור ליתן לו משכונו
שלא נזכר בתלמוד אלמא דאפילו לדידן דלית לן רשות הרבים אסרו אבל כתוב בהגהות
מיימוניות פרק ו' (אות ת) בשם אור זרוע (שם) דהיכא דאיכא משום דרכי שלום כגון בגוי
אלם מותר לתת לו או לשלוח לו על ידי גוי אחר לדידן דלית לן רשות הרבים עכ"ל
ונראה שזהו מה שכתבתי בסמוך דאיתא במרדכי בשם אור זרוע ועד כאן לא שרי לדידן דלית
לן רשות הרבים דאורייתא אלא במקום מצוה כגון לבער חמץ מהבית או מפני דרכי שלום כי
ההיא דעירון ששלח אחר מאכל יהודי אבל היכא דליכא מצוה ולא דרכי שלום מודה אור זרוע
דאפילו לדידן נמי אסור דאף על גב דלית לן רשות הרבים מכל מקום איכא למיחש למראית
העין ולכן צריך לומר שמה שכתב ותוספות כתבו דאסור ליתן ליד גוי וכו' לאו לאיפלוגי
אמאי דקאמר ברישא כתביה דהא ליכא מאן דפליג בהא אלא לאשמועינן דאפילו משכונו של
גוי אסור ליתן לו מפני מראית העין כמו שכתב הרא"ש שהיו מורים באשכנז: כתוב
במרדכי סוף פרק קמא דיום טוב (סי' תרסז) משכונות שאנו אוסרים להחזיר בשבת וביום
טוב משום דמיחזי כמשא ומתן אם לא מפני הדחק אנו מתירין על ידי ארמאי ורבינו ירוחם
כתב בחלק י"ב (ני"ב פב ע"ג) להחליף משכון לגוי בשבת נהגו בו היתר
מטעם שיהיה מלבוש או דבר שאינו מוקצה ויוציאנו הגוי דרך מלבוש כי אין זה משא ומתן
וגם בישראל מותר בענין זה אם הישראל צריך ללובשו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכה סעיף א
מותר (א) לזמן א"י, בשבת, (ב) א
ומותר ליתן מזונות * (ג) ב לפניו בחצר, (ד) ג לאכלן, ואם נטלן ויצא, אין נזקקין
לו. ודווקא שהא"י בחצר, אבל אם עומד בחוץ (ה) <א> ופשט ידו לפנים שידוע
הוא שיוציאנו, (ו) או ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא, אסור אפילו אם עומד בפנים,
(ז) אפילו אם ד החפצים של א"י, שהרואה אינו יודע שהחפצים של א"י.
הגה: <ב> ואפילו (ח) ה בייחד לו מקום מבעוד יום, יש להחמיר (מרדכי פרק קמא
דשבת).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכה סעיף א
(א) לזמן א"י בשבת - אף
דביו"ט אסור לזמן א"י לאכול עמו גזירה שמא ירבה לבשל בשבילו כדלקמן
בסימן תקי"ב בשבת דאין לחוש לזה שרי:
(ב) ומותר ליתן וכו' - אף דאסור לטרוח
בשבת בשביל מי שאין מזונותן עליו כדלעיל בסימן שכ"ד אינו יהודי חשיב מזונותן
עליו לענין שמותר לטרוח בשבילו משום דמפרנסין עניי א"י עם עניי ישראל מפני
דרכי שלום [תוס']:
(ג) לפניו בחצר - כתבו הפוסקים
דדוקא ליתן לפניו והוא יקחם בעצמו שרי אבל ליתן לידו אסור דשמא יוציא לר"ה
ונמצא למפרע דהישראל עשה העקירה מרה"י דאסור וכדלקמן בסימן שמ"ז. ודעת
הא"ר דמותר ליתן לו אף בידו כשהוא בחצר כיון שאין נותן לו ע"מ להוציאו
דכיון דהא"י עומד בפנים כשיוציא לחוץ חשוב עושה בעצמו העקירה ויש להקל בזה
כדבריו וכמ"ש בבה"ל ואם הישראל אינו מוסר לידו אלא הא"י לוקח מיד
הישראל לכו"ע מותר כשלוקח ע"מ לאכול בחצר דאף כשיוציא הלא לא עשה ישראל
העקירה כלל:
(ד) לאכלן - אפילו אם אינו מפרש לו
שיאכל ג"כ שרי דמסתמא יאכל שם אלא בא לאפוקי אם אין רשות בידו לאכלן שם או
שהוא הרבה שא"א לאכלן שם אסור ליתנם לפניו דהוי כאלו נותנו ע"מ להוציא
ויש בו משום מראית העין שיאמרו שמוציא בשביל ישראל ובשליחותו וכמבואר בסימן
רמ"ז [מ"א בשם ש"ג וכן הוא באו"ז]:
(ה) ופשט ידו לפנים - ובזה אפילו לא
יתנם הישראל לידו אלא יקבלם מיד הישראל דאין עושה הישראל שום עקירה אפ"ה אסור
דכיון שידוע שיוציאנו יאמרו דבשליחותו מוציא וכ"ש למסור לידו דאסור משום
העקירה וכדלקמן בסימן שמ"ז:
(ו) או ליתן לו - ואפילו לא יתנם לידו
אלא יניח לפניו בחצר כיון שידוע שיוציא אסור דיאמרו דבשליחותו מוציא וכנ"ל
בסק"ד:
(ז) אפילו אם החפצים של א"י -
בטור איתא או אפילו וכו' ופירשו דאדלעיל קאי דהא"י עומד בחוץ ופושט ידו לפנים
דבזה אפילו אם החפצים של א"י יש מראית עין שיאמרו דשל ישראל הם שמוסר לידו
אבל כשעומד בחצר מותר לתת לפניו דלא גזרינן כולי האי בחפצים של א"י ואמרינן
דהרואה אותו שמוציא אח"כ ידע שהחפצים של א"י הם:
(ח) בייחד לו מקום - היינו אם היה
החפץ ממושכן אצל ישראל אף שייחד לו מקום על החפץ שיבוא ויטלנו כל זמן שירצה
אפ"ה אסור להניחו שיטלנו בשבת דחפץ הממושכן אצל ישראל הוי כשלו ומה שייחד לו
מקום לא מהני דשכירות לא קניא ועדיין ברשות הישראל הוא ואיכא משום מ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקיב
סעיף א
* (א) אין מבשלים (ב) <א> א
לצורך כותים ביו"ט, לפיכך * אסור (ג) להזמינו (ד) <ב> שמא ירבה בשבילו;
(ה) ודוקא להזמינו, הגה: לביתו, (ו) אבל <ג> לשלוח לו לביתו (ז) ב
ע"י כותי, (ח) שרי, (הגהות מיימוני פ"א בשם א"ז); אבל (ט) עבדו
ושפחתו, וכן שליח שנשתלח לו, <ד> וכן כותי (י) שבא מאליו, מותר להאכילו עמו
ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו. הגה: * (יא) ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו (יב)
ג באותה קדירה שמבשל בה לעצמו, (מרדכי פ"ב דביצה), <ה> אבל לשאר כותים,
בכל ענין אסור, (א"ח ותוספות). וישראל האופה בתנור של כותי וצריך לתת לו פת
אחד, לא ייחד לכותי אחד קודם אפייה, דאז אופה של כותי, אלא יאפה סתם ויתן לו
אח"כ אחד (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקיב סעיף א
(א) אין מבשלין וכו' - וה"ה כל
מלאכות שמותר לעשות בשביל ישראל בשביל נכרי אסור:
(ב) לצורך כותים - דכתיב אשר יאכל לכל
נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו חז"ל לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. ולצורך
קראי"ם בתשובת ר' בצלאל סי' ס"ג אוסר ויש מתירין דטועים הם ומנהג
אבותיהם בידיהם. ומומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם:
(ג) להזמינו - ואינו מועיל מה שכבר
הכינו כל צרכי סעודה דיש לחוש שמא יבשל עוד בקדרה אחרת בשבילו אחרי שמזמינו ורוצה
לכבדו:
(ד) שמא ירבה בשבילו - פי' שמא יבשל
קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם ומשו"ה יש היתר לקמיה בעבדו
דאין לחוש שמא יבשל בקדרה אחרת בשבילו:
(ה) ודוקא להזמינו לביתו וכו' -
ר"ל דכיון שרוצה לכבדו ואוכל על שלחנו חיישינן שיבוא לבשל בקדרה אחרת בשבילו
אבל לא בששולח לו לביתו:
(ו) אבל לשלוח לו לביתו וכו' - עיין
במאמר מרדכי ועוד כמה אחרונים שהסכימו דדוקא אם שולח לו ממה שהכין לעצמו אבל אם
הרבה בשבילו אפילו באותה קדרה שבישל ג"כ לעצמו אסור דכיון שמרבה בשבילו
חיישינן שיבוא לבשל עבורו בקדרה אחרת ומזה תראה דמה שנוהגין רבים לשלוח ביו"ט
דורון לנכרי שרוצה לכבדו ומוסיפין בשבילו שלא כדין הם עושין ולא מבעיא שאסור לאפות
בשבילו חלה אחת כמו שנוהגין או לעשות בשבילו חרעמזי"ל ובלינצע"ס דכל אחד
ואחד צריך טרחא לעצמו וגם אין אחד משביח מחמת הריבוי אלא אפילו מה שמרבין לבשל
בשבילו דגים כשמבשל ביחד גם לצורך עצמו אסור וכנ"ל ויש מאחרונים שמקילין
כשמבשל ביחד גם לצורך עצמו ובמקום איבה או הפסד ממון אפשר שיש לסמוך ע"ז:
(ז) ע"י עכו"ם - אבל לא
ע"י ישראל ומיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם אפילו אם הוא רק כרמלית
אבל אם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל שם גם על ידי שליח ישראל מותר:
(ח) שרי - היכא דאיכא משום דרכי שלום
ואפילו דרך ר"ה וכדלעיל סי' שכ"ה ס"ב עי"ש במ"ב:
(ט) עבדו ושפחתו וכן שליח וכו' וכן
עכו"ם וכו' - דדוקא כשמזמן העכו"ם אצלו דחפץ ביקרו חיישינן שמא ירבה
בשבילו לבשל בקדרה לבדה משא"כ בעבדו ושפחתו וכן כל אלו שבאו מאליו לא חיישינן
לזה:
(י) שבא מאליו וכו' - אף אם הוא אדם
חשוב כיון שלא הזמינו לבוא ודוקא שבא אחר שכבר הכין סעודתו ויש חולקין דאכתי אם
הוא אדם חשוב וראוי לכבוד חוששין שמא ירבה בשבילו אלא צריך שיאמר לו הישראל קודם
שמאכילו אם יספיק לך במה שהכינו לעצמנו בא ואכול והט"ז מכריע להלכה דאם בא
מאליו והישראל נותן לו לאכול בלי הזמנה והפצרה שיאכל אצלו מותר דבזה אין חשש שמא
ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו
שיאכל אצלו חיישינן שמא יבשל לו קדרה אחרת עוד דמה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או
שמזמינו אחר שבא אליו:
(יא) ומותר להרבות - הנה המחבר כלל
דין עבדו ושפחתו הכנענים ועכו"ם שבא מאליו בחדא מחתא ובא הרמ"א לפרש שיש
חילוק ביניהם דבעבדו ושפחתו אפילו אם מרבה בקדירתו לכתחלה בשבילם שרי כיון דחד
טרחא הוא ולא חיישינן בדידהו שמא יבשל קדירה אחרת בשבילם [אך צריך ליזהר שלא יאמר
בפירוש שמבשל בשבילם] אבל בעכו"ם הבא מאליו שהוא מכובד אצלו דוקא כשנותנו ממה
שהכין עבור עצמו אבל להרבות בשבילו אפילו בקדירה אחת אסור דחיישינן שמא יבשל עבורו
לבד עוד בקדירה אחרת:
(יב) באותה קדרה - ודוקא בב"א
דחד טרחא הוא אבל להוסיף אח"כ בשר בשבילם אסור אלא א"כ יש לו מאכלים
אחרים שיוכל לפייסם בם ונמצא שכל הבשר היה ראוי בשביל ישראל ואז מותר ליתן להם
לאכול מזה. ולענין פת מסקי האחרונים דכיון שיש על כל ככר וככר טרחא בפ"ע
ע"כ אין להתיר אפילו אופה בתנור אחד אא"כ יוכל לפייסן בדברים אחרים
ונמצא שכל הפת ראוי בשביל ישראל ואז מותר ליתן גם להם לאכול ממנו ולפי המבואר לעיל
בסימן תק"ז ס"י כל היתר הפת אינו כ"א בתנורים שלהם אבל בתנורים
שלנו אפילו בשביל ישראל אין לאפות יותר ממה שצריך לו אכן לעת הצורך יש להקל גם
בתנורים שלנו:
רמב"ם הלכות שבת פרק ו הלכה כ
הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת אם
קצץ עמו שכר הולכה מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה, והוא שיצא בה מפתח ביתו
קודם השבת, ואם לא קצץ אם יש במדינה אדם קבוע ש שהוא מקבץ האגרות ושולח אותם לכל
מדינה ומדינה עם שלוחיו מותר ליתן לגוי האגרת, והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע
לבית הסמוך לחומה קודם השבת, שמא זה שמקבץ האגרות ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא, ואם
אין שם אדם קבוע לכך אלא הגוי שנותנין לו האגרת הוא שמוליכה לעיר אחרת אסור לשלוח
ביד גוי האגרת לעולם אלא אם כן קצץ לו דמים.
בית יוסף אורח חיים סימן רמז
א (א) אין משלחין אגרות ביד גוי בערב
שבת וכו'. ברייתא פרק קמא דשבת (דף יט.) ואסיקנא דהכי קאמר אין משלחין אגרות ביד
גוי בערב שבת אלא אם כן קצץ לו דמים ואם לא קצץ בית שמאי אומרים כדי שיגיע לביתו
ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והאמרת רישא אין משלחין לא קשיא הא
דקביע בי דואר במתא הא דלא קביע בי דואר במתא. ופירש רש"י לבית הסמוך. לחומת
העיר שנשתלח שם: דואר. שלטון העיר ולו רגילין לשלוח אגרות: דלא קביע במתא. ואם לא
ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת. וכתבו הרי"ף (ז.) והרא"ש (סי' לז)
שמעינן השתא היכא דקצץ לו דמים משלחין בין מגיע בין לא מגיע והיכא דלא קצץ לו דמים
אי קביע דואר במתא אין משלחין אלא בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ואי לא קביע דואר
במתא אין משלחין כלל אלא אם כן קצץ פירוש דואר איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא
משכיר ומשלח כל אגרת למי שנשתלחה אליו וכן כתב הרמב"ם בפ"ו (ה"כ)
אלא שנראה מדבריו שהוא מפרש שהבי דואר קבוע בעיר שממנו שולחין הכתב וצריך שהות
ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהוא הבית היותר רחוק שבעיר [קודם שבת] שמא ביתו
הוא שם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמז סעיף א
שולח אדם (א) א אגרת ביד אינו יהודי,
ואפילו בערב שבת (ב) עם חשיכה; <א> והוא שקצץ לו דמים, (ג) ובלבד שלא יאמר
לו (ד) שילך בשבת; ואם לא קצץ, ב אי (ה) לא קביע <ב> בי דואר (פירוש איש
ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחו למי ששלוח אליו). במתא, (ו) אסור לשלוח (ז)
אפילו מיום ראשון; (ח) ואי קביע בי דואר במתא, משלחן אפילו בערב שבת והוא שיהא
שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית (ט) ג הסמוך לחומה. הגה: (י) ויש מתירין אפילו
לא קצץ, (יא) ד ואפי' לא קביע בי דואר במתא, אם משלחו ביום ה' או קודם לכן; ויש
לסמוך עלייהו אם צריכים לכך.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמז סעיף א
(א) אגרת - ה"ה בכל מלאכות
כשנותן לו ואין שהות לגמרו קודם השבת בעינן דוקא שיקצוב לו דמים בעד מלאכתו דאז
אדעתיה דנפשיה קעביד ולא בשביל ישראל וכדאיתא לקמן בסימן רנ"ב ס"ב אלא
נקט אגרת לאשמועינן דאי לא קצץ ולא קביע בי דואר במתא אסור כדמסיק והטעם כמו
שכתבנו לקמיה אבל שאר כלים וחפצים או מעות אם שולח ביד א"י בע"ש הדין
כמו בכל מלאכות ולכך אפילו אם לא קצץ אם יש שהות ביום להגיע למקום מי שנשתלח לו
מותר ולא חיישינן שמא לא ימצאנו בביתו ויצטרך לחפש אחריו בשבת:
(ב) עם חשיכה - היינו בעוד שהשמש זורח
וגם צריך שיצא הא"י מפתח ביתו של ישראל קודם השבת [רמב"ם]:
(ג) ובלבד וכו' - ואם הא"י אמר
מעצמו שילך בשבת לית לן בה כיון שהישראל לא אמר לו זה וא"י אדעתיה דנפשיה
קעביד בשביל שכירותיה:
(ד) שילך בשבת - וה"ה שלא
יאמר לו ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה וידוע שא"א לו להיות שם
אלא א"כ ילך בשבת דזה הוי כאלו א"ל לך בשבת [אחרונים]:
(ה) לא קביע בי דואר וכו' - היינו
שאינו קבוע תמיד הבי דואר באותה העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים למקום אחר אסור
דשמא לא ימצאנו הא"י ויצטרך לילך אחריו בשבת ולכך החמירו כולי האי וחששו לזה
בעניננו דכיון שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך
וא"כ אם נכתב האגרת בכתב א"י שרי להוליך אפילו בע"ש ובלא קצץ כל
שיכול להגיע שם מבעוד יום לבית ראשון הסמוך לחומה וכמו שהתרנו לעיל בשולח שאר כלים
וחפצים ע"י א"י:
(ו) אסור לשלוח - כתב עו"ש ונראה
דכל זה מיירי כששולח ע"י הא"י ליד הבי דואר אבל כשאדם משלח אגרת על ידו
לחבירו אין לחוש שמא לא ימצאנו בביתו שילך אחריו בשבת ושרי אפילו בע"ש ובלא
קצץ כל שיכול להגיע שם מבעוד יום וכן נוטה דעת מהר"ר אברהם מפראג המובא
בב"ח וע"ש שהאריך ומסיק להקל בזה ודעת הט"ז ומ"א דגם בשולח
אגרת לחבירו ג"כ יש חשש זה ובפירוש ר"ח שיצא עתה לאור מוכח כהעו"ש
עיין שם ומיהו אם אמר לא"י שילך לשם וימסור לבני ביתו של אותו האיש אם לא
ימצאנו לכו"ע שרי אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע לבית ראשון הסמוך
לחומה של העיר שהאיש שם:
(ז) אפילו מיום ראשון - ואם הוא דרך
קרוב כגון מהלך יום אחד נראה דאף אם הוא משלחו ביום ב' וג' שרי שאף שלא ימצאנו
בביתו יש לו שהות הרבה ללכת [מ"א]:
(ח) ואי קביע בי דואר - היינו
שהאיש הממונה ע"ז קבוע שם תמיד ובכלל זה הוא מה שקורין עכשיו פאשט מייסטער
שרגיל להיות במקומות גדולים שהוא עומד על המשמר בעתים ידועים לקבל כתבים ולשלחם
להשייכים לכתבים ההם:
(ט) הסמוך לחומה - לעיר שנשתלח שם
כלומר לבית ראשון מבפנים:
(י) ויש מתירין וכו' - טעמייהו דכיון
שלא אמר לו ישראל בהדיא שילך בשבת אין לאסור כ"א סמוך לשבת דנראה כשלוחו של
ישראל לזה ואמירה לא"י שבות אפילו אמר לו בע"ש לעשות מלאכה בשבת אבל
מופלג מן השבת קצץ לא מחזי כאומר לו עשה מלאכה בשבת ולפיכך אין לאסור כ"א
ביום ע"ש [הרא"ש]:
(יא) ואפילו לא קביע - ואפילו ידוע
שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ג"כ שרי לדעה זו דכיון שהוא מופלג מן השבת לא
מחזי כשלוחו וכנ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמז
סעיף ב
* אם התנה עמו שיתן לו שכרו,
אע"פ שלא פירש כמה יתן לו, דינו כקוצץ, דסמכא דעתיה דאינו יהודי ובדידיה קא
טרח; אבל בסתם, (יב) ה אע"פ שיש בדעתו שיתן לו שכר, אסור, דלא סמכא דעתיה
ובדישראל קא טרח.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמז סעיף ב
(יב) אע"פ שיש בדעתו - ר"ל
לא מבעיא אם הא"י מסתפק כלל אם יתנו לו שכר דאסור אלא אפילו אם הישראל מבין
ממנו שמצפה לשכר מאתו או ממי שנשתלח לו אפ"ה אסור כיון שהישראל לא הבטיחו
עדיין:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמז
סעיף ג
(יג) אם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום
בהליכתו ובחזרתו, אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך; אם הוא (יד) ו בערב שבת, אסור,
דכשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמז סעיף ג
(יג) אם שכרו לימים - ר"ל דאף
שהתרנו לעיל בקצץ אפילו בע"ש היינו כשהוא קוצץ לו סך קצוב בעד פעולתו דאז
אדעתיה דנפשיה עביד ולא מינכר כלל שהמלאכה הנעשית בשבת הוא בשליחות ישראל אבל
כששכרו לימים שקוצב לו שכר בעד כל יום אף שאינו מקפיד עליו מתי ילך ואדעתיה דנפשיה
עביד פעולתו גם בזה [ולפיכך עדיף מלא קצץ כלל ומותר בד' וה' אף לדעת המחבר]
מ"מ כששוכרו בע"ש אסור דכיון שיוצא תיכף בשבת נראה כאלו התנה עמו כך ובשליחותו
הולך מאחר שנתן לו שכר בעד היום:
(יד) בע"ש - אבל ביום ה' מותר
ולדעת הרמ"א לעיל בהג"ה אפילו לא קצץ כלל מותר ביום ה':
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמז סעיף ד
(אם) הא"י מוליך הכתב בחנם, אפי'
נתנה לו בערב שבת, מותר, (טו) ז שהרי האינו יהודי מאליו הוא עושה זה ואינו אלא
להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו, והוה ליה כאילו קצץ. הגה: <ג>
ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם, אסור, (טז) וטוב להחמיר. אבל במקום שהאינו
יהודי מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם, ודאי דעתו על הטובה שיקבל ממנו, ושרי
(ב"י).