רי"ף שבת דף סה:
גמ' שבת דף קנא.-קנג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 48:10
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:15
דקות
1)מותר לסוך המת ולשמוט הכר מתחתיו
2)הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, אין
קושרין לחייו, ואין פוקקין נקביו
3)לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין
דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה
4)כל המרחם על העניים, הקב"ה
מרחם עליו
1)
מותר לסוך המת ולשמוט הכר מתחתיו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה כ
אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת
סכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל
על החול בשביל שימתין ולא יסריח, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו
כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא
יוסיף, ואין מעמצין את עיניו בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיא
ז ומ"ש אבל התירו לסוכו ולהדיחו וכו' עד דהוי ליה מזיז אבר. משנה
בפרק שואל (קנא.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא סעיף ז
יט מותר (כא) לסוך המת (ולהדיחו) כ
ולשמוט הכר (כב) מתחתיו כדי (כג) שלא יסריח, ובלבד (כד) שלא יזיז בו שום אבר; ואם היה
פיו נפתח והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או
קצתו, שאם כן היה מזיז אבר; ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ז
(כא) לסוך המת ולהדיחו - סיכה הוא
בשמן והדחה במים והיינו במים קרים והטעם בכל זה שהתירו דזהו לאו בכלל טלטול אלא נגיעה
בעלמא כיון שאין מזיז בו אבר:
(כב) מתחתיו - אבל אסור לשמוט המת
מע"ג הכר דהוא טלטול ממש והעולם נוהגין להגביה אותו מעל הכרים ע"י ככר אף
במקום שאין לחוש שיסריח ויש למחות בידם רק לשמוט הכרים מתחתיו מותר ובמקצת מקומות נוהגין
להעצים עיניו ולישר אבריו שלא יתעקמו ואומרים דאיתא בזוהר שהיא סכנה ואף דדבר זה אין
לו שרש ע"פ הדין דבמשנה איתא דאין מעצימין עיניו של מת וכן שלא יזיז בו אבר וכל
הראשונים סתמו כן וכמו שפסק בשו"ע מ"מ במקום שנהגו אין למחות כיון שיש להם
סמך ע"פ הזוהר אך באמת בזוהר לא נזכר סכנה כ"א לענין עינים וא"כ לישר
האברים אין להם שום סמך ובא"ר כתב דבמקום שנוהגין להקל בזה משום שחוששין שלא יתעקמו
ויהיה בזיון למת יעשו כמ"ש במרדכי שמניח ככר [או שאר דבר שמותר לטלטל וכנ"ל]
על אותן האברים ודוחק עליו עד שיפשטו אבריו:
(כג) שלא יסריח - ע"י חום הכרים
וכסתות. ומותר לזלף חומץ ע"ג בגדים של המת בשביל שלא יסריח למוצאי שבת ויוכלו
להתעסק בטהרתו [אחרונים]:
(כד) שלא יזיז וכו' - ואם היה המת
מלוכלך בטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו מותר לטלטלו ע"י ככר ותינוק ולרחצו במים
בידו ולא ע"י מפה משום סחיטה אבל בלא"ה אסור בכל זה ואפילו ע"י א"י
אסור:
2)
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, אין קושרין לחייו, ואין פוקקין
נקביו
רמב"ם הלכות אבל
פרק ד הלכה ה
הגוסס הרי א הוא כחי לכל דבר, אין
קושרין לחייו, ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טבורו שלא יתפח,
ולא סכין אותו, ולא מדיחין אותו, ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח עד שעה שימות
והנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה, וכל המאמץ
עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים אלא ישהא מעט שמא נתעלף, וכן אין קורעין עליו,
ולא חולצין כתף, ולא מספידין, ולא מכניסין עמו ארון ותכריכין בבית עד שימות.
בית יוסף יורה דעה סימן
שלט
א הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין את לחייו וכו' עד עד שתצא נפשו.
באבל רבתי פרק קמא (ה"א - ד) וטעמא כדמפרש ואזיל מפני שמקרב את מיתתו. וכתב הרמב"ם
בפרק ד' (מהל' אבל ה"ה) כל המאמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים אלא ישהה מעט
שמא נתעלף: כתב הריב"ש (סי' קיד) שנשאל על מי שהיה גוסס בערב שבת אם מותר לפתוח
לו קבר כדי שאם ימות קודם השבת יקבר בו ביום שיש שהיו מונעים זה ואני ראיתי בריאים
פתחו קבריהם והשיב באבל רבתי תניא גבי גוסס אין קורעין ואין חולצין וכו' ואין מכניסין
ארון עמו לבית עד שימות והרמב"ן בתורת האדם (עמ' נ) מסיים בה כללו של דבר כל שהוא
משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו וכל זה אינו אלא על החולים כדי שלא תטרף דעתם
עליהם אבל הבריאים והחזקים העושים קבריהם ותכריכיהם לעצמם לכבודם אין חשש בזה כדאמרינן
במנחות (מא.) גבי כלי קופסא בזקן שעשאם לכבודו עכ"ל: ולי נראה דמהא לא איריא דכיון
דמשום דלא תטרף דעתו הוא דוקא בדבר שאפשר לו להרגיש אבל קבר הנחצב בבית הקברות שפיר
דמי לפתחו שאין החולה מרגיש בו ולישנא דברייתא הכי מוכח דקתני אין מכניסין עמו ארון
לבית משמע הא חוץ לבית מכניסין או עושין וכל שכן לקבר שאי אפשר לו להרגיש בו. ומיהו
רבינו ירוחם (נכ"ח סוף ח"א) כתב בשם הרב רבי יהודה החסיד (צואה אות ב) אין
לחצוב קבר אלא אם כן נותנין בו מת לאלתר כי אם ישאר פתוח עד למחר לא יעברו ימים מועטים
שימות אחד תוך ששה עשר יום עכ"ל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שלט סעיף א
הגוסס, א הרי הוא (א) כחי לכל דבריו.
ב אין קושרין לחייו, ג ואין סכין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין פוקקין את נקביו, ד
ואין שומטין הכר מתחתיו, ואין נותנין אותו על גבי חול, ולא על גבי חרסית ולא על גבי
אדמה, ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח,
ואין משמיעין עליו עיירות, ואין שוכרין חלילין ומקוננות, ואין מעמצין עיניו עד שתצא
נפשו. ה וכל המעמץ עם יציאת הנפש, ה"ז שופך דמים. ואין קורעין ולא חולצין ולא
מספידין עליו, ולא מכניסין עמו ארון לבית, עד שימות. ואין פותחין עליו בצדוק הדין,
עד שתצא נפשו. הגה: ו וי"א דאין חוצבין לו (ב) קבר אע"פ שאינו עמו בבית,
עד אחר שימות (ריב"ש סימן קי"ד). אסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר
שלא יקברו בו המת באותו היום, ויש סכנה בדבר (רבינו ירוחם בשם הר"י החסיד ז"ל).
וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד, ז אסור
להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו
ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו, כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם
עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו
ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע (הכל
בהגהת אלפסי פרק אלו מגלחין).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שלט סעיף א
(א) כחי - עבה"ט של הרב מהרי"ט
ז"ל ומ"ש ופשוט דמחללין כו' עיין בתשובת בית יעקב סימן נ"ט ומ"ש
בזה בתשובת שבות יעקב ח"א סימן י"ג ע"ש עיין בס' מצמיח ישועה על המרדכי
בח"ב הנקרא ישועות יעקב אות ד' מ"ש ליישב דעת זקינו הרב בי"ע בזה. [ועיין
בתשובת שבו"י ח"ג סי' ע"ה אודות חולה שהוא מסוכן למות וכל הרופאים מייאשין
אותו שודאי ימות אחר יום או יומים אך אומרין שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא וגם אפשר
להיפך אם לא יצליח ימות מיד תוך שעה או שתים אי חיישינן לחיי שעה ושב ואל תעשה עדיף.
והשיב אף דודאי דחיישינן לחיי שעה אפי' מי שכבר הוא גוסס ממש ומה"ט אין קושרין
את לחייו כו' וכה"ג קיי"ל דמותר לחלל שבת משום חיי שעה כאשר הארכתי בשבו"י
ח"א סי' י"ג כו' מ"מ בנ"ד שאפשר שע"י רפואה זו יתרפא לגמרי
ודאי לא חיישינן לחיי שעה וראיה ברורה מש"ס פ' אין מעמידין כ"ז ע"ב
ובתוס' שם בד"ה לחיי שעה כו' ומ"מ צריך להיות מתון מאד בדבר לפקח עם רופאין
מומחין שבעיר ויעשה ע"פ רוב דעות הרופאים עם הסכמת החכם שבעיר ע"ש]:
(ב) קבר - עבה"ט בשם ב"ח
דמותר מדינא כו' וכ"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות אבל דין ה' ע"ש:
3)
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל
בשביל הצדקה
רמב"ם הלכות תשובה
פרק י הלכה א
אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה
ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש
מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי
העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה
מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים
שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.
רמב"ם הלכות מתנות
עניים פרק י הלכה ב
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין
דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, כל המרחם מרחמין עליו
שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו, שאין
האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו, וכל ישראל והנלוה עליהם
כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו, ולמי עניי
ישראל נושאין עיניהן, הלעכו"ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות
אלא לאחיהן.
4)
כל המרחם על העניים, הקב"ה מרחם עליו
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רמז סעיף ג
כל המרחם על העניים, הקב"ה מרחם
עליו. הגה: ויתן האדם על לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה, וכמו שהוא מבקש
שהקב"ה ישמע שועתו כך הוא ישמע שועת עניים. גם יתן אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם,
וסוף האדם שיבא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו, וכל המרחם על אחרים מרחמין עליו
(מלשון הטור).
רמב"ם הלכות תשובה
פרק ז הלכה ב
לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה
למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב
שמא ימות טרם שיזקין, הוא ששלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים.