רי"ף שבת דף סו

מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו, ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה מותר מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו, ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים יבא להביאו בידו ועובר על מלאכה של תורה. במה דברים אמורים בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה פחות פחות מארבע אמות.

בית יוסף אורח חיים סימן רסו

א מי שהחשיך לו בדרך בערב שבת וכו'. ריש פרק בתרא (קנג.) מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אין עמו נכרי מניחו על החמור ופירש רש"י נותן כיסו לנכרי מבעוד יום והקשה עליו הרא"ש (סי' א) ופירש דאף משתחשך קאמר, וכתב רבינו ירוחם בחלק א' (סו ע"ג) שדעת התוספות כהרא"ש וכן הוא עיקר, וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' (הכ"ב) וז"ל מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו ואפילו לא נתן לו שכר על זה ואף על פי שנתנו לו משחשיכה מותר עכ"ל. ואף על פי שהמעות הם מוקצים במקום פסידא לא גזרו לאסור טלטול מוקצה ומפני כך התירו לטלטל הכיס פחות פחות מארבע אמות כדלקמן ויתבאר זה בסימן של"ד (ד"ה וכתב בעל התרומה) בס"ד:

ומ"ש אבל אם מצא מציאה וכו'. שם בגמרא מימרא דרבא:

ומ"ש אלא אם כן באה לידו וכו'. שם ולא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה ככיסיה דמי איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידו מהו כיון דאתאי לידיה ככיסיה דמי או דילמא כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי תיקו. וכתב הר"ן (סו. ד"ה אמר רבא) דמסתברא כלישנא קמא כיון דאיסורא דרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא וכן נראין דברי הרמב"ם בפרק כ' (ה"ז) אף על פי שלא נתחוור לי לשונו שם אבל לא נראה כן מדברי הרי"ף שכתב דוקא כיסו אבל מציאה לא ולא חילק בין אתאי לידיה ללא אתאי לידיה עכ"ל. והרא"ש (שם) כתב דברי הרי"ף לבד, ורבינו שסתם דבריו כלישנא קמא נראה דמשמע ליה דאדרבא משום דסבירא ליה להרי"ף והרא"ש דנקטינן לקולא סתמו דבריהם דממילא משמע דכל שבאת לידו שרי דהיינו כיסו:

ומ"ש יתן כיסו לנכרי [וכו'] ולא יניחנו על החמור. פשוט שם וטעמא משום דחמור אתה מצווה על שביתתו נכרי אי אתה מצווה על שביתתו:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף א

מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה עמו מעות ויש לו * (א) א חמורו וגם יש עמו א"י, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה * על שביתתו, אלא * (ב) <א> נותן (ג) ב כיסו לא"י להוליכו לו, ולמו"ש לוקחו ממנו ואפי' לא נתן לו שכר על זה (ד) ואע"פ שנתנו לו ג משחשיכה, מותר; אבל אם מצא מציאה (ה) אינו יכול ליתנה לא"י אא"כ באה לידו מבע"י דהשתא הויא ככיסו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף א

(א) חמורו - אפשר דה"ה כששכר את החמור מא"י די"א דשכירות קניא לחומרא וכמ"ש בסימן רמ"ו אבל אם שכר את הא"י שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר את החמור דהא הא"י חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה ממנו א"כ פשיטא דאין הישראל מצווה על שביתתו ע"כ טוב יותר שיניח הכל על החמור אך יזהר שלא יהיה מחמר דהיינו שלא יגעור בבהמה שתלך מקולו או שאר דברים שמחמתו תלך הבהמה דאיסור מחמר שייך אפילו על הבהמה שאינה שלו להרבה פוסקים כדלקמן:

(ב) נותן וכו' - אף שהא"י שלוחו לישא בשבת מ"מ הקילו חכמים משום דקים להו שאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור חמור שיוליך ד' אמות בר"ה ועיין באחרונים שכתבו דבזמה"ז דליכא ר"ה לכמה פוסקים נמי דינא הכי:

(ג) כיסו לא"י - ואם יש לו משא כבד על החמור או בעגלה וא"א לו ליתנו לא"י וגם א"א ליזהר במה דכתב בס"ב לסלק המשא בכל פעם שתתחיל הבהמה ללכת יראה להקנות מבע"י החמור להא"י כד"ת ואם אין בקי בדרכי קנין הצריך לזה יפקירנו בפני שלשה או עכ"פ בינו לבין עצמו דאז אין עובר על איסור שביתת בהמה שהבהמה אינה שלו וירד מן העגלה ויזהר שלא יהיה מחמר וכנ"ל בסוף סק"א. ואף לאחר שעשה כל ההיתרים הללו שמכר הכל או הפקיר צריך ליזהר מאד שלא יתנו לא"י או על העגלה שום דבר מהחפצים שלקחו מן העגלה בע"ש דאסור ליתן לא"י בשבת ע"מ להוציא אלא כל מה שלקחו מן העגלה ישאר בידם עד מוצ"ש. ודע דמה שכתב ואפילו לא וכו' הא"ר מצדד לומר דאם הוא מבעוד יום טוב יותר שיתן שכר:

(ד) ואע"פ שנתנו וכו' - נקט לשון דיעבד משום דלכתחלה ע"כ צריך ליתן מבעוד יום משום איסור מוקצה:

(ה) אינו יכול - דכיון דלא טרח בה לא חייס עלה ולא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה אפילו אי לא שרית ליה ליתן לא"י:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף א

* חמורו - עיין במ"ב והוא ממ"א והפמ"ג בסק"א מצדד דאפילו שכר חמור מא"י ג"כ טוב יותר ליתן על חמור של א"י מלעבור על איסור דאמירה לא"י שבות דשכירות קניא לחומרא הוא רק חומרא בעלמא. אך כ"ז באופן שלא יהיה מחמר ובסק"ו כתב דאפשר דאפילו אם הבהמה היא של ישראל חברו טוב יותר שיתן על החמור [דלפני עור לא שייך בכאן דחברו אינו יודע כלל ואנוס הוא] והא"י שיש עמו יחמר אחריה. ומש"כ עוד במ"ב אבל אם שכר את הא"י שיוליכנו וכו' פשיטא דאינו מצווה וכו' א"צ בזה להניח עליו כשהוא מהלך וכדלקמן בס"ב דשם אין עמו א"י והוא בעצמו המחמר ע"כ צריך ליזהר בזה אפילו הבהמה של חברו כדי שלא יעבור על איסור דמחמר משא"כ בעניננו דאיירי ביש עמו א"י הא"י יהיה המחמר:

* על שביתתו - ואע"ג דליכא הכא משום שביתה דהא פסק בס"ב כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה אפ"ה כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו לא"י יהיב ליה ולא לחמור. הר"ן:

* נותן וכו' - עיין במ"ב במש"כ דיראה להקנות החמור להא"י מבע"י כד"ת. ואעתיק בזה מה שכתב הח"א בכלל נ"ח ס"ה וז"ל צריך ליזהר שתהיה המכירה ע"פ ד"ת דהיינו הסוסים במשיכה ולפחות במסירה ומשיכה דוקא בסימטא או בחצר של שניהם ואם נתן בעל האכסניא רשות לשניהם להשתמש שם הוי כחצר של שניהם ומסירה אינו קונה שם אלא דוקא בר"ה כמבואר בח"מ סימן קצ"ז קצ"ח וגם יתן לו הא"י כסף כמבואר ביו"ד סימן ש"כ די"א דמשיכה אינו קונה בא"י וי"א דכסף אינו קונה ולכן צריך דוקא שניהם ויהיה מתנה עמו שמקנה לו בכסף זה שנותן לו אוי"ף גא"ב ויזהר שיפסוק דמים של כל סוס וסוס דבלא פיסוק דמים אינו נקנה לו לא כמו שעושין ההמון שאומרים לא"י אני מוכר לך הסוסים דזה אינו קנין כלל אלא צריך לפסוק דמים של כל אחד ואחד לבדו ויתן לו אוי"ף גא"ב והשאר יזקוף עליו במלוה וגם לא יתנה עמו שמוכר לו לשבת לבד אלא מכירה חלוטה וע"ש עוד שמסיים לפי מה שידוע שרוב הסוחרים ובפרט בעלי עגלות אינם בעלי תורה להיות בקי בדינים יותר טוב להורות להם שיפקירו הבהמות ויפקירו בפני ג' בני אדם מע"ש ויתנו שאפילו כשיקח בידו בליל שבת אינו רוצה לזכות בו עוד אלא שיהיה הכל של א"י וכו' ע"ש ומש"כ במ"ב או עכ"פ בינו לבין עצמו עיין לעיל בסימן רמ"ו בשו"ע ובבאור הגר"א שם דבזה יצא עכ"פ לדעת הרא"ש ולכתחלה יזהר בזה מאד שיהיה הפקר עכ"פ בפני אחד ולא בינו לבין עצמו דלדעת הרמב"ם והח"מ בסימן רע"ג ס"ז אפילו מן התורה לא הוי הפקר בזה:

2) ויש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים הבאים לגזלם

בית יוסף אורח חיים סימן שלד

ב וכתב בעל התרומה דאפילו מעות ודברים המוקצים יכולים להציל וכו'. זה לשון בעל התרומה בסימן רכ"ו ונראים הדברים אם רואה (אנסים) באים מושלים בשבת ליקח מעות שבתוך תיבתו יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר אף על פי שמוקצים הם וגדולה מזו אמרו (קנג:) להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך שיש מוקצה גם איכא למיחש פן יעבירנו ארבע אמות בלא הנחה בנתיים ומה ששנינו (קטז:) מצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות מפני הדליקה אבל בלא ספר אסור להציל המעות לבדם היינו להציל לחצר שאינה מעורבת ואף על גב דככרות נמי לא יציל יותר ממזון שלש סעודות היינו לחצר מעורבת אבל לביתו ולחצרו שלא הוצרכו תיקון כל מה שירצה יציל ועוד דפירש רבינו יעקב דהתם מיירי בשהדליקה באותו הבית מתוך שאדם בהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל אם הדליקה בבית אחר יכול להציל כל מה שירצה בחצר מעורבת והוא הדין מעותיו שיכול להציל ובמקום פסידא לא יניח בשביל מוקצה ואפילו כי יהיה נמי אסור מפני הדליקה להציל מעותיו בלא שום דבר קדושה עמהם בתיק משום דילמא אתי לכבויי אבל מפני מושלים ופחד שוללי ממון מותר דליכא למיחש כולי האי לאיסורא דאורייתא והא דאמרינן שילהי [פרק] נוטל (קמב:) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר מניח עליה תינוק ומטלטלה ורב אשי אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משמע דככר ותינוק נמי אסור שאני התם דפושע בשכחה טפי מבהחשיך לו בדרך ועוד יכול לישב שם בעירו ולשמרו או ליתן שם שומר גוי אבל בפחד תפיסה מותר לטלטלן ולהצניען במקום המשתמר עכ"ל. נראה מדבריו דלהציל מפני הדליקה לא פשיטא ליה כולי האי להתיר טלטול דבר מוקצה וכן דעת סמ"ג (שם יז ע"ד) להתיר טלטול מוקצה מפני יראת מושל ומיהו פשיטא ליה דאסור לטלטל דבר המוקצה מפני הדליקה שכתב וזה לשונו ונראין הדברים דאם ירא פן יבואו עבדי המושל ליקח המעות שבתיבתו בשבת או כספו וזהבו שאינם כלים מותר להצניען במקום שירצה ברשות היחיד אף על פי שהם מוקצים וגדולה מזו התירו משום פסידא להוליך פחות פחות מארבע אמות דרך רשות הרבים שיש לחוש לאיסורא דאורייתא וכל שכן הא ודוקא בדליקה לא התירו להציל מעות אם לא שיש ספר עמהם דילמא אתי לכבויי עכ"ל: והרב המגיד כתב בפרק ו' (הכ"ב) גבי מי שהחשיך לו בדרך וכו' ובתוספות כתבו מכאן יש ללמוד למי שמתירא מן הלסטים או מן השלטון שהוא מותר לטלטל המעות כדי להחביאן דמשום הפסד התירו לו לטלטלן ונחלקו עליהם הרמב"ן (קנג. ד"ה הא דאמרינן) והרשב"א (שם ד"ה אין עמו, עבה"ק ש"ג ס"ב) ונתן טעם הרשב"א לאיסור ואמר שבכאן לא התירו לו דבר קל משום הפסד ממונו אלא כדי שלא יעבור על דבר חמור אבל במתירא מן הלסטים אין מתירין לו טלטול כדי שלא יבוא לידי טלטול עכ"ל: וגם הר"ן בריש פרק מי שהחשיך (סו. ד"ה וכתבו בתוס') כתב בשם התוספות ובשם בעל התרומה שמותר לטלטל המעות מפני הלסטים והשלטון או מפני הדליקה וכתב שהרמב"ן והרשב"א חלוקים בדבר ואוסרים לטלטל דבר המוקצה מפני הלסטים והשלטון או מפני הדליקה וגם הוא ז"ל הסכים עמהם: וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשפד, ח"ד סי' רעז) דאפילו לומר לגוי לא התירו אלא במי שהחשיך לו והיה עמו נכרי נותן כיסו לנכרי כדי שלא יבוא לידי איסורא דאורייתא הא בעלמא לא דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה משמע מדבריו דסחורה שירדו עליהם גשמים והיא (מתפסדת) [נפסדת] בתוך המים אסור לטלטלה או לומר לגוי לטלטלה וכבר כתבתי בדין זה סוף סימן ש"ז (ד"ה כתב שתחת):

ונראה לי שהוא אסור שלא התירו וכו'. כלומר דעד כאן לא התירו למי שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי ולא חמור להוליך כיסו פחות פחות מארבע אמות אלא כדי שלא יבוא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא גבי אנסים ליכא למימר דאי לא שרית ליה לטלטולי להטמינם בתוך הבית יוציאם מרשות היחיד לרשות הרבים דהוי איסור תורה שהרי הוא ירא להוציאם מפני האנסים הבאים לביתו ועוד אפילו היכא דאפשר להוציאם קודם שיבואו האנסים אם יוציאם ליכא איסורא דאורייתא שהרי אין לנו רשות הרבים וכיון דאינו יכול לבוא לידי איסור תורה למה נתיר לו את האסור וקושיא זו היא מה שכתב הרב המגיד (פ"ו הכ"ב) שהקשה הרשב"א על דין זה: והגאון מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב על דברי רבינו ואיני מבין זאת הקושיא לפי שבהוצאה לכרמלית יש בו טלטול ויש בו הולכת ארבע אמות וזה אסור יותר מכשאין בכאן אלא טלטול לבדו עכ"ל. ובמה שכתבתי נתיישב זה דכיון דלא אשכחן דשרו רבנן איסור דדבריהם אלא כי היכי דלא ליעבד איסור תורה אם כן היכא דליכא למיחש דליעבד איסור תורה לא שרינן ליה איסורא דרבנן כי היכי דלא ליעבד איסורא דרבנן ואפילו היכא דאיכא למיחש דליעבד כמה איסורי דרבנן לא שרינן ליה:

ומ"ש עוד רבינו וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה וכו'. כלומר גם בדליקה נמי לא שרינן לטלטל ולהציל דברים המוקצים כדי שלא יבא לכבות הדליקה דכל זמן שלא הגיע אצלו ליכא למיחש דאי לא שרית ליה אתי לכבויי ומטעם זה בבתים שלא נגעה בהם הדליקה אין מתירין לו לטלטל דברים המוקצים ולא הוצרך רבינו לדבר בבית שנפלה בו הדליקה דבההוא פשיטא ליה שלא נתיר לו לטלטל שום דבר מוקצה דאי שרית ליה אתי לכבויי כדאמרינן בגמרא (קיז:) בהצלת דברים שאינם מוקצים כנ"ל אבל הרב הגדול מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל דקדק מדברי הר"ן בפרק מי שהחשיך (שם) דבעל התרומה (שם) אפילו בבית עצמו שנפלה בו דליקה התיר ושרבינו לא הקשה עליו אלא לענין שאר בתים שאין הדליקה בהם אבל על הבית שהדליקה בו לא הקשה דשפיר דמי להתיר לו טלטול מוקצה כי היכי דלא ליתי לכבויי עד כאן. ותמהני דכיון דבגמרא אסרו להציל אפילו דברים המותרים לטלטל משום דאי שרית ליה אתי לכבויי ובבית שנפלה בו הדליקה עסקינן כדבסמוך היכי נימא דשרו לטלטל באותו בית דברים המוקצים כי היכי דלא ליתי לכבויי ושמא י"ל דס"ל דדברים המותרים אינם חשובים ואי לא שרית ליה לא אתי לכבויי להצילם שהרי אינם חשובים ואי שרית ליה מתוך שהוא טרוד בהצלה ישכח שהוא שבת ואתי לכבויי אבל מעות וכיוצא בו אי שרית ליה להציל אפשר שישכח ויכבה ואפשר שלא יכבה ואי לא שרית ליה מתוך שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לכבויי במזיד ודוחק:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף ב

* (ה) א <ב> ויש מתירים (ו) לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים הבאים לגזלם, * (ז) דבמקום פסידא ב אין לחוש לאיסור מוקצה. ג ויש אוסרים, ואפילו לומר לאינו יהודי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים (ח) יש מי שאוסר (ט) (וע"ל סימן ש"ז סעיף י"ט)

מגן אברהם סימן שלד ס"ק ב

ב אין לחוש - והא דאמרי' שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו אפי' ע"י ככר או תינוק שאני התם דפשע בשכח' וכמ"ש סי' רס"ז רס"ח ועוד דיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם:

. משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף ב

(ה) ויש מתירים - היינו דוקא בבית אחר שאינם בהולים ולא בבית הדליקה וכנ"ל בס"א:

(ו) לטלטל וכו' - טעמם דלמדו מהא דהתירו למי שהחשיך בדרך להוליך כיסו פחות מד"א כדי שלא יעשה איסור חמור ממנו ויוליך אותם להדיא ה"ה נמי בכאן התירו איסור טלטול מוקצה כדי שלא יבוא לכבות הדליקה וגם גבי אנסים התירו כדי שלא יבוא להוציא אותם לר"ה להדיא וטעם האוסרים דס"ל דדוקא במי שהחשיך בדרך הוא שהתירו לו כדי שלא יעשה איסורא רבה אבל באנסים ליכא למיחש למידי דלהוצאה ליכא למיחש שודאי לא יוציאנה בפני האנסים שמתיירא להראות להם וגם גבי דליקה ליכא למיחש לשמא יכבה כיון שהדליקה עדיין בבית אחרים ואינו בהול עליהם טובא כמ"ש ס"א ועיין בב"ח שהכריע כהמתירין [והעתיקו כמה אחרונים את דבריו] משום דאיכא למיחש כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא נתיר לו יחשוב בעצמו בין כך ובין כך אני עושה איסור ואתי להטמינם בקרקע ע"י חפירה ויעשה איסור דאורייתא ואיתא בספר מהרי"ל בשם מהר"ש והביאו בא"ר דבשעת הזעם שמתיראין שהאנסים יבואו ויחטפו את אשר לו מותר לישראל לטלטל מעותיו ואפילו מחוץ לעירוב ע"ש ועיין לעיל בסימן ש"א סל"ג בהג"ה ובט"ז ובמ"א ופמ"ג שם דאין מותר כ"א כשנושאן שלא כדרך הוצאה דהיינו בין בגדו לבשרו וכה"ג:

(ז) דבמקום פסידא וכו' - וכ"ז דוקא מפני הדליקה או הליסטים שבהול הרבה אבל אם ירדו גשמים על סחורה המוקצה ודאי אסור לטלטל ע"י ישראל [כ"כ מ"א ותו"ש וכן משמע בהגר"א]:

(ח) יש מי שאוסר - הוא דעת הרשב"א ועיין לעיל בסימן ש"ז ס"ה סתם שם המחבר כדעה הראשונה ששנאה בסתמא כדעת הרמב"ם דאיסור שבות מותר ע"י א"י במקום שהוא צריך לדבר צורך הרבה ועיין שם במסקנת המ"א דדוקא במקום שיש הפסד גדול:

(ט) וע"ל סימן ש"ז סי"ט - היינו דשם סתם המחבר בדעה הראשונה דמותר לומר כל המציל אינו מפסיד אע"פ שממילא מבין הא"י:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף ב

* ויש מתירים וכו' - עיין במ"ב ובא"ר ממה שהביא בשם האו"ה משמע דאף בבית שבו הדליקה שרי ג"כ להציל כל דבר אפילו מעות וע"כ דס"ל כסברת מהרא"י והעתיקו בט"ז דבדבר שחשוב אצל האדם מאד כגון מעות יש לחוש להיפך דאי לא נתיר לו להצילם יבוא לכבות הדליקה אבל בנשמת אדם האריך בענין זה והראה דגם בעה"ת גופא שהוא מיקל אין מיקל כלל בבית שבו הדליקה וגם בפמ"ג סיים על דברי האו"ה בצ"ע ומ"מ לא נוכל למחות ביד המקילין אחרי שגם הט"ז מצדד כן אף שאין מקור לזה:

* דבמקום וכו' לאיסור מוקצה - מדברי מהר"ש שהבאתי במ"ב משמע לכאורה דאף לאיסור כרמלית אין לחוש אז אבל מדברי סה"ת המובא בב"י וכן ממה שהובא בר"ן פרק מי שהחשיך מוכח בהדיא דלא שרינן זה כ"א לחצר המעורבת וכן מדברי הט"ז ומ"א לעיל בסימן ש"א סל"ג משמע דלא שרינן להוציא חוץ לעירוב כ"א כשנושאו שלא כדרך הוצאה:

3) סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים

בית יוסף אורח חיים סימן שז

יט כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשפד, ח"ד סי' רעז) דסחורה הנפסדת בספינה על ידי גשמים אסור לומר לגוי להוציאה שלא התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד (שבת קכא., כתובות ע:) אלא בדליקה וכן כתב האגור (סי' תנ) בשמו וכן דעת סמ"ג (לאוין סה, טז ע"ג) והתרומה (סי' רמו) שכתבו בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ובפרק המדיר (כתובות ע:) קאמר למעוטי שאר איסורי שבת לאפוקי מהלכות גדולות (הלכות שבת פט"ז, יט ע"א) שפירשו שאין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת. וכן כתוב בסמ"ק (סי' רפב עמ' רצה) אלא שמסיים בה דשמא הלכות גדולות ר"ל כל שיש בו הפסד ממון הכל מותר ותלמודינו ממעט דבר שאין בו הפסד ממון עכ"ל והרא"ש כתב בפרק כל כתבי (סי' י) דברי הלכות גדולות לפסק הלכה וז"ל בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד כתב בהלכות גדולות דהוא הדין לבידקא דמיא וכן נראה דכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום כגון אם נתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד ויראה שיכול לקרות הגוי וכשיבא הגוי ממילא יכבה וכתבו רבינו סימן של"ד (קט:). וכיון דאיסורא דרבנן הוא כדאי הם הלכות גדולות והרא"ש לסמוך עליהם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף יט

(סח) סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או ד"א; או אתי בידקא (פי' נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו; או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד; (סט) מותר לקרות אינו יהודי, אע"פ שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. (ולכסות סחורה או פירות או ד"א מפני הגשמים ע"ל סי' של"ה סעיף ז') וכן מותר לומר לאינו יהודי: (ע) כל המציל אינו מפסיד, כמו בדליקה שהתירו לומר: כל המכבה אינו מפסיד; (עא) כז ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא. (וע"ל סי' של"ד).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף יט

(סח) סחורה הנפסדת וכו' - ומסיים ע"ז דיכול לקרות לא"י והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא כגון להוציא מרה"י לר"ה וכה"ג דאלו טלטול מוקצה בעלמא או מרה"י לכרמלית אפילו לצוות לא"י בהדיא שיעשה זה ג"כ מותר לפי המבואר לעיל בס"ה אם יש בזה הפסד גדול:

(סט) מותר לקרות וכו' - וכן מותר דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו באופנים אלו אתי להציל בעצמו ולעשות מלאכה דאורייתא:

(ע) כל המציל וכו' - ולומר לו בלשון נוכח אם תציל לא תפסיד אסור [א"ר שהביא זה מש"ג וכן משמע ביו"ד רכ"א ס"ח]:

(עא) ויש מי שאומר וכו' - והמיקל לא הפסיד וכן סתם המחבר לקמן בסי' של"ד סכ"ו ולקרות לא"י להראות לו ולא לומר לו לכו"ע שרי:

4) אם אין עמו אינו יהודי, מניחו על חמורו

בית יוסף אורח חיים סימן רסו

ב ומ"ש אין עמו נכרי יניחנה על החמור. שם במשנה, ובגמרא (קנג:) והלא מחמר אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה ופירש רש"י כשהיא מהלכת. לאחר שעקרה יד ורגל ללכת דלאו עקירה היא: וכשהיא עומדת נוטלו הימנה. ולאחר שתחזור ותעקור רגל יניחנו: כתב הרמב"ם בפרק כ' (ה"ו) שאסור להנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה כדי שלא יהיה מחמר בשבת וכתב הרב המגיד שהרשב"א (חי' קנג סוע"ב) כתב שאינו מחוור דכיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד אבל הוא ז"ל טען בעד הרמב"ם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ב

(ו) ד אם אין עמו אינו יהודי, מניחו על חמורו, וכדי שלא יהא חייב (ז) ה <ב> משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה (ח) ו מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא, * וכשהיא עומדת נוטל הימנה (ט) ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו ז וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה. הגה: והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו. ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הלסטים, או שאר סכנה (י) <ג> ואפילו הוא תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב. (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ב

(ו) אם אין עמו - וה"ה אם אינו מאמין לא"י:

(ז) משום מחמר אי איכא - מנהיג חמור טעונה קרויה מחמר ואיסורו הוא מן התורה מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וקבלו חז"ל דר"ל מלאכה שנעשית בשותפות ע"י אדם ובהמה דהיינו שהיא טעונה איזה דבר והוא מחמר אחריה ומנהיגה ע"י קולו וכיוצא בו. ואין עובר על זה אלא כשהיא עושה עקירה והנחה על ידו דלא תעשה כל מלאכה כתיב ובלא זה לא מקרי מלאכה וכן ה"ה לענין איסור שביתת בהמה ולפיכך מניח הכיס עליה לאחר שכבר עקרה ללכת דלא נעשית העקירה על ידו:

(ח) מניחו וכו' - ואפילו אם אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת כלים:

(ט) ולאחר שתחזור וכו' - ואם מעצמה אינה מתחלת לילך הוא יכול לזרזה שתתחיל לילך אם אין עליה אוכף ומשום כיון שבתחלת הילוכה אין שום דבר מונח עליה אין שייך בזה איסור מחמר. וכ"ז כשהבהמה היא לבדה אבל אם היא מושכת בעגלה כשיגעור עליה בקול להתחיל לילך אחר שעמדה הוא עובר על איסור מחמר ואין לו שום עצה להמלט מאיסור זה דאפילו אם הפקיר הבהמה ואינו עובר על איסור שביתת בהמתו הלא עכ"פ עובר על איסור מחמר וכנ"ל וע"כ אם קשה לו לעמוד במקומו יראה לשלוח למקום הסמוך ויביא משם א"י שיביא העגלה למלון ויפקיר הבהמה שלא יעבור על שביתת בהמתו ובזה יסולק מכל מכשולים. וכ"ז כשהוא בתוך התחום אבל למי שהחשיך חוץ לתחום אין לו היתר כנ"ל אם לא במקום סכנה:

(י) ואפילו וכו' - פירוש ואז אין איסור כשילך ברגליו אלא דוקא אם רוכב אפ"ה יכול לרכוב מחמת סכנה וכ"ש כשהוא חוץ לתחום דיעשה איסור בלא"ה בהליכתו בודאי יוכל לרכוב ולהנצל מהם ועיין בב"י דיש סברא דטוב לרכוב שם מלילך ברגליו אך הוא דחה אותה שם עי"ש ואפילו לפי סברא ההיא דוקא לענין רכיבה אבל כשהבהמה מושכת בקרון אפילו אם הקרון גבוה יו"ד לכו"ע טוב יותר שילך ברגליו משישב בקרון כי ע"י הישיבה עובר על איסור שימוש בבעלי חיים וגם על תחומין משא"כ אם ילך ברגליו לא יעבור רק על תחומין ולבד כל אלה מצוי ע"י הישיבה בקרון לעבור על איסור מחמר ובמקום סכנה הכל שרי. כתב הפמ"ג יש ליזהר כשעומדת בשבת בר"ה עגלה ריקנית עם סוסים שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפילו בהמת אחרים וכמ"ש למעלה וכ"ש עגלות נמוכין בימי החורף שקורין שליטי"ן דאין גבהן עשרה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ב

* וכשהיא עומדת - משמע מפשטא דלישנא דהיינו לאחר שעמדה והרמב"ם פסק כשהיא רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא יהיה לא עקירה ולא הנחה וכן העתיק בלבוש אך הרשב"א בחדושיו כתב על דברי הרמב"ם שאינו נראה כן [תו"ש]:

5) מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו

בית יוסף אורח חיים סימן רסו

ח, יב (ב) כתב רבינו ירוחם בח"א (שם) יש מפרשים שכתבו דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ח

י"א דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות (כ) ביום, אבל מי שיצא מביתו (כא) י סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים (כב) לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ח

(כ) ביום - שקצת אונס חשיב:

(כא) סמוך לחשיכה וכו' - הטעם דפושע הוא כיון דבעת היציאה היה סמוך לחשיכה היה לו לחוש שמא ישכח ויטלטלנו בר"ה אבל כשיצא מבע"י שרי ע"פ הדרכים הנ"ל:

(כב) לא התירו לו וכו' - ר"ל שיעשה כפי המבואר לקמן בסי"ב בהג"ה דיתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לא"י לשמרו ובספר א"ר הביא דעת הרשב"א החולק על הי"א הזה וס"ל דגם בזה יש לסמוך על כל הדרכים הנ"ל וכתב דיש לסמוך עליו:

6) אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמט סעיף ה

(טז) ו אסור להוליך חפץ (יז) פחות פחות מארבע אמות * (יח) ואפילו בין השמשות * (יט) <א> ואפילו בכרמלית.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שמט סעיף ה

(טז) אסור להוליך וכו' - דחיישינן שמא יבוא להוליך ארבע אמות בבת אחת דזמנין דלאו אדעתיה ואתי לידי איסור דאורייתא [ויש פעמים שהתירו פחות פחות מד"א (אבל פעם אחת פחות מד"א) עיין לעיל בסימן רס"ו ס"ט וסימן ש"א סמ"ב וסימן ש"ח סי"ח עי"ש] ודוקא כשמוליך כמה פעמים פחות מד"א אבל פעם אחת פחות מד"א מותר וכמש"כ בריש הסימן:

(יז) פחות פחות וכו' - מקרי פחות ע"י שעמד לפוש בינתים דהוי כמו שמניח החפץ לארץ אבל אם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך כל הד"א בבת אחת וחיובא נמי יש בזה:

(יח) ואפילו בין השמשות - אף דלענין פחות מד"א הוא ספיקא דרבנן והקילו בכגון זה בסימן שמ"ב עי"ש כיון דהוא קרוב לבוא עי"ז לידי מלאכה דאורייתא גזרו בהם טפי:

(יט) ואפי' בכרמלית - הטעם דאם נקיל בזה קרוב הדבר שיוליך ד"א בבת אחת [ט"ז] ובביאור הגר"א כתב הטעם דכל דבר שאסרו בר"ה משום שבות ה"ה שאסור בכרמלית ואם הוא בה"ש ג"כ דהוי תרתי לטיבותא דעת הט"ז וא"ר להקל בזה אך לפי המבואר לעיל בסימן שמ"ב דלא התירו שבות בין השמשות כ"א לצורך מצוה או במקום הדחק אפשר דהכא נמי אין להקל אלא בכגון זה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שמט סעיף ה

* ואפילו בין השמשות - עיין בב"י שמקורו נובע מדברי התוספות עירובין ועיין שם בתוספות וברא"ש דלשיטתם ה"ה דאין להתיר בין השמשות זה עוקר וזה מניח דג"כ שבות חמור הוא שקרוב לבוא לידי מלאכה דאורייתא והנה מדברי התוספות משמע דשבות של פחות פחות מד"א חמור משבות של הוצאה מכרמלית לר"ה דהוצאה מכרמלית לר"ה [וה"ה לרה"י] מוכח שם ברש"י ותוספות דמותר בין השמשות לענין עירוב ולענין פחות מד"א ס"ל להתוספות וסייעתם דאסור בבין השמשות ולפי זה במקום דמתירין פחות פחות מד"א אפילו בר"ה כגון מי שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי וכו' כ"ש דיש לנו להתיר הוצאה מכרמלית לאיזה רשות וקשה דבסימן רס"ו כתב שם הט"ז [וכמה אחרונים וכמה שהעתקתי שם במ"ב] דאינו מותר רק בטלטול פחות מד"א אבל לא בהוצאה מרשות לרשות אפילו לכרמלית וצ"ע:

* ואפילו בכרמלית - יש מאחרונים שמפקפקין ע"ד השו"ע בזה ומש"כ הט"ז דהוא נובע מדברי הכלבו באמת לא נזכר זה בדברי הכלבו דהוא קאי על מי שאינו מפסיק בישיבה בינתים דהוא חשוב לדידיה כמהלך ד"א בבת אחת כ"כ המאמר מרדכי ונהר שלום וס"ל דהוי גזירה לגזירה אכן הט"ז אסבר לן דכמו דמחמרינן בפחות פחות מד"א לענין ביה"ש משום דהוא קרוב שיוציא ד"א כן ה"ה לענין כרמלית ולפ"ז אם נסבור כרש"י דבביה"ש מותר פחות פחות מד"א נקיל גם בכרמלית אבל לפי טעם הגר"א שהעתקנו במ"ב דכל דבר שאסרו משום שבות בר"ה ה"ה דאסרו גם בכרמלית ממילא גם בזה אסור וגם הגר"א הביא מקור לדברי השו"ע שאסור פחות פחות מד"א אף בכרמלית וגם בתשב"ץ ח"ב סימן רפ"א כתב בפשיטות דפחות פחות מד"א אסור אף בכרמלית והביאו בחידושי רע"א ועי"ש עוד בחידושיו שהביא דמרש"י שבת קכ"ז ד"ה ועימר משמע דס"ל דבכרמלית מותר בפחות פחות מד"א. אמנם באמת אפילו לרש"י אינו מוכח אלא דוקא לדבר מצוה כמו שהיה שם במעשה דרבי עי"ש ואפשר דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דבביה"ש ג"כ מותר בפחות פחות מד"א אבל לדברי התוספות וסייעתם דס"ל דאף בין השמשות אסור בפחות פחות מד"א ושם איירי לענין עירוב דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה לכאורה מסתברה דה"ה דאסור בכגון זה אף בכרמלית אבל מהסוגיא דשבת קכ"ז משמע דשרי וכנ"ל ואפשר דאף לדברי התוספות מקרי כרמלית בפחות פחות מד"א שבות דשבות ושרי לצורך מצוה וצ"ע:

7) היה עמו חמורו וחרש שוטה וקטן

רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה ז

היה עמו חרש שוטה וקטן מניח כיסו על החמור ואינו נותנו לאחד מהן מפני שהן אדם מישראל, היה עמו חרש ושוטה ואין עמו בהמה נותנו לשוטה, שוטה וקטן נותנו לשוטה, חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה, לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו ה פחות פחות מארבע אמות, ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה ו פחות פחות מארבע אמות, אבל קודם שתבא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות. +/השגת הראב"ד/ מציאה אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות. א"א זה שבוש.+

בית יוסף אורח חיים סימן רסו

ג - ו היה עמו חמור וחרש שוטה וקטן וכו' עד שהקטן יבוא לכלל דעת. הכל פשוט שם (קנג.): ובחרש וקטן נסתפקו בגמרא (שם ע"ב) איכא דאמרי יהיב לחרש ולא לקטן משום דאתי לכלל דעת ואיכא דאמרי לקטן ולא לחרש משום דאתי לאחלופי בגדול פקח וכתבו הרי"ף (סו.) והרא"ש (סי' א) דכיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא דעבד כי האי לישנא עבד ודעבד כי האי לישנא עבד וכן פסק הרמב"ם בפרק כ' (ה"ז). וכתב שם הרב המגיד בשם הרמב"ן (חי' קנג. ד"ה חמור) והרשב"א (חי' קנג: ד"ה כשהיא מהלכת) ושאר מפרשים שכשהוא נותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד הא לאו הכי אסור דלא גרע מבהמה ואסור הוא להאכילו בידים ורבינו סתם דבריו ונראה לדעתו שמותר לתתו בכל צד וטעמו שאין אנו מצווים על שביתת אלו כמו שאנו מצווים על שביתת בהמתנו ולא נאסרו אלא להאכילם בידים ולפי זה כשנותנו לאחד מאלו אינו נותנו בשבת שלא יהא כמאכילו בידים אלא מערב שבת הוא נותנו להם [וכו'] ואצל מי שהחשיך לו בדרך לא החמירו ומכל מקום אפשר שרבינו כתב דברי הגמרא כפשטן ואף הוא סובר כדברי המפרשים ז"ל עכ"ל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ג

היה עמו חמורו וחרש שוטה וקטן, יניחנו על החמור ולא יתננה (יא) לאחד מאלו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ג

(יא) לאחד מאלו - שהן בני אדם כמותו ואתי לאחלופי באדם אחר המחוייב במצות:

8) היה עמו חרש ושוטה

רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה ז

שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ד

היה עמו חרש ושוטה, יתננו לשוטה לפי שאין לו דעת (יב) כלל.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ד

(יב) כלל - אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה:

9) שוטה וקטן, יתננו לשוטה

רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה ז

היה עמו חרש שוטה וקטן מניח כיסו על החמור ואינו נותנו לאחד מהן מפני שהן אדם מישראל, היה עמו חרש ושוטה ואין עמו בהמה נותנו לשוטה, שוטה וקטן נותנו לשוטה, חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה, לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו ה פחות פחות מארבע אמות, ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה ו פחות פחות מארבע אמות, אבל קודם שתבא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות. +/השגת הראב"ד/ מציאה אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות. א"א זה שבוש.+

שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ה

שוטה וקטן, יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת. חרש וקטן, * יתננו (יג) למי שירצה.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ה

(יג) למי שירצה - דכל אחד יש לו מעלה בפני עצמו וכנ"ל:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ה

יתננו למי שירצה - כתב הפמ"ג יראה לי דהיינו דוקא שאינו בנו אבל בנו קטן שהוא בר חינוך מדרבנן יתננו לחרש ושוטה ומסתפק שם דאפשר אפילו אם החרש ושוטה הוא בנו שאינם בר חנוך כמו קטן

10) אם אין עמו שום אחד מכל אלו, יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות

רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה ז

בית יוסף אורח חיים סימן רסו

ז אין עמו לא זה ולא זה וכו'. גם זה שם אין עמו לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן מאי אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה מאי היא מוליכו פחות פחות מארבע אמות ולא רצו חכמים לגלותה משום דאתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים וכתבוה הרי"ף (שם) והרא"ש (שם) להא דרבי יצחק וגם הרמב"ם פסקה בפרק כ' (ה"ז). משמע דס"ל דהא דלא רצו חכמים לגלותה דוקא היכא דאיכא חמור או חרש שוטה וקטן אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד דאם לא כן מאחר שאין אדם (כ)מעמיד עצמו על ממונו אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים והכי משמע מדבעי תלמודא אין שם לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן מאי משמע שדעתו היה שיגלה הסוד וגם מדחזינן שרבי יצחק גילה אותו משמע דכל היכא דליכא חד מהני שרי, וכן נראה ממה שכתב רש"י גבי הא דאמרינן (שם) בו ביום גדשו סאה. ביום שעלו לעליית חנניה וגזרו י"ח דבר וזו אחת מהן היתה כדאמרינן בפרק קמא (יז:) נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מארבע אמות אם יש עמו נכרי: כתב רבינו ירוחם בחלק ו' (עה ע"ג) מוליכו פחות פחות מארבע אמות שאמרו חז"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מארבע אמות שאם לא ישב אף על פי שעמד ולא הלך בכל פחות מארבע אמות חייב שאע"פ שעומד הליכה אחת היא ואפילו בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כך כתב מר שר שלום בתשובה (שערי תשובה סי' קמז) עכ"ל וכן כתוב בכל בו (סי' לא, כט סוף ע"ד): כתב הרמב"ם בפרק כ' (ה"ז) לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מארבע אמות ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות מארבע אמות אבל קודם שתבוא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות וכתב הרב המגיד שחלקו עליו כל המפרשים ואמרו שכשם שאסור לתתה לנכרי כך אסור להוליכה וגם הוא ז"ל (פאר הדור סי' לה) נשאל על זה [מחכמי לוני"ל דבגמרא לא משמע הכי] והשיב שלא חלקו בגמרא בין כיס למציאה להולכת פחות פחות מארבע אמות שזו ההולכה צנעא גדולה יש בה ולא אוושא מילתא [וכו'] זהו דעתי והרוצה לחלוק יחלוק ומכל מקום הוא עצמו מודה שאין דבריו מוכרחין לפיכך יש להחמיר כדברי שאר מפרשים עכ"ל והר"ן פרק מי שהחשיך (סו. ד"ה אין) כתב תשובת הרמב"ם וכתב עליה ואין טעמו מחוור וכבר השיגו הראב"ד:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ז

(טז) אם אין עמו שום אחד מכל אלו, <ד> יטלטלנו (יז) ט פחות (יח) פחות מארבע אמות. ודוקא כיסו או מציאה (יט) שבאה לידו, * אבל אם לא באה לידו, לא.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ז

(טז) אם אין עמו וכו' - דשבות חמור הוא מאד דילמא לא יצמצם בשעורו ויבוא להוליך ד' אמות בר"ה ובקושי גדול התירו חז"ל דבר זה משום פסידא ומפני שאדם בהול על ממונו וכנ"ל ולכך לא התירו חז"ל אלא דוקא כשאין לו שום אחד מכל אלו הדרכים:

(יז) פחות וכו' - וזה אינו מועיל אלא לענין טלטול בר"ה או בכרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות ע"כ מהני זה אבל מכרמלית לרה"י או לרשות הרבים וכ"ש מר"ה לרה"י דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפילו בחצי אמה אינו מועיל זה [ט"ז וש"א] ע"כ בעניננו כשבא סמוך לביתו שהוא רה"י יזרוק הכיס כלאחר יד לביתו כדי שלא תהוי הכנסה גמורה ואפילו אם עשה הנחה כשבא סמוך לביתו ג"כ התירו להכניס לביתו כלאחר יד משום הפסד. כתב הט"ז לא יפה עושין אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י א"י מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א ולבהכ"נ יכניסו ג"כ ע"י א"י ולהמ"א לקמן בסימן של"א סק"ה אין לעשות כן דהא אפשר למול בביתו:

(יח) פחות מד"א - ויעמוד לפוש בינתים רגע אחד להפסיק ביניהם והנחת גופו כהנחת חפץ ואע"ג דאינו עומד בינתים לצורך עצמו לנוח קצת אלא כדי שלא יעביר ד"א בבת אחת אפ"ה מקרי עומד לפוש ויש מחמירין שצריך דוקא לישב בינתים או להניח החפץ ע"ג קרקע. כתבו האחרונים דפחות פחות מד"א יותר עדיף שיהיה ע"י שנים משיהיה ע"י אחד ובזה לכו"ע א"צ לישב שום אחד ולא לעמוד לפוש דבכל אחד הוי מעשה חדש:

(יט) שבאה לידו - היינו מבע"י וכנ"ל בס"א:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף ז

* אבל אם לא בא לידו לא - עיין בפמ"ג שמוכח מדבריו דדוקא פחות פחות מד"א ע"י אדם אחד הוא דאסור אבל מחברו לחברו אף שכ"א מוליך פחות מד"א וע"ד כן עושין שרי כמבואר בשמ"ט ס"ג ובט"ז שם סק"א דבאופן זה לא גזרו על פחות מד"א. ודע דהוא דוקא במצא דבר שמותר לטלטלו אבל אם מצא דבר שאסור לטלטלו אסור עכ"פ משום מוקצה וכדמוכח בסוף הסימן ע"ש במקור הדין:

11) מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו וחבירו לחבירו שאצלו

בית יוסף אורח חיים סימן שמט

ג לפיכך מותר לאדם לעקור החפץ מרשות הרבים וכו'. משנה בפרק בתרא דערובין עלה צ"ה (ע"ב) רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ואוקמה רב אשי (צז:) בחבית ומים דהפקר ומאן אמרו לו רבי יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה והא איפסיקא הלכתא במי שהוציאוהו (מו.) דלא כרבי יוחנן בן נורי. וכתב הרא"ש (פ"י סי' ב) וזה לשונו כתב הרז"ה (לא:) כיון דלא קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי ממילא שמעת דהלכה כרבי יהודה והרי"ף לא פירש ונראה מדבריו שאין הלכה כרבי יהודה עד כאן לשונו ונראה לי מה שלא הביא הרי"ף משום דאיכא שלש אוקמתות לאוקמתא דרבה ורב יוסף פשיטא דהלכה כרבנן ולאוקמתא דרב אשי כבר איפסיקא לעיל דנכסי הפקר אינם קונין שביתה עד כאן לשון הרא"ש ודעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות שבת (הי"ז) לפסוק כרבי יהודה וכתב הרב המגיד שכן דעת הראב"ד (בהשגות) והרז"ה אבל הרמב"ן (במלחמות ה' שם) כתב שאין הלכה כרבי יהודה משום דאוושא מילתא ואפילו במוצא תפילין (אמר) [אסור] כהאי גוונא כל שכן לדבר הרשות עד כאן לשונו. וטעמא דהרמב"ן הוא משום דנהי דלענין נכסי הפקר לתחומין הלכה כרבי יהודה אבל לענין שיהא נותן לחבירו וחבירו לחבירו לא קיימא לן כוותיה אלא כתנא קמא דסבירא ליה שלא הקלו כן אפילו בתפילין משום דאוושא מילתא כדאיתא בגמרא:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמט סעיף ג

(י) מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים * וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו * וחבירו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים, (יא) ובלבד שלא יוציאנו ד חוץ מתחום שלו; (יב) ויש מי שאוסר ((יג) ועיין לעיל סי' ש"א סעיף מ"ב).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שמט סעיף ג

(י) מותר וכו' - דאע"ג דלקמן ס"ה איתא דאדם אחד אסור להוליך חפץ פחות פחות מד"א דשמא יעבירנו ד"א בבת אחת הכא כיון שהוא ע"י הרבה בני אדם שכ"א אינו מוליך כ"א פחות מד"א אף דע"י כולם נתטלטל החפץ שטח רב לית לן בה:

(יא) ובלבד שלא יוציאנו וכו' - פירוש לא יוציא את החפץ שיש לו בעלים מתחום שלו ממקום שקנה שביתה דהיינו במקום שבעליו קנו שביתה שם וא"כ מאה מילין לאו דוקא קאמר או דמיירי בחפצי הפקר שאין להם בעלים וקי"ל דלא קנו שביתה ולכן יכול להוליכן כמה דבעי וכתבו האחרונים דבעי שלא יתכוין שום אדם לזכות בהן בהגבהתן דאי נתכוין לזכות בהן הרי הוא רק כרגלי הזוכה:

(יב) ויש מי שאוסר - ולדעה זו אף במקום שהתירו לטלטל פחות מד"א כגון מי שהחשיך לו בדרך המוזכר בסי' רס"ו ס"ט או במוצא תפילין המוזכר בסימן ש"א סמ"ב ע"י כמה אנשים אסור דגרע משום דאיכא זילותא דשבת:

(יג) וע"ל סימן ש"א - ר"ל דשם סתם המחבר כדעה הראשונה להקל ומ"מ לדבר הרשות טוב לחוש לדעת האוסרים. ודע דמה שהתיר המחבר ההולכה ע"י הרבה בני אדם אינו מועיל כ"א לענין ההולכה בר"ה או בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית וע"כ לא יפה עושין איזה קהלות בשבת שנותנים ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה ועיין בט"ז שדעתו דאף ע"י עכו"ם אסור להוציאה מן הבית ועיין בביאור הלכה מש"כ בזה ולענין מילה עיין במה שכתבתי בסימן של"א סק"כ במ"ב:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שמט סעיף ג

* וליתנו לחברו שאצלו וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז שדעתו שאסור להוציא ס"ת מרה"י לכרמלית אפילו ע"י עכו"ם דהוי מצוה הבאה בעברה וקשיא דהא הוי שבות דשבת לצורך מצוה ונראה דהט"ז אזיל לשיטתו דס"ל בסימן ש"ז סוף סק"ד דלא התירו ע"י עכו"ם רק להביא דרך חצר שלא עירבו אבל לא דרך כרמלית דאתי לאחלופי בר"ה עי"ש אבל לפי מה שכתב א"ר שם בשם כמה פוסקים דמותר אף בכרמלית [והעתקנוהו שם בבה"ל עי"ש] ממילא מותר אף בזה:

* וחבירו לחבירו שאצלו - מלשון זה משמע דדוקא ע"י הרבה בני אדם שכל אחד מוליך פחות מד"א ובפמ"ג סימן רס"ו משמע דס"ל דאפילו ע"י שני בני אדם נמי שרי [דהיינו שאחד מוליך מתחלה פחות מד"א ונותנו לחבירו שיוליך גם הוא פחות מד"א ואח"כ לוקחו ממנו ומוליך עוד פחות מד"א ונותנו לחברו וחוזר עוד חלילה] אבל אינו יודע מנין לו שאפשר דכיון שזה האדם מוליך כמה פעמים פחות מד"א הרי הוא בכלל גזירת חז"ל שאסרו להוליך פחות מד"א אם לא למי שהחשיך לו בדרך המבואר בסימן רס"ו:

12) להאכיל קטן בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים

בית יוסף אורח חיים סימן שמג

כתב הרמב"ם. בפרק כ"ד (הי"א) ותמה עליו הרב המגיד כמו שתמה עליו רבינו ועוד שהרמב"ם עצמו כתב בפרק י"ב מהלכות שבת (ה"ז) ובסוף הלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) גבי איסורי תורה שאין בית דין מצווין להפרישו והניח הדבר בצריך תלמוד. ומצאתי כתוב בשם הרב הגדול מהר"ר יוסף פאסי ז"ל שמה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד גבי שבות דמשמע דוקא שבות אבל לא איסור תורה לא קאי ארישא דקתני אין בית דין מצווין להפרישו דאפילו באיסורי תורה נמי אין מצווין להפרישו אלא אסיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו קאי וקאמר דהיינו באיסורי דרבנן דוקא אבל באיסורי תורה ממחין בית דין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור וזה יתיישב על מה שכתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (הכ"ח) שאף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו ואהאי מצוה בית דין מצווין באיסורי תורה דוקא אבל לא באיסורי דרבנן וכיוצא בזה מצאתי שכתב מורי חמי הרב החסיד הגדול ה"ר חיים ן' אלבלג ז"ל: והוי יודע דבנוסחי דידן בפרק חרש (יבמות קיד.) רבי פדת הוא דאמר לידבר טליא וטליתא וליטיילו התם אבל רבי יוחנן אמרינן התם דספוקי מספקא ליה אי בית דין מצווין להפריש קטן או לא ומאי דשני אמתניתין דקטן שבא לכבות אין שומעין לו דדוקא בעושה על דעת אביו היא לאו משום דס"ל הכי אלא משום דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה ואפשר שמפני כך השמיטו הרי"ף והרא"ש הא דמתמה בפרק כל כתבי (קכא.) אמתניתין דקטן שבא לכבות אין שומעין לו שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו אמר רבי יוחנן בעושה על דעת אביו דכיון דבפרק חרש אמרינן דרבי יוחנן ספוקי מספקא ליה וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה אנן מהיכא תיתי לן למיפסק הלכה דאין מצווין דאף על גב דרבי פדת עבד עובדא כיון דלרבי יוחנן מספקא ליה לדידן נמי מידי ספיקא לא נפקא ויש הוכחה לזה בדברי הרא"ש שכתב בריש שבת (פ"א סי' א) וזה לשונו וקשה היכי קאמר דפטור ומותר לגמרי דהא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) ואין לומר דהכא מיירי בכהאי גוונא דאפילו לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור דמכל מקום איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו עכ"ל ומיהו יש לדחות שמה שהשמיטו אוקימתא דבעושה על דעת אביו אפשר שהטעם לפי שהם מפרשים דבעושה על דעת אביו היינו לומר דכל קטן המכבה על דעת אביו הוא עושה בודאי וכמו שכתבתי בסימן של"ד (קט: ד"ה וכתב בהגמ"ר): ובנוסחת רבינו נראה שהיה כתוב רבי יוחנן במקום רבי פדת ולפי זה לא היה בנוסחתו רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה מכל מקום דעת הרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ז, אבל פ"ג הי"ב) וסמ"ג (לאוין סה טז ע"ג, לאוין קמח נז ע"ג) ורבינו לפסוק כמאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו וכן כתב הרמב"ן בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כא א): ודע שרבינו כתב בטור יורה דעה סימן שע"ג (שה:) וזה לשונו כתב הרמב"ם (אבל שם) שאין הגדולים מוזהרין על הקטנים אלא שלא לטמאם ביד אבל אם בא ליטמא בעצמו אין בית דין מצווין להפרישו אלא שאביו מצווה לחנכו בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו (יבמות קיד.) אמור ואמרת (ויקרא שם) להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות ע"כ. וקשה דבפרק חרש (שם) מותיב למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו מדתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תטמאו לא דלא לטמו להו בידים ומאחר שהוא פוסק כאן כמאן דאמר דאפילו בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו אם כן על כרחך כי תניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דלא לטמו להו בידים היא אבל להפרישם לא הוזהרו וכדברי הרמב"ם ונ"ל דטעמא דרבינו משום דבגמרא (שם) מותיב נמי מדתניא גבי שקצים כתיב (שם יא מב) לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים לגבי דם תניא כל נפש מכם לא תאכל דם (שם יז יב) להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תיכלו לא דלא ליספו להו בידים ובתר הכי אמרינן וצריכי דאי אשמועינן שקצים משום דאיסורן במשהו אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא ואי אשמועינן דם משום דאיכא כרת אבל שרצים אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי משום דאיסורן שוה בכל אבל טומאה אימא לא ואי אשמועינן טומאה כהנים שאני משום דריבה בהם מצות יתרות (יבמות ה.) אבל הני אימא לא צריכא וסובר ז"ל דנהי דמעיקרא כי אותביה מכל חד מהני דהוזהרו גדולים על הקטנים הוה סלקא דעתיה דילפינן מינייהו לשאר איסורין ומשום הכי הוה צריך למימר שאין זאת האזהרה אלא דלא ליספו להו בידים אבל להפרישם לא הוזהרו אבל בתר דאשכחן דבכמה דוכתי הוזהרו גדולים על הקטנים הוה ליה ג' כתובים הבאים כאחד ולכולי עלמא אין מלמדין (קדושין לה.) ואי בהני תלת דוכתי לא הוזהרו אלא דלא ליספו להו בידים אם כן בשאר איסורין מותר למיספי להו בידים והא ליכא מאן דסבר הכי דהא לא קאמר אלא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו אבל למיספי להו בידים לא הילכך צ"ל דהני אזהרות היינו להפרישם אבל בשאר איסורין אין מצווין להפרישם ומשום הכי גבי טומאה דהוי חד מהנך תלתא כתב רבינו שהוזהרו להפרישם ודוקא בהנך תלתא אבל בשאר איסורין לא הוזהרו להפרישם וכמו שכתב כאן לענין שבת דשאר איסורין לא ילפי מהנך תלתא דשלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואף על גב דבגמרא מצריך להנך תלתא קראי ואם כן לא חשיבי אלא כחד קרא וילפינן מינייהו לשאר איסורין ואם כן על כרחך הני אזהרות דלא ליספו להו בידים נינהו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו יש לומר דסבירא ליה לרבינו דהאי צריכותא לאו דוקא הוא דאם כן נכתוב רחמנא בנבלה וטומאה וליתו כל שאר איסורין מינייהו דהא דם דאית ביה כרת אתי בקל וחומר מנבלה דלית בה כרת ושרצים דאיסורם במשהו אתי בקל וחומר מנבלה שאיסורה בכזית, אי נמי כמו שהקשה הרב המובהק מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת אמור (כא א) דליכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מינייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות איכא למימר דם יוכיח וכי פרכת מה לדם שכן כרת איכא למימר טומאה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן באזהרה והוזהרו בה גדולים על הקטנים אף שרצים ושאר כל איסורין שבתורה שהן באזהרה יהיו גדולים מוזהרין על הקטנים וכיון דהאי צריכותא לאו דוקא הוא ועוד דפשטא דלישנא דברייתא דקתני להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאם הכי נקטינן וההוא צריכותא איכא למימר דלא איתמר אלא לפום מאי דדחקי לשנויי דהני אזהרות דלא ליספו או דלא ליטמאו בידים ולאפוקי ברייתות מפשטן ולא קיימא לן הכי כך נ"ל לדעת רבינו וכן צ"ל לדעת נמוקי יוסף שכתב בהלכות טומאה (א. ד"ה תניא) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים אף על גב דבשאר איסורין אין האב מוזהר על הבן כדתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו מוקמינן ליה בעושה על דעת אביו הא לאו הכי לא אסרינן ליה אבל בטומאה מוזהר מריבוי דקרא ע"כ: אבל הרמב"ם מפרש כפשטא דסוגיא דקא מצריך להני תלת קראי והוי להו כחד קרא וילפינן מיניה לכל איסורין שבתורה ואם כן למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ע"כ לא הוזהרו אלא דלא ליספו ולא ליטמו להו בידים אבל להפרישם לא הוזהרו בשום מצוה וכן כתב הרמב"ן בפרשת אמור אל הכהנים (שם) וכן כתוב בסמ"ג מצות לא תעשה סימן ס"ה (כא: וטז ע"ג) גבי סכין ומפרכין לאדם וסימן קמ"ח (נז ע"ג) וסימן רל"ד (סח ע"ג): וכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קכא. ד"ה שמע מינה) דהא דאמרינן קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כל שכן דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה עכ"ל משמע דלא שני להו בין בית דין לאביו וכן כתב הרשב"א (יבמות קיד. ד"ה ר' יוחנן) והביא ראיה מההיא דמייתי בפרק חרש (שם) בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ וכו' ועוד מדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה מו:) לא צריכא לאותן המוזהרים עליו ואקשינן שמע מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו וכתב עוד שקשה לו לאוקמי הא דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו בשלא הגיע לחינוך ממתניתין (גיטין נה.) דקטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה דהתם משמע דאפילו כשהגיע לחינוך היא ואפילו הכי אקשינן בגמרא (שם) וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכו' ובפרק יוצא דופן (מו:) איבעיא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה וכו' ופרקינן הוה ליה קטן אוכל נבלות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי וגדולה מזו אמרו שם בפרק יוצא דופן גבי מופלא לאותן המזהרים עליו ואקשינן ש"מ קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפילו בקטן סמוך לאיש קאמר ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות לא תעשה עכ"ל ולהרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ח) דמפליג בין בית דין לאביו אתי שפיר דכי אמרינן קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו בהגיע לחינוך נמי הוא אבל אביו מצווה להפרישו כשם שהוא מצווה לחנכו במצות עשה: ולענין איסורין דרבנן כתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום הכפורים) שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים וכן כתב הרשב"א (שם ושבת קכא. ד"ה שמעת) ומיהו כתב בתשובה (ח"א סי' צב) שלא אמר כן אלא להלכה אבל לא למעשה והרמב"ם בסוף מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) כתב דלהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמג

סעיף א

קטן אוכל (א) נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, (ב) אבל א אביו מצווה לגעור בו להפרישו (ג) (ב <א> מאיסור דאורייתא); ג ולהאכילו [ד] בידים, (ד) אסור (ה) אפילו דברים שאסורים * מדברי סופרים; וכן אסור (ו) להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך (ז) צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). (ח) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד (ב"י), וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, <ב> מ"מ (ט) ד טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב).

משנה ברורה סימן שמג

(א) נבלות - וה"ה כל שאר אסורים וכן חלול שבת אם עושה לדעת עצמו אבל אם עושה בשביל גדול צריך למחות בידו וכדלעיל בסימן של"ד סכ"ה ע"ש במ"ב:

(ב) אבל אביו וכו' - דאפילו לחנך בניו ובנותיו במצות הוטל עליו כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו וכ"ש להפרישם מאיסור דמוטל על האב ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מוטל גם על האם:

(ג) מאיסור דאורייתא - באמת אפילו מאיסורא דרבנן חייב להפריש כמו דצריך לחנכו במצות דרבנן וכדלעיל בסק"ו ס"ב אלא נ"מ דבאיסור דרבנן אם לא הפרישו האב אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו והגר"א פירש דלהכי נקט מאיסור דאורייתא דמאיסור דרבנן פעמים שאין צריך להפרישו ואף ליתן לו לכתחלה מותר דהיינו בשצריך לכך וכגון רחיצה וסיכה ביוה"כ ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשה"ר מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות ובעו"ה כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם לדבר לשה"ר ורכילות ולקלל ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית וכנ"ל בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו וכן אם הוא כהן אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו אא"כ הוא בר הבנה אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ולהכניסו בבית שטומאה בתוכו וכן לספות לו בשאר איסורים אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין וכמו שנכתוב לקמיה ומ"מ אשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת מותרת ליכנס לכתחלה באהל המת דאף שנראה לנו שודאי תלד שם ולד ושמא יהיה זכר ויטמא שם אפ"ה מותר דס"ס הוא שמא יהיה נקבה ושמא יהיה נפל:

(ד) אסור - לכל אדם ואפילו התינוק אינו בר הבנה כלל ודבר זה הוא אסור מן התורה וילפינן לה מדכתיב בשרצים לא תאכלום וקרא יתירא הוא וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכילום לקטנים וכן בדם כתיב כל נפש מכם לא תאכל דם וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכיל לקטנים וכן בטומאת כהנים כתיב אמור ואמרת ואחז"ל אמור לגדולים שיאמרו לקטנים. והנה משלש מצות אלו אנו למדין לכל התורה כולה דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו. ולכן אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים [מ"א]:

(ה) אפילו וכו' - ולומר לא"י שיתן דבר איסור לתינוק ג"כ אסור וכמו בכל איסורין דאמירה לעו"ג אסור וכ"ש לומר לתינוק בעצמו שיאכל דאסור [אחרונים] ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעו"ג להאכיל אותם אפילו בדבר שהוא אסור מן התורה וכן נוהגים בפסח שמצוים לעו"ג לישא התינוק אל ביתו ולהשקותו חמץ [וכן אם הוא צריך לשתות סתם יינם שהמים היזק לו יצוה להעו"ג ליתן לו] ואם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מעו"ג שיתן להתינוק חמץ והעו"ג מביא החמץ ומעמידו בבית דהו"ל חמצו של עו"ג בבית ישראל דאינו עובר עליו בבל יראה ואז אפילו הולך העו"ג לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לזה לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סימן ת"מ אך בכל זה יזהר שלא יקדים לו דינר דעי"ז יהיה קנוי לו החמץ [מ"א וש"א]:

(ו) להרגילו בחילול שבת וכו' - כגון שיאמר לו הבא לי מפתח ואפילו דרך כרמלית:

(ז) צריכים להפרישו - ס"ל דכיון דהגיע לחינוך מוטל על כל אדם להפרישו מאיסורא כמו על אביו והא דקי"ל דאין מצווין להפרישו בשלא הגיע לחינוך ועיין בח"א שדעתו דלענין איסורא דאורייתא יש להחמיר כדעה זו וע"כ אם העו"ג רוצה להאכיל לקטן ישראל שהגיע לחינוך דבר שאסור מדאורייתא מוטל גם על אחרים למחות בידו אבל בדבר שאיסורו מדרבנן אין מוטל רק על האב:

(ח) וי"א דלא שייך וכו' - לאו דעה חדשה היא אלא דעת המחבר לעיל:

(ט) טוב לו - קטן שגנב או שהזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו] אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממנו צריך לשלם לו [ט"ז וח"א וכן משמע מהגר"א]:

ביאור הלכה סימן שמג

* מד"ס וכן וכו' - ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך מותר אפילו לספות לו בידים דבר שהוא אסור מדרבנן אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני וכתב בתשובת רבינו עקיבא איגר ע"ד טלטול הספרים לבהכ"נ במקום שאין עירוב ע"י תינוק אי יש לסמוך בזה על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים והשיב דזה אינו דהא הר"ן כתב בפרק כ"כ להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו ואדרבה מחינן בידים ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד: