רי"ף שבת דף סו:
גמ' שבת דף קנג.-קנה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 41:55
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:30
דקות
1)אם אין עמו אינו יהודי, מניחו על
חמורו
2)היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש
עליו היום
3)אסור להוציא משא על הבהמה בשבת
4)הגיע לחצר החיצונה המשתמרת, נוטל
מעל החמור כלים הנטלים
6)מקצתה על האילן ומקצתה בדבר אחר
שמות פרק כ פסוק ט
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק
אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ
וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה ו
מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו נכרי שיתן
לו כיסו והיתה עמו בהמה, מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי
שלא תעמוד והוא עליה וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה, ואסור לו להנהיגה ואפילו
בקול כל זמן שהכיס עליה כדי שלא יהיה מחמר בשבת, וגזרת חכמים היא שלא יניח כיסו על
גבי בהמה אלא אם אין עמו נכרי.
בית יוסף אורח חיים סימן
רסו
ב ומ"ש אין עמו נכרי יניחנה על החמור. שם במשנה, ובגמרא (קנג:) והלא
מחמר אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים
ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה
ופירש רש"י כשהיא מהלכת. לאחר שעקרה יד ורגל ללכת דלאו עקירה היא: וכשהיא עומדת
נוטלו הימנה. ולאחר שתחזור ותעקור רגל יניחנו: כתב הרמב"ם בפרק כ' (ה"ו)
שאסור להנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה כדי שלא יהיה מחמר בשבת וכתב הרב המגיד שהרשב"א
(חי' קנג סוע"ב) כתב שאינו מחוור דכיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר
עוד אבל הוא ז"ל טען בעד הרמב"ם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסו סעיף ב
(ו) ד אם אין עמו אינו יהודי, מניחו
על חמורו, וכדי שלא יהא חייב (ז) ה <ב> משום מחמר (פי' מנהיג את החמור)
אי איכא עקירה והנחה (ח) ו מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא, * וכשהיא
עומדת נוטל הימנה (ט) ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו ז וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה
בקול רם כל זמן שהכיס עליה. הגה: והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו. ואם הוא
צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הלסטים, או שאר סכנה (י) <ג> ואפילו הוא
תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב. (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסו סעיף ב
(ו) אם אין עמו - וה"ה אם אינו
מאמין לא"י:
(ז) משום מחמר אי איכא - מנהיג חמור
טעונה קרויה מחמר ואיסורו הוא מן התורה מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וקבלו חז"ל
דר"ל מלאכה שנעשית בשותפות ע"י אדם ובהמה דהיינו שהיא טעונה איזה דבר והוא
מחמר אחריה ומנהיגה ע"י קולו וכיוצא בו. ואין עובר על זה אלא כשהיא עושה עקירה
והנחה על ידו דלא תעשה כל מלאכה כתיב ובלא זה לא מקרי מלאכה וכן ה"ה לענין איסור
שביתת בהמה ולפיכך מניח הכיס עליה לאחר שכבר עקרה ללכת דלא נעשית העקירה על ידו:
(ח) מניחו וכו' - ואפילו אם אין הבהמה
שלו צריך ליזהר בכך דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא
תרתי מחמר ושביתת כלים:
(ט) ולאחר שתחזור וכו' - ואם מעצמה
אינה מתחלת לילך הוא יכול לזרזה שתתחיל לילך אם אין עליה אוכף ומשום כיון שבתחלת הילוכה
אין שום דבר מונח עליה אין שייך בזה איסור מחמר. וכ"ז כשהבהמה היא לבדה אבל אם
היא מושכת בעגלה כשיגעור עליה בקול להתחיל לילך אחר שעמדה הוא עובר על איסור מחמר ואין
לו שום עצה להמלט מאיסור זה דאפילו אם הפקיר הבהמה ואינו עובר על איסור שביתת בהמתו
הלא עכ"פ עובר על איסור מחמר וכנ"ל וע"כ אם קשה לו לעמוד במקומו יראה
לשלוח למקום הסמוך ויביא משם א"י שיביא העגלה למלון ויפקיר הבהמה שלא יעבור על
שביתת בהמתו ובזה יסולק מכל מכשולים. וכ"ז כשהוא בתוך התחום אבל למי שהחשיך חוץ
לתחום אין לו היתר כנ"ל אם לא במקום סכנה:
(י) ואפילו וכו' - פירוש ואז אין
איסור כשילך ברגליו אלא דוקא אם רוכב אפ"ה יכול לרכוב מחמת סכנה וכ"ש כשהוא
חוץ לתחום דיעשה איסור בלא"ה בהליכתו בודאי יוכל לרכוב ולהנצל מהם ועיין בב"י
דיש סברא דטוב לרכוב שם מלילך ברגליו אך הוא דחה אותה שם עי"ש ואפילו לפי סברא
ההיא דוקא לענין רכיבה אבל כשהבהמה מושכת בקרון אפילו אם הקרון גבוה יו"ד לכו"ע
טוב יותר שילך ברגליו משישב בקרון כי ע"י הישיבה עובר על איסור שימוש בבעלי חיים
וגם על תחומין משא"כ אם ילך ברגליו לא יעבור רק על תחומין ולבד כל אלה מצוי ע"י
הישיבה בקרון לעבור על איסור מחמר ובמקום סכנה הכל שרי. כתב הפמ"ג יש ליזהר כשעומדת
בשבת בר"ה עגלה ריקנית עם סוסים שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפילו בהמת אחרים
וכמ"ש למעלה וכ"ש עגלות נמוכין בימי החורף שקורין שליטי"ן דאין גבהן
עשרה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסו סעיף ב
* וכשהיא עומדת - משמע מפשטא דלישנא
דהיינו לאחר שעמדה והרמב"ם פסק כשהיא רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא יהיה לא
עקירה ולא הנחה וכן העתיק בלבוש אך הרשב"א בחדושיו כתב על דברי הרמב"ם שאינו
נראה כן [תו"ש]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק יג הלכה יב
ז עקר חפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת
שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה פטור, מפני שלא היתה
עקירה ראשונה לכך ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה, וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו כשהוא
מהלך ובעת שירצה חבירו לעמוד נטלו מעל גבי חבירו הרי זה פטור שהרי יש כאן עקירה בלא
הנחה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יג הלכה ט
וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו ה ורץ
בה אפילו כל היום אינו חייב עד שיעמוד, והוא שיהיה רץ בה, אבל אם הלך מעט מעט הרי זה
כעוקר ומניח ואסור, לפיכך מי שקדש עליו היום וחבילתו על כתפו רץ בה עד שיגיע לביתו
וזורקה שם כלאחר יד.
בית יוסף אורח חיים סימן
רסו
יא היתה חבילתו מונחת על כתפו וכו'. בריש פרק מי שהחשיך (קנג:) אמר רב אדא
בר אהבה אם היתה חבילתו מונחת על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו דוקא רץ אבל קלי קלי
לא מאי טעמא כיון דלית ליה היכרא אתי למיעבד עקירה והנחה סוף סוף כי מטי לביתיה אי
אפשר דלא קאי פורתא וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד דזריק לה כלאחר יד. ופירש רש"י
מונחת על כתפיו. מבעוד יום וקדש עליו היום: רץ תחתיה. וכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן
עקירה לאיסור: קלי קלי. מעט מעט כלומר בנחת: למיעבד עקירה והנחה. כלומר דזמנין קאי
ולאו אדעתיה אבל רץ איכא היכרא: כלאחר יד. שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאח[ו]ריו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסו סעיף יא
היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש
עליו היום, (כט) רץ תחתיה עד ביתו; ודוקא רץ, אבל לילך לאט, לא, כיון דלית היכירא אתי
למעבד עקירה והנחה, (ל) טז דזמנין קאי ולאו אדעתיה; אבל רץ אית ליה (לא) היכירא, וכי
מטי לביתיה * כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרה"י, זורק
לה (לב) כלאחר יד דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסו סעיף יא
(כט) רץ תחתיה - דכל כמה דלא עמד לפוש
אין כאן עקירה בשבת ודוקא כשאין עמו א"י ולא בהמה ולא חש"ו וגם במקום
שאין יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות כגון שמתירא מליסטים שיגזלוהו או שיש מים רחב
ד"א ועיין מה שכתבתי בסמוך דלדידן דלית לן ר"ה גמורה אפשר דשרי בכל ענין:
(ל) דזימנין דקאי - ואם עמד לתקן המשא
פטור דזה לא מקרי הנחה:
(לא) הכירא - דעביד שינוי בהליכתו
וע"י כן יזכור שבת ולא יעמוד:
(לב) כלאחר יד - דהיינו שמהפך אחוריו
כלפי החצר וזורקו מכתפיו כן הוא ברוקח דכלאחר יד ליכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד חבילתו
התירו לו דבר זה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסו סעיף יא
* כי היכי דלא קאי וכו' - בגמרא איתא
בזה הלשון ס"ס כי מטא לביתיה א"א דלא קאי פורתא וקא מעייל מר"ה לרה"י
ומשני דזריק לה כלאחר יד וזה כונת השו"ע כי היכי וכו' ומשמע מהגמרא דכיון דאח"כ
זורק כלאחר יד שוב אין לנו לחוש אפילו אם יעשה הנחה בבואו סמוך לביתו מאחר דבתחלת הפעולה
לא היתה עקירה שהיתה החבילה מונחת עליו מבעוד יום וכן דעת המי"ט הובא בא"ר
ומ"מ יש מחמירין שלא יעמוד לפוש ומה דאמרו א"א דלא קאי פורתא זה לא הוי הנחה
לגמרי רק נראה כהנחה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה א
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר
+שמות כ"ג+ למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם
הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה,
לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה י
כיצד היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה
מכניס ראשו תחתיו ומסלקן לצד אחר והוא נופל מאליו, היה בא מן הדרך בליל שבת ובהמתו
טעונה, כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר החבלים
והשקין נופלין, היו בשקין דברים המשתברין, אם היו שקין קטנים מביא כרים וכסתות ומניח
תחתיהן והשקין נופלין על הכרים, שהרי אם ירצה לשלוף הכר שולף מפני שהשקים קטנים וקלים
ונמצא שלא בטל הכלי מהיכנו, היתה טעונה עששיות של זכוכית מתיר השקים והן נופלין שאף
על פי שישברו אין בכך הפסד גדול שהרי הכל להתכה עומד ולהפסד מועט לא חששו, היו השקים
גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם פורק בנחת, ומכל מקום לא יניחן שם על גבי בהמה
משום צער בעלי חיים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסו סעיף ט
(כג) יא הגיע לחצר החיצונה המשתמרת,
יב נוטל (כד) מעל החמור כלים הנטלים; ושאינם נטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים. ואם
היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת לכלום
יג לפי שהם (כה) מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו, מניח תחתיהם כרים וכסתות. ודוקא במשאות
קטנים (כו) יד שיכול * (כז) לשמטן מתחתיהן, אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים
מתחתיהן, אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פי' מהתשמיש שהיה מוכן לו)
* אלא פורקן בנחת שלא ישברו, * ולא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסו סעיף ט
(כג) הגיע לחצר - הקשה המג"א
דהא כי קאי הבהמה פורתא לפני הפתח מעייל מר"ה לרה"י וכמ"ש סי"א
וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ ועיין בפמ"ג שנדחק מאד בתירוץ זה ויש
מתרצים דיזהר ליטול מהבהמה תיכף בבואה לחצר בעודה מהלכת כדי שלא תהיה ההנחה ע"י
הבהמה או שיזהר ליטול ממנה קודם שנכנסה לחצרו ולא יניח עליה עד לאחר שעקרה רגליה לכנוס
לחצר כדי שלא תהיה העקירה על ידה ואף שאח"כ עומדת בחצר והוי הנחה לית לן בה דכל
דבר שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:
(כד) מעל החמור - ואפילו הם יותר מט"ו
סאין שרי משום צער בע"ח אבל בלא"ה אסור לפנות מן העגלה כלל כמש"כ סוף
סימן של"ג:
(כה) מאוסים - ואע"ג דמוקצה מחמת
מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הכא לא חזי לכסות שאם יפלו ישברו:
(כו) שיכול וכו' - ולא נאסרו מטעם
בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן בה"ש:
(כז) לשמטן - ואע"ג שקודם
שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים הרי הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה עי"ז
אפ"ה התירו חכמים לעשות כן כדי שלא יהיה הפסד ע"י השבירה וכתבו הרבה פוסקים
דדוקא כלים שיש הפסד מרובה בשבירתן אבל חתיכות זכוכית רחבות שאינן כלים שאין הפסד כ"כ
בשבירתן דהם עשוים להחתך לחתיכות קטנות ולית בזה רק הפסד מועט אסור להניח כרים תחתיהן
לפי שמבטלן עכ"פ מתשמישן לשעתן וכן מסיק המ"א לדינא דיש להורות שאין מבטלין
כלי מהיכנן אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה. ולבטל כלים מהיכנן לכל היום במקום
הפסד מרובה יש מתירין ויש אוסרין ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסו סעיף ט
* לשמטן - עיין במ"ב שכתבתי דהיש
מתירין במקום הפסד מרובה אפילו לבטל לכל היום הוא מדברי המ"א וכתב דהמגיד משנה
כ"כ וכ"כ בש"ג בשם הריא"ז וכ"כ ברש"י בהדיא ולפיכך מצדד
להקל כמותם נגד הר"ן האוסר שהוא יחידאה בזה ומה דאסרינן להניח כרים וכסתות תחת
משאות גדולות כתב דהיינו משום שיכול לפורקן בנחת ולא יבא לידי הפסד ואם א"א לפורקן
אה"נ דמותר להניח כרים וכסתות אף במשאות גדולות ומשמע ממ"א דלאו דוקא בעניננו
דה"ה דבעלמא מותר לבטל כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה והגם דאין מבואר זה בהדיא
ברש"י והש"ג מ"מ מוכיח כן המ"א מדעתם וכמו שבאר בספר דגמ"ר
ע"ש [אכן לפי מה שבאר הריטב"א בחדושיו על האי סוגיא ע"ש שוב אזדא ראית
הדגמ"ר וכדלקמיה] ובספר קרבן נתנאל כתב דאין הדין עם המ"א דרש"י וש"ג
בשם ריא"ז הם יחידים בזה [ומדברי המ"מ אין הכרע עיין בלחם משנה שם] דהרי"ף
והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והר"ן כולהו ס"ל דאיסור בטול כלי
מהיכנו אין נדחה אפילו במקום הפסד מרובה [וכן מבואר ג"כ בחדושי הריטב"א ע"ש]
ולפי מה שבאר הריטב"א בחדושיו ע"ש היטב גם רש"י וריא"ז יודו דבעלמא
אין נדחה איסור בטול כלי מהיכנו אפילו במקום הפסד מרובה וכן בספר אבן העוזר מסכים דלא
כהמג"א ובאמת קשה מאד להקל בזה דפשטות הסוגיא שם דקמקשה והא קמבטל כלי מהיכנו
מוכח דאסור בה"מ ואין לדחוק כתרוץ המג"א משום דאפשר לפורקו בנחת דלמה לא
מתרץ דמיירי בשא"א לפורקו בנחת ועוד דמה יענה במה דפריך הגמרא בדף קכ"ח ע"ב
והא קמבטל כלי מהיכנו ומשני קסבר צער בע"ח דאורייתא וכו' הא אפילו אם יסבור דצער
בע"ח הוי רק מדרבנן ג"כ מותר לבטל כלי מהיכנו בהפ"מ ע"ש בגמרא:
* אלא פורקן בנחת - ומ"מ אסור
לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב"ח [מ"א]:
* ולא יניחם וכו' - בלשון הרמב"ם
איתא ולעולם לא יניח וכו' והיינו אפילו אם לא יכול לפרוק בנחת מ"מ יראה שלא יהיה
מונח על הבהמה משום צער בע"ח ומשמע מדברי הגר"א דבאופן זה מותר להניח תחתיהן
כו"כ אף דהוא מבטל כלי מהיכנו וכשיטת רש"י שם בגמרא ע"ש והא דאוסר בשו"ע
מתחלה במשאות גדולות מיירי בשאפשר לו לפורקן וכמו שמפרש המ"א אכן לפי מה שבארו
הרמב"ן והרשב"א בחדושיהם אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות בכל גווני וכדי להסיר
הצער מהבהמה יתיר החבלים ויפלו השקין עם הכלים אע"פ שישברו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שה
יח אין רוכבין על גבי בהמה. משנה בפרק בתרא דיום טוב (ביצה לו:) ויהיב טעמא
בגמרא גזרה שמא יחתוך זמורה וכתב הרא"ש (סי' ב) דבירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב)
קאמר מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ויש לתמוה דכיון דקיימא לן (שבת צד.) דהחי נושא
את עצמו אם כן אינו מצווה שלא לרכוב על גבי בהמתו. ושמא יש לומר שאף על פי שאינו מצווה
על רכיבתו ע"ג בהמה מכל מקום כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על
שביתת בהמתו:
ומה שכתב ולא נתלין עליה. בפרק המוצא
תפלין (עירובין ק.) תניא אין נתלין באילן ומשמע דהוא הדין לבהמה דהא אסור להשתמש בבעלי
חיים כמו שאסור להשתמש במחובר ובהדיא אסיקנא בפרק מי שהחשיך (שבת קנה.) גבי בהמה והלכתא
צדדין אסורין צידי צדדין מותרין ונתלה בבהמה היינו שמשתמש בצדדיה:
ומה שכתב ואם עלה עליה אפילו במזיד
ירד וכו'. מדברי הרמב"ם פרק כ"א (ה"ט): וכתבו התוספות והרא"ש בריש
פרק מי שהוציאוהו (עירובין, תוס' מג. ד"ה הלכה, רא"ש סי' ג) שאם היה יושב
בקרון מערב שבת והגוי מנהיג בהמות המושכות הקרון בשבת אסור גזרה שמא יחתוך זמורה וכן
כתב הרב המגיד בפרק ל' (הי"ג) בשם הרשב"א (חי' שבת יט. ד"ה אין, עבוה"ק
בית נתיבות ש"ד סי' ח). ואף על פי שכתב מהרי"ק בשורש מ"ה (ענף ב) דנראה
לו דאין איסור בקרון כשהגוי מוליך הבהמה אלא משום שירד מן הקרון אבל משום שמא יחתוך
זמורה אין איסור אלא כשישראל מוליכה שהרי כתב בספר התרומה (סי' רכה) אסור ללכת בקרון
בשבת וכו' ואפילו ינהיגו גוים עצמם הקרון אם הוליכו חוץ לתחום אסור מדקאמר הוליכו חוץ
לתחום אסור כשמנהיגים הגוים הקרון משמע דבתוך התחום מיהא שרי עכ"ל. אין משם ראיה
שזה כדעת רשב"ם שכתבו התוספות והרא"ש בריש פרק מי שהוציאוהו (שם) דטעמא דאסור
משום שמא יפגעו בו לסטים או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות והם ז"ל כתבו
דבלאו חששא דשמא ירד איכא איסורא כיון דבהמה מנהגת הקרון דאסור להשתמש בבעלי חיים וכן
כתוב גם בספר מצות גדול (לאוין סה, יז ע"ד):
וכן פורקין משוי שעליה וכו' כיצד מכניס
ראשו תחת המשוי וכו'. פשוט פרק מי שהחשיך (קנד:) ומשמע בגמרא דאפילו מה שבתוך המשוי
דבר המוקצה מותר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף יח
(סא) ז אין רוכבין ע"ג בהמה
(סב) ולא נתלים עליה, ואפי' בצדה אסור להשתמש; אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחד מונח ח
על צדה (סג) והוא משתמש בו, מותר; ואם עלה עליה, (סד) <י> אפי' במזיד, ירד משום
צער ב"ח; * (סה) ומטעם זה פורקין משאוי שעליה; כיצד עושה, * ט מכניס ראשו תחת
המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. הגה: ואסור לישב על קרון (סו) שהא"י
מנהיגו בשבת, משום (סז) י שמשתמש בבהמה; * גם שלא יחתוך זמורה. (תוס' והרא"ש ר"פ
מי שהוציאוהו ומרדכי פ"ק דשבת והגהות עירובין וב"י בשם סמ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יח
(סא) אין רוכבין וכו' - גזירה שמא
יחתוך זמורה מן המחובר כדי להנהיגה דחייב ע"ז משום תולש דהוא תולדה דקוצר:
(סב) ולא נתלים עליה - דכל שמוש בבעלי
חיים כללו בכלל רכיבה ואסרו ואפילו במקום דליכא למיחש שמא יחתוך זמורה כגון במדבר דליכא
זמורה או לשפשף את התינוק על גב הבהמה כדי לשעשע אותו ג"כ אסור דלא פלוג רבנן
במילתייהו:
(סג) והוא משתמש בו - היינו שסומך
את עצמו בצד אותו דבר אבל אם משתמש על גב אותו דבר המונח על צדה הרי הוא כמשתמש על
צדה ממש וכמו שכתב בהג"ה לקמן לענין קרון עי"ש במ"ב:
(סד) אפילו במזיד ירד - ולא כמו גבי
אילן דאם עלה במזיד קי"ל לקמן בסימן של"ו ס"א דלא ירד עד מו"ש
משום קנסא הכא ירד משום צער בעלי חיים:
(סה) ומטעם זה פורקין - היינו אפילו
המשוי הוא מוקצה ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער בעלי חיים לסלקו בידים כיון דאפשר
לסלקו שלא בידים:
(סו) שהא"י מנהיגו - דאם ישראל
בעצמו מנהיגו יש בלא"ה איסור תורה משום מחמר:
(סז) שמשתמש בבהמה - ולא נקרא צדי
צדדין מפני שהעגלה מחוברת בצדי הבהמה כיון שהוא משתמש ע"ג העגלה ודינו כמו על
צדי הבהמה ממש וכנ"ל בס"ק ס"ג וגם להשתמש על דף היוצא חוץ לעגלה מאחוריה
ג"כ אסור ולא מקרי צדי צדדין דהכל כלי אחד הוא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יח
* ומטעם זה וכו' מכניס ראשו וכו'
- כ"ז איתא ברמב"ם פכ"א וכן בטור והנה לפי מה שפוסק המחבר לקמן בסימן
שי"א ס"ח כהרא"ש דטלטול בגופו שרי בכל גווני א"כ אפילו בלא סברת
צער בעלי חיים היה לנו להתיר להכניס ראשו תחתיהן אם לא שנאמר דהרמב"ם יסבור דטלטול
בגופו שמיה טלטול אבל זהו דוחק דא"כ למה סתם שם המחבר לדינא כהרא"ש בזה אחרי
דהרמב"ם והר"ן פליגי עליה ועוד הלא הטור גופא פוסק שם דטלטול בגופו מותר
וע"כ נ"ל דהטור והמחבר קיצרו בהעתקת כל דברי הרמב"ם בסימן זה וסמכו
על מה שהעתיקו סוף דבריו כבר בסימן רס"ו ס"ט ע"ש והמעיין ברמב"ם
שממנו נובעים אלו הדברים יראה שיש ליישב כ"ז בפשיטות שנקט לשון זה משום מה דמסיים
שם בסוף דבריו בהלכה יו"ד דאפילו אם השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית שאי אפשר
להניחן שיפלו דישתברו אפ"ה לא יניחן שם על הבהמה ופורק אותם בנחת משום צער ב"ח
וע"ז כלל בתחלה בדין טי"ת דבכל גווני צריך לפרוק מעל הבהמה היינו אפילו פריקה
ממש משום צער ב"ח ואח"כ התחיל לבאר בדין יו"ד שיש כמה פרטים בזה דהיכא
דאפשר לסלקם שלא ע"י טלטול ממש אסור לטלטלם בידים:
* מכניס ראשו וכו' - וזה מותר אפילו
להר"ן דס"ל בעלמא דשייך איסור טלטול אפילו ע"י גופו וכמש"כ הב"י
בסוף סימן שי"א הכא מותר משום צער בעלי חיים [מ"א]:
* גם שמא יחתוך זמורה - בתוספות רפ"ד
דעירובין לא כתבו גם דחד טעמא הוא כמ"ש בפ"ה דיו"ט וצ"ל דה"ק
דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה כיון שהא"י מנהיגו אסור משום שמשתמש דלא
פלוג ועוד דזה שמא יחתוך ג"כ שייך כאן:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ד הלכה ו
העושה סוכתו בראש העגלה או בראש כ
הספינה כשרה ועולין לה ביום טוב, בראש האילן או על גבי הגמל כשרה ואין עולין לה ביום
טוב, לפי שאסור לעלות באילן או על גבי בהמה, היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם ומקצתן
אילנות רואין כל שאילו ניטלו האילנות היא יכולה לעמוד בדפנות שבידי אדם עולין לה ביום
טוב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרכח סעיף ג
עשאה (טו) בראש הגמל או (טז) בראש
ה האילן, כשרה, (יז) ו <ג> ואין עולין לה (יח) בי"ט; (יט) מקצתה על האילן
ומקצתה בדבר אחר, אם הוא בענין שאם ינטל האילן תשאר היא עומדת ולא תפול, (כ) עולין
לה בי"ט; ואם לאו, (כא) אין עולין לה בי"ט.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרכח סעיף ג
(טו) בראש הגמל - היינו שעשה שם הדפנות
בין חטוטרותיה וסיכך על גבן:
(טז) בראש האילן - תיקן מושבו בראשו
ועשה שם מחיצות וסכך:
(יז) ואין עולין לה - מפני שאסור להשתמש
ביו"ט בבע"ח ובמחובר כמ"ש ריש סימן של"ו. ואפילו אם הסוכה היא
על הארץ אלא שהקנים של הסכך מסומכין על האילן אסור לעלות לה בשבת ויו"ט גזירה
שמא ישתמש בהסכך שיניח שם חפציו או יתלה בו שום דבר ונמצא משתמש על ידי האילן ואפשר
דדוקא בימים הראשונים שהיו רגילין להשתמש בסכך להניח ולתלות שם חפציהם אבל עכשיו שאין
רגילין בכך אין חוששין לכך ומותר לעלות לתוכה אף בשבת ויו"ט ומ"מ לכתחלה
אין לסמוך את הסכך על האילן שאין מעמידין את הסכך לכתחלה אלא בדבר הראוי לסיכוך כמ"ש
בסימן תרכ"ט ע"ש הטעם. ואם נעץ קונדסין באילן וסמך הסכך עליהן שרי אף לכתחלה:
(יח) ביו"ט - ואם עבר ועלה ביו"ט
יצא ידי חובתו ועיין בפמ"ג שמסופק אם אין לו ביו"ט רק סוכה ע"ג בהמה
או אילן אם מותר לו לכתחלה לעלות ע"ש ובבכורי יעקב מסיק דאסור דחכמים פטרוהו ע"ש:
(יט) מקצתה על האילן ומקצתה בדבר אחר
- היינו שעשה מקצת קרקעית סוכתו ומקצת דפנותיה על ראש האילן ומקצת קרקעיתה ומקצת דפנותיה
על דבר אחר וסיכך על הדפנות אם היא עשויה בענין שאם ינטל האילן תשאר היא עומדת על הדבר
אחר ולא תפול וכו':
(כ) עולין לה ביו"ט - היינו בסולם
שלא על דרך האילן:
(כא) אין עולין לה ביו"ט - דכיון
שסמיכתה על האילן נמצא כשנכנס לתוכה משתמש באילן: