רי"ף שבת דף סז.
גמ' שבת דף קנה., קנה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 27:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 20:50
דקות
1)שין של שבלים שקושרים בשנים או בג' מקומות,
מותר להתירן כדי שתאכל מהן הבהמה.
2)אין חותכין שחת וחרובין לפני הבהמה
4)מותר ליתן מאכל בפיהם של תרנגולים
5)אין נותנין מים ולא מזונות לפני
דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה.
1)
שין של שבלים שקושרים בשנים או בג' מקומות, מותר להתירן
כדי שתאכל מהן הבהמה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יח
המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי
זה תולדת טוחן ע וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין
דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים
שאין טחינה בפירות, ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל
לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
ד קשין של שבלים שקושרין בשנים או שלשה מקומות מותר להתירן וכו'. בפרק
מי שהחשיך (קנה.) תנן מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזרין.
ופירש רש"י פקיעי עמיר. קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן שיהו נוחים לבהמה לאוכלן:
מפספסין. שכן דרך שמפזרין לבהמה העשבים ויפים לה לאוכלה שכשהן דחוקין מתחממין ואינה
מריחה הריח כל כך וקצה בהם. ובגמרא (שם) אמר רב הונא הן הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין
תרי כיפין תלתא זירין דארזא והכי קאמר מתירין פקיעי עמיר ומפספסין והוא הדין לכיפין
אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר אמר רב חסדא מאי טעמא דרב הונא קסבר למיטרח באוכלא
טרחינן לשוויי אוכלא לא משוינן. ופירש רש"י הן הן פקיעין הן הן כיפין. כולם קשים
של שבלים הם מיהו פקיעין שאינם קשורים אלא בשני ראשין: כיפין. קשורין שלשה: זירין דארזא.
ענפים לחים של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחים ראויים לבהמה ורוב בני אדם מניחים אותם
לעצים. רב יהודה אמר הן הן פקיעין הן הן זירין פקיעין תרי זרין תלתא כיפין דארזא והכי
קאמר מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי מפספסינן אבל לא
את הזירין לפספוסי אלא להתיר אמר רבא מאי טעמא דרב יהודה קסבר שוויי אוכלא משוינן מיטרח
באוכלא לא טרחינן. ופירש רש"י הן הן פקיעין הן הן זרין. שניהם בקשין של שבלים
ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא את הזירין אפספוס קאי: והכי קאמר מתירין פקיעי
עמיר. דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס
לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלין ופספוס לתענוג בעלמא הוא ומיטרח באוכל בדבר שהוא
כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא
אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אגדיהן כפקיעין דהתרת אגדיהן שוויי אוכלא הוא. ואיתותב
רב הונא וסליק בקשיא וקם לה הלכתא כרב יהודה ובקצת נוסחי הלכות הרי"ף (סז.) כתוב
בסברת רב יהודה אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר וכתב הר"ן (ד"ה גמ'
אבל) דטעמא מפני שכיון שקשור בשלשה מקומות הוי טירחא יתירא ואסיר אבל רש"י גורס
כמו שכתבתי בתחלה וכן גורס הרא"ש (סי' ב): והרמב"ם כתב בפרק כ"א (הי"ח)
ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני
הטורח שבהם וכתב הרב המגיד שאי אפשר ליישב דבריו לא כאוקימתא דרב הונא ולא כאוקימתא
דרב יהודה. ולי נראה דאפשר לומר שהרמב"ם מפרש דלרב הונא פקיעין וכיפין תרווייהו
אלומות גדולות נינהו אלא דפקיעין קשורין בשני ראשין וכיפין בג' ראשין וזירין הן אלומות
קטנות שדומות לענפי האילן הרכים והיינו דקאמר זירין דארזא והכי קאמר מתירין פקיעי עמיר
ומפספסין והוא הדין לכיפין ואף על גב דבלא התרה ופספוס לא חזו לאכילה גמורה כיון דחזו
לאכילה קצת שפיר דמי למיטרח בהו דלא מיתסר למיטרח אלא במידי דלא חזי לאכילה כלל דוקא
דשוויי אוכלא לא משוינן וזירין שהן אלומות קטנות כיון דבלא התרה כלל חזו לאכילה גמורה
אסור להתירם משום דהוי טירחא שלא לצורך כלל ולפי זה טעמא דרב חסדא לא קאי אזירין ורב
יהודה סבר דפקיעין וזירין תרוייהו אלומות גדולות אלא דפקיעין קשורין בשני ראשין וזירין
קשורין בג' וכיפין הן אלומות קטנות כענפי האילן שהם רכין והיינו דקאמר כיפין דארזא
והכי קאמר מתירין פקיעי עמיר שהן אלומות גדולות הקשורות בשני ראשין אבל פספוסי לא משום
דכיון דבלאו הכי חזו לאכילה מיטרח טירחא יתירא באוכלא לא טרחינן דכיון דגדולות נינהו
הוי פספוס דידהו טרחא יתירא. וכיפין שהן אלומות קטנות פספוסי נמי מפספסינן משום דלית
בהו טרחא יתירא. אבל לא את הזירין שהן אלומות גדולות לפספוסי ואף על גב דאתי בקל וחומר
מפקיעין שאינם קשורין אלא שני קשרים ואפילו הכי אין מפספסין מכל מקום איצטריך למיתני
דאין מפספסין למידק מינה אבל מתירין ואף על גב דטירחא גדולה היא שהם קשורים ג' קשרים
משום דכיון דאם אינו מתירם לא חזו לאכילה מיטרח טירחא יתירא כדי לשוויי אוכלא טרחינן
וקיימא לן כרב יהודה ולפיכך סתם וכתב דאלומות קטנות מפספסין דהיינו כיפין אבל אלומות
גדולות בין פקיעין בין זירין מתירין ואין מפספסין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף ד
קשין של שבלים שקושרים בשנים או בג'
מקומות, * מותר להתירן כדי שתאכל מהן הבהמה. הגה: (יב) וי"א דלא שרי להתיר
* רק בקשר שאינו של קיימא (הגהות אלפסי). אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים
באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם, דשוויי אוכל בדבר שאינו אוכל, מותר (יג) לעשותו
אוכל, אבל מיטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה, לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ד
(יב) ויש אומרים וכו' - כתב בתו"ש
וכן בספר בית מאיר דכו"ע ס"ל הכי ומפני שלא מצא דין זה מפורש רק במקום אחד
כתב יש מי שאומר ועיין בחידושי רע"א בשם מהריק"ש דדעתו דהרמב"ם חולק
ע"ז. ומ"מ לדינא אין להקל דדעת רש"י והרמ"ך ג"כ דיש קושר
ומתיר אף באוכלי בהמה וכמו שכתבתי לעיל בסימן שי"ז ס"ה בבאור הלכה ובח"א
כתב דגם הרמב"ם מודה דבקש ותבן יש קושר ומתיר:
(יג) לעשותו אוכל - משום צערא דבהמה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ד
* מותר להתירן - כן הוא גירסת רש"י
והרא"ש דאף בתלתא מותר להתיר וגירסת הרי"ף ולא להתיר ובהגהות הגר"א
כתב שדבריו נכונים מאד וכן בפיר"ח שבידינו משמע שגרס כהרי"ף אבל ביאורו הוא
בדרך אחר ואולי דגם כונת הגר"א כן:
* רק בקשר וכו' - עיין לקמן בסימן
תרנ"א בטור והוא נובע מסוכה ל"ג ע"ב דאם הוא אגוד כאגודות של ירק לא
הוי קשר של קיימא:
2)
אין חותכין שחת וחרובין לפני הבהמה
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
ח ואין מחתכין השחת והחרובין לפניה וכו'. משנה בפרק מי שהחשיך (קנה.) אין
מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה ומפרש טעמא בגמרא לרבי
יהודה דקיימא לן כוותיה משום דמיטרח באוכלא הוא כלומר דבלא חיתוך נמי חזו לאכילה ומשמע
שאם לא היו ראויים לאכילה בלא חיתוך כגון שהיו יבשים או שהיתה הבהמה עייר קטן שאף השחת
קשה לו וצריכה חיתוך שוויי אוכלא הוא ושרי ונראה שהרי"ף והרא"ש ורבינו לא
כתבו זה מפני שסמכו על מה שכתבו בסמוך דשוויי אוכלא משוינן: והרמב"ם כתב בפרק
כ"א (הי"ח) וז"ל המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב
לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה
כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות וכתב
הרב המגיד שבמקצת נוסחאות כתוב שאין טחינה אלא בפירות וכתב שלא הבין אחת מהן אבל זו
שגורסין אלא נראית יותר ונראה לי שטעמו מפני שהנוסחא שאין כתוב בה אלא אי אפשר להעמידה
כלל דהיכי קאמר שאין טחינה בפירות והא שחת וחרובין פירות נינהו וקאסר לחתכם משום דנראה
כטוחן ואין לומר דהכי קאמר מאי טעמא שחת וחרובין אינו אסור לחתכם אלא מפני שנראה כטוחן
אבל אינו חייב מפני שאין טחינה בפירות דאם כן לא היה לו להפסיק ביניהם באבל מחתכין
את הדלועין לפני הבהמה וכו' לפיכך נראה לו [להרב המגיד] שעיקר הנוסחא שאין טחינה אלא
בפירות כלומר ומשום הכי אסור לרסק שחת וחרובין דפירות נינהו אבל דלועין ונבלה מותר
לחתכם דלאו פירות נינהו הילכך לא מיחזי כטוחן אלא שקשה לו דלועין נמי פרי נינהו ולא
גרעי מירק ומפני כך כתב שלא הבין אחת מהנוסחאות, ולי נראה דיותר נכון לגרוס שאין טחינה
בפירות וטעמא הוא דיהיב לפיטורא דמרסק שחת וחרובין כדפרישית ואף על פי שהפסיק ביניהם
במחתכין את הדלועין איכא למימר דבתר דסיים כל הני דיני אהדר למיהב טעמא לפיטורא דמרסק
שחת וחרובין: וכתב בתשובת הרשב"א (ח"ד סי' עה) קשה לי על הרמב"ם
דבגמרא משמע דטעמא דאין מרסקין שחת וחרובין הוי משום דמיטרח באוכלא הוא והרמב"ם
נתן טעם לפי שנראה כטוחן ולי נראה דמשום דטעמא דמיטרח באוכלא לא סגי אלא לשחת וחרובין
שהן רכים אבל לקשין דלית בהו משום מיטרח באוכלא משמע דשרי לפיכך נתן הרמב"ם טעם
משום טוחן דהאי טעמא שייך אף בקשין ואף על גב דבגמרא אסיקנא לרב הונא בקשיא מדאסרה
מתניתין לרסק שחת וחרובין דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ולא שני דטעמא משום טוחן היינו
משום דמשמע ליה לתלמודא דבההוא פירקא לאו בדיני טוחן עסיק תנא אלא בדיני מיטרח באוכלא
או שוויי אוכלא וכדקתני רישא מתירין פקיעי עמיר וכו':
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף ח
(כב) <ה> אין חותכין שחת (פי'
ירק של תבואה שנקצר טרם נתבשלה התבואה) וחרובין לפני הבהמה, בין דקה בין גסה, משום
(כג) דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ח
(כב) אין חותכין שחת וכו' - אפילו
חתיכות גדולות דלית בהו משום טחינה:
(כג) דבלא חיתוך וכו' - ומוכח מזה
דמיירי ברכין אבל בחרובין קשין שאינם ראויים בלתי חיתוך מותר דבכלל שווי אוכלא הוא
וכ"ז בחתיכות גדולות קצת אבל דקות אסור משום חשש טחינה אם מחתך להאכילם לאחר זמן:
3)
אין אובסין את הגמל
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה לה
אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך
שהוא מאכיל בחול שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו, כיצד לא יאכיל כ הגמל בשבת מאכל שלשה או ארבעה ימים ולא ירביץ עגל וכיוצא
בו ויפתח פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת, וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים
למקום שאינן יכולין להחזיר, אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן
לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר, וכן מאכיל העוף בידו
במקום שיכול להחזיר ואין צריך לומר שיתן לפניהן והן אוכלין.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
ט אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין. משנה שם (קנה:) ובגמרא
(שם) מאי אין אובסין אין עושין לה אבוס בתוך מעיה כלומר שמאכילה כל כך עד שמרחיבין
בני מעיה כאבוס:
ט ולא מאמירין העגל אבל מלעיטין. גם זה שם במשנה ואיפליגו אמוראי בפירושה
והלכה כרב יהודה דאמר המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר משום
דתניא כוותיה איזו היא הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן כרשינין בפני עצמן ומים
בפני עצמן ופירש רש"י מאכילה מעומד שכל זמן שאינו מרביצה אינו יכול לתחוב כל כך
ויכולה להחזיר. ונותן כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן דכשמאכילה בבת אחת המים מבליעין
את הכרשינין לתוך בית בליעתה על כרחה ורבינו קיצר בזה שלא כתבו והרי"ף (סז.) והרא"ש
(סי' ג) העתיקו הברייתא וכן כתב גם כן הרמב"ם בפרק כ"א (הל"ה):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף ט
(כד) אין אובסין את הגמל, * דהיינו
שמאכילה בידו כל כך עד שמרחיבין בני מעיה כאבוס; ולא דורסין, דהיינו שדורס לו מאכל
בגרונו למקום (כה) שאינו יכול להחזירו, אבל מלעיטין. אין מאמירים את העגלים, אבל מלעיטין;
איזו המראה, (כו) למקום שאינה יכולה להחזיר; הלעטה, * למקום שהיא יכולה להחזיר.
הגה: * ודין (כז) תרנגולים ואווזים כדין עגלים (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ט
(כד) אין אובסין וכו' - כ"ז משום
טרחא טרחא יתירה:
(כה) שאינו יכול להחזירו - שתוחב לה
לפנים מבית הבליעה:
(כו) למקום שאינה וכו' - ומשמע בגמרא
דכל שאינו מרביץ את הבהמה אין יכול לתחוב כ"כ בעומק ומקום שיכול להחזיר הוא:
(כז) תרנגולים ואווזים וכו' - דהיינו
שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו. ואווזות שמפטמים אותם והורגלו
בחול לאכול ע"י המראה ואין אוכלין בענין אחר מותר לומר לעו"ג להמרותן משום
צער בע"ח אך לא ימרה אותן כ"א פ"א ביום אף שרגילין לאכול שני פעמים
ביום כ"כ בתשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה
אף ע"י ישראל משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן עכ"ל המ"א
בסימן ש"ה סקי"ב אבל בספר א"ר החמיר שלא להמרות ע"י ישראל וכדעת
מהרש"ל האוסר בזה וכן בנתיב חיים מחמיר בזה אח"כ מצאתי במאירי ובחידושי הר"ן
שנדפס מחדש על שבת משמע ג"כ דעתם כדעת האוסרין ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ט
* דהיינו שמאכילה בידו כ"כ וכו'
- הנה מרש"י משמע דג"ז מיירי שתוחב בגרונו למקום שאינו יכול להחזיר אבל מרמב"ם
משמע דכיון שמאכילו הרבה כמאכל שלשה ימים אפילו לא תחב בגרונו כלל ג"כ אסור ולפיכך
נייד מפירש"י דהיה קשה ליה מאי שוב אין דורסין דנקט במשנה אבל לדידיה תרי מילי
נינהו:
* למקום שיכולה להחזיר - בחידושי מאירי
משמע קצת דדוקא ביד ולא בכלי:
* ודין תרנגולים ואווזים וכו' - עיין
במשנה ברורה מש"כ בשם א"ר ונתיב חיים לאסור המראה ע"י ישראל בשבת בכל
גוונא ובספר שיורי ברכה כתב בשם אחד מהגדולים דהלואי לא ילעיטו לעולם שעוברים על
כמה איסורים וכו' וידוע שלפעמים הוושט נקוב ולאו אדעתייהו ואוי למורים כשאינם משגיחים
ע"ז:
4)
מותר ליתן מאכל בפיהם של תרנגולים
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה לו
במה דברים אמורים במי שמזונותיו עליו
כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין, אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר
ויוני שובך ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים, ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי
עשבים מחוברים והיא אוכלת, אבל לא יעמיד אותה על גבי דבר שהוקצה אבל עומד בפניה כדי
שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו, וכן ביום טוב.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
י - יא ומהלקטין לתרנגולין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך
אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדסיאות. משנה שם ובגמרא מתיב לרב יהודה
דאמר דהמראה נמי ביד היא ואפילו הכי אסור מדתניא מהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר
שמלקיטין ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין מאי מהלקטין
ומאי מלקיטין וכו' ושני רב יהודה לעולם מהלקטין דספי להו בידים מלקיטין דשדי ליה קמיה
ודקשיא לך יוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לא הני מזונותן עליך והני אין מזונותן
עליך כדתניא נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זה
לזה זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא אין נותנין
מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים וכו' מאי טעמא
לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך וליטעמיך מאי איריא מיא אפילו חיטי
ושערי נמי לא אלא שאני מיא דשכיחי באגמא: וכתב הר"ן (סז. ד"ה מדאמרינן) ומדאמרינן
בגמרא וליטעמיך וכו' ומפרקינן שאני מיא דשכיחי משמע לי דמזונות דלא שכיחי כגון חיטי
ושערי מותר ליתן לפני יוני שובך אף על פי שאין מזונותן עליך ודקתני ואין מלקיטין ליוני
שובך ויוני עלייה במזונות דשכיחי קאמר ולפיכך תמיהני מהרמב"ם שכתב בפרק כ"א
מהלכות שבת (הל"ו) אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני שובך ויוני עלייה
ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים ולא חילק בין שכיח ללא שכיח וכן הרי"ף
לא הזכיר מזה כלום ולא ידעתי למה עכ"ל ומתוך דבריו ניכר שהוא גורס שאני מיא דשכיחי
באגמא בלא אלא ומפני כך עלה על דעתו שהם דברי רב אשי שבא לתרץ מאי טעמא לא תני מתניתין
דאין נותנין לפניהם חיטים ושעורים כיון דאין מזונותן עליך ושני דלא אסור לפני מי שאין
מזונותן עליו אלא מים משום דשכיחי אבל חיטי ושערי מותר ולפי זה ברייתא דאין מלקיטין
דיוני שובך וכן ברייתא דאין נותנין מזונות לפני חזיר במים דוקא היא אבל שאר דברים שרי
ואין זה במשמע דמזונות קתני ומים לא זייני כדאיתא בריש פרק בכל מערבין (עירובין כו:)
הילכך ודאי גירסא דידן עיקר דגרסינן אלא שאני מיא דשכיחי והכל הוא דברי האומר וליטעמיך
כלומר לא תידוק ממתניתין דבשאין מזונותן עליך אין נותנין לפניהם מזונות דאם כן אמאי
נקט מיא ולא נקט מזונות הילכך איכא למימר דלא אסר אלא מיא דשכיחי באגמא אבל חיטי ושערי
אפשר דאף על גב דאין מזונותן עליך שרי כיון דלא שכיחי ומיהו לענין הלכה נקטינן כסתם
ברייתא דקתני אין נותנין מזונות לפני חזיר מפני שאין מזונותיו עליך וכל מזונות במשמע
וכרב אשי דסבירא ליה הכי ואף על גב דאידחי לה דיוקא דמתניתין לא אידחי דינא משום הכי
הילכך שום מזון אין נותנין לפני מי שאין מזונותיו עליך וכדברי הרי"ף והרמב"ם
ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף י
מותר ליתן מאכל (כח) בפיהם של תרנגולים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף י
(כח) בפיהם - היינו למקום שיכולים
להחזיר והוא הדין עצמו שזכר רמ"א מקודם וקצת פלא על רמ"א מה הוסיף בזה אחרי
שנזכר בשו"ע בהדיא ואפשר כדי שלא נטעה בכונת המחבר. ודע דהא שמתירין למקום
שיכולין להחזיר היינו דוקא אם הוא זהיר אז שלא לטלטלה דכל בע"ח הם מוקצים וכנ"ל
בסימן ש"ח ס"מ ע"ש:
5)
אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך
ויוני עליה
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף יא
אין נותנין מים ולא מזונות (כט) לפני
דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, (ל) ו ולא לפני חזיר; אבל נותנין לפני אווזין
ותרנגולים * ויוני בייתות וכן (לא) ז לפני כלב שמזונותיו עליך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף יא
(כט) לפני דבורים ולא לפני וכו' -
אפילו הם שלו מ"מ אין מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא וטרחא שלא לצורך היא:
(ל) ולא לפני חזיר - דאין מזונותיו
עליו לפי שאסור לגדלו וכדאיתא בח"מ סימן ת"ט. ואם נפלו לו בפרעון חובו שמותר
להשהותן עד שימצא למכרן בשויין מקרי מזונותן עליך ומותר ליתן להם מזונות:
(לא) לפני כלב - ואפילו כלב שאינו
מגדלו בביתו מותר דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כמו שאחז"ל שחס הקב"ה
עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים ועיין בא"ר.
ולפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר דאסור משום דאסור לגדל חזירים וכלב רע [אחרונים].
יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:
6)
מותר להאכיל תולעת המשי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
יב מצאתי כתוב בתשובה בשם רבינו [האי] מותר להאכיל בשבת תולעת המשי שהרי
מזונותיו עליך ולא אפשר בהשטה ע"כ וכן מצאתי עוד בתשובת ה"ר צמח בר' שלמה
בר' שמעון ז"ל (יכין ובועז ח"ב סי' יח) להתיר דהני תולעים לא גריעי מאווזים
ותרנגולים ויוני הרדסיאות שמזונותן עליך כיון שאינם יוצאים מן הבית חוצה כדבורים ויוני
שובך ואין לאלו התולעים אלא מה שנותן להם האדם ולפיכך דבר פשוט הוא שנותן לפניהם עשבים
לאכול ולפזר לפניהם עלי התותים וזולתם שלא אסרו אלא הזירין וכיוצא בו שיש לו ג' אגדין
ויש בו טורח הרבה אבל מתירין פקיעי עמיר ואיני רואה בזה שום חשש איסור אלא אם כן הוא
מקום שנהגו בו איסור להחמיר על עצמן עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף יב
מותר * (לב) להאכיל <ו> תולעת
המשי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף יב
(לב) להאכיל וכו' - לפי שמזונותיהן
עליך שאין לו מה שיאכל כ"א מה שנותן לו האדם ודמי לאווזין ותרנגולין. ובטלטול
הם אסורין כשאר בע"ח [פמ"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף יב
* להאכיל תולעת המשי - עיין בב"י
דהיינו שנותן לפניהם עשבים לאכול ומפזר לפניהם עלי התותים וזולתם ע"ש [וע"כ
דהפזור משוי להו אוכלא דאל"ה היה הפזור אסור וכנ"ל ולשון הב"י דחוק
מאד לפ"ז וצע"ק] וכתב בברכי יוסף לגרוף מתחתיהם שיורי העלים היבשים אפילו
הם מאוסים שאינם ראוים לשאר בע"ח אם תולעת המשי אינם אוכלים ביום ההוא עד שיגרפו
שיורי העלים מתחתם ואז הם מסתכנים בסבתם גורפין אותן כלאחר יד שלא כדרך גריפתן בחול: