רי"ף שבת דף סז:
גמ' שבת דף קנה:-קנו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 51:45 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 20:50
דקות
1)אין גובלין מורסן לבהמה או
לתרנגולים
2)אין מגבלין קמח קלי, הרבה, שמא יבא
יז ללוש קמח שאינו קלי
3)מחתכין דלועין לפני בהמה, והוא
שנתלשו מאתמול
4)מחתכין נבילה לפני הכלבים אפי'
נתנבלה היום
1)
אין גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה לד
המורסן אע"פ שאינו ראוי ח לגבול
אין גובלין אותו שמא יבוא לגבול העפר וכיוצא בו, ט ונותנין מים על גבי מורסן ומוליך
בו התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו שלא יראה כלש, אם לא נתערב מנערו י מכלי לכלי
עד שיתערב ונותן לפני התרנגולין או לפני השוורים, ומותר לערב המורסן על דרך זו בכלי
אחד ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו
כוריים.
רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה טז
והמרקד כגרוגרת חייב. הלש כגרוגרת חייב והמגבל את העפר הרי זה תולדת
לש, וכמה שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, ואין גיבול באפר ל ולא בחול הגס ולא
במורסן ולא בכיוצא בהן, והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום
לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה. +/השגת הראב"ד/ ואין גבול באפר ולא בחול.
א"א כמדומה אני שטעה בזה שהוא סבור שאם נתן בהם מים וגבלן שאינו חייב משום לישה
כמו שהוא חייב בזרע שומשמין וזרע פשתן, וזהו שבוש גדול שלא אמרו אפר אינו בר גיבול
אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדה חייב.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
ג אין גובלין המורסן לפני הבהמה אבל נותנין בו מים וכו'. בפרק מי שהחשיך
(שבת קנה:) תנן נותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואוקימנא לה בגמרא כרבי יוסי ברבי
יהודה דאילו לרבי אסור ליתן מים על גבי מורסן וכתבו הרי"ף (סז:) והרא"ש
(סי' ג) דהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפרק
כ"א (מהל' שבת הל"ד) וכתב הרב המגיד בסוף פרק ח' (הט"ז) שהטעם מפני
שהמורסן אינו בר גיבול ולכך אפילו יגובל לא יהא בו חיוב אלא איסור מדבריהם ומתוך כך
הותר נתינת מים מדבריהם עכ"ל וזה על פי דעת הרי"ף (ביצה יח.) ורש"י
(ד"ה וקיטמא) שפירשו בפרק המביא כדי יין (לב:) דהא דאמרינן וקיטמא שרי היינו לומר
שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו ביום טוב וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק ח'
(הט"ז) וזה לשונו ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהם, אבל
התוספות כתבו בפרק קמא דשבת (יח. ד"ה אבל) ובפרק המביא כדי יין (ביצה שם ד"ה
וקיטמא) דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי וכן דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם
בסוף פרק ח' וזה לשונו כמדומה אני שטעה בזה שהוא סבור שאם נתן בהן מים וגבלן שאינו
חייב משום לישה וזהו שיבוש גדול שלא אמרו אפר לאו בר גיבול הוא אלא שאינו מחוסר גיבול
ובנתינת מים לבדה חייב עכ"ל וכתב הרב המגיד עליו וכדעתו דעת האחרונים, ואף על
פי שלא הזכירו התוספות והראב"ד אלא אפר נראה דהוא הדין למורסן דהא בהדיא אמרו
בפרק מי שהחשיך (קנה:) דמורסן לאו בר גיבול הוא כדרך שאמרו באפר וכיון דלפי דבריהם
גיבול מורסן מיתסר מדאורייתא טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה דשרי ליתן מים על גבי מורסן
לאו מטעמא שכתב הרב המגיד הוא אלא משום דכיון דבנתינת מים לא מיחייב לרבי יוסי ברבי
יהודה אף על פי שחכמים גזרו עליו כדמשמע מדקתני בפרק מי שהחשיך רבי יוסי ברבי יהודה
אומר אינו חייב עד שיגבל דאלמא חיובא ליכא אבל איסורא מיהא איכא הני מילי בקמח שאין
בו צורך ליום אבל במורסן שיש בו צורך היום להאכיל לחיה ועוף לא גזור ומיהו בעיקר דינא
פליג סמ"ג (לאוין סה יג. ד"ה הלש) שהוא פוסק הלכה כרבי דאסר ליתן מים למורסן
משום דסתם מתניתין בפרק קמא (שם) כוותיה והא דשרי בפרק מי שהחשיך (קנו.) להוליך המקל
שתי וערב דוקא כשנתן מים מערב שבת וכן כתוב בסמ"ק (סי' רפב עמ' רפד) וכן כתב בעל
התרומה (סי' רכ) והזכירו רבינו בסמוך. ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש
מסכימים לדעת אחת הכי נקיטינן:
ומ"ש רבינו ומעביר בו במקל וכו'.
בפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשיה דגביל
וספי ליה לתוריה בטש ביה אתא אבוה אשכחיה א"ל הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב גובלין
[וכו'] והני מילי הוא דמשני היכי משני אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב והא
לא מערב שפיר אמר רב יהודה מנערו לכלי אחר ופירש רש"י שתי וערב פעם אחת מוליך
המקל שתי ופעם אחת ערב נראה מדבריו שאינו רשאי להוליך המקל יותר מפעם אחת שתי ופעם
אחת ערב אבל הרי"ף (סז:) פירש כלומר מוליך התרווד שתי וערב ואינו חושש כיון שאינו
ממרס בידו ולא מסבב התרווד וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (הל"ד) נראה מדבריהם
דאפילו כמה פעמים מוליך התרווד שתי וערב ואינו חושש כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב
אותו:
ומה שכתב ואפילו כוריים יכולין ליתן
לפני בהמה אחת. שם אמר רב מנשיא חד קמי חד תרי קמי תרי שפיר דמי תלתא קמי תרי אסור
רב יוסף אמר אפילו קביים עולא אמר אפילו כור ואפילו כוריים. ופסקו הרי"ף (שם)
והרא"ש (סי' ד) כעולא דאמר אפילו כור ואפילו כוריים וכן פסק הרמב"ם בפרק
כ"א (שם) ופירש רש"י חדא מדה שרגילין לתת לפני בהמה מותר לתת לפניה בשבת
וכן תרתי קמי תרתי האוכלות באבוס אחד אבל תלתא קמי תרתי הואיל ובחול לא יהיב להו כי
האי הוי טירחא דלא צריך וכל שכן תרתי קמי חדא. אבל הר"ן (סז: ד"ה מהו לפרק)
פירש דלענין מנערו מכלי לכלי קאמר דמדה אחת שרגילין לתת לפני בהמה מותר לפרוק ולנער
בשבת וכן תרתי קמי תרתי האוכלות באבוס אחד אבל תלתא קמי תרתי הואיל ובחול לא יהיב להו
כהאי גוונא לא ואסיקנא אפילו כור ואפילו כוריים עכ"ל והרמב"ם כתב בפרק כ"א
(שם) וזה לשונו ומותר לערב המורסן בדרך זו בכלי אחד ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני
כל בהמה ובהמה ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו כוריים עכ"ל וזה על דרך פירוש
הר"ן אלא שהרמב"ם אינו מתיר לגבל יותר מהצריך לבהמות שיש לו ומדברי הר"ן נראה שהוא מתיר לגבל יותר ממה שהן צריכות ואין
ספק שדברי הרמב"ם נראין מפני שאף על פי שאינו מגבל אלא בשינוי מכל מקום טירחא
דלא צריך אמאי נישרי ליה אלא שלפי זה קשה הא דקאמר תלתא קמי תרי אסור ואתא רב יוסף
ואיפליג ושרי אפילו קביים ועולא שרי אפילו כוריים ואם איתא דעולא נמי לא שרי לגבל יותר
מהצריך לבהמותיו הא רב מנשיא לא אסר אלא תלתא קמי תרי אבל תלתא קמי תלתא שפיר דמי ואפשר
דאפילו כוריים נמי שרי כל שהוא צריך לבהמותיו ומאי אתא לאשמועינן עולא ואפשר שהיה גורס
הרמב"ם תלתא קמי תלתא אסור והשתא אתי שפיר דאיפליג עליה עולא ושרי לגבל יחד כור
או כוריים: כתב הר"ן בפרק מי שהחשיך (שם ד"ה אפנקסיה) שנראה מדברי הרמב"ן
(מלחמות שם) דהא דשרינן לגבל מורסן על ידי שינוי דוקא לתורי אבל לתרנגולים בכל גווני
אסור והוא ז"ל כתב על זה ולא ידעתי מנין לו אי משום דתנן במתניתין אבל לא גובלין
ההיא בגיבול גמור עסקינן ומכיון שמצינו בגמרא דלשוורים שרי על ידי שינוי למה לא נלמוד
ממנה לתרנגולין דא ודא אחת היא וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"א (שם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף ג
* (ה) אין גובלין * (ו) א מורסן לבהמה
או לתרנגולים; (ז) <א> אבל נותנים בו מים * ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב,
(ח) כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד או המקל, מותר. ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב;
ומותר לערב המורסן כדרכו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה ב ונותן לפני כל בהמה ובהמה;
ומערב בכלי אחד (ט) אפי' כור ואפי' כורים. (י) <ב> יש אוסרים ליתן מים על גבי
מורסן בשבת, ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום
((יא) וע"ל סי' שכ"א סי"ו גבי שום וחרדל כיצד נוהגין).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ג
(ה) אין גובלין וכו' - אף דאינו
בר גיבול מ"מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש [רמב"ם] ודעת הרבה
ראשונים דאף במורסן חייב משום לש ועיין בבה"ל:
(ו) מורסן - ואין חילוק בין אם מגבל
הרבה או מעט מעט:
(ז) אבל נותנים בו מים - ואם מותר
ליתן מים לתוך הקמח באופן זה עיין בט"ז שכתב דזה תליא בשיטת הפוסקים דלהרמב"ם
אסור ולשארי פוסקים מותר. וכל זה לדעה קמייתא זו אבל לדעת הי"א שהובא בסוף הסעיף
דס"ל דאפי' לתוך המורסן אסור ליתן מים משום דנתינת המים זהו גיבולו כ"ש לתוך
הקמח דהוא בכלל גיבול:
(ח) כיון שאינו וכו' - אבל אם ממרס
או מסבב בהתרווד נראה כלש:
(ט) אפילו כור וכו' - והוא ששיעור
זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל"ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא:
(י) יש אוסרים וכו' - הוא דעת בעל
התרומות וסייעתו דפוסקין כרבי דס"ל דבנתינת מים לחוד חייב משום גבול בקמח ובמורסן
ובאפר ובכל דבר וע"כ צריך שיתן עליו המים מבעוד יום ואפ"ה אסור לגבל למחר
להדיא אם לא בהולכת שתי וערב וכנ"ל:
(יא) ועיין לעיל סימן שכ"א וכו'
- ר"ל דשם נתבאר דנוהגין להחמיר כסברת בעל התרומה וכתב הח"א דבשעת הדחק
יש להתיר ע"י א"י שהא"י יתן המים בשבת ויגבל ע"י שינוי הנ"ל.
ואם המים היו רותחין אסור אפי' ע"י א"י לערות מכלי ראשון משום מבשל אלא יערה
הא"י מתחלה המים לכלי שני ואח"כ ישפוך המים על המורסן. ודע דמורסן הנזכר
בשו"ע הוא קליפת התבואה הנשארת בנפה כשמנפין את הקמח ולענין מוץ הנושרת בעת הדישה
לא נזכר פה בשו"ע ועיין בבה"ל שבארנו דלענין מוץ בודאי יש ליזהר שלא ליתן
המים בעצמו בשבת דלהרבה גדולי הראשונים חייב בזה משום לש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ג
* אין גובלין וכו' - הנה בענין
נתינת מים למורסן פליגי בזה רבי ור' יוסי ב"ר יהודה רבי מחמיר [ולדידיה יש חיוב
חטאת בזה דס"ל נתינת מים זהו גיבולו] ור' יוסי בר"י מיקל לכתחלה ויש סתם
משנה בפרק בתרא דשבת כר"י ב"ר יהודה ובפ"ק כרבי ודעת הרי"ף והרמב"ם
והרא"ש לפסוק כסתמא בתרא להקל אף דבעלמא קי"ל הלכה כרבי מחבירו הכא סתמא
בתרא עדיף ויש פוסקים שסוברין [היינו הרא"ם ובעה"ת וסמ"ג וסמ"ק
והובאו דבריהם בהגה"מ וגם במרדכי ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל] דכיון
דחולקין הסתמות אהדדי הדרינן לכללא דהלכה כרבי מחבירו ודעת המחבר בעצם הדין להקל בנתינת
מים ותפס הדעה האחרונה רק בשם י"א משום דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם
קיימי בזה בחדא שיטתא ובאמת כן הוא ג"כ דעת הר"ח והרז"ה והרמב"ן
במלחמות והר"ן והרוקח והא"ז ורבינו ירוחם והמאירי כולם פסקו כר' יוסי ב"ר
יהודה. וכן ה"ה דפליגי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה בנתינת מים לתוך הקמח והעפר
והטיט דרבי מחייב ור' יוסי בר"י פוטר עד שיגבל ומ"מ יש איסור דרבנן אפילו
לר' יוסי בר"י בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט שמא יבוא לגבל והא דהתיר במורסן
לכתחלה דעת הרמב"ם משום דאפילו כי גבלו לית ביה איסור דאורייתא וכדלקמיה ולכך
לא גזרו על נתינת המים וי"א דטעם ההיתר הוא משום שצריך להאכיל לבהמה ולעוף ולכך
לא גזרו רבנן ולפי טעם זה גם בקמח יהיה מותר נתינת המים כשהוא צריך להאכיל לעופות וכמו
במורסן ע"י שינוי [מט"ז ופמ"ג] ודע עוד דבדיעבד אם גבל מורסן דעת הרמב"ם
דפטור משום דלאו בר גיבול הוא וה"ה באפר או חול הגס וכן הוא דעת הרי"ף ורש"י
בפ"ד דביצה דבאפר דאינו בר גיבול אפילו כי גבלו פטור אבל הרבה מהראשונים חולקין
ע"ז [הלא המה התוס' בשבת י"ח והראב"ד בפ"ח דהלכות שבת והרא"ש
בפ"ד דביצה והר"ן והרשב"א שם] וס"ל להיפוך כדעת אביי דבדבר דאינו
בר גיבול תיכף משנתן בו מים חייב וע"כ באפר או חול הגס חייב תיכף משנתן בו מים
אך מורסן מיקרי לדידהו בר גיבול ולכך פטור בעת נתינת המים וחייב כשגבלו כמו קמח. וכ"ז
במורסן אבל במוץ פשוט דאינו בר גיבול לכו"ע ולדעת אלו הראשונים יש בהו חיוב חטאת
כשנותן בו מים בשבת:
* מורסן - עיין במ"ב שכ' בין
רב או מעט ולא הותר מעט מעט כ"א בקלי ואף דהמ"א הביא בשם הרמב"ן במלחמות
דמעט מעט מותר אפילו שלא ע"י שינוי המעיין שם היטב במלחמות בסוף המסכת יראה דאין
ראיה כלל דמה שכתב שם כולן מותרין הכוונה היינו בין לעבה בין לרכה בקלי וכ"כ בהדיא
בחידושיו והטעם דלא התירו זה אלא במאכל אדם ולא לטרוח בשביל מאכל בהמה א"נ דמורסן
לבהמה מתאכלי אפילו אם אינו מגבל כל צרכו [היינו רק ע"י שינוי דהעברת שתי וערב]
לכך לא רצו להקל בזה ע"י התירא דעל יד על יד עי"ש בחידושיו. אח"כ מצאתי
בספר קרבן נתנאל שגם הוא הסכים דלא כהמ"א וכתב דאין מהמלחמות ראיה וכוון האמת
בדברי הרמב"ן וכמו שכתבנו:
* ומעביר בו וכו' - עיין בב"י
וב"ח שמצדדין לומר דאפילו מעביר כמה פעמים שתי וערב שפיר דמי כיון שאינו ממרס
בידו ולא מסבב בהמקל:
2)
אין מגבלין קמח קלי, הרבה, שמא יבא יז ללוש קמח שאינו קלי
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה לג
מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין
קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט, אבל תבואה
שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי היא כחול והיא הנקראת שתית
מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה
כלש וצריך לשנות, כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
יד קמח של קליות שנתייבש בתנור וכו'. בפרק מי שהחשיך (קנה:) תנו רבנן אין
גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין מאן יש אומרים אמר רב חסדא רבי יוסי ב"ר יהודה
היא והני מילי הוא דמשני היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד ושוין שבוחשין את השתית
בשבת ושותין זיתום המצרי והא אמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא ברכה והוא דמשני היכי
משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית בשבת נותן את השתית ואחר
כך נותן את החומץ. ופירש רש"י קלי. קמח של תבואה שנתייבש כשהן קליות בתנור ועושין
ממנו שתית משמן ומים ומלח שמערבין בו: רבי יוסי ב"ר יהודה היא. דאי רבי לא מהני
ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב ואפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרן גבי מורסן אבל לרבי
יוסי ב"ר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש ואזיל: שבוחשין. בתרווד
דהיינו גובלין: בעבה. אין גובלין: ברכה. בוחשין שאין זו לישה. ועל יד על יד פירש הרי"ף
(סז:) מעט מעט ופסקו הרי"ף והרא"ש (סי' ג) הלכה כרבי יוסי ב"ר יהודה
ומשמע מגירסת הגמרא ומדברי רש"י דזהו שתית זהו קלי. ולפי זה על יד על יד שרי לגבל
לגמרי אפילו בעבה וברכה שרי אפילו טובא והוא שיתן השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ
וכן כתב הר"ן (שם ד"ה ושוין) וכך הם דברי רבינו וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"א
(הל"ג) בשם הרמב"ן (קנו ד"ה גובלין) והרשב"א (חי' שם) אלא שחידש
לומר דלרבי יוסי ב"ר יהודה בעבה נמי מותר אפילו טובא והוא שיתן השתית תחלה ואחר
כך יתן את החומץ דכי מקשינן והאמרת אין גובלין היינו דקתני רישא אין גובלין דרבי והכא
קתני ושוין שבוחשין וקשיא דרבי אדרבי ושני קלי דרישא בעבה שתית דסיפא ברכה ולדברי הכל
מותר לבחוש מן הרכה כל צרכו על ידי שינוי בנתינת החומץ באחרונה ולדברי רבי יוסי ב"ר
יהודה אפילו בעבה אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"א (שם) וזה לשונו מגבל חייב משום
לש לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי ומותר לגבל את הקלי
מעט מעט אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי הוא
כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת והוא שיהיה רך
אבל קשה אסור מפני שנראה כלש וצריך לשנות כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ
עכ"ל הרי שפירש דשתית לאו היינו קלי וכתב הרב המגיד שנראה שאינו גורס והא אמרת
אין גובלין אלא והא תניא אין גובלין ע"כ. ורבינו ירוחם כתב בחלק ט' (ני"ב
עט ע"ג) כעין דברי הרמב"ם דמפליג בין שתית לקלי אלא שנראה מדבריו דזיתום
המצרי היינו שתית ואינו במשמע לישנא דגמרא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף יד
* (נ) אין מגבלין (פי' (נא) נתינת
מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, * (נב) שמא יבא יז ללוש (נג) קמח שאינו קלי.
יח ומותר לגבל את הקלי (נד) מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ
טחנו אותה (נה) <יא> טחינה גסה, * יט שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר
לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא שיהיה רך, אבל (נו) קשה, אסור מפני שנראה
כלש. (* (נז) ואפי' ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן
את החומץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף יד
(נ) אין מגבלין - הנה קודם שנבוא
לבאר דברי השו"ע נבאר קצת ענין לישה. לישה היא אחת מל"ט אבות מלאכות ואיננו
דוקא ע"י מים דה"ה בדבש ושומן אווז וכל מיני משקה שנילוש ונדבק על ידם. הנה
בענין לישה תניא בברייתא בגמרא דאם אחד נותן קמח ואחד נותן מים האחרון חייב דברי רבי
ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ופסקו רוב הפוסקים כר' יוסי ב"ר
יהודה אך דעת בעל התרומות וסייעתו לפסוק כרבי דע"י נתינת מים נקרא גיבול וכ"ז
בקמח או עפר וטיט וחול הדק דהוא בר גיבול וכל כיוצא בהן אבל בדבר דהוא לאו בר גיבול
כגון אפר וחול הגס דעת הרמב"ם וסייעתו דאף אם גבלו פטור מחטאת ורק איסורא איכא
ודעת הרבה ראשונים להיפך דבדבר דלאו בר גיבול אף לר' יוסי ב"ר יהודה לא בעי גיבול
ומשנתן בו מים חייב דזהו גיבולו. ועתה נבוא לבאר דברי השו"ע:
(נא) נתינת מים - האי לישנא לאו דוקא
דהמחבר איירי פה בלישה גמורה שנותן המים ומגבל:
(נב) שמא יבוא - כ"ז הסעיף הוא
לשון הרמב"ם וס"ל דקמח קלי לאו בר גיבול הוא ודבר דלאו בר גיבול אינו חייב
אף כשגבלו ואינו אסור אלא מדרבנן שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי ולפיכך התירו ע"י
שינוי דמעט מעט ואפי' לשאר פוסקים דס"ל דקמח קלי בר גיבול הוא וחייב מן התורה
כשגבלו מ"מ גם הם מודו דע"י שינוי דמעט מעט שרי בקמח קלי. ודע דלהי"א
המובא לקמן בסט"ז גם בענין זה אסור לגבל אפי' מעט מעט אא"כ נתן על הקמח מים
מבעוד יום:
(נג) קמח שאינו קלי - ובזה אפי' מעט
מעט אסור [מ"א]:
(נד) מעט מעט - ולא הרבה בין אם
עושה בלילה רכה או קשה ושיעורא דמעט מעט לא ביארו הפוסקים ונראה דאפי' יש בו כשיעור
גרוגרת ועיין בבה"ל:
(נה) טחינה גסה - ר"ל דלא שייך
למיגזר דלא ליתי למיחלף בלישת קמח שאינו קלי דאינו בכלל קמח לפיכך התירו בזה ברכה אפילו
הרבה:
(נו) קשה אסור - ר"ל הרבה אבל
מעט מעט מותר וכמו לעיל בקמח קלי:
(נז) ואפי' ברך וכו' - עיין בט"ז
שכתב דאסור לערוב בשבת של פסח קמח שעושין מטחינת מצה אפויה ליתנן ביין או במי דבש אף
דדמי לשתיתא שהוא טחינה גסה ושם מותר ברכה היינו ע"י שינוי אבל בקמח זה אין ידוע
מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסור אם עושה הרבה ובא"ר כתב
דאם אין ידוע יעשה שינוי דמפרש בגמרא שיתן המאכל תחלה ואח"כ המשקה וכן בחק
יעקב בסימן תע"ג מצדד להקל בזה וטוב להחמיר שלא לערב בכף רק מנענע הכלי עד שיתערב
וכ"ז אם עושה הרבה אבל אם עושה מעט מעט מותר אפי' בעבה ובלי שינוי לדעה זו דלהי"א
לקמן בסט"ז אסור בעבה בכל גווני. כתב המ"א נ"ל דאסור להשתין על טיט
משום גיבול וכונתו אפי' לרוב הפוסקים דס"ל דבדבר שהוא בר גיבול אינו חייב עד שיגבל
מ"מ איסורא מיהו איכא וה"ה בעפר תיחוח ובחול ואף דהוא אין מכוין ללישה מ"מ
פסיק רישא הוא וכלי שרוקק בו או רוחץ בו פיו בשבת ותחתיו יש חול הדק או גס יש לעיין
אם הוא אסור או מותר דאולי הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ומצאתי בספר בית מאיר דמתיר
מטעם זה במקום הצורך אפי' להשתין על טיט ונראה דיש לסמוך ע"ז במקום שהטיט אינו
שלו דאז בודאי לא ניחא ליה בלישתה. כתב הח"א כשמכסה מי רגלים בחול ואפר וכשיתן
מעט יהיה מתערב במי רגלים והוי כמו לישה ומנתינת מים חייב להרבה פוסקים ולכן יתן הרבה
אפר וחול ואז לא ניכר כלל הלישה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף יד
* אין מגבלין וכו' - עיין מה שכ' במ"ב
דדעת בעה"ת לפסוק כרבי דתיכף משנתן בו מים חייב וזו היא דעת הי"א הנזכר פה
בסט"ז ובסימן שכ"ד ס"ג. ודע דנ"ל ברור דאפילו לדעת בעה"ת
הזה דנתינת מים נקרא גיבול ונתן בו מים מע"ש מ"מ אם גבל אח"כ בשבת חייב
ולא אמרינן דזה מקרי לישה אחר לישה וראיה מדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול [הובא ברוקח
ואו"ז] הלש והעורך והמקטף חייב משום לש והנה מלאכת העריכה היא אחר לישה אלמא דאף
שכבר נילוש העיסה מ"מ יש בזה עוד משום לישה והיינו משום דע"י העריכה מתיפה
הלישה יותר וכ"ש בזה דמעיקרא בחול לא היה אלא נתינת מים לבד אף דס"ל דזהו
גיבולו מ"מ אם מגבל אח"כ עושה לישה גמורה בשבת וחייב ואין להקשות ע"ז
מהא דכתב הרא"ש בפ"ד דביצה סימן טי"ת על מה שאמר שם וקיטמא שרי דמיירי
שנתן בו מים מעיו"ט ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מעיו"ט ור"ל דלכן
מותר ללוש אח"כ הקיטמא ולטוח על התנור אלמא דלרבי משנתן מים תו אין חייב משום
לישה אפילו לש אח"כ זה אינו דשם דאיירי באפר שהוא דבר שאינו בר גיבול בעצם אלא
דחשבינן לרבי נתינת מים כמו לישה ע"כ ליכא למיחייביה תו עוד משום לש כשמערב האפר
בהמים אחרי דעצם לישה גם עתה אין כאן והעירוב שמערב עתה האפר בהמים הלא לרבי נחשב עירוב
מעת תחלת נתינת המים משא"כ בעניננו דעושה אח"כ לישה גמורה בודאי חייב אח"כ
משום לש אף לרבי ובע"כ צריך לחלק כן דלא תקשה על הרא"ש מירושלמי דעורך ומקטף
הנ"ל:
* שמא יבוא - הנה בגמרא איתא דברייתא
דמתיר גיבול ע"י שינוי ע"כ ר' יוסי ב"ר יהודה היא דאינו מחייב בנתינת
מים [דאל"ה מנתינת מים ליחייב דבנתינת מים לא שייך שינוי] וכתב בפמ"ג דלדעת
התוספות בשבת י"ח דס"ל דבדבר דלאו בר גיבול לכו"ע חייב בנתינת מים ע"כ
דקמח קלי בר גיבול הוא והותר הגיבול ע"י שינוי דמעט מעט וכתב דלפ"ז גם בקמח
שאינו קלי מותר ע"י שינוי דמעט מעט לתרנגולים ע"ש וראיתי בספר נשמת אדם שהשיג
עליו בזה וכתב דלפי מאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בודאי גם במעט מעט אסור
מן התורה [דאין לומר משום דיש לו עיסה גדולה ללוש ועושהו במעט מעט חשיב שינוי דהא קי"ל
בשבת ק"ג ע"ב דאפילו יש לו אריגה על כל הבגד וארג ב' חוטין חייב ולא מתחשיב
שינוי בזה וא"כ ה"ה באורג חוט אחד או בלישה פחות מגרוגרת יש עכ"פ איסור
תורה בזה וכי משום דלש עוד פחות מכשיעור יתבטל האיסור מן הלישה הראשונה והיינו אפילו
אם התרנגולים אכלו המעט הראשון שגבל קודם שגבל עוד מעט דאל"ה מיצטרפי להדדי ויש
בהם חיוב חטאת עיין שבת דף פ' ע"א] ולא הותר זה כ"א בקמח קלי דלאו בר
גיבול הוא ולדעת התוספות וסייעתם דס"ל דקמח קלי בר גיבול הוא מפרש מה שאמר הגמרא
על יד על יד דהיינו ע"י שינוי דכלאחר יד ונסתייע בזה מדברי רש"י אבל באמת
חלילה לנטות בזה מדברי הראשונים היינו הרי"ף כתב בהדיא דפירושו מעט מעט וכן בפירוש
ר"ח וכן כתב בערוך ערך יד וכן משמע מהרמב"ם וכן בגמרא ע"ג י"ט
וקובץ על יד ירבה דהתם מוכח שפירושו מעט מעט וכן רש"י גופא בביצה י"ב מפרש
על יד על יד מעט מעט וגם בכאן מה שכתב מעיקרא דהאי גובלין הוא כלאחר יד ג"כ הכונה
דלפי שהוא ע"י שינוי דמעט מעט כדמפרש ר"ח לכך קראו כלאחר יד אך לפ"ז
חזרה קושייתו על מקומה דהא קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [ולכאורה רציתי לתרץ
דבגמרא איתא האי מימרא זו דעל יד על יד בשם ר"ח ונוכל לומר דהוא אזיל לשיטתו בדף
ע"ד דס"ל שם דמותר לברור פחות מכשיעור ולאכול ומשום דדרך אכילה הוא בכך וכמו
שכתבו התוס' שם וה"ה בלישת קמח קלי אבל באמת זה אינו דא"כ לפי מאי דמסיק
הגמרא שם לאסור לא היה להו להפוסקים הרי"ף והרמב"ם להעתיק דבר זה לדינא].
ונ"ל דבאמת הדין עם הנשמת אדם דקמח בעלמא יש איסור מן התורה אף בחצי שיעור ולא
הותר בקמח קלי משום זה וגם דא"כ הי"ל לר"ח לומר פחות מכשיעור כמו דאמר
לעיל בדף ע"ד ולמה נקט לישנא דעל יד על יד אלא ודאי דאף אם היה כגרוגרת ג"כ
מותר בקמח קלי דגרוגרת הוא ג"כ מעט ושום פוסק לא ראיתי שיזכיר דדוקא פחות מכשיעור
וכן משמע בספר נתיב חיים דאפילו כשיעור גרוגרת ג"כ מותר וטעם ההיתר נ"ל
לדעת התוספות משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה
הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ
הוא מתגבל אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא
חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת
שינוי א"נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה
בכך ודומיא דמאי דסבר ר"ח לעיל בדף ע"ד בהתירא דפחות מכשיעור משום דדרך אכילה
בכך וה"נ בזה ואף דהגמרא לא ס"ל למסקנתו שם סברתו הכא בזה בקלי שאני וכמו
שכתבנו דהוי כמו רוטב בתוך התבשיל [ומה שאמר שם בגמרא הא מני ר"י ב"ר יהודה
משום דלרבי יש בזה עכ"פ איסור משום נתינת מים ובע"כ צריך לפרש הכי לפירוש
הרמב"ם דס"ל דקמח קלי לאו בר גיבול הוא] אבל בסתם קמח אין טעם להתיר לישה
לתרנגולים אפילו בפחות מכשיעור משום דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בכל מלאכות
וכמו שכתבנו בסימן ש"מ בבה"ל ע"ש ולא הותר בלישה לתרנגולים כ"א
באופן המבואר במורסן בסימן שכ"ד ס"ג עי"ש. ודע דבפירוש ר"ח הנדפס
מחדש על שבת ראיתי דבר חדש שכתב דהא דמתירין בשתיתא ובקלי דוקא ע"י ניעור שתי
וערב בלבד ולא גיבול ממש אבל מכל הפוסקים לא משמע כן:
* שהרי היא כחול - משמע מזה דבחול
אין שייך לישה והרמב"ם לשיטתו אזיל שכתב ספ"ח אין גיבול באפר ולא בחול הגס
וכו' והראב"ד חולק וכתב ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר
גיבול ובנתינת מים לבד חייב וכן דעת האחרונים [מ"א בשם המ"מ]:
* ואפילו ברך וכו' - עיין במ"ב
שכתבנו בשם הט"ז לאסור טחינת מצה אפויה ליתן לתוך היין או מי דבש והא"ר חולק
עליו והנה בתוספתא איתא מפרפרין גלוסקין לפני החולה ובלבד שלא יגבל הא"ר יפרש
דמיירי כשהיא עבה והוא עושה הרבה:
3)
מחתכין דלועין לפני בהמה, והוא שנתלשו מאתמול
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יח
המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי
זה תולדת טוחן ע וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין
דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים
שאין טחינה בפירות, ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל
לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכד
ו מחתכין את הדלועים וכו'. משנה בסוף שבת (קנו:) מחתכין את הדלועין לפני
הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה
מן המוכן ובפרק אין צדין (ביצה כז:) אמרינן דתנא קמא דמתניתין רבי שמעון דלית ליה מוקצה
והעלו הרי"ף (סז:) והרא"ש (סי' ה) בסוף שבת דהלכה כרבי שמעון וכן פסק הרמב"ם
בפרק כ"א (שם). ומחתכין את הדלועין פירש רש"י התלושין ומיהו סתמן לאו למאכל
בהמה קיימי אלא לאדם וכן כתב הרא"ש (שם) דבנתלשו מאתמול מיירי מתניתין ואשמועינן
דלית בהו משום שוויי אוכלא למר ומשום מטרח באוכלין למר עכ"ל כלומר דאם נתלשו בו
ביום אפילו לרבי שמעון אסור לטלטלם דאף על גב דלית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקים
דדחינהו בידים מחובר כיון דלא לקטו מבעוד יום אקצינהו מדעתיה ודמי לגרוגרות וצמוקים
וכמו שפירש רש"י בפרק אין צדין (כד: ד"ה אם יש מאותו) וכתב כן שם הרא"ש
(סי' ב). ומאי דשרי רבי שמעון לחתך הנבלה לפני הכלבים פירש רש"י בסוף שבת (שם)
ובפרק אין צדין (כז: ד"ה ואת הנבלה) דאפילו בנתנבלה היום שרי מדפליג עלה רבי יהודה
ואמר אם לא היתה נבלה מערב שבת שאסורה ובפרק כירה (מה:) אמרינן דמר בר אמימר משמיה
דרבא אמר מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורים ומר בריה דרב יוסף אמר משמיה
דרבא חלוק היה רבי שמעון [אפילו] בבעלי חיים שמתו שהם מותרים ופירש רש"י מודה
היה רבי שמעון דאף על גב דאמר מחתכין את הנבלה לפני הכלבים הני מילי במסוכנת דדעתיה
עלה מאתמול לכלבים אבל מודה הוא בבעלי חיים כלומר בבריאים שמתו שאסורים: ומשמע לי דכיון
דאיסור מוקצה מדרבנן הוא אזלינן לקולא וכמו שפסק הרא"ש בפרק אין צדין (סי' ז)
גבי אין מוקצה לחצי שבת והילכך אפילו בריאה שנתנבלה היום שריא ואף על גב דבפרק אין
צדין (ביצה כז:) תנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ואמרינן בגמרא (שם) לימא תנן סתמא
דלא כרבי שמעון דשרי לחתך נבלה לכלבים אפילו תימא רבי שמעון מודה רבי שמעון בבעלי חיים
שמתו הניחא למר בר אמימר אלא למר בר רב יוסף מאי איכא למימר תרגמה זעירי בבהמת קדשים
כלומר שאסורה בהנאה ופריך אלא טעמא דקדשים הא דחולין שריא הניחא למר בריה דרב יוסף
אלא למר בר אמימר מאי איכא למימר ומשני הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל וכתבו שם
הרי"ף (יד:) והרא"ש (סי' ח) תרגמא זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מערב יום
טוב וטעמא דבהמת קדשים דאין מאכילין אותה לכלבים הא דחולין שרי לטלטולי כיון דמסוכנת
היא מערב יום טוב דעתיה עילויה מאתמול להאכילה לכלבים הילכך שרי לטלטלה לדברי הכל ע"כ
שאני התם דיום טוב הוא וביום טוב קיימא לן כרבי יהודה דאית ליה מוקצה כמו שכתב[ו] הרי"ף
בסוף ביצה (כב.) והרמב"ם בפרק א' מהלכות יום טוב (הי"ז) אבל בשבת דקיימא
לן כרבי שמעון אפילו היתה בריאה מבעוד יום שריא ולכן כתבו הרי"ף והרא"ש בסוף
שבת מתניתין דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים סתם ולא העמידוה במסוכנת דוקא וגם הרמב"ם
בפרק כ"א מהלכות שבת (הי"ח) ורבינו כאן בענין שבת ורבינו ירוחם בנתיב י"ב
חלק י' (עט ע"ד) התירו לחתך הנבלה לפני הכלבים ולא חילקו בין בריאה למסוכנת ובהלכות
יום טוב (נ"ד ח"ד לד ע"ד, רמב"ם יו"ט פ"ב הט"ז)
חילקו ביניהם: ומיהו רבינו כתב בהלכות יום טוב סימן תקי"ח (רנג.) שאם היתה בריאה
ומתה אפילו לרבי שמעון אסור לטלטלה משמע דסבירא ליה דהלכה כמר בר אמימר דאמר מודה רבי
שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין ואם כן הוה ליה לפרש כאן דלא שרי אלא כשהיתה חולה מבעוד
יום אבל לא בבריאה ועל כרחך צריך לומר שסמך על מה שכתב בהלכות יום טוב ומכל מקום צריך
ליתן טעם למה פסק להחמיר בפלוגתא דמר בר אמימר ומר בר רב יוסף כיון דאיסור מוקצה אינו
אלא מדרבנן ולענין הלכה נקטינן להקל כמו שכתבתי תחלה וכמו שהוכחתי שהוא דעת הרי"ף
והרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל: ודע דבפרק מי שהחשיך (קנה:) מותבינן
לרב יהודה מדתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכו' מאי לאו דלועין דומיא דנבלה מה
נבלה דרכיכא אף דלועין דרכיכי אלמא טרחינן באוכלא ותיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה
לא נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשונא והיכי משכחת [לה] בבשר פילי
אי נמי בגורייאתא זוטרי ופירש רש"י אי נמי כלבים דקאמר בגורייאתא זוטרי דכל נבלה
קשה להם ותמה הרב המגיד (הל' שבת פכ"א הי"ח) על הרמב"ם למה לא כתב דהא
דשרי לחתך הנבלה לכלבים דוקא בנבלה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, דאוכלא משוינן
אבל אם היתה רכה מיטרח במה שהוא דבר ראוי לא טרחינן עכ"ל וכן יש לתמוה על הרי"ף
והרא"ש ורבינו ורבינו ירוחם שלא כתבו כן. ואפשר שסמכו על מה שכתבו בסמוך דקיימא
לן כרב יהודה דאמר מיטרח באוכלא לא טרחינן ונתבאר זה יותר בדברי הרא"ש (סי' ה)
שכתב גבי מחתכין את הדלועין ואשמועינן דלית בהו משום שוויי אוכלא למר ומשום מיטרח באוכלא
למר כלומר דלרב הונא לית בהו משום שוויי אוכלא דבלא חיתוך נמי חזו לאכילה קצת ולרב
יהודה לית בהו משום מיטרח באוכלא כיון דבלא חיתוך לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק הרי
בהדיא דלא שרי אלא בקשין קצת שאינן נאכלין להדיא אבל אם נאכלין להדיא בלא חיתוך לרב
יהודה דקיימא לן כוותיה מיטרח באוכלא הוא ואסור ואף על פי שלא כתב הרמב"ם בהדיא
דמיטרח באוכלא אסור כיון דבמה שכתב אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם צריך לפרש
דטעמא משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן ממילא משמע דבנבלה נמי לא שרי לחתך אלא כשאינה
ראויה ליאכל אלא על ידי הדחק: כתוב בתרומת הדשן סימן נ"ו דאפילו לדעת התוספות
(שבת עד: ד"ה האי) שכתבו דבשאר אוכלין בר מסילקא לא שייך בהו טחינה אין נראה להתיר
לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן כיון דאין הבשר ראוי כך לאכילה אלא לכוס אותו
דלאו כאורחיה [וכו'] וכבר כתבתי זה בסימן שכ"א (צ. ד"ה אסור לחתוך):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף ו
מחתכין (טו) ג דלועין לפני בהמה, והוא
(טז) <ג> שנתלשו מאתמול.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ו
(טו) דלועין - ודוקא כשהם קשים
שאינם ראויים לאכול בלא חיתוך אבל כשהם רכים הוי בכלל מטרח באוכלים ואסור. ואפילו קשים
לא יחתכם דק דק משום טוחן כדלעיל בסימן שכ"א סי"ב לענין חתיכת ירק דק דק
וע"ש עוד דאיסור טחינה לא שייך רק אם דעתו להאכילם לאחר זמן אבל מה שדעתו להאכיל
הדלועים והירקות וכה"ג לפני הבהמה והעופות בפ"א זה לא נחשב טחינה:
(טז) שנתלשו מאתמול - דאלו נתלשו
היום אסור אפילו לטלטלן לכו"ע משום מוקצה:
4)
מחתכין נבילה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף ז
מחתכין נבילה לפני הכלבים אפי' נתנבלה
היום, בין שהיתה מסוכנת (יז) בין שהיתה בריאה, * והני מילי בנבילה (יח) ד הקשה (יט)
שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה, לא, דמיטרח במה שהוא
ראוי לא טרחינן (* <ד> וע"ל סי' שכ"א אם מותר לחתכו (כ) ה דק דק
(כא) לפני עופות).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ז
(יז) בין שהיתה בריאה - ובספר א"ר
מסתפק בבריאה דלא היתה דעתו כלל מבע"י שתמות ויאכיל ממנה לכלבים דיהיה אסור בטלטול
לכו"ע משום מוקצה וכן בבאור הגר"א לא ברירא ליה בזה:
(יח) הקשה - ואפילו אם איננה קשה לגמרי
שראוי להם לאכילה ע"י הדחק ג"כ בכלל שווי אוכלא הוא ושרי:
(יט) שא"א להם וכו' - וה"ה
כשהיא רכה אך שהכלבים הם קטנים דכל נבלה קשה להם [גמרא]:
(כ) דק דק - דאע"ג דעופות אין
יכולין לאכול כ"א כשחתוך דק דק מ"מ אסור משום חשש טחינה ועיין בבה"ל
דזה קאי דוקא על בשר חי כשר אבל לא על בשר נבלה דזה מותר אפילו דק דק:
(כא) לפני עופות - ודוקא כשחותך להאכיל
לאח"ז אבל כל מה שדעתו להאכיל בפ"א שרי [פמ"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף ז
* וה"מ בנבלה הקשה - והיכי משכחת
לה בבשר פילי [גמרא]:
* וע"ל סימן שכ"א אם מותר
וכו' - עיין במ"א ובש"א דאיסורו הוא משום טחינה והנה אף דלכאורה משמע מלשון
הרמ"א דקאי אנבלה דאיירי בה לעיל אבל המעיין בתה"ד שממנו הועתק הדין לעיל
והעתיקו המ"א ג"כ בסק"י יראה דרק אבשר חי כשר קאי דמפני חשיבותו אינו
עומד לחיות ולכלבים כ"א לעופות ולהם אינו ראוי כ"א כשמחתכן דק דק אבל בשר
נבלה רובו עומד לאכילת כלבים ולהם אין צריך דק דק ואזלינן בתר רובא ולא שייך טחינה
וע"כ ברור דהרמ"א רק אבשר חי הנ"ל בשכ"א קאי וקיצר בלשונו: