רי"ף שבת דף סח.
גמ' שבת דף קנו:-קנז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 35:08 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:40
דקות
1)לצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד משיעורי
התורה, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא.
2)מתירים נדרים בשבת אם הם לצורך השבת
3)נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת
אע"פ שאינם לצורך השבת
4)מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן
פלוני
5)לא יאמר לה: מופר ליכי, כמו שאומר
בחול, אלא מבטל בלבו מא ואומר לה: טלי אכלי
6)הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות,
ומתירין בלילה ומעומד
7)הפרת נדרים דוקא כל היום, ולא מעת
לעת
9)פקק החלון, יכולים לסתמו אפילו אם
אינו קשור
1)
לצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה, מותר לקשור
קשר שאינו של קיימא.
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה ו
מותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר
מצוה, כגון שיקשור למדוד שיעור משיעורי התורה, נימת כנור שנפסקה קושרין אותה במקדש
אבל לא במדינה, ולא יקשור נימא לכתחלה אפילו במקדש.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיז
ומה שכתב רבינו ולצורך מצוה כגון שקושר
למדוד שיעור אחד וכו'. משנה בסוף מסכת שבת (קנז.) ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדים וקושרין
בשבת ופירש רש"י וקושרין קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחלה. כלומר דלא שרינן משום
דבר מצוה אלא קשר שאינו של קיימא דהוי דרבנן. וכך הם דברי רבינו ופשוט הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיז סעיף א
* <א> הקושר (א) קשר של קיימא,
והוא מעשה אומן, חייב, כגון: (ב) קשר הגמלים * (ג) וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל
שקושרים הרצענים (ד) בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר ש"ק ואינו מעשה
אומן, פטור. הגה: <ב> ויש חולקים שסבירא להו (ה) דכל קשר ש"ק, אפילו
של הדיוט, חייבין עליו (רש"י והרא"ש ור' ירוחם וטור). וי"א שכל קשר
שאינו עשוי להתיר (ו) באותו יום עצמו, א מקרי של קיימא (כל בו והגה"מ פ"י)
ויש מקילין לומר ב דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא (טור ומרדכי) (וע"ל סימן שי"ד
ס"י). וקשר שאינו ש"ק ואינו מעשה אומן, מותר לקשרו לכתחלה, הגה: וכן
לענין התרתו * (ז) דינו כמו לענין קשירתו (טור), (ח) כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק
החבל וקשרו, או שקשר (ט) חבל בדלי * או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו
הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר (י) שאינו של קיימא, אם קשרו
קשר אומן הרי זה אסור; ג ולצורך מצוה, כגון (יא) שקושר למדוד אחד משיעורי התורה,
(יב) מותר לקשור קשר * (יג) שאינו של קיימא. הגה: [א*] וי"א (יד) דיש ליזהר
שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, ד דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן
דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו ה וה"ה להתירו, וכן נוהגין (הגהות אלפסי פרק
אלו קשרים); ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן
ובמקום צער ו לא גזרו. והא דבעינן ב' קשרים זה על זה, היינו כשקושר ב' דברים ביחד,
אבל אם עשה קשר * בראש אחד של חוט או משיחה, * (טו) דינו כשני קשרים (סמ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף א
(א) קשר של קיימא - ואפילו לא מיהדק
שפיר ויוכל להתירו באחת מידיו חייב כיון דלא יהיה ניתר מעצמו:
(ב) קשר הגמלים - שנוקבין לגמל בחוטמו
ונותנין בו טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרו קושר רצועה
ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה ואותו קשר הראשון הוא קשר הגמלים שהוא קשר
של קיימא:
(ג) וקשר הספנים - גם הוא כמין טבעת
שעושין מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים תמיד וכשרוצה להעמידה קושר רצועה
באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתירה מתיר הרצועה ונוטלה ואותו קשר הראשון של הטבעת
הוא קשר הספנים:
(ד) בשעת עשייתן - היינו הקשר שקושר
בתוך המנעול שלא תוכל הרצועה לצאת והוא קיים לעולם:
(ה) דכל קש"ק וכו' - היינו שאין
דרכו להתירו לעולם וכנ"ל. ודעה זו פליגא אמחבר גם בשאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט
והיה דעתו שיתקיים הקשר איזה זמן דלהמחבר מותר ולדעה זו פטור אבל אסור דדמי קצת לקשר
של קיימא וע"ז קאי הני תרי י"א שהביא הרמ"א דלדעה הראשונה כל קשר שאינו
עשוי להתיר באותו יום עצמו מקרי של קיימא במקצת ואסור לכתחלה ולדעה שניה כל שמתירו
בתוך שבעה ימים לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה:
(ו) באותו יום עצמו - אלא למחר אבל
אם עשוי להתיר בליל מ"ש לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה ומיהו אם קושר בליל
ש"ק ועשוי להתיר ביום שבת עצמו אע"ג דאין ממש באותו יום מ"מ י"ל
דשרי דכל פחות מכ"ד שעות ביומו מקרי [פמ"ג]:
(ז) דינו כמו וכו' - ר"ל דאם
הוא קשר שחייבין על קשורו חייבין על התירו וכל שהוא פטור אבל אסור או מותר לכתחלה גם
בהתירו כן הוא [רמב"ם] וכל קשר שמותר להתירו אם אינו יכול להתירו מותר לנתקו אם
הוא לצורך ואין לעשות כן בפני ע"ה שלא יבא להקל יותר [אחרונים בשם היש"ש]:
(ח) כיצד נפסקה וכו' - אדלעיל קאי
בשל קיימא ואינו מעשה אומן דפטור אבל אסור:
(ט) חבל בדלי - התלוי שם ע"פ
הבאר לשאוב בו מים:
(י) שאינו של קיימא - היינו אפילו
בשעשאו להתיר באותו יום עצמו אסור לדעה זו כיון שעשהו מעשה אומן:
(יא) שקושר למדוד - היינו שקושר
שני חבלים ביחד כדי שיוכל למדוד בהם שיעור מקוה:
(יב) מותר לקשור וכו' - היינו אפילו
הוא מעשה אומן דאל"ה אפילו בלא מצוה שרי ומיירי כשא"א בענין אחר דאל"ה
יעשהו מעשה הדיוט או עניבה לבד וימדוד בו ולא יצטרך להתיר איסור דרבנן:
(יג) שאינו של קיימא - היינו אפילו
הוא עשוי לזמן. כתב בספר בית מאיר שמה שהעתיק השו"ע דמותר במקום מצוה הוא רק דעת
הרמב"ם והטור אבל לרש"י והתוספות וברטנורה שם מצדד דקשר האסור אסור אפילו
במקום מצוה עי"ש:
(יד) דיש ליזהר וכו' - פי' כיון דלרי"ף
ורמב"ם אסור לכתחלה באומן אפילו כשמתיר בו ביום ואין אנו בקיאין מהו קשר של אומן
ומסתברא דכל קשר שקושרין אותו הדק היטב הוי של אומן לכך אנו נזהרים בכל קשר שהוא של
שני קשרים דשני קשרים הוי קשר אמיץ ומש"כ שום קשר ר"ל אפילו אותן קשרים המבוארין
לקמן בסימן זה דמותר לקשור ולהתיר היינו דוקא בקשר אחד:
(טו) דינו כשני קשרים - דאז מתהדק
שפיר ומקרי קשר של אומן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיז סעיף א
* שאינו של קיימא ואינו מ"א וכו'
- כ"ז הוא לשון הרמב"ם והיינו אפילו אם הוא עשוי לאיזה זמן ולשיטת הרא"ש
דוקא כשאינו של קיימא כלל וכנ"ל בהג"ה:
2)
מתירים נדרים בשבת אם הם לצורך השבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כד הלכה ו
מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה
ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך ז שבת,
ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם
השבת שדברים אלו מצוה הן.
רמב"ם הלכות נדרים
פרק יג הלכה ח
מפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת
בין שלא לצורך השבת, ולא יאמר לה בשבת מופר ליך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר
לה טלי אכלי טלי
ושתי וכיוצא בזה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שמא
א נשאלין להתיר נדרים בשבת וכו'. משנה בסוף פרק מי שהחשיך (קנז.) מפירין
נדרים בשבת ונשאלין נדרים שהם לצורך השבת. ופירש רש"י מפירין. בעל לאשתו: ונשאלין.
לחכם: שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא יאכל [היום]:
ומ"ש אף על פי שהיה לו פנאי להתירם
קודם השבת. שם בעיא דאיפשיטא. ואיבעיא לן בגמרא (שם) הא דקתני מפירין נדרים בשבת אי
דוקא לצורך השבת או אפילו שלא לצורך השבת ואסיקנא תנאי היא דתניא הפרת נדרים כל היום
רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו מעת לעת ופירש רש"י כל היום
עד שתחשך ותו לא ואפילו שמע סמוך לחשכה הילכך אפילו שלא לצורך שאם לא יפר עכשיו לא
יפר עוד. וכתבו הרי"ף (סח.) והרא"ש (סי' ה) דבפרק נערה המאורסה (נדרים עו:)
איפסיקא הלכתא כתנא קמא הילכך מפירין נדרים אפילו שלא לצורך השבת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמא סעיף א
מתירים נדרים בשבת (א) אם הם לצורך
השבת, כגון שנדר (ב) א [א] שלא לאכול או שלא לשתות, * אע"פ שהיה לו פנאי להתירם
קודם השבת; אבל הבעל יכול להפר (ג) נדרי אשתו אפי' שאינם לצורך השבת, מפני שאם לא יפר
לה היום לא יוכל (ד) עוד להפירם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמא סעיף א
(א) אם הם לצורך השבת - אבל שלא לצורך
שבת אפילו לא היה לו פנאי להתיר קודם אין מתירין משום דהלא יכול להתיר אחר שבת ולמה
לן לאטרוחי בשבת בכדי. וה"ה אם הוא לצורך מצוה ג"כ מתירין אע"פ שאינו
לצורך שבת:
(ב) שלא לאכול - פי' היום ולאו
דוקא אם נדר לגמרי מאכילה ושתיה דה"ה אם נדר מאכילת בשר ושתית יין ג"כ מתירין
דדבר זה הוא מצוה בשבת וה"ה אם נדר שלא ללבוש מלבוש הצריך היום ג"כ שרי ועיין
ביו"ד דמשמע דה"ה אם נדר שלא לישן בשבת ג"כ הכי דמתירין לו דזהו ג"כ
מתענוגי שבת הוא אם רגיל בכך:
(ג) נדרי אשתו - וה"ה אב לבתו
נערה. איתא ביו"ד סימן רל"ד סכ"ד דכשמפר בשבת לא יאמר לה מופר ליכי
כמו שאומר בחול אלא מפר ומבטל הנדר בלבו ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי. ופשוט דאם הבעל
אינו יודע עדיין מנדרי אשתו והוא שלא לצורך שבת יותר טוב שלא להודיע לו בשבת עד אחר
השבת כדי שלא יצטרך להפר בשבת ביום השמיעה וה"ה אם נדרה לזמן והזמן כלה בשבת אין
רשאי להפר היכא שהדבר אינו לצורך שבת כיון דלמחר שריא למה יעשה דבר שלא לצורך היום
ודמיא לשאלת נדרים שאסור להתיר היכא שהדבר אינו לצורך שבת:
(ד) עוד להפירם - שאין יכול להפר אלא
ביום שמעו דוקא וכדכתיב ביום שמעו ואפילו שמע בשבת סמוך לחשיכה קודם יציאת השבת מותר
להפר דזמן הפרתה לא הוי מעת לעת אלא אותו היום בלבד דהיינו אם שמע בלילה יש לו זמן
להפר לה כל הלילה וכל היום בשבת ואם שמע ביום אפילו סמוך לחשיכה אין לו היתר להפר לה
אלא קודם הלילה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמא סעיף א
* אע"פ שהיה לו פנאי להתירם
- ומסתברא דלכתחלה יפירם בע"ש אך דבדיעבד אין קונסין אותו בשביל זה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמא
ג כתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סי' תמז) שנהגו העולם להתיר חרמי הקהל
בשבת אף על פי שאינן לצורך השבת ואף על פי שמעיקר הדין נראה שאינם רשאין לעשות כן אלא
שכך נהגו ומנהגן של ישראל תורה הוא אולי יש להם על מה שיסמוכו לפי שאין כנופיא אלא
בשבת ואם לא יתירוהו בשבת לא יתאספו ביום אחר ונמצא שאין לו היתר לעולם ועל זה סמכו
להתיר אפילו בשבת כעין הפרת נדרים שמפירין אותם בשבת אף על פי שאינן לצורך השבת מן
הטעם הזה שאם יעבור השבת שוב לא יוכל הבעל להפר שאינו מפר אלא ביום שמעו עד כאן, והאגור
הזכיר תשובה זו בסימן (תרע"ח) [תרמ"ט]:
3)
נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת אע"פ שאינם לצורך השבת
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמא סעיף ג
נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת אע"פ
(ח) שאינם לצורך השבת (וע"ל ס"ס ש"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמא סעיף ג
(ח) שאינם לצורך השבת - לפי שאין דרך
להיות כנופיא אלא בשבת ואם לא יתירוהו לו לא יתאספו ביום אחר ונמצא שלא יהיה לו היתר
לעולם והוי כנדרי אשתו דשרי [ב"י] ועיין לעיל בסימן ש"ו במ"ב סקנ"א:
4)
מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן פלוני
בית יוסף אורח חיים סימן
שמא
ב כתוב עוד בתשובות הרשב"א (ח"ז סי' יז) על מי שנשבע לעשות מלאכה
פלונית עד זמן פלוני ולא נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן ואותו יום בא בשבת
ואי אפשר לעשותה בשבת ויש לו פתחים להתיר נדרו נשאלים אפילו בשבת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמא סעיף ב
מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן
פלוני, * ולא נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן ואותו יום (ה) בא בשבת, (ו)
ויש לו פתחים להתיר נדרו, נשאלין (ז) אפילו בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמא סעיף ב
(ה) בא בשבת - ואותה המלאכה הוא דבר
שאסור לעשות ביום השבת:
(ו) ויש לו פתחים - וה"ה דאפילו
אם אין לו פתח אלא חרטה מעיקרו לחוד ג"כ מתירין לו כדי שלא יעבור על נדרו [פמ"ג]
אך באמת הלא יכול לעשות מחרטה גופא פתח דשואלין לו אלו היה יודע שיתחרט לבסוף על נדרו
או שבועתו האם היה מקבל על עצמו לכתחלה דבר הזה בנדר ושבועה וכשמשיב לאו מתירין לו
וכמבואר ביו"ד סימן רכ"ח ס"ז בהג"ה:
(ז) אפילו בשבת - שאם לא יתירו לו
היום את שבועתו יעבור על לא יחל דברו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמא סעיף ב
* ולא נזדמן לו וכו' - אבל אם אפשר
לעשות מע"ש צריך לעשות מע"ש כדי שלא יצטרך להתיר לו בשבת [מחה"ש ע"ש]
ומ"מ נ"ל דבדיעבד מתירין לו בכל גווני ואף שלא היה לו לעשות כן ודומיא דרישא
דמתירין לו אע"פ שהיה לו פנאי להתיר מע"ש ולא נקט ולא נזדמן וכו' רק משום
דלכתחלה אם נזדמן לו מקודם אסור לו להתרשל לעשות ולסמוך על סמך שיתיר למחר:
5)
לא יאמר לה: מופר ליכי, כמו שאומר בחול, אלא מבטל בלבו מא
ואומר לה: טלי אכלי
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלד סעיף כד
מפירין נדרים בשבת, מ אף על פי שאינם
לצורך השבת. ולא יאמר לה: מופר ליכי, כמו שאומר בחול, אלא מבטל בלבו מא ואומר לה: טלי
אכלי, וטלי ושתי, וכיוצא בזה (רמב"ם וטור לקמן סימן זה).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רלד סעיף כד
מ אף על פי שאינם כו' - אף על גב דחכם
אינו מפר אלא לצורך כדלעיל סימן רכ"ח ס"ג בעל שאני כיון דאינו מפר אלא עד
שתחשך ואם לא יפר היום לא יוכל שוב להפר:
מא ואומר לה טלי כו' - ע"ל סעיף
ל"ח:
6)
הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד
רמב"ם הלכות שבועות
פרק ו הלכה ו
הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות,
ומתירין ד בלילה ומעומד, שאין ההיתר הזה דין, לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם
היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום, ואפילו היה לו פנאי להתיר
שבועתו או נדרו מערב שבת הרי זה מתיר בשבת הואיל והוא לצורך השבת.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רכח סעיף ג
כיצד היא ההתרה, יאמר לו ו ג' פעמים:
מותר לך, או שרוי לך, או מחול לך, (בכל לשון שיאמר), (ב"י בשם הרמב"ם),
ז אפילו מעומד, (ב) ובקרובים, ובלילה, ובשבת, אפילו אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו,
ובלבד שיהיה לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת. ח וחרמי צבור, נהגו
להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת.
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רכח סעיף ג
(ב) ובקרובים - עיין בתשובת רבינו
עקיבא איגר בהשמטות לסימן ע"ג שכתב נראה דוקא בקרובים דאין הפסול בגוף דהא כשרים
לדון לאחרים וכן בלילה דד"א גורם לה דהיינו הזמן משא"כ בנשים וה"נ קטנים
אין ראויים להתרת נדר ואף לדעת הטור ח"מ סימן ו' דבן י"ג שנה ולא הביא ב'
שערות כשר לדון היינו שאין ידוע אם הביא ב"ש וזה דוקא לענין ממון אבל להיות
דייני חליצה באמת צריכים בדיקה שהביא ב"ש וא"כ י"ל דה"ה להתרת
נדרים לא סמכינן אחזקה דרבא וצריך בדיקה דוקא לכן יש ליזהר שלא ליקח מתירים כ"א
אנשים שנתמלאו זקניהם. וכתב עוד בתשובה שם במי שאינו רוצה לפרט הנדר מחמת כי נדר בעסק
מסחר בדבר סתר ואינו רוצה לגלות סודו לאחרים ויש לו איש אחד שרוצה לגלות לו סודו אמנם
הוא רך בשנים ועדיין לא נתמלא זקנו. עצה לזה הוא שיקח ארבעה מתירים ג' שנתמלאו זקניהם
והד' יהיה זה העלם איש סודו ולפניו לבד יפרט הנדר ודי בכך דמדאורייתא א"צ לפרט
הנדר ולגבי דרבנן דצריך לפרט הנדר שוב סמכינן אחזקה דרבא דכיון דהגיע לכלל שנים הביא
סימנים והוי זה הד' ג"כ מהמתירים והרי נפרט הנדר לא' מהמתירים ע"ש:
7)
הפרת נדרים דוקא כל היום, ולא מעת לעת
רמב"ם הלכות נדרים
פרק יב הלכה טו
הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת,
כיצד נדרה בתחלת ליל שני הרי מפר אותה הלילה וכל יום שני, נדרה ביום שני בתחלת היום
מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר, ואם לא הפר
לה עד שחשיכה אינו יכול להפר.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רלד סעיף כא
אין האב מפר נדרי בתו, ולא הבעל נדרי
אשתו, אלא (א) ביום שמעם. ודוקא כל היום, ולא מעת לעת, שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל
הלילה ויום המחרת, ואם שמע סמוך לחשיכה, אינו מפר אלא עד שתחשך. ואם עבר היום ושתק,
לה אפילו לא כוון בשתיקתו אלא לצערה, אינו יכול להפר. ואם שתק מפני שאינו יודע שיש
ביד הבעל להפר, או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר, כגון שסבור שאינו
עינוי נפש, יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום, ושעת ידיעתו כאילו
הוא שעת הנדר או יום שמיעה, ויפר לה כל אותו היום.
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רלד סעיף כא
(א) ביום - עיין בתשובת ראש יוסף תשובה
ו' דף י"ד שנשאל אשה שנדרה לאחר ל' יום ושמע בעלה ביום שנדרה ולא הפר לה (דאף
שעדיין לא חל הנדר יכול להפר כדלקמן סעיף ס"ט) אם יכול להפר לה ביום שחל הנדר
או נאמר כיון שלא הפר ביום שמעו שוב לא יכול להפר לה והעלה דבתר יום שנדרה אזלינן וכיון
שלא הפר ביום שמעו אינו יכול להפר ואף אם זה הבעל לא הפר לה ביום שמעו משום שהיה סבור
שלא יכול להפר אלא כשחל הנדר או היה יודע שיכול להפר אלא שיש לו זמן וא"כ מה שלא
הפר היה משום שטעה בדין אפ"ה אינו יכול להפר דזה דמי למ"ש המחבר בסעיף שאח"ז
וה"ה למי שיודע כו' ע"ש:
8)
חפצי שמים מותר לדבר בהם
רמב"ם הלכות שבת
פרק כד הלכה ה
מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ
לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין ד מדידה של מצוה כגון מקוה
לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות
וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ה ועל התינוק ללמדו
ספר וללמדו אומנות, ומבקרין חולין ומנחמים אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא
מלזעוק ו ורפואה קרובה לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא
לו ארון ותכריכין, ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה
הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך
וכו' חפצך אסורין חפצי שמים מותרין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שו סעיף ו
(כה) חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון:
י (כו) חשבונות של מצוה, (כז) יא ולפסוק צדקה, (כח) יב ולפקח על עסקי רבים, (כט) ולשדך
התינוק ליארס * וללמדו ספר (ל) יג או אומנות; * ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, (לא) אבל
לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה
מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק (לב) יד כמה יתן (א"ז); והמנהג
להקל, <ב> דהא מותר (לג) טו לפסוק צדקה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף ו
(כה) חפצי שמים וכו' - דכתיב אם תשיב
משבת רגלך ממצוא חפצך וגו' ודרשו חפציך אסורין חפצי שמים מותרין:
(כו) חשבונות - ומותר לחשוב מה שצריך
לסעודת מצוה [מ"א]:
(כז) ולפסוק צדקה - לעניים או לבהכ"נ.
ולנדב איזה חפץ על בהכ"נ ג"כ נוהגין העולם להקל ואע"ג דאמרינן אין מעריכין
[היינו לומר ערך פלוני עלי] ואין מקדישין בשבת וכדאיתא לקמן בסימן של"ט היינו
דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אבל הקדשות דידן מותר דאין שם הקדש עליהן אלא חולין הן
ומ"מ לכתחלה נכון ליזהר כשמקדיש איזה חפץ ידוע בשבת כגון ס"ת או עטרה לס"ת
שיקדישנו בפיו מע"ש אפילו בינו לבין עצמו ואז אפילו מביאו בשבת לבהכ"נ אינו
אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מע"ש. ולפסוק מעות לצדקה ולא חפץ ידוע מותר אפילו לכתחלה
בשבת לכו"ע דהטעם דאסור להקדיש הוא משום דהוי כמקח וממכר שמוציא החפץ מרשותו לרשות
אחר וזה אין שייך במעות וה"ה כשאינו מיחד החפץ בשבת רק שאומר סתם אני מנדר ס"ת
אף שיש לו בביתו מותר לכו"ע דהא עדיין לא יצאה מרשותו שלא ייחד דוקא לזו:
(כח) ולפקח על עסקי רבים - לעיין ולחקור
דצרכי רבים הוי כצורך מצוה. ומותר אפילו לילך לבתי טרטיאות שמתכנסין שם הא"י כדי
לפקח בשביל הרבים. וכתבו הפוסקים דלא הותר אמירה לא"י לעשות מלאכה ולא שבות אחר
בשביל עסקי רבים דרק הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר
דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן ש"ז
ס"ה ולעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:
(כט) ולשדך התינוק - צ"ל התינוקת:
(ל) או אומנות - דהוא נמי עוסק במצוה
דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:
(לא) אבל לשכרו וכו' - כנ"ל בס"ג
בהג"ה כדעת היש אוסרים שם:
(לב) כמה יתן - אלא יאמר סתם אמור
בעבורי מי שברך:
(לג) לפסוק צדקה - ואפילו החזן עשיר
כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל לפני העמוד הוי צורך מצוה. ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ
יש אוסרין ויש מתירין דלא שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה ובמקום שנהגו היתר אין למחות
בידן. וקניית מקומות בבהכ"נ וכן קניית אתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן שקונין אותם
לאכילה או להריח לכו"ע אסור וכן לקנות שופר או אתרוג ביו"ט מן המוכר אתרוגים
אסור [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן שכ"ג ס"ד. והנה מקח וממכר אחד
בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יבוא לכתיבה. וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח
וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן
שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך
מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים] וכתב עוד דלפ"ז מה שנהגו ליתן כלים
במתנה לחתן הדורש אינו נכון מיהו מה שמחייבין קצת ליתן לו דמים אפשר דשרי כיון דבידו
לחזור ועיין בא"ר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף ו
* וללמדו ספר או אומנות - דע דתנאים
איפלגו בזה הענין בגמרא דיש סוברין דצריך האב ללמד לבנו תורה וגם ללמדו אומנות [וה"ה
אם מלמדו שידע לסחור כ"כ בשה"ג] והתנא ר' נהוראי אמר מניח אני כל אומנות
שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה בלבד שכל אומניות שבעולם עומדות לו לאדם בעת ילדותו
ולעת זקנתו מת מוטל ברעב אבל תורה עומדת לו לאדם בילדותו ובעת זקנתו כשהוא חלש שנאמר
וכו' ומ"מ גם זה שמלמד לבנו אומנות צריך לכו"ע ללמדו מתחלה וגם בעת שהוא
עוסק במלאכתו תורה ויראת שמים דאל"ה ימצא במלאכתו גופא כמה ענינים מאיסור גזל
וגם עוד תקלות רבות ופרצת הדת לגמרי ח"ו ובפרט בימינו שהכל מתפזרין במקומות הרבה
אשר אין עם ישראל שומרי דת התורה מצויין שם אם לא יהיה קבוע בנפשו מנעוריו ידיעת התורה
ושמירת המצות עלול ח"ו שיחלל שבת במלאכות גמורות שיש בהן חיוב סקילה. ואפילו בלמוד
התורה שידוע שהיא מגני [מן היסורים] ומצלי מן החטא אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה [וה"ה
איזה עסק ג"כ הוא בכלל מלאכה וכנ"ל בשם שה"ג] סופה בטלה וגוררת עון
כ"ש בלמוד המלאכה בלא תורה בודאי גוררת עונות הרבה וגם פרצת הדת בכללו ח"ו:
* ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר וכו'
- הנה מזה הלשון משמע דלשכרו סתמא אף בלי הזכרת סכום אסור ומסוף הדבור משמע להיפך דדוקא
בהזכרת סכום אסור ועיין בביאור הגר"א שציין ע"ז כנ"ל בס"ג בהג"ה
וכן בב"י תלי זה בהנ"ל משמע לכאורה ג"כ דדוקא בהזכרת סכום אסור וצ"ע:
9)
פקק החלון, יכולים לסתמו אפילו אם אינו קשור
בית יוסף אורח חיים סימן
שיג
א פקק החלון כגון לוח או שאר כל דבר שסותמין בו החלון יכולין לסתמו וכו'.
בפרק כל הכלים (קכה:) תנן רבי אליעזר אומר פקק החלון בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו
ואם לאו אין פוקקין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו ואסיקנא בגמרא (קכו:)
דאע"ג דסתם לן תנא בסוף עירובין (קב.) כרבי אליעזר לא קיימא לן כוותיה משום דבסוף
שבת (קנז.) סתם לן כרבנן דקתני מעשה בימי אביו של רבי צדוק וכו' ומדבריהם למדנו שפוקקין
ומעשה רב. ובגמרא (קכה:) מאי בין כך ובין כך אמר רבי אבא בר כהנא בין קשור בין שאינו
קשור והוא שמתוקן אמר ליה רבי ירמיה ולימא מר בין תלוי בין שאינו תלוי והוא שקשור דאמר
רבה בר בר חנה כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר כלומר בתלייה הוא דפליגי ולא בקשירה
דמדמי' לה לפלוגתא דנגר הנגרר והתם לדברי הכל קשור בעינן אמר ליה אנא דאמרי כי האי
תנא דתניא קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו בזמן שקשור ותלוי בפתח פותח ונועל
בו אין קשור ותלוי אין פותח ונועל בו רבן שמעון בן גמליאל אומר מתוקן אע"פ שאינו
קשור. ופירש רש"י כי האי תנא דאפילו קשירה לא בעי כרבן שמעון בן גמליאל דאמר מתוקן
בהזמנה בעלמא ואע"פ שאינו קשור. וכתבו התוספות בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן
נראה לרבינו תם (ספר הישר חלק החידושים סי' רפד) דלאו בתיקון של מעשה אלא במחשבה בעלמא
כדמוכח לקמן דקאמר כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לי דאמר מתוקן אע"פ שאינו קשור
דהיינו במחשבה ומשמע דלגמרי סבירא ליה כוותיה וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"ב (ה"ל)
בשם הרשב"א (קכו. ד"ה הא דא"ר):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיג
סעיף א
א [א] פקק החלון, כגון: לוח, או
שאר כל דבר שסותמין בו החלון, יכולים לסתמו * אפילו אם אינו קשור * (ב) ולא אמרינן
דהוי כמוסיף על הבנין; * (ג) והוא שיחשוב עליו * מע"ש לסתמו בו. ב וקנה (ד)
שהתקינו להיות נועל בו, (ה) א"צ שיקשרנו בדלת ומ"מ דמי לבנין יותר מפקק החלון
ולא סגי במחשבה שיחשוב עליו מאתמול וצריך (ו) שיתקננו לכך; לרש"י, היינו שיתקננו
לשם כלי שיהא ראוי לשום תשמיש * שיהא ראוי להפך בו זיתים או לפצוע בו אגוזים; (ז) ג
ולר"ת א"צ שיהא ראוי לדבר אחר, אלא כיון שתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך סגי.
הגה: (ח) ד ומיקרי (ט) ע"י כך כלי שמלאכתו להיתר, (י) ומותר לטלטלו כמו שנתבאר
לעיל סי' ש"ח ס"ב (ב"י והרמב"ם). ונגר שהוא יתד שנועלים בו ותוחבין
אותו באסקופה למטה ודומה טפי (יא) לבנין, לא סגי בהכי * ואין נועלים בו אא"כ
* יהא קשור. וכיצד יהא קשור, * אם יש בראשו גלוסטרא דהיינו שהוא עב באחד מהראשים וראוי
לכתוש בו (יב) שדומה לכלי, סגי <א> אפילו אם קשור * (יג) בחבל דק שאינו ראוי
להיות ניטל (יד) בו, (טו) ואפילו אם אינו קשור בדלת עצמו אלא (טז) בבריח הדלת, ואפילו
אם החבל ארוך ואינו תלוי כלל באויר אלא כולו מונח בארץ; (יז) ואם אין בראשו גלוסטרא,
אם הוא קשור בדלת עצמה, סגי אפי' בחבל דק שאינו ראוי לינטל בו ואפי' כולו מונח בארץ;
ואם אינו קשור בדלת אלא בבריח, צריך שיהא (יח) הקשר אמיץ שיהא ראוי לינטל בו, ואפי'
הכי א"צ שיהא תלוי, אלא אפי' כולו מונח בארץ, מותר (יט) שאין אסור אלא כששומטו
ומניחו בקרן זוית.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיג סעיף א
(א) פקק החלון - ואפילו על ארובה שבגג
שרי ואינו נחשב לאהל דהאהל כבר עשוי וכשפוקקו אינו אלא מוסיף על האהל דהיינו שמכסה
החלל שהיה באהל וגם הוא עראי. הר"י הלוי כתב דהא דאיתא בש"ס שפקקו את החלון
בשבת מפני המת שלא יכנס הטומאה לבית ויטמאו הכלים היינו דוקא קודם שימות המת דלא הוי
אלא תוספת אהל עראי וגם לא מיקרי מתקן עדיין אבל לאחר מיתתו מיקרי תיקון גמור והמג"א
חולק עליו וסובר דזה לא מיקרי מתקן דהכלים שהיו בתוכו כבר נטמאו ואינו מועיל אלא להבא
שלא יטמאו כל אשר יהיה אח"כ בהבית ובשע"ת מצדד כהמג"א ועיין בפמ"ג:
(ב) ולא אמרינן וכו' - כיון שדרכו
בכך לפתוח ולסגור תמיד ועיין בבה"ל:
(ג) והוא שיחשוב וכו' - וזה מהני אפילו
אם לא נשתמש בו עדיין מעולם לזה וכ"ש אם נשתמש בו מכבר אפילו רק פ"א דכבר
ירדה עליהם תורת כלי ולא צריך תו אפילו מחשבה ודע דהא דבעינן דעתו מע"ש היינו
דוקא בדבר שדרך לבטלו שם אבל דבר שאין דרך לבטלו לעולם אלא לפי שעה כגון בגד וכי"ב
מותר לסתום בו אפילו לא היה דעתו עליו מע"ש [ח"א]:
ביאור הלכה סימן שיג
* אפילו אם אינו קשור - ובקשור א"צ
אפילו מחשבה. ב"ח וא"ר:
* ולא אמרינן וכו' - עיין במ"ב
ואם אינו עומד לפתוח אלא לעתים רחוקות אסור כמוסיף על אהל קבוע כ"כ המ"א
בסק"ז והפמ"ג וע"כ בעינן שיהא הפקק קשור ותלוי מבעוד יום:
* והוא שיחשוב וכו' - עיין בב"י
דכן הוא מסקנת הרא"ש ודלא כהר"ן דבעי שיהיה תורת כלי כמו בקנה לקמיה אמנם
מצאתי דהרבה ראשונים ס"ל כוותיה הלא המה הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו
במסקנתו והרא"ם בספר יראים שלו וע"כ צ"ע למעשה:
* מע"ש לסתמו בו - היינו דכיון
דהכינו לכך לית ביה איסור טלטול ובלא"ה אסור משום טלטול אבל משום בנין לא שייך
בפקק החלון כלל כ"כ הב"ח וכן הפמ"ג ולפ"ז מה שכתב השו"ע לסתמו
בו הוא לאו דוקא דה"ה אם הכין במחשבה לאיזה דבר שיהיה סגי וכן ביאר הפמ"ג
[וכתב עוד דאם הוא כלי אף אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור כגון דף שעורכין עליו דהוא מותר
לצורך גופו תו א"צ אפילו מחשבה] וכן משמע בהרא"ש דהטעם הוא משום איסור טלטול
ובביאור הגר"א כתב דטעם השו"ע הוא כרש"י דאל"ה נראה כמוסיף על
הבנין:
סליק מסכת שבת