שבת דף ז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 46:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 22:05 דקות
1)מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר
מצוה
2)הא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה
ימים קודם השבת, הטעם משום עונג שבת
3)אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה
שביתה, אע"פ שמפלגת בשבת, מותר
4)אין בימים ובנהרות איסור תחומין
דאורייתא לד"ה, לפי שאינם דומין לדגלי מדבר
5)היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים
שהם צריכים לחלל שבת
6)צרין על עיירות הגוים שלשה ימים
קודם לשבת
7)אין הולכים בערב שבת יותר מג'
פרסאות
8)גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו
על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת..
תו"ס ד"ה אין מפליגין
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלט עמוד ב
אמרו ליה רבנן לרב אשי: חזי מר האי צורבא מרבנן,
ורב הונא בן רבי חיון שמיה, ואמרי לה רב הונא ברבי חלוון שמיה, דשקל ברא דתומא
ומנח בברזא דדנא, ואמר: לאצנועיה קמיכוינא. ואזיל ונאים במברא, ועבר להך גיסא
וסייר פירי, ואמר: אנא למינם קמיכוינא (אני מתכוון לישון). - אמר להו: הערמה
קאמרת? - הערמה בדרבנן היא, וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה.
רש"י מסכת שבת דף קלט עמוד ב
ברא דתומא - צלע של שום.
ומנח בברזא דדנא - מקום שיש בו נקב
בחבית והיין יוצא, נותנו שם בשבת לסתום, והוי כמתקן, ומערים לכתחילה.
ואומר לאצנועיה - להאי ברא דתומא
מיכוינא, ועוד עביד אחריתי: אזל נאים במברא - בספינה רחבה העשויה לעבור המים, והיא
של נכרי, ויודע הוא שיעבירנה הנכרי לצד האחר.
וסייר פירי - ומשמר שם פירות כרמו,
ונמצא שהנכרי מעבירו במים בשבת.
הערמה בדרבנן היא - הכי גרסינן: הך
הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא אלא באיסורא דרבנן, דאי נמי עביד ממש בלא הערמה -
אדרבנן הוא דעבר, הלכך, דצורבא מרבנן הוא - לא אחמירו עליה, דהוא לא אתי למעבד
לכתחילה להדיא בלא הערמה, לעבור שם לפני הכל.
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ו
מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה
ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך ז שבת,
ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין אף על פי שהיה להן פנאי להתירן
קודם השבת שדברים אלו מצוה הן.
רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה יג
אין צרין על עיירות של גוים פחות
משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלים וטרודים
בשבת, ומפני זה אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב דעתו
עליו קודם השבת ולא יצטער יתר מדאי, ולדבר מצוה מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק
עמו לשבות ואינו שובת, ומצור לצידן וכיוצא בהן אפילו לדבר הרשות מותר להפליג בערב
שבת, ומקום שנהגו מ שלא יפליגו בערב שבת כלל אין מפליגין.
רא"ש מסכת שבת פרק א סימן לח
לח ת"ר אין מפליגין בספינה פחות
משלשה ימים קודם השבת במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ופוסק עמו
על מנת לשבות ואינו שובת דברי ר' רשב"ג אומר אינו צריך ומצור לצידון אפילו
בע"ש מותר. יש מי שאומר הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים בזמן שהספינה
גוששת ואין במים י' טפחים ומשום גזרות תחומים נגעו בה אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו
משום הכי נהגו העם להפליג בים הגדול והאי טעמא פריכא דאי מהאי טעמא הוא דאין
מפליגין הו"ל למתני אין מפליגין בספינה קטנה אמאי תני ספינה סתם דמשמע בין
גדולה בין קטנה. ועוד מאי שנא שלשה ימים אפי' טפי נמי ועוד לדבר מצוה אמאי שרי והא
העמידו דבריהם במקום עשה כדתנן [פסחים צא ב] אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא
לקדשים ואמרינן עלה [שם צב א] גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי תרומה
וקדשים העמידו דבריהם במקום עשה אלא היינו טעמא דאין מפליגין פחות מי' /מג'/ ימים
קודם לשבת משום בטול עונג שבת דכל שלשה ימים הוה ליה שנוי ווסת מנענוע הספינה
כדכתיב יחוגו וינועו כשיכור ולא יכלי למיעבד עונג שבת והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי
משום דפטור ממצות עונג דאמר מר [סוכה כה א] העוסק במצות פטור מן המצוה ותנן [שם]
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה ולהכי נמי [שם מד א] אסור להלך בערבי שבתות יותר משלשה
פרסאות דאינון שנים עשר מיל משום דמבטל ליה למצות עונג כדמפרש בהדיא והיינו טעמא
נמי דאין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת משום טירחא דלא מיתהני
ליה אכילה ושתיה משום טירחא ופחדא דליבא עד בתר תלתא יומין דפרח פחדייהו ומקיימי
ליה לעונג שבת
ומשמיה דרשב"ם אמרו דהא מני ב"ש היא
דאסר קודם השבת מלאכה הנעשית מאליה בשבת כגון הלוך הספינה חוץ לתחום בשבת *וכיון
דקיימא לן כב"ה מותר להפליג בע"ש אבל בשבת אסור ומסתייע להך סברא מהא
דתניא בתוספתא
אין מפליגין בספינה שלשה ימים קודם השבת ב"ש אוסרים אף בד' וב"ה מתירין
וקא בעי למימר דב"ה מתירין אפילו בע"ש דאי אמרת ב"ה מתירין בד'
קאמר היינו ת"ק ולא נהירא דר' ורשב"ג דאיירי בהך ברייתא לא
מסתברא דסברי כב"ש דאע"ג דאסהיד על בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן
לכובס ג' ימים קודם לשבת מחמירין על עצמן היו ולא להורות לאחרים כן ועוד כיון
דתחומין דרבנן לא הוה להו לב"ש למיסר דהא לא אסרי ב"ש להתחיל קודם השבת
מלאכה האסורה מדרבנן שנעשית מאליה כדתנן ושוין שטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי
הגת והא דקתני (בתוספתא) [בירושלמי] ב"ה מתירין ארביעי קאי ולא קשה היינו
ת"ק דה"ק דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה וא"נ מפרשין דב"ה
מתירין בע"ש קאמר לא שבקינן ברייתא דגמרא דידן דקא אסרי בה תנאי בתראי ומסתמא
לא פליגי אב"ה אלא קאמרי דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:
טור אורח חיים סימן רמח
אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים
קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ופוסק עמו שישבות רשב"ג
אומר א"צ לפסוק והלכה כמותו ודרך מועט כמו מצור לצידון שלא היה ביניהם רק
מהלך יום מותר אפילו בע"ש י"מ הטעם משום איסור תחומין ולכך מתירין
בספינה גדולה שהולכת למעלה מי' ורב אלפס פי' הטעם משום עונג שבת שכל ג' ימים
הראשונים גופו משתבר ואין רוחו חוזרת עד אחר ג' ימים ולכן מתירין בנהרות הנובעים
שאינו מצטער ובה"ג כתב אם קנה שביתה בספינה מע"ש מותר ליכנס בה אפילו
בשבת ור"י אסר הכל אפילו בתוך התחום מפני שהוא נראה שט על פני המים שהוא אסור
ולענין דבר מצוה פר"ת שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חבירו
חשיב הכל דבר מצוה ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל:
בית יוסף אורח חיים סימן רמח
א (א) אין מפליגין בספינה פחות מג'
ימים קודם השבת וכו'. ברייתא בפ"ק דשבת (יט.) ומשמע דג' ימים גמורים קודם שבת
בעינן כלומר דמיום רביעי אסור להפליג ויום רביעי בכלל האיסור וכן נראה ממה שכתב
הר"ן (ז: דיבור ראשון) בשם הרז"ה (ז.) דטעמא משום דכל ג' ימים [קודם
השבת] קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת ובסוף פרק מי שאחזו (גיטין עז.)
אמרינן דארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא וכך הם דברי הריב"ש בתשובה (סי' יז)
שאכתוב בסוף סימן זה (ח' סוע"א ד"ה וכתב עוד). אלא שמדברי הרא"ש
(סי' לח) נראה דיום רביעי מותר שכתב דהא דתני בתוספתא בית הלל מתירין ארביעי (נמי)
קאי. ומיהו לומר דבחמישי נמי שרי שיום שבת יום ג' להפלגתו הוא וכמו שכתב רבינו
ירוחם בחי"ח (ני"ב קא ריש ע"ב) דלדעת הרמב"ן ברביעי ובחמישי
מותר קשה מאד בעיני דאם כן הו"ל למיתני אין מפליגין בערב שבת וברביעי ובחמישי
מותר כדקתני גבי שילוח אגרות ושכירות כלים:
ומ"ש רבינו דהלכה כרבי שמעון בן
גמליאל. אין כן דעת הרמב"ם שבפרק כ"ד (ה"ו) ופ"ל (הי"ג)
פסק כת"ק וכן דעת רבינו ירוחם בחי"ח (ני"ב קא ע"א):
ומ"ש ודרך מועט כמו מצור לצידון
וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת ומצור לצידון אפילו בערב שבת מותר ופירש רש"י שלא
היה ביניהם רק מהלך יום. ונראה שאף על פי שלפעמים מתאחרים יותר מיום אחד אם כשיש
רוח טוב הולכים ביום אחד שרי להפליג בע"ש וכן כתבו סמ"ג (לאוין סה יז
ע"ד) והתרומה (סי' רכה עיי"ש) מיהו הני מילי בשיש שהות מעת שהספינה
מפלגת להגיע שם קודם הלילה על ידי רוח טוב אבל אם הוא מהלך יום אחד על ידי רוח טוב
ושהה שעה אחת או שתים אסור לו להפליג שהרי אי אפשר להגיע שם קודם הלילה אפילו על
ידי רוח טוב וכן נראה מדברי סמ"ג (שם): וכתב הרמב"ם בפ"ל
(הי"ג) ומקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל אין מפליגין וכתב הרב המגיד שכתב
כן מדאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ:) בני בישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון
במעלי שבתא ואתו לקמיה דרבי יוחנן ואסר להו. אבל רש"י פירשה בענין אחר שאינה
ענין לזה כלל מיהו הר"ן (שם יז. ד"ה בני) כתב כדברי הרמב"ם ואפילו
לדברי רש"י יש לאסור משום דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור כדאיתא התם: וכתבו
התוספות (עירובין מג. ד"ה הלכה) והרא"ש (סי' ג) בריש פרק מי שהוציאוהו
בשם רשב"ם דהאי ברייתא דאסרה להפליג פחות מג' ימים קודם השבת אתיא כבית שמאי
דלא שרו לעשות מלאכה בערב שבת אלא בכדי שיעשו מבעוד יום אבל לבית הלל דשרו עם השמש
אף על פי שהמלאכה נעשית בשבת שרי ליכנס. וכתבו הגהות פרק ל' (דפוס קושטא
הי"ג) דאין נראה לריב"א דלא מסתבר לומר דפליגי רבי ורבן שמעון בן גמליאל
אליבא דבית שמאי כי אם אליבא דבית הלל ואפילו הכי אסרי פחות מג' ימים קודם השבת
וכן כתוב בהגהות מרדכי בפ"ק דשבת (סי' תנב, ע"ח סוף ע"ג) וגם
הרא"ש בפ"ק דשבת (סי' לח) ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין פ"ד סי' ג)
הכריע דלא כרשב"ם וכן דעת כל הפוסקים שפסקו כברייתא דאין מפליגין פחות מג'
ימים קודם השבת ולפי שסברת רשב"ם יחידאה היא ששום פוסק לא הודה לו לא הזכירה
רבינו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמח סעיף א
מותר להפליג בספינה (א) אפי' בערב
שבת, אם הולך א לדבר מצוה; (ב) <א> ופוסק עמו (ג) שישבות, ואם אח"כ לא
ישבות אין בכך כלום; אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה (ד) ב פחות מג' ימים (ה)
קודם השבת. הגה: אבל ג קודם שלשה ימים שרי, (ו) אפי' בספינה שמושכים אותה
ע"י בהמות, (ז) <ב> ואפילו אין בגובה המים י' טפחים (מהרי"ק שורש
מ"ה) (ח) <ג> ואפילו במקום שיצטרך ד הישראל (ט) לעשות אחר כך מלאכה
בשבת להוליך הספינה (ריב"ש סימן קנ"ב /ק"א/). ואם הוא דרך
מועט, כמו מצור לצידון * שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד, מותר להפליג בערב שבת
(י) בבקר, (יא) ה מפני שאפשר שיגיע שם קודם השבת; ומקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת
כלל, אפילו דרך מועט, אין מפליגין.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמח סעיף א
(א) אפילו בע"ש - היינו אף
דבודאי לא יקיים עונג שבת עי"ז כמ"ש המחבר בס"ב אפ"ה מותר
כיון דלצורך מצוה הוא וקי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מבעיא אם הספינה
הולכת במקום שהמים עמוקים יותר מעשרה טפחים דמותר ואין לחוש ליציאת חוץ לתחום
דקי"ל אין תחומין למעלה מעשרה טפחים אלא אפילו יש מקומות שהמים מועטין
פחות מעשרה טפחים ג"כ מותר לצאת בע"ש בספינה כיון שהוא לדבר מצוה
[א"ר]:
(ב) ופוסק עמו וכו' - כתב
המ"א דבשבת אסור להפליג אפילו לדבר מצוה דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות ולא
ילך ויש שמצדדים דאפילו בשבת שרי לדבר מצוה ועיין בשע"ת סוף סימן זה
ובח"א כלל ד':
(ג) שישבות - בין אם הוא מפליג
מע"ש בין מקודם כיון שהוא תוך ג' ימים הסמוך לשבת [ט"ז]. בספר עו"ש
נסתפק אם א"א לו לפסוק כגון שהא"י אומר לו שלא ישבות וכה"ג אי מעכב
או לא והסכימו רוב האחרונים דהפסיקה הוא רק למצוה בעלמא ואינו מעכב:
(ד) פחות מג' ימים - דהיינו ביום
רביעי בשבת אסור [מ"א בשם הרבה אחרונים] אבל הגר"א הביא בשם הרבה
ראשונים דהג' ימים נחשבין עם השבת גופא וביום רביעי מותר ועי"ש שכתב שכן מוכח
בתוספתא ובירושלמי:
(ה) קודם השבת - וה"ה קודם
יו"ט דיו"ט ושבת שוין וכן ביו"ט שני אין מפליגין:
(ו) אפילו בספינה וכו' - ר"ל דלא
נימא דדמי להליכה בקרון דאסור ליסע בשבת אפילו אם ישב בהקרון קודם ג' ימים ועיין
בס"ב בהג"ה דלפי מה שרגילין למשוך הספינות בבהמות בנהרות אפילו בתוך ג'
ימים מותר להפליג אלא דנקט קודם ג' ימים משום שאר ספינות [הגר"א]:
(ז) ואפילו אין בגובה וכו' -
דהו"א דאסור משום תחומין קמ"ל דלא והטעם כיון שהתחיל קודם ג' ימים
וכמש"כ לקמיה:
(ח) ואפילו במקום וכו' - הטעם כמו
שכתבנו למעלה דשלשה ימים קודם השבת שייכים לשבת הבא וחל עליו להזהר שלא יבוא לידי
חילול שבת וכשיצא בתוך הזמן הזה הרי הוא כאלו מתנה לחלל עליו את השבת אבל קודם לזה
שייכים לשבת שעבר וכיון שהפליג בהיתר אין לו להמנע מחמת שבת הבא שאז אם יארע לו
סכנה ויצטרך לחללו משום פיקוח נפש אין כאן חילול ועיין לקמן בסקכ"ה מה שנכתוב
בזה:
(ט) לעשות אח"כ וכו' - היינו
דאין לו למנוע מחמת זה מלישב בספינה כיון שהוא קודם ג' ימים אבל מ"מ כל מה
שיכול לעשות שלא יצטרך בעצמו לחלל את השבת כגון ע"י א"י וכדומה פשיטא
דמחויב לעשות כן:
(י) בבוקר - דאם ימשך שעה ושתים על
היום אסור דלא יגיע לשם קודם השבת [ב"י]:
(יא) מפני שאפשר וכו' - ר"ל כשיש
רוח טוב הולכין ביום אחד לכן שרי להלוך בע"ש לפי שאפשר שיהיה רוח טוב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמח סעיף א
* שאין ביניהם וכו' יום אחד -
וה"ה אם יש ביניהם מהלך שני ימים מותר ביום ה' (א"ר):
בית יוסף אורח חיים סימן רמח
ב, א (ב) ומ"ש רבינו יש מפרשים
הטעם משום איסור תחומין וכו'. סברא זו הזכירוה הרי"ף (ז:) והרא"ש (סי'
לח) שיש אומרים דהא דאין מפליגין בזמן שהספינה גוששת ואין במים עשרה טפחים ומשום
גזירת תחומין גזרו בה אבל למעלה מעשרה לא גזרו ומשום הכי נהגו העם להפליג בים
הגדול והם ז"ל דחו פירוש זה והסכימו שהטעם הוא משום ביטול עונג שבת שכל ג'
ימים הראשונים ה"ל שינוי וסת משום נענוע הספינה ולא יכלי למיעבד עונג שבת
והיינו טעמא (כל דבר) [דלדבר] מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג שבת דהעוסק במצוה
פטור מן המצוה וזהו דעת הרמב"ם בפ"ל (הי"ג) וכתב הרב המגיד ולזה
כתב בתשובה (תשובות הרמב"ם סי' קנד (לפסיא)) שלא נאסר אלא בימים המלוחים
בשביל מה שיארע בהם מהצער והבלבול והקיא אבל בנהרות מותר: וכתב הגאון מהר"י
קולון בשורש מ"ה דלכולי עלמא אם נכנס בספינה ג' ימים קודם השבת אף על פי
שהספינה הולכת במים שאין בהם עשרה טפחים ואפילו אם אין בהם שלשה טפחים שרי, ואף על
פי שסתר הרי"ף דברי רבינו חננאל (יט.) שמעמיד ההיא דאין מפליגין ג' ימים קודם
השבת למטה מעשרה ומשום איסור תחומין דאם כן אפילו במפליג ג' ימים קודם יהיה אסור
והיה נראה לכאורה דלמטה מעשרה אסור אפילו בהפליג ג' ימים קודם השבת מכל מקום נראה
לעניות דעתי דלדברי ר"ח קאמר דלדידיה [ד]סבר (אפילו) למעלה מעשרה שרי משום
דאין תחומין ודוקא למטה מעשרה אסור בלא הפליג ג' ימים קודם השבת משום איסור תחומין
יש להקשות אפילו קודם ג' ימים נמי אבל לדעת הרי"ף גופיה איכא למימר דלא סבירא
ליה לאסור משום תחומין כלל עכ"ל ולפי זה אם אינם מים מלוחים אפילו נכנס
בספינה בערב שבת שרי אף על פי שאין במים עשרה טפחים ואשתמיטתיה למר תשובת
הרמב"ם שאכתוב בסמוך שהיא אוסרת להלך בשבת בספינה חוץ לתחום אם אין המים
גבוהים עשרה טפחים ומסתמא לא פליג אהרי"ף (רבינו) [רבו] ועוד שהם שוים בטעם
איסור להפליג ועוד דפשט דברי הרי"ף מוכיחין כן ולמה לן למשכוני נפשין להוציאן
מפשטן הילכך אין נראין דברי מהרי"ק ז"ל בזה: והגהות (מיימונית) בפרק ל'
(אות מ) כתבו בשם ר"ת שהטעם מפני איסור תחומין ואם כן לא אסרינן אלא בספינה
גוששת אבל שאינה גוששת מותר שאין תחומין למעלה מעשרה ועל זה סומכין העולם ליכנס
בספינה מערב שבת ולפרוש בים הגדול ומיהו כתבו שאין נראה להר"מ דהא איבעיא לן
(ערובין מג.) אם יש תחומין למעלה מעשרה ועבדינן לחומרא דהא לא איפשיטא, וכתוב
בתשובות הרמב"ם שכן היה דעת חכמי בבל לאסור ההליכה בנהרות משום דכיון דבעיא
דאם יש תחומין למעלה מעשרה לא איפשיטא וקיימא לן דתחום י"ב מיל הוי דאורייתא
אם כן הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והוא ז"ל השיב דביבשה דאיכא איסור תחומין
דאורייתא אין הכי נמי דכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן לחומרא אבל במים שאין שם
איסור תחומין דאורייתא משום דלא דמי למחנה ישראל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן
בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה ואפילו היכא דמספקא לן אם הם למעלה מעשרה אם
לאו מותר להלך בהם עד שיתאמת לנו שבגבהן פחות מעשרה טפחים שאז אסור להלך בהם חוץ
לתחום מדרבנן. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בימים המלוחים בכל גוונא
אסור משום ביטול עונג שבת ובנהרות הנובעים אם אינם עמוקים עשרה לכולי עלמא אסור
משום דאף על גב דלית בהו ביטול עונג איכא איסור תחומין כל שאין מקרקע הספינה לקרקע
הנהר עשרה טפחים אבל אם יש מקרקע הספינה לקרקע הנהר יותר מעשרה טפחים להרא"ש
(שם פ"ד סי' ג, ובשו"ת כלל כב סי' יב) והר"מ (הנ"ל בהגהות
מיימוניות) דנקטי בעיא דתחומין למעלה מעשרה לחומרא ולא חלקו בין ים ליבשה אסור
ולהרמב"ם דנקיט לה בימים ובנהרות לקולא שרי ולהרמב"ן (חי' עירובין מג
סוד"ה ובתוס') והרשב"א (חי' שם ד"ה האי, עבודת הקודש ש"ד
פ"ח ה"ג, ועיין בשו"ת ח"ד סי' מח) נמי שרי שאף על פי שלא חלקו
בין ים ליבשה הא נקטינן לה לבעיא דתחומין למעלה מעשרה לקולא כמו שכתב רבינו ירוחם
בחי"ח (ני"ב צו ע"ד), ובמה שחולקין הרמב"ן והרשב"א בענין
זה אכתוב בסימן ת"ד (ד"ה יש) בס"ד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמח
סעיף ב
הא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה
ימים קודם השבת, הטעם משום עונג שבת, שכל שלשה ימים הראשונים ו יש להם צער ובלבול;
ודוקא למפליגים בימים המלוחים, אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם, ולפיכך מותר
להפליג בהם (יב) אפילו בערב שבת, (יג) והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעומקם עשרה
טפחים, אבל במקום שידוע לנו (יד) ז שמקרקע הספינה לקרקע הנהר פחות מעשרה טפחים,
(טו) ח אסור (לצאת חוץ לתחום) משום איסור תחומין. הגה: וכן בספינה
שיצטרך הישראל לבא (טז) לידי מלאכה בשבת, אסור (יז) ליכנס בה שלשה ימים קודם השבת,
אפילו הם נהרות הנובעים והיא למעלה מעשרה (ריב"ש סימן קנ"ב /ק"א/
מהרי"ק), אבל (יח) אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה בשפת הנהר, <ד>
ולא דמי ט להליכה בקרון שאסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמח סעיף ב
(יב) אפילו בע"ש - ואין צריך
לפסוק עמו שישבות ולענין להפליג בשבת עיין בס"ג:
(יג) והוא שלא וכו' - דכיון
דתחומין דרבנן הוא ואפילו תחומין די"ב מיל קי"ל דבימים ונהרות אין בהן
איסור דאורייתא לד"ה שאין דומין לדגלי מדבר לפיכך תלינן בספיקו להקל ואמרינן
דעמוק עשרה טפחים מקרקע הספינה לקרקע המים ואין תחומין למעלה מעשרה:
(יד) שמקרקע הספינה - פי' אע"פ
שהמים עמוקים עשרה אם הספינה משוקעת במים שאין בין קרקע הספינה לקרקע המים
י"ט לא מבעיא אם הוא יושב בספינה למטה מיו"ד נמצא מהלך למטה מיו"ד
אלא אפילו אם הוא יושב בספינה במקום גבוה שהוא למעלה מיו"ד מקרקעית המים
ג"כ אסור כיון שהספינה רחבה ארבעה וניחא להילוך כעומד למטה דמיא ויש מתירין
כשהוא יושב למעלה מיו"ד טפחים ואין רגליו תלויות למטה מיו"ד טפחים ויש
לסמוך על דבריהם כשהוא צריך לכך:
(טו) אסור לצאת וכו' - היינו בכל הג'
ימים שקודם שבת אם יודע שיזדמן לו שם בשבת מקום ההוא ויצטרך לעבור עליו על איסור
תחומין אבל קודם לזה מותר וכמו שכתוב בס"א בהג"ה:
(טז) לידי מלאכה - אפילו מלאכה דרבנן
[אחרונים]:
(יז) ליכנס בה שלשה ימים - הטעם כמו
שכתבנו למעלה בסק"ח:
(יח) אין איסור במה שהבהמות וכו' -
ר"ל דאם לא היה איסור אחר כגון בנהרות הנובעים ולמעלה מעשרה וגם לא יצטרך
הישראל לעשות מלאכה שם אין לאסור ליסע בספינה היכא שהבהמות מושכות הספינה דיהיה
דומה כאלו יושב בקרון והבהמה מושכת אותו דאסור לא אמרינן הכי דהתם הטעם שמא יחתוך
זמורה להנהיגה אבל הכא הבהמות הולכות ברחוק ממנו וע"כ מותר אפילו בתוך ג'
ימים:
בית יוסף אורח חיים סימן רמח
ג ומ"ש רבינו בשם בה"ג (הל'
שבת פ"א יז ע"ג). כתב עליו הגאון מהר"י אבוהב ז"ל דאתי בשיטת
רשב"ם דאמר דברייתא זו דאין מפליגין בית שמאי היא דלבית הלל שרי להפליג אפילו
בערב שבת ואינו נראה לי דאם כן לא הוו שתקי תוספות והרא"ש מלומר דבה"ג
סבר כדעת רשב"ם וגם רבינו לא הוה שתיק מלומר שדעת רשב"ם כדעת בה"ג
לכך נראה לי דבה"ג נמי סבר דברייתא דאין מפליגין כבית הלל נמי אתיא ומיהו
היכא שקרקע הספינה גבוה עשרה טפחים מקרקע הנהר דליכא משום איסור תחומין וגם הם מים
נובעים דלית בהו משום ביטול עונג שבת דמותר להפליג אפילו בערב שבת לדברי הכל דלא
איירי בהכי מתניתא דאין מפליגין אתא בה"ג למימר דמותר ליכנס בה בשבת ולהפליג
כל שקנה שם שביתה ור"י אסר אפילו הוא תוך התחום וגם הם נהרות נובעין משום
שהוא כשט על פני המים שאסור גזירה שמא יעשה חבית של שייטין או שמא ינהיג הספינה
ארבע אמות בכרמלית וכמו שכתבו התוספות (עירובין מג. ד"ה הלכה) והרא"ש
(סי' ג) בר"פ מי שהוציאוהו. ולפי זה ביאור דברי רבינו כך הם בתחלה כתב שיש
מפרשים טעם דאין מפליגין ג' ימים קודם השבת משום איסור תחומין ורי"ף פירש
הטעם משום עונג שבת וכו' ולכך מתירין בנהרות הנובעים שאינו מצטער ואחר כך כתב
דהיכא דהוו נהרות הנובעים דלית בהו איסורא להפליג בערב שבת, לענין להפליג בשבת
עצמה הוי פלוגתא דבה"ג ור"י, דלבה"ג אם קנה שם שביתה מותר אפילו
בשבת ולר"י אסור אפילו בערב שבת וכמו שאבאר סברת ר"י בסמוך (ח' ע"א
ד"ה ומ"ש): ודע שסברא זו דבה"ג כתבה הר"ן בפרק קמא דשבת (ז:
ד"ה ולפיכך) וז"ל ולפיכך נוהגים עכשיו שמתכנסים לתוך הספינה מערב שבת
ומסדרין שם שלחן ומדליקין את הנרות לקנות שם שביתה ואחר כך חוזרין ונכנסין לה בשבת
ועושין כך מפני שהספינה עתידה לצאת בשבת חוץ לתחום ויהא אסור (לטלטל) [לזוז] בתוכה
חוץ מארבע אמות שלו לפי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום אבל כיון שנכנס לה מערב
שבת נעשה כמערב ברגליו ואומר כאן תהא שביתתי וכיון דקונה שם שביתה שובת באויר
מחיצות מבעוד יום [הוא] ומהלך את כולה דכארבע אמות היא אצלו עכ"ל ותמיהא לי
אם כן למה צריכין לסדר שולחן ולהדליק נרות הא בשיהיו בספינה כשתחשך הוו להו מערבין
ברגליהם ואפשר שעושין כן כדי לפרסם שקנו שם שביתה אבל אין הכי נמי דבלא קידוש נמי
שרי וכן כתוב בהגהות אשיר"י פרק מי שהוציאוהו (עירובין שם) וז"ל אי אפשר
לקנות שביתה בספינה בשום ענין אם לא שיכנס בה בעצמו קודם בין השמשות וישב שם בין
השמשות ולאחר בין השמשות ילך לביתו ויאכל וישוב לספינה אחר אכילתו בלילה או למחר
ביום: אבל הרשב"א בתשובה כתב דאלו הנכנסין בערב שבת בספינות ומקדשין שם ואחר
כך יוצאים לא עלה בידם כלום דמשעה שעלו ליבשה קנו שם שביתה ואפילו בחצי השבת וגם
התוספות והרא"ש כתבו בר"פ מי שהוציאוהו (עירובין שם) שאותם בני אדם
שמדליקין נרות בספינה בערב שבת ואוכלין שם וסומכין על כך להפליג בספינה בשבת לא שפיר
עבדי דסוף סוף הם מפליגין בשבת עכ"ל ואינם אוסרין אלא כשאחר שקדשו שם יוצאין
מחוץ לספינה ואחר כך חוזרין ונכנסין בה בשבת מפני שהם מפליגין בשבת הא אם נכנס בה
בערב שבת ולא יצא משם עד שהפליגה שרי דכיון שאינו נכנס עכשיו לתוכה שכבר היה שם
מבעוד יום לא מיקרי מפליג דאיהו לאו מידי עביד וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל כב
סי' יב) וכן נראה מדברי הרשב"א שכתבתי בסמוך. ומה שכתב הרשב"א דמשעה
שעלו ליבשה קנו שם שביתה ואפילו בחצי שבת תמיהא לי דהא קניית שביתה אינה אלא בין
השמשות ונראה דמשום דסתם ספינה הויא במים שהם למעלה מעשרה לא קנה שם שביתה הילכך
כשיוצא ליבשה אפילו בחצי שבת קונה שם שביתה וכמו שיתבאר בסימן ת"ד. ומתוך
דברי התוספות והרא"ש משמע לי שטעם בה"ג הוא מפני שאם נכנס בה בשבת בלי
קניית שביתה כשהיא מפלגת בשבת נראה כיוצא חוץ לתחום אבל כשקנה בה שביתה כשנכנס בה
בשבת אינו אלא כנכנס לתוך ביתו ואם אחר כך תפליג חוץ לתחום לית לן בה כיון שאינו
עושה שום מעשה ביציאתו חוץ לתחום והם מקשים עליו דסוף סוף הם מפליגין בשבת כלומר
שכיון שהם נכנסין בה בשבת הרי הם עושים מעשה על דעת להפליג בשבת וכי קנו שם שביתה
מאי הוי. והריטב"א בר"פ מי שהוציאוהו (מג: ד"ה בחד בשבא) [על]
איבעיא דתחומין למעלה מעשרה דלא איפשיטא כתב שרבינו הגדול (הרמב"ן בחי' שם
ע"א סוד"ה ובתוספות) (והר"י) [והר"ז (בעל המאור יא ע"ב
ד"ה והא דבעא)] ז"ל פסקו דלקולא נקטינן לה דספיקא דרבנן הוא ועל כן התיר
רבינו ליכנס בספינה של גוים בשבת וכן לירד ממנה בהגיען ליבשה בשבת שהרי לא קנו
שביתה בים למעלה מעשרה וכן פסקו בתוספות ומה שנהגו העם כשרוצין ליכנס בספינה בשבת
שהולכין ומקדשין שם מערב שבת כדי שיקנו שם שביתה למעלה מעשרה לא היה צריך דכיון
דאין (שביתה) [תחומין] למעלה מעשרה הרי בלא זה יכולין ליכנס לשם בשבת אלא שהם רוצים
לקנות שביתה למעלה מעשרה כדי שאם יגיעו למחר בנמל שיהיו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני
העיר ואילו היתה שביתתם בביתם לא היו זזין ממקומן מתוך הספינה שהרי חזרו למטה
מעשרה והרחיקו מתחומן ואף לפי שיטה זו צריך היה כי אותן שקדשו בספינה שלא יחזרו
אחר כך ליבשה בשבת שאם כן כיון שלא קנו שביתה בספינה למעלה מי' הרי הם קונין שביתה
ביבשה ומה הועיל להם מה שקדשו בספינה הא ודאי לא מעלה ולא מוריד עכ"ל: ולענין
הלכה דבר זה תלוי במנהג המדינה במקום שנהגו היתר מותר ובמקום שנהגו איסור אסור
להתיר להם: ומ"ש (ריטב"א הנ"ל) שהתיר רבינו ליכנס בספינה של גוים
בשבת אכתוב בסמוך (ד"ה והוי יודע) טעם ההיתר: ולענין היתר ירידה מן הספינה
לנמל שהגיעה בו בשבת אכתוב בסימן ת"ד בס"ד:
ומ"ש רבינו ור"י אסר הכל
אפילו תוך התחום מפני שהוא שט וכו'. כן כתבו התוספות (עירובין מג. ד"ה הלכה)
והרא"ש בריש פרק מי שהוציאוהו (סי' ג) ולכאורה לא סגי האי טעמא אלא לאסור
להפליג בשבת עצמה אבל לא לאסור להפליג קודם שבת דאם לא כן מאי איריא שלשה ימים
קודם שבת מיום ראשון נמי ליתסר אבל מאחר שכתבו התוספות דברי ר"י בפרק קמא
דשבת (יט. ד"ה אין) אברייתא דאין מפליגין שלשה ימים קודם השבת משמע דמטעם זה
אסור להפליג שלשה ימים קודם שבת וכן כתוב בהגהות (מיימוניות סוף) פרק ל'. והכי
דייק לשון רבינו שכתב ור"י אסר הכל כלומר בין להפליג בשבת עצמה בין להפליג
פחות משלשה ימים קודם שבת וצריך לומר דסבירא ליה שלא גזרו חכמים להפליג תוך ג'
ימים קודם השבת אלא מפני גזירה זו וקודם לכן שרי משום דכיון דלא שרינן ליה להפליג
פחות מג' ימים קודם אית ליה היכרא ושוב לא יעשה חבית של שייטין ולא ינהיג את
הספינה: והרא"ש בפ"ק דשבת (סי' לח) כתב דטעמא דאין מפליגין פחות מג'
ימים קודם שבת משום עונג שבת כדברי הרי"ף ולפי זה בנהרות הנובעין שרי
ובר"פ מי שהוציאוהו כתב כדברי ר"י דלפי טעמו בנהרות הנובעין נמי אסור
ושמא י"ל שהרא"ש לא כתב דברי ר"י אלא לאסור ליכנס בספינה בשבת עצמה
אבל לאסור להפליג ג' ימים קודם סבירא ליה דלא סגי האי טעמא אלא משום ביטול עונג
שבת דאם לא כן לא הוה שתיק בפ"ק דשבת מדברי ר"י וכן נראה מדבריו בתשובה
(כלל כב סי' י) שהזכרתי בסמוך (ז' ע"ב ד"ה אבל) שכתב וז"ל אסור
לפרוש (מהספינה ליבשה) [מהיבשה לספינה] בשבת אף אם קידש ואכל בתוך הספינה ויצא אחר
כך לחוץ דנמצא שמפליג בשבת מן היבשה לים אלא יכנס לספינה מבעוד יום ולא יצא אחר כך
ורבינו לפי שנסתפק לו דעת הרא"ש לא הזכירו: והוי יודע שהרמב"ן נתן טעם
אחר להא דאין מפליגין פחות מג' ימים קודם השבת וכתבוהו הר"ן בפ"ק דשבת
(ז: דיבור ראשון) ורבינו ירוחם בחי"ח (ני"ב קא סוע"א) והוא מפני
שנראה כמי שמתנה עם הגוי לחלל שבת דהא ממטו לה לספינה וקושרים בה כמה קשרים בפריסת
הקלע ודוקא כשהספינה לא היתה הולכת לולי ישראל וברביעי ובחמישי מותר דגוי במלאכתו
הוא עוסק ואינו נראה כשלוחו של ישראל דקבלנות הוא עושה ולפיכך בזמן הזה כשמפליגין
בספינה גדולה שרובה גוים ובלא ישראל היתה הולכת מותר להפליג בערב שבת ואפילו בשבת בים
הגדול שהוא למעלה מעשרה. והרב המגיד כתב בפ"ל (הי"ג) ועכשיו נהגו להפליג
אפילו בים הגדול בערב שבת ובשבת והרמב"ן חיפש ללמד עליהם זכות והוא עצמו כתב
ובעל נפש יחוש לעצמו גם הרשב"א (עי' עבודת הקודש בית נתיבות שער ד' ריש
פ"ח) כתב שאין דבריו נכונים. וכבר היה אפשר ללמד עליהם זכות משום דכולהו
חשיבי הולך לדבר מצוה לדעת רבינו תם שכתב רבינו בסמוך אלא שאין נראה כן מדברי
הפוסקים כמו שאכתוב בסמוך (ח' ע"ב ד"ה ולענין דבר מצוה): ולענין הלכה
במקום שנהגו היתר אין מוחין בידן כיון שיש להם על מי שיסמוכו: והר"ן בפ"ק
דשבת (שם) כתב טעם אחר בשם הרז"ה (ז.) דים מקום סכנה הוא וג' ימים קודם השבת
קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש:
וכתב הריב"ש בתשובה (סי' קא) על זה וז"ל ולפירושו אף כשהספינה של ישראל
ומלחיה וחובליה כולם ישראלים והם בעצמם העושים במלאכה מותר כל שהוא ג' ימים קודם
השבת וכל שהוא תוך ג' ימים לשבת אסור אף אם הספינה של גוי ואין הישראל עצמו עושה
במלאכה דמכל מקום גוי עושה המלאכה בשביל ישראל השוכרה וישראל נהנה בה בשבת אלא
שמפני הסכנה מותר אלא שצריך שיהיה ג' ימים קודם השבת כדי שלא יהא נראה כמתנה לחלל
את השבת ולזה ברייתא דאין מפליגין בכל ענין היא בין שהישראלים עושים במלאכה בין
שהגוים עושים אותה בשביל ישראל והוא נהנה ממנו ולהיות ענין הברייתא אפילו
כשהישראלים עצמם עושים מלאכה לזה אמר הרז"ה והוא הדין להפריש במדברות ובכל
מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת וכיון שהברייתא בכל ענין גם כשהתיר בסופה
לדבר מצוה אפילו בערב שבת בכל ענין היא ואפילו כשהישראל עצמו עושה החילול
עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמח
סעיף ג
(יט) היכא דמותר להפליג מערב שבת, אם
נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה (כ) שביתה, אע"פ שמפלגת בשבת, מותר (כא) י והוא
שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה. הגה: ויש אומרים יא דאפילו יצא מן הספינה,
שרי, (כב) דמאחר שקנה בה (כג) שביתה מע"ש מותר אח"כ ליכנס בה בשבת
ולהפליג. יש (כד) יב שעושין קידוש בספינה, ואח"כ חוזרים לביתם ולנים שם,
ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין, * וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות (ר"ן
פ"ק דשבת וריב"ש סימן י"ז קנ"א קנ"ב) ועיין לקמן סימן
של"ט ות"ד.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמח סעיף ג
(יט) היכא דמותר וכו' - פי' דהמחבר
לא קאמר לעיל להתיר אפילו בנהרות הנובעים ולמעלה מעשרה אלא להפליג בע"ש אבל
בשבת לא וכאן אתי לאורויי דלפעמים אף בשבת מותר להפליג בהם:
(כ) שביתה - היינו שישב שם כל בין
השמשות עד שתחשך:
(כא) והוא שלא יצא - דאל"ה
אסור ליכנס בה בשבת מפני שנראה כשט ע"פ המים וזה אסור כמ"ש סימן
של"ט:
(כב) דמאחר שקנה בה וכו' - היינו
דעי"ז הו"ל הספינה כביתו ואינו נראה כשט כשנכנס בה בשבת ואפילו לדעה זו
אינו מועיל הקנין שביתה אלא שיהיה מותר לכנוס בהספינה בשבת אבל כשמגיע אח"כ
ליבשה אסור לו לזוז מד' אמותיו כמ"ש בסימן ת"ד [ואם הגיעה הספינה לעיר
המוקפת מחיצות עי"ש בהג"ה] אבל אם לא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה מותר
אח"כ לילך במקום שיגיע ליבשה עד אלפים לכל רוח והני מילי כשהיתה הספינה לעולם
למעלה מעשרה טפחים וכמבואר שם ובספינה גופא מהלך את כולה אפילו אם יצא מבערב לביתו
אחר שקנה שביתה כיון ששבת באויר מחיצות מבעוד יום ואם לא קנה שביתה כלל מבע"י
עיין לקמן בסי' ת"ה ס"ז במ"ב כי שם בארנו כל פרטי הדינים האלו:
(כג) שביתה מע"ש - ואפילו אם חל
יו"ט ע"ש שרי לקנות שביתה ואין בזה משום הכנה מיו"ט לשבת
[מ"א] ואינו מועיל לזה הקנין שביתה שקנה מעיו"ט ועיין בסימן תט"ז
באיזה אופן אין בו משום הכנה:
(כד) שעושין קידוש - גם לדעת זו בעינן
שישב שם כל בין השמשות לקנין שביתה אלא שסוברין דלכתחלה נכון לעשות שם ג"כ
קידוש ולאכול מעט כדי לפרסם הדבר שקנו שם שביתה ולא יבואו לחשדם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תד
סעיף א
המהלך חוץ לתחום (א) למעלה מעשרה
טפחים, כגון (ב) שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה * (ג) <א> ואין בכל אחד
מהם (ד) ארבעה טפחים על ד' טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו; ומה
שיהיה (ה) בדרבנן, יהיה ספיקו להקל. הגה: מיהו אם היה הולך (ו) בדרך זה או על
ידי קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל, אזלינן לחומרא * (ז) למאן דאמר
תחומין י"ב מיל א הוי דאורייתא (ד"ע ותשובת רמב"ם). * (ח) ב
והואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לד"ה, לפי שאינם דומין
לדגלי מדבר. (ט) מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל (י)
לעולם היתה ג למעלה מי' מקרקע הים או הנהר, (יא) יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה
* (יב) ממקום שפגע בו למטה מי'. הגה: ואם הוא ספק (יג) אם הוא למעלה מעשרה או
לא', (יד) אזלינן לקולא (המגיד פכ"ז). (טו) ד ואם כבר יצא אלפים ממקום שפגע
למטה מעשרה, דאין לו רק ד' אמות, מכל מקום אם צריך לצאת מן הספינה (טז) מכח גשמים
שיורדים עליו או שחמה זורחת עליו (יז) או שצריך לנקביו וצריך מכח זה ליכנס בעיר, ה
הוה ליה כל העיר כארבע אמותיו, וכיון דעל על. (א"ז ומרדכי והגהות אשירי פ' מי
שהוציאוהו). וע"ל סי' ת"ו וע"ל סי' רס"ו מי שרוכב בדרך וחשכה
לו בע"ש כיצד יעשה.
משנה ברורה סימן תד
(א) למעלה מעשרה טפחים - דכל למעלה
מעשרה אינו מקום הילוך דעיקר מקום הילוך על הארץ היא או עכ"פ בתוך עשרה דחשיב
נמי כהילוך על הארץ ונסתפקו חז"ל אם שייך בזה איסור תחומין:
(ב) שקפץ וכו' - וה"ה בהילוך
באויר ע"י שם וכדלקמיה:
(ג) ואין וכו' - דהרי הוא כאלו הולך באויר
אבל אם היה בהם ד' על ד' דניחא תשמישתיה להילוך חשוב כמהלך על הארץ ופשיטא דאיסור
תחומין נוהג שם. ואפילו אם היה רק עמוד אחד של ארבעה טפחים מקצתו בתוך תחומו
ומקצתו חוץ לתחומו אסור לצאת מראש האחד לראש השני [רש"י]:
(ד) ד"ט על ד"ט - הא אם היה
מצד אחד פחות מד"ט אף אם היה ארוך הרבה לא ניחא תשמישתיה וג"כ בכלל ספק
הוא:
(ה) בדרבנן - כגון חוץ לתחום דאלפים
אמה עד י"ב מיל שהוא לכו"ע מדרבנן:
(ו) בדרך זה - ר"ל ע"י
עמודים:
(ז) למאן דאמר וכו' - ר"ל
להפוסקים דנקטי להלכה כהירושלמי דחוץ לי"ב מיל הוי דאורייתא וילפינן זאת מקרא
דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי ומקום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל. ומדברי
המחבר שכתב ומה שיהיה בדרבנן וכו' משמע שמצדד כן להלכה להחמיר ביבשה בחוץ לי"ב
מיל אפילו בלמעלה מעשרה שהוא ספק דאורייתא ובביאור הגר"א נוטה דעתו להפוסקים
דלעולם הוא דרבנן:
(ח) והואיל ואין בימים ובנהרות וכו' -
ר"ל אפילו חוץ לי"ב מיל אינן דאורייתא לפי שאין דומין וכו' דלמ"ד
דאורייתא ממדבר ילפינן כנ"ל והליכתן במדבר היה ביבשה ולא במים ולכן מקילינן
בהו למעלה מעשרה:
(ט) מי שבא בספינה בשבת - אין ר"ל
שנכנס בספינה בשבת דאי הכי הלא היה בביה"ש ביבשה וקנה שם שביתה ואסור לירד
מהספינה לנמל אלא ר"ל שבא עם הספינה בשבת והגיע לנמל:
(י) לעולם וכו' - דאם היתה אפילו פ"א
למטה מעשרה אף בתוך השבת קנה שם שביתה ואם ממקום ההוא עד הנמל הוא יותר מאלפים שוב
אינו רשאי לירד מהספינה להנמל דאין לו אלא ד"א דהיינו מקום ישיבתו בספינה
שחשיבא כולה כארבע אמות וכשמפליג בשבת בספינה העומדת למעלה מעשרה טפחים ע"מ
לירד ממנה בשבת זה במקום אחר מעבר השני שהוא חוץ לאלפים אמה צריך ליזהר שמיד שקנה
שם שביתה בספינה בבין השמשות כשהיא עומדת למעלה מעשרה טפחים לא יצא ליבשה דאם יצא
ליבשה שעה אחת קנה שם שביתה ושוב יהיה אסור לו לירד ממנה לנמל שהוא חוץ לאלפים
ממקום שביתתו על הארץ וכמש"כ בסימן רמ"ח ע"ש:
(יא) יורד וכו' - ואם הספינה רחוק מן
הנמל יורד דרך כבש. ולעבור דרך מעבורת השט ע"פ המים (שקורין פראם) אם היא
קשורה בספינה ובנמל לכו"ע מותר לירד ואם אינה קשורה יש מתירין ויש אוסרין
מפני שנראה כשט כיון שלא שבת עליו מבע"י אכן בשו"ע הגר"ז משמע
דכשלא יצא מן הספינה ליבשה מעת ששבת ביה"ש עד עכשיו מותר:
(יב) ממקום שפגע - ר"ל אם פגע
במקום שהוא למטה מיו"ד רחוק מן הנמל מודדין לו האלפים אמה משם:
(יג) אם הוא למעלה מעשרה וכו' - קאי
אשיעור י"ב מיל דימים ונהרות וה"ה לענין שיעור דאלפים דיבשה:
(יד) אזלינן לקולא - ותלינן דמשנכנס
השבת עד שהגיע לנמל היה למעלה מעשרה משום דספיקא דרבנן לקולא:
(טו) ואם כבר יצא - ר"ל שפגע
במקום אחד למטה מי"ט וקנה שם שביתה ונתרחק שם יותר מאלפים דמן הדין אין לו רק
ד"א כדין יצא חוץ לתחום דאפילו באונס אין לו רק ד"א אפ"ה אם מחמת
אונס נכנס בתוך עיר מוקפת מחיצות נחשב לו כל העיר כד"א כדין הוציאוהו עכו"ם
ונתנוהו בתוך עיר מוקפת מחיצות בסימן ת"ה ואם לא יצא חוץ לאלפים ורק שכלתה
מדתו בחצי העיר אינו רשאי לילך רק עד מקום שכלתה מדתו. הבא ביו"ט מחוץ לתחום
ממקום שפגע למטה מעשרה מ"מ בשבת שלאחריו מותר ללכת אלפים ממקום שעומד דשבת
ויו"ט שתי קדושות הן ומשום הכנה אין בו איסור כיון דלא עביד ולא מידי [אחרונים]:
(טז) מכח גשמים וכו' - וכ"ש אם
דחפוהו עכו"ם לתוך העיר דהוי ליה כל העיר כולה כד"א ומ"מ לא יאמר
לעכו"ם שידחפו אותו:
(יז) או שצריך וכו' - וכל זה כשלא מצא
מקום צנוע לפנות וכן מקום להסתר מחמה או גשמים עד תוך העיר דאל"ה אסור לו
לכנוס וכדלקמן בסימן ת"ו וזהו שכתב רמ"א ועיין לקמן וכו':
בית יוסף אורח חיים סימן רמח
ד וכתב עוד (הריב"ש בסי' יז)
שאלת על היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא
יוכלו לעכב במדבר לבדם בשבת ולכן [נסתפקת] אם ראוי למחות בידם שלא יצאו בשיירא
במדבר. תשובה דבר זה מתורת הרז"ה למדנו שנתן טעם בההיא דאין מפליגין בספינה
ואין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימים קודם השבת משום דמקום סכנה הוא וכל ג'
ימים קודם לשבת [קמי שבתא] מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין לך דבר
שעומד בפני פיקוח נפש והוא הדין למפריש במדבר וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את
השבת עד כאן לשון הרז"ה ולפי זה כל היוצא מן היישוב למדבר ביום א' וב' וג'
מותר לפי שאלו הג' ימים מתייחסים לשבוע שעברה ונקראים בתר שבתא כדאיתא בפרק מי
שאחזו (גיטין עז.) ואין לו להמנע מחמת שבת הבא שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחללו
מפני פיקוח נפש מותר הוא ואין כאן חילול אבל ביוצא מן היישוב למדבר ביום ד' ה' ו'
אסור לפי שג' ימים אלו מתייחסים לשבת הבא ונקראים קמי שבתא ואם כן נראה כנכנס
בכוונה למקום סכנה כדי שיחלל בו את השבת ואף על פי שהרי"ף והרמב"ם פירשו
ברייתא זו בדרך אחרת מכל מקום הדין דין אמת וכן כתב מורי הר"ן ז"ל
בפירוש ההלכות עכ"ל וכן כתב הר"ש בר צמח בתשובה (ח"א סי' כא) וכתב
עוד (הרשב"ץ שם) שהעולה לארץ ישראל אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת כיון
דדבר מצוה הוא יכול הוא לפרוש ופוסק עמהם לשבות ואם אחר שיהיה במדבר לא ירצו לשבות
עמו יכול ללכת עמהם יותר מתחום שבת מפני פיקוח נפש ואפילו להרי"ף (עירובין
ה.) והרמב"ם (פכ"ז סוה"ב) דתחום ג' פרסאות דאורייתא מותר לפי שאין
דבר שעומד בפני פיקוח נפש ואם נכנס לעיר אחת בשבת מהלך את כולה ואפילו לדברי
האוסרים ביצא לדעת ונכנס לעיר דשאני הכא שמפני פיקוח נפש הוא שעבר תחומו ויציאתו
בערב שבת ברשות היתה אם כן הרי הוא כמי שהוציאוהו גוים שאם נכנס לעיר מהלך את כולה
ואפילו הניחוהו מחוץ לעיר ורוצה ליכנס בעיר מותר דכיון דלדבר מצוה נפק יש לו אלפים
אמה לכל רוח וכדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מד:) עכ"ל:
ולענין דבר מצוה פירש רבינו תם שכל
מקום שאדם הולך כגון לסחורה וכו'. כן כתבו המרדכי (סי' רנח) והגהותיו פ"ק
דשבת והביאו ראיות לדבר וכן כתוב בהגהות פ"ל (דפוס קושטא הי"ג) בשם
רבינו תם וראבי"ה (סי' קצח) ואביו רבינו יואל:
ומ"ש רבינו דלראות פני חבירו
חשוב דבר מצוה. כן כתב שם המרדכי. ומכל מקום נראה לי שאין כל הפוסקים מודים לרבינו
תם בזה דאם כן למה להו לאהדורי אטעמי דהיתרא במה שנהגו עכשיו להפליג בים בערב שבת
תיפוק לי משום דכל ההולכים בספינות אינם מפליגין אלא לסחורה או לראות פני חביריהם
ולא לטייל וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו והיינו טעמא דלדבר מצוה
שרי משום דפטירי ממצות עונג דאמר מר (סוכה כה.) העוסק במצוה פטור מן המצוה ואי
הולכים בסחורה חשיבי עוסקין במצוה אם כן פטרת את כל העולם ממצות אלא ודאי לית להו
הא דרבינו תם. והכי משמע קצת מעובדא דבני בישן דאיתא בריש פרק מקום שנהגו (פסחים
נ:) דנהוג דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתין
הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להם כבר קבלו עליהם אבותיכם ומשמע ודאי דהני לא
היו הולכים לטייל דאם כן מאי הוה אפשר להו ולא אפשר לן דקאמר ואם איתא דכל שאינו
הולך לטייל חשיב לדבר מצוה למה החמירו הראשונים על עצמם וכי מדת חסידות הוא להחמיר
אדם על עצמו בדבר מצוה וכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' קא) שזה שכתב רבינו בשם
רבינו תם קולא יתירה היא ומכל מקום כתב שלעלות לארץ ישראל הוי שפיר לדבר מצוה וכן
כתב הר"ש (שו"ת תשב"ץ ח"א סי' כא): אם נכנס אדם בספינה שלשה
ימים קודם השבת אם מותר לילך בה בשבת במים שאין בעמקן עשרה טפחים יתבאר עוד בסימן
ת"ד בס"ד: כיצד מותר ליכנס בספינה בשבת בסימן של"ט (קיד. ד"ה
כתב עוד האגור):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמח
סעיף ד
היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים
שהם צריכים (כה) יג לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג'
ימים קודם שבת אסורים לצאת, * (כו) יד וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת, (כז)
ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש, מותר, ואין כאן חילול;
(כח) טו והעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה
הוא, יכול לפרוש; * (כט) ופוסק עמהם לשבות, ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות
עמו, (ל) טז יכול ללכת עמהם (לא) חוץ לתחום, מפני פיקוח נפש; (לב) יז ואם נכנס
לעיר אחת בשבת, מהלך את כולה; ואפילו הניחוהו מחוץ לעיר ורוצה ליכנס לעיר, מותר,
(לג) דכיון יח דלדבר מצוה נפק יש לו אלפים אמה לכל רוח. הגה: יש אומרים כל מקום
שאדם הולך (לד) יט [טז] לסחורה או לראות פני חבירו <ה> חשוב הכל דבר מצוה
ואינו חשוב דבר הרשות, רק כשהולך לטייל; ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת
הספינות (לה) כ והליכת שיירא תוך שלשה ימים, כי חשובים הכל לדבר מצוה; (לו) ואין
למחות בידן, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמח סעיף ד
(כה) לחלל שבת - אפילו באיסור דרבנן
[מ"א בשם הריב"ש]:
(כו) וביום א' וב' וג' - כבר נתבאר
הטעם משום דהם נקראים על שם שבת העבר ואין צריך להזהר עתה שלא יבוא לידי חילול שבת
הבא ובכנה"ג כתב בשם הריב"ל דכשיודע בודאי שיבוא לידי חילול שבת אסור
אף בכה"ג וכ"כ הרדב"ז ועפ"ז סומכין עכשיו שמסכנים בעצמם קצת
שלא לחלל שבת כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא:
(כז) ואם אח"כ יארע וכו' -
ר"ל כיון דממילא נסבב הדבר לבסוף ובאונס של פיקוח נפש אין כאן חילול. ופשוט
דלכו"ע אסור לו להבטיח לשיירא בעת שישתתף עמם שיסייעם באיזה עשיית מלאכה בשבת
ואפילו מלאכה דרבנן אף שעי"ז תתבטל הנסיעה שלו שלא ירצו להשתתף עמו ואפילו אם
הוא דבר מצוה דהרי הוא מתנה בהדיא לחלל את השבת:
(כח) והעולה לארץ ישראל - י"א
דה"ד כדי להתיישב בה וי"א דאפילו ע"מ להחזיר דלהלוך בה הילוך
ד"א נמי הוי מצוה ובפרט לפי מה שהקיל רמ"א בסוף הסימן בהג"ה ודאי
דגם זה הוא בכלל דבר מצוה:
(כט) ופוסק עמהם לשבות - והפסיקה הוא
לעיכובא ואם לא יתרצו בזה לא ילך עמם וכמו שבארתי בבה"ל:
(ל) יכול ללכת וכו' - אם מתיירא
להתעכב במדבר שמא יפגשו בו חיות רעות או יפגעו בו לסטים ויגזלו ממנו בהמתו ולא
יוכל ללכת ברגליו ויסתכן או יקחו ממונו ולא יוכל להחיות את עצמו במדבר או שיקחו
ממנו מלבושיו בזמן הקור כולם הוא בכלל ספק פיקוח נפש ומותר לילך עמהם:
(לא) חוץ לתחום - וה"ה אפילו חוץ
לי"ב מיל נמי שרי עד שיגיע למקום שאין שם שוב חשש סכנת נפשות ויפרד מהם
וישבות שם ויש לו משם אלפים לכל רוח [אחרונים]:
(לב) ואם נכנס וכו' - דכיון דבאונס
יצא חוץ לתחום מפני פיקוח נפש וגם מתחלתו ברשות נפק ע"כ לא הוי כשאר יצא חוץ
לתחום דאין לו אלא ד"א וכתב המ"א דדוקא כשהלך לדבר מצוה גמורה ולא כשהלך
לסחורה דאף דדעת ההג"ה שגם זה מקרי צורך מצוה מ"מ לענין שיהיה יכול
להלוך בתוך כל העיר וכן במה שכתב המחבר ואפילו וכו' יש לו אלפים לכל רוח אין לסמוך
ע"ז כיון שהרבה פוסקים חולקין ע"ז:
(לג) דכיון דלדבר מצוה וכו' - אבל אם
יצא מתחלה לדבר הרשות אף שעתה היה מותר לו ללכת עמהם חוץ לתחום מפני פ"נ
מ"מ כיון שעבר מתחלה על דעת חכמים במה שיצא תוך ג' ימים הרי הוא כשאר יוצא
חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א ואם יצא קודם ג' ימים אפילו לדבר הרשות כיון דהשתא
היה צריך לצאת מפני פיקוח נפש יש לו אלפים אמה לכל רוח כמ"ש סימן ת"ז
[מ"א]. עוד כתב דאם הלך תוך ג' ימים מפני שסבר שמותר לילך תוך ג' ימים
הו"ל שוגג ויש לו אלפים אמה לכל רוח וכ"כ ש"א:
(לד) לסחורה - אפילו יש לו מזונות
והולך לסחורה להרוחה ולגבות מעות מא"י שהוא חולה כל עוד שאינו גוסס לא מקרי
פסידא ודאית [מ"א] והא"ר מיקל בזה דלא גרע מהולך לסחורה וע"כ מותר
להפליג עבור זה בתוך ג' ימים ועיין לקמן בסימן של"ט במ"א סקי"ג
ובמ"ב שם:
(לה) והליכת שיירא - ודעת מ"א
בשם כמה פוסקים דבהליכת שיירא אין להקל:
(לו) ואין למחות וכו' - אבל במקום
שלא נהגו להקל אין כדאי לכתחלה להקל דכמה פוסקים סוברים דבעינן מצוה גמורה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמח סעיף ד
* וביום ראשון ושני ושלישי מותר לצאת
- הוא ע"פ שיטת הרז"ה המבואר בב"י ע"ש והלילה השייך ליום ד'
מקרי תוך ג' ימים לשיטה זו:
* ופוסק עמהם לשבות - עיין במ"ב
שכתב דהפסיקה הוא לעיכובא דלא מבעיא לדעת המ"א בסק"א דסובר דגם בהפלגה
בספינה הפסיקה הוא לעכובא בודאי גם בזה הוא לעכובא דהלא דין זה דסעיף ד' נלמד משם
ואפילו לדעת שארי אחרונים דס"ל דהפסיקה שם אינה מעכבת נראה דהכא אין להקל בזה
כלל דבלא"ה מפקפקים הרבה פוסקים [עיין בת' הריב"ל והרדב"ז בחלק
רביעי סימן ע"ז ובתו"ש] על דין זה דסעיף ד' שסתמו המחבר והרמ"א
לעיל בס"א בהג"ה והוא נובע משיטת הרז"ה שהוא תמוה דהאיך התירו
בשביל דבר מצוה לגרום את עצמו לחלל שבת בידים ואפילו בתחלת השבוע אם הוא יודע
שיצטרך לעשות מלאכה בשבת האיך התירו דבר זה והמעיין ברי"ף יראה שהוא מתמיה
אפילו לענין תחומין בהפלגת הספינה שהוא דרבנן האיך התירו אפילו מיום הראשון [ועיין
בב"י דפירש שכן הוא דעת הרי"ף באמת להחמיר אם לא שהספינה בים הוא למעלה
מעשרה] ואפילו במקום דבר מצוה ונהי דלענין הפלגת הספינה בים שהוא מדרבנן תפסינן
לדינא להקל בג' ימים הראשונים כמו שכתב הרמ"א או לדבר מצוה תוך ג' ימים אבל
לענין מלאכה גמורה האיך התירו דבר זה. והנה הרז"ה למד את דינו מהאי ברייתא
דאין מפליגין פחות מג' ימים וכו' אבל לפי מה שפירשו שארי הרבה ראשונים לברייתא זו
[והם הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והתוספות בשם ר"י והרשב"ם]
אין שום מקור לדינו כלל שיהא מותר בתחלת השבוע לירד לאיזה ענין שיבא לבסוף לחלול
שבת וכבר האריך בזה הרדב"ז נגד דברי הריב"ש שהביאו לרז"ה לדינא
וע"כ מסיק דאם ידוע בודאי שיבא לבסוף לחלול שבת אסור אף בתחלת השבוע וגם
הריב"ל סובר כמותו והעתיקם המ"א בסקי"ד וכתב שם דאפילו לדבר מצוה
אין שום טעם להתיר בזה שיודע בודאי שיבוא לבסוף לחילול שבת [ועיין בא"ר ואין
בהם כדי ישוב על עיקר הקושיא שהקשה הרדב"ז לבסוף דכי משום שהוא דבר מצוה וכו'
ע"ש] וע"כ נראה ברור דהפסיקה בזה אפילו בדבר מצוה הוא לעיכובא דאם לא
יפסוק עמו בודאי יבא לחלול שבת ולא דמי להפלגתו בספינה דכתבנו במ"ב דהפסיקה
אינה לעכובא דשם הוא למעלה מעשרה ואפילו אם נקל גם בלמטה מעשרה היינו דוקא שם
בספינה דאינה רק מדרבנן לכ"ע אפילו י"ב מיל וכמו שכתב הרמב"ם
משא"כ בזה שהוא ביבשה אח"כ מצאתי שגם בפמ"ג בא"א סק"ו
מצדד כן בשם הלבוש כמו שכתבתי:
דברים פרק כ פסוק כ
רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ
מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר
הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ: פ
רש"י דברים פרק כ פסוק כ
(כ) עד רדתה - לשון רדוי, שתהא כפופה
לך:
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כה
צרין על עיירות הגוים שלשה ימים קודם
לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואע"פ
שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו +דברים כ'+ עד רדתה ואפילו בשבת * ואין צריך
לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת.
רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה יג
אין צרין על עיירות של גוים פחות
משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלים וטרודים
בשבת, ומפני זה אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב דעתו
עליו קודם השבת ולא יצטער יתר מדאי, ולדבר מצוה מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק
עמו לשבות ואינו שובת, ומצור לצידן וכיוצא בהן אפילו לדבר הרשות מותר להפליג בערב
שבת, ומקום שנהגו מ שלא יפליגו בערב שבת כלל אין מפליגין.
רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה יא
אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יתר
משלש פרסאות מתחלת היום כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב ויכין סעודה לשבת, שהרי אין
אנשי ביתו ל יודעין שהיום יבוא כדי להכין לו, ואין צריך לומר אם היה מתארח אצל
אחרים שהרי מביישן מפני שלא הכינו להן דבר הראוי לאורחין.
טור אורח חיים סימן רמט
אין צרין במלחמת הרשות על עיירות של
עכו"ם אא"כ התחילו ג"י קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין אבל מלחמת
מצוה מתחילין אפילו בשבת. אין הולכין בע"ש יותר מג' פרסאות כדי שיגיע
למלון בעוד היום גדול ויכול להכין צרכי סעודה לשבת לא שנא אם הולך לביתו או לבית
האושפיזא
בית יוסף אורח חיים סימן רמט
א אין הולכין בערב שבת יותר מג'
פרסאות וכו'. בריש פרק לולב וערבה (סוכה מד:) אמר איבו משום רבי אלעזר ב"ר
צדוק אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות אמר רב כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל
לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך איכא דאמרי לא נצרכא אלא אפילו לביתיה ואמר רב כהנא
בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחי. וכתבו זה הרי"ף (ז:)
והרא"ש (סי' לח) בסוף פרק קמא דשבת, ומשמע דכלישנא בתרא נקטינן וכן פסק
הרמב"ם בפ"ל (הי"א) וכך הם דברי רבינו: ונראה לי דהיינו כשהוא
במקום יישוב שיוכל להכין צרכי שבת אבל אם הוא במקום שאי אפשר להכין צרכי שבת מוטב
שיבוא לביתו אולי יוכל להכין צרכי שבת משישאר שם שודאי לא יוכל להכין צרכי שבת,
ואע"פ שהוא הולך להתארח אצל אחרים מותר מטעם זה ואף על פי שכתב הרמב"ם
שטעם האיסור כשמתארח אצל אחרים הוא מפני שמביישן מפני שלא הכינו דבר הראוי לאורחים
כיון שהוא במקום שלא יוכל להכין צרכי שבת אין לחוש לכך. ואפילו אם יש עמו צידה כדי
צרכי שבת אם אינו עומד בשבת במקום יישוב בטוח מותר לילך כמה פרסאות דמקום יישוב
בעינן דאילו עומד בדרך אינו מקום בטוח דכל הדרכים בחזקת סכנה (ירושלמי ברכות
פ"ד ה"ד): וכתב רבינו ירוחם בח"א (ני"ב סד ע"ד) ונראה
כי הכל לפי הענין שאם שלח השליח לפניו או צוה קודם לביתו להכין לו אין זה מן הכלל
וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שהרי אין בני ביתו יודעים שהיום יבוא כדי להכין
לו ופשוט הוא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמט
סעיף א
* אין הולכים בערב שבת (א) א יותר מג'
פרסאות, כדי שיגיע (ב) לביתו בעוד היום גדול * ב ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת, בין
שהולך לבית אחרים בין (ג) שהולך לביתו; (ד) וה"מ כשהוא ביישוב, במקום שיוכל
להכין צרכי שבת, אבל אם במקום שהוא שם א"א לו להכין צרכי שבת, או (ה) שאינו
מקום יישוב בטוח, (ו) מותר לילך (ז) אפילו (ח) כמה פרסאות; ואם שלח להודיעם שהוא
הולך שם לשבת, מותר לילך כמה פרסאות בכל גוונא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמט סעיף א
(א) יותר מג' פרסאות - מתחלת היום
והוא קרוב לשליש היום כפי מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום ובנוסע בעגלה או רוכב על
סוס דנוסע במהרה יוכל ליסע הרבה יותר מג' פרסאות עד שליש היום ומהב"ח משמע
להקל בנוסע בעגלה ליסע אפילו אחר חצות היום ובלבד שיעמוד לשבות בעוד היום גדול
בכדי שיוכל להכין צרכי שבת:
(ב) לביתו - היינו למקום ששובת שם:
(ג) שהולך לביתו - ואף שהוא מכוין
שבביתו יהיה לו יותר עונג שבת מ"מ אסור שמא לא ידעו כלל מביאתו ולא הכינו
בשבילו. ובמדינות אלו רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח ולכן אין נזהרין בזה כלל
בין כשהולך לביתו או להתארח בבית אחרים [ממ"א בשם אגודה] ובהרבה אחרונים
ראיתי שכתבו דמ"מ צריך ליזהר לכתחלה שלא ילך או יסע עד סמוך לערב מפני שכמה
פעמים נכשלים עי"ז ובאים לידי חילול שבת כי בעל אושפיזא או אפילו בביתו כשבא
סמוך לשבת מוסיפין לבשל בשבילו ומחללין שבת וגם כמה פעמים יארע דלא יגיע למלון ולביתו
מבעוד יום עד שחשכה ממש וכמה חילול שבת יש בהוצאה והכנסה ויציאה מחוץ לתחום ושביתת
בהמתו ולכן כל זה ישים האדם ללבו וימהר לשבות אפילו בכפר ולא יסיתנו היצר לומר עוד
היום גדול והדרך טוב אך אם אירע שהלך עד חשיכה והיה בבה"ש בתוך תחום עיר
מותר להלוך בתוכה כבסימן תי"ו וצריך לירד מעגלה וסוס עיין סימן רס"ו ושם
יבואר אי"ה:
(ד) וה"מ כשהוא וכו' - ר"ל
במקום שכלו הג' פרסאות כ"כ הלבוש ועיין בא"ר:
(ה) שאינו וכו' - דעמידה בדרך אינו
מקום בטוח דכל הדרכים בחזקת סכנה ולכן אפילו יש עמו צדה כדי צרכי שבת מותר לו ליסע
משם עד שיבוא למקום בטוח:
(ו) כמה פרסאות - ומ"מ יזהר שלא
יתאחר לבוא עד סמוך לערב וכנ"ל בסק"ג:
(ז) אסור לקבוע - ואיתא בגמרא דהיתה
משפחה בירושלים שקבעה סעודתא בע"ש ונעקרה:
(ח) בע"ש - וה"ה
בעיו"ט דיו"ט נמי מצוה לענגו ולכבדו (פמ"ג):
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמט סעיף א
* אין הולכין בע"ש וכו' - לכאורה
נראה אם הולך לדבר מצוה מותר לילך עד סמוך לערב ממה דאיתא בסימן רמ"ח
ס"א ע"ש אף שגם שם מתבטל מעונג שבת כמ"ש בס"ב ואולי דבעניננו
חמירא דלא הכין כלל ועיין לקמן בסימן ר"נ בבה"ל מה שנכתוב בזה ומ"מ
נראה דיש להקל בהליכה יותר מג' פרסאות בענין זה אם הוא משער שיגיע בעוד יום גדול:
* ויוכל להכין וכו' - עיין בעו"ש
שמחמיר בענין זה אפילו במוליך מזונותיו עמו דלא פלוג חכמים בזה ללישנא בתרא דגמרא
וכן מוכח בב"י שהעתקתי דבריו במ"ב סק"ה אבל בא"ר חולק עליו
ומצדד להקל בזה ע"ש:
רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על
עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר
אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין י ומחללין עליהן את השבת,
ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי
זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם
שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן
מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
בית יוסף אורח חיים סימן שכט
ו גוים שצרו על עיירות של ישראל אם
באו על עסקי ממון וכו' באו על עסקי נפשות וכו' ובעיר הסמוכה לספר וכו'. ברייתא
בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מה.) ואף על פי שלא נזכר בה דין באו סתם כתבו
הרמב"ם בפרק ב' (הכ"ג) וטעמא משום דספק נפשות להקל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכט סעיף ו
עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם
באו (יב) על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, (יג) ואפי'
סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה (יד) לספר, (טו)
אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין
אלא רוצים לבא (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ו
(יב) על עסקי ממון וכו' - דבשביל
הפסד ממון לא הותר איסור שבת:
(יג) ואפילו סתם - דספק נפשות
להקל:
(יד) לספר וכו' - עיר שמבדלת בין גבול
שישראל דרים בה לגבול העו"ג וחיישינן שאם ילכדוה משם תהא הארץ נוחה ליכבש
לפניהם:
(טו) אפילו לא באו וכו' - ר"ל
כשהקול יוצא שרוצים לבוא אעפ"י שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור
ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפק"נ [לשון או"ז] ודין זה
ארישא נמי קאי [אחרונים]:
בית יוסף אורח חיים סימן שכט
ז וכתב מהר"ר ישראל בכתביו
(תרומת הדשן) סימן קנ"ו דבזמן הזה אפילו על עסקי ממון מחללין עליהם דידוע
הוא שאם לא יניחם ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכט סעיף ז
יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על
עסקי ממון מחללין, (טז) ה שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי
עסקי נפשות (ומ"מ (יז) הכל לפי הענין) (פסקי מהרא"י סי' ק"נ
/קנ"ו/).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ז
(טז) שאם לא יניחנו וכו' -
וה"מ כשבאו על רבים דבודאי יש לחוש שיעמוד אחד נגדם ולא ירצה ליתן להם ממונו
ויהרגוהו ולכן הוי כמו שבאו על עסקי נפשות אבל כשבאו על יחיד יניח ליקח ממונו ולא
יחלל את השבת:
(יז) הכל לפי הענין - היינו לפי מה
שמשער כעסן ופחזותן. ודע דהיום כשבאו מהאומות שחוץ לגבולינו לשלול שלל ולבוז בז
בודאי מחויבים אנו לצאת בכלי זיין אפילו על עסקי ממון וכדינא דמלכותא וכן מבואר
ברוקח ואגודה דהיכא דאיכא חשש שמא יכעסו יושבי הארץ עלינו מחללין עי"ש: